א השוחט צריך שיברך קודם בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה שחט ולא בירך שחיטתו כשירה ואם שחט ק' בהמות מברך ברכה אחת לכולם שנים שוחטין שתי בהמות אחד יכול לברך ויוצא בו חבירו אם חבירו מכוין להוציאו צריך שלא ידבר בין ברכה לשחיטה ואם דבר בין ברכה לשחיטה צריך לברך פעם אחרת וכן אם רוצה לשחוט הרבה לא ידבר בין שחיטה לשחיטה ואם דבר בין שחיטה לשחיטה צריך לכסות דם שחיטה ראשונה ולברך פעם אחרת על השחיטה אבל על כיסוי השניה לא יברך וכן המברך על דעת לשחוט חיה אחת ואח"כ הביאו לו יותר יכסה דם הראשון ויברך עליו ויברך על שחיטת השנייה ולא על הכיסוי ובעל העיטור כתב דוקא כשאינה ממין הראשונה כגון ששחט חיה והביאו לו עוף אבל אם היא ממין הראשונה א"צ לברך וא"א הרא"ש ז"ל לא חילק ואם מתחילה כשבירך היו לפניו הרבה לשחוט ואח"כ הביאו לפניו אחרות כתב בספר המצות אם כשמביאים לפניו האחרות יש עוד לפניו מאותם שהיו לפניו כשבירך א"צ לברך על אותם שמביאים לו אך אם גמר כל אשר לפניו לשחוט צריך לברך על האחרות ואין נראה לחלק אלא כל מה שלא היה לפניו כשבירך צריך לברך עליו אא"כ היה דעתו על כל מה שיביאו לו היה שוחט חיה או עוף ודעתו לשחוט עוד ושכח וכסה ובירך כשחוזר ושוחט א"צ לברך על השחיטה שאין הכסוי הפסק הא דשיחה הוי הפסק דוקא בשח בדברים שאינן בצרכי שחיטה אבל אם דבר מצרכי השחיטה כגון הביאו לשחוט וכיוצא בו לא הוי הפסק:
א סָעִיף א השוחט צריך שיברך קודם וכו' שחט ולא בירך שחיטתו כשרה כן כתב הרמב"ם בפרק א' מהלכות שחיטה והרא"ש והמרדכי בריש חולין ודלא כהלכות אלדד הדני שכתב אם שחט ולא בירך פגול היא וגם לא כדכתב המרדכי בפרק כיסוי הדם שמצא ראבי"ה בתשובות הגאונים דמי ששחט והזיד ולא בירך אסור לו לאכול ממנו. אבל לאחר מותר והוא חייב מלקות עכ"ל:
ב סָעִיף א ואם שחט ק' בהמות מברך ברכה אחת לכולן בפרק כיסוי הדם (פו:) אמרינן דאפי' ר"י דס"ל שחט חיה יכסה ואח"כ ישחוט את העוף מודה דלענין ברכה אינו מברך אלא ברכה אחת ופירש"י לענין ברכה על השחיטה א"צ לברך לאחר כיסוי. והמרדכי כתב בפרק הנזכר בשם תשובת הגאונים שצריך לברך על כל שחיטה ושחיטה וכ"כ ר"ש בן חפני ורבינו קלונימוס מרומ"י. וכתב ראבי"ה דטעמא משום דגופים מחולקים. וכתב בא"ז נ"ל לקיים דברי שניהם בב' מינים כגון חיה ועוף שאז צריך לברך על כל אחד מיהו נראה בפירוש דלפי האמת אפי' חיה ועוף ובהמה א"צ כי אם ברכה אחת לכלם הואיל וברכות שוות והביא ראיה לדבר וכן נהגו העולם:
ג סָעִיף א שנים שוחטים שתי בהמות אחד יכול לברך ויוצא בו חבירו וכו' היינו מדתניא בתוספתא י' בני אדם שעושים מצוה אחת א' מברך לכולם והביאה הרא"ש בפרק כיסוי הדם גבי דיני ברכת השחיטה:
ד סָעִיף א צריך שלא ידבר בין ברכה לשחיטה ואם דבר צריך לברך פעם אחרת זה פשוט שכן הדין בשאר ברכות שאם דבר בין הברכה והדבר שמברכין עליו צריך לחזור ולברך וכדאמרי' בפרק כיצד מברכין (ברכות מ.) גביל לתורי לא הוי הפסק הא מילתא אחריתי שאינה מענין הסעודה הוי הפסק וצריך לברך פעם אחרת וכן היא הסכמת הפוסקים שכל שסח בין ברכה לדבר שמברך עליו צריך לחזור ולברך:
ה סָעִיף א ומ"ש וכן אם רוצה לשחוט הרבה לא ידבר בין שחיטה לשחיטה ואם דבר צריך לכסות וכו' ולברך פעם אחרת על השחיטה בפרק כיסוי הדם כתבו התוס' שיש להסתפק היכא דסח בין שחיטה לשחיטה אם צריך לחזור ולברך כמו גבי תפילין או שמא א"צ לחזור ולברך כמו באמצע הסעודה שיכול לדבר וא"צ לחזור ולברך המוציא וכ"כ סמ"ג בשם ספר התרומה והיינו כשמתחלה היה בדעתו לשחוט כל אותם עופות דאילו לא היה מתחלה בדעתו לשחוט אלא אחד פשיטא דצריך לחזור ולברך דהיינו נמלך והר"ן כתב היכא שסח בין עוף לעוף איכא מ"ד שצריך לחזור ולברך וגמר לה מדאמרינן בתפילין (מנחות לו.) סח בין תפלה לתפלה חוזר ומברך. וכ"נ ממ"ש הרי"ף בסוף מסכת ר"ה והרמב"ן וה"ר יונה אמרו דלא דמי דהתם שתי מצות של חובה הן. וכיון שהתחיל בהן אינו בדין שיפסיק ויתעסק בשיחה. אבל הכא דאי בעי שחיט ואי בעי לא שחט לא מיחייב למהדר וברוכי מידי דהוה אקביעות סעודה וברכותיה דאם סח באמצע סעודה אינו חוזר ומברך אבל בה"ג סובר כדברי הראשונים שהשיחה מפסקת וצריך לחזור ולברך שכך כתב והיכא דבעי למשחט עשר זוג אתא ושחט חדא מינייהו ואישתעי ליכסייה והדר ליבריך ולישחט הנך אחרנייתא. וכ"כ הראב"ד ז"ל מכסה ומברך ושוחט ומכסה עכ"ל. וכל זה כתב הרשב"א בת"ה. וכתב שהרמב"ן כתב שא"צ לחזור ולברך אלא שחשש לדברי בה"ג. והרא"ש נסתפק כמו שנסתפקו התוס' ואח"כ הביא דברי בה"ג והראב"ד. וכתב אח"כ וכן מצאתי בשם ר"ת דצריך לחזור ולברך כההוא דסח בין תפלה לתפלה דחוזר ומברך לפי שכשהפסיק וסח בינתיים גמר מצוה שבירך עליה וצריך לברך שנית. וכן אם היה לו לשחוט שני עופות וסח ביניהם כיון דאי בעי שחיט ואי בעי לא שחט הוי גמר מצוה כיון שהפסיק בשיחה צריך לברך אבל המברך על המצוה והתחיל לעשותה וסח קודם שגמרה אינו חוזר ומברך כגון תקיעת שופר וקריאת הלל ומגילה וכיוצא בהן כיון דלא סגי ליה דלא גמיר אע"ג דסח קודם שגמר המצוה א"צ לחזור ולברך. לכן טוב ליזהר שלא ידבר בין שחיטה לשחיטה עכ"ל ואע"פ שמדברי הרא"ש שהעלה לכך טוב ליזהר שלא לדבר בין שחיטה לשחיטה נראה דאכתי ספוקי מספקא ליה פסק רבינו שצריך לחזור ולברך מאחר שכמה גדולים סוברים כן. וכתב הרשב"א בת"ה שכן ראוי להורות. וכ"כ סמ"ג שאין לנטות מקבלת בה"ג כל זמן שאין ראיה ברורה לסתור דבריו עכ"ל. ומ"מ צריך ליזהר מלהביא עצמו לברך ברכה אחרת כיון שיכול לפטור עצמו בברכה ראשונה. וכ"כ התוס' והרשב"א והרא"ש והר"ן בפרק הנזכר:
ו סָעִיף א ומ"ש רבינו צריך לכסות דם שחיטה הראשונה כ"כ שם התוספות וכ"כ הרשב"א והרא"ש והר"ן בשם בה"ג והראב"ד וכתבתיו בסמוך. ולמדו כן מדאמר רבי יהודה שחט חיה יכסה ואח"כ ישחוט את העוף ובברכה אחת על השחיטה סגי וכ"ש שטעון כיסוי למה ששחט היכא שצריך לברך על השחיטה ואע"ג דאין הלכה כר"י גמרינן מיניה לרבנן דשח צריך לברך כחיה ועוף לר"י דכיון שהפסיקן בשיחה הו"ל ב' מצות ולפיכך יכסה ואח"כ ישחוט וכתב הרא"ש ולכך הביא הרי"ף ומודה ר"י לענין ברכה שאינו מברך אלא ברכה אחת אע"פ שאין הלכה כר"י כדי שנלמד ממנו לדידן לענין פסק הלכה כמ"ש וכתב עוד ולא דמי לאדם שיושב ואוכל ואמר הב לן ונברך ואם אח"כ רוצה לאכול מברך המוציא וא"צ לברך ברכת המזון תחלה על מה שאכל התם בהמ"ז אינו גמר מעשה אלא שנותן הודאה ושבח להקב"ה על הנאתו וסגי בהודאה אחת על שתי אכילות אבל מעשה הכיסוי הוא גמר מעשה השחיטה וכיון שנסתלקה שחיטה ראשונה צריך לגמרה קודם שיתחיל שחיטה אחרת עכ"ל:
ז סָעִיף א ומ"ש רבינו אבל על כיסוי השניה לא יברך כ"כ שם הרא"ש בשם ר"ת על מאי דאמר ר"י שחט חיה יכסה ואח"כ ישחוט את העוף והטעם משום דכי היכי דמסקינן בגמרא דכיסוי וברכת הכיסוי לא הוי הפסק בין שני שחיטות להזקיקו לברך על השחיטה ה"נ לא הוי שחיטה הפסק בין שני הכיסויים להזקיקו לברך על הכיסוי השני אע"פ שיש קצת לחלק מ"מ נראה דכיון דבשעת כיסוי הראשון דעתו לשחוט ולכסות מברך על דעת שני הכיסויים כדתניא בתוספתא י' בני אדם שעושים מצוה אחת אחד מברך לכולם כ"ש יחיד העושה מצוה אחת שתי פעמים בלא היסח דעת שאינו מברך אלא פעם א' ואפי' במקום שמברך על השחיטה ברכות לא הוי הפסק כל שלא שח שיחת חולין כדאשכחן (פסחים קיב:) ביקנה"ז דלא הוה הנך ברכות הפסק אחר בפה"ג עכ"ל. והר"ן כתב דמדברי רש"י נראה שצריך לברך על כיסוי שני אבל ר"ת אומר דכיון דאיפשר דשחיט בחד ידא ומכסה בחד ידא אף השחיטה אינה מפסקת בזה:
ח סָעִיף א ומ"ש וכן המברך ע"ד לשחוט חיה א' ואח"כ הביאו לו יותר יכסה דם הראשון ויברך עליו וכו' כ"כ שם הר"ן בשם ה"ר משולם והראב"ד והרמב"ן דנמלך לשחוט צריך לחזור ולברך כמו נמלך לשתות שצריך לברך על כל כוס וכוס והביא ראיה לדבר וכ"כ הרא"ש שם:
ט סָעִיף א ומ"ש שלא יברך על כיסוי שני היינו דוקא כשהביאו לו יותר קודם שיברך על הכיסוי שאז דעתו בשעת ברכה על שני הכיסויים אבל אם בירך ואח"כ הביאו לו יותר ודאי צריך לברך על כיסוי שני דהא נמלך הוא וכ"נ מדברי סמ"ג והרא"ש:
י סָעִיף א ואם מתחילה כשבירך היה לפניו הרבה לשחוט ואח"כ הביאו לפניו אחרות כתב בספר המצות אם כשמביאים לפניו האחרות יש עוד לפניו מאותם שהיו לפניו כשבירך א"צ לברך וכו' אך אם גמר כל אשר לפניו צריך לברך על האחרות טעמו משום דכל שיש לפניו עדיין מאותם שהיו לפניו כשבירך נראה שעדיין הוא קבוע לשחוט וכשגומר כל מה שלפניו הוי סילוק ודמי למאי דאמרינן (ברכות מב.) גמר מלאכול אסור לאכול עד שיברך ואע"ג דלא קי"ל התם הכי סעודה שאני דיש קבע לסעודה שלפעמים אדם יושב בסעודה קטנה ונמשך לסעודה גדולה אבל לענין ברכות שחיטה גמר הוי סילוק וכ"נ קצת מדברי הרא"ש שכתב בפרק כיסוי הדם והיכא שלא היה בדעתו לשחוט אלא עוף אחד ואחר שנשחט הביאו לו עוף אחר צריך לברך על השחיטה כדאמרינן (חולין קז.) גבי שמש שמברך על כל פרוסה משמע הא אם הביאוהו לו קודם שנשחט אע"פ שכבר בירך א"צ לחזור ולברך על שחיטת השני:
יא סָעִיף א ומ"ש רבינו ואין נראה לחלק אלא כל מה שלא היה לפניו כשבירך צריך לברך עליו וכו' טעמו משום דאין קבע לשחיטה: ולענין הלכה טעם סמ"ג נכון הוא וכ"ש שכבר הוכחתי שהרא"ש מסכים עמו ועוד דכל בברכות להקל ולכתחלה טוב ליזהר ולהיות דעתו בשעת ברכה על כל מה שיביאו לו:
יב סָעִיף א היה שוחט חיה או עוף ודעתו לשחוט עוד ושכח וכיסה ובירך כשחוזר ושוחט א"צ לברך על השחיטה שאין הכיסוי הפסק נלמד מדאמרינן בפרק כיסוי הדם (פז:) אהא דתנן ר"י אומר שחט חיה יכסה ואח"כ ישחוט את העוף מודה ר"י לענין ברכה שאינו מברך אע"פ שצריך להפסיק לכסות דם החיה א"צ לברך על שחיטת העוף דכיסוי לא הוי הפסק משום דאיפשר דשחיט בחד ידא ומכסה בחד ידא ואע"ג דלא קי"ל כר"י מ"מ מדר"י נשמע לרבנן להיכא דשכח:
יג סָעִיף א הא דשיחה הוי הפסק דוקא בסח בדברים שאינם מצרכי שחיטה אבל דבר מצרכי שחיטה וכו' לא הוי הפסק זה נלמד מההיא דטול כרוך וגביל לתורי לא הוי הפסק וכ"כ התוס' והרא"ש והר"ן והמרדכי בפרק כיסוי הדם והרשב"א בת"ה:
א סָעִיף א השוחט צריך שיברך קודם וכו' נראה דכיון דבהמה בחייה בחזקת איסור קיימא וה"א שלא יברך עד אחר השחיטה דשמא תתנבל בידו ויברך ברכה לבטלה קמ"ל דלא אלא בהמה בחייה בחזקת שאינה טריפה היא והלכך שפיר מברך קודם שחיטה וכ"כ הר"ן פ"ק דחולין בשם ה"ר יונה והמרדכי פא"ט בשם ריב"ק דבהמה בחייה בחזקת שאינה טריפה היא וז"ל הרוקח בסימן ש"נ מברכים על השחיטה קודם שחיטה וה"א בירושלמי פרק הרואה שחיטה מאימתי מברך ר' יוחנן אומר עובר לעשייתן חזקה בני מעיים כשר הם ע"כ וכ"כ בהגהות אשיר"י ריש חולין ונראה לפי זה דבשוחט את הטריפה כגון שנחתכו רגליה אינו מברך על השחיטה ואע"פ דלענין או"ב שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה דקיי"ל כר"מ והתוס' פרק כיסוי הדם (דף פ"ה) בד"ה אימא תהני כתבו נמי דבכל מילי קי"ל כר"מ דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה ולא כר"ש דלא שמה שחיטה אלא לגבי כסוי הדם דאשר יאכל כתיב וטריפה לאו בר אכילה היא מ"מ לענין ברכת השחיטה ודאי כיון דכתיב ואמרת אוכלה בשר וגומר וזבחת ואכלת וגומר משמע ג"כ דמצות שחיטה שאנו מברכין עליה אינו אלא בזובח כדי שיאכל ובשוחט טרפה דלאו בר אכילה אינו מברך וכדין כסוי ועי' במ"ש בסוף סימן זה:
ב סָעִיף א שחט ולא בירך וכו' פי' בין בשוגג בין במזיד וכ"כ הרמב"ם בפ"א וכן כתב סמ"ג דלא כהלכות אלדד הדני שכתב דשחיטתו פסולה מיהו אפשר דר"ל דלאחרים שרינן לאכלו אבל הוא עצמו אסור לו לאכלו אם הזיד ולא בירך כמ"ש המרדכי פרק כיסוי הדם ע"ש ראבי"ה בשם הגאונים דקנסינן ליה שלא יאכל הוא ממנה וגם מלקין אותו מכת מרדות אבל בשוגג שרי אף לדידיה וגם אין מלקין אותו והאגור הביא דברי ראבי"ה לפסק הלכה וגם הביא מ"ש המחברים לחלוק אהלכות אלדד הדני אלמא דתרווייהו הילכתא נינהו ומחלקים בין לדידיה ובין לאחריני כדפי' ודלא כמ"ש ב"י דפליגי הרמב"ם ושאר פוסקים אהך דראבי"ה וכך פסק בש"ע אבל לפע"ד נראה עיקר כראבי"ה:
ג סָעִיף א שנים שוחטין שתי בהמות וכו' אע"ג דבכל המצות תניא עשרה שעושין מצוה אחת אחד מברך לכולם אשמועינן הכא דלא חיישינן שמא מברך זה לא ישחוט כראוי ותהיה נבלה והברכה לבטלה היתה והאחר שוחט בלא ברכה קמ"ל דלא חיישינן להא אי נמי אפילו יארע כך לא הויא ברכה לבטלה כיון שהשני יוצא בברכתו כדפי' ר"י גבי שופר ומביאו רבינו בא"ח סימן תקפ"ה ועי"ל דאשמועינן הכא אפי' זה שוחט חיה וזה שוחט בהמה אחד מברך ויוצא בו חבירו:
ד סָעִיף א וכן אם רוצה לשחוט הרבה וכו' עד ולא על הכסוי פי' כיון דסח בדברים אחרים שלא מעין השחיטה וצריך לחזור ולברך על השחיטה שנייה צריך לגמור מצות שחיטה הראשונה תחלה דמעשה הכסוי הוי גמר מעשה השחיטה וזה היא דעת רוב פוסקים והרא"ש מכללם והביאו ב"י ומ"ש הרא"ש בסוף דבריו לכך טוב ליזהר שלא לדבר בין שחיטה לשחיטה ה"ק דכיון דצריך לחזור ולברך אם יפסיק בדברים אחרים הלכך טוב ליזהר וכו' לפי שאין נכון להרבות בברכות כל שאפשר לפטור עצמו בברכה אחת אבל אם היה הדין נותן שא"צ לחזור ולברך אז לא היה צריך ליזהר שלא לדבר וכו' כי היכי דאין אדם נזהר מלדבר בתוך סעודתו עיין באשיר"י פרק כיסוי הדם מבואר שכך כוונתו דלא כמו שהבין ב"י:
ה סָעִיף א ומ"ש אבל על כסוי השני לא יברך פירוש דלא הוי שחיטה שנייה הפסק בין הכסוים כיון דאפשר דשחיט בחדא ידא ומכסה בחדא ידא וברכת שחיטה שנייה נמי לא הוי הפסק כיון שלא שח שיחת חולין כדאשכחן ביקנה"ז אבל אי שח שיחת תולין בין הכסוי' צריך לחזור ולברך אכסוי שני כי היכי דשיחת חולין הוי הפסק בין השחיטות וצריך לחזור ולברך על השחיטה ה"נ בכסויים:
ו סָעִיף א ומ"ש וכן המברך ע"ד לשחוט חיה אחת ואח"כ הביאו לו יותר פי' אחר שבירך הביאו לו יותר קודם כסוי בין שהביאו יותר קודם ששחט ובין שהביאו לאחר ששחט מ"מ כיון שהביאו קודם כסוי יכסה דם הראשון ויהא דעתו בשעת ברכה על שני הכסויים:
ז סָעִיף א ומ"ש וב"ה כתב דוקא כשאינה ממין הראשונה וכו' נראה שדעתו דכי היכי דבאוכל פירות והביאו לו יותר מאותו המין א"צ לחזור ולברך אע"פ שלא היו לפניו כשבירך וכמ"ש רבינו בא"ח סי' ר"ו ה"נ בשחיטה וס"ל לב"ה דבפירות אע"פ דשני המינין ברכותיהן שוות צריך לחזור ולברך וה"נ הכא בשחיטת חיה ועוף דברכותיהן שוות וצריך לחזור ולברך כיון דב' מינין הן וטעמא דמילתא כשהן מין אחד קבע קביעותיה על אותו מין והוי קבע הילכך א"צ לחזור ולברך משא"כ בב' מינין דלא קבעו ליה קביעותיה על מין אחד ואע"פ שברכותיהן שוות לא שייך לומר דקבע ליה קביעותיה על אותה הברכה שהיא שוה בשני המינין ודלא כמ"ש בית יוסף דבברכותיהן שוות נמי א"צ לחזור ולברך עי' בא"ח סי' קע"ז:
ח סָעִיף א ומ"ש וא"א הרא"ש ז"ל לא חילק נראה דס"ל דלא דמי שחיטה לאכילת פירות דאדם קובע עליהם לצורך אכילתו הלכך כיון שקבע על מין אחד שוב א"צ לחזור ולברך על אותו מין אע"פ שלא היו לפניו כשבירך אבל שחיטה דאין אדם קובע עצמו לשחיטה דאינה לצרכו הלכך מיד שגמר הוי סלוק ואפילו הביאו לו ממין הראשון צריך לחזור ולברך:
ט סָעִיף א ואם מתחילה כשבירך היו לפניו כתב בס"מ וכו' כ"כ הסמ"ק סי' קנ"ו וטעמו דכל שיש לפניו מאותם שהיו לפניו כשבירך נראה שעדיין הוא קבוע לשחוט וכשגמר כל מה שלפניו הוי סילוק ומ"ש ואין נראה לחלק וכו' טעמו דדוקא בסעודה או באכילת פירות איכא למימר מסתמא דעתו של אדם בברכתו על כל מה שיביאו לפניו לאכול בעודו אוכל בסעודתו שכן דרך הוא להביא מאכלים ופירות בשעה שסועד ואוכל משא"כ בשחיטה דמן הסתם אין דעתו אלא על אותן שהיו לפניו בשעה שבירך שהרי אין מקפידין להביא לשוחט לשחוט בשעה שכבר שוחט אלא כל אחד מביא לשחוט כשהוא צריך לשחוט וא"כ הו"ל היסח הדעת אף אם יביאו עוד לפניו בשעה שהוא שוחט: ולענין מעשה נכון להיות דעתו מתחלה על כל מה שיביאו לו דהא אף בפירות כתב הכל בו משם מהר"ם דאם אין כולם לפניו צריך לברך על כל או"א לבדו ברכה ראשונה מפני היסח הדעת ומביאו ב"י בא"ח ס"ס קע"ט וא"כ כל שכן בשחיטה שאין כל כך קבע לשחיטה כמו לאכילה הלכך לכתחילה יזהר שיהא דעתו על כל מה שיביאו לו ובדיעבד אם לא היה דעתו על כל מה שיביאו לו אם הביאו לפניו ממין הראשון לא יחזור ויברך אפילו גמר כבר כל אשר לפניו לשחוט דשמא יש קבע לשחיטה כמו לאכילה וכמ"ש בעל העיטור: כתב מהר"ש לוריא ז"ל ובשוחט של עיר לעולם חשוב שדעתו על האחרים וכל זמן שמביאין לפניו ולא סח בינתיים א"צ לחזור ולברך עכ"ל ומשמע דאף בשני מינים דמן הסתם ודאי דעתו על כל מה שיביאו לפניו א"כ אין חלוק: כתב המרדכי בשם סה"ת ומותר לדבר אחר שחיטה קודם הכסוי עכ"ל ונראה שאינו מותר אלא למ"ד דכסוי מצוה בפני עצמה היא אבל לבה"ג דכסוי סיום מצוה היא כמו שיתבאר בסי' כ"ח בס"ד אין להפסיק בדברים בטלים באמצע מצוה וזהו דעת ראבי"ה שכתב המרדכי משמו ס"פ כסוי הדם דאסור לספר בין שחיטה לכסוי וכ"כ הר' ירוחם נראה שמותר לדבר וטוב ליזהר שלא לדבר והכי נהוג: מעשה בא לפני רש"י ביונה אחת שנשמט אגף שלה והורה לשוחטה ולבודקה מפני שאינו יכול לבודקה מחיים וענהו השואל היאך יברך ברכה לבטלה ואמר כיון שמוציאה מידי נבלה אין זה ברכה לבטלה עכ"ל וכתב מהרש"ל ומיהו נראה שיש לשחוט בלא ברכה ואח"כ אם נמצא כשירה יברך ע"כ וכ"כ הרב בהגהת ש"ע וכתב וכשימצא כשר מברך על השחיטה ובלבד שיהא סמוך לשחיטה וכתב שכך הוא בא"ז הלכות כסוי והכי משמע לו מהירושלמי שהבאתי בתחלת סימן זה דמברך קודם שחיטה משום דחזקה דבני מעיים כשר הם אלמא היכא דאיכא ריעותא דאיתרע חזקתה כגון הכא דנשבר או נשמט אגף שלה אין לברך קודם שחיטה עד שיהא נודע דכשרה היא וטוב לישחט תחלה עוף או בהמה אחרת ואח"כ ישחוט לזו דאיתרע חזקתה ויברך על הראשון ויהא דעתו גם לזו:
א סָעִיף א בא"ז הלכות כיסוי וה"מ דלא איתיליד ריעותא אבל אתיליד ריעותא שוחט בלא ברכה ובודק אחר הריעותא ואם נמצא כשר מברך דלא כרש"י שכתב בתשובה שעכ"פ מברך קודם הואיל ומטהרתה מידי נבילה. עכ"ל ועיין לעיל לענין כיסוי הדם סימן כ"ח:
ב סָעִיף א ובהג"א פ"ק דחולין אם שכח ולא בירך קודם שחיטה יברך אחר שחיטה ובהגהת שחיטת ישנים דהיינו דוקא כשנזכר לאלתר עוד כתוב שם בהגהות משם אגודה אם השחיטה במקום מטונף כגון בית המטבחיים יברך חוץ למטבחים ברחוק ד"א במקום נקי ולא ידבר עד אחר השחיטה עכ"ל:
ג ובמרדכי פרק כיסוי הדם בסופו דאסור לדבר בין שחיטה לכסוי ובס"ה מתיר ובאשר"י שם משמע כדברי ס"ה וכ"ה בתא"ו נט"ו אות ה' דמותר לדבר ומ"מ יזהר לכתחלה עכ"ל:
ד סָעִיף א ובא"ח סימן ר"י כתב סתם בדברי ב"ה שלא כדברי הרא"ש:
ה סָעִיף א ובכל בו אם שחט חיה ודעתו אח"כ לשחוט בהמה יכסה ואח"כ ישחוט הבהמה בלא ברכה דכיסוי לא הוה הפסק עכ"ל:
א סָעִיף א שחט ולא בירך שחיטתו כשירה פי' אפי' במזיד:
ב סָעִיף א אם חבירו מכוון להוציאו וגם היוצא צריך לכוון לצאת בברכת חבירו ובש"ע כתב ז"ל שנים שוחטין שני בהמות יכול לברך אחד להוציא חבירו והוא שיתכוון לצאת עכ"ל הרי שכתב בהדיא והוא שיתכוון לצאת והיינו השוחט צריך לכוון לצאת בברכת חבירו ומה שחבירו צריך לכוין להוציאו קאמר בהדיא ברישא "להוציא "חבירו ועד"ר. ועיין בא"ח ס"ס ס' דפסק הרא"ש ורבינו דמצות צריכות כוונה ואפי' למ"ד מצות א"צ כוונה היינו לכוון לשם מצוה מ"מ צריך לכוון לשמוע הברכה עד גמירא בכוונת הלב ולהבינה:
ג סָעִיף א לא ידבר בין שחיטה לשחיטה אבל בין שחיטה לכיסוי מותר לדבר:
ד סָעִיף א ואם דבר בין שחיטה לשחיטה צריך לכסות דם שחיטה ראשונה פי' ומברך עליה:
ה סָעִיף א ולברך פעם אחרת על השחיטה ז"ל הרא"ש צריך לחזור ולברך כההיא דשח בין תפילין לתפילין דחוזר ומברך לפי כשהפסיק ושח בנתיים הוי גמר מצוה שמברך עליה וצריך לברך שנית כן אם היה לו לשחוט ב' עופות ושח בנתיים כיון דאי בעי לא שחיט הוי גמר מצוה וכיון שהפסיק בשיחה צריך לברך אבל המברך על המצוה והתחיל לעשותה ושח קודם שגמרה אינו חוזר ומברך כגון תקיעת שופר וקריאת הלל ומגילה וכיוצא בהן כיון דלא סגי ליה דלא גמיר אף על גב דשח קודם שגמר המצוה א"צ לחזור ולברך ולכך טוב ליזהר שלא לדבר בין שחיטה לשחיטה עכ"ל והא דקי"ל דשיחה בסעודהלא הוי הפסק וא"צ לחזור ולברך כמו גבי שחיטה הוא נמי קרוב לזה הטעם דכל הסעודה עד גמירא ענין אחד וסעודה אחת היא הלכך לא הויא שיחה הפסק משא"כ בשחיטה שבכל שחיטה נגמרת המצוה כמו גבי תפילין הילכך מיד שסח הוי גמר מצוה ראשונה והוי הפסק ולכן צריך לחזור ולברך. ועל מה שצריך לכסות דם שחיטה ראשונה כתב הרא"ש וז"ל ול"ד לאדם שיושב ואוכל ואומר הב לן ונברך ואם אח"כ רוצה לאכול מברך המוציא וא"צ לברך ברכת המזון תחלה על מה שאכל התם בברכת המזון אינו גמר המעשה אלא שנותן הודאה לשבח הקב"ה על הנאתו וסגי בהודאה א' על שתי אכילות אבל מעשה כיסוי הוא גמר מעשה השחיטה וכיון שנסתלק שחיטה ראשונה צריך לגומרה קודם שיתחיל שחיטה אחרונה עכ"ל:
ו אבל על כסוי השני לא יברך הטעם כיון שבשעת כסוי הראשון דעתו לשחוט ולכסות כשמברך מברך ע"ד ב' כסויים (וברכת השחיטה אינו מפסיק כדאשכחן ביקנה"ז הרא"ש עכ"ה) ועוד ט"א כיון דאפשר דשחיט בחד ידא ומכסה בחד ידא מ"ה השחיטה אינה מפסקת בזה:
ז סָעִיף א וכן המברך על דעת לשחוט חיה אחת הל' משמע דר"ל שכבר שחט ואח"כ כו' אבל לפי מ"ש בסמוך על דברי הסמ"ג דאין נראה לחלק וס"ל דאפי' הביאו לפניו קודם שגמר מלשחוט צריך לחזור ולברך ה"ה נמי בכה"ג אם הביאו לפניו קודם שהתחיל לשחוט הראשונה כיון שכבר בירך ולא היה דעתו לשחוט אלא אחד צריך לכסות ראשונה ואח"כ שחיטה שניה שהביאו לפניו וכ"כ ב"י ורשמתיהו בסמוך דהיה דעתו לשחוט א' והביאו לפניו עוד קודם ששחטהו דומה לדין היו לפניו הרבה לשחוט כו' וק"ל:
ח סָעִיף א ולא על הכסוי מיירי שהביאו לפניו יותר קודם שבירך על כסוי הראשון ב"י:
ט סָעִיף א וא"א הרא"ש ז"ל לא חילק היינו דוקא בשחיטה שאין לה קבע אבל בפירות שיש להם יותר קבע מלשחיטה מודה הרא"ש ורבי' שא"צ לברך כמ"ש ב"י בש"ע בא"ח סי' ר"ו ועד"ר:
י סָעִיף א כתב בספר המצות כו' יש עוד לפניו כו' כתב ב"י מדברי הרא"ש נראה דה"ה אם אין דעתו אלא לשחוט אחד וכבר בירך והביאו לו עוד קודם שחיטה עוף אחר דא"צ לברך עליו ושסובר כסמ"ג:
יא סָעִיף א אין צריך לברך על אותן שמביאין לו משום שעדיין הוא קבוע לשחוט מברכה הראשונה אבל אם גמר לשחוט דמי למאי דאמרינן גמר מלאכול אסור לאכול עד שיברך ואע"ג דלא קי"ל התם הכי (פי' שא"צ לברך אא"כ אומר הב לן ונברך) גבי סעודה שאני דיש קבע לסעודה דפעמים אדם יושב בסעודה קטנה ונמשך לסעודה גדולה אבל לענין ברכת שחיטה גמר הוי סילוק:
יב סָעִיף א אך אם גמר כו' צריך לברך והשוחט של עיר חשיב נמי דעתו אל האחרות וכל זמן שמביאין לפניו ולא סח בינתיים א"צ לברך. מצאתי (כ"כ המרדכי ר"פ כיסוי הדם רש"ל עכ"ה) כתוב בס"ה מותר לדבר בין שחיטה לכסוי שאין הכסוי הפסק והטעם דאפשר דשחיט בחד ידא ומכסי בחד ידא:
יג סָעִיף א כגון הביאו לשחוט וכיוצא בו לא הוי הפסק נלמד מההיא דאמרינן טול כרוך וגביל לתורא לא הוי הפסק בין ברכת המוציא לאכילה:
א סָעִיף א אם חבירו מכוין להוציאו שמעתי אומרים דרבינו לטעמיה אזיל שפסק בטור או"ח סי' רי"ג שהדין כן בכל הברכות חוץ מפת ויין אם האוכלין שנים אחד פוטר את חבירו אבל לדעת הסמ"ג והתוס' והרשב"א שהביאום ב"י שם וקי"ל כוותייהו דס"ל דאין אחד פוטר חבירו כי אם בפת ויין כל שכן בשחיטה דאין קבע לשחיטה כמו לאכילה כמ"ש בסמוך דאין א' מוציא את חבירו. ולפע"ד נראה דאין ענין זה לזה כלל בשלמא התם בברכת הנהנין דמצוה רמיא על האוכל לשבח ולהודות לש"י על שנהנה מטובה א"כ כל אחד צריך לברך משא"כ במצות שחיטה שאינה ברכת הנהנין אלא מצוין אנו מהש"י לקיים מצותו לשחוט את הבהמה ועל כל מצוה אנו מברכין וכיון שכל א' היה יכול לשחוט שניהן והיה יוצא בברכה אחת א"כ גם כשחולקים המצוה לשנים אחד מברך לחבירו וכדתניא י' שעושין מצוה אחת אחד מברך לכולן:
ב סָעִיף א וכן המברך על דעת לשחוט חיה אחת כו' ז"ל רמ"א בש"ע וי"א דאם הביאו לו ממין הראשון ששחט א"צ לכסות הראשונה ולברך על שחיטה שניה וכן עיקר ועי' בא"ח סי' ר"ו עכ"ל וכ"כ בד"מ וז"ל ובא"ח סי' ר"ו כתב סתמא כבעל העיטור ושלא כדברי הרא"ש וכ"כ רמ"י בט"ז שלו ותימה לפי מה שדימו דין ברכת שחיטה לברכת פירות א"כ אפי' הביאו לו ממין אחר נמי כמ"ש ב"י בסי' ר"ו דנראה לו אם הוא מברכת אותו מין אע"פ שהוא פרי אחר א"צ לחזור ולברך וכ"פ שם בש"ע. ועוד לפ"ז קשה דברי רבינו שכתב בסמוך שאפי' עדיין מאותו מין שבירך עליהן לפניו והביאו לו עוד מאותו המין אפ"ה צריך לחזור ולברך על המובאים וזהו כלפי מ"ש בסי' ר"ו אלא ע"כ צ"ל שס"ל כמ"ש ב"י דיש חילוק בין אכילה דיש לו קבע לשחיטה דאין לו קבע ומ"ה יכול להיות דגם הרא"ש ס"ל בדין פירות בסימן ר"ו דא"צ לברך אפי' אין לפניו מאותן שבירך עליהן כיון שהמובאים הן ממין ברכת הראשונה א"צ לחזור ולברך כיון דיש קבע לאכילה ואע"ג דשם אפירות קאי דג"כ אין להם קבע מ"מ נ"ל דשם אכילה עליהן ושייך בהן יותר קבע ממה ששייך גבי שחיטה כן הוא דעת הטור ולעניין הלכה הסכים הב"י לדעת הסמ"ג והרא"ש דאם אין לפניו עוד מאותן שבירך עליהן צריך לחזור ולברך אף שגבי סעודה ופירות אינו כן והיינו משום דאין קבע לשחיטה ומ"מ אם יש מאותן שבירך עליהן א"צ לברך על המובאין מחדש:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.