א אסור לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד ל"ש האם ואח"כ הבן או הבת ל"ש הבן או הבת ואח"כ האם בין בנקבות כגון האם והבת בין בזכרים כגון האב והבן בין באדם אחד בין בב' ואם עבר ושחטם ביום א' כתב הרמב"ם שמותר לאכלן ובה"ג אוסר לאוכלו בו ביום ויום האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה שאם שחט בלילה אסור ביום שלאחריו ואם שחט ביום מותר בלילה שלאחריו והא דאסור לשחוט דוקא בידוע שהוא אביו וכן בידוע שהיא אמו כגון שכרוך אחריה אבל מן הספק אין חוששין הלכך הלוקח בהמה בכ"מ ובכל זמן אינו חושש שמא נשחטה האם או הבן היום אבל על המוכר להזהיר על הלוקח שאם שחט האם או הבן היום או מכרה לאחר לשוחטה היום אם הוא באחד מד' הזמנים שדרך שכל מי שקונה בהמה ששוחטה מיד והם ערב הפסח וערב עצרת וערב ראש השנה וערב יו"ט האחרון של חג שודאי קונה אותה לשוחטה מיד צריך להודיעו שמכר היום האם ואם לא הודיעו שוחט ואינו חושש ל"ש קנה מישראל או מעכו"ם ואם נודע לו אח"כ שנשחטה אמה היום הוי מקח טעות ודוקא שמוכר שניהם ביום אחד אבל אם מכר האם ביום שלפניו א"צ להודיעו ואם מכר האחד לחתן ומכר הב' לכלה אפילו אם מוכר בב' ימים צריך להודיעו שודאי שניהם שוחטין ביום אחד שנים שלקחו אותו ואת בנו ביום אחד הלוקח תחלה ישחוט ולא השני בד"א כשלקחום שניהם מאדם אחד שמיד כשמכר לראשון לא היה יכול לשחוט את שנשאר בידו שהלוקח לקח ע"מ לשוחטו מיד וכיון שהוא לא היה יכול לשוחטו גם הלוקח ממנו אינו יכול לשוחטו שאינו יכול למכור אלא זכות שיש לו בו אבל אם לקחו מב' שניהם שוין וכל מי שישחוט תחלה זריז ונשכר. אותו ואת בנו נוהג בבהמה אבל לא בחיה ועוף ונוהג בכלאים הבא מן העז ורחל צבי הבא על התיישה וילדה צבי ושוחט התייש ובנה ביום אחד לוקה צבי הבא על התיישה וילדה בת ואותה בת ילדה בת ושחט בתה ובת בתה חייב תייש הבא על הצבייה וילדה בת ואותה בת ילדה בת ושחט בתה ובת בתה פטור אבל אסור כתב הרמב"ם תייש הבא על הצביה וילדה תייש אסור לשחוט הצבייה ובנה אבל אין לוקין עליהן עד כאן ונראה שמותר לכתחלה לא אסרה תורה אלא כששוחט אבל נוחר ומעקר האם מותר לשחוט הבן לפיכך חש"ו ששחטו האב (ס"א האם) בינן לבין עצמן מותר לאחר לשחוט אח"כ הבן לפי שרוב מעשיהן מקולקלים ואם אחרים רואים ששוחטין כראוי אסור לשחוט אחריהן. בהמה שנשחטה אמה היום ונתערבה באחרות וצריך לשחוט מהם היום כיצד תקנתו נכבשינהו דניידי ממקום קביעותן ויקח מהם אחד אחד וישחוט דכל דפריש מרובא פריש ושנים האחרונים אסורין היום:
א סָעִיף א אסור לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד ל"ש האם ואחר כך הבן או הבת ל"ש הבן או הבת ואח"כ האם משנה בפרק אותו ואת בנו (חולין פב.) ובברייתא בגמרא יליף לה מקרא:
ב סָעִיף א ומ"ש בין בנקיבות בין בזכרים שם פלוגתא דתנאי והעלה הרא"ש דהלכה כחנניא דאמר נוהג בין בזכרים בין בנקיבות דאשכחן סתם משנה בבכורות (מה:) כותיה ושמואל פסק כותיה ורבא משמע דהכי ס"ל מיהו אפי' אם הלכה כר"י כדפסקינן בכתובות (קיא:) הא מסקינן דלר"י מספקא ליה אי חוששין לזרע האב או לא הילכך אם ברור לו שהוא אביו ודאי אין שוחטין אותו ואת בנו ביום אחד וכתב הרשב"א בת"ה שכן דעת הרז"ה ור"ת שחוששין לזרע האב ולזה הסכים הוא ז"ל לחוש לדבריהם בשל תורה וכ"פ הרמב"ם ז"ל בסוף הל' שחיטה ואע"ג דבה"ג ושאלתות פרשת קדושים סי' צ"ט והרי"ף פסקו דליתא לדחנניא כתב הרא"ש דמסתברא כדפרי' דחוששין לזרע האב באותו ואת בנו והכי נקטינן:
ג סָעִיף א ומ"ש בין באדם אחד בין בב' שם בברייתא בגמרא יליף לה מקרא:
ד סָעִיף א ואם עבר ושחטן כתב הרמב"ם שמותר לאכלם טעמו מדתנן (עח.) השוחט אותו ואת בנו חולין בחוץ שניהם כשרים ואע"ג דכתיב לא תאכל כל תועבה ודרשינן כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל הא אמרינן בפרק כל הבשר (חולין קטו.) דמדאסרו רחמנא לגבוה מכלל דלהדיוט שרי:
ה סָעִיף א ומ"ש דבה"ג אוסר לאוכלו בו ביום. כ"כ הרא"ש בפרק אותו ואת בנו בשמו וכתב שדקדק כן מדברי רב יוסף דאיתא התם והר"ת כתב קנס הוא שצמד הרב ממעשה שבת:
ו סָעִיף א ויום האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה שאם שחט בלילה אסור ביום שלאחריו וכו' משנה שם (פג.):
ז סָעִיף א והא דאסור לשחוט דוקא בידוע שהוא אביו וכן בידוע שהיא אמו וכו' כ"מ ממה שיתבאר בסמוך:
ח סָעִיף א ומ"ש דידוע שהיא אמו הוי ע"י שהוא כרוך אחריה כ"כ הרשב"א בת"ה והכי משמע בגמרא:
ט סָעִיף א ומ"ש שעל המוכר להזהיר הלוקח שאם שחט האם או הבן היום או מכרה לאחר לשוחטה היום אם הוא באחד מד' הזמנים וכו' משנה בפרק אותו ואת בנו (חולין פג.) בד' פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט ואלו הן עי"ט האחרון של חג ועי"ט ראשון של פסח וערב העצרת וער"ה:
י סָעִיף א ומ"ש ואם לא הודיעו שוחט ואינו חושש ברייתא שם:
יא סָעִיף א ומ"ש ל"ש קנה מישראל לא שנא קנה מעכו"ם כן כתב שם הרא"ש ולאפוקי ממה שראה כתוב בשם רב אחאי דאם תגר עכו"ם הוא צריך למיחש למלתא והוא ז"ל הכריע דא"צ וכן הסכים הרשב"א בחידושיו והר"ן כתב בשם הרמב"ן דמאי דאמרינן דבד' פרקים הללו המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו היינו לומר שאם לא הודיעו הוי כמקח טעות אבל בשאר הימים המוכר א"צ להודיע מיהו צריך לשאול אבל אחרים כתבו שא"צ לשאול משום דאיכא ספיקי טובא שמא אין אם לזה ואת"ל יש לה ומכרה שמא לא לקחה לשחיטה ואת"ל לשחיטה שמא מכאן ועד י' ימים ולזה הדעת אפשר שהמוכר שיודע שמכר צריך להודיעו אף בשאר ימות השנה כדי שלא יכשל הלוקח על ידו אלא שאם לא הודיעו לא הוי מקח טעות עכ"ל:
