א מי שיש לו מעות אצל חבירו שהלוהו ואמר תן לי מעותי שאני רוצה לקנות בהן חטין ואמר לו אין לי מעות אבל צא וחשוב כמה שוים החטים ועשם עלי כשער של עכשיו ויהיו לך אצלי חטין אם יש לו חטין כנגד הדמים שחייב לו מותר ואם לאו אסור אף ע"פ שיצא השער אבל אם נותן לו עתה מעות על חטין ליתנן לו כל השנה כשער של עכשיו מותר אם יצא השער אפי' אם אין לו חטין כאשר יתבאר בעזרת השם אמר לחבירו הלויני מנה ואמר לו מנה אין לי חטין יש לי במנה שאני נותן לך ונתן לו חטין בק' וחזר ולקחו ממנו בצ' דבר זה אסור מפני שנראה כרבית שנותן לו צ' והוא מחזיר לו ק' בד"א כשפורע לו לבסוף המנה במעות דאז מיחזי כרבית אבל נותן לו חטין שוה מנה מותר. ואפי' כשפורע לו מעות דוקא שאמר לו תחילה הלויני מנה אבל אם א"ל הלויני חטין מותר כתב הרמב"ם אע"פ שחכמים אסרוה אם עבר ועשה כך מוציא ממנו ק' שאפי' אבק רבית אין כאן והרמב"ן כתב שאבק רבית הוא ואין מוציאין לא מלוה למלוה ולא ממלוה ללוה ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל ואפי' לפי זה אם רוצה לפרוע לו חטין מותר אלא שאין כופין אותו לפרוע חטין כדי להוציא מידו:
א סָעִיף א מי שיש לו מעות אצל חבירו וכו' בפרק איזהו נשך עלה ס"ג ופירש"י דכשיש לו חטים מותר משום דזכי בהו מהשתא ואע"ג דלא משיך כי מוקרי ברשותיה מוקרי ולא הו"ל רבית הואיל ואם בא לחזור קאי עלייהו במי שפרע ומיהו היכא דאין לו לאו כאיסרו הבא לידו הוא דהיכי דיהב ליה זוזי פוסק ואף ע"פ שאין לו דיכול זה לקנותו במעות שקיבל דחטים מצויים לו הואיל ויצא השער אבל זה אין בידו במה יקנה ודמי לרבית משמע דדוקא ביש לו חטים שרי אבל אם אין לו חטים אע"פ שיש לו מעות כיון שזה לא נתנם לו עכשיו אסור וכ"כ הרמב"ם בפ"י מה"מ אין לו אותו המין הרי זה אסור וכ"נ מדברי רבינו ירוחם ומדברי רבינו אבל הרא"ש כתב בעלה קמ"א ד"ב וכולן יש לו מותר אין לו אסור פירוש אין לו מעות ולא חטים אסור הרי שהתיר ביש לו מעות משום דחשיב כיש לו פירות אם יצא השער והתימא על רבינו ורבינו ירוחם שהם נמשכים אחר דעתו של הרא"ש ולא הזכירו כן ואולי הגהה הוא ואינו מלשון הרא"ש וראיה לזה שברמזים לא הוזכרו אלא חטים כתוב בנימוקי יוסף בעלה א' ד"ג בשם הרמב"ן דכיון דבהלואה אינו פוסק אא"כ יש לו אפילו בשלא יצא השער יכול לפסוק כיון דיש לו אוזולי מוזיל גביה כתב רבינו ירוחם בח"ב הא דאמרי' דאם יש מותר י"מ שיש לו כל מה שפסק וי"מ דהוו כמו סאה שלוה עליה כמה סאין וכ"נ עיקר וכ"כ הרא"ש עכ"ל ואני לא ראיתי כן בדברי הרא"ש ודעת הרמב"ם בפרק י' מה"מ דבעינן שיהיה לו חטים כשיעור מעותיו כתוב בהגהות מרדכי בשם ר"ח שאם יאמר המוכר יש לי פירות מותר ואין צריך להביא ראיה כתב הר"ן דהוא הדין אם לא באו לידו המעות מתחלה בתורת הלואה אלא שנתן לו מעות ופסק לו בהם פירות ואח"כ תבע ממנו הפירות למכרם כדי ליקח יין ואמר ליה תחשוב עליך החטים שאני חייב לך שמכרתים בשער של עכשיו וקבלתי דמיהם וזקף דמיהם עליו במלוה ונתחייב לתת לו יין כשער של עכשיו אם יש לו יין בשעה שפסק לתת לו יין מותר ואם לאו אסור אבל אם כשבא לפסוק על היין העמיד החטים עליהם שרי דפירות בפירות הוא כיון דמתחלה לא באו המעות לידו בתורת הלואה ונזכר בדברי נמק"י בעלה א' ד"ג ומשמע מלשונם דדוקא באומר כך סאין חטים שאתה חייב לי תתן לי בעדם כך חביות יין אבל אם א"ל כך סאין חטים שיש לי בידך עולים כך מעות ותתן לי בעדם כך חביות יין משמע דהוי כזקפן עליו ואסור אבל רבינו ירוחם כתב בח"ב שיש מהגדולים שכתבו דלוקח מחבירו חטים ונתן לו מעות ונתייקרו החטים ורצה למכרם ולהחליפם ביין מותר למוכר לעשות החטים עליו כשער שבשוק ולפסוק בדמיהן על היין כשער שבשוק אפילו אין לו יין. ומיהו בזקף הדמים עליו כמלוה נ"ל דפשיטא דלכ"ע אסור דכיון דמשום דמכח הלואה קא אתי אסרי' מ"ל הלוהו מעיקרא מ"ל זקפו עליו במלוה:
ב סָעִיף א אבל אם נתן לו עתה מעות של חטים וכו' שם (סג: עב:) כאשר יתבאר סימן קע"ה: בעלה (עב:) אסיקנא דלווין על שער שבשוק ופירש רש"י דהיינו שלווין מעות בדרך הלוואה ע"מ שאם לא אשלם לך מעות עד זמן פלוני אתן לך פירות כשער של עכשיו ובשם ה"ג פי' דלווין על שער שבשוק היינו הלואת סאה בסאה וכבר כתבתי בסי' קס"ב דדעת כל הפוסקים לפרש כדברי בה"ג וא"כ ללות ע"מ שאם לא ישלם לזמן פלוני יתן לו פירות כשער של עכשיו אסור כיון דמחמת הלואה קא אתי :
ג סָעִיף א אמר לחבירו הלויני מנה וכו' (עלה סב:) כתבו תלמידי הרשב"א שאם היה השער בדינר זהב ונתנם לו בל' דינרים רבית הוא זה ואסור כלומר ולא משום הערמה בלבד וכתבו עוד שאם היה השער מתחלה בל' דינרים וכשחזר ולקחן זה הוזלו היתר גמור הוא דאפי' הערמת רבית אין כאן:
ד סָעִיף א בד"א כשפורע לו לבסוף המנה וכו' כ"כ ה"ה בפ"ה מה"מ בשם הרמב"ן והרשב"א וכ"כ תלמידי הרשב"א בריש איזהו נשך גבי הא דבעא אביי לפרושי מתני' כדתני רב ספרא דאמרי רבוותא דאף ע"ג דאידחי ליה פירוקא דאביי דמתני' לא מיתוקמא הכי מ"מ קי"ל כאביי דס"ל דאם העמיד. אצל הלוה חטים בל' דינרים כשער שבשוק וחזר ולקחן ממנו בפחות יכול לוה זה לתת לו בפרעונו פירות שוים ל' דינרים דכיון דפירא שקיל מיניה לא מיחזי כרבית דכיון דליכא עליה דאביי פירכא ממתני' וברייתא סברא דידיה לא מדחיא. ואע"ג דאמרינן לקמן מה לי הן מה לי דמיהן לקולא אבל לחומרא לא אמרינן דכיון דאין איסור אלא מדרבנן אזלינן ביה לקולא ע"כ וכתב ה"ה בפרק הנזכר ודוקא שלא התנו מתחלה לתת לו בפחות אבל אם התנו הרי זה כמין רבית גמורה ואם התנה עמו לתת לו פירות ואח"כ נתן לו מעות או אם התנה עמו לתת לו מעות ואח"כ נתן לו פירות יש לדון בו אי שרי או אסור ומצאתי שכתבו תלמידי הרשב"א ואוקימנא דאינו אסור אלא במתנה עמו לפרעו המנה במעות ופורעו במעות אבל אם מתנה עמו לפרעו בפירות ופרעו בפירות שאין זה איסור דכיון דפירא יהיב ליה מעיקרא במנה ופירא קא שקיל מיניה לא מיחזי כרבית עכ"ל ומדיוקא דרישא דהאי לישנא משמע דדוקא במתנה לתת לו מעות ונותן לו מעות הוא דאסור הא אי איכא חד צד דפירות מותר ומדיוקא דסיפא משמע איפכא דדוקא משום דאתני לפרעו בפירות ופרעו בפירות הוא דשרי הא איכא חד צד דמעות אסור ודעת רבינו דאי אתני לפרעו במעות אם פרעו בפירות שרי דתו לא מיחזי כרבית מיהו היכא דאתני לפורעו פירות לא נתברר בדבריו אם מותר לפורעו במעות ומסתברא דהא מילתא תליא בפלוגתא דר"ת ורשב"ם הנזכר בסי' קע"ה על מה לי הן ומה לי דמיהן :
ה סָעִיף א ואפילו כשפורע לו מעות דוקא שאמר לו תחילה הלויני וכו' הרא"ש עלה קמ"א ד"ג:
ו סָעִיף א כתב הרמב"ם בפ"ה מה' מלוה ולוה וכתב ה"ה שכן דעת הרשב"א אבל הרמב"ן אוסר:
ז סָעִיף א והרמב"ן כתב שאבק רבית הוא וכו' ולזה הסכים א"א ז"ל בעלה קמ"א ד"ג: ב"ה וכיון שהרשב"א מסכים לדעת הרמב"ם הכי נקטינן:
א סָעִיף א מי שיש לו מעות כו' בפרק א"נ (דף סג) ונראה מדכתב רבינו אם יש לו חטין כנגד הדמים שחייב לו מותר אלמא משמע דאם אין לו כנגד כל מה שפסק אסור ולא דמי ליש לו סאה דלוה עליה כמה סאין דבלוה ודאי רואין כאילו לוה סאה כנגד סאה שיש לו וכן לעולם לוה סאה אחר סאה דכל סאה וסאה שלוה ממנו ראשונה הו"ל כאילו נאכלת ונחלטת ואותה הסאה שאצלו באה תחתיה וכדפירש"י לשם בדף ע"ה אבל במוכר אין המכירה חלה אלא על מה שיש לו וכ"כ רבינו להדיא בסימן קע"ג בדין שולחני ע"ש הרא"ש וע"ש במ"ש בס"ד ועיין עוד בריש סימן קע"ה וכן כתוב בנמק"י ע"ש הרשב"א ומשמע מלשון רבינו דאם אין לו חטין אסור אע"פ שיש לו מעות לקנות בהן חטין וכן הוא ברמב"ם פ"י מה"מ ודלא כמה שנמצא בפסקי הרא"ש וכתב ב"י ז"ל ואולי הגה"ה היא ואינו מלשון הרא"ש:
ב סָעִיף א אמר לחבירו הלויני מנה וכו' שם (דף ס"ב) ונראה מל' רבינו שכתב ונתן לו חטין במאה אלמא משמע דבעינן שימשוך החטין לרשותו או יקנה לו המוכר החדר שהחטין בתוכו בדרך קנייה גמורה הא לאו הכי משמע דנראה כרבית בכל ענין אפי' אמר ליה תחלה הלויני חיטים וגם לבסוף פורע לו המנה בפירות הוה ליה נשך כסף באוכל כיון שלא קנה החטין ומשכן לרשותו. ולא דמי לדתני רב אושעיא בתחילת סי' זה דבדבוריה דאמר ליה חטין יש לי כו' זכי בהו מהשתא ולא הוה ליה רבית ואע"ג דלא משיך דכי מוקרו ברשותיה מוקרו דהתם טעמא הוי כדפירש"י הואיל ואם בא לחזור קאי עלייהו במי שפרע דכיון שנושה בחבירו מנה ותבעו בהן ואמר ליה חטין יש לי כו' חשוב כאילו נתן לו עתה מעות לקנות בהם חטים ואם בא לחזור קאי עלייהו במי שפרע אבל כאן שלא נתן דמים ואינו חייב לו כלום אין זה אלא נושא ונותן בדברים ולא קאי עלייהו במי שפרע לא זכי בהו מהשתא:
ג סָעִיף א ואפילו כשפורע לו מעות דוקא כשאמר ליה תחלה הלויני מנה אבל אם אמר ליה הלויני חטין מותר כתב ה' המגיד ע"ש הרמב"ן והרשב"א וכן כתב בנמ"י על שמם דדוקא כשלא התנו מתחילה ליתן לו בפחות אבל אם התנו הרי זה כמין רבית גמורה ואפי' אם אמר ליה תחלה הלויני חטין וגם פרע לו אח"כ בפירות אסור עכ"ל משמע דאינו אלא כמין רבית גמור ודלא כמ"ש בהגהת ש"ע דהוה רבית גמור:
ד סָעִיף א ואפילו לפ"ז אם רוצה לפרוע לו חטין מותר כלומר אע"פ דאבק רבית הוא ואסור להוציאו מלוה למלוה לא אמרינן דאסור ליתן לו לכתחילה חטים שוה מאה אלא יכול לפרוע לו חטים לכתחלה ולא קעביד איסורא אלא דאין אנו נזקקין לכופו לפרוע לו חטין כדי להוציא מידו כל המאה אלא יכול ליתן לו תשעים:
א וע"ל סי' קס"ב אי מותר להאמין למוכר שיש לו או אם צריך להביא ראיה:
ב וע"ל סימן קע"ה מדין זה:
ג ובנ"י דף צ"ג ע"א פא"נ דא"צ לפורעו המין שלוה ממנו אלא ה"ה אם פרעו בשאר פירות שרי:
א סָעִיף א כנגד הדמים פירוש כנגד כל הדמים ולא די בסאה אחת וכ"פ הרמב"ם:
ב סָעִיף א שחייב לו מותר פירש"י משום דכיון שיש לו יזכה בהן האי מהשתא ואע"ג דלא משיך אם נתייקרו ברשותיה נתייקרו ולא הו"ל רבית דכיון דאם בא לחזור קאי עלייהו במי שפרע אבל כשאין לו לא הו"ל כאילו נתן לו מעות בידו דאז בידו לקנותו דחטין מצויין כיון שיצא השער אבל זה אין בידו במה יקנה ודמי לרבית ע"כ וכתב ב"י דאפי' אם יש בידו מעות אסור כיון שזה לא נתנם לו על חטין וכ"כ הרמב"ם וכן משמע מדברי רבינו ירוחם וכתב נ"י בשם הרמב"ן דאם יש לו חטין אפי' אם לא יצא השער דכיון דיש לו אוזולי מוזל גביה:
ג סָעִיף א אם יצא השער משמע דאינו יכול לחשב החטין אלא בדמי השער ולא בזול יותר דנראה כרבית מדקאמר לפני זה ועשם עלי כשער של עכשיו אבל אינו מוכרע:
ד סָעִיף א כאשר יתבאר בע"ה בסימן קע"ה:
ה סָעִיף א אבל אם אמר לו הלויני חטין מותר פי' יכול לקנות ממנו החטין בתשעים ויתחייב לו מאה בעד החטין:
ו סָעִיף א אע"פ שחכמים אסרוהו פי' לומר הלויני מנה ואמר לו מנה אין לי חטין יש לי במנה כו':
ז סָעִיף א ולא ממלוה ללוה פי' אם כבר נתן לוה למלוה מדעתו כל המאה:
ח סָעִיף א ואפילו לפי זה פי' שהוא אבק רבית ואין מוציאין מיד הלוה למלוה:
ט סָעִיף א אם רוצה לפרוע לו חטין בעד כל המאה מותר ולא אמרינן שאסור ללוה ליתן רבית ואע"ג שכבר אמר לעיל בד"א כשפורע לו כו' אבל נותן לו חטין שוה מנה מותר די"ל דהו"א דלעיל פירושו דמתנה בתחלה ליתן לו לבסוף חטין ואשמעינן הכא דאפי' אם התנה מתחלה ליתן לו מנה מעות אם רוצה לפרוע לו חטין מותר:
י סָעִיף א כדי להוציא מידו פי' כל המאה:
א סָעִיף א אף על פי שיצא השער הטעם מבואר בפרישה ואפשר לומר אפילו לדברי ר"י שבסימן קס"ג דסובר דשרי ללוות סאה בסאה כשיצא השער אף בשאין לו מעות שאני התם שהלווהו סאה חטים מתחילה ואינו נותן לו אחר כך יותר אלא מה שהלווהו הקילו גביה דאינו נראה כ"כ רבית אבל כאן דהיה חייב לו מתחלה מעות ואם יתן לו אחר כך חטים שמא יתייקרו ויהיה רבית ולכן אסור כאן כשאין לו מעות ואף כשיש לו מעות כתב ב"י שדעת רבינו הוא דאסור וכמ"ש בפרישה וזהו שלא כדעת הרא"ש עיין בב"י (ומהר"ל מלובלין תירץ דפשיטא דאיירי באין לו מעות כמ"ש בתחילה ואמר אין לי מעות וסובר רבינו כהרא"ש עכ"ה):
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.