Yoreh De'ah 240 — טור רמ

סָעִיף א

א סָעִיף א מצות עשה שיכבד אדם אביו ואמו ויירא מפניהם וצריך ליזהר מאד בכבודם ובמוראם שהוקש כבודם לכבוד המקום וכו' עד מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני ברייתא בפ"ק דקידושין (ל:):

ב סָעִיף א ומ"ש ובכיבוד הקדים אב לאם שם תניא רבי אומר גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהבן מכבד את אמו יותר מאביו מפני שמשדלתו בדברים לפיכך הקדים הכתוב כבוד אב לכבוד אם וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהבן מתיירא מאביו יותר מאמו מפני שמלמדו תורה לפיכך הקדים הכתוב מורא אם למורא אב:

ג סָעִיף א ואי זהו מורא ואי זהו כיבוד מורא לא עומד במקומו ולא יושב במקומו ולא סותר את דבריו ולא מכריעו כיבוד מאכול ומשקה מלביש ומכסה מכניס ומוציא. כך הוא לשון הברייתא בפ"ק דקידושין (לא.) ורבינו נקיט לה פיסקי פיסקי ומפרש לה ואזיל ופירש"י לא עומד במקומו במקום המיוחד לאביו לעמוד שם בסוד זקנים עם חביריו בעצה ומדברי רבינו נראה שהוא סובר דרש"י פליג אהרמ"ה ושרי במקום המיוחד להסב בביתו. ול"נ דלרש"י נמי אסור ולא איצטריכא ליה לרש"י לאשמועינן דהיינו לא ישב במקומו דקתני בברייתא אלא דלא עומד במקומו הוא דאתא לפרושי דהא ודאי לא מיתסר ליה לעמוד מעומד במקום שאביו רגיל לישב בביתו דלית ביה זילותא כלל אבל במקום שדרך אביו לעמוד שם בסוד זקנים אם עומד שם אפי' מעומד הוי זילותא שנראה שמחשיב עצמו מכלל אנשי העצה ונמצא שהוא משוה עצמו לאביו. א"נ דלא יעמוד נמי לא ישב הוא ומשום דקשה היינו לא ישב הוצרך לפרש דלא יעמוד במקומו היינו במקום המיוחד לישב שם בסוד זקנים ולא ישב במקומו ממילא משמע שהוא מקומו המיוחד לו לישב בביתו ולא זו אף זו קתני: וכתב רבינו ירוחם בשם הרמ"ה דמקום המיוחד לאביו להתפלל שם הוי בכלל לא עומד במקומו: ב"ה כתב בא"ח שאסור לישב בצדו בלא אמצעיים והביא ראיה לדבר: ומ"ש הרמ"ה על פירש"י דלא מכריע את דבריו זה אין צריך דהיינו סותר את דבריו י"ל דתרי גווני סותר את דבריו קתני חד שהוא לבדו סותר את דבריו. וחד שהוא מכריע כדברי החולק עליו ועי"ל דמ"ש רש"י לא יאמר נראים דבר פלוני על איזה מהם שיאמר שנראים דבריו נתכוון שאפילו כשיאמר שנראים דברי אביו נראה כמכריע את דבריו וכדעת הרמ"ה: כתב הרמב"ם בפ"ה מה' ת"ת גבי רבו לא ישב במקומו ולא יכריע דבריו בפניו משמע דשלא בפניו שרי ברבו וכ"ש באביו:

ד סָעִיף א כתב הרמב"ם לא יקראנו בשמו לא בחייו ולא במותו וכו' בפ"ו מהלכות ממרים כתב כן אלא דבשמות שקורין בו כל העם שהתיר לקרות בהם לאחרים כתב שם דהיינו דוקא שלא בפניו. ומ"ש לא יקראנו בשמו ברייתא בפ"ק דקידושין (שם):

ה סָעִיף א ומ"ש היה שם אביו או שם רבו כשם אחרי' משנה את שמם ותמה עליו רבינו:

ו סָעִיף א ועדהיכן מוראם אפילו היה לבוש בגדי חמודות ויושב בראש הקהל וכו' בפ"ק דקידושין (שם) בעו מיניה מרב עולא עד היכן כיבוד אב ואם אמר להם צאו וראו מה עשה עכו"ם א' באשקלון וכו' כי אתא רב דימי אמר פעם א' היה לבוש סריקון זהב והיה יושב בין גדולי רומי ובאתה אמו וקרעתו ממנו וטפחה לו על ראשו וירקה לפניו ולא הכלימה:

ז סָעִיף א ומ"ש אלא ישתוק ויירא מממ"ה שצוהו בכך וכו' הם דברי הרמב"ם בפ"ו מה' ממרים:

ח סָעִיף א ואיזהו כיבוד מאכילו ומשקהו כבר כתבת שהוא ברייתא בפ"ק דקידושין:

ט סָעִיף א ומ"ש ויתננו לו בסבר פנים יפות ואל יראה לו פנים זועפות שאפילו מאכילו בכל יום פטומות והראה לו פנים זעומות נענש עליו שם תני אבימי בריה דר' אבהו יש מאכיל לאביו פסיוני וטורדו מן העולם ופירש"י וטורדו מן העולם שנענש עליו שמראה לו צרות עין על סעודתו ובתלמוד ירושלמי גרסינן מעשה באחד שהיה מאכיל לאביו פסיוני פעם אחת א"ל אביו מנין לך כל אלה אמר ליה סבא מה איכפת לך לעוס אכול הראהו שקשה לו:

י סָעִיף א וזה שמאכילהו ומשקהו היינו משל אב אם יש לו אבל הבן אינו חייב ליתן לו משלו בפ"ק דקידושין (לב:) אהא דתניא כיבוד מאכיל ומשקה איבעיא להו משל מי רב יהודה אמר משל בן רב נתן בר אושעיא אמר משל אב אורו ליה רבנן לר' ירמיה ואמרי לה לבריה דרב ירמיה כמ"ד משל אב ופסקו הרי"ף והרא"ש והתוס' כמ"ד משל אב וכתבו שכן פסק בשאלתות וכ"כ הרמב"ם בפ"ו מהלכות ממרים ונראה דטעמא משום דהוי רב יהודה יחיד לגבי רב נתן ורבנן דאורו כוותיה ועוד דכיון דאורו הכי הלכה למעשה הכי נקיטינן:

יא סָעִיף א ומ"ש ואם אין לאב ויש לבן כופין אותו וזן את אביו כפי מה שהוא יכול כ"פ שם הרי"ף והרא"ש והתוס' וכתבו שכן פסק בשאלתות וכ"פ הרמב"ם בפ"ו מהלכות ממרים. ונראה שאף על פי שיש לו אינו חייב לספק כל מזונות הצריכים לאביו אלא כופין ליתן לו כפי מה שהוא חייב לתת לצדקה לפי ממון שיש לו וכ"נ מדברי הרי"ף והרא"ש שכתבו דשקלינן מיניה בתורת צדקה ויהבינן לאבוה והכי דייק נמי לישנא דהרמב"ם ורבינו שכתבו ואם אין לאב ויש לבן כופין את הבן וזן את האב כפי מה שהוא יכול: כתוב בתשובת הגהות מיימון דשייכי להל' ממרים דאם יש לו בנים הרבה כל מי מהם שנכוף לזונו ולא יוכל להסתפק ויצטרך לחזר על הפתחים אין לכופו אלא אותם שלא יצטרכו כדמשמע לשון אמיד כלומר אומדין אותו שיכול לעשות יציאה זו משלו וכיון דיש לו בנים שיכולים לפרנסו בלא סיבוב תבא מארה לבנים שיש להם משלהם לפרנסו ויגרמו לו לחזר על הפתחים כדאמרינן פ"ק דקידושין (לב.) תבא מארה וכו' ואף ע"ג דמשמע התם דאי בעי לקבל עליה לטותא שפיר מצי יהיב מעשר עני לאביו ה"מ מעשר עני דיליה דמיקלע ליה אבל לחזר על הפתחים בשבילו לא שאנו אומרים כל הנופל אינו נופל ליד גבאי תחילה כדאיתא בנדרים פרק ר"א פותחים (סה.) והקרוב קרוב קודם לזונו ונ"ל דבבנים שיש להם נכסים מחשבינן לפי ממון כשאר צדקות כללא דמילתא לדידן דקי"ל משל אב אפי' היכא דאית נכסים לבן ובעי למיזייניה ממעשר לא מחינן ביה אבל אמרו תבא מארה וכו' אבל להעדפה אין לנו כח לכופו אבל מצוה איכא מדברי מהר"ם עכ"ל:

יב סָעִיף א ואם אין לבן אינו חייב לחזר על הפתחים להאכיל לאביו אבל חייב לכבדו בגופו אף ע"פ שמתוך כך בטל ממלאכתו ויצטרך לחזר על הפתחים בירושלמי פרק קמא דקידושין תני רשב"י כבד את אביך ואת אמך בין יש לו בין אין לו ואפי' הוא מחזר על הפתחים וכתבוהו התוס' והרא"ש שם וכתב הרא"ש עליו והא דאמרינן ואפי' הוא מחזר על הפתחים לא שיכבדהו משלו ויחזר הוא על הפתחים דהא קי"ל משל אב אלא בגופו מכבדו ובטל ממלאכתו ומתוך כך צריך לחזר על הפתחים עכ"ל. וכ"כ הר"ן בשם רבינו שמשון וכיוצא בזה כתבו הגה"מ בפ"ו מהל' ממרים בשם סה"מ:

יג סָעִיף א ומ"ש רבינו בשם הרמ"ה גם ר"י כתב כן בשמו אלא שלא כתב דאית לבן מזונא לאיתזוני ביה ההוא יומא כמו שכתב רבינו אלא סתם וכתב ודוקא שיש לו ממון לזון את עצמו אפי' שיתבטל ממלאכתו ונראה שרבינו ליתן קצבה ליש לו ממון דקאמר הרמ"ה אתא ופריש דהיינו כדי לאיתזוני ביה ההוא יומא וטעמא דהרמ"ה מבואר מדברי ר"י דהיינו משום דגמרינן מכבוד המקום דאינו חייב לבטל ממלאכתו לבקר חולים ולנחם אבלים ושיחזור על הפתחים:

יד סָעִיף א וישמשו בשאר דברים שהשמש משמש בהם את רבו היינו ברייתא שכתבתי בסמוך גבי איזהו כיבוד מאכיל ומשקה מלביש ומכסה מכניס ומוציא:

טו סָעִיף א וחייב לכבדו בשאר דרכיו וכו' כיצד היה צריך לבקש על שום דבר בעיר ויודע שישלימו חפצו בשביל אביו וכו' ברייתא בפ' קמא דקידושין (לא.) הנשמע בדבר אביו למקום לא יאמר שלחוני בשביל עצמי מהרוני בשביל עצמי פטרוני בשביל עצמי אלא כולהו בשביל אבא. ופירש"י הנשמע בדבר אביו למקום אם מכיר באנשי המקום שמכבדים אביו לחלוק לו כבוד לקבל דברים שיאמר בשמו אל יתלה הכבוד בעצמו ואפי' יודע שיכבדוהו כאביו אלא יתלה הכבוד באביו שלחוני בשביל אבא שהוא צריך לי אבל אם אינו נשמע למקום בדבר אביו כדבר עצמו אל יתלה באביו שאינו לו אלא גנאי ור"י כתב בשם הרמ"ה שאפי' אינם חולקים באותו מקום כבוד לאביו כלל יתלה באב שיעשו בשביל הבן אף ע"פ שתלה באביו:

טז סָעִיף א וחייב לעמוד מפניו שם רב יוסף כד שמע קל כרעא דאימיה אמר איקום מקמיה שכינתא דאתיא וכן משמע מדאיבעיא לן התם (לג:) בנו והוא רבו מהו לעמוד מפני אביו משמע דבאינו רבו פשיטא דחייב לעמוד מפניו:

יז סָעִיף א כתב הרמב"ם האב שהיה תלמיד לבנו וכו' בפ"ו מה' ממרים ובסמוך יתבאר טעמו:

יח סָעִיף א וא"א ז"ל כ' שכל א' עומד מפני השני בפ"ק דקידושין (שם) איבעיא לן בנו והוא רבו מהו לעמוד מפני אביו ולא איפשיטא ותו איבעיא לן בנו והוא רבו מהו שיעמוד אביו מפניו והא נמי לא איפשיטא וכ' הרא"ש וספיקא דאורייתא הוא ויעמדו זה מפני זה וכתב עוד אמרו על ר"מ מרוטנבור"ק שמיום שעלה לגדולה לא הקביל פני אביו ולא רצה שאביו יבא אליו והר"ן כתב שר"ח פסק שאף ע"פ שהוא רבו חייב לעמוד מפני אביו אבל אביו אינו חייב לעמוד מפניו וכבר נתבאר בסמוך שכן פסק הרמב"ם ז"ל ונתן הר"ן טעם לדבריהם דאף ע"ג דלא איפשיטא בגמרא דילן ילפינן לה מדגרסינן בירושלמי אמו של ר"ט ירדה לטייל בתוך חצירה ונפלה קורדייקין שלה (פי' מנעל שלה) והלך ר"ט והניח שתי ידיו תחת פרסותיה והיתה מהלכת עליהם עד שהגיעה למטתה פעם אחת חלה ר' טרפון ונכנסו חכמים לבקר אמרה להם התפללו על טרפון בני שהוא נוהג בי כבוד יותר מדאי אמרין לה מאי עביד לך יותר ותנית להו עובדא אמרו אפי' הוא עושה כן אלפיים עדיין לא הגיע לכבוד שאמרה תורה ע"כ ובודאי דקימה דרבו אינה אלא מדין חכם ואם איתא שאין הבן חייב לעמוד מפני אביו כשהבן רבו לא היתה אמו של רבי טרפון רשאה לקבל הימנו כך הילכך אף ע"ג דבגמרא דילן מספקא לן שבקינן ספיקין ונקטינן פשטייהו עכ"ל. ותמהני עליו דהא בגמרא דילן מייתי נמי דרבי טרפון כל אימת דהות בעיא אימיה למיסק לפוריא גחין וסליקא ואמרו לו חכמים עדיין לא הגעת לחצי כבוד ואפ"ה איבעיא להו בנו והוא רבו מהו שיעמוד אביו מפניו ולא פשטוה מההוא עובדא משום דרב שאני א"נ משום דאף ע"ג דאין הבן חייב לעמוד מפני אביו כשהבן רבו מ"מ אם רצה לעמוד מפניו או לכבדו בכמה מיני כיבוד רשאי האב לקבל ממנו ואפשר שטעמו ז"ל לומר וכיון דלא איבעיא להו בירושלמי משמע דמיפשט פשיטא להו מההוא עובדא דלא מפלגי בהאי מילתא בין רבו לחכם שאינו רבו וכיון דלדידהו פשיטא להו שבקינן ספיקיה ונקטינן פשטייהו:

יט סָעִיף א ועד היכן הוא כיבוד אפי' נטל כיס מלא מעות ומשליכו לים בפניו אל יכלימהו בפ"ק דקידושין (לב.) שאלו את ר' אליעזר עד היכן כיבוד אב ואם אמר להם כדי שיטול ארנקי ויזרקנו לים בפניו ואינו מכלימו ומייתי לה בגמרא לאותובי למאן דאמר דאין הבן חייב להאכיל את אביו משלו אלא דוקא משל אב דאם כן האי ארנקי דקאמר ר"א בשהוא של אב דוקא הוא ואם כן מאי נפקא ליה מיניה לבן אם ישליכנו לים ומאי רבותיה כי אינו מכלימו ומשני בראוי ליורשו ומשמע דלדידן דקי"ל דאינו חייב להאכילו אלא משל אב האי ארנקי דר' אליעזר בשהוא של אב דוקא וקמ"ל דאף ע"פ שהוא ראוי ליורשו אינו רשאי להכלימו אבל אם הארנקי של הבן רשאי להכלימו וזהו דעת ר"י שכתב רבינו אבל הרמב"ם בפ"ו מהל' ממרים כתב עד היכן הוא כיבוד אב ואם אפי' נטלו כיס של זהובים שלו והשליכו בפניו לים לא יכלימם ולא יצער בפניהם ולא יכעוס כנגדם אלא יקבל גזירת הכתוב וישתוק וגם הרי"ף כתב בהא דר' אליעזר כדי שיטול ארנקי שלו ויזרקנו לים ומאחר שהם ז"ל פסקו דאינו חייב להאכילו אלא משל אב דוקא קשה היאך פסקו דכדי שיטול ארנקי ויזרקנו לים אפי' בארנקי של בן היא וי"ל דס"ל ז"ל דכי אמרינן דוקא משל אב ה"מ לכבדו אבל כדי שלא לצערו יש לו לאבד כל ממון שבעולם וכבר נזכר זה בדברי הר"ן ז"ל א"נ הא דאמרינן דמשל אב דוקא היינו מדינא דאינו חייב לחסר כיסו בשבילו אבל מ"מ אם יחסר כיסו בשבילו בכלל מצות כיבוד הוא ולישנא דעד היכן כיבוד אב ואם הכי דיוק וא"ת אם כן מאי מותיב מינה למ"ד משל אב י"ל דאה"נ דמאן דאותיב לא אסיק אדעתיה לפלוגי בהכי ומאן דתריץ הו"מ לשנויי ליה הכי אלא דאהדר ליה לפום שיטתיה דלא הוה מפליג בינייהו: (ב"ה) ודברי מהרי"ק בחילוקים דשייכי לענין זה בשורש קס"ז:

כ סָעִיף א חייב לכבדו אפי' לאחר מותו כיצד היה אומר דבר שמועה מפיו וכו' ברייתא שם (לא:) ופירש"י הריני כפרת משכבו. עלי יבא כל רע הראוי לבא על נפשו: לאמר שנים עשר חדש. כבר קבל מה שקבל שאין משפט רשעי ישראל בגיהנם אלא י"ב חדש:

כא סָעִיף א כתב הרמב"ם מי שנטרפה דעתו של אביו וכו' בפ"ו ממרים וכתב הראב"ד אין הוראה זו נכונה וכו' דברי הרמב"ם נכונים וברורים הם מדגרסינן בפ"ק דקידושין שם רב אסי הוה ליה ההיא אימא זקינה אמרה בעינא תכשיטין עבד לה בעינא גברא נעיין לך בעינא גברא דשפיר כוותך שבקה ואזל לארעא דישראל וכן דעת הר"ן דהאי עובדא מוכח כדעת הרמב"ם ז"ל ותמה על הראב"ד למה השיגו:

כב סָעִיף א ראה לאביו שעבר על דברי תורה וכו' ברייתא שם (לב.) ובפרק הנשרפין (סנהדרין פא:) ודברי רבינו כפירש"י והרמב"ם כתב בפ"ו מה' ממרים יאמר לו אבא כתוב בתורה כך וכך כאילו הוא שואל ממנו ולא כמזהירו ואיתא תו התם דה"ה אם אביו אומר שמועה בטעות לא יאמר לו לא תתני הכי:

כג סָעִיף א אמר לו אביו השקני מים ומצוה לפניו לעשות וכו' שם פלוגתא ואיפסיקא הלכתא כאיסי בן יהודה דאמר הכי ופירש"י ויש מצוה אחרת לפניו לעשות כגון לקבור המת או לויה ע"כ כלומר דבמצוה עוברת עסקינן דאם אינה עוברת אע"פ שא"א לה לעשות ע"י אחרים יעסוק בכבוד אביו ואח"כ יעשנה וכ"כ ר"י (נ"א ח"ד) בשם הרא"ש ז"ל: וכתב הר"ן על הא דאיסי בן יהודה ה"מ כששתיהן לפניו אבל כשהתחיל המצוה אע"פ שאיפשר לעשותה ע"י אחרים אם נזדמנה לו מצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים לא יניח את הראשונה דהא קיימא לן דעוסק במצוה פטור מן המצוה ולא מפלגינן בין מצוה למצוה והכי משמע מדברי רש"י שכתב ויש מצוה אחרת לפניו:

כד סָעִיף א גדול ת"ת מכיבוד אב ואם מימרא בספ"ק דמגילה (דף טז:) ויליף לה מיעקב שכל אותם שנים שהיה בבית עבר לא נענש עליהם:

כה סָעִיף א אמר לו אביו השקני מים ואמו אומרת לו השקני מים מניח את אמו וכו' בפרק קמא דקידושין (לא.) שאל בן אלמנה אחת את רבי אליעזר אבא אומר השקני מים ואימא אומרת השקני מים אי זה מהם קודם אמר ליה הנח כבוד אמך ועשה כבוד אביך שאתה ואמך חייבים בכבוד אביך והכי תנן נמי בסוף כריתות (דף כח.):

כו סָעִיף א ומ"ש ואם נתגרשה וכו' שם בסוף הברייתא אמר ליה רבי נתגרשה מהו א"ל מבין ריסי עיניך ניכר שבן אלמנה אתה הטל להם מים בספל וקעקע להם כתרנגולי' ופירש רש"י שבן אלמנה אתה ולא צריך אלא ללמוד באת ואני אומר לך שכבוד שניהם שוים עליך הטל להם מים בספל וקעקע קרקר להם כמו שמקרקרין לתרנגולים ולפי שלא היה צריך לעשות והוא שאלו כמי שעליו לעשות השיבו בלשון שחוק והרי"ף השמיט האי סיפא דברייתא וגם הרמב"ם לא הזכיר דין זה והטעם משום דמדינא דרישא משמע דיהיב טעמא מפני שהוא ואמו חייבין בכבוד אביו ומשמע הא לאו הכי כבוד שניהם שוה ולאי זה מהם שירצה יקדים כנ"ל אבל רבינו ירוחם כתב אם נתגרשה מאביו שניהם שוים ונותן מים בספל ואומר להם בואו לשתות ולא יקדים אחד לחבירו ע"כ לשונו ואין נראה כן מדברי רש"י אלא כמ"ש:

כז סָעִיף א אמר לו אביו לעבור על ד"ת וכו' בסוף פ"ב דמציעא (לב.) תנן אמר לו אביו היטמא או שאמר לו אל תחזיר אבידה הרי זה לא ישמע לו ומייתי לה בגמרא התם ובפ"ק דיבמות (ה.) מדכתיב איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו אני ה' כולכם חייבים בכבודי:

כח סָעִיף א ומ"ש דאפילו לבטל מצות עשה של דבריהם כן כתב הרמב"ם בפ"ו מהלכות ממרים ונראה שהטעם משום דכיון דכל מילי דרבנן אסמכינהו אלאו דלא תסור הרי הם בכלל דבר תורה אי נמי דכיון דמאני ה' כולכם חייבים בכבודי ילפינן לה ומילי דרבנן ודאי הם כבודו של מקום אין לו לעבור עליהם בשביל כבוד אביו וכתבם א"א ז"ל בתשובה כלל ט"ו:

כט סָעִיף א ואחד האיש ואחד האשה שוים בכבוד ומורא של אב ואם וכו' עד שניהם שוים ברייתא ומימרא בפ"ק דקידושין (ל:) ופי' רשות אחרים עליה היינו בעלה שהיא משועבדת לו ולפיכך היא פטורה מכיבוד אב ואם בעודה נשואה:

ל סָעִיף א כתב הרמב"ם ממזר חייב בכבוד אביו ומוראו וכו' בפ"ו מהלכות ממרים וטעמו מדתנן בפ"ב דיבמות (כב.) מי שיש לו בן מ"מ פוטר את אשת אביו מן החליצה ומן היבום חייב על מכתו ועל קללתו חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן הנכרית ובגמרא מ"מ לאיתויי מאי לאיתויי ממזר ומקשה בגמרא אמאי חייב על מכתו ועל קללתו קרי כאן ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך ואוקמוה בשעשה תשובה וכתב הרי"ף על זה הני מילי לענין חיובא אבל לענין איסורא אפילו לא עשה תשובה אסור לבן להכותו ולקללו דגרסינן בפרק הנחנקין (סנהדרין פה.) לכל אין הבן נעשה שליח לא להכות אביו ולא לקללו חוץ ממסית ומדיח שהרי אמרה תורה לא תחמול ולא תכסה עליו וכ"כ הרא"ש לאפוקי מהתוספות שכתבו דההיא דהנחנקין בשעשה תשובה היא:

לא סָעִיף א ומ"ש רבינו ונ"ל כיון שהוא רשע אינו חייב בכבודו כדאמרינן גבי הניח להם פרה גזולה וכו' גם הגמיי' כ"כ בשם ספר המצות אלא שרבינו הוסיף דיבור אחד מדעתו וקראה גזולה ואינו כן דלא בגזולה מיירי אלא בשנטלה ברבית היא כמבואר בר"פ איזהו נשך (בבא מציעא דף סב.) ואין משם ראיה לסתור דברי הרמב"ם דמדינא אינם חייבים להחזיר דאמר קרא אל תקח מאתו נשך ותרבית לדידיה אזהר רחמנא לבריה לא אזהר רחמנא אלא דמשום כבוד אביהם חייבים להחזיר ודוקא בדעבד תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת דהויא לה ההיא פרה כאילו לא הורישה לבניו מאחר שהיה בדעתו להחזירה והיא דבר המסויים הילכך אף על גב דעדיין לא הוציאה מרשותו חייבים להחזיר מפני כבוד אביהם אבל כי לא עבד תשובה בניו ירשוה והתורה לא חייבתם להחזיר דלדידיה אזהר לבריה לא אזהר הילכך הוי לגמרי ממונא דידהו ואינם חייבין לכבד את האב בממונם דהא איפסיקא הלכתא כמ"ד משל אב אבל בשאר כבוד דלית ביה חסרון כיס אין הכי נמי דמחייבי אע"פ שהוא רשע כדמשמע מההיא דפרק הנחנקין :

לב סָעִיף א אע"פ שאדם חייב לירא מפני אביו ואמו וכו' אסור לאדם להכביד עולו על בניו וכו' כל זה דברי הרמב"ם בפ"י מהלכות ממרים ונראה שלמד כן מדין מכה בנו גדול דבסמוך:

לג סָעִיף א ומ"ש שהאב שמחל על כבודו כבודו מחול מימרא דרב חסדא פ"ק דקדושין (לב.):

לד סָעִיף א ומ"ש והמכה לבנו גדול היו מנדין אותו וכו' פ' אלו מגלחין (מועד קטן יז.) ובן כמה שנים נקרא גדול לענין זה אכתוב בסימן של"ד בס"ד :

לה סָעִיף א חייב אדם לכבד אשת אביו אף על פי שאינה אמו וכו' עד אבל לאחר מיתה אינו חייב בכבודה בפרק הנושא (כתובות קג.):

לו סָעִיף א ומ"ש ומ"מ מצוה לכבדה אפילו לאחר מיתה נראה שלמד כן מדאמרינן בפרק הנושא שרבינו הקדוש צוה לבניו שיזהרו בכבוד אשתו לאחר מותה אף שלא היתה אמם:

לז סָעִיף א ומ"ש חייב אדם בכבוד אחיו הגדול שם בפרק הנושא שם דריש את אביך לרבות אשת אביך את אמך לרבות בעל אמך וי"ו יתירא דואת אמך לרבות אחיך הגדול וכתב הרא"ש בתשובה כלל ט"ו סימן ו' דל"ש אחיו הגדול מאמו ל"ש אחיו הגדול מאביו וכתב עוד על אח גדול שחירף ובזה לאחיו שהוא ת"ח וקטן ממנו בשנים ונדה הקטן בשנים לגדול יפה עשה שנדהו דכיון שאינו נושא פנים לתורה אינו עושה מעשה עמך ומן הדין אינו חייב לכבדו :

לח סָעִיף א ומ"ש וחייב אדם לכבד חמיו ב"ה כ' כן בא"ח דכתיב אבי ראה גם ראה דוד אמר הכי לשאול וקרי ליה אבי מפני שהיה חמיו: גרסיגן בפ"ק דקידושין (לא.) בעו מיניה מרב עולא עד היכן כיבוד אב ואם אמר להם צאו וראו מה עשה עכו"ם א' באשקלון פעם אחת בקשו חכמים פרקמטיא בס' רבוא שכר והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו ולא ציערו וא"ת והא איפסקא הלכתא דאינו חייב לזון את אביו משלו כבר תירץ הר"ן דלכבדו אמרינן דאינו חייב לכבדו משלו אבל כדי שלא לצערו יש לאבד כל ממון שבעולם א"נ כי אמרינן משל אב ה"מ בדאיכא חסרון כיס אבל התם עבורי רווחא בעלמא הוה ובירושלמי מסיים בעובדא דהאי נכרי נחת לגביהן אמר לא יכילות מתיתא לכון אמרי דילמא דהוא בעי פריטין טובן אסקיניה למאתים אסקיניה לאלף כיון דאיתער אביו מן שינתיה סלק ואייתית להון בעו מיתן ליהא כדפסקו ליה לאחרייא ולא בעי אמר מה אנא מזבנא לכון איקרא דאבהתי בפריטין איני נהנה מכיבוד אבותי כלום: גרסינן תו בפ"ק דקידושין (שם) יש מטחין את אביו בריחים ומביאו לחיי הע"ה פירש"י ומביאו לחיי הע"ה שמכבדו בדברו דברים טובים וניחומים והמלאכה מטיל עליו בלשון רכה מראה לו צורך השעה שאינם יכולים להתפרנס אלא ביגיעה זו ובתלמוד ירושל' גרסינן מעשה באחד שהיה טוחן בריחים והיה לו אב זקן ושלח המלך בשביל אביו לבא לעבודת המלך אמר לו בנו אבא טחון ואני אלך תחתיך לעבודת המלך שאין לה קצבה: גרסינן בירושלמי אמו של רבי ישמעאל קבלה עליו לרבותינו אמרה גערו בישמעאל בני שאינו נוהג בי כבוד אמרו לה מה עביד ליך אמרה כד נפיק מבית וועדא אנא בעא רחיצת רגליו מזגא ומשתא מהן ולא שביק לי אמרי הואיל והוא רצונה הוא כיבודה ופסק רבינו ירוחם כן בין באביו בין באמו ולי נראה דאיכא לפלוגי במילתא בין אם אביו בן תורה לאם אינו בן תורה מדגרסינן בתלמודא דידן (שם:) אמר ליה רב יעקב בר אבוה לאביי כגון אנא דעד דאתינא מבי רב אבא מדלא לי כסא ואמא מזגא לי היכי איעביד א"ל מאמך קבל מאבוך לא תקבל דכיון דבר תורה הוא חלשא דעתיה : גרסינן בפרק כל הבשר (חולין קי.) אתיוה לההוא גברא דלא הוה מוקיר אבוה ואמיה כפתוה א"ל שבקוה דתניא כל מצות עשה שמתן שכרה בצידה אין ב"ד של מטה מוזהרים עליה ופירש"י כפתוה על העמוד להלקותו: שמתן שכרה בצידה. למען יאריכון ימיך לכך פירש מתן שכרה לומר אם לא תקיימנה זהו ענשו שלא תטול שכר זה: כתוב בת"ה סימן מ' תלמיד רוצה לצאת ממדינתו ללמוד תורה לפני רב אחד שהוא בוטח שיראה סימן ברכה לפניו בתלמודו ואביו מוחה בו ואומר שאם ילך לאותו מקום ידאג תמיד עליו פן יעלילו העכו"ם עליו כמו שרגילים באותה מדינה שהרב שם אין צריך הבן לשמוע לאביו בזה והביא ראיה לדבר :

סָעִיף א

א סָעִיף א מצות עשה שיכבד אדם אביו ואמו ויירא מפניהם וצריך ליזהר מאד בכבודם ובמוראם שהוקש כבודם לכבוד המקום כו' ברייתא פ"ק דקידושין. אמנם קשה דבירושלמי (דף י"א) אמר דלענין כבוד גדול כבוד האמור באביו ואמו יותר מכבוד הקב"ה וכמו שיתבאר בסמוך בדין הבן שצריך לחזר על הפתחים משום כבוד אביו וי"ל דבתלמודא דידן לא קאמר אלא לענין העונש העובר ומזלזל בכבודם שעונשו מרובה כאילו זלזל ח"ו בכבוד המקום וזהו שדקדק רבינו וכתב וצריך ליזהר מאד בכבודם ומוראם שהוקש כו' כלומר שצריך ליוהר שלא יענש בעברו כאילו זלזל בכבוד המקום וזהו שהביא סמוך לזה ואמרו חכמי' ג' שותפין באדם כו' כלומר שכשהוא נזהר בכבודם יש לו שכר גדול דמעלה עליו המקום כאילו כבדוהו ובזמן שאדם מצער' כאילו צערוהו ח"ו ואז נענש בעונש גדול ותדע לך שלענין עונש קאמר שהרי בסוף ברייתא קתני נאמר מקלל אביו ואמו מות יומת ונאמר איש כי יקלל אלהיו השוה הכתוב ברכת אב ואם לברכת המקום והיינו ללמוד ששניהם שוים לעונש ולכן צריך ליזהר בכבודם ובמוראם ככבודו ומוראו וכך יראה מדברי הרמב"ם ריש פ"ו דה' ממרים הארכתי בזה לפי שנראה מדברי הרמ"ה שלא פירש כן כמו שיתבאר בסמוך בס"ד בסעיף ט':

ב סָעִיף א ומ"ש ובכבוד הקדים אב לאם דכתיב כבד את אביך וגומר ובמורא הקדים אם לאב דכתיב איש אמו וגו' ללמד ששניהם שוין בין לכבוד בין למורא כך הם דברי הרמב"ם שם ולא ביארו היאך הוא מלמדנו ששניהן שוים בין לכבוד בין למורא ודילמא בכבוד האב קודם ובמורא האם קודמת כדמשמע קרא. אמנם בסמ"ג מבואר זה שכתב וז"ל ובענין הכבוד הקדים אב לפי שלבו נוטה יותר לכבד אמו ובמורא הקדים האם לפי שלבו ירא יותר מגערת אביו ללמדך ששניהם שוין בין במורא בין בכבוד ובשיטה זו הם דברי הרמב"ם ורבי' אלא שקיצרו במקום שהיה להם להאריך:

ג סָעִיף א ומ"ש ואיזהו מורא כו' פירוש מקום המיוחד לו לעמוד שם כו' זהו פירש"י על לא עומד במקומו כלומר שאין פירושו במקום שעמד אביו דרך מקרה שא"כ אסרתינהו לכולהו שבילי דשוקא אלא במקום המיוחד לעמיד' קאמר ומפני שאין אדם מייחד מקום לעמידה הוצרך לבאר מקום המיוחד לאביו לעמוד שם בסוד זקנים עם חבריו לעצה. אבל לא ישב במקומו לא פירש כלום דפשיטא דבמקום המיוחד לאביו לישב בו קאמר ואם כן לדעת רש"י כל שהוא מכין מקום ומייחד לעצמו בין לעמידה בין לישיבה הן עמידה וישיבה בסוד זקנים הן עמידה וישיבה לתפלה או לתורה או לשום ענין אסור לו להן לעמוד או לישב שם אלא לפי שרש"י לא כתב כך בפירוש לזה בא הרמ"ה לבאר שהוא הדין במקום המיוחד לו להסב בביתו דעיקר קפידא במקום המיוחד לו הן עמידה הן ישיבה ואפי' מקום המיוחד לו להסב בביתו ומכ"ש מקום המיוחד לו בבית הכנסת או בבית המדרש וכיוצא ועיין בב"י:

ד סָעִיף א ולא סותר את דבריו וכו' ונראה ליישב פירש"י דתרווייהו איצטריך משום דאיכא למימר דכשאביו חולק עם אחר בדבר הלכה אין זה נגד כבוד אביו כשאומר נראין דברי האחד כיון שאינו אומר לאביו אין נראין דבריך ואיכא למימר איפכא דבאומר נראין דברי האחר הוא כנגד כבוד אביו שמחשיבו גדול יותר מאביו אבל כשסותר דברי אביו בדבר הלכה כבר אמרו חכמים בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו והכל שמחין כשבניהם גדולים מהם קמ"ל דזה וזה אסור כיון שאומר כך בפני אביו:

ה סָעִיף א כתב הרמב"ם לא יקראנו בשמו כו' ברייתא פ"ק דקידושין ת"ר חכם משנה שם אביו ושם רבו כו' ומפרש הרב דפירושו שאם היה שם אביו או שם רבו כשם אחרים משנה את שמם דאילו להזכיר לאביו ולרבו בשמם אפיקורס הוא כדאיתא פ' חלק ושעל דבר זה נענש גחזי שקרא לרבו בשמו ופשיטא דה"ה לאב ותו מדקאמר משנה ולא קאמר לא יזכיר אביו ורבו בשמם אלמא דאאחרים ששמם כשם רבם קאמר דמשנה שמם במקצת כדי שלא יראה כקורא לרבו בשמו ומש"ה מסתברא להרמב"ם דדוקא בשם שהוא פלאי הא לאו הכי אין נראה כלל כקורא לרבו בשמו ורבינו שתמה עליו זהו מפני שחשב שפי' משנה שם אביו כו' כפי' רש"י וע"ל בסימן רמ"ב מבואר דלהרמב"ם נמי ליכא איסורא אלא כשמזכיר אחרים בשם רבו בפני רבו אבל שלא בפני רבו ליכא איסורא אלא דיש ליזהר בכך ומש"ה לא הזכיר כאן הרמב"ם איסורא אלא שצריך ליזהר:

ו סָעִיף א ועד היכן מוראם אפי' היה לבוש בגדי חמודות כו' וקרעו בגדיהם יש לתמוה על מ"ש וקרעו בגדיהם שזה הוא מכלל הכבוד אבל הרמב"ם והסמ"ג דקדקו בזה ע"ש:

ז סָעִיף א וזה שמאכילהו ומשקהו היינו משל אב. מסקנא דגמרא פ"ק דקידושין וז"ל הר"ן ומסקינן משל אב דכיון דעבדו בה עובדא הכי הילכתא: ומ"ש אם יש לו. בתוס' שם וכ"כ כל המחברים ומ"ש ואם אין לאב ויש לבן כופין אותו וזן את אביו כפי מה שהוא יכול כ"כ הרמב"ם ופירושו שצריך ליתן לו כפי מה שהוא חייב לתת לצדקה לפי ממון שיש לו כשאר צדקות אבל א"צ להוציא כל ממונו על זה וכן נראה מדברי הרי"ף והרא"ש וכן פירש ב"י וכן הוכיח הר"ן מסוגיית התלמוד אבל אין לפרש דעת הרמב"ם ורבינו דצריך ליתן לו מדין כבוד דאם כן היה צריך ליתן אפי' מגלימא דעל כתפיה כדי לקיים מצות כבוד אב שאין לה שיעור ומהו זה שכתבו כפי מה שהוא יכול אמנם בסמ"ג ובסמ"ק מבואר דכשאין לו לאב מחוייב הבן לזונו מדין כבוד ואף להשכיר עצמו בשבילו וכתב בסמ"ק דין זה בשם ר"ת וכדמשמע פשטא דהירושלמי שאומר אבל בכיבוד אב ואם אין כתוב בו מהוניך שאפי' אין לך כלום אתה צריך לטחון ברחיים בשבילו ע"כ וכמ"ש בהגהת מיימוני פ"ו דהל' ממרים ולפ"ז היה נראה דגם לחזר על הפתחים הוא צריך כדי לזון את אביו לקיים מצות כבוד וכדמשמע מפשטא דהירושלמי שאמר ואילו כבוד אב ואם אפי' מחזר על הפתחים חייב. אלא שבסמ"ק כתב ופי' ר"ת לא שיחזור על הפתחים בשביל אביו אלא חייב לפרנסו משלו אפי' אם יצטרך לחזר על הפתחים אח"כ ע"כ. ונראה שטעמו כיון שאין האב נהנה בגוף הבזיון שנתבזה הבן בחזרתו על הפתחים אין הבן מחוייב להתבזות בשביל אביו במה שאינו גוף הכבוד וסברא זו כתבו התוס' למ"ד משל בן ע"ש בדבור רב יהודה אומר משל בן ויש ללמוד משם דאף למאי דקי"ל משל אב אם אין לו לאב שאז הכל הוא משל הבן ג"כ אין הבן מחוייב בדבר שאינו גוף הכבוד. ויראה לי לפרש לפי דעתם דמאי דפרכינן בגמ' מדתניא מה להלן בחסרון כיס אף כאן בחסרון כיס ואי אמרת משל אב מנ"מ ולא משני בדלית ליה לאביו לומר משום דקרא סתמא כתיב דמי כתיב אין לאב להכי קא משני דבכל ענין איכא חסרון כיס בבטול מלאכה וכן מאי דפרכינן מדאמר עד היכן כבוד אב כדי שיטול ארנקי כו' ואי אמרת משל אב מנ"מ ולא משני דנפקא ליה מינה טובא שאם יפסיד האב נכסיו יתחייב הוא לפרנסו הא נמי לא קשיא דודאי על הספק דשמא יפסיד נכסיו כ"כ עד שלא יהיה לו ממה לפרנס את עצמו אין ראוי להכלימו ועוד אף אם יפסיד כ"כ אפשר שיחזור וירויח כדי פרנסתו ולהכי משני בראוי ליורשו דהשתא איכא הפסד ידוע ואפ"ה אין לו להכלימו ולפ"ז התיישב דאין סתירה לדברי הסמ"ג והסמ"ק ור"ת מסוגיית התלמוד שכתב הר"ן נ"ל:

ח סָעִיף א ומ"ש ואם אין לבן אינו חייב לחזור על הפתחים להאכיל לאביו פי' אף ע"פ דאין זה כי אם טירחא בגופו אפ"ה פטור מאחר שאין זה גוף הכבוד וכמו שכתבתי בסמוך לדעת ר"ת וה"ה דאין הבן צריך לעשות שום מלאכה להשתכר כדי ליתן השכר לאביו ומה שהבן מחוייב לטרוח לכבדו בגופו היינו דוקא כשהטירחא הוא גוף הכבוד ולא היה צריך לרבי' לפרש דא"צ לכבדו משלו ויחזור הוא על הפתחים וכלשון הרא"ש שכתב כן דהא עדיפא מיניה קמ"ל דאף אינו מחוייב לטרוח בשבילו בגופו כל שאיננו גוף הכבוד ואם כן מיניה נשמע במכ"ש שא"צ ליתן לו משלו דלמאי דקי"ל משל אב לעולם אינו חייב ליתן אפי' אין לו לאב אלא מדין צדקה ופשיטא דמדין צדקה אינו חייב אא"כ כשיש לו כדי סיפוקו וזהו דעת הר"ש שכתב הר"ן אבל דעת הג"ה מיימוני היא כסברת ר"ת כמו שנתבאר לשם להדיא בהג"ה המתחלת כן איתא בתלמוד כו'. ומ"ש שם בהג"ה שנייה לה דמאי שאמרו בתלמודא דידן מה להלן חסרון כיס דהיינו שצריך לבטל ממלאכה זהו דוקא כשיש לו לאב וכמו שנתבאר להדיא בסה"מ ומעתה התבאר לך שלא דק ב"י במ"ש דדברי הגה"מ בשם סה"מ הם כדברי הרא"ש והר"ש ודו"ק:

ט סָעִיף א וכתב הרמ"ה דוקא דאית ליה לבן ממונא כו' טעמא משום דס"ל דהירושלמי שאומר גדול כבוד אביו מכבוד המקום שאפי' אין לו חייב לכבדו ואפי' לחזר על הפתחים הוא חולק אתלמודא דידן שאומר השוה הכתוב כבודם לכבוד המקום ותלמודא דידן עיקר הילכך דוקא בדאית ליה לבן מזונא הא לאו הכי לא מיחייב דומיא דכבוד המקום שאינו חייב לבטל ממלאכתו לבקר חולים ולנחם אבלים ושיחזור על הפתחים אבל כבר כתבתי בתחילת סימן זה דתלמודא דידן לא קאמר השוה כו' אלא להגדיל העונש וזהו דעת כל המחברים והמפרשים שפסקו כהירושלמי והרמ"ה יחיד הוא בדבר זה:

י סָעִיף א כתב הרמב"ם האב שהיה תלמיד כו' כבר כתב הב"י טעם מחלוקת הרמב"ם והרא"ש בזו עיין עליו וכתב עוד להקשות על דברי הר"ן גם תירץ ואמר ואפשר שטעמו כו' ואין תירוץ זה מתיישב שהרי הר"ן כתב ובודאי דקימה דרבו אינה אלא מדין חכם אלמא דס"ל להר"ן האי סברא מבחוץ דאין חילוק בין חכם שאינו רבו ובין שהוא רבו וליכא דפליג עלה אף בתלמודא דידן ולפעד"נ דהר"ן ז"ל ס"ל דע"כ לא קא מיבעיא לן בנו והוא רבו מהו אלא לעמוד מפניו בפרהסיא דאף ע"ג דהבן והאב מוחלין על כבודן זה לזה והרב או האב שמחל על כבודו כבודו מחול מ"מ איכא למיחש לבזיון התורה או בזיון כבוד אביו למי שאינו מכיר את שניהם ולפיכך אין ראייה מגמרא דילן בעובדא דאימיה דרבי טרפון דכל אימת דהוה בעיא למיסק לפוריא גחין וסליק' כו' דהוה בצינעה אבל הך עובדא דהירושלמי דהלכה לטייל בחצר דהוי פרהסיא לבני ר"ה העוברים לפני החצר איכא ראייה כדברי הר"ן וסעד לזה ראיתי במרדכי בשם התוספתא אמאי דקאמר בפ"ק דקידושין אין ת"ח רשאי לעמוד מפני רבו אלא ערבית ושחרית מיהו נ"ל שדעת הרמב"ם בפסק זה הוא מטעם אחר והוא דקי"ל כפשיטותא קמייתא דגמרא מדקאמר התם שיננא קום מקמי אבוך אלמא דבנו והוא רבו צריך שיעמוד מפני אביו דהכי משמע פשטא דהאי מימרא ולא סמכינן אדיחויא דקאמר תלמודא שאני רב יחזקאל כו' אבל באידך פשיטות דפשטא דמימרא דריב"ל אני איני כדאי משמע טפי כדדחי תלמודא אני איני כדאי לעמוד מפני בני ואפי' הוא רבאי דהא אנא אבוה הכי נקטינן:

יא סָעִיף א ועד היכן הוא כבוד אפי' נטל כיס כו' פ"ק דקידושין שאלו את ר"א עד היכן כבוד אב ואם א"ל כדי שיטול ארנקי ויזרקנו לים בפניו ואינו מכלימו. והרי"ף גריס כדי שיטול ארנקי שלו וקשה לפי גירסתו מאי דקמותיב בגמרא למ"ד משל אב מנ"מ לבן אם ישליכנו לים ומאי רבותיה דאינו מכלימו. ומשני בראוי ליורשו דהיאך אפשר לומר דבארנקי דשל אב מיירי הא קתני להדיא ארנקי שלו. וי"ל דה"ק דאי אמרת בשלמא אין חיוב הכבוד אלא משל אב א"כ אפי' הארנקי של הבן מאי רבותיה דאינו מכלימו הלא אינו מפסיד כלום דהאב צריך לשלם לו כל ההפסד כאילו הפסידו אחר דמשום דאביו הוא אין לו רשות להפסיד ממון בנו אלא ודאי דא"צ לפרוע לבן מה שהפסיד א"כ בע"כ דהבן מחוייב לכבדו בממונו וזהו כבודו שיש לו קורת רוח בזריקה זו כגון שזרקו למירמא אימתא אאינשי ביתיה כמ"ש בתוס' ומשני ס"ס ראוי ליורשו הוא ונחסר ירושתו וכך הם דברי הרמב"ם והסמ"ג שכתבו ג"כ ארנקי שלו וה"ט דאף למאי דקי"ל משל אב אפ"ה אין לו להכלימו שהרי צריך לשלם לבן כל הפסידו כנע"ד נכון ליישב לפי דעתם. ולפ"ז אין דברי ר"י שהביא רבינו שום השגה על דברי הרמב"ם מיהו איפשר לקיים דברי ר"י היכא שאין לו לאב לשלם דאז ודאי יכול למונעו. ותדע שהרי למעלה כתב רבינו בלי שום חולק ועד היכן מוראם אפי' היה לבוש בגדי חמודות ויושב בראש הקהל ובא אביו ואמו וקרעו בגדיו כו' והשתא מדכתב וקרעו בגדיו שזהו הפסד ממון למה לא יוכל למנעו למאי דפסקינן משל אב וכדברי ר"י אלא בע"כ מאחר שצריכנא לשלם לו הפסדו צריך ליזהר שלא יכלים אותם. א"נ ר"י סובר דכדי שלא יטריח למיקם בדינא ודיינא יכול למונעו אפי' יש לו לאב לשלם וההיא דקרעו בגדיו מיירי בענין שאי אפשר למונעם כגון שהיו אביו ואמו מטורפין וכמ"ש התוס' אמעשה דדמא בן נתינה או בשעת כעסם וכה"ג ולפ"ז צ"ל שר"י מפרש כפירש"י ודלא כהרי"ף והרמב"ם וסמ"ג. גם הרמ"ה מפרש כפירש"י ור"י ולכן כתב דדוקא מקמי דשדייה לים כו' והיינו אפי' יש לו לשלם כי היכי דלא למיקם עמיה בדינא ודיינא אבל בתר דשדייה כו' מיהו פי' ר"י נראה יותר ברור למעיין בו ואין דברי הב"י ברורין בביאורו לזה גם הרב מהר"א שטיין גמגם בפירושו לזה והפי' שכתבנו נראה פשוט וברור:

יב סָעִיף א כתב הרמב"ם מי שנטרפה כו' הר"ן ובעל מגדל עוז כתבו שדברי הרמב"ם הם תלמוד ערוך מהא דרב אסי הו"ל ההיא אמא זקנה כו' גם הב"י הסכים עמהם ושלא כהראב"ד ואני אומר דעת הראב"ד היא דההיא אימא לא נטרפה דעתה אלא זקינה היתה ולפי שלא היה יכול להשתדל לה בעל כרצונה הלך ממנה כדי שלא יעבור יותר על מה שתצוה אותו עוד ולא יוכל לקיים אבל מי שנטרפה דעתו שצריך שמירה יתירה אין הדעת נותנת שיניחם וילך לו דכיון דאינו מצווה לקיים ציווים ואינו ירא מעונש בעברו על ציווים שהרי אין להם דעת וא"כ אינו מחוייב כי אם להאכילם ולהשקותם ולשומרם והיאך ילך לו וכן יראה מדברי רבי' שהסכים לדעת הראב"ד והכי נקטינן ודלא כמו שפסק בש"ע להקל כהרמב"ם:

יג סָעִיף א כתב הרמב"ם ממזר כו' לכאורה יראה דטעמו מדמסקינן דאיסורא דרבנן איכא לבן להלקות ולקלל לאב אפי' לא עשה תשובה בין בשליחות בית דין בין שלא בשליחות ב"ד וכמו שיתבאר בסימן שאחר זה בס"ד א"כ ממילא אית לן דחייב בכבודו ומוראו דאי לא למה אסור לו להלקותו ולקללו הלא מצוה לבזות את הרשע ולהכותו ולקללו אלא בע"כ באביו החמירו שלא לבזותו אלא לכבדו אלא שקשה דא"כ אינו אלא מדרבנן כמו שלא להלקותו ולקללו מדרבנן ולשון הרמב"ם משמע דמדאורייתא חייב בכבודו ע"כ יראה דעת הרמב"ם ממה שדרשו בב"ר על וימת תרח בחרן ולמה הקדים הכתוב מיתתו של תרח ליציאתו של אברהם שלא יהא הדבר מפורסם לכל ויאמרו לא קיים אברהם את כיבוד אביו שהניחו זקן והלך לו והשתא קשה מה חשש איכא שיאמרו כו' הלא כיון דתרח רשע היה ועובד ע"ז לא היה חייב בכבודו אלא בע"כ דבכל ענין חייב בכבודו אבל רבינו השיג והביא ראיה שאינו חייב בכבודו ומשמע אפילו מדרבנן נמי אינו חייב לכבדו ולדידיה צ"ל דדוקא להלקותו ולקללו אסור אבל מותר לו למנוע עצמו מכבודו ומוראו בשב ואל תעשה ואפי' מדרבנן אין כאן איסור והב"י מיישב דעת הרמב"ם ואומר שאין ראייה מההיא דהניח להן אביהן פרה כו' ומחלק בין כבוד דחזרת רבית לשאר כבוד ואני אומר דרבינו ס"ל דכיון דמצינו דאין חייבין בכבודו אין לנו לחלק מסברא גם הסמ"ג הביא ראייה זו דהניח להן אביהן ואף על גב דאיהו נמי ס"ל דאיכא איסור בהכאה וקללה אפילו לא עשה תשובה אלא ודאי דחילוק יש בין הכאה וקללה לכבוד ומורא דשרי אפי' מדרבנן כדפרישית מיהו נכון להחמיר כהרמב"ם וחייב לכבד חמיו דכתיב אבי ראה גם ראה וה"ה חמותו וכ"כ להדיא בספר צדה לדרך ופשוט הוא ומלשון רבינו יראה שאינו חייב כי אם לכבדו כדרך שמכבד הזקנים בקימה והידור וכיוצא אבל במדרש שוחר טוב איתא בהאי לישנא אבי ראה גם ראה מכאן שחייב אדם בכבוד חמיו ככבוד אביו משמע שכל מה שמחייב לעשות באביו מחוייב ג"כ לעשות בחמיו ותימא שלא כתב רבינו כן בפירוש גם שאר המחברים לא הביאו דין זה כל עיקר ונראה דמשום דבתר הכי מסיק א"ר יהודה אבי ראה אמר לשאול וגם ראה אמר לאבנר ורבנן אמרי אבי ראה אמר לאבנר דהוא מריה דאורייתא גם ראה אמר לשאול וכיון דרבנן אמרי דלא קרא לשאול אבי אין ראיה משם דצריך לכבד חמיו כאביו וכוותייהו נקטינן שהם רבים ומש"ה השמיטוהו הפוסקים אבל רבינו ס"ל דמ"מ חייב לכבדו כמו שאר זקנים חשובים כדפרישית דמדאמר גם ראה אלמא שסמכו במקצת לכבוד אב: כתב מהרי"ק בשורש ל' שנראה שאין בן הבן חייב בכבוד זקנו שהרי לא מצינו בשום מקום שיתחייב ונ"ל דאישתמיטתיה ההיא דבראשית רבה על ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק ר' יוחנן אמר שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו וכן פירש"י בחומש משמע להדיא דחייב לכבדו ותו דהרי למדו ממדרש שוחר טוב דחייב לכבד חמיו והסברא נותנת שחייב יותר בכבוד זקנו מכבוד חמיו שהרי זקנו נקרא אביו בתורה כדכתיב אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק הארץ אשר אתה שוכב וגו'. ומה שכתב מהרי"ק מדמכשר מר בריה דרב אשי בן הבן להעיד לזקנו אלמא דבני בנים אינם כבנים אלא לענין פריה ורביה וה"ה דאינן כבנים לענין כבוד אין זה ראיה כלל לפי ע"ד דודאי לענין עדות גלי לן קרא לא יומתו אבות על בנים וגו' בנים דוקא ולא בני בנים וזיל בתר טעמא דאתפליג דרא אבל לענין כבוד כבד את אביך כתיב ומרבויא דאת מרבינן אפילו בעל אמו ואשת אביו ואפילו אחיו הגדול כל שכן אבי אביו דהוא נקרא אביך ממש כדפרישית וכמו שכתב אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק וגומר ותו כיון דזקנו חייב ללמדו תורה כדאיתא פרק קמא דקידושין היאך סלקא אדעתיה דהוא נחשב לו לבן ללמדו תורה והוא אינו נחשב לו לאב לענין כבוד ותו דעיקר טעם הכבוד שהשוה כבוד אב ואם לכבוד המקום הוא משום ג' שותפין כמו שנתבאר בתחלת סימן זה א"כ מטעם זה גם אבי אביו בכלל השותפות ותו דהתוספות בריש יבמות כתבו דאע"פ דלענין עדות מאן דמכשר באבא דאבא פסיל בבן אחי ע"כ לענין עריות אשת בנו קרובה טפי מאשת אח שהבן כרעיה דאבוה הוא דקחשיב בתו ובת בתו קרובי עצמו טפי מאחותו ע"ש בדף ג' וא"כ ה"נ לענין כבוד איכא למימר דכרעיה דאבוה הוא ואינו דומה לעדות על כן נראה דבר ברור דחייב בכבודו אלא שכבוד אביו קודם וכדמשמע בב"ר שהבאתי וכן פסק הרב בהגהות ש"ע והכי נקטינן ולפ"ז נראה ודאי דאם אין לו לאב ולבן ויש לבן הבן כייפינן ליה לבן הבן ליתן לו כפי אשר יכול נ"ל:

סָעִיף א

א סָעִיף א כתב הר"ן פ"ק דקידושין דף תרל"ה ע"א ואפילו אין לאב בן לא מחוייב לפרנסו אלא בתורת צדקה וכ"פ האלפסי עכ"ל ול' אין הבן חייב לשאול על הפתחים לא משמע הכי דמשמע הא אם א"צ לשאול על הפתחים כדאמרינן חייב לפרנסו אע"פ שבוודאי בכה"ג לא מחוייב כ"כ לוותר ליתן מכח צדקה וצ"ע וכתב בהגהת מרדכי ד' ר"מ בב"ב ע"א א"ר יהודה תבא מארה למי שמאכיל אביו ואמו מעשר עני כו' והא בברייתא מתיר ליתן לאביו מעשר עני והוא השיב דוקא אם דם שניהם עניים אבל אם הבן עשיר תבא מארה לו מכאן אני למד דאם אדם עשיר הפריש צדקה לא יפרנס אביו ממנו שלא תבא לו מארה עכ"ל וכ"ה במרדכי פ"ק דב"מ דף קל"ה ע"ב וחידושי אגודה במס' פיאה

ב אבל יש לתמוה אהא דאיתא באשיר"י כתב בשם מוהר"ם מרוטנבורג שמיום שעלה לגדולה לא הקביל פניו של אביו ולא רצה שאביו יבא אליו למה לא מהל על כבודו כמו שעשה ר"ט לאמו וא"ל דמהר"ם היה רבו של אביו דא"כ למה תלה טעמו שכיון שעלה לגדולה לא הקביל פניו של אביו דאם היה רבו של אביו מה תלוי בגדולתו ונ"ל דלפי דס"ל למוהר"ם דר"ט לא עביד רק בצינעא אבל בפרהסיא יש לחוש משום הרואין שאינם מכירין אותו ונ"ל דמ"מ אם דש בעירו וניכר לכל שהוא אביו שרי כנ"ל:

ג וכן מהרי"ק סימן קס"ו בין כיבוד למורא אמנם בת"ה סימן מ' משמע דאין לחלק בין כיבוד אב להיכא דמצערו:

ד סָעִיף א ובתא"ו נ"א ה"ז דה"ה אם אמר מפיו שאר דברים בלא בית המדרש אף ע"פ שאינו דבר שמועה ואינו מחלק בין אינו דבר שמועה לדבר שמועה עכ"ל מצאתי בהג"ה באלפסי פ"ק דקידושין הא דצריך לומר הריני כפרת משכבו נראה בעיני שלא אמרו כן אלא כשמזכירו בפה אבל כשמזכירו בחתימתו אפי' תוך י"ב חדש אין אומרים זה הלשון שהרי חתימתו קיימת אפי' אחר יב"ח עכ"ל אמנם אני ראיתי בספרי הפוסקים ובפרט בנ"י שכתב דינים בשם רבו וכ"מ שזכרו כתב הכ"מ א"כ נראה דאין לחלק כתב מהרי"ל בתשובה סימן כ"ד דאין לחלק בזה בין אב לאם וגם על אמו צריך לומר הכ"ם:

ה והמרדכי בפ' כיצד בשם ר"ת ובהג"מ פ"ו דה' ממרים הסכים לדעת הטור ולא כדעת הרי"ף והרמב"ם:

ו עיין שם בדין המכשול עוד:

ז וכתב הטור לקמן סימן של"ד תשובה זו וצ"ע מ"ש מאב שעבר עבירה שאין הבן רשאי לנדותו כמו שיתבאר לקמן כתב מהר"ר זאב סימן תרנ"ג שני אחין שהקטן הוא ת"ח הוא קודם לאחיו הגדול והאריך בראיות אבל כולן הם דחויים גם מתשובת הרא"ש לא משמע כן דהרי תלה טעם הנידוי משום דאחיו הגדול אינו עושה מעשה עמך הא לאו הכי צריך לכבדו וא"כ ש"מ שאח גדול קודם לקטן וחייב לכבדו כמו אם היה בן ת"ח שמחוייב לכבד אביו אם אינו רבו לכ"ע וכתב מהרי"ק שורש למ"ד דבן הבן אינו חייב כלל בכיבוד אבי אביו עכ"ל וקצת לא משמע כן במדרש והביאו רש"י בפי' החומש פ' ויגש גבי ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק דפירש"י דחייב אדם בכיבוד אביו יותר מכיבוד אבי אביו מכלל דמ"מ חייב בכבודו ע"ש ובתשובת מהרי"ק שורש ל' ובהשגות הרמב"ן על ספר המצות שחבר הרמב"ם משמע הא דחייב לכבד אשת אביו או אחיו הגדול היינו משום כיבוד אביו וצ"ע לפי זה אם אביו יוכל למחול על כבודו וע"ש:

ח אבל לא משמע כן בתלמוד שלנו בפ"ק דקידושין לשנה נתן לו הקב"ה שכרו ונולד לו פרה אדומה ואמר לחכמים אין אני מבקש מכם אלא מה שהפסדתי בשביל אבא עכ"ל ואולי דתרי מעשים הוי ויש לחלק בין אפסודי דהיינו חסרון כיס ובין עבורי רווחא כמ"ש הר"ן:

ט וכ"פ בתא"ו נ"א ח"ג:

י אע"פ דיש רב אחר במקומו שיכול ללמוד דלא מכל אדם זוכה ללמוד והביא ראיה לדבר בתשובת מהרי"ק שורש קס"ו כתב דאין כח ביד האב למחות ביד בנו לישא אשה אשר יחפוץ בה הבן והאריך שם בראיות עוד שם דאין חייב לכבדו אלא בדברים ששייכים לאב כגון מאכילו ומשקו אבל מלתא דלא שייך באב פשיטא דאין כח ביד האב למחות בבנו עכ"ל. וע"ש שהאריך עוד שם וכתב עוד שורש נ"ח בן שיש לו דין עם אביו או אמו והם תובעים ממנו צריך הוא לילך אחריהם לדון עמהם בעירן דזהו כיבוד אב ואם ומ"מ אם יצטרך להוציא הוצאות יותר ממה שהיה מוציא אילו היה יורד עמו לדין לפני ב"ד הממוצעת המותר הם חייבים לפרוע דקי"ל דאין מחוייבים לכבדו רק משל אביו עכ"ל:

סָעִיף א

א סָעִיף א שהוקש כבודם לכבוד המקום דכתיב כבד את אביך כו' לשון הוקש אינו מדוקדק כ"כ דאין זה היקש ממש אלא מדאפקיה רחמנא כיבוד אב ואם בל' דמפיק כיבוד המקום:

ב סָעִיף א פירש"י מקום המיוחד לו לעמוד שם בסוד הזקנים כו' ונראה מקום בב"ה לכ"ע אסור וק"ל מ"ו (וכ"כ רבי' ירוחם וב"י עכ"ה) ובב"י כתב דגם המקום המיוחד לו בביתו כ"ע מודו דאסור לישב אלא שבסוד זקנים אפי' עמידה בלא ישיבה אסור וזהו שקתני לא עומד ולא יושב כו' ולא כמשמעות רבינו שכתב והרמ"ה כתב דמשמע דפליג ארש"י עכ"ל ע"ש. והטעם נ"ל משום דאין קביעות בעמידות בבית כ"א בישיבה שניכר שיושב במקום קביעות משא"כ בסוד הזקנים שאפי' עמידה החשיבוה קביעות עושה. ודעת רבינו נ"ל דהרמ"ה אל' הגמ' הנ"ל קאי דקתני בה לא עומד ולא יושב וכתב דזה קאי גם אמקום הסבתו דאביו דשם הבן אסור אפי' לעמוד שם וזה שכתב רבינו דה"ה כו' דל' ה"ה משמע דאפי' עמידה הנ"ל ג"כ אוסר במקום הסיבת אביו בביתו:

ג סָעִיף א לא יאמר נראים דברי פלוני נראה דהיינו דוקא כשאומר כן בלי ראייה מוכרחת אבל כשיש לו ראייה מוכרחת אזי אין הוא מכריע אלא הדין תורה מכריע ומש"ה מצינו שרבינו השיג כמה פעמים אדברי הרא"ש אביו וגם בשאר גדולים מצינו כן:

ד סָעִיף א והרמ"ה כתב זה א"צ דהיינו סותר כו' וכתב ב"י די"ל דתרי גווני סותר את דבריו קתני חד שהוא לבדו סותר את דבריו וחד שהוא מכריע כדברי החולק עליו ועי"ל דמ"ש רש"י לא יאמר נראין דברי פלוני על איזה מהן שיאמר שנראין דבריו נתכוון שאפי' כשיאמר שנראין דברי אביו נראה כמכריע את דבריו וכדברי הרמ"ה ועיין בדרישה:

ה סָעִיף א משנה את שמם ר"ל שם האחרים:

ו סָעִיף א ויראה לי כו' לשון הרמב"ם הוא:

ז סָעִיף א קורא בהן לאחרים שלא בפניו כן הוא במיימוני והביאו ב"י ורמ"א ועיין בדרישה שם כתבתי והוכחתי דרבינו ל"ג בהרמב"ם להאי שלא בפניו.

ח סָעִיף א כפי מה שהוא יכול ר"ל לפי יכולתו ליתן צדקה עיין בב"י בתשובת מיימוני שהביא. ובזה ניחא דל"ת דהא כבר כתבתי דאין ב"ד מצווין לכפות אכיבוד אב ואם ולמה כתב כאן שכופין הבן די"ל דכפייה דכאן אינו אלא כפי מה שמחוייב ליתן צדקה וזה פשוט דכופין על הצדקה אבל אשאר כבודים אין ב"ד נזקקין ואע"ג דצדקה עצמו הוה מ"ע שמתן שכרה בצידה שאני צדקה דאית בה ג"כ במצות ל"ת וכמ"ש לקמן ר"ס רמ"ח בהדיא בשם התוס':

ט סָעִיף א וכתב הרמ"ה דוקא דאית ליה ממונא לאיתזוני ביה ההוא יומא. עיין בא"ע סימן קנ"ה מ"ש שם בדקדוק מזון ההוא יומא:

י סָעִיף א לא מחייב לבטל ממלאכתו ולחזור על הפתחים דגמרינן מכיבוד המקום דאינו מחוייב לבטל ממלאכתו לבקר חולים ולנחם אבילי' ושיחזור על הפתחים:

יא סָעִיף א ויודע שישלימו חפצו בשביל אביו אע"פ שיודע שישלימו ג"כ הדבר בשבילו אע"פ כן לא יאמר כו' כצ"ל:

יב סָעִיף א אבל אם יודע שלא ישלימו חפצו בשביל אביו כו' משמע הא אם יש ספק בדבר אם ישלימו בשביל אביו יבקש בשביל אביו ומריש דבריו יש לדקדק איפכא ונראה דדוקא דרישא עיקר וסיפא לא כתב אלא מילתא דפשיטא ומינה נלמד ממילא לספיקא וגם י"ל דה"ק דכשיודע שיעשו בשביל אביו צריך לבקש בשביל אביו וכשיודע שלא יעשו בשביל אביו אסור לבקש בשבילו וכשאינו יודע הוא רשות:

יג סָעִיף א וא"א הרא"ש ז"ל כתב שכל א' עומד בפני השני כ"כ ב"י ורמ"א ואם רוצה הבן למחול על כבודו ולשמש אביו הרשות בידו דהא רב שמחל על כבודו כבודי מחול ודוקא בצינעה או בפרהסיא והכל יודעין שהוא אביו אבל אי לאו הכי יש לחוש לבזיון תורה ויש להרחיק זה מזה וכן עשה מהר"ם מרוטנבור"ק עם אביו שמיום שעלה לגדולה לא הקביל פני אביו ולא רצה שאביו יבא אליו אשיר"י:

יד סָעִיף א ור"י פי' למאי דפסקינן שא"צ לכבדו משלו כו' והרמב"ם י"ל דס"ל דכי אמרינן דוקא משל אב ה"מ לכבדו אבל כדי שלא לצערו יש לו לאבד כל ממון שבעולם (עיין בתשובת קלון סימן קט"ו שמתרץ לרמב"ם עכ"ה) א"נ הא דאמרינן דמשל אב דוקא היינו מדינא דאינו חייב לחסר כיסו בשבילו אבל מ"מ אם יחסר כיסו בשבילו בכלל מצות כיבוד היא ב"י:

טו סָעִיף א אבל למתבעיה בדינא שרי לאתבועי' והא דלא כתב רבינו כן לעיל מיניה גבי היה לבוש בגדים חמודות כו' לא יכלים כו' דלעיל לא בא רבינו לדבר בעיקר הדין רק לכתוב עד היכן מורא ועד היכן כיבוד וק"ל:

טז סָעִיף א כך אמר אבא מרי הריני כפרת משכבו וה"ה באמו ופירש"י עלי יבא כל רע הראוי לבא על נפשו אבל לאחר י"ב חדש כבר קבל מה שקבל שאין משפט רשעי ישראל בגיהנם רק י"ב חדש וכן הדין כשיזכר רבו אחר מותו וכ"כ הרשב"ץ והביאו ב"י ס"ס רמ"ב ויש מחמירין אפי' בכתיבה אם מזכיר שם אביו או אמו וכן נוהגין ר"ל אע"פ שהכתיבה קיימת לאחר י"ב חודש רמ"א (בשם נימוקי יוסף עכ"ה) עיין בש"ע:

יז סָעִיף א בזוכרו אומר זלה"ה ר"ל זכרונו לחיי העולם הבא בב"י ובש"ע הגירסא ז"ל לחוד ע"ש:

יח סָעִיף א אין זו הוראה נכונה כו' כצ"ל ועיין בדרישה:

יט סָעִיף א לא יאמר לו עברת על ד"ת כו' וה"ה אם אביו אומר שמועה בטעות לא יאמר לו לא תתני הכא גמרא:

כ סָעִיף א ומצוה לפניו לעשות אם אפשר כולי כגון קבורת מת או לויה רש"י ר"ל במצוה עוברת עסקינן דאל"ה יעשה המצוה אחר כך וכתב הר"ן דאם התחיל כבר במצוה יסיימנה דהעוסק במצוה פטור מן המצוה:

כא סָעִיף א ת"ת גדול מכיבוד אב ואם ויליף לה מיעקב שכל אותן שנים שהיה בבית עבר לא נענש עליהם הלכך א"צ לבטל מלימודו כדי לכבדן:

כב סָעִיף א אז שניהן שוין לכבדן ולאיזה שירצה יקדים:

כג סָעִיף א אפילו מצוה של דבריהם לא ישמע לו וילפינן לה מדכתיב איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו אני ה' אלהיכם כולכם חייבים בכבודי ומצוה דרבנן נמי סמכו אלאו דלא תסור גם כל מצוה דרבנן הוא כבוד הש"י ב"י:

כד סָעִיף א אחד איש ואחד אשה שוין כו' דכתיב איש אמו ואביו תיראו לשון רבים היינו בן ובת ונקט בתחילת הפסוק איש מפני שהוא חייב לעולם לאפוקי הבת פטורה כל זמן שנשאת לאיש כמ"ש בסמוך:

כה סָעִיף א שרשות אחרים עליה ר"ל בעלה שהיא משועבדת לו ואף ע"ג דגם האיש אינו מחויב לפרנסו משלו כ"א משל אביו כנ"ל מ"מ אשה אפילו בגופה אינה יכולה לכבדו שהיא משועבדת למלאכת בעלה בכל עת:

כו סָעִיף א אע"פ שהוא פטור על מכתן וקללתן ר"ל פטור ממיתה אבל פשיטא דאסור לעשות כן שהרי ס"ל דמחויב אפי' לכבדו מכ"ש שלא יכנו ויקללנו וכמ"ש רבינו בהדיא בסימן רמ"א דאסור להכותו ולקללו אפי' בנגמר דינו דאביו להריגה מחמת עבירה ולא עשה תשובה וק"ל:

כז סָעִיף א הניח להן אביהן פרה גזולה כו' ז"ל ב"י גם הג"מ כ"כ בשם ספר מצות אלא שרבינו הוסיף דיבור אחד מדעתו וקראה גזולה ואינו כן דלא בגזולה מיירי אלא כשנטלה ברבית היא כמבואר בר"פ א"נ ואין משם ראיה לסתור דברי הרמב"ם דמדינא אינם חייבים להחזיר הרבית דאמר קרא אל תקח מאתו נשך ותרבית לדידיה אזהר רחמנא לבריה לא אזהר רחמנא אלא דמשום כבוד אביהן חייבים להחזיר ודוקא בדעבד תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת דהוי ליה האי פרה כאילו לא הורישה לבניו מאחר שהיה בדעתו להחזירה והיא דבר המסויים הלכך אף על גב דעדיין לא הוציאה מרשותו חייבים להחזיר מפני כבוד אביהן אבל כי לא עביד תשובה בניו ירשוה והתורה לא חייבתן להחזיר דלדידיה אזהר לבריה לא אזהר הלכך הוי לגמרי ממון דידהו ואינם חייבים לכבד את האב בממונם (דהא איפסק' הלכתא כמ"ד משל אב עכ"ה) אבל בשאר כבוד דלית ביה חסרון כיס אה"נ דמחייבים אע"פ שהוא רשע עכ"ל ועמ"ש בדרישה:

כח סָעִיף א אלא ימחול ויתעלם כו' דומיא דרבו דיכול למחול על כבוד עצמו מטעם שאפרש לקמן בסימן רמ"ב:

כט סָעִיף א והמכה לבנו גדול כו' דהיינו מכ"ב שנים ואילך כמ"ש לקמן בסימן של"ד ע"ש:

ל סָעִיף א חייב אדם לכבד את אשת אביו בפ' הנושא דרשינן את אביך לרבות אשת אביך ואת אמך לרבות בעל אמך וי"ו יתירה דואת אמך לרבות אחיך הגדול ועד"ר:

לא סָעִיף א ומ"מ מצוה לכבדם אפי' לאחר מיתה פי' מצואת דרבינו הקדוש שצוה לבניו שיזהרו בכבוד אשתו לאחר מותו אע"פ שלא היתה אמם מ"ו ב"י:

לב סָעִיף א דכתיב אבי ראה גם ראה דוד אמר הכי לשאול שמואל א' כ"ד וקרי ליה אבי מפני שהיה חמיו:

סָעִיף א

א סָעִיף א מצות עשה שיכבד אדם אביו ואמו וירא מפניהם כו' ומ"מ אין ב"ד כופין על מצות כיבוד אב ואם דהו"ל מצות עשה שמתן שכרה בצדה דכתיב למען יאריכון ימיך דלכך נכתב מתן שכרה בצדה לומר שאם לא תקיימה אזי זה יהיה עונשך שלא יהא לך אריכות ימים רש"י ולכן אין ב"ד כופין עליה כדאיתא בגמרא בפרק כל הבשר והביאו בס"ס זה ע"ש וזה דוקא קאי אכיבודם אבל אם אין לו מה יאכל ודאי דכפינן ליה כמ"ש בסמוך:

ב סָעִיף א ללמד ששניהן שוין בין לכיבוד בין למורא בפ"ק דקידושין תניא רבי אומר גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהבן מכבד את אמו יותר מאביו מפני שמשדלתו בדברים לפיכך הקדים הפסוק כבוד אב לכבוד אם וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהבן מתירא מאביו יותר מאמו מפני שמלמדו תורה לפיכך הקדים הכתוב מורא אם למורא אב עכ"ל ש"מ שבא הש"י להשוותם שיהא כיבוד אב שוה לכיבוד אם ומורא האם שוה למורא האב והיינו אם א"צ לכבד באותה שעה את האב אז צריך לכבד את האם בכל הכיבודים שחייב באביו אבל אם האב אומר השקיני מים ואמו אומרת ג"כ אביו קודם כדלקמן בסימן זה:

ג סָעִיף א והרמ"ה כתב זה א"צ דהיינו סותר את כו' וצ"ע דבח"מ סימן קע"ו דף ס"ג כתב רבינו אפלוגתת הרמב"ם והרא"ש באם אזל חד מתרי שותפי לדינא בהדי חד אם מצי אידך למימר לא אדון עמך אלא על חלקך כו' וז"ל ואלמלא שאין לי להכריע הייתי אומר שמסתברא כדברי הרמב"ם כו' למה קרא זה הכרעה והלא סתירת דבר הוא להרמ"ה ויותר מזה קשה דב"י כתב דשלא בפניו משמע ברמב"ם דשרי להכריע וכי נראה קצת ממ"ש רבינו בסימן רמ"ב באיסור הכרעת רבו ז"ל ולא יכריע דבריו בפניו בכבוד ומורא דרבו גדול מכבוד ומורא דאביו ואפ"ה שלא בפניו מותר וא"כ למה כתב רבינו ולולי שאין לי להכריע כו' הלא שלא בפניו היה. ונראה דמ"ש שם דאין לי להכריע אינו ר"ל מפני כבוד אביו דא"כ הול"ל כן אלא ר"ל שאין בי כח להכריע כי הקטין עצמו וכאילו אמר אינני כדאי להכריע או שאין משיבין לארי אחרי מותו ועמ"ש עוד מזה שם בח"מ:

ד סָעִיף א כתב הרמב"ם לא יקראנו בשמו כו' אבל בשמות שקורין בו כל העם כגון אברהם כו' וכיוצא בהן בכל לשון ובכל זמן קורא בהן לאחרים ואין בכך כלום וכתב ב"י ז"ל בפ"ו מהל' ממרים כ"כ אלא דבשמות שקורין בו כל העם שהתיר לקרות בהן לאחרים כתב שם דוקא שלא בפניו עכ"ל ולעד"נ שלא היה כ"כ בספרי הרמב"ם שביד רבינו או שלא היה גורס לו ומחקו מספרי הרמב"ם שהיה בידו וכן נראה מוכרח דט"ס הוא דאל"כ קשה דברי הרמב"ם אהדדי וכמו שהקשה הב"י עצמו בכסף משנה שלו בפ"ב מהלכות ת"ת ובב"י ג"כ רימז הקושיא קצת בסי' רמ"ב. והוא זה שבפ"ו מהת"ת כתב הרמב"ם ז"ל ואסור לו לתלמיד לקרות לרבו בשמו ואפילו שלא בפניו והוא שיהיה השם פלאי שכל השומע ידע שהוא פלוני כו' וכתב שם הכסף משנה ז"ל ומ"ש והוא שיהיה השם פלאי זו היא סברת רבינו עצמו וכ"כ בפ"ו מהלכות ממרים ולא יקראו בשמו לא בחייו ולא במותו אלא אומר אבא מורי. היה שם אביו או שם רבו כשם אחרים משנה את שמם ויראה לי שאין ליזהר בכך אלא בשם שהוא פלא כו' עד בכל זמן קורא בהן לאחרים שלא בפניו עכ"ל ומסיק ע"ז וכתב ז"ל אבל קשה דהתם משמע דדווקא לאחרים מותר כשאין השם פלא אבל להם אסור וגם לאחרים דמותר ה"מ שלא בפניו אבל בפניו לא והכא משמע דאפילו להם מותר בפניהם וכ"ש לאחרים וכשהשם פלא משמע התם דאפי' שלא בפניו אסור שהרי כתב שכשאין השם פלא קורא לאחרים שלא בפניו הא אם הוא פלא אפי' שלא בפניו אסור וכאן כתב ולא יזכיר שמו בפניו גם צריך תלמוד מנ"ל דצריך לשנות שם האחרים עכ"ל כסף משנה והנה כל אלו הג' קושיות שהקשה לדברי הרמב"ם אהדדי קשה לפי מה שגרס בהל' ממרים בסיפא שלא בפניו לכן נראה שרבינו השמיטו מהעתקתו לדברי הרמב"ם מפני של"ג לה ובזה ניחא הכל שגם בהל' ממרים לא אסר בשם אחרים אלא דוקא כשהוא פלאי וגם בפניו אבל בפניו בלא פלאי או פלאי ושלא בפניו שרי כמ"ש בהל' ת"ת שלא אסר שלא בפניו כ"א לקרות לרבו והוא פלאי אבל אחרים שלא בפניו בכל ענין שרי. ומ"ש בהל' ת"ת דאפי' תלמיד לרב אינו אסור לקרות אלא בשם פלאי נראה פשוט דלא כ"כ אלא משום שכתב שאפי' שלא בפניו אסור וזה אינו אסור אלא בשם פלאי אבל בפניו פשוט דאפי' אינו פלאי אסור לקרותו בשמו ואף ע"ג דלא כ"כ בהדיא סתמא כפירושו דמי דזיל בתר טעמו למה אסור שלא בפניו בשם פלאי גם אין שייך ל' קריאה שלא בפניו וע"כ צ"ל כיון שהכל יודעין כשמזכיר אותו שם דרך שמועה אפי' שלא בפניו דשם רבו הוא מזכיר הו"ל כאילו קראו לפניו לעינינו לנוכח ומק"ו כשאנו ראינו בעינינו שקראו בשמו לנוכח עינינו ומדבר עמו וק"ל ומזה נתיישב נמי דנענש גחזי על שקראו רבו בשמו אפי' שלא בפניו אע"ג דשם אלישע אינו שם פלאי כי כמה אלישע נינהו בשוקא וכדאיתא בפ' חלק ז"ל ה"ד אפיקורס א"ר נחמן זה הקורא לרבו בשמו דא"ר יוחנן מפני מה נענש גחזי מפני שקרא לרבו בשמו שנאמר זאת האשה וזה בנה אשר החיה אלישע כו' וכסף משנה הביא למאמר זה אמ"ש הרמב"ם דאסור לתלמיד לקרות לרבו בשמו אפי' שלא בפניו והוא שיהיה השם פלאי וק' הלא שם אלישע אינו פלאי כמ"ש אפ"ה נענש. אלא ע"כ צ"ל כמ"ש דזיל בתר טעמא דלעולם כשידוע שהשם שמוציא מפיו רצונו להזכיר שם רבי הוא ביוש לרבו על שקראו בשמו לחוד ולא אמר פלוני רבי ומורי. והשתא ניחא דודאי כשאמר גחזי זו האשה וזה בנה אשר החיה אלישע אף שהיה שלא בפניו כ"ע ידעי דאלישע רבו החיה וזהו זילותא דאלישע דלא קראו רבי וק"ל. ונראה שזהו טעם הש"ע שהשמיטו ג"כ בסימן זה ובסימן רמ"ב תיבת שלא בפניו ומהתימא על רמ"א שהגיהו שם בב' הסימנים. ואשר כתבתי ודקדקתי מהשמטת רבינו והמחבר ש"ע בעצמו הוא הנכון בעיני ודו"ק: כתוב בת"ה סימן מ' תלמיד רוצה לצאת ממדינתו ללמוד תורה לפני רב אחד שהוא בטוח שיראה סימן ברכה לפניו בתלמודו ואביו מוחה בו ואומר שאם ילך לאותו מקום ידאג תמיד עליו פן יעלילו העכו"ם עליו כמו שרגילין באותה מדינה שהרב שם אינו צריך הבן לשמוע לאביו בזה והביא ראיה לדבר וכתב רמ"א בש"ע סעיף כ"ה וכן אם האב מוחה בבן לישא איזה אשה שיחפוץ בה הבן א"צ לשמוע אל האב עכ"ל (והוא מתשובת מהרי"ק שורש קס"ז והטעם דמצוה שיקח איש אשה אשר יחפוץ בה והו"ל כמצוה לעבור על ד"ת עכ"ה): כתב הראב"ד אין זו הוראה נכונה כו' כתב ב"י ז"ל אם היה מוציא רבינו דין זה מלבו היה השגתו השגה אבל אחר שהוא מוציא אותו מעובדא דרב אסי אין מקום להשגתו וכ"כ הר"ן עכ"ל ול"נ דשפיר השיגו ורצונו כיון שכתב הרמב"ם ויצוה לאחרים כו' ש"מ דאפשר לאחרים שינהגו בו ואפ"ה אינו חייב הוא לנהגו בעצמו ואין הוראה נכונה דאם אחרים יכולין לנהוג בו כראוי כ"ש הוא שיודע לעשות רצון אביו וא"כ חייב הוא בעצמו לנהוג דבשלמא בעובדא דגמרא לא נזכר שיצוה לאחרים ואפשר דמיירי שהיתה כבר נשתטה עד שא"א לשום אדם לנהוג בה אבל אם אפשר לאחרים כ"ש דאפשר לו וחייב והכי דייק לשון ההשגה שכתב אם הוא יניחם למי יצוה לשומרם דמשמע שכל שהוא אינו יכול לנהוג בו כ"ש אחרים דלב"י הכי הול"ל ואיו זו הוראה שיניחם ויצוה לאחרים וק"ל: הניח להן אביהן פרה גזולה כו' עפ"ר מ"ש ב"י שרבינו הוסיף דיבור אחד מדעתו וקראה גזולה ואינו כן דלא בגזולה מיירי אלא כשנטלה ברבית כו' ולכאורה היה נראה לומר דהא בפרק הגוזל בתרא מוכח דגם אגזולה קאי דשם בר"פ ד' קי"א ע"ב תנן הגוזל ומאכיל את בניו והניח (פירש"י או הניח) לפניהן פטורים מלשלם ואם היה בו אחריות נכסים חייב לשלם ומוקי לה שם בגמרא כשנתיאש ממנה ורשות יורש כרשות לוקח דהו"ל יאוש ושינוי רשות מש"ה אפי' הניח לפניהן הגזילה פטורים מלשלם אם לא באחריות נכסים ומסיק שם בגמרא בדף קי"ג ע"א ז"ל מתני ר' לר"ש בריה לא דבר שיש בו אחריות ממש אלא אפי' פרה וחורש בה חמור ומחמר אחריו חייבין להחזיר משום כבוד אביהן עכ"ל ומדקאמר משום כבוד אביהן חייב איכא למיפרך עלה הקושיא בעינא דהקשה בגמרא בפרק א"נ (אמ"ש הניח להן פרה ברבית) קרי ביה ונשיא בעמך לא תאור דהיינו דוקא בעושה מעשה עמך וצ"ל דמיירי ג"כ בדעשה תשובה. אבל אין זו קושיא דהגמרא ל"ק כן כ"א להמ"ד דס"ל רשות יורש הוי כרשות לוקח והו"ל יאוש ושינוי רשות ומן הדין אינו חייב להנגזל כלום ומש"ה הו"ל דין רבית הנ"ל כיון דבשניהן מדינא איננו חייב לשלם משא"כ לדידן דקי"ל רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי. גם לדברי ב"י אין להקשות אדפריך הגמרא והא לאו עושה מעשה עמך הוא הו"ל להקשות והא אין הבן מחויב לכבד את אביו בממונו דהא להב"י אינו מחויב להחזיר אלא כיון דעשה תשובה ונחשב זה לממון האב והמקשן לא ידע זה. י"ל דה"נ קאמר לא עשה מעשה עמך ואינו מחויב לכבדו. רק יש לדקדק מפרק הגוזל עצים (בבא קמא דף צ"ד ע"ב) גרסינן ת"ר הגזלנים ומלוי ברבית שהחזירו אין מקבלין מהן כו' משמע שם דמשוה גזלנין למלוי ברבית גם קשה להב"י דצריך לצרף שני עניינים יחד דהיינו כיון שהוא קצת ממון אביהן ואינו ממונו ממש אלא כיון דיש בו כבוד לאביהן ומשום כבוד לחוד לא היה חייב דאין הבן מחויב לכבדו בממוניה אלא משום דמחשב קצת ממון אביהן ומנא ליה לצרף תרתי יחד: (שהאב שמחל על כבודו כבודו מחול. וא"ל לפי' התוס' שפי' בפ"ב דסנהדרין המלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול משום דאותו כבוד ניתן מהש"י דדוקא ת"ח יכול למחול על כבודו משום דתורה שלו היא שנא' בתורתו יהגה ע"ש א"כ כיבוד אב נמי מאת ה' היא למה יכול למחול וי"ל דגבי מלך הטעם שיכבדו משום שייראו מלפניו שנא' שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך ואם ימחול המלך על כבודו שוב אין מוראתו מוטלת על הבריות והתורה רוצה שתהא אימת המלך עליהם משא"כ באב דאין הטעם משום יראה רק כדי לכבד אביו ואם רוצה למחול הרשות ביד ועיין מ"ש א"א ז"ל בסימן רמ"ב סעיף ל"א עכ"ה): אסור ליתן מעשרותיו לאביו אפי' להעדפה תוס' בפ"ק דקידושין מצאתי כתוב בשם מהר"ם האידנא דמעשר כספים מדרבנן שרי וצ"ע מ"ו:

ה סָעִיף א (חייב אדם בכבוד אחיו הגדול ככבוד אביו ואפי' אם הקטן הוא ת"ח וגדול בתורה יותר מהגדול כ"כ רמ"א לאפוקי מבנימין זאב סימן תרנ"ג עכ"ה) וכתב הרא"ש (בתשובה כלל ט"ו סימן ו' עכ"ה) דל"ש אחיו הגדול מאב או מאם וצריך ליזהר ג"כ בכבוד אבי אביו אלא יותר מחויב באביו: