א ישראל שלוה מעות מעכו"ם בא"י ונתגייר הי' הדין עם עד שלא נתגייר זקפו עליו במלוה גובה את הקרן ואת הרבית שהרי קודם שנתגייר חזר כולו כקרן דמשעת זקיפה חשוב כגבוי ואם לאחר שנתגייר זקפן במלוה גובה הקרן ולא הרבית ופירש א"א הרא"ש ז"ל דאפי' רבית שעלה קודם שנתגייר אסור ליקח ועכו"ם שלוה מישראל ברבית ונתגייר אפי' לא זקפן במלוה עד לאחר שנתגייר גובה קרן ורבית שלא יאמר בשביל מעותיו של זה נתגייר זה וה"ה נמי לא זקפן עליו במלוה כיון שלוה כשהיה עכו"ם צריך לפרוע הרבית וכתב הרמ"ה שאינו נותן אלא רבית שעלה קודם שנתגייר אבל לא מה שעלה לאחר שנתגייר וא"א הרא"ש ז"ל כתב שנותן אפי' רבית שעלה לאחר שנתגייר עד שעת פרעון:
א סָעִיף א ישראל שלוה מעות מעכו"ם וכו' כל סימן זה בגמרא פרק איזהו נשך (עב.) ובהרא"ש עלה קמ"ה ד"ג. ואהא דתניא אם עד שלא נתגייר זקפו גובה את הקרן ואת הרבית. כתב מהרי"ק בשורש קל"ו דלהרא"ש כי זקפן עד שלא נתגייר דאמרינן דגובה רבית היינו דוקא רבית שעלה עד שלא נתגייר אבל לא רבית שעלה משנתגייר ובעל תרומת הדשן בסימן ש"ג חולק עליו דס"ל דלהרא"ש אף רבית שעלה משנתגייר גובה דמשעה שזקפו עליו במלוה הו"ל כוליה כקרן ולזה נוטין דברי רבינו ודעת ר"ם בתשובת המלצר שכתב המרדכי דאף רבית שעלה משנתגייר גובה דמשעה שזקפו חשיב כקרן:
ב סָעִיף א ופי' א"א ז"ל וכו' כ"נ מדברי ה"ה שכתב בפ"ה מה"מ די"מ דמן הדין גובה כל מה שעלה הרבית קודם שנתגייר אע"פ שלא זקפו עליו במלוה יכול לגבות אלא שחכמים תקנו לילך אחר זקיפה להחמיר:
ג סָעִיף א וה"ה נמי לא זקפן וכו' כ"כ בנמק"י ובמגיד פ"ה בשם הרשב"א וכתב עוד המגיד שי"א שאם לא זקפן כלל אינו גובה אותם ושכן נראה מדברי הרמב"ם:
ד סָעִיף א וכתב הרמ"ה שאינו נותן וכו' כן דעת הרמב"ם בפ"ה מה' מלוה ולוה וכ"נ שהוא דעת תלמידי הרשב"א:
ה סָעִיף א וא"א ז"ל כתב שנותן וכו' בעלה הנזכר ונתן טעם דאף ע"ג דאיסורא דאורייתא קא עביד יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה ואפי' במקום עבירה ולענין הלכה נקיטינן כהרמב"ם והרמ"ה ותלמידי הרשב"א דרבים נינהו וכל שכן דמסתבר טעמייהו:
א סָעִיף א ישראל שלוה מעות מעכו"ם ונתגייר כו' ברייתא פ' א"נ (דף ע"ב):
ב סָעִיף א ומ"ש ופי' א"א הרא"ש דאפי' רבית שעלה קודם שנתגייר אסור ליקח נראה מדהוצרך הרא"ש לבאר שלא נפרש בסיפא דדוקא שמה שעלה אחר שנתגייר הוא דאסור אלמא דברישא בזקפו עד שלא נתגייר מותר ליקח אף הרבית שעלה אחר שנתגייר דאל"כ אין חילוק בין זקפן קודם שנתגייר לזקפן אחר שנתגייר וליכא למימר דדוקא לפי הס"ד דבזקפן לאחר שנתגייר אינו אסור אלא במה שעלה אחר שנתגייר התם ודאי צ"ל דבזקפן קודם שנתגייר מותר לגמרי אבל למאי דמסיק דבזקפן לאחר שנתגייר אסור לגמרי א"כ בזקפן קודם שנתגייר נמי לא שרי אלא במה שעלה קודם שנתגייר הא ליתא דאם כן אמאי נקט הרא"ש לפרש טפי סיפא דברייתא מרישא דברייתא אלא ודאי מסתברא ליה להרא"ש דהרבית שעלה כבר קודם שנתגייר פשיטא דמותר לו ליקח וא"כ רישא דברייתא לא אצטריך אלא להתיר אף במה שעלה אחר שנתגייר מטעמא דכיון שזקפן עליו קודם שנתגייר חשוב כולו כגבוי אף במה שעלה אחר שנתגייר אבל בסיפא דסד"א דאינו אסור אלא במה שעלה לאחר שנתגייר הוצרך הרא"ש לבאר דבסיפא נמי אסור ליקח אף במה שעלה קודם שנתגייר וכך הבין בתרומת הדשן וכך הוא העיקר ודלא כמו שהבין מהרי"ק בשורש קל"ו וזה פשוט דהיכא דלא זקפן כל עיקר דאין צ"ל דאסור אף במה שעלה קודם שנתגייר דהשתא הוא דקשקיל ריביתא:
ג סָעִיף א ועכו"ם שלוה כו' שם (דף ע"ב) ברייתא פלוגתא דתנא קמא ורבי יוסי ופסק רב הונא הלכה כר' יוסי דבין כך ובין כך גובה את הקרן ואת הרבית:
ד סָעִיף א ומ"ש וה"ה נמי לא זקפן כו' נראה דס"ל דלפי הטעם דקאמר רבא כדי שלא יאמרו כו' משמע דאין חילוק כלל דאפי' לא זקפן כלל נמי מותר ור' יוסי דקאמר בין כך ובין כך דמשמע דמיירי בזקיפה איידי דתנא קמא דמחלק בין זקפן קודם שנתגייר לזקפן אחר שנתגייר נקט ר' יוסי בין כך ובין כך ולעולם אפי' לא זקפן כל עיקר נמי שרי:
ה סָעִיף א ומ"ש וכתב הרמ"ה כ"כ גם הרמב"ם בפ"ה מה' מלוה וכך פסק ב"י ודלא כהרא"ש והכי נקטינן וכן פסק בש"ע:
א סָעִיף א דמשעת זקיפה חשוב כגבוי וגובה אפי' הרבית שעלה לאחר שנתגייר אם זקפן בשטר למלוה עד זמן הפרעון כ"כ ת"ה בסימן ש"ג להרא"ש וכן מטין דברי רבינו ב"י (ונראה דמש"ה כתב דנוטין דאם נפרשן דרבינו ר"ל דאינו חשוב כגבוי אלא מה שעלה קודם שנתגייר לא ה"ל לכתוב אחר כך ופי' א"א ז"ל דאפי' רבית כו' דפשיטא דצריכין לפרש כך דהא אף כשזקפן קודם שנתגייר אינו גובה הרבית שעלה אחר כך אלא ודאי סובר כמ"ש בת"ה לדעת הרא"ש עכ"ה):
ב סָעִיף א דאפילו רבית שעלה קודם שנתגייר כו' פי' דוקא כשזקף (דאז גזרינן מה שעלה עליו קודם שנתגייר אטו מה שעלה לאחר שנתגייר הואיל ואינו ניכר בשטר עכ"ה) אבל לא זקף נוטל הרבית שקודם לכן וכן משמע בהמ"מ בפ"ה דה"מ עיין שם:
ג סָעִיף א לאחר שנתגייר עד שעת פרעון ונתן טעם דאע"ג דאיסור דאורייתא הוא קא עביד יש כח בין חכמים לעקור דבר מן התורה ואפי' במקום עבירה. אבל אין הלכה כן ב"י:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.