א אסור להטיל מום בבכור ואסור אפילו לגרום לו מום כגון ליתן דבילה על גבי אזנו כדי שיטלנה הכלב משם ויקטע אזנו עמה וכיוצא בזה או שאומר לנכרי להטיל בו מום ואם עשה בו בידים או בגרמתו אין שוחטין אותו על ידו עד שיפול בו מום אחר מעצמו ואם עשה בו מום ומת אין קונסין בנו אחריו אלא שוחטין אותו על ידו ואם נכרי או תינוק מטיל בו המום מעצמו אם לא כיון להתירו מותר אפי' אם שואל למה אין שוחטין אותו והשיבו לו לפי תומם שאסור לשוחטו עד שיפול בו מום אבל אם כיון להתירו כנון לאחר שראה שניתר אחד על ידו עושה ג"כ לאחרים אסור וכתב א"א הרא"ש ז"ל בתשובה על שאמרו לנכרית המשרתת בבית יהודי על הבכור שאין לאכלו בלא מום והלכה וחתכה אזנו שזה חשוב לדעת ואין לשוחטו עליו היה הבכור רודף אחר הכהן ובעט כו כדי להציל עצמו וע"י כן עשה בו מום מותר לשוחטו עליו וכתב הרמב"ן דוקא שבעט בו בשעת רדיפה אבל אם בעט בו לאחר שניצל ממנו לא והרמב"ם כתב אפילו בעט בו לאחר שניצל ממנו וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל דבר תורה בכור שנפל בו מום עובר מותר להטיל בו מום קבוע אלא שחכמים אסרוהו ובהמה שאחזה דם ואין לה רפואה אלא ע"י הקזה שאם לא יקיזוה במקום שעושין בה מום קבוע תמות חשיבא כבעלת מום ומ"מ אינה נשחטת עליו דחשוב כמום עובר כיון שיש לה רפואה ופליגי בהא רבנן סברי מותר להקיז להטיל בה מום קבוע אף על גב דבעלמא אסור להטיל מום קבוע בבהמה שיש בה מום עובר הכא שרי כיון שתמות אם לא יטילו בה המום הקבוע ומכל מקום סברי שאינה נשחטת על ידי המום של ההקזה ר"ש מתיר לשוחטי עליו והרמב"ם פסק כר' שמעון וא"א הרא"ש ז"ל כרבנן ואם היא בענין שלא תמות אם לא יקיזוה או שיש לה רפואה על ידי הקזה במקום שאין עושין בו מום רבנן סברי לא יקיזוה אפילו סמוך למקום שיוכל לבא לידי מום כגון סמוך לאזנים או סמוך לניב שפתים וחוטם דחיישינן שמא יעשה בה מום כלא מתכוין ור"ש שרי והלכתא כוותיה מותר להטיל מום בבכור בזמן הזה קודם שיצא לאויר העולם:
א סָעִיף א אסור להטיל מום בבכור בפ' פסולי המוקדשין (לג: לד.) ובפ' אין צדין (ביצה כז.) ופירש"י דיליף לה מדכתיב כל מום לא יהיה בו קרי ביה לא יהיה. ומ"ש ואסור אפילו לגרום לו מום כגון ליתן דבלה ע"ג אזנו וכו' ברייתא שם ויליף לה מדכתיב כל מום. ומ"ש ואם עשה בו מום בידים או בגרמתו אין שוחטין אותו על ידו וכו' משנה בפ' כל פסולי המוקדשין (בכורות דף לד.) הצורם אוזן בכור ה"ז לא ישחט עולמית דברי ר"א וחכ"א לכשיולד לו מום אחר ישחט עליו וידוע דהלכה כחכמים. ומ"ש דדין גורם שוה לדין עושה בידים לענין זה שם (דף לה.) אהא דתנן כל שהוא לדעת אסור ואמרינן בגמ' לאיתויי מאי לאתויי גרמא:
ב סָעִיף א ואם עשה בו מום ומת אין קונסין בנו אחריו שם בפ"ב (לד:) ובפ"ג דמ"ק [יב:] בעיא דאיפשיטא:
ג סָעִיף א ואם נכרי או תינוק מטיל בו המום מעצמו אם לא כיון להתירו מותר אפילו אם שואל למה אין שוחטים אותו וכו' אבל אם כיון להתירו וכו' אסור משנה בפ' כל פסולי המוקדשין (בכורות לה.) וכתב רש"י אהא דקאמר התם בגמרא לאיתויי מסיח לפי תומו שלא שאלם הנכרי אלא הם עצמם מסיחים לפי תומם ואומרים ראה לא ישחט זה לעולם אלא ע"י מום ולא נתכוונו לכך שיטיל בו מום:
ד סָעִיף א ומ"ש רבינו בשם תשובת הרא"ש הוא בכלל כ' וכתב שהטעם משום דבעינן שלא יתכוין להתיר אבל נכרית כיונה להתיר וגם האומרים לה שאינו נאכל בלא מום כיונו לכך שתטיל בו מום:
ה סָעִיף א היה הבכור רודף אחר כהן ובעט בו וכו' משנה בפרק כל פסולי המוקדשין שם היה בכור רודפו בעטו ועשה בו מום ה"ז ישחט עליו ובגמ' שם א"ר פפא ל"ש אלא שבעטו בשעת רדיפה אבל לאחר רדיפה לא פשיטא מהו דתימא צעריה הוא דמדכר קמ"ל איכא דאמרי א"ר פפא לא תימא בשעת רדיפה אין לאחר רדיפה לא אלא אפי' לאחר רדיפה נמי מ"ט צעריה הוא דקמדכר וכ' הרא"ש הרמב"ן פסק כלישנא בתרא ולא ידענא טעמא מאי דבשל תורה הוא ואיפשר דהיינו טעמא אע"ג דאסור דהטלת מום הוי מדאורייתא מה שאינו נאכל באותו מום הוי מדרבנן עכ"ל והרמב"ם בפ"ב מהל' בכורות פסק ג"כ כלישנא בתרא: ומ"ש רבינו בשם הרמב"ן דדוקא שבעט בו בשעת רדיפה וכו' מבואר דט"ס הוא וגם תחלת לשון זה שכתב רבינו הוא כתוב בטעות שכתב ובעט בו כדי להציל עצמו דמשמע שאם לא היה כדי להציל את עצמו אינו מום והיינו כלישנא קמא דרב פפא ואפי' לפי מה שכתוב בספרים דהרמב"ם והרמב"ן פליגי במילתא לא הול"ל תחלה כחד לישנא אלא הו"ל לסתום דבריו ולכתוב היה הבכור רודף אחר הכהן ובעט בו וע"י כן עשה בו מום וכ"ש לפי מה שנתבאר דליכא פלוגתא במילתא אלא דלד"ה הלכה כלישנא בתרא דרב פפא:
ו סָעִיף א ד"ת בכור שנפל בו מום עובר מותר להטיל בו מום קבוע אלא שחכמים אסרוהו כ"כ הרא"ש בפ' כל פסולי המוקדשין כמו שאכתוב בסמוך משום דקרא קאמר [ויקרא כב] תמים יהיה לרצון כשהוא תמים להקריבו למזבח לרצון כל מום לא יהיה בו ואע"ג דמדאורייתא שרי מדרבנן אסור ובאחיזת דם דוקא הוא דשרו רבנן משום פסידא:
ז סָעִיף א ומ"ש ובהמה שאחזה דם ואין לה רפואה אלא ע"י הקזה וכו' ופליגי בהא רבנן סברי מותר להקיז וכו' משנה שם (לג:) בכור שאחזו דם אפי' מת אין מקיזין לו דם ד"ר יהודה וחכ"א יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום ואם עשה בו מום ה"ז לא ישחוט עליו רבי שמעון אומר יקיז ואף ע"פ שהוא עושה בו מום ופירש"י יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום שלא יחתוך ושלא יפגום את אזנו את חוטמו ואת ניב שפתיו שאין עתיד לחזור ולהתרפאות ובגמ' שם ת"ר בכור שאחזו דם מקיזין לו את הדם במקום שאין עושין בו מום ואין מקיזין את הדם במקום שעושין בו מום דר"מ וחכ"א אף במקום שעושה בו מום ובלבד שלא ישחוט על אותו המום ר"ש אומר אף נשחט על אותו המום רבי יהודה אומר אפי' מת אין מקיזין לו דם א"ר יהודה אמר שמואל הלכה כר"ש מתקיף לה רנב"י הי ר"ש אילימא ר"ש דמתני' עד השתא לא אשמועינן דדבר שאין מתכוין מותר אלא ר"ש דברייתא וכיון דהלכה כר"ש בין במתניתין בין בברייתא נמצא דבכור שאחזו דם יקיז ובלבד שלא יתכוין לעשות בו מום ואם נעשה בו מום בהקזה זו ה"ז נשחט עליו וכ"פ הרמב"ם בפ"ב מהלכות בכורות והתוס' והרא"ש כתבו בתרתי פליגי במתניתין ובברייתא בברייתא פליגי במטיל מום בבעל מום כגון שאחזו דם ביותר אם לא יקיז לו ודאי ימות הילכך חשיב בעל מום ואפי' לא מיית כיון דלא יחיה לעולם מאחיזת דם אם לא שיקיזו אותו במקום שעושים בו מום חשיב כבעל מום ר"מ אסר להטיל מום בבעל מום ורבנן שרו אלא דאסרו לשחוט על אותו מום גזירה אטו היכא דלא מיית בלא עשיית מום דחשיב כתם א"נ אטו היכא שיכול להתרפאות בהקזה במקום שאין עושין בו מום לא חשיב בעל מום ור"ש שרי דלא גזר ובמתניתין פליגי היכא דלא מיית אם לא יקיזו לו דם או כשיכול להתרפאות בהקזה במקום שאין עושין בו מום הילכך לא חשיב בעל מום וחכמים אומרים יקיז ובלבד שלא יטיל בו מום כלומר יזהר בהקזתו שלא יוכל לבא לידי מום כגון שלא יקיז סמוך לאזנו או לניב שפתים או לחוטם דסברי רבנן דבר שאין מתכוין אסור ר"ש אומר יקיז אע"פ שעושה בו מום כלומר שיכול לבא לידי עשיית מום דר"ש לטעמיה דאמר דבר שאין מתכוין מותר ובתרווייהו הלכה כר"ש דקיימא לן דבר שאין מתכוין מותר ובמטיל מום בבעל מום הלכה כרבנן וכר"ש דשרי אבל הא לא ידענא אמאי לא יהא הלכה כרבנן דאמרי ובלבד שלא ישחט על אותו המום משום גזירה ואמאי לא פסק הלכה כחכמים ואיפשר שלא פסק כר"ש אלא במאי דפליג אר"מ במטיל מום בבעל מום אבל במאי דשרי ר"ש לשוחטו על אותו המום הלכה כרבנן דאסרו ומה שלא אמר שמואל הלכה כחכמים משום דרצה שמואל לכלול יחד ר"ש דמתניתין ודברייתא ואף ע"ג דהשמיענו כבר שמואל דהלכה כר"ש בדבר שאין מתכוין מ"מ כיון שלא הוצרך להאריך בכאן כללם יחד וכן מסתברא דאע"ג דאחיזת דם היכא דאין יכולים להתרפאות חשיב מום כדפרישנא מ"מ אין נשחט עליו משום דהוי מום עובר ויש לו רפואה ואף ע"ג דהוי מום עובר מותר להטיל בו מום דקרא קאמר תמים יהיה לרצון כשהוא תמים להקריבו למזבח לרצון כל מום לא יהיה בו ואע"ג דמדאורייתא שרי להטיל מום בבעל מום עובר מדרבנן מיהא אסור ובאחיזת דם דוקא הוא דשרו רבנן משום פסידא עכ"ל:
ח סָעִיף א מותר להטיל מום בבכור בזמן הזה קודם שיצא לאויר העולם מימרא דרב יהודה שם (דף לה:) וגרסי' תו התם אמר רבא גדיא באודניה אימרא בשיפוותיה א"ד אימרא נמי באודניה אימור דרך צדעיו נפק ופירש"י גדי אזניו ארוכות וקודם שיצא כל ראשו נראים אזניו ויכול להטיל מום דכל זמן שלא יצא כל ראשו אינו כילוד: אימרא בשיפוותיה. ששפתיו נראים תחילה ואזניו קשורות ואינם נראים עד שיצא כל ראשו:
א סָעִיף א אסור להטיל מום בבכור כולי בפ' כל פסולי המוקדשין סוף (בכורות דף ל"ג) קאמר לרבנן דהלכתא כוותייהו לגבי ר"מ כל מום לא היה בו לגרמא הוא דאתא דתניא מום לא יהיה בו אין לי אלא שלא יתן בו מום (פי' קרי ביה לא יהיה בו מום שלא יטיל בו מום) מניין שלא יביא דבילה ובצק ויניחנה על האוזן כדי שיבא כלב ויאכלנו ת"ל כל מום:
ב סָעִיף א ומ"ש ואם עשה בו בידים וכו' שם במשנה [דף ל"ד] הצורם אוזן בכור ה"ז לא ישחוט עולמית ד"ר אליעזר וחכ"א נולד בו מום אחר ישחוט עליו ומפרש בגמרא טעמא דרבנן במאי דעבד קנסוה במאי איכוין למישרייה בהאי מומא בהאי מומא קנסוהו רבנן דבהאי מומא לא לישתרי ליה. וי"ל למה לי קנסא ליתסר מדינא עולמית מדאמר רב אשי בפרק כ"ה [דף קי"ד] מניין לבשר בחלב שאסור באכילה שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך ה"ה בבל תאכל עולמית אפילו לא בא בעבירה כגון ע"י נכרי או קטן כדפירש"י לשם וא"כ צורם אוזן בכור ליתסר אפילו צרמו נכרי כבר תירצו התוס' לשם [דף קט"ו] בד"ה כל שתעבתי דמדשרי רחמנא קדשים שהוממו כצבי ואיל א"כ אינו דבר מתועב:
ג סָעִיף א ומ"ש או בגרמתו וכו' במשנה שם [דף לה] זה הכלל כל שהוא לדעת אסור שלא לדעת מותר לאתויי מאי לדעת לאתויי גרמא שלא לדעת לאתויי מסיח ל"ת:
ד סָעִיף א ומ"ש ואם עשה בו מום ומת וכו' בעיא דאיפשיטא שם סוף [דף ל"ט]:
ה סָעִיף א ומ"ש ואם נכרי או תינוק וכו' עד לאחרים אסור משנה שם [דף ל"ה] בשני מעשים בנכרי וקטן וצריכא דאי אשמועינן נכררי דלא אתא למיסרך אבל קטן דאתא למיסרך אימא לא התירו חכמים אפילו לא כיון קטן להתירו ואי אשמועינן קטן משום דלא אתי לאחלופי בגדול אבל נכרי דאתא לאחלופי בגדול אימא לא צריכא ואיכא לתמוה אמ"ש רבינו אפי' אם שואל וכו' והשיבו לו לפי תומם שאסור לשוחטו עד שיפול בו מום דמשמע דוקא בדא"ל עד שיפול בו מום ממילא דליכא למימר דמדבריהם למד נכרי דניחא להו שיפול בו מום אבל אם א"ל עד שנעשה בו מום כמאן דא"ל זיל עביד ביה מומא דמי שנעשה משמע ע"י אדם אלמא דרבינו פוסק כרב חסדא א"ר קטינא דקאמר הכי ובגמרא קאמר עלה אמר רבא מכדי ממילא הוא מה לי היה מה לי נעשה אלא נעשה נמי ממילא הוא ולא שנא אלמא דמסקנא דתלמודא דנעשה נמי משמע ממילא וכ"כ הרא"ש ואפשר דמשמע ליה לרבי' דלישנא עד שיפול בו מום לא משמע טפי ממילא מלישנא עד שנעשה בו מום אבל מפירש"י שכתב לשם וז"ל לא שנו אלא דא"ל אא"כ היה בו מום דמשמע שיפול בו מום ממילא וכו' אבל אם אמר ליה אלא א"כ נעשה בו מום נעשה משמע ע"י אדם עכ"ל מבואר דעד שיפול משמע ממילא טפי מנעשה ואיכא להקשות במ"ש הרמב"ם בפ"ה דהל' בכורות בדין זה שהשמיט הא דשנינו דשאלו נכרי מה טיבו של זה שהניחוהו להזקין כ"כ למה אין שוחטין אותו אלמא משמע דלא התיר אלא בלא שאלת נכרי וזה היפך המשנה ומשמעות הסוגיא וצ"ע. ומ"ש בשם תשובת הרא"ש הוא בכלל כ' סימן כ"ב וז"ל ונכרית זאת כיונה להתיר וגם האומרים לה שאינו נאכל בלא מום כיונו לכך שתטיל בו מום לכך נ"ל דאסור עכ"ל. ונראה דהרא"ש דן את האומרים שכיונו לכך והנכרית גם היא כיונה להתיר דכיון דהנכרית משרתת בבית עליה מוטל לשרת לבעל הבית בכל מה שהוא הנאתו וטובתו של בעה"ב אם כן מסתמא לא נתכוונה אלא להתיר ולפ"ז נמשך דגם האומרים לה נתכוונו לכך דאל"כ כיון שיודעים שהנכרית ודאי תעשה בו מום להתיר כדאמרן א"כ היה להם ליזהר שלא יאמרו כדברים האלה לפני הנכרית מדלא נזהרו אלמא דכל כוונתם לא היה באמירה זו לפני הנכרית המשרתת אלא כדי שתטיל בו מום:
ו סָעִיף א היה הבכור רודף אחר הכהן ובעט בו כדי להציל עצמו וע"י כן עשה בו מום מותר לשחטו עליו וכתב הרמב"ן דוקא שבעט בו בשעת רדיפה אבל אם בעט בו לאחר שניצל ממנו לא והרמב"ם כתב אפילו בעט בו לאחר שניצל ממנו וכ"כ הרא"ש ז"ל כך הוא נוסחת ספרי רבינו הקדמונים והב"י הגיה ומחק גם מחק כל דברי הרמב"ן שכתב רבינו וז"ל המשנה היה בכור רודפו בעטו ועשה בו מום ה"ז שוחטין עליו פירש רש"י לפי שלהצלתו נתכוון א"ר פפא ל"ש אלא שבעטו בשעת רדיפה אבל לאחר רדיפה לא פשיטא מה"ד צעריה הוא דמידכר שרדפו קמ"ל א"ד אמר רב פפא לא תימא בשעת רדיפה אין אבל אחר רדיפה לא אלא אפילו אחר רדיפה נמי מ"ט צעריה הוא דמידכר ולפ"ז הרמב"ן פסק כלישנא קמא והרמב"ם פסק כלישנא בתרא ומה שנמצא בספרי הרא"ש שכתב וז"ל הרמב"ן פסק כלישנא בתרא ט"ס הוא וצ"ל הרמב"ם במקום הרמב"ן ולא הביא הרא"ש דעת הרמב"ן בספרו ומה שהקשה ב"י אדברי רבינו דהיאך כתב תחלה ובעט בו כדי להציל עצמו דמשמע שאם לא היה כדי להציל את עצמו אינו מום והיינו כלישנא קמא דר"פ ואת"כ יכתוב דהרמב"ם והרמב"ן פליגי במילתא עכ"ל לא היה לכתוב קושיא זו בספר דהלא הדבר פשוט דלא היתה דעת רבינו בתחילה כשכתב ובעט בו כדי להציל עצמו לאורויי דיוקא דאם לא היה כדי להציל עצמו אינו מום אלא בתחלה כתב הדין שהכל מודים בו דאם בעט בו כדי להציל עצמו אינו מום ואח"כ כתב דאם בעט בו לאחר רדיפה איכא פלוגתא דהרמב"ן פסק כלישנא קמא והרמב"ם פסק כלישנא בתרא ושרי ליה מאריה לב"י שהטעה את ספרי רבינו ומחק בבא שלימה לפי שראה בספר הרא"ש שכתב הרמב"ן פסק כלישנא בתרא ולפעד"נ דקרוב יותר לומר שט"ס הוא וצ"ל הרמב"ם במקום הרמב"ן כדפרישית דטעות כזה רגיל הוא בספרים אבל למחוק ספרי רבינו כשלא נמצא כך בשום ספר מספריו הוא דבר קשה מאוד ואין שומעין לו:
ז סָעִיף א ד"ת בכור שנפל בו מום עובר וכולי בפרק כל פסולי המוקדשין (בכורות דף ל"ג) פליגי בה תנאי במתני' ובברייתא ודברי רבינו בזה כמ"ש התוספות והרא"ש דבמתניתין פליגי היכא דלא מיית אם לא יקיזוה וכו' ומביאו ב"י באורך ובש"ע כתב כלשון הרמב"ם בפ"ב מה' בכורות:
א סָעִיף א ובהג"מ דחולין דף תשמ"א ע"ד ששאלתם על בכור שנצרם אזנו ואין ידוע אם הנכרי נתכוין להתיר כי הנכרי יודע שאינו נאכל