יב סָעִיף א ואם נודע לו אח"כ שנשחטה אמה היום הוי מקח טעות ז"ל הרא"ש כ' הרמב"ן שאם לא הודיעו בד' פרקים הללו דהוי מקח טעות דאנן ידעי' דלשוחטה היום קנאה ולכך צריך להודיעו משא"כ בכל השנה ומסתבר כן עכ"ל וגם הרשב"א הביא דברי הרמב"ן ז"ל וכתב עליהן ונכון הוא וכבר כתבתי בסמוך שגם הר"ן כתב דברי הרמב"ן ז"ל:
יג סָעִיף א ומ"ש ודוקא שמוכר שניהם ביום אחד אבל אם מכר האם ביום שלפניו א"צ להודיעו ואם מכר הא' לחתן והב' לכלה אפי' מוכר בב' ימים צריך להודיעו שם במשנה אמתני' דד' פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו א"ר יהודה אימתי בזמן שאין לו ריוח אבל אם יש לו ריוח א"צ להודיעו מודה ר"י במוכר את האם לחתן ואת הבת לכלה שהוא צריך להודיעו שהדבר ידוע ששניהם שוחטין ביום אחד ופי' רש"י בזמן שאין לו ריוח שמכר האם היום אבל בזמן שיש ריוח כגון שמכר הראשונה אתמול והשניה היום אני אומר שמא אתמול שחט את הראשונה אבל מדברי הרמב"ם נראה שהוא מפרש בע"א שכתב בפי"ב מה"ש על דין המוכר בהמה לחבירו בד' פרקי השנה צריך להודיעו בד"א כשראה זה שלקח באחרונה נחפז לקנות והיה בסוף היום שחזקתו שהוא שוחט עתה אבל אם היה ריוח ביום א"צ להודיעו שמא לא ישחוט אלא למחר וכתב הרא"ש דלא מסתבר ליה פי' זה ולפיכך לא כתבו רבינו: כתב הר"ן ז"ל מדברי רש"י נראה דר"י אכולהו ד' פרקים קאי אבל בתוספת' משמע דלא קאי ר"י אלא אעי"ה בלחוד דאמרינן התם אר"י בד"א בזמן שחל יה"כ להיות בשני בשבת אבל אם חל להיות באחד מכל ימות השבוע א"צ להודיעו מפני שזה יכול לשחוט היום וזה למחר כלומר דכשחל יה"כ להיות בשני בשבת אפי' לקח הא' בע"ש והשני באחד בשבת בידוע ששניהם שוחטין באחד בשבת שאין אדם מקדים לשחוט מע"ש אבל כשחל יה"כ להיות בשאר ימות השבוע כל שיש ריוח א"צ להודיעו דתלינן שלא ישחטו שניהם ביום אחד שעשוי הוא לשחטה ב' ימים קודם ומדמפליג בי"ה ש"מ דבי"ט ליכא לפלוגי שכל הלוקח לצורך י"ט אינו שוחט עד י"ט עצמו לכבוד י"ט ומיהו אי אקלע י"ט בשבת איכא לאיפלוגי בי"ט עכ"ל. והרשב"א כתב בחידושיו בשם הרמב"ן דלא אר"י דא"צ להודיעו כשיש ריוח אלא בעי"ה דוקא וכדמפרש בתוספתא אבל בשאר הפרקים צריך להודיעו שהכל שוחטין בי"ט ע"כ. והרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל שלא כתבו כן נראה שטעמם מדלא מייתי האי תוספתא בתלמוד משמע דלאו דסמכא היא אלא אכולי ד' פרקים קאי כדמשמע פשטא דמתני' א"נ אפשר דתוספת' חדא מד' זימני נקט וה"ה לאינך דבי"ט נמי דרך לשחוט מעי"ט כדי להכין לסעודת הלילה וגם כדי שיהיה הבשר מוכן לסעודת הבקר:
יד סָעִיף א שנים שלקחו אותו ואת בנו ביום אחד הלוקח תחלה ישחוט ולא השני בד"א בשלקחו שניהם מאדם אחד וכו' שם במשנה ב' שלקחו פרה ובנה זה שלקח ראשון ישחוט ראשון ואם קדם השני זכה וכתבו הרי"ף והרא"ש תוספתא הלוקח מב"ה הוא קודם לב"ה שמתחלה לא לקחו אלא ע"מ כן וכתב הרא"ש עליה הלכך כשמכר ב"ה לשני מכר לו כל זכות שהיה לו בו אבל לקחו משנים האחרון יכול לשחוט תחלה:
טו סָעִיף א אותו ואת בנו נוהג בבהמה אבל לא בחיה ובעוף ברייתא היא בת"כ פרשת אמור והביאו הרי"ף שם בפרק אותו ואת בנו שור ולא חיה שה ולא עופות והלא דין היא ומה אם בהמה שאינה במצות כיסוי הדם הרי היא במצות אותו ואת בנו חיה שהיא במצות כיסוי הדם אינו דין שתהא במצות אותו ואת בנו ת"ל שור ולא חיה שה ולא עופות והלא דין הוא ומה אם בהמה שאינה באם על הבנים הרי היא במצות אותו ואת בנו עוף שהיא באם על הבנים אינו דין שהיא במצות אותו ואת בנו ת"ל שה ולא עופות:
טז סָעִיף א ומ"ש ונוהג בכלאים הבא מן העז ומן הרחל צבי הבא על התיישת וילדה צבי וכו' צבי הבא על התיישה וילדה בת וכו' תיש הבא על הצבייה וילדה בת וכו' שם ת"ר אותו ואת בנו נוהג בכלאים ובכוי ר"א אומר כלאים הבא מן העז ומן הרחל אותו ואת בנו נוהג בו כוי אין אותו ואת בנו נוהג בו אמר רב חסדא איזהו כוי שנחלקו בו ר"א וחכמים זה הבא מן התיש ומן הצביה (ה"ד אילימא בתיש הבא על הצביה) וילדה וקא שחיט לה ולברה והאמר רב חסדא הכל מודים בהיא צביה ובנה תיש שפטור שה ובנו אמר רחמנא ולא צבי ובנו אלא בצבי הבא על התיישה וילדה וקא שחיט לה ולברה והאמר רב חסדא הכל מודים בהיא תיישה ובנה צבי שחייב שה אמר רחמנא ובנו דכל דהו לעולם בתיש שבא על הצביה וילדה בת ובת ילדה בן וקא שחיט לה ולברה רבנן סברי חוששין לזרע האב ושה ואפי' מקצת שה ור"א סבר אין חוששין לזרע האב ושה ואפי' מקצת שהלא אמרינן והא דתנן כו' אין שוחטין אותו בי"ט וכו' במאי עסקי' אלימא בתיש הבא על הצביה וילדה וכו' לעולם בצבי הבא על התיישה ורבנן ספוקי מספקא להו אי חוששין לזרע האב והא דתניא הזרוע ולחיים והקיבה נוהג בכוי ובכלאים ר"א אומר כוי פטור במאי עסקינן אילימא בתיש הבא על הצביה וילדה וכו' לעולם בצבי הבא על התיישה וילדה ור"א נמי ספוקי מספקא ליה אי חוששין לזרע האב וכיון דלרבנן מספקא להו ור"א מספקא ליה במאי פליגי בשה ואפי' מקצת שה רבנן סברי שה ואפי' מקצת שה ור"א סבר שה ולא מקצת שהאמר רב פפא הלכך לענין אותו ואת בנו משכחת לה בין בתיש הבא על הצביה ובין בצבי הבא על התיישה בתיש הבא על הצביה ולאיסורא דרבנן סברי דלמא חוששין לזרע האב שה ואפי' מקצת שה אמרינן ואסור ור"מ סבר נהי נמי דחוששין לזרע האב שה אפי' מקצת שה לא אמרינן בצבי הבא על התיישה ולמלקות רבנן סברי נהי נמי דחוששין לזרע האב שה ואפילו מקצת שה