א בברכת הטבילה כתב בה"ג לאחר שתעלה מן הטבילה תברך אקב"ו על הטבילה וכן פר"י דאגב טבילת גר שאי אפשר לו לברך אלא אחר הטבילה תקנו בכל הטבילות לברך אחריהם והראב"ד כתב שתברך לפניה קודם שתפשוט בגדיה ואם לא ברכה קודם שפשטה תברך לאחר שתכנס עד צוארה במים ואם הם צלולין עוכרתן ברגליה ומברכת וכן כתב א"א הרא"ש ז"ל כשפושטת מלבושיה כשעומדת בחלוקה תברך ותפשוט חלוקה ותטבול:
א סָעִיף א בברכת הטבילה כתב בה"ג לאחר שתעלה מן הטבילה תברך וכו' בפ"ק דפסחים (דף ז:) אהא דתניא כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן אמר רב חסדא חוץ מן הטבילה משום דאכתי גברא לא חזי ותניא כוותיה ופי' רש"י כיון דאיכא טבילה דאכתי גברא לא חזי כגון טבילת בעל קרי ומשמשת שפלטה ש"ז וטבילת גר תקנו בכולן שיברך לאחר טבילה וכ"נ שהרי בכולן מברך על מפני שהוא לאחר עשייתן וכ"כ ג"כ בפרק שלשה שאכלו (ברכות נא.) אבל הרי"ף כתב בשם הגאונים דלא אמר רב חסדא אלא בטבילת גר בלבד שאינו יכול לומר אקב"ו עד שיטבול דמל ולא טבל כאילו לא מל אבל שאר חייבי טבילות מברכין ואח"כ טובלים דנדה שלא פלטה ש"ז וזב שלא ראה קרי קורין ומתפללים והר"ן והתוס' בשם הגאונים כתבו עוד דאפי' רואה קרי קי"ל דבטלוה לטבילה דידיה כדאיתא בפרק מי שמתו (ברכות דף כב:) וא"כ יכול הוא לברך עד שלא יטבול וה"ה לפולטת ש"ז וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק י"א מהל' ברכות שכתב חייבי טבילות מברכין עובר לעשייתן חוץ מן הגר וכתב הר"ן דלפי דבריהם מה שאינם מברכים בשאר חייבי טבילות [לטבול] בלמ"ד שהוא נוסח הברכה שמברכין עובר לעשייתן היינו מפני שלא רצה להתקין לה ב' מטבעות וכיון שבטבילת גר צריך לברך בעל אף כשמברכין לפני הטבילה קבעוה בעל והתוס' והרא"ש הביאו דברי הגאונים וכתבו עליהם אעפ"כ אומר ר"י דאין לגעור בנשים שמברכות אחר הטבילה כיון דאיכא טבילת גר דלא מצי לברך לא חילקו ומשמע דר"י לא בא לומר אלא שאין למחות ביד הנוהגות לברך אחר הטבילה כיון דאיכא למימר דלא חילקו בין טבילת גר לשאר חייבי טבילות אבל הבא לימלך נראה דמודה הוא דמורין לו כדברי הגאונים לברך לפני טבילה ונראה שזהו טעמו של הרא"ש שבהלכות נדה בקצר פסק שתברך לפני טבילה וכמו שכתב רבינו בסמוך בשמו דלאורויי מודה ר"י דלברך קודם טבילה מורינן וא"כ לא הוה ליה לרבינו לכתוב וכן פר"י דאגב טבילת גר וכו' דמשמע דלעיקר הדין אומר כן ר"י להורות לבא לימלך שתברך אחר טבילה וליתא כמו שהוכחתי אלא כך ה"ל לכתוב ור"י אומר שאין למחות ביד הנוהגות לברך אחר טבילה דכיון דאיכא טבילת גר וכו' אפשר שלא חילקו ואין לומר שרבינו סמך עמ"ש בתוס' עד וי"מ דבכל טבילות קאמר דגברא לא חזי דקודם שירד למים א"צ לברך דילמא משום ביעתותא דמיא מימנע ולא טביל ואחר שיורד הוא ערום ואסור לברך משום דלבו רואה את הערוה ע"כ שהרי רבי' לא הזכיר טעם זה ועוד דלאו מדברי ר"י הוא אותו פירוש ועוד שאין הפירוש ההוא נכון כלל דגברא לא חזי לאו משום ביעתותא דמיא משתמע:
ב סָעִיף א ומ"ש הראב"ד והרא"ש שתברך קודם שתפשוט חלוקה פשוט שהוא משום דכשהיא ערומה אסורה לברך: ומ"ש הראב"ד ואם לא ברכה קודם שפשטה תברך לאחר שתכנס עד צוארה במים ואם הם צלולים עוכרתן ברגליה ומברכת בס"פ מי שמתו (ברכות כב:) תנן ירד לטבול אם יכול לעלות להתכסות ולקרות עד שלא תנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא ואם לאו יתכסה במים ויקרא ופריך בגמרא [כה:] והלא לבו רואה את הערוה ומשני במים עכורים שנו דדמו כארעא סמיכתא וקתני תו התם שאם היו צלולים מעכרן ברגלו כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה:
א סָעִיף א בברכת הטבילה כתב בה"ג לאחר שתעלה מן הטבילה תברך אקב"ו על הטבילה וכן פר"י פי' לאחר שתעלה ותלביש חלוקה תברך מיד דבעוד שהיא ערומה אסורה לברך אבל לא תמתין עד שתלביש כל מלבושיה דא"כ הויא הפסקה בין טבילה לברכה ויותר נכון דלאחר שטבלה ועודה במים תברך. וכן כתב הרב בהגהות ש"ע וז"ל וכן נוהגים שלאחר הטבילה בעודה עומדת תוך המים מכסות עצמה בבגדה או בחלוקה ומברכת עכ"ל. ואף על גב דתניא בפרק קמא דפסחים כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן הא אמר רב חסדא עלה חוץ מן הטבילה משום דאכתי גברא לא חזי ומפרש בה"ג ור"י דמשום דבטבילת גר אי אפשר לו לברך עד אחר הטבילה תקנו כך בכל הטבילות שלא לחלק וז"ש רבינו דאגב טבילת גר וכו' דבא רבינו לפרש הטעם למ"ש בה"ג ור"י:
ב סָעִיף א ומ"ש והראב"ד כתב וכו' טעמו דס"ל כמ"ש הרי"ף לשם בשם הגאונים דלא אמר רב חסדא אלא בטבילת גר בלבד שאינו יכול לומר אקב"ו עד שיטבול ומה שלא הביא רבינו דברי הרי"ף והגאונים שקדמו להראב"ד הוא לפי שבדברי הראב"ד מפורש היאך תתנהג האשה בברכה זו לפני הטבילה שזה לא כתבו הרי"ף. והקשה ב"י דבתוס' בשם ר"י לא כתב אלא דאין לגעור בנשים שמברכות אחר הטבילה כיון דאיכא טבילת גר לא חילקו משמע דמודה ר"י דלכתחילה מורין לברך קודם טבילה דכך הוא עיקר הדין אלא שאין לגעור וכו'. ונראה ליישב דדעת רבינו היא דאי איתא דעיקר הדין לר"י לברך קודם טבילה אמאי כתב דלא לגעור בנשים. ועוד דלמה לו לר"י לומר דאין לגעור בנשים וכו' הו"ל לפסוק כמו שהוא עיקר הדין לדעתו אלא ודאי דלפי שהיה בזמנו בעלי הוראה שהיו גוערים בנשים שמברכים אחר הטבילה על כן להשיג עליהם אמר דאין לגעור בנשים דכיון דאיכא טבילת גר לא חילקו וכדין הם עושים כדעת בה"ג אלמא דלר"י עיקר הדין כבה"ג דאל"כ לא היה חולק כנגד הגוערין בנשים להתנהג ע"פ עיקר הדין ועוד שמעינן דסבירא ליה לר"י כיון דכך היה מנהג הנשים משנים קדמוניות ע"פ בה"ג אין לשנות אם כן דברי רבינו נכונים במ"ש וכן פר"י כבה"ג:
א סָעִיף א וכן (פר"י דאגב טבילת הגר ב"י כתב דגם ר"י לא כתב אלא שלא לגעור בנשים המברכים אחר טבילה מה"ט ע"ש עכ"ה):
ב סָעִיף א קודם שתפשוט שאסור לברך ערום:
ג סָעִיף א בגדיה שהרי הטמאים קורין ומתפללין ואפי' זב שראה קרי יכול לברך דהא קי"ל דבטלוה לטבילת בעל קרי וה"ה לפולטת שכבת זרע. וא"ת כיון שמברכין קודם טבילה אמאי לא מברכין לטבול בלמד שהוא נוסח ברכה שמברכין עובר לעשייתן היינו מפני שלא רצו לתקן שני מטבעות כיון שגבי גר צריכין לברך בעל תוס' ור"ן ועד"ר:
ד סָעִיף א ואם הם צלולין עוכרתן ונעשין כארעא סמיכתא:
ה סָעִיף א כשעומדת בחלוקה תברך וכ"כ הרוקח:
א סָעִיף א בס"פ מי שמתו מימרא דרב הונא בהיתה טליתו חגורה לו על מתניו יכול לקרות ק"ש אע"פ שאסור להתפלל עד שיכסה לבו ותניא שם כוותיה וכתבוהו הטור א"ח ס"ס ע"ד והוא מוסכם מכל הפוסקים ופירש רש"י חגורה על מתניו לכסותו ממתניו ולמטה אע"פ שממתניו ולמעלה הוא ערום קורא ק"ש אבל לתפילה צריך הוא לראות את עצמו כעומד לפני המלך ולעמוד באימה אבל ק"ש אינו מדבר לפני המלך עכ"ל. ונראה דבתפילה דוקא דינא הכי אבל בשאר הברכות אע"פ שמדבר עם השם באומרו ברוך אתה ה' כו' מ"מ אף ע"פ שאינו מכוסה על לבו יכול לברך וראייה ממ"ש רבינו בהל' חלה סימן שכ"ח ז"ל איש אסור להפריש חלה ערום לפי שא"א לו לברך אפילו פניו שלמטה טוחות בקרקע מפני שערותו בולטת אבל אשה שפניה טוחות בקרקע יכולה להפריש ערומה שערותה מכוסה עכ"ל. והוא משנה במס' דחלה וגמ' ס"פ מי שמתו וכ"כ הטור א"ח סי' ר"ו ז"ל ולא יברך כשהוא ערום עד שיכסה ערותו בד"א איש אבל באשה יושבת ופניה טוחות בקרקע מברכת כי בזה מתכסה ערותה עכ"ל. וכ"כ הרמב"ם בפ"א מהל' ברכות סי' ט' ע"ש. מבואר מזה דלענין ברכות אין קפידא בברכתו ערום רק שיהא ערותו מכוסה. ודע דקי"ל כמ"ד לבו רואה את הערוה אסור לברך וכ"ש שאסור לראות בעיניו את ערוותו בשעת ברכה כמבואר בפוסקים וכתבו רבינו בא"ח סי' ע"ד ע"ש מ"מ הא דהצריכו חכמים באשה להיות פניה שלמטה טוחות בקרקע לאו מטעם שעיניה ולבה יראו את ערותה דבאשה לא שייך ה"ט כמ"ש בא"ח והביאו הב"י שם סי' ע"ד ז"ל נראה שהנשים יכולות לברך ולהתפלל כשהן לבושות בחלוקה אע"פ שאינן מפסיקות למטה מן החזה לפי שערותן למטה מאוד ואין לבן רואה את הערוה ולא בעי טוחות בקרקע אלא כשהן ערומות כדי שתתכסה ערותה עכ"ל. ומוכח מדבריו דלא שייך באשה שעיניה ולבה יראו את ערותה. ונראה דהצריכו לכסות ערותה אינו אלא משום כבוד השכינה דלאו אורח ארעא שתזכיר השם וערותה מגולה. ומה"ט נמי למדנו מזה באיש שאף אם ירצה לכסות לבו בבגד דתו לא יראה לבו ערותו מ"מ לא מהני לברך כשעומד ערום דהא מ"מ ערותו מגולה ובעי שילבש חלוקו ויפסק אז בידו בחלוקו על לבו ויברך וה"ה בישן בטליתו מכוסה בטליתו אמרו חז"ל דחוצץ לבו בבגדו ומברך וכמ"ש רבינו בא"ח סי' ע"ג דוקא בכה"ג ולא כשהוא עומד ערום. ואם רוחץ ויושב במים צלולים באיש אסור לברך מטעם דלבו רואה את הערוה אם לא שהם עכורים כדאיתא ס"פ מי שמתו וכתב רבי' בא"ח סימן ע"ד. ובאשה כה"ג ביושבת במים אפי' צלולין מותר דלא יהא (בלא) מים כדלעיל אבל כשהיא עומדת במים שערותה מגולה אסורה לברך אם לא שיהיה המים עכורין אף שליכא טעם באשה דלבה או עיניה יראו ערותה מ"מ מפני כבוד שכינה אסור דמים צלולין כעומדת ערום דמי וכמ"ש. והשתא א"ש מש"ר כאן בברכת הטבילה דאשה ז"ל והראב"ד כתב שתברך לפניה קודם שתפשט בגדיה ואם לא ברכה קודם שפשטה תברך לאחר שתכנס עד צוארה במים ואם הם צלולים עוכרתן ברגליה ומברכת וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל כשפושטת מלבושיה כשעומדת בחלוקה תברך ותפשוט חלוקה ותטבול עכ"ל. דוק בלשונם ותמצא כל אשר כתבתי שהרא"ש כתב כשעומדת בחלוקה תברך ולא הצריכה שתעשה הפסק בין לבה לערותה וה"ט משום דאשה אינה צריכה לזה וכמ"ש בשם א"ח הנ"ל. ומ"מ הצריכה שתעמוד לבושה עדיין בחלוקה משום כבוד השכינה וזהו עצמו טעם הראב"ד שהצריכה לברך קודם שתפשוט בגדיה וכתב פשטה בגדיה קודם שברכה צריכה לעכור המים ולברך טעמו כמ"ש דמים צלולים חשובין כאינם וערותה עדיין מגולה נגד שכינה וק"ל. ומזה למדנו מ"ש רבינו לפני זה בשם בה"ג ז"ל לאחר שתעלה מן הטבילה תברך לא שיהא מותר לה לברך כשהיא ערומה בעוד המים צלולים אלא ר"ל כשתעלה מן המים ותלביש חלוקה או תעכור המים ברגליה ולא הוצרך לכתבו כאן דאין דין זה שייך בברכת טבילה לחוד כ"א בכל הברכות דרך כלל אמרו שאסור לברך ערום ולא בא בה"ג ללמדינו כאן אלא דין ברכה השייך בטבילה דאע"פ שכל הברכות מברך עובר לעשייתן ברכת הטבילה תקנו לאחר טבילתה ומטעמא שכתב ר"י משום כדי שתהא טהורה בשעת ברכה וק"ל. וכן כתב בעל ש"ד בה' נדה ריש ד' ס"א כל זה מבואר ז"ל ואני מצוה לנשים לברך לאחר הטבילה אשר קב"ו על הטבילה כשהיא עומדת עדיין במים אם הם עמוקין שמכסין לבה וגם הם עכורין ואם הם צלולין עוכרן ברגליה ואם אינה יכולה לעוכרן ברגליה תלביש חלוקה בעוד רגליה במים כדי שתהא ברכה סמוכה לטבילה וקודם הטבילה לא תברך דאמרינן בפ"ק דפסחים דוקא כל הברכות עובר לעשייתן חוץ מטבילה. ומסתמא איירי בכל חייבי טבילות ולא נאמר בטבילת גר דוקא מיירי ואע"ג דהלכה כר"י בן בתירא דטמא קורא ומברך כי אורחיה גבי טבילה שאני כיון שלאחר טבילה מברך בטהרה שפיר טפי שתמתין מעט עד אחר הטבילה היכא דאפשר לעשות בטהרה עבדי והיכא דלא אפשר לא אפשר כ"פ ראב"ן ושאר גאונים עכ"ל ש"ד. ונראה הא דכתב הראב"ד לאחר שתכנוס עד צוארה במים ובעל ש"ד כתב אם הם עמוקים שמכסה לבה לא שהם מצריכין זה לעיכוב ולחובה דהא כבר כתבתי דדוקא בתפילה הצריכו שיהא לבו מכוסה ולא בשאר ברכות אלא דלכתחלה טוב ליזהר גם בשאר ברכות שיהא מכוסה במים ויברך כמו בתפילה. וראייה לזה דבק"ש כבר כתבתי ל' ברייתא וגמ' דבחגור טליתו ממתניו ולמטה קורא אף שהוא מגולה ממתניו ולמעלה אפ"ה תניא בס"פ מי שמתו ז"ל ת"ר מים צלולין ישב בהן עד צוארו וקורא ק"ש וי"א עוכרן ברגליו ופריך והרי לבו רואה את הערוה ומשני קסבר לבו רואה את הערוה מותר כו' ע"ש. הרי לפנינו דלכתחלה טוב לישב אפי' לק"ש במים עכורין עד צוארו. והא דבעל ש"ד כתב שיכסה לבו ולא עד צוארו היא היא דבמכסה לבו היינו סמוך לצוארו ועיקר קפידא הוא עבור לבו והא ראיה דגם לבו לא הצריכו אלא טליתו חגור על לבו שיכסהו כמ"ש לעיל וכמו שסיים בעל ש"ד בטעם שהצריכו לברך אחר טבילה שהוא לא לעיכוב אלא שטוב לעשותו בטהרה היכא דאפשר והיכא דלא אפשר לא אפשר ה"ט מ"ש שיכסה צוארו היינו דוקא היכא דאפשר ותדע דלאו לחיוב הצריך בעל ש"ד שיכסה לבו שהרי סיים וכתב ואם אינה יכולה לעכרן ברגליה תלביש חלוקה כו' ולא כתב נמי והיכא שאין המים מכסין לבה תלביש חלוקה כו' אלא ש"מ דלענין זה לא הצריכו לה להלביש חלוקה וק"ל. וכן הוא דעת רמ"א בהגהותיו בש"ע שכתב ז"ל וי"א שלא תברך עד אחר הטבילה וכן נוהגין שלאחר הטבילה בעוד עומדו תוך המים היינו שלא עקרה רגליה לגמרי מהמים וכמ"ש בעל ש"ד הנ"ל ז"ל תלביש חלוקה בעוד רגליה במים כדי שתהא ברכה סמוכה לטבילה וק"ל. ונראה דמה"ט לא מהני לאשה שתחבוק בזרועותיה על גופה ולברך בעודה ערומה ואף שכתב ר' יונה פרק מי שמתו בשם רבני צרפת ז"ל אם האדם מחבק גופו בזרועותיו דיינינן ליה כהפסקה מבגד ומותר עכ"ל והביאו ב"י בא"ח סימן ע"ד וכתב ע"ז ז"ל ואפי' לפי מ"ש בשם א"ז ותרומת הדשן שלא מהני כיסוי ביד כיון דלב ויד גופה אינון אין הגוף יכול לכסות את עצמו אבל לענין הפסק אפשר דמפסק אע"ג דחד גופא אינון עכ"ל ב"י נראה דלא כתב רבינו יונה אלא היכא שכל גופה מכוסה כגון התם שקאי אמי שישן ומכסה בטליתו על לבו ע"ז כתב רבינו יונה דאם חובק בזרועותיו על גופו סגי בהכי אבל בעומד ערום דצריך להיות גם ערותו מכוסה משום כבוד השכינה בין איש בין אשה כמ"ש מאי מהני חיבוק זרועותיו על גופו להפסיק בין לב לערוה והלא הערוה עדיין מגולה ועומדת וק"ל. ואע"פ שרבי' יונה כתב זה אהא דאתמר שם בגמ' ירד לטבול ולא יכול לעלות ולהתכסות במים קודם שתנץ החמה יתכסה במים ויקרא ופריך בגמ' והא לבו רואה את הערוה ומשני ר"א משם רבו במים עכורין שאנו דדמו כארעא סמיכתא וע"ז כתב ר' יונה שם דף י"ט ע"א דאם המים צלולין יעשה הפסקה מבגד ואמרו רבני צרפת שאם חובק בזרועותיו על גופו מהני כמו הפסק בגד ומותר עכ"ל הרי משמע מהענין דקאי ארוחץ בנהר וטובל שם אפ"ה מהני חיבוק זרועותיו על גופו. נלע"ד דע"כ א"א לומר כן דא"כ קשה למאי ס"ד דמקשן דהקשה שם והלא לבו רואה את הערוה וכי לא עלתה על דעתו הדין שיכול לעשות חיבוק בזרועותיו ואם הגמרא לא ס"ל האי דינא לרבני צרפת מנא להו וגם ר' אליעזר בשם רבו דחק נפשו לאוקים המשנה בעוכרו ברגליו משמע דזולת זה לית שום תקנתא והלא יש תקנה בחיבוק זרועותיו על גופו אלא מחוורתא דגם רבני צרפת לא אמרו דין זה אלא בישן בטליתו או רוחץ נפשו בכלי וכה"ג באופן שכל גופו מכוסה וליכא אלא משום שעדיין לבו רואה את הערוה אבל בכה"ג דרוחץ נפשו בנהר ודאי דלא מהני חיבוק זרועותיו אגופו מטעם שכתבתי דעדיין הערוה מגולה ועומדת לפני השכינה ורבינו יונה לא הביאו שם לענין הדין ההוא דירד לטבול בנהר אלא ללמדינו שחיבוק זרועותיו מחשב הפסק ונ"מ דאם רוחץ נפשו בכלי או ישן בטליתו ע"ד שכתבתי ודוק וזה נלע"ד ברור. וע"ד זה צ"ל דברי ב"י שהביא דברי רבינו יונה ורבני צרפת הנ"ל שם סימן ע"ד אדין מי שרוחץ נפשו במים כו' דלא כתבו אלא ללמדינו אם רוחץ נפשו בכלי. וכן עד"ז יתפרשו ג"כ דברי רמ"א ז"ל שם בש"ע בהג"ה ס"ב שכתב ואם אין לבו בתוך המים רק למעלה מן המים אף בצלולין שרי עכ"ל. ור"ל שכמו שכתב הרשב"א שם אהא דגמ' הנ"ל והלא לבו רואה את הערוה ולא פריך נמי והלא עיניו רואין את הערוה דה"ט משום דעיניו חוץ למים ברשות [אחר] משא"כ לבו שהוא רואה את הערוה במים ברשות א' ע"ש והביאו רבינו יונה שם וגם ב"י. ועד"ז כתב רמ"א דה"ה אם אירע שלבו אינו בתוך המים עם הערוה דמותר אפי' במים צלולים. צריכין נמי לפרש ולומר דלא כ"כ אלא היכא שרוחץ נפשו בכלי היכא דליכא ערותו מגולה משום כבוד השכינה וק"ל. ואין להקשות אהא דפריך בפרק מי שמתו הנ"ל והא לבו רואה את הערוה. הו"ל להקשות נמי והא ערותו מגולה ועומדת וליכא כבוד שכינה י"ל חדא מינייהו נקט ועדיפא מינה קפריך ואין להקשות ממ"ש הרא"ש שם שר"ת היה נוהג כשהיה רוחץ בחמין צלולין והיה רוצה לשתות מכסה בבגד ממטה ללבו כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה עכ"ל מאי מהני זה הלא ערותו עדיין היתה מגולה די"ל דשאני התם דהיה רוחץ בכלי שאין ערוותו מקרית מגולה שהרי הכלי כיסה כל בשרו סביב וליכא למיחש אלא משום לבו רואה את הערוה. וראיה לדבר קצת במה שדקדק וכתב שהיה רוחץ במים חמין שדרכו של חמין להיות בכלי. אף שי"ל מש"ה כתב חמין משום שהחמין מחלישין והוצרך לשתות משא"כ במים קרים מ"מ זכר לדבר מיהא איתא ונ"ל מ"ש הרא"ש הנ"ל בשם ר"ת שהיה מכסה בבגד ממטה ללבו לא שהיה הכיסוי למטה מלבו דא"כ בגד ל"ל והלא בחיבוק זרועותיו סגי ונראה דלאו דוקא חיבוק זרועותיו אלא כשמדבק ידו בכח למטה מלבו על גופו מחשב הפסק שלא יהא בו משום לבו רואה את ערותו לפי טעם שכתב בשם רבני צרפת וכמ"ש בשם ב"י דמחלק בין כיסוי ביד על לבו דלא הוי כיסוי ובין למטה מלבו דטעמו משום הפסק אלא הכא קאמר שהיה מכסה לבו בבגד למטה במים שר"ל שר"ת היה יושב מכוסה במים עד למעלה מלבו והיה מכניס הבגד תוך המים והיה מכסה את לבו למטה במים. תדע שהרי מהרא"י בת"ה ס"י הביא דין דרבינו תם הנ"ל וכתב ז"ל רבינו תם כשהיה רוחץ בחמין והיה שותה היה מתכסה בבגד כנגד לבו שלא יהא לבו רואה את הערוה עכ"ל ש"מ שפי' דברי הרא"ש בשם רבינו תם שהיה מכסה נגד לבו לא למטה מלבו וכן דייק הלשון דהרא"ש הנ"ל שכתב שהיה מכסה ממטה ללבו והיה לו לכתוב למטה מלבו ודו"ק. והשתא א"ש שהראב"ד ובעל ש"ד כולן כתבו שצריך להעכיר המים ולא כתבו שיחבק זרועותיו על גופו אלא מחוורתא דכה"ג דטובל בנהר ובמקוה לא מהני. ומעתה באתי לדון על מנהג נשים שלנו שמברכות על הטבילה בעודן עומדות ערומות בתוך המים ולא מעכרי המים דלאו שפיר עבדי אף שהן מחבקין זרועותם על גופן וכמ"ש. פשיטא לפי מ"ש מהרמ"י בש"ע שלו הטעם שצ"ל עכורין כדי שלא יהו לבן רואות ערותן היה מהני חיבוק זרועותן וכמ"ש אבל ז"א דבאשה ליכא לבה רואות את ערותה וכמ"ש בשם א"ח הנ"ל דהואיל וערוותן עומד מאוד למטה אין לבן ועיניהן רואות את ערותן ואי משום האי חששא לא היו צריכין לא עכירת מים ולא חיבוק זרועותן ולא לבישת חלוקם אלא האי טעמא דהצריכו לבישת חלוק או עכירת מים משום כבוד השכינה וכמ"ש. וגם על ב"י יש תיוהא קצת הא דמצריך הראב"ד עכירת מים הביא הגמרא דפרק מי שמתו הנ"ל דפריך והא לבו רואה את הערוה ומשני כשעכר למים. ומשמע קצת מדברי ב"י דהיינו נמי טעמא דהראב"ד וזה ליתא כמ"ש. מיהו יש ליישב דברי ב"י שלא הביא הגמרא אלא ללמדינו דהראב"ד דכתב דמהני עכירת מים למד זה מגמרא דמי שמתו וק"ל מיהו קשה דא"כ לא הו"ל לסתום דבריו אלא לפרש. גם בטור א"ח שהביא דברי רבינו יונה בשם רבני צרפת הנ"ל קיצר בפירושו ע"ד שכתבתי גם בש"ע שם וגם רמ"א בהג"ה הנ"ל כולם קצרו ונתנו מכשול וטעות להמעיינים בקיצור דבריהם אם כוונו למ"ש. גם ראיה למ"ש שכמה פעמים נזכר בגמרא ובפוסקים שלא יברך ערום ולא כתבו הטעם משום שלבו רואה את הערוה קשה הא איכא תקנה בכיסוי את לבו או בחיבוק זרועותיו כמ"ש. והנלע"ד מוכרח כתבתי ודו"ק:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.