א הלכות בכור בהמה בכור בהמה טהורה נוהג בזכרים ולא בנקבות דכתיב כל פטר רחם הזכרים וגו' ונוהג בין בזמן הבית בין שלא בזמן הבית וכתב הרמב"ם שאינו נוהג אלא בארץ ואפילו אם הובאו מחוצה לארץ לארץ לא יקרבו שהם חולין גמורין והרמב"ם כתב שנוהג בח"ל וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל וכתב הרמב"ן עוד שצריך להקדישו ואם לא הקדישו קדוש מרחם וא"א הרא"ש ז"ל כתב שאין צריך וזו היא מצותו נותנין אותו לכהן ולא לכהנת בין אם הוא תם או בעל מום שנולד במומו או שנולד בו מום אחר שנולד ולא יתננו לו מיד כשיולד אלא הבעלים חייבין לטפל בו בבהמה דקה ל' יום ובגסה נ' יום ואם אין לו כהן מצוי חייב לטפל בו עד שיזדמן לו כהן בד"א בתם בזמן הזה אבל בעל מום שרוצה הכהן ליקח אותו ולאכלו מיד או תם בזמן הבית ורוצה לקבלו מיד ולהקריבו רשאי ואם הכהן מסרב מלקבלו מפני שיש טורח גדול לטפל בו בזמן הזה עד שיפול בו מום אינו רשאי מפני שנראה כמבזה מתנות כהונה והתם בזמן הבית יקריבנו תוך שנתו שיזרוק דמו ויקטיר אמוריו ויאכל הבשר ומונין לו השנה משיהיה לו ח' ימים ואם לא הקריבו תוך שנתו לא נפסל ויקריבנו אח"כ ובזמן הזה ישהנו עד שיפול בו מום והבעל מום שוחטו ע"פ מומחה ואוכלו בכ"מ ומאכילו לכל מי שירצה אפילו לנכרי ומוכרו ומקדש בו את האשה שהוא כשאר ממונו ובלבד שלא ימכרנו במקולי' ולא ישקלנו בליטר' ומ"מ מותר לשקול בו מנה כנגד מנה וכנגד כלי וקופיץ וה"מ בשרו אבל חלבו ודמו וגידו וקרניו נמכרים במקולים ונשקלין בליטרא ושומנו של גיד הנשה דינו כבשר כיון שהוא מן התורה ואף בעל מום מצוה לאוכלו תוך שנתו כיצד נולד במומו אי קים לן בגויה שכלו לו חדשיו מונין לו משעה שנולד ואם לא קים לן ביה שכלו לו חדשיו מונין לו השנה משיהיה לו ה' ימים נולד תם ונפל בו מום תוך שנתו יכול להשהותו עד מלאת לו שנה ללידתו נולד בו מום אחר השנה יכול להשהותו ל' יום אחר שנפל בו המום וכן אם נפל בו מום תוך השנה ולא נשאר ממנו ל' יום יכול להשהותו עד שישלימו ל' יום לנפילת המום כגון אם נפל בו מום ט"ו ימים קודם תשלום השנה משהה אותו ט"ו ימים אחר השנה ושנה זו היא שנת הלבנה י"ב חדש מיום ליום ואם היא מעוברת מונין לה י"ג חדשים: כתב הרמב"ם נולדו ב' טלאין א' בט"ו באדר הראשון וא' בר"ח אדר שני זה שנולד בר"ח אדר השני כיון שהגיע יום ראשון באדר של שנה הבאה עלתה לו שנתו וזה שנולד בחצי אדר הראשון לא עלתה לו שנתו עד חצי אדר של שנה הבאה הואיל ונולד בחדש העיבור מונים אותו לו ואם עבר ושהה אותו אחר זמנו לא נפסל:
א סָעִיף א בכור בהמה טהורה נוהג בזכרים ולא בנקבות דכתיב כל פטר רחם הזכרים וגו' (שמות י״ג:ט״ו):
ב סָעִיף א ונוהג בין בזמן הבית ובין שלא בזמן הבית כתב הרמב"ם דילפינן לה מדאיתקש בכור למעשר דגן:
ג סָעִיף א וכתב הרמב"ם שאינו נוהג אלא בארץ וכו' לא דקדק רבינו במ"ש בשם הרמב"ם שהוא לא כ"כ אדרבא כתב שנוהג בח"ל ולא חילק בין בארץ לח"ל אלא לענין שאין מביאין בכורות מח"ל לארץ וגם מ"ש בשמו שאם הובאו לא יקרבו שהם חולין גמורים אינו מדוקדק שאף על פי שכתב שלא יקרבו לא כתב שהם חולין גמורין אלא שיאכל במומו וכל זמן שלא נולד לו מום הרי הוא בקדושתו ואפשר שנוסחא משובשת נזדמנה לרבי' בדברי הרמב"ם שגם הראב"ד היה גורס בדברי הרמב"ם הרי הוא כחולין וכתב עליו שהוא טעות דאפי' לר"ע קדושת בכור יש בו ואינו נגזז ונעבד ואינו נאכל אלא במומו ע"כ: (ב"ה) והרשב"א בתשובה ח"א סימן של"א גם כן תמה עליו והאריך בדבר: והנוסחא שלנו בדברי הרמב"ם הוא נכונה ואין בה שום קושיא שהרי כתוב בספרים שלנו כלשון הזה מצות בכור בהמה טהורה נוהגת בארץ ובח"ל אין מביאין בכורות מח"ל שנא' ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורת בקרך וצאנך ממקום שאתה מביא מעשר דגן אתה מביא בכור בקר וצאן אלא יאכל במומו ואם הביא אין מקבלין ממנו ולא יקרב אלא יאכל במומו עכ"ל ודרשה זו איתא בסוף פ"ג דתמורה (כא:) בשם ר"ע ואף ע"ג דר' ישמעאל פליג עליה התם פסק כר"ע ואיתא נמי להאי דרשא דר"ע בפ' בתרא דבכורות (נג.) והתם קאמר ומאחר שאינו קרב למאי קדיש ליאכל במומו לבעלים ובסוף מסכת חלה בפי' המשנה כתב שדרשה זו היא בספרי ג"כ:
ד סָעִיף א ומ"ש רבינו בשם הרמב"ן בס"פ כל פסולי המוקדשין הביא הרא"ש כלשון דברי הרמב"ן שהאריך להוכיח בכמה ראיות דבכור נוהג בח"ל ולאפוקי מחד דרבוותא שכתב שאינו נוהג אלא בארץ:
ה סָעִיף א וכתב הרמב"ם עוד שצריך להקדישו וכו' ז"ל הרמב"ם מצוה להקדיש בכור בהמה טהורה ויאמר ה"ז קדוש שנא' תקדיש לה' אלהיך ואם לא הקדישו ה"ז מתקדש מאליו וקדושתו מרחם הוא ובס"פ המקדיש שדהו (ערכין כט.) איתא להאי דרשא אליבא דרבנן:
ו סָעִיף א ומ"ש בשם הרא"ש שאין צריך:
ז סָעִיף א וזו היא מצותו נותנין אותו לכהן ולא לכהנת כבר נתבאר בתחילת סימן שקודם זה:
ח סָעִיף א ומ"ש בין אם הוא תם או בעל מום שנולד במומו או שנולד בו מום אחר שנולד כן משמע במשנה בבכורות פ' עד כמה (בכורות כו:):
ט סָעִיף א ולא יתננו לו מיד כשיולד אלא חייבים לטפל בו בבהמה דקה שלשים יום ובגסה נ' יום שם במשנה:
י סָעִיף א ומ"ש #ב ואם אין לו כהן מצוי חייב לטפל בו עד שיזדמן לו כהן:
יא סָעִיף א בד"א בתם בזמן הזה אבל בעלים שרוצה הכהן ליקח אותו ולאוכלו מיד או תם בזמן הבית ורוצה לקבלו מיד ולהקריבו רשאי משנה בפ' עד כמה (שם):
יב סָעִיף א ואם הכהן מסרב מלקבלו מפני שיש טורח גדול לטפל בו בזמן הזה עד שיפול בו מום אינו רשאי מפני שנראה כמבזה מתנות כהונה כ"כ הרא"ש בסוף בכורות וכ"כ בהגהות אשיר"י פ' אין צדין בשם א"ז שלמד מדברי רש"י:
יג סָעִיף א והתם בזמן הבית יקריבנו תוך שנתו משנה (שם) בפ' עד כמה ומקרא מלא הוא לפני ה' אלהיך (דברים י״ב:י״ח) תאכלנו שנה בשנה ומ"ש שיזרוק דמו ויקטיר אימוריו ויאכל הבשר מבואר בגמ' זבחים (נו:):
יד סָעִיף א ומ"ש ומונין לו השנה משיהיה לו ח' ימים בפ"ק דר"ה (ו:):
טו סָעִיף א ומ"ש ואם לא הקריבו תוך שנתו לא נפסל ויקריבנו אח"כ ברייתא שם (ה:):
טז סָעִיף א ובזמן הזה ישהנו עד שיפול בו מום פשוט בפ' עד כמה (בכורות כח.) ומ"ש והבעל מום שוחטו ע"פ מומחה פשוט במסכת בכורות (שם) ובפ' אין צדין (ביצה כו.): ומ"ש בכ"מ כלומר אפי' בח"ל הכי משמע בפ' אין צדין ובפ' אלו טריפות (חולין דף מד:) נמי אמרינן רב חסדא שרא בוכרא ורב חסדא בח"ל הוה: ומ"ש ומאכילו לכל מי שירצה אפילו לנכרי משנה בפרק כל פסולי המוקדשין (בכורות לב.) ב"ש אומרים לא ימנה ישראל עם הכהן על הבכור וב"ה מתירין אפילו נכרי ואע"ג דבברייתא קתני דב"ה לא שרו אלא לזרים ולא לנכרים פסקו הרמב"ם והרא"ש כב"ה דמתני' ולא כבה"ג שפסק כב"ה דברייתא. ומ"ש ומוכרו ומקדש בו את האשה משנה בפ"ק דמעשר שני בכור מוכרים אותו תמים חי ובעל מום חי ושחוט ומקדשין בו את האשה ומייתי לה בפ"ק דתמורה (ז:) ואתמר עלה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה ל"ש אלא בזמן הזה אבל בזמן שבהמ"ק קיים כיון דתם להקרבה קאי אין מוכרין אותו תמים אמר רב חסדא ל"ש דיכול למוכרו תמים אלא כהן לכהן אבל כהן לישראל אסור ואסיקנא דכהן לישראל נמי מותר וכ"פ הרמב"ם וכ"פ הרא"ש בר"פ פסולי המוקדשים וכ"כ רבינו בסי' שאחר זה והשתא מ"ש רבינו ומוכרו ולא כדמשמע דאבעל מום שהזכיר בסמוך קאי אלא צ"ל דאבכור בזמה"ז שהזכיר ברישא קאי שהוא כולל בין תם בין בעל מום. ומ"ש ובלבד שלא ימכרנו במקולים ולא ישקלנו בליטרא משנה בפ' כל פסולי המוקדשין (בכורות לא.):
יז סָעִיף א ומ"ש ומכל מקום מותר לשקול בו מנה כנגד מנה ג"ז שם במשנה ופירש"י אם יש לו חתיכת בשר חולין שנשקלה בליטרא יכול לשקול בשר בכור כנגדה והרמב"ם כתב כהנים שנמנו על הבכור מותרים לשקול מנה כנגד מנה וכך הם דבריו בפי' המשנה שכתב וז"ל שוקלין מנה כנגד מנה חלק כחלק כגון שיחלקו אותן ו' או ז' ונותנים חלק בכף מאזנים זה וחלק בכף שכנגדו: ומ"ש וכנגד כלי וקופיץ כ"כ שם הרא"ש שלמד כן הרמב"ם ממה ששנינו בפ' אין צדין (ביצה כח.) לגבי י"ט: ומ"ש וה"מ בשרו אבל חלבו ודמו וגידיו וקרניו נמכרים במקולין ונשקלין בליטרא כ"כ שם הרא"ש בשם הרמב"ן דלא עבוד רבנן מעלה אלא בבשר אבל בהני לא והביא ראיה ממעשר בהמה דהוי דיניה הכי כדאיתא בגמ' (בכורות לא.) וגם כתב כן בשם בה"ג ובשם ר"י. ומ"ש ושומנו של גיד הנשה דינו כבשר כיון שהוא מותר מה"ת כ"כ שם בשם ר"י:
יח סָעִיף א ואף בעל מום מצוה לאכלו תוך שנתו משנה בפ' עד כמה (בכורות כו:). ומ"ש כיצד נולד במומו אי קים לן בגויה שכלו לו חדשיו מונין לו משעה שנולד ואם לא קים לן ביה שכלו לו חדשיו מונין לו השנה משהיה לו ח' ימים בפ"ק דר"ה (ו: ז.) מסקנא דגמרא וטעמא דמילתא משום דאין מונין לו שנה אלא משעה שהוא ראוי לאכילה וכיון דכי לא קי"ל ביה שכלו לו חדשיו אסור באכילה עד שיעברו עליו ח' ימים לא מנינן ליה שנה עד שיעברו עליו ח' ימים:
יט סָעִיף א נולד תם ונפל בו מום תוך שנתו יכול להשהותו עד מלאת לו שנה ללידתו נולד בו מום אחר השנה יכול להשהותו ל' יום אחר שנפל בו המום מתניתין בפ' עד כמה (שם): ומ"ש עד מלאת לו שנה ללידתו הוא ע"פ מה שנתבאר בסמוך דאי קים לן בגויה שכלו לו חדשיו מונין לו משעה שנולד ואי לא קים לן ביה שכלו לו חדשיו מונין לו השנה משיהיה לו ח' ימים. ומ"ש וכן אם נפל בו מום תוך השנה ולא נשאר ממנו ל' יום יכול להשהותו עד שישלימו ל' יום לנפילת המום וכו' ברייתא שם:
כ סָעִיף א ושנה זו היא שנת הלבנה י"ב חדש מיום ליום ואם היא מעוברת מונין לה י"ג חדשים בפ"ק דר"ה (ו:) ובערכין פ' המוכר שדהו (ערכין לא:) פלוגתא דרבי וחכמים לענין שנה האמורה בבתי ערי חומה והלכה כחכמים דאמרי מונה י"ב חדש מיום ליום ואם נתעברה השנה נתעברה לו וכ"פ הרמב"ם בפ"א מהלכות בכורות ומשמע דילפינן בכור שנה שנה מבתי ערי חומה:
כא סָעִיף א כתב הרמב"ם נולדו ב' טלאים אחד בט"ו באדר הראשון וכו' בפ"א מה' בכורות כתב כן והוא מימרא דרבי אבא בר ממל בערכין פ' המוכר שדהו (שם):
כב סָעִיף א ומ"ש ואם עבר ושהה אותו אחר זמנו לא נפסלה ברייתא בפ"ק דר"ה (ה.) ויליף לה מדכתיב מעשר דגנך וגו' ובכורות בקרך וצאנך מקיש בכור למעשר מה מעשר אינו נפסל משנה לחבירתה אף בכור אינו נפסל משנה לחבירתה ואע"פ שכבר כתב רבינו דין זה התם לענין תם שאינו נפסל מלהקריב והכא לענין בעל מום שאינו נפסל מליאכל דתרווייהו ילפינן מהאי היקישא:
א סָעִיף א בכור בהמה טהורה וכו' עד ונוהג בין בזמן הבית בין שלא בזמן הבית טעמו דבכור בהמה חובת הגוף הוא כפדיון הבן ופטר חמור וילפינן לה נמי מדאיתקש למעשר דגן דכתיב ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך וכ"כ הרמב"ן בפ"א דבכורות:
ב סָעִיף א ומ"ש בשם הרמב"ם דאינו נוהג אלא בארץ וכו' כך היתה נוסחאתן בספרי הרמב"ם ולכן השיג עליו הראב"ד לשם גם הרא"ש בס"פ כל המוקדשין הביא דברי הרמב"ן להוכיח מן התלמוד דבכור נוהג בח"ל להוציא מחד רבוותא שכתב בפסקיו דאינו נוהג אלא בארץ וכו' והביא לשון הרמב"ם שכתב כך בפ"א דבכורות כפי נוסחאתן בספרו אבל נוסחת ספרי הרמב"ם שבידינו כתוב כלשון הזה מצות בכור בהמה טהורה נוהגת בארץ ובח"ל אין מביאין בכורות מח"ל וכו' א"כ ליכא פלוגתא בהא מילתא והכי נהוג ליתן בכורות לכהנים בח"ל האידנא:
ג סָעִיף א ומ"ש בשם הרמב"ם שצריך להקדישו וכו' טעמו דפסק כחכמים דפליגי אר' ישמעאל במשנה דס"פ המקדיש שדהו ודרשו אל תקדיש ללאו שאם מתפיסו לשם זבח אחר עובר בלאו ותקדיש מיבעי ליה שמצוה להקדישו לשם בכור ולומר זה קדוש לבכורה ואף על פי שהוא קדוש מאליו והרא"ש פסק כרבי ישמעאל דלית ליה הך דרשא אלא דריש מקדישו אתה הקדש עילוי ואי אתה מקדישו הקדש מזבח אבל לא צריך לאקדושיה כיון דקדוש הוא מאליו אבל קשה למה פסק כיחיד כנגד רבים וגם צ"ע באיזה מקום כתב כך הרא"ש:
ד סָעִיף א ולא יתננו לו מיד כשיולד וכו' משנה בפרק עד כמה והטעם מדכתיב למשחה בהם לגדולה שכל מתנות כהונה אינו מותר לתת לכהנים אלא דרך גדולה כמו שנותנים המתנות למלכות ולפיכך אין נותנין בכור כשיולד שיש בו עמל וטורח שאין זה גדולה לכהן ואפילו רוצה הכהן לטפל בו אינו רשאי ליתנו שזה ככהן המסייע על הגרנות וכ"כ הרמב"ם בפ"א:
ה סָעִיף א ומ"ש ומוכרו ומקדש בו את האשה משנה פ"ק דמעשר שני דכשמקדש בו את האשה הו"ל כמוכרו דשרי והטעם דממון כהן הוא בין בעל מום בין תם יכול למוכרו אפילו כהן לישראל נמי מותר למוכרו וה"א פ"ק דתמורה וכדכתב רבינו בסימן שאחר זה:
ו סָעִיף א ואם עבר ושהה אותו אחר זמנו לא נפסל כתב ב"י אף על פי שכבר כתב רבינו לעיל ואם לא הקריבו תוך שנתו לא נפסל התם לענין תם שאינו נפסל מלהקריב והכא לענין בעל מום שאינו נפסל מליאכל דתרווייהו נפקא להו מהיקישא דבכור למעשר דגן דאינו נפסל משנה לחבירתה כדאיתא פ"ק דר"ה.
א סָעִיף א כתב בהגהות מרדכי סוף האשה שהלכה ואם אמר הכהן תוך הזמן תנהו לי ואני אטפל בו לא יתננו לו דהוי ככהן המסייע בבית הגרנות עכ"ל ואם כהן מסרב לקבלו ע"ל סימן שי"ז דספק בכור אין הכהן צריך לקבלו ואין כופין ומהרא"י כתב בפסקים סימן קס"ו דמהר"ם כתב דאפי' ספק בכור צריך לקבלו ואפי' לפי הא"ז דפסק דא"צ לקבל ואין כופין אותו על כך איסורא מיהא עביד ואם רוצה לקבלו אח"כ כייפינן ליה לקבלו מיד שישראל נותנו לו וכמו שהקפיד מהר"מ על הכהן שאינו מקבל וכך הקפיד על המתכוין להקניט הכהן או שלחו לו כדי לנקום ממנו וכ"פ מהרא"י סימן קכ"ז דאפי' ספק בכור צריך לקבל ודוקא מישראל אבל כהן עני שיש לו בכור ונותנו לכהן עשיר א"צ לקבלו אבל אם הישראל פשע שלא מכרו לנכרי קודם שנולד נראה דאין כהן צריך לקבלו דמצוה למכרו כדי שלא ליתי בידו לידי תקלה וכיון דפשע ולא מכרו קנסינן ליה וכן דנתי הלכה למעשה וכ"ש במקום דאיכא למיחש דמכוין להקניט הכהן עכ"ל וכתב מהרא"י סימן קס"ה ובפסקיו דהא דכתב מהר"מ דצריך לקבלו בספק בכור דוקא שנולד מעצמו אבל הקונה פרה חולבת מנכרי לקבלו עכ"ל:
א סָעִיף א ונוהג בין בזמן הבית בין שלא כו' דילפינן לה מדאיתקש בכור למעשר דגן רמב"ם:
ב סָעִיף א וכתב הרמב"ם שאינו נוהג אלא בארץ כו' ז"ל ב"י גירסא משובשת נזדמנה לרבינו בדברי הרמב"ם שבספרים שלנו בתוס' אדרבה שנוהגת בארץ ובח"ל ואין מביאין בכורות מח"ל לארץ שנאמר ואכלת לפני ה' אלקיך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך ממקום שאתה מביא מעשר דגן אתה מביא בכור בקר וצאן אלא יאכל במומו ואם הביא לא יקרב אלא יאכל במומו עכ"ל ודרשא זו דרש ר"ע ואע"ג דר"י פליג עליה פסק הוא כר"ע ועיין בדרישה:
ג סָעִיף א וכתב עוד הרמב"ם שצריך להקדישו שיאמר ה"ז קדוש שנאמר תקדיש לה' אלקיך:
ד סָעִיף א בבהמה דקה ל' יום ובגסה נ' יום בגמרא יליף לה מקרא ועיין בדרישה:
ה סָעִיף א בד"א בתם בזמן הזה ר"ל בתם בזמן הזה מסתמא אין הכהן רוצה לקבלו בתוך הזמן אבל תם בזמן הבית או בעל מום בזמן הזה מסתמא רוצה לקבלו בתוך הזמן:
ו סָעִיף א אבל בעל מום שרוצה הכהן ליקח אותו ולאכלו מיד אבל אם אינו רוצה לאוכלו מיד אסיר ליתן לו לטפל בו דהוי כמו מסייע על מתנותיו:
ז סָעִיף א מפני שנראה כמבזה מתנות כהונה אבל מבזה ממש אינו הואיל שעושה כן מפני הטירחא. וכל כהן שיש ספק בידו לטפל בכורות ואינו מקבלו מאוד שלא כהוגן עשה אבל ישראל לעולם חייב לטפל בו עד שימצא מי שיקבלו וכהן או ישראל רשאי ליתנו לרועה נכרי (וכן כתב מהרא"י בפסקיו סימן קס"ט דמותר לשכור לנכרי לבכור כדי לגדלו וכ"כ הא"ז בתשובה וכתב דאם הטיל השומר מום דשרי עכ"ה) מנחם בן הר"ר פנחס מ"ץ סימן רע"ד מ"ו:
ח סָעִיף א יקרבנו תוך שנתו ומקרא מלא הוא לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה:
ט סָעִיף א ואכלו בכל מקום ר"ל אפי' בח"ל:
י סָעִיף א ומכרו מקדש בו את האשה כו' אבכור בזמן הזה קאי אפילו תם כמ"ש בסי' שאחר זה ב"י:
יא סָעִיף א ובלבד שלא ימכרנו במקולין כו' שלא ינהוג בו לגמרי כמנהג חול שיהיה בזיון לקדשים שהבכור היה קודש קודם שנפל בו מום:
יב סָעִיף א לשקול בו מנה כנגד מנה פי' אם יש לו חתיכות בשר חולין שידוע משקלה מנה יכול לשקול בשר בכור כנגדה וכן נגד כלי וקופיץ:
יג סָעִיף א אבל חלבו ודמו כו' דלא עבדו רבנן מעלה אלא בבשר כ"כ הרא"ש בשם הרמב"ן והביא ראיה ממעשר בהמה ועיין בב"י:
יד סָעִיף א וגידיו הכי גרס ב"י וקאי אכל הגידין שבבהמה אף המותרים לאכול דגידין אינם בכלל בשר וכ"כ רבינו לעיל בסימן פ"א לענין בשר וחלב וכן פירש"י בפרק שמיני שגידין אינם בכלל בשר:
טו סָעִיף א ושומנו של גיד הנשה דינו ר"ל שלא למכור במקולין:
טז סָעִיף א ואף בעל מום מצוה לאוכלו תוך שנתו ולא לאשהויי דלא ליתי לידו תקלה:
יז סָעִיף א מונין לו השנה משיהיה לו ח' ימים דמונין לו שנה מיום שראוי לאכילה ואי לא קים לן שכלו חדשיו אסור עד יום השמיני:
יח סָעִיף א עד מלאת לו שנה ללידתו ע"פ שנתבאר בסמוך לפעמים מונין מיום ח':
יט סָעִיף א ושנה זו היא שנת הלבנה י"ב חודש מיום ליום דילפינן שנה שנה מבתי ערי חומה ושם איפסיקא הלכתא כחכמים דס"ל שנה תמימה ואם נתעברה השנה נתעברה לו:
כ סָעִיף א הואיל ונולד בחודש העיבור כו' פי' אל תאמר כשיגיע ר"ח אדר תעלה לו שנה דהאי נולד קודם ר"ח אדר השני לא גרע מאלו נולד בר"ח אדר השני לכך קאמר כיון שנולד בחודש העיבור דהיינו בחדש אדר הראשון מונין מעת לעת מאותו שעה:
כא סָעִיף א ואם עבר ושהה אותו אחר זמנו לא נפסל ויליף לה בגמרא מדכתיב מעשר דגנך וגו' ובכורות בקרך וצאנך מקיש בכור למעשר ומעשר אינו נפסל משנה לחבירתה ואע"ג שכבר כתב רבינו דין זה התם לענין תם שאינו נפסל מלהקריב כתב הכא לענין בעל מום שאינו נפסל מלאכול דתרווייהו ילפינן מהאי היקישא ב"י.
א סָעִיף א וכתב הרמב"ם שאינו נוהג אלא בארץ כו' ז"ל ב"י גירסא משובשת נזדמנה לרבינו כו' ועיין ברמב"ם דפוס ישן ודפוס חדש עם כ"מ שבכל אחד יש נוסחא אחרת ממ"ש רבינו בשמו וגם ממ"ש ב"י הנוסחא ולכאורה היה נראה לע"ד דגם רבינו בנוסחא שהביא להרמב"ם יתפרש ע"ד שכתב ב"י הנוסחא האמיתית ומ"ש שאינו נוהג אלא בארץ ר"ל שבארץ מקריב הבכור משא"כ בח"ל וכדמסיק דאפי' אם הובאו מח"ל לארץ לא יקריבו משמע דוקא לא יקריבו אבל אינו חולין ומ"ש שהוא חולין גמורין ר"ל בכור בארץ לאחר שחיטה מותר לזרים כחולין אלא שהוא קדוש שצריך להקריב חלב ודמו וזהו כחולין גמורין שא"צ הקרבת דם וחלב ע"ג מזבח וזהו כסברת ר"ע אבל הרמב"ן פליג עליה וס"ל כר' ישמעאל דאמר אם הובא מח"ל לארץ מקריבין אותה ע"ג מזבח וזהו שכתב שנוהג בח"ל אבל כי דייקינן שפיר לא משמע הכי ל' רבינו גם הרא"ש הביא דברי הרמב"ן ספ"ג דבכורות ומשם מוכח דס"ל דאפי' לר"ע הם קדושים אלא שאינן נקרבין ולאפוקי מהרמב"ם דסבר דהוא חולין גמורין ושהוא תמה עליו וכן תמה עליו הר"ן והרשב"א וראב"ד ואי הוו סברי כר"ע לא הוו תמהו עליו אף שהם מסתבר להו דהלכתא כר"י ומכ"ש שו"א שהלכה כר"ע מחבירו ודו"ק:
ב סָעִיף א אלא הבעלים מחויבים לטפל בה בדקה ל' יום ובגסה נ' יום כן הוא במשנה ריש פרק עד כמה וז"ל הגמרא שם מה"מ אמר רב כהנא דאמר קרא בכור בניך תתן לי וכן תעשה לצאנך מלאתך ודמעך לא תאחר כן תעשה לשורך פירש"י כתיב בפ' ואלה המשפטים מלאתך ודמעך לא תאחר בכור בניך תתן לי כן תעשה לשורך ולצאנך ודרשינן הכי בכור בניך תתן לי כן לצאנך דכי היכי דבכור בניך מצותו לאחר ל' דכתיב ופדויו מבן חדש תפדה אף בכור צאנך לאחר ל'. מלאתך דהיינו בכורים כן לשורך כי היכי דבכורים לאחר חמשים שהרי בפסח התבואה מתבשלת ואין מביאין בכורים עד שיביאו שתי הלחם בעצרת כדאמרינן בפרק רבי ישמעאל. ופריך איפוך אנת מסתברא דמוקדם למוקדם ודמאוחר למאוחר ופירש"י מלאתך מוקדם בפסוק ראשון דרשינן אשורך המוקדם בפסוק שני אדרבה דסמיך ליה אדסמיך ליה דהיינו בכור בניך לשורך אמר רבא אמר קרא תעשה הוסיף לך עשייה אחרת בשורך ואימא שותין פירש"י דעשייה אחרת דומיא דהך בכור בניך תתן לי בעינא. ומשני לא מסרך הכתוב אלא לחכמים תניא נמי הכי פי' לא מסרך כו' הואיל שלא גילה לך שיעור עשייה שתוסיף ודאי לחכמים מסרך שיפרשו לך הטעם ואחריהם תלך עכ"ל גמרא ורש"י והנה לכאורה היה נראה דלמסקנא דמסרך הכתוב לחכמים ה"ט דחכמים דתקנו לגסה נ' יום משום סמך דמלאתך דאל"כ קשה מ"ט ועוד דא"כ מ"ט דדקה ל' יום הא צאן בקרא כתיב לאחר כן תעשה לשורך ומשמע דתעשה קאי נמי אצאן אלא שעיקר תירוצו של רבא הוא שלא מצינו למימר דשורך קאי אבכור בניך תתן לי דסמיך ליה דכיון דכתיב ביה כן תעשה לשורך הוסיף לך עשייה אחרת בשורך שלא תהיה דומה לבכור בניך וממילא דרשינן שור אמלאתך דכן מסרך לחכמים וצאן אבכור ואף שבברייתא שמייתי תנ"ה לא נזכר היקש דמלאתך אלא קרא ולימוד דתעשה הוסיף לך עשייה מ"מ מדמסיק שם לא מסרך הכתוב אלא לחכמים י"ל דסמיך אהאי לימוד דמלאתך והארכתי בזה כדי לפרש דעת רש"י בחומש בפרשת ואלה המשפטים שפתם וכתב ז"ל בכור בניך תתן לי לפדותו ה' סלעים מן הכהן והלא כבר ציוה עליו במקום אחר אלא כדי לסמוך לו כן תעשה לשורך מה בכור אדם לאחר ל' יום פודהו אף בכור בהמה מטפל בו ל' יום ואח"כ נותנו לכהן עכ"ל שלכאורה קשה והלא בכור שור טיפולו נ' יום אלא שרש"י לא בא ליישב אלא למה חזר וציוה אבכור דאדם ומשני משום ללמד ממנו אבכור צאן דוגמתו אבל מה שבכור שור בעי נ' יום לא בא כאן ללמדינו אלא ליישב קושיא למה חזר וכתב צווי פדיון בכור אדם ומיהו אינו מפורש דעת רש"י מהיכן למדו טיפול שור נ' יום אם מכח היקש דמלאתך דכתבתי ואם מכח הוספה דעשייה ודו"ק:
ג סָעִיף א מפני שנראה כמבזה את הקדשים כו' ואפי' ספק בכור צריך לקבלו (ואיסורא איכא אם אינו מקבלו אבל אין כופין אותו על כך עיין במהרא"י סימן קס"ו וקס"ח ומהרי"ו סימן כ"ז שאם כהן עני רוצה ליתן בכור לכהן עשיר א"צ לקבלו עכ"ה) ודוקא בספק שבא מעצמו אבל במקום שפשע ישראל כגון שקנה פרה חולבת מן הנכרי או שהיה יכול למכור הבכור לנכרי ולא עשה א"צ הכהן לקבלו רמ"א וכ"כ מהרי"ו וכמ"ש לקמן בהג"ה מעשה כו'.
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.