אמרינן ומלקינן ליה ור"א סבר איסורא איכא מלקות ליכא איסורא איכא דלמא אין חוששין לזרע האב והאי שה מעליא הוא מלקות ליכא דילמא חוששין לזרע האב ושה ואפי' מקצת שה לא אמרינן וכתב הרשב"א בחידושיו בתיש הבא על הצביה לאיסורא רבנן סברי כיון דאיכא למימר דחוששין לזרע האב שה ואפילו מקצת שה אמרינן וכו' ע"כ צריכין אנן לפרש בתיש הבא על הצביה וילדה בת ובת ילדה בן כדאוקימנא ברישא דשמעתין דאי בתיש הבא על הצביה וילדה בת ושחט לה ולברה אפי' איסורא ליכא וכדאמר רב חסדא הכל מודים בצביה ובנה תיש שהוא פטור מ"ט שה ובנו אמר רחמנא ולא צבי ובנו וצבי הבא על התיישה למלקות בכה"ג ומיירי בצבי הבא על התיישה וילדה בת והבת ילדה בן ושחיט לה ולברה ובכה"ג קאמר ר"א דלא לקי דדלמא חוששין לזרע האב ושה ואפי' מקצת שה לא אמרינן והו"ל צבי ובנו אבל בצבי הבא על התיישה וילדה בן ושחיט לה ולברה בהא ליכא מאן דפליג וכ"ע מילקא לקי וכדאמר רב חסדא הכל מודים בתיישה ובנה צבי שחייב מ"ט שה אמר רחמנא ובנה כל דהו ואע"ג דאמרינן סתמא בתייש הבא על הצביה ובצבי הבא על התיישה ול"ק וילדה בת ובת ילדה בן משום דסמיך ליה אשקלא וטריה דשקלינן וטרינן עלה בריש שמעתין ופרקינן ומוקמינן לה הכי ותמיהא לי מה שנראה מדברי הרמב"ם שמפרש לה כצורתה בתייש הבא על הצביה ושחיט לה ולברה לאיסורא שכ"כ ונוהג בכלאים כיצד צבי שבא על העז ושחט את העז ובנה לוקה אבל עז שבא על הצביה אסור לשחוט אותה ואת בנה ואם שחט אינו לוקה פרה ובנה אסרה תורה ולא צביה ובנה ושמא הוא ז"ל מפרש דהא דמותבינן לעיל במ"ע אילימא בתייש הבא על הצביה וילדה בן ושחיט לה ולברה והאמר רב חסדא הכל מודים בצביה ובנה תיש שהוא פטור משום דהוה ס"ד דמחלוקתן דרבנן ור"א לענין מלקות הוא דפליגי הוא דמותבינן הכי והיינו דפריך מדרב חסדא דאמר הכל מודים שהוא פטור דמשמע פטור ממלקות אבל השתא דמוקמינן פלוגתייהו באיסורא אפילו בצביה ובנה תייש אסרי רבנן ואינו מחוור דכיון דאמרינן דשה אמר רחמנא ולא צבי והכא ליכא לא שה ולא מקצת שה מ"ט מפלגינן בין איסורא למלקות אי שה ואפי' צבי אמר רחמנא מילקא נמי ללקי ואי שה אמר רחמנא ולא צבי איסורא מנ"ל וצ"ע עכ"ל בחידושיו ובת"ה וכתב עוד בת"ה אותו ואת בנו נוהג בכלאים הבא מן העז ומן הרחל והבא מן התיש ומן הצביה כגון תיש הבא על הצביה וילדה בת ואותה בת ילדה בן לדברי הפוסקים דחוששין לזרע האב באותו ואת בנו ה"נ אסור לשחוט לכתחלה וכדברי חכמים דר"א דאמרי שה ואפי' מקצת שה אמר רחמנא וצבי הבא על התיישה וילדה בן לכולי עלמא יש משום אותו ואת בנו משום דשה אמר רחמנא ובנו כל דהו אבל אם הבת ילדה בן אינו אסור לשחוט אותה הבת והבן אלא לחכמים דר"א לדברי הפוסקים דחוששין לזרע האב וכבר כתבנו דחוששין מספק. ופירש"י כדברי הרשב"א וכן פירש ופסק גם הרא"ש ז"ל וכך הם דברי רבינו. וז"ל הרי"ן חביב ז"ל ואותה בת ילדה בת לאו דוקא ילדה בת דהה"נ ילדה בן אבל אמר בת בעבור שבאם הוכרח לומר וילדה בת וטעם החיוב בזה משום דאמרינן שה ואפילו מקצת שה אבל התיש הבא על הצביה פטור אבל אסור משום דמספקא לן אי חוששין לזרע האב ובזה יובן מה שכתב בעל הספר ונראה שמותר לכתחלה שהטעם כיון שהאחת היא צביה גמורה ואפשר שהרמב"ם חשש למראית העין ולכן אסר לכתחלה והרי"ף השמיט כל זה וכתב הרא"ש שטעמו משום דאמרינן בפ"ק דבכורות (ז.) אמר ריב"ל לעולם אינה מתעברת טמאה מטהורה ולא טהורה מטמאה ולא גסה מדקה ולא דקה מגסה ולא בהמה מחיה ולא חיה מבהמה חוץ מר"א ומחלוקתו והלכה כריב"ל דלא אשכחן אמורא דפליג עליה ועוד דפריך התם ממילתיה דריב"ל אהא דקאמר ואיזה זה טמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא ומי מיעברא והאמר ריב"ל וכו' ואינה ראיה דבטמאה וטהורה הלכה כמותו אבל לא בבהמה וחיה אלא כדתניא התם כל שתשמישו ועיבורו שוין יולדין ומגדלין זה מזה ובחיה ובהמה אפשר דהלכה כר"א ומחלוקתו עכ"ל:
יז סָעִיף א לא אסרה תורה אלא כששוחט אבל נוחר ומעקר האם מותר לשחוט הבן משנה שם (פא:) ואיפליגו תנאי התם בשוחט את הטריפה והלכה כחכמים דמחייבי ומשו"ה שתק מינה רבינו ולא הוצרך להזכירה:
יח סָעִיף א ומ"ש לפיכך חש"ו ששחטו האם בינן לבין עצמן וכו' ואם אחרים רואים ששוחטים כראוי אסור לשחוט אחריהם משנה פרק כיסוי הדם (פו.) חש"ו ששחטו ואחרים רואים אותם אסור לשחוט אחריהם בינם לבין עצמם ר"מ מתיר לשחוט אחריהם וחכמים אוסרים ומסיק בגמרא הלכה כר"מ ומפרש בגמרא טעמא דר"מ הואיל ורוב מעשיהם מקולקלים:
יט סָעִיף א בהמה שנשחטה אמה היום וכו' כיצד תקנתו נכבשינהו דניידי ממקום קביעותן וכולי כן כתב הרא"ש בפרק אותו ואת בנו בשם בה"ג: ב"ה ועיין בסימן ק"י בא"ח צ"ל הרמב"ם כתוב באורחות חיים יצא העובר חי אחר שחיטה והפריס ע"ג קרקע אין שוחטין אותו ואת בנו ביום אחד ושחט אינו לוקה כתב הרשב"א שנשאל על עכו"ם שמכר שתי בהמות לישראל ואח"כ אמר מסיח לפי תומו שהן אותו ואת בנו והשיב מסתברא שאינו נאמן במה שאמר לאחר שמכרה ויצא מתחת ידו אלא מיהו אי מהימן ליה אסור וכדאמרן בההיא סמיא (קדושין סו.) עכ"ל:
