א מי שאסר עצמו מכל ישראל אסור לקנות מהם ולמכור להם זבינא מיצעא דאית ביה הנאה ללוקח ולמוכר אלא לוקה ביותר ומוכר בפחות ואם אסר הנאתו עליהם לוקח מהם בפחות ומוכר להם ביותר אם ישמעו לו וזבינא חריפא הוא הנאת הלוקח ולא המוכר הלכך אם אסר עצמו מהם יקננו מהם ביותר ומוכר להם שוה בשוה ואם אסרם עליו ימכרנו להם ביותר אם ישמעו לו ויקננו מהם שוה בשוה וזבינא דרמי באפיה הוי הנאת המוכר ולא הלוקח הלכך אם אסר את עצמו ימכרנו להם בפחות ויקננו מהם שוה בשוה ואם אסרם עליו יקננו מהם בפחות אם ישמעו לו וימכרנו להם שוה בשוה כתב הרמב"ם לא גזרינן ליקח מהם אטו למכור להם כי היכי דגזרינן באוסר עצמו מאיש אחר דהתם אם לא ישא ויתן עם זה ישא ויתן עם איש אחר אבל הכא א"א לו הלכך אם אסר הנייתן עליו ה"ז משאילן ומלוה אותן אבל הוא לא ישאל ולא ילוה מהם אסר הנייתו עליהם והנאתן עליו לא ישא ויתן עמהן והן לא ישאו ויתנו עמו ולא ישאל ולא ילוה להם ולא הם ממנו מי שאסר הנאותיו על הכהנים והלוים באין ונוטלין תרומותיו ומעשרותיו בע"כ אם אמר לכהנים וללוים אלו הרי אלו אסורין ויתנם לכהנים וללוים אחרים וכן הדין במתנות עניים:
א סָעִיף א מי שאסר עצמו מכל ישראל אסור לקנות מהם ולמכור להם וכו' עד וימכרנו להם שוה בשוה משנה וגמרא בס"פ ד' נדרים (נדרים לא.) וקצרו של דבר כך הוא דזבינא דרמי על אפיה הנאת מוכר ולא לוקח זבינא חריפא הנאת לוקח ולא מוכר וזבינא מציעא הנאת שניהם וה"מ כשנמכר שוה בשוה אבל כי נמכר ביותר אפי' זבינא חריפא הנאת מוכר ולא לוקח וכי נמכר בפחות אפילו זבינא דרמי על אפיה הנאת לוקח ולא מוכר וע"פ הקדמה זו הדברים מבוארים:
ב סָעִיף א ומ"ש אם ישמעו לו היינו לומר שדבר רחוק הוא שימצא מי שירצה להפסיד מעותיו בשביל נדרו וישמע לו למכור לו בפחות או ליקח ממנו ביוקר:
ג סָעִיף א כתב הרמב"ם לא גזרינן ליקח מהם אטו למכור להם וכו' עד לא ישאל ולא ילוה להם וכולי בפ"ז מה' נדרים:
ד סָעִיף א מי שאסר הנאותיו על הכהנים והלוים וכו' עד ויתנם לכהנים וללוים אחרים משנה בפ' בתרא דנדרים (פג:):
ה סָעִיף א ומ"ש וכן הדין במתנות עניים כ"כ הרמב"ם בפ' ז' הנזכר ומפשט דברי הרמב"ם נראה דלא איירי אלא בלקט שכחה ופיאה ומעשר עני דהוו דומיא דמתנות כהנים ולוים אבל רבינו ירוחם בנתיב י"ט כתב לענין צדקה וצ"ל דהיינו אם יש לו צדקה מופרשת הא לאו הכי אין לנו עסק עמו ומיהו אפשר דכיון דקי"ל כופין על הצדקה אף על פי שלא הפרישם מוציאין ממנו ע"כ ונותנין לעניים:
א סָעִיף א מי שאסר עצמו מכל ישראל וכו' משנה וגמרא ס"פ ד' נדרים (נדרים דף ל"א) ופירש"י זבינא דרמי על אפיה עיסקא בישא דלא קפיץ עליה זבינא ודומה לו כמי שמונחת על פניו ועכשיו כשמוכרים אותו שוה בשוה הנאת מוכר היא ולא הנאת לוקח נמי איכא דסחורה כזו מצוייה היא ואין הלוקח נהנה במקחו הלכך מוכר בפחות אבל שוה בשוה לא. זבינא חריפא סחורה דקפיץ עליה זבינא דשוה בשוה הוי הנאת לוקח ולא הנאת מוכר הלכך מוכר ביוקר דהו"ל הנאת המוכר ולא הנאת לוקח וזבינא מיצעא שאינה מצוייה כ"כ וכשמוכרת שוה בשוה זימנין דהוי הנאת המוכר וזימנין דהוי הנאת לוקח וכשנמכר ביותר הו"ל הנאת המוכר לעולם ולא הלוקח וכשנמכר בפחות הו"ל הנאת הלוקח לעולם ולא המוכר וא"כ כמ"ש רבינו אסור לקנות מהם ולמכור להם זבינא מיצעא וכו' ר"ל דאסור שוה בשוה דהו"ל הנאה למוכר וללוקח וזבינא דהוי הנאת לוקח ולא הנאת המוכר היינו נמי בשוה בשוה וכן בזבינא דרמי על אפיה דהוי הנאת המוכר ולא הלוקח מיירי בשוה בשוה וק"ל: כתב הר"ן לשם וז"ל וכי אמרינן דבפחות ויתר שרי דוקא כשאסר על עצמו שלא יהנה מישראל דבכה"ג לא מתהני מינייהו אבל אם אסר על עצמו נכסיהם אפילו לוקח שוה מנה בר' אסור ליהנות ממקחו שנדרו כבר חל על נכסיהם. וכתב עוד דבאוסר הנאתו עליהם אסור למכור להם בפחות או שוה בשוה בזבינא חריפא אפי' בנכסים שקנה לאחר נדרו דאע"ג דקי"ל אין אדם אוסר דשלב"ל שאני הכא דאיסורא בהנאה דידיה תליא ואיהו הא איתיה בעולם וכ"ע בשם הרא"ה דבאוסר הנאתו עליהם והנאתן עליו דנדרו קיים ולא דמי לנודר שלא אישן שלשה ימים דאי אפשר לעמוד בו דשאני הכא כיון דאיכא תקנתא באומות (כדתנן שאיני נהנה להן והן לי יהנה לאומות) אף על פי שהיא תקנה רחוקה לו אפ"ה אסור: כתב הרמב"ם לא גזרינן כו' עד סוף הסימן הכל הוא מדברי הרמב"ם בפ"ז ומ"ש אבל הכא אי אפשר וכו' לפי לשון זה ודאי קשה דמאי קאמר אבל הכא אי אפשר לו דהא אפשר באומות כדתנן להדיא יהנה לאומות אבל בספרי הרמב"ם שבידינו לא כתוב לשון זה מיהו יש ליישב לשון זה דר"ל דאי אפשר בנקל וכמ"ש הר"ן ע"ש הרא"ה שהיא תקנה רחוקה לו ומ"ש וכן הדין במתנות עניים ל' הרמב"ם וכן במתנות עניים מן העניים כלומר שאם נדר מן העניים דהיינו שאסר הנאתו על העניים באין ונוטלין מתנותיהן דהיינו לקט שכחה ופיאה ומעשר עני בעל כרחו א"נ אם יש לו צדקה מופרשת א"נ אפי' אין לו צדקה מופרשת ב"ד שולחין שלוחין וממשכנין אותו על הצדקה בע"כ ונותנים לעניים מה שמוציאין ממנו ועי' ב"י:
א סָעִיף א ומוכר להם ביותר אם ישמעו לו דמסתמא לא ישמעו לו לכך קאמר אם ישמעו ב"י וארישא שלוקח מהם בפחות נמי קאי:
ב סָעִיף א זבינא חריפא ר"ל בסחורה שהכל קופצים עליה לקנותה:
ג סָעִיף א וזבינא דרמי על אפיה כצ"ל ר"ל עיסקא בישא דלא קפיץ עליה זבינא ודומה לו כמו שמונחת על פניו.
ד סָעִיף א הרי זה משאילן ומלוה אותן ולא גזרינן שגם הוא ישאל וילוה מהן והטעם כמ"ש משום דלא רצו חז"ל לגזור בדבר זה שע"י לא יהיה לו עסק בשאלה והלואה עם שום אחד מישראל מש"ה לא אסרו אלא מה שאסר הוא עצמו אנפשו דהיינו שלא ליהנות מהן ובכללו הוא שאלה והלואה מכ"ש דלא גזרו כשנדר איפכא דהן לא יהנו ממנו דלא נאסר שלא ישאל מהן דנלמד בק"ו מדין זה שכתב רבינו דמה בזה שאסר נפשו ליהנות מישראל לא גזרו ומותר לשאל וללוות להן אף שהן יכולין להיות זולתו ולשאל וללוות אחר מחבירו זולתו אפ"ה כדי שלא יהא נבדל מהן לא רצו לגזור ח"ו באסר הנייתו עליהן דבאם יגזרו שגם הוא לא ישאל וילוה מהן יהיה אסר עליו שאילתו הלוואה דכל ישראל דלא יגזרו ומש"ה לא כתבו רבינו וק"ל:
ה סָעִיף א אבל הוא לא ישאל מהן קמ"ל בזה דלא תימא כיון שגם הוא משאילן אין זה הנאה:
ו סָעִיף א ונוטלין תרומותיו ומעשרותיו בע"כ דלאו כל כמיניה להפסיד מהם מה שזכה להן התורה:
ז סָעִיף א במתנות עניים לאו דוקא לקט שכחה כו' אלא ה"ה בצדקה מופרשת או אפי' אין לו מופרשת לפי מאי דקי"ל כופין על הצדקה מוציאין מידו ונותנין לעניים ב"י:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.