א אין עושין ס"ת לא ארכו יותר על הקיפו ולא הקיפו יותר על ארכו פי' יכוין שיהא חוט המקיף יריעות כל הספר לאחר שיתפור ויתגולל יהא ארוך כשיעור אורך היריעה ממטה למעלה והוא ו' טפחים בגויל בכתיבה בינונית ואם הכתיבה גסה יתרבה השיעור ואם דקה יתמעט וכתב א"א הרא"ש ז"ל והעמוד שעושין לה בתחילתה ובסופה הוא בכלל זה ואם אין שיעור לעובי העמוד א"כ בקל יוכל לכוין שיהא בהקיפו ששה כי יעשה עובי העמוד כפי הצורך ורוחב כל דף ודף יהיה כשיעור שיוכל לכתוב ג"פ בו למשפחותיכם ולא פחות מזה מפני שנראה כאיגרת כשהשיטות קצרות ולא יותר מפני שעיני הקורא משוטטות כשהשיטות ארוכות וכתב ר"ת בשם ר"ח דהיינו דווקא כשהכתיבה דקה אבל בכתיבה גסה הכל לפי הנוי ויכול לעשות שיטות ארוכות שאין עיניו משוטטות בו כשהכתיבה גסה ושיעור אורך היריעה כדי שתכיל ג' מאלו הדפין או שתכיל ד' ה' ו' ז' ח' אבל לא יעשה של שנים ולא של ט' ועיקר הנוי משל ד' או ה' לפיכך אם נזדמנה לו יריעה בת ט' דפין והוא צריך לחלק לא יחלקנה בענין שיהא ג' דפין באחד וששה בשנייה אלא שיהו ד' בא' וה' בשנייה בד"א בבל היריעות שבספר חוץ מבאחרונה אבל באחרונה אפילו אין בה אלא דף אחת שפיר דמי וצריך שיסיים בסוף הדף ובאמצע השיטה לפיכך אם לא נשאר לו אלא פסוק כשמגיע ליריעה אחרונה צריך שיעשה ממנה דף א' כדי שיסיים בסופו אע"פ שאין בפסוק האחרון תיבות כמנין השיטות שבשאר הדפין יעשה אותיות ארוכות ממטה למעלה כדי שתחזיק תיבה אחת ד' או ה' שיטין כדי שיסיים בסוף הדף:
א סָעִיף א אין עושין ס"ת לא ארכו יותר על הקיפו ולא הקיפו יותר על ארכו ברייתא בפ"ק דב"ב (יד:):
ב סָעִיף א ומ"ש והוא ו' טפחים בגויל שם שאלו את רבי שיעור ספר תורה בכמה א"ל בגויל ששה טפחים בקלף איני יודע:
ג סָעִיף א ומ"ש רבינו בכתיבה בינונית ואם הכתיבה גסה יתרבה השיעור וכו' זה פשוט דאל"כ מאי שיעורא יהיב אלא ודאי בבינונית שיער להם וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ט מה' ס"ת ושם האריך בנתינת סדר היאך יעשה הרוצה לכתוב ס"ת שיעלו לו ארכו כהקיפו:
ד סָעִיף א ומ"ש בשם הרא"ש שהעמוד הוא בכלל זה ואם אין שיעור לעובי העמוד וכו' הם דבריו בה' ס"ת כתב וז"ל יראה דהנך ו' טפחים בהדי עמוד תאמר דהא בפ"ק דב"ב קאמר בס"ת שמונחת בארון ואוכלת בארון ב"ט כי הקיפה היה ו' טפחים ועמוד אתד היה לו ואם אין שיעור לעובי העמוד בקל יכול לשער שיהא בהיקפה ששה טפחים וכו' ונראה מדברי רבינו ור"י שהם מפרשים דבריו דמיפשט פשיטא ליה שהעמוד הוא בכלל זה וכך הם דברי התוס' כפ"ק דב"ב וה"ק מאחר שאין שיעור לעובי העמוד בקל יכול הוא לכוין וכו' אבל הוא ז"ל בפ"ק דב"ב כתב וז"ל בשמעתק מוכח דהיקפו ו' טפחים בהדי עמודים כן אמר גבי ס"ת שמונחת בארון דמסתמא היה העמוד בתוכה כשמונחת בארון והיה עוביה ב' טפחים וצ"ל שיש שיעור לעובי העמוד דאל"כ מאי האי דקאמר רב כהנא כתב ע' ס"ת ולא איתרמי ליה אלא אחד אמאי ירבה או ימעט עובי העמוד עד דאיתרמי ואי אמרת דעמודים המונחים בארון הן הן העמודים של ספר וכשהיו מוציאין הספר לקרות בו היו גוללין הספר סביב לעמודים וכשהיו מחזירין אותו לארון מסירין אותן העמודים כדי שיכנס באותן ב' טפחים שבצד הלוחות אז ניחא דעוביין ב' טפחים היו בלא עמודים עכ"ל ונראה דספוקי מספקא ליה וע"פ זה יש לפרש דבריו בהלכות ס"ת דה"ק בפ"ק דב"ב משמע דהנך ו' טפחים בהדי עמודים הם אבל קשה לזה שאם אין שיעור לעובי העמוד בקל יכול לשער וכו' ואם כן אמאי רב כהנא כתב ע' ולא איתרמי ליה אלא חד הילכך מידי ספיקא לא נפיק ומדברי הרמב"ם בפ"ט משמע בהדיא דהיקף ו' טפחים בלא העמודים הם:
ה סָעִיף א ורוחב כל דף ודף יהיה כשיעור שיוכל לכתוב ג' פעמים בו למשפחותיכם ולא פחות מזה כו' ולא יותר מפני שעיני הקורא משוטטות וכו' ברייתא בפרק הקומץ (מנחות ל.) ומ"ש בשם ר"ת ור"ח דהיינו כשהכתיבה דקה וכו' כ"כ שם התוס' וכ"כ הרא"ש בה' ס"ת. והגהות מיי' כתבו בפ"ז כדי לכתוב למשפחותיכם ג"פ פי' ר"ח דהיינו שיעור טפח ומשם כ' ר"ת דהיינו מכתיבה דקה אבל מכתיבה גסה הכל לפי הנוי דג' למשפחותיכם מכתיבה גסה הוא יותר מטפח ודעת רבי' המחבר נראה שכל ג' למשפחותיכם מאותה כתיבה עכ"ל וסמ"ג ור"י כתבו דברי ר"ח ור"ת:
ו סָעִיף א ומ"ש ושיעור אורך היריעה כדי שתכיל ג' מאלו הדפין וכו' עד אפי' אין בה אלא דף אחד שפיר דמי הכל ברייתא שם:
ז סָעִיף א ומ"ש וצריך שיסיים בסוף הדף ובאמצע שיטה מסקנא דגמרא שם:
ח סָעִיף א ומ"ש לפיכך אם לא נשאר לו אלא פסוק וכו' עד סוף הסימן כ"כ התוס' והרא"ש בה' ס"ת דכיון דבסוף הספר אפי' פסוק אחד בדף אחד וקי"ל דצריך שיסיים בסוף הדף יעשה אותיות ארוכות כדי שיסיים בסוף הדף וז"ל הרמב"ם כשיגמור את התוה צריך שיגמור באמצע שיטה שבסוף הדף ואם נשאר מן הדף שיטין הרבה מקצר ועולה ומתחיל מתחלת השיטה שבסוף הדף ולא יגמור את השיטה ומתכוין עד שיהיה לעיני כל ישראל באמצע שיטה שבסוף הדף:
א סָעִיף א אין עושין ספר תורה לא ארכו וכו' ברייתא סוף פרק קמא דבתרא ריש [דף י"ד]:
ב סָעִיף א ומה שכתב בשם הרא"ש והעמוד שעושין לה בסופה וכו' בהלכות ספר תורה כתב כך ורצה לומר שהיקף ששה טפחים עם עמוד אחד שבסופה הוא דאין דרך לגללה מסופה לראשה בלא עמוד שבסופו וה"א התם ספר עזרה לתחלתו הוא נגלל ואע"ג דפירש"י לשם ספר שכתב משה ובו קורין בעזרה פרשת המלך בהקהל וכ"ג בי"כ אין לו אלא עמוד אחד ונגלל מתחלתו לסופו עד כאן לשונו התוספות דחו פירושו ואמרו דאין הלשון משמע כן ועוד דאין סברא כשירצה לקרות בתורה שיגלול כולה וגבי מזוזה אמרינן נמי שכורכין אותה מאחד כלפי שמע דהיינו לתחלתה ובהדיא גרסי' בירושלמי פ"ק דמגילה עושה אדם עמוד לספר בסופו עכ"ל וכך הם דברי הרא"ש ועיין בתוס' סוף [דף י"ג] בד"ה ועושה בראשו א"כ לפי זה שיעור היקף ו' טפחים הוא עם העמוד שבסופו בלחוד מיהו כשקורין בס"ת צריך שיהיו בו ב' עמודים וכדכתב רבינו בסימן רע"ח כדתניא התם ס"ת נגלל לאמצעיתו ועושה לו עמוד אילך ואילך וכדכתב רבינו בסימן רע"ח:
ג סָעִיף א ומ"ש ואם אין שיעור לעובי העמוד וכו' ה"ק דאם לא היה שיעור לעובי העמוד א"כ בקל היה יכול לכוין וכו' וא"כ איכא לתמוה דבגמרא מפורש דאינו בקל דרב הונא כתב ע' ספר תורה ולא איתרמי ליה אלא חד אלא בע"כ צריך לומר דאיכא שיעור לעובי העמוד אלא דלא קים לן שיעוריה בכמה וכ"כ הרא"ש ספ"ק דב"ב דצריך לומר שיש שיעור לעובי העמוד ואע"ג דאח"כ כתב עוד דאפשר דעוביין ב' טפחים הוי כלא עמודים רבינו תופס עיקר מ"ש תחלה וכדכתב בהל' ספר תורה דשיעור היקף ו' טפחים עם העמוד הוא ויש שיעור לעובי העמוד וכ"כ התוספות בד"ה תרי בתרי שעם עמודים היה בהקיפו ששה והב"י לא פי' כך והנכון מ"ש:
ד סָעִיף א ורוחב כל דף וכו' עד סוף הסימן כל זה בפרק הקומץ (מנחות דף ל') ופי' ר"ת כתוב בתוס' לשם וכ"כ הרא"ש בהל' ס"ת:
א סָעִיף א והוא ו' טפחים דהלוחות היה ארכן ורחבן ו"ט מרדכי וסמ"ג:
ב סָעִיף א וכתב א"א הרא"ש ז"ל והעמוד שעושין לה בסופה ובתחילתה הוא בכלל זה כצ"ל. ומביא ראיה מס"ת שמונחת בארון דעובין ב' טפחים ומסתמא עם העמודים היתה מונחת בארון כדי לגלגל אותה וכל שיש בעוביין טפח בהיקפו ג' א"כ שמעינן דס"ת ו' טפחים עם העמודים ודו"ק עיין באשיר"י בה"ק וכן אשיר"י פ"ק דב"ב דף קפ"ט מ"ו. וכמדומה שגם מ"ש שצ"ל עמוד בתחילתה ובסופה הוא מהגהות מ"ו והגיה כן מדכתב בל' הרא"ש דב"ב הנ"ל וז"ל דהקיפו ששה טפחים בהדי עמודים ועוד סיים וכתב שם ואי אמרת דעמודים המונחים בארון הן הן העמודים של ספר כו' משמע דלפי' הראשון שני העמודים דקי"ל שהיו מונחים בארון שניהם היו תפורין בהס"ת וא"כ ג"כ היו מונחים בכלל הב"ט שבארון והיה נגלל כולו בעיגול על עמוד האחרון עד שהיה עביו עובי שני טפחים עם העמוד שהיו תפור ומונח בקצהו בצד הס"ח ומיהו זהו קצת דוחק דהא י"ל דאותו עמוד הראשון אף שהיה תפור בס"ת היה מונח ע"ג הס"ת בארון מן הצד לא היה נכנס בחלל הב"ט וגם אין טעם לדבר להיות אותו עמוד נחשב בכלל העובי כיון שהיה נגלל כולו מסופו לתחילתו לכן נלע"ד דגירסא ועמוד שהיה בסופו הוא בכלל הוא עיקר דאותו עמוד היה במקדש ודאי בכלל השני טפחים ודו"ק:
ג סָעִיף א ואם אין שיעור לעובי העמוד כו' פי' שאין מנהג קבוע בעשיית עובי העמוד שיש עושין כך ואחרים אין עושין כך ולכך אמר אם אין שיעור לעובי כו' אלא כל אחד רשאי לעשותו כמו שירצה א"כ בקל יכול לכוין שיהא בהקיפה ו' שאמר למעלה שיהא בהקיפה ששה ועיין בדרישה:
ד סָעִיף א ג' פעמים בו למשפחותיכם כו' (כתבו הגהות מיימון דהיינו שיעור טפח בכתיבה דקה ובכתיבה גסה לפי הנוי ודעת הרמב"ם שכל ג' למשפחותיכם מאותה כתיבה ב"י עכ"ה) אבל אם אירע שהסופר כתב אותיות ארוכות ומשך כל השיטה מתיבה אחת אין לפסול בכך שלא הקפידו אלא שיהא ראוי לכתוב למשפחותיכם ג"פ וכן מוכח בס"ס:
ה סָעִיף א כשהשטות ארוכות ויטעה בראשי השיטות ב"י:
ו סָעִיף א ושיעור אורך היריעה כדי שתכיל כו' פי' רוחב היריעה ובעבור השורות שהם קרוים לאורך הדף מ"ו ולעד"נ מפני שהרבה יריעות תפורין יחד נקראת רחבן לאורך:
ז סָעִיף א אבל לא יעשה של ב' ולא של ת' שהתפירות של חבורי היריעות יפין בה כשאין בהן יותר מדאי הלכך לא יעשה יריעות קצרות שלא יהיו התפירות קרובים יותר מדאי ולא ארוכות שלא להרחיקו יותר מדאי רש"י פ' הקומץ (מנחות דף ל' ע"א):
ח סָעִיף א ובאמצע השיטה כו' והטעם כתב המרדכי משום דאז נראה שנגמרה התורה דאילו סיים בסוף השיטה כשאר שיטות היה נראה דיש לו לכתוב יותר ע"ש בהל' קטנות ד' צ"ג ע"ב:
ט סָעִיף א אע"פ שאין בפסוק האחרון תיבות כו' שאם היה בה כ"כ תיבות היה עושה מכל תיבה שיטה אחת באותיות ארוכות נ"י:
א סָעִיף א וכתב א"א הרא"ש ז"ל והעמוד שעושין לה בסופה הוא בכלל זה כ"כ הרא"ש בה"ק עצמן בהלכות ס"ת וכ"כ ג"כ בהלכות קטנות שנעתקו על הל' הרי"ף שעובי העמוד הוא בכלל השני טפחים ע"ש אבל בפ"ק דב"ב כתב הרא"ש וז"ל בשמעתין מוכח דהקיפו ששה טפחים בהדי עמודים קאמר גבי ס"ת שמונחת בארון דמסתמא היה העמוד בתוכה כשמונחת בארון והיה עוביה שני טפחים וצ"ל שיש שיעור לעובי העמוד דאל"כ מאי האי דקאמר רב כהנא כתב מ' ס"ת ולא איתרמי ליה אלא אחד אמאי ירבה או ימעיט עובי העמוד עד דאיתרמי ואי אמרת דעמודים המונחים בארון הן הן העמודים של ספר וכשהיו מוציאין הס"ת לקרות בו היו גוללין הספר סביב לעמודין וכשהיו מחזירין אותו לארון מסירין אותן העמודים כדי שיכנוס באותן שני טפחים שבצד הלוחות אז ניחא דעוביין ב"ט היו בלא עמודין עכ"ל מל' זה משמע דספוקי'מספקא ליה אם העמוד בכלל השני טפחים וכתב ב"י וע"פ זה י"ל דבריו בהל' ס"ת (וז"ל שם יראה דהנך ו' טפחים בהדי עמודים קאמר דהא בפ"ק דב"ב קאמר בס"ת שמונחת כ"ו ועמוד אחד היה לו ואם אין שיעור לעובי העמוד בקל כו' ועיין בב"י שמביאו) דה"ק בפ"ק דב"ב משמע דהנך ו' טפחים בהדי עמודים הם אבל ק' לזה שאם אין שיעור לעובי העמוד בקל יכול לשער וכו' וא"כ אמאי רב כהנא כתב ע'ס"ת ולא איתרמי ליה אלא חד הלכך מידי ספיקא לא נפיק עכ"ל ונראה דא"ל מ"ש אבל ק' לזה שאם אין שיעור לעובי העמוד כו' דילמא יש שיעור לעוביו והשתא א"ש הכל ולמה מספקא ליה להרא"ש אם העמוד הוא בכלל או לא נימא דהוא בכלל כמו שהוא משמעות הגמרא ויש לו שיעור די"ל דס"ל דא"כ לא הוי שתקי חכמים מליתן שיעור לעובי העמוד ומדלא מצינו בשום מקום שנתנו שיעור לעביו א"כ הסברא נותנת שאין לו שיעור וא"כ אם הוא בכלל קשיא הא דרב כהנא ולכן כתב הרא"ש דספיקא הוא לכל הפחות ולכאורה היה נראה שכך י"ל כ"כ דברי הרא"ש שכתב רבינו אבל נראה שדוחק הוא לפרשם כן דא"ב יהיו דבריו סתומים ביותר שאם יהיה כוונתו כמו שפי' ב"י היה לו להביא דברי רב כהנא כי היכי דנבין כוונתו ומדלא הביאם נראה שפירושו כפשוטו כמו שפירשתי בפרישה ונראה שג"כ כך פי' דבריו בה"ק ואע"פ שבב"ב נסתפק הרא"ש בעובי העמודים י"ל שכך הוא דרך הפוסקים שפעם אחת מספקים דרך שקלא וטריא ופעם אחרת מיחדים ומעמידין דבריהם לצד אחד ג"כ שזה הלך אחר פשוטי סוגיית הגמרא וכן התוס' כתבו דמוכח שם דעמוד הוא בכלל: ז"ל רמ"א יש סופרים שמדקדקים לכתוב אותיוח בי"ה שמו בראש העמודים וכן קצת המדקדקים לכתוב וי"ו בראש העמודים וקורין אותן ווי העמודים אין לדקדק בכל זה ואפי' המדקדק יזהר שלא ימעט או ירחיב הכתב לפעמיים משום זה כי כל הדברים האלו אין להם שורש על מה שיסמוכו עכ"ל והוא מדברי המרדכי סוף ה"ק וסמ"ק וה"מ וב"י הביאם ע"ש שהמרדכי כתב ע"ז אי איישר חילי אבטלנה וה"מ קראם בורים ע"ש ועיין בהגהות מ"ו שנכתב בס"ס רע"ה:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.