א סָעִיף א אסור לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד ל"ש האם וכו' משנה בפרק או"ב ובגמרא יליף לה מקרא מדכתיב לא תשחטו ל' רבים אלמא דהזהיר לשנים לאחד הזהיר שלא ישחוט הבן אחר האם ולאחד הזהיר שלא ישחוט האם אחר הבן וכגון שאחד שוחט פרה והשני אמה והשלישי בנה וב' האחרונים חייבים ופריך הא איצטריך לא תשחטו דלא תימא דאינו חייב אא"כ שאחד לבדו שחט האם והבן כתב רחמנא לא תשחטו דאפי' תרי האחרון חייב ופריק אם כן ליכתב לא ישחטו דמשמע לא על ידי אחד ולא ע"י שנים מדכתיב לא תשחטו משמע דתרוייהו עבדי איסורא ותו איתא התם לחנניה דחוששין לזרע האב כתיב אותו דמשמע זכר וכתיב בנו מי שכרוך אחריו דהיינו נקבה הילכך נוהג בין בזכרים בין בנקיבות וא"ת אכתי מנ"ל דחייב על הבת דלא תשחטו איכא לאוקמי בפרה וב' בניה ואחד שחט הבן והשני האם והשלישי הבן השני וצ"ל דמפי השמועה למדנו שזה שכתוב בתורה בנו לאו דוקא בנו זכר אלא ה"ה בנו נקיבה וכ"כ הסמ"ג:
ב סָעִיף א ומ"ש בין בנקיבות בין בזכרים היינו כחנניא וכך פסק הרא"ש דקי"ל כחנניא לאיסורא ולא למלקות דמספקא לן אי חוששין לזרע האב כמ"ש בסוף סימן זה גבי כוי וכן בסי' ס"א בדין מתנות כהונה וכ"פ בסה"ת והיא דעת בעל המאור ור"ת והרשב"א והרמב"ם ודלא כה"ג והרי"ף והשאלתות דפסקו דלא כחנניא ואפי' איסורא ליכא בזכרים אבל הסמ"ג כתב ה"ג ורי"ף פסקו דלא כחנניא אמנם נראה דהיינו דוקא דלא לקי אבל איסורא מיהא איכא מספק וכו' עכ"ל משמע דס"ל דה"ג ורי"ף נמי מחלקים בין איסורא למלקות ולפעד"נ דאע"ג דדברי ה"ג אפשר לפרשם דלענין מלקות דוקא קאמרי דלית הלכתא כחנניא אבל מודה דאיסורא איכא אכן דברי הרי"ף לא משמע הכי כלל שהרי דחה לדחנניא לגמרי באותו ואת בנו ע"ש:
ג סָעִיף א ואם עבר ושחטם כתב הרמב"ם שמותר לאוכלם בפי"ב מה' שחיטה והוא משנה לשם השוחט או"ב חולין בחוץ שניהם כשרים ופי' התוס' דראשון פשיטא דשרי ולא איצטריכא אלא לשני דסד"א דמפסיל משום דדרשינן בפכ"ה (דף קטו) לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך ה"ה בבל תאכל קמ"ל דלא כדמפרש התם דמדאיצטריך רחמנא למיסר מחוסר זמן לגבוה מכלל דלהדיוט שרי והרמב"ם ג"כ שכתב מותר לאכלם כתב כל' המשנה ולא איצטריך אלא לשני: ומ"ש דבה"ג אוסר לאוכלו בו ביום לשני לבד קאמר דאסור לאוכלו וכתב הר"ן דקנס הוא שלמד הרב ממעשה שבת ולפע"ד יראה דבה"ג מפרש הא דקאמר בפכ"ה אותו ואת בנו ליתסר דהכי פריך דליתסר השני לעולם משום דנעבדה בו עבירה וה"נ פריך גבי שלוח הקן כדפירש"י לשם ומשני מדאסר רחמנא לגבוה מכלל דלהדיוט שרי והילכך לא נאסר לעולם מיהו בו ביום ודאי אסור מטעם דכל שתעבתי לך ה"ה בבל תאכל וכיון דמתועב הוא שלא לשחטו ביום אחד אסור לאוכלו ביומו והרא"ש כתב שכך יש לדקדק מדתניא זריז ונשכר וכו' ויתבאר בסמוך סעיף י"א בס"ד ויראה דהכי ס"ל להרא"ש והכי נקטינן:
ד סָעִיף א והא דאסור לשחוט דוקא בידוע שהוא אביו וכו' אבל על המוכר להזהיר וכו' כ"כ הרמב"ם בפי"ב וכ"כ הרא"ש ודקדק כך מדתנן בד' פרקים המוכר צריך להודיע ומדלא הזהיר על הלוקח שישאל אם מכר אמה אלמא דאין לו ללוקח לחוש לזה מספק אלא על המוכר שיודע הודאות הזהירוהו שלא יכשיל את הקונה וכ"כ הר"ן די"א שאין הלוקח צריך לחוש לזה מספק משום דאיכא ספיקי טובא וכו' מיהו להלכה למעשה נראה כדעת הרמב"ן שהביא הר"ן דהלוקח צריך לישאל ומה שהקשה הרא"ש דלמה לא שנה התנא בד' פרקים דצריך הלוקח לישאל אפשר לתרץ דכיון דבכל שאר ימות השנה נמי צריך הלוקח לישאל דאין סומכין על מאי דאיכא ספיקא טובא היכא דאפשר למשייליה למוכר א"כ לא צריך למתני בד' פרקים אלא הא איצטריך ליה למתני דהמוכר צריך להודיע בד' פרקים שאם לא הודיע הו"ל מקח טעות שהרי הדבר ידוע דלשוחטה לי"ט הוא לוקחה דאילו בשאר ימות השנה אין צריך להודיע אבל הלוקח צריך לישאל בכל ימות השנה מיהו אם אי אפשר לו לישאל כגון שהלך לו הישראל א"נ בקונה מעכו"ם שוחט ואינו חושש ואפי' בד' פרקים ואפי' בקונה מתגר עכו"ם ועי"ל דאף להרמב"ן אין הלוקח צריך לישאל אלא בשאר ימות השנה דכיון דאין המוכר צריך להודיע הלכך צריך הלוקח לשאול אבל בד' פרקים שהמוכר צריך להודיע אין הלוקח צריך לישאל דמן המוכר נמשך חיוב השאלה ללוקח וזה נראה עיקר כמו שיתבאר בסמוך ומה שקשה מכאן לדין מוכר בגדים בקרעים שאין מתאחין דהמוכר צריך להודיעו ללוקח ואם לא הודיעו אסור ללוקח לאחויי מן הסתם כתבתי בה' קריעה סי' ש"מ סעיף י"ח:
ה סָעִיף א הלכך הלוקח בהמה בכל מקום ובכל זמן אינו חושש וכו' פי' בכל מקום בין בארץ בין בח"ל ובכל זמן בפני הבית ושלא בפני הבית והכי תנן ריש פ' או"ב ואע"ג דפי' רש"י דלא איצטריך למתנייה דהא חובת הגוף היא אלא דתנא ליה איידי דתנא בחולין ובמוקדשין מ"מ כיון דתנא להו במשנה כתבה גם רבינו וכ"כ הרמב"ם ריש פי"ב מה"ש וכ"כ הרשב"א בית שני שער רביעי:
ו סָעִיף א ומ"ש או מכרה לאחר לשוחטה היום אם הוא באחד מד' זמנים וכו' תימה דבאחד מד' זמנים אפי' לא מכרה לשוחטה היום אלא מכרה סתם הו"ל כאילו מכרה לשוחטה היום וכן פירש"י להדיא במשנה בד' פרקים בשנה (ד' פג) וכך מבואר במ"ש הרא"ש אדברי רבי יהודה שאמר אימתי בזמן שאין שם ריוח וכו' והוא מ"ש רבינו בסמוך ודוקא שמוכר שניהם ביום אחד וכו' ובש"ע כתוב בזה הלשון אבל על המוכר להזהיר על הלוקח אם שחט האם או הבן היום או מכרה לאחר לשוחטה היום ואם הוא בא' מד' זמנים וכו' ולפי לשון זה ניחא דל"ק ולא מידי והכי משמע בת"ה הקצר אבל לפי לשון הכתוב בכל ספרי רבינו קשה וי"ל דמ"ש או מכרה לאחר לשוחטה היום היינו לומר שהמוכר יודע שהוא שוחטה היום אבל כשמוכרה בסתם מכרה ועי"ל דאתא לאשמועינן דאפילו מכרה אתמול לשוחטה היום לא תלינן להקל דמאתמול שחטה אלא צריך להודיע ללוקח שני אם הוא בא' מד' זמנים וה"ה במוכר שניהם ביום א' בסתם באחד מד' זמנים נמי צריך להודיע כמבואר בסוף דבריו:
ז סָעִיף א ומ"ש והם ע"פ וכו' כתבו התוס' הא דלא חשיב עי"ט הראשון של חג אר"ת משום דטרידי בסוכה ולולב ואין להם פנאי להרבות בשחיטה כ"כ ועי"כ נמי לא היו אוכלין כי אם בשר עוף ודגים כדאיתא בב"ר גבי ההוא דזבין נונא וכו' עכ"ל ותימה דהלא בפרק הזרוע (חולין דף קל"ג) קאמר אביי גבי מתנות דמשקל לא שקילנא לבד ממעלי יומא דכפורי לאחזוקי נפשאי בכהני וכתבו התוס' לבד ממעלי יומא דכפורי שי"ט הוא כדאמר בפ' או"ב ומתנות מרובות וכהנים מתאספים ואילו לא היה נוטל היו אומרים שאינו כהן עכ"ל אלמא דבעי"כ היו שוחטין בהמות הרבה וצ"ל דבאתריה דאביי היו נוהגין כדברי ר' יוסי בגליל שהיו שוחטין בעי"כ בהמות הרבה אבל בשאר מקומות לא היו אוכלין כ"א בשר עוף ודגים כמ"ש התוס':
ח סָעִיף א ומ"ש ואם לא הודיעו שוחט ואינו חושש שם תנא אם לא הודיעו הולך ושוחט ואינו נמנע ומברייתא זו לא קשה למ"ש הרמב"ן שהלוקח צריך לשאול די"ל דהכא איירי דאין המוכר בעיר וכיוצא בזה דלא אפשר למשייליה א"נ הרמב"ן לא אמר דהלוקח צריך לשאול אלא בשאר ימות השנה דאין המוכר צריך להודיע כדפי' לעיל וכן מצאתי ברבינו ירוחם וכך נראה עיקר ומיהו המחמיר לשואלו אף בארבע פרקים תע"ב:
ט סָעִיף א ומ"ש ודוקא שמוכר שניהם ביום א' שם במשנה א"ר יהודה אימתי בזמן שאין לו ריוח אבל יש לו ריוח א"צ להודיעו ופי' רש"י שאין לו ריוח הפסק שמכר האם היום אבל יש לו ריוח שמכר את הראשונה אתמול והשנייה היום א"צ להודיע שאני אומר אתמול שחטה הראשון והרא"ש הסכים לפרש"י ודלא כפי' הרמב"ם והסמ"ג ומביאו ב"י: כתב ב"י ע"ש הרשב"א בחידושיו והר"ן ז"ל שהרמב"ן כתב דמשמע בתוספתא דרבי יודא לא קאמר דבמוכר בשני ימים א"צ להודיע אלא בעיה"כ ואליבא דרבי יוסי הגלילי אבל בד' פרקים כל הלוקח לצורך י"ט אינו שוחט עד י"ט עצמו לכבוד י"ט והלכך אין חלוק דאפי' במוכר בב' ימים צריך להודיע וכתב ע"ז ב"י וז"ל והרי"ף והרא"ש שלא כתבו כן נראה שטעמם מדלא מייתי האי תוספתא בתלמוד משמע דלאו דסמכא היא אלא אכולהו ד' פרקים קאי כדמשמע פשטא דמתני' עכ"ל ולפעד"נ דלדידהו נמי דסמכא היא אלא דלא גרסי בה בד"א שחל יה"כ להיות בשני בשבת וכו' אלא ה"ג בד"א שחל י"ט בשני בשבת וכו' ואכולהו ד' פרקים קאי לכך הביאה הרא"ש בפרק או"ב ומיהו לדברי כולם כשחל י"ט בשני בשבת שהכל שוחטין בערב י"ט שאין לשחוט בע"ש לצורך יום ראשון צריך להודיע אפי' במוכר בשני ימים: עוד כתב ב"י וז"ל א"נ אפשר דתוספתא חד מד' זימני נקט וה"ה לאינך דבי"ט נמי דרך לשחוט מעי"ט כדי להכין לסעודת לילה וגם כדי שיהא הבשר מוכן לסעודת הבוקר עכ"ל נראה מבואר שהבין מ"ש הרשב"א דבשאר פרקים צריך להודיע שהכל שוחטין בי"ט היינו לומר שהכל שוחטין בי"ט עצמו ולפעד"נ דאינו כן שהרי עינינו רואות דהכל שוחטין מעי"ט אם לא לצורך חולה ואסטניס אלא פירוש מ"ש דהכל שוחטין בי"ט היינו לומר בסמוך לי"ט שוחטין דהיינו בעי"ט ולא מקודם עי"ט יום ויומים שאין זה כבוד י"ט להקדים לשחוט כל כך משא"כ בעיה"כ דעיקר הסעודה היא בעי"כ עצמו נמצאים הרבה ששוחטין קודם עיה"כ כדי שיהא מוכן בבקר בעיה"כ ומקצתן שוחטין בעיה"כ עצמו וכן מ"ש הר"ן דכל הלוקח לצורך י"ט אינו שוחט עד י"ט עצמו לכבוד י"ט היינו לומר שאינו מקדים לשחוט קודם עי"ט שאין זה כבוד י"ט אלא ממתין מלשחוט עד יו"ט עצמו כלומר עד עי"ט עצמו ומכין הכל בעי"ט כדי שיבשל ממנו בבקר בי"ט והוא דיבר פשוט לפע"ד דלא כמו שהבין ב"י:
י סָעִיף א ואם מכר האחד לחתן וכו' משנה שם ומשמע דאם לא הודיע הוי מקח טעות והלוקח שוחט ואינו נמנע כמו בד' פרקים ומיהו ודאי דבזמנינו זה שעיקר השחיטה לצורך י"ט הוא קודם עי"ט וכן בחתן וכלה שוחטין יום ויומים מקודם א"צ להודיע במוכר בשני ימים והכי משמע בתורת הבית:
יא סָעִיף א שנים שלקחו אותו ואת בנו ביום א' הלוקח תחלה ישחוט וכו' משנה שם (דף פ"ב) ובגמרא א"ר יוסף ולענין דינא תנן פי' אם באו לב"ד והשני אומר אני צריך יותר ממך אנו אומרים להם הלוקח ראשון ישחוט שע"מ כך לקח אבל אם רצה הראשון להמתין עד מחר אין כאן איסור לשני כשישחוט היום:
יב סָעִיף א ומ"ש וכל מי שישחוט תחלה ה"ז זריז ונשכר שם תנא אם קדם השני ה"ז זריז ונשכר זריז דלא עבד איסורא נשכר דקאכיל בישרא דמפשטא משמע דאף בלקחו מאדם א' קאמר וכדתנן שנים שלקחו פרה ובנה איזה שלקח ראשון ישחוט ראשון ואם קדם השני זכה וק' דמדברי רבינו משמע דלא קאמר זריז ונשכר אלא בלקחום משנים אבל לקחום מא' הפסיד לפי שעשה שלא כדין ולכן נראה דמ"ש רבי' וכל מי שישחוט תחלה ה"ז זריז ונשכר קאי גם ארישא היכא שלקחום מאדם א' ולכן אמר וכל מי שישחוט לרבות אף בלקחום מאדם א' ומיהו ודאי אף בלקחום משנים אין ראוי לעשות כן לכתחלה אלא יטילו גורל מי ישחוט תחלה ולא ליתו לאינצויי והא דכתב הרא"ש אבל לקחו משנים האחרון יכול לשחוט תחלה לא כתב כן אלא לפי שאינו עושה שלא כדין לאפוקי בלקחום מאדם א' דאינו יכול לשחוט דהוי שלא כדין אבל מ"מ אינו הגון לעשות כך לכתחלה כיון דשניהם שוין אלא יטילו גורל ולכן דקדם רבינו ולא כתב כלשון הרא"ש האחרון יכול לשחוט תחלה אלא כתב שניהם שוין כלומר וע"כ לא יקדים אתד לחבירו בלא הטלת גורל:
יג סָעִיף א או"ב נוהג בבהמה וכו' ברייתא בת"כ פ' אמור שור ולא חיה שה ולא עופות הביאה האלפסי בפרק או"ב והתוס' ריש פ' או"ב בד"ה ועוד שה כתבו הא דלא ילפינן שור שור משבת לרבות את הכל היינו משום דא"כ שה למה לי וכ"כ סמ"ג לאוין קמ"ט עוד כתבו תירוצים אחרים ע"ש:
יד סָעִיף א ונוהג בכלאים וכו' ברייתא שם הכל מודים בכלאים שהוא לוקה: צבי הבא על התיישה וכו' לוקה מימרא דרב חסדא שם דהכל מודי' גם בזה דלוקה שה אמר רחמנא ובנו כל דהוא פי' על הבן לא הקפיד ואפילו הוא חיה וכ"ש אם הבן הוא תייש:
טו סָעִיף א צבי הבא על התיישה וילדה בת וכו' שם מסקנא דרב פפא דבהא פליגי ר"א ורבנן והלכה כרבנן דשה ואפי' מקצת שה אמרינן ומלקא נמי לקי ומ"ש ואותה בת ילדה בת לאו דוקא ילדה בת דה"ה נמי ילדה בן וה"א להדיא בגמרא (דף עט):
טז סָעִיף א תיישי הבא על הצבייה כו' שם מסקנא דרב פפא דבהא נמי פליגי ר"א ורבנן והלכה כרבנן דפטור אבל אסור ונראה דה"ה בשחט התייש ובנו נמי פטור אבל אסור מהאי טעמא דילמא אין חוששין לזרע האב ובצבייה עם בנה פטור לכ"ע דשה ובנו כתיב ולא צבי עם בנו וה"א בגמרא וצ"ל דהרמב"ם מפרש הסוגיא בדרך אחר וכמו שכתב הרשב"א בחידושיו ובת"ה הארוך ומביאו ב"י ע"ש ובש"ע כתב להחמיר כדברי הרמב"ם וקשיא לי בדברי הרמב"ם דתחלה כתב עז שבא על הצבייה וילדה בת ואותה בת ילדה בן ושחט את הנקבה בת הצבייה ואת בנה לוקה אלמא דפשיטא ליה דחוששין לזרע האב ואח"כ כתב דאם נודע ודאי שתייש זה אביו לכתחלה אין שוחטין האב ובנו ואם שחט אינו לוקה אלמא דס"ל דקי"ל דספק הוא אם חוששין לזרע האב גם בש"ע כתובים כל דברי הרמב"ם האלה בשני סעיפים סעיף ב' וסעיף ח' ולכאורה נראה שהדברים סותרין זה את זה וי"ל דס"ל להרמב"ם דבפלוגתא דחנניא ורבנן אי חוששין לזרע האב ואו"ב נוהג בזכרים כמו בנקבות או אינו נוהג בזכרים דאותו א' ולא שנים משמע בהא הלכה כר' יהודא דספוקי מספקא ליה אבל בהא לא מספקא לן דפשיטא דהולכין אחר זרע האב לענין זה דהיכא דתייש בא על הצבייה וילדה בת דכיון דנקבה זו יש בה מקצת זה מזרע האב חשוב כאילו היה כולה שה ואם נקבה זו ילדה בת או בן ושחט הנקבה ואת ולדה לוקה על או"ב ודו"ק:
יז סָעִיף א לא אסרה תורה אלא כששוחט וכו' משנה שם (פ"א) ונראה ודאי דה"ה כששחט האם מותר למסור הבן לחש"ו לשוחטו בינו לבין עצמו ואצ"ל שמותר למוכרו לעכו"ם אע"פ שהעכו"ם ינחרנו היום מיהו אם נתנבל בידו באחד מן הדברים שאנו מחמירין בו כגון שהייה במיעוט בתרא וכיוצא בזה בפלוגתא דרבוותא אין לשחוט אחריו האם או הבן נראה לי:
יח סָעִיף א ומ"ש לפיכך חש"ו וכו' פלוגתא דתנאי במשנה פ' כיסוי הדם (דף פ"ו) ואסיקנא דהלכה כר"מ דמתיר דכיון שרוב מעשיהם מקולקלים חשובה כנבלה וכתב ב"י ואיפליגו תנאי התם בשוחט הטרפה והלכה כחכמים דמחייבי ומשום הכי שתק מינה רבינו ולא הוצרך להזכירה עכ"ל:
יט סָעִיף א בהמה שנשחטה אמה היום וכו' כ"כ הרא"ש בפרק או"ב בשם בה"ג וכ"כ בסי' נ"ז ומה שקשה על פסק זה יתבאר באורך בסי' ק"י בס"ד. ופי' דנכבשינהו וכו' היינו כתב הרא"ש שיכוף אותם שינודו ע"י הכאת מקל דלא ליהוי קבוע דאי משך אותם חד חד כי לא ניידי הו"ל קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי עד כאן לשונו:
א סָעִיף א בין בנקיבות בין בזכרים עד"ר: בין בנקיבות כגון האם והבת אע"ג דבקרא כתיב "אותו ואת "בנו כבר תרגמו אונקלוס תורתא ושיתא ע"ש ועי' ברא"ם פ' אמור:
ב סָעִיף א בין באדם א' בין בשנים הטעם שנא' לא תשחטו משמע שנים:
ג סָעִיף א ואם עבר ושחט כו' עד"ר טעם הרמב"ם:
ד סָעִיף א ובה"ג אוסר לאוכלו פי' האחרון וטעם ה"ג שאוסר בו ביום לחוד נלמד מדיני שבת כדי שלא יהנה מאיסור ר"ן ולפי ה"ט אסור אפי' לאחרים וכמ"ש בא"ח ר"ס שי"ח ע"ש בדין איסור בישול בשבת מיהו י"ל דגם בה"ג ס"ל האי לימוד דמדאסר רחמנא לגבוה ש"מ דלהדיוט שרי נמצא דמשום האי אעשה דשחיטה אין ראוי לאסרו ולא אסרו אלא על השוחט עצמו משום קנס ואינו מן הסברא לקנוס אחרים בשביל ששחט זה כיון דמכח המעשה עצמו אין הדין נותן שיאסר ואינו דומה למבשל בשבת דשם שורת הדין נותן דאפי' בשוגג לא יהנה לא הוא ולא אחרים ממלאכת שבת וע"כ צריך לחלק ביניהן דהא במבשל בשבת במזיד אסרו למבשל עולמית וכאן לא אסרו אלא בו ביום אפי' אם שחט במזיד דהא אאם עבר ושחט קאי אלא ה"ט דמבשל בשבת כיון דבשבת אסור מן הדין וחכמים ראו לקנוס אותו תו אין טעם לומר שיקנסו שלא יאכל בו ביום וביום ב' יאכלה ומ"ה אסרוהו משום קנס עולמית אבל כאן מסתבר לומר מאחר דבשחיטה עצמה ליכא עבירה אלא במה ששחטה היום ע"כ ראו לקונסו שלא יאכלה באותו יום שרצה ליהנות ממנה:
ה סָעִיף א ויום האמור באותו ואת בנו כו' אע"ג דלענין קרבן אינו כן דכשאמרו שנאכל ליום ולילה ר"ל לילה שאחר היום הטעם לגבי אותו ואת בנו דילפינן יום יום ממעשה בראשית דגבי מעשה בראשית נאמר יום א' וגבי אותו ואת בנו גם כן נאמר יום א' כן כתב הרא"ש ס"פ אותו ואת בנו. ואע"ג דאותו ואת בנו כתיב בפ' אמור לגבי קדשים בר"פ או"ב יליף מקראי בגמרא דנוהג אף בחולין ובכלאים:
ו סָעִיף א כגון שכרוך אחריה לכאורה נראה שקאי דוקא אאם שכרוך אחריה ביניקה ולא אאב ובאב צריך שיהיה ידוע כגון שהיה אביו ואמו ט' חדשים בחדר א' ומ"ה א"ש דקאמר כרוך "אחריה ל' נקיבה גם א"ש דכתב רבי' אביו ואמו בתרתי בבי שכתב צריך שיהיה ידוע שהוא אביו וכן בידוע שהוא אמו ולא קיצר לכתוב שהוא ידוע שהוא אביו או אמו אבל בגמ' כמדומה שמשמע שקאי ג"כ אאב אם כרוך אחריו בהליכתו. והא דסגי הכא כשכרוך אחריה ולקמן ס"ס ע"ט כתב ז"ל ודוקא שילדתו בפנינו פי' בהמה טהורה למין טמאה אבל אם הניחה מעוברת ומצא מין טמא הולך אחריה אע"פ שכרוך אחריה ויונק אותה אסור שמא לא ילדתו וזה היינו יכולין לתרץ ולומר דספק הוא ואזלינן הכא והתם לחומרא אבל לקמן בס"ס שי"ז מסיק וכתב בדין מי שהיה לו בעדרו מבכירה כתב דאזלינן בתר הכריכה אפילו לקולא לכן צ"ל דשאני בסימן ע"ט דאיכא ריעותא לפנינו שההולך אחריה הוא טמא ולא ממינה והא דכתב לקמן בסי' שי"ו לענין בכור דסמכינן אחזקה אפי' במקום ריעותא שכתב שם ז"ל ואם ראינוה שהיא חולבת אע"פ שאינה יולדת ואח"כ ראינוה מניקה ולד פטורה מהבכורה שלא היתה מרחמת עליו להניקו אא"כ ילדתו ואפי' אם הוא מין אחר כגון רחל שמניקה חזיר. הא כתבתי שם דתיבת ילדתו הוא ט"ס וצ"ל אא"כ ילדה ור"ל דההנקה הוא סימן שכבר ילדה ואשר תלד מהיום ודאי אינה בכור אבל אין כוונתו שם לומר שזה שינקה ילדה ממנו אותו ודאי וכן הוא בגמרא שם. וע"ל מ"ש עוד בסי' ע"ט ישוב אחר ע"ז בס"ד:
ז סָעִיף א ובכל זמן פי' אפי' הוא בא' מד' זמנים אפ"ה כל שלא הודיעו המוכר אין הלוקח חושש משום דאיכא ספיקי טובא שמא אין לה אם ואת"ל יש לה אם ומכרה שמא לא לקחה לשחיטה ואת"ל לשחיטה שמא מכאן ועד י' ימים:
ח סָעִיף א אבל על המוכר להזהיר הלוקח כו' נראה דה"ג אבל על המוכר להזהיר הלוקח "אם שחט כו' עד "ואם הוא בא' מד' זמנים כו' ותרתי קאמר מתחילה אשמעינן בכל שאר הזמנים שמוטל על המוכר באם שיודע שלקחו ממנו תחילה האם כדי לשוחטו היום להודיע זה ללוקח שני ואח"כ אשמעינן שאם לקחה ממנו לוקח ראשון בא' מהד' זמנים אפי' סתמא שלא גילה דעתו שרצונו לשוחטו באותו היום סתמו כאילו פירש וצריך להודיע זה ללוקח שני ואם לא הודיעו הוי מקח טעות שהרי גם לוקח שני מסתמא לקחוה לשחוט אותה היום משא"כ בשאר זמנים שאף שמוטל על המוכר להודיעו אם קנהו ממנו הראשון לשוחטה היום מ"מ אם עבר ולא הודיעו לא הוי מקח טעות וכמ"ש ב"י בשם הר"ן והרמב"ן וכאשר הגהתי כן הוא בש"ע בהדיא אלא שאין ראיה מוכרחת מהש"ע דס"ל לרבינו הכי דדלמא הש"ע פסק כן לדעת הר"ן והרמב"ן ועיין דרישה:
ט סָעִיף א וערב י"ט האחרון של חג כו' משום דמחשב רגל בפני עצמו וחביב עליהן והיו מרבין בשמחת י"ט רש"י והא דלא חשיב עי"ט ראשון של חג אומר ר"ת משום דטרידי במצות סוכה ולולב ועי"כ משום דרגילי למיכל עופות ודגים תוס':
י סָעִיף א ואם לא הודיעו כו' לא שנא קנה מישראל או מנכרי פי' אין צריך למיחש בנכרי יותר הואיל ולאו בר אודועי הוא: (שהלוקח לקח ע"מ לשוחטו מיד צ"ל דאיירי שהוא א' מד' זמנים עכ"ה):
יא סָעִיף א וכל מי שישחוט תחילה זריז ונשכר ל' הגמרא דפרק או"ב זריז דלא עביד עבירה ונשכר דאכל בשר וכתב הרא"ש דמזה יליף ה"ג שאם שחט השני שאסור לאכלו בו ביום מדאמר שנשכר בזה שאוכל בשר:
יב סָעִיף א אותו ואת בנו נוהג בבהמה אבל לא בחיה ועוף הטעם שנאמר שור ושה אותו ואת בנו לא תשחטו ודרשינן שור ולא חיה שה ולא עוף ואיצטריך ב' מיעוטין דאי לא הוה כתוב אלא חד מיעוטא הוה ממעטינן חיה אבל עוף הוה מרבינן בק"ו הואיל ונתרבה במצות שלוח הקן ובמצות כיסוי דם לכך צריך שם למעוטי עוף:
יג סָעִיף א צבי הבא על התיישה וילדה צבי פי' וכ"ש תייש: ושחט התיישה ובנה ביום אחד לוקה פי' לוקה לכ"ע אפי' למ"ד דלא אמרינן שה אפילו מקצת שה שזהו שה ובנו אפילו כל דהו אבל כששחט בת ובת בתה (מ"ה כתב רבינו הדין הראשון אע"ג דאתיא במכ"ש מדין השני גם לא כתב בבבא אחד. עכ"ס) אינו לוקה לרבי אליעזר דפליג עם רבנן בפרק אותו ואת בנו ושם מסקינן דתרווייהו מספקא להו אי חוששין לזרע האב אי לא אלא דפליגי דר' אליעזר ס"ל דלא אמרינן שה ואפי' מקצת שה אבל רבנן סברי דאמרינן שה ואפי' מקצת שה ולוקה ובעבור זה כתב רבינו חייב ר"ל מלקות והא דנקט ואותה בת ילדה בת ל"ד אלא ה"ה אם ילדה בן ושחטו לבתה עם בנה דלוקה לרבנן אלא נקט וילדה בת אגב בת ראשונה שהוצרך לומר בגמרא כדי לאשמעינן שאותה בת שילדה נולד לה ולד אחר דאילו ילדה תחלה בן ואותו בן ילד בן או בת תו לא מצי ללמדינו החידוש דאע"ג דהראשון הוא מקצת שה חייב כגון ששחט אותו ואת בן ראשון שהוא מקצת שה דבכה"ג תרוייהו מודו דאינו לוקה מספק דשמא אין חוששין לזרע האב:
יד סָעִיף א ותייש הבא על הצבייה וילדה בת (ובשחט התייש עם הבת פשיטא אין לוקין דהא אין לוקין על הזכרים. עכ"ה) ואותה בת ילדה ושחט בתה ובת בתה דפטור אבל אסור נמי כרבנן דהתם דחוששין לזרע האב שהוא תיש (ר"ל שמא חוששין ולכן אין לוקין עכ"ה) ואם כן גבי הולד ראשון אמרינן שה ואפילו מקצת שה ולכך פטור אבל אסור ולא מלקינן ליה דהא גם לרבנן אין חוששין ודאי אלא מספקי' אי חוששין לזרע האב ואמו שהיא הצביה עיקר אבל לשחוט הצבייה עם בנה אפי' לכתחילה מותר משום דשה ובנו אמר רחמנא ולא צבי ובנו ורמב"ם דאסר לכתחילה אינו אלא משום מראית עין כן הוא צחצוח פי' דדינים הללו ומבואר כן בדברי הרשב"א ומהרי"ן חביב וב"י וכתבתינהו בקיצור:
טו כתב הרמב"ם כו' אסור לשחוט את הצבייה ובנה כו' אבל בתייש עם בנו כו' חייב לכ"ע מהרש"ל. וצ"ע דהא לא משמע כן שם בגמ' דהא מסקי' דר"א ורבנן תרווייהו מספקי להו אי חוששין לזרע האב אי לא וצ"ל דל"ד קאמר חייב אלא ר"ל אסור:
טז סָעִיף א נכבשינהו דניידי כו' והא דלא חיישינן שמא יקח מן הקבוע דאיסורו אינו אלא יום א' כ"כ ר"פ (רבי פישל מבריסק וע"ל סימן נז מ"ש שם עכ"ה) וכן חילק מהרא"י בת"ה בספק טריפה: נכבשינהו פי' רש"י יכוף אותן שינודו דלא להוו קבוע וכתבו התוס' ודוקא שלא פירשו בפנינו דאילו היתה הפרישה בפנינו הו"ל כאילו לוקח ממקום קבוע ב"י בסי' נ"ז ולכאורה היה נראה לפ"ז דזה נרמז במילת נכבשינהו דר"ל יחברם יחד במקום צר וכשיפתח לפניהם הדלת כל א' יברח למקום שיראו עיניו אבל הרא"ש כתב בס"פ אותו ואת בנו ז"ל מכה אותן עד דניידי וק"ק א"כ ינודו ויפרשו לפנינו וה"ל כאילו לקח ממקום קבוע לפי מ"ש התוס':
א סָעִיף א אסור לשחוט כו' בין בזכרים כגון האב והבן פלוגתא דחנניא ורבי יהודה בפ' אותו ואת בנו (חולין ד' ע"ט) ומשמע התם דחנניא סבר דודאי חוששין לזרע האב ופסק כן אפי' לקולא גבי שתי פרידות א' בא מסוס וחמורתא והשני בא מחמור וסוסיא דמותר לזווגם ואין בהם משום כלאים כיון שיש בכל אחד צד סוס וחמור וכתב הרא"ש וז"ל כחנניא דאמר נוהג בין בזכרים בין בנקיבות דאשכחן סתם משנה בבכורות כותיה ושמואל פסק כותיה ורבא משמע ליה דהכי ס"ל מיהו אפילו הלכה כר"י כדפסקינן בכתובות הא מסקינן דלר"י מספקא ליה אי חוששין לזרע האב או לא הלכך אם ברור לו שהוא אביו ודאי אין שוחטין אותו ואת בנו ביום א' עכ"ד ולפ"ז מ"ש רבי' נוהג בזכרים היינו כדעת הרא"ש ז"ל שפסק הלכה כחנניא וקשה דבסמוך כ' רבינו תייש הבא על הצבייה וילדה בת ואותה בת ילדה בת ושחט בתה ובת בתה פטור אבל אסור והיינו אליבא דחכמים דסברי שה אפי' מקצת שה ואפ"ה פטור משום דמספקא להו אי חוששין לזרע האב וכמ"ש שם וכאן פסק כחנניא דודאי חוששין לזרע האב וי"ל דלענין דינא שנוהג האיסור אף בזכרים פסק כחנניא הואיל והרא"ש פסק כוותיה אבל לענין מעשה דמלקות לא פסק כוותיה הואיל והרא"ש בעצמו כתב אפי' אם הלכה כר"י כדפסקינן בכתובות משמע דהרא"ש מסופק לעניין מעשה הלכה כדברי מי. ובש"ע ס"ס ח' כתב בעז הבא על הצבייה וילדה בת והבת בן ושחט הבת והבן לוקה וכן הוא במיימוני וע"כ צ"ל דט"ס הוא דאל"כ סתרי דבריו אהדדי וע"ש שהארכתי (ועי' בתשובת ר"ש כהן דף פ"ג ע"ד שהקשה ג"כ דברי הרמב"ם אהדדי ע"ש עכ"ה):
ב סָעִיף א ואם עבר ושחט כו' כתב הרמב"ם שמותר לאכול וכן הוא בגמרא פ' כל הבשר בהדיא וז"ל הגמרא ד' קט"ו ע"א אמר רב אשי מנין לבשר בחלב שאסור באכילה שנא' לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל כו' עד אותו ואת בנו ליתסר מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה מכלל דלהדיוט שרי ופרש"י אותו ואת בנו אינו אלא מחוסר זמן שהיום אסור ומחר מותר וכתבו התוס' שם וז"ל מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה דכתיב ומיום השמיני והלאה ירצה דאמרינן לעיל בפרק או"ב נתקו הכתוב ללאו דאותו ואת בנו לעשה:
ג סָעִיף א שאם שחט האם או הבן היום או מכרה לאחר לשוחטו היום "אם הוא באחד כו' כן הגירסא בכל הספרים שראיתי ולפי גירסא זו צ"ל דמ"ש או שמכרה לאחר לשוחטה היום אינו כפשוטו דכיון דאותו היום הוא אחד מד' זמנים כדמסיק א"כ אפי' לא גילה לו לוקח ראשון שדעתו לשוחטה היום נחזיקו בחזקה דודאי לשחטו היום קנהו אלא ר"ל אפי' מכרה לאחר זמן מרובה קודם הד' זמנים רק שהלוקח גילה דעתו להמוכר שקנהו כדי להשהותו עד אחד מד' זמנים ולשוחטו באותו זמן חוששין לדבריו וצריך המוכר לגלות ללוקח שני שלקח מידו בא' מאותן ד' זמנים שכבר מכר האם ולפי גירסא זו משמע דוקא באחד מהד' זמנים חששו והצריכו למוכר להודיע ללוקח שני אבל לא בשאר זמנים וכן משמע מלשון ב"י שהביא כל' גירסא הנ"ל והביא עליה המשנה שבא' מד' זמנים על המוכר להודיע ומשמע שס"ל דרבינו לא דיבר בכאן שעל המוכר להודיע כ"א בא' מהד' זמנים אלא שאח"כ כתב הב"י בשם הר"ן והרמב"ן שגם בשאר זמנים י"א שאם המוכר יודע שלוקח ראשון קנהו לשחוט היום צריך להודיע ולהזהיר את הלוקח שני אלא שאם לא הודיע לא הוי מקח טעות עיין שם. אבל כשנעיין בדברי רבינו צ"ל מכמה טעמים דתרתי קאמר וכמ"ש בפרישה חדא דאם כן היה כפל בלשונו דמתחילה קאמר אלא על המוכר להזהיר על הלוקח כו' וחזר וכתב צריך להודיעו שמכר היום האם ועוד של' "שאם שחט כו' "אם הוא בא' מהזמנים כו' לא א"ש דהכי הול"ל שאם שחט כו' "והוא בא' מד' זמנים ועוד דאם כן צריכין לפרש מ"ש או שמכרה לאחר לשוחטה היום דר"ל שמכרה לו קודם לכן אדעתא לשוחטה היום בא' מד' זמנים וכמ"ש לעיל וא"כ לא א"ש מה שמסיק וכתב שודאי קונה אותה לשוחטה מיד צריך להודיע שמכר היום האם של' מיד ולשון היום סתרי מ"ש דר"ל שמוכרן קודם לכן (אין זה קושיא די"ל אלוקח שני קאמר כן דאף דקנהו סתם מ"מ מסתמא קנהו לשחטו מיד היום ומ"ש שמכר היום היום ר"ל לצורך היום או דהו"ל כאילו מכרו לו היום) וגם מדסיים וכתב ודוקא שמכר שניהם ביום אחד אבל אם מכר האם ביום שלפניו אין צריך להודיעו (דהול"ל שמכר שניהם לשוחטה ביום אחד דהא המכירה לא הוה ביום אחד) משמע שמדבר מכל הזמנים לכן נראה שצריך להגיה ולפרש כמ"ש בפרישה: בש"ע סעיף ט' כתב לפיכך חש"ו ששחטו אם הראשון כו' וכתב שם בהג"ה ז"ל ואם אחרים רואים ששוחטים כראוי אסור לשחוט אחריהם כן נ"ל עכ"ל ההג"ה דע שטעות נפל בדפוס וגליון היה שהגיה אחד מן התלמידים ור"ל שהמחבר ש"ע קיצר בלשונו והיה לו לכתוב ולסיים גם בהאי דינא דאם אחרים רואים כו' כי דין זה עם הראשון שניהם משנה בפרק כיסוי הדם הם וכתב המגיה כן נ"ל ולא מל' רמ"א הוא כי אין דרכו לכתוב כן אמה שהוא פשוט במשנה גם ראיתי ש"ע כתיבת יד רמ"א ולא כתב שם הג"ה ויש משבשין ואומרים מ"ש כן נ"ל ר"ל כן נזכר לעיל ור"ל בסימן א' כתב רבינו גם כן ששחיטת חש"ו מקולקל הוא ואם אחרים עומדים ע"ג בדיעבד כשרה וז"א דכיון דמשנה בפני עצמו היא א"צ לתלות במ"ש לעיל וכמ"ש הוא עיקר:
ד נכבשינהו דניידי ב"י הקשה בסימן נ"ז שכתב שם כמו כאן שזהו דלא כמ"ש בסי' ק"י דשם פסקהיכא דאין ניכר האיסור לא אמרינן כל דפריש מרובא קא פריש דחיישינן שמא יקח מן הקבוע וגם שם איירי דלא פריש לפנינו דאל"כ אפי' ניכר האיסור במקום קביעתו נמי לא אמרינן כל דפריש מרובה קפריש כמ"ש שם רבינו בהדיא ובתירוץ שתירץ שם הב"י לא נתיישב כאן וצריכין אנו לתירוץ ר"פ כמ"ש בפרישה דכאן אין האיסור אלא ליום א' אבל במ"ש שם שיש ברמ"א בשם ר' שכנא ז"ל נתיישב בתירוץ אחר וכמ"ש בסי' כ"ז:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.