א האב חייב למול את בנו ולא האשה את בנה ומיהו אינו חייב כרת אם לא ימולנו שאין בה כרת אלא בערל עצמו דכתיב וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו ונכרתה לא מלו חייבים ב"ד למולו לא מלוהו ב"ד חייב למול את עצמו לכשיגדיל ואם לא מל חייב כרת כתב הרמב"ם אין מלין בנו של אדם שלא מדעתו אלא אם כן עבר ונמנע למולו שב"ד מלין אותו בע"כ נתעלמו ב"ד ולא מלוהו חייב למול את עצמו לכשיגדל ובכל יום שיעבור עליו לכשיגדל מבטל מצות עשה אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד עד כאן ואיני יודע למה אינו באיסור כרת בכל יום שיעבור וכ"כ הראב"ד וכי משום התראת ספק פוטרין אותו מן השמים ובכל יום עומד באיסור כרת:
א סָעִיף א האב חייב למול את בנו ולא האשה את בנה כבר נתבאר בסימן שלפני זה:
ב סָעִיף א ומ"ש ומיהו אינו חייב כרת אם לא ימולנו וכו' כן כתב הרמב"ם ופשוט הוא. ומ"ש לא מלו חייבים ב"ד למולו בפ"ק דקידושין (כט.) ומייתי לה מדכתיב המול לכם כל זכר:
ג סָעִיף א ומ"ש לא מלוהו ב"ד חייב למול עצמו משיגדיל ג"ז בפ"ק דקידושין (שם) ויליף לה מדכתיב וערל זכר אשר לא ימול ונכרתה: כתב הרמב"ם אין מלין בנו של אדם שלא מדעתו וכו' הכי משמע קצת מפשטא דסוגיא דפ"ק דקידושין דקאמר היכא דלא מהליה אבוה מיחייבי ב"ד למימהליה וסברא נמי הוא דמצוה המוטלת על איש אחד אין לאחר לעשותה שלא מדעתו:
ד סָעִיף א ומ"ש אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד טעמו אינו חייב למות בקוצר שנים שהוא מין א' מכרת לפי שלא עבר עדיין על המצוה שהרי בידו למול את עצמו עד שימות והוא ערל במזיד ואז יתחייב כרת לנפש או אפשר דה"ק אינו מתחייב למות בקיצור שנים עד שיגיע שעתו למות ואם הוא אז עדיין ערל במזיד ימות בקיצור ימים שהוא מין אחד של כרת כדאיתא במועד קטן (כח.):
ה סָעִיף א ודעת הראב"ד שמיום שגדל ולא מל הוא חייב למות בקיצור שנים אלא שאם מל נפטר מהחיוב ההוא וזהו שכתב ובכל יום עומד באיסור כרת כלומר ראוי הוא בכל יום ליכרת ולמות בקיצור שנים דאף על גב דדמי לעושה דבר שאפשר שיבא לידי חיוב ועדיין לא בא לידי חיוב שאני זה שבכל יום עובר הוא בודאי על מצותו של מקום ואע"פ שאינו מתחייב כרת לגמרי מ"מ באיסור כרת הוא עומד בכל יום ויום וראוי ליכרת. ומה שהזכיר התראת ספק לדוגמא בעלמא נקטה דהא התראה אין לה ענין אלא בדיני אדם ולא בדיני שמים והיינו לומר דאפילו למ"ד התראת ספק לא שמה התראה לא אמר כן אלא לפוטרו מדיני אדם אבל מכל מקום חיוב שמים יש עליו מפני שעשה מעשה שיוכל להמשך ממנו חיוב מיתה וזה שמביא עצמו למקום שאפשר לו להתחייב כרת ועוד שהוא עובר בכל יום על מצות הבורא דין הוא שיתחייב בכל יום למות בקיצור שנים: והרמב"ם סובר דאפילו למ"ד התראת ספק שמה התראה שאני התם שהוא עובר בקום עשה ולפיכך דין הוא שיחול עליו חיוב שמים מעת המעשה הראשון אבל הכא שאינו עובר אלא בשב ואל תעשה כל שעדיין בידו לתקן אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד:
א סָעִיף א האב חייב למול את בנו וכו' עד חייב כרת בפ"ק דקידושין הבאתיו בתחילת סימן שלפני זה:
ב סָעִיף א כתב הרמב"ם אין מלין בנו של אדם שלא מדעתו וכו' פשוט הוא מדתניא האב חייב בבנו למולו וכיון דעליה דאב המצוה רמיא אין כח לאחר לחטוף המצוה מידו ואם עבר חייב ליתן לזה עשרה זהובים כמו שכתב רבינו בח"מ סימן שפ"ב ולמדו מדין שחיטה כדלעיל בסימן כ"ח:
ג סָעִיף א ומ"ש אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד תימה דלאחר שימות מאי כרת שייך ביה והלא כרת הוא מחמשים עד ס' כדאיתא בסוף מ"ק (דף כ"ח) ותירץ ב"י דאע"ג דאינו חייב כרת למות קודם ס' שנה אפ"ה כשיגיע עתו למות מת בכרת דיומי כדאיתא התם דרב יוסף כי היה בר שיתין עבד יומא טבא לרבנן אמר נפקא לי מכרת א"ל אביי נהי דנפק ליה מר מכרת דשני מכרת דיומי מי נפק מר ופי' רש"י כרת דיומי שמא ימות מיתה חטופה אף זה שלא מל ימות בהכרת דיומי במיתה חטופה ולפ"ז התיישב מה שקשה לרבי' ואמר ואיני יודע למה אינו באיסור כרת בכל יום שיעבור עכ"ל וכיוצא בזה כתב הראב"ד דהלא ודאי גם הרמב"ם מודה דעומד באיסור שיש עליו עונש כרת מיהו אינו חייב כרת למות קודם ששים אלא ימות בהכרת דיומי כדפרישית ומה שכתב הראב"ד וכי משום התראת ספק פוטרין אותו מן השמים נראה דהכי קאמר דאע"ג דקיימא לן כל חייבי כריתות שלקו נפטרין מכריתתן וא"כ זה שלא מל עצמו לאו בר מלקות הוא דכל ימיו מצי למימר אמול לאחר זמן וכיון דהתראת ספק הוא ואינו בר מלקות גם כן אין בו כרת הא ליתא דלאו מפני שהוא ספק פוטרין אותו מן השמים וב"י האריך ע"ש:
א סָעִיף א האב חייב למול את בנו ולא האשה את בנה דכתיב וימל אברהם את יצחק בנו כאשר צוה אותו אותו ונא אותה:
ב סָעִיף א חייבים ב"ד למולו וילפינן מדכתיב המול לכם כל זכר:
ג סָעִיף א ואם לא מל חייב כרת דכתיב וערל זכר אשר לא ימול ונכרת:
ד סָעִיף א אין מלין בנו של אדם שלא מדעתו כן משמע בגמרא וסברא נמי הוא דמצוה המוטלת על איש אין לאחר לעשותו שלא מדעתו ב"י ועיין בי"ד ס"ס כ"ח ובח"מ סימן שפ"ב ועיין בדרישה: (ובכל יום שיעבור כו' ובכלבו אב או ב"ד כל יום שמעכבין עוברים בעשה ד"מ עכ"ה):
ה סָעִיף א אבל אינו חייב כרת עד שימות כו' ר"ל אינו חייב למות בקיצור שנים שהוא מין אחד מכרת לפי שלא עבר עדיין על המצוה שהרי בידו למול את עצמו עד שימול והוא ערל במזיד ואז יתחייב כרת לנפש. או אפשר דה"ק אינו מתחייב למות בקיצור שנים עד שיגיע שעתו למות ואם הוא אז עדיין ערל במזיד ימות בקיצור ימים שהוא מין אחד של כרת כדאיתא במ"ק ב"י ור"ל שימות באיזה ימים קודם שנשלם מנין השנים הקצובים לו ויום בשנה כאילו הוא שנה נמצא שנשלם שנתו ויש בו צד כרת וי"מ דבשעה שיגיע זמן מיתתו לא ימתין בחליו אלא ימות מיד וע"ז אמרו במ"ק והביאו רבינו לקמן סימן של"ט ת"ר מת פתאום זו מיתה חטופה חלה יום אחד זו מיתה דחופה ר"ח ב"ג אומר זו מיתת מגיפה עד סוף הסימן שקאמר ר"ח בן אנטיגנוס אומר זקן שחילל שבת אי אכל חלב מי מודיעני שמת בהכרת אלא המת בג' ימים מת בהכרת כו' וק"ל:
ו סָעִיף א וכ"כ הראב"ד וכי משום התראת ספק כו' לדוגמא בעלמא נקטה דהא התראה אין לה ענין אלא בדיני אדם ולא בדיני שמים והיינו לומר דאפי' למ"ד התראת ספק לא שמה התראה לא אמר כן אלא לפוטרה מדיני אדם אבל מ"מ חיוב שמים יש עליו מפני שעשה מעשה שיוכל להמשך ממנו חיוב מיתה וזה שמביא עצמו למקום שאפשר לו להתחייב כרת ועוד שהוא עובר בכל יום על מצות הבורא דין הוא שיתחייב בכל יום למות בקיצור שנים. ועיין בב"י שכתב יישוב להרמב"ם על תמיהה זו:
א סָעִיף א אין מלין בנו של אדם שלא מדעתו כו' והיכא שהאב יודע למול אסור להניח אחר למול וגם אין אחר רשאי למול בפניו בלא רשותו ומברך למול (ע"ל בסימן רס"ה ושם יתבאר ובס"ס רס"ד בדרישה עכ"ה) ושהחיינו וספק אם צריך לברך להכניסו וכשאחר מל מברך על המילה ואבי הבן מברך להכניסו סא"ז וצריך לחפש אחר יהודי טוב בעל ברית (כדי שיבא אליהו וישב אצלו עכ"ה) ומוהל. אבל נעשה בעל ברית ומוהל סא"ז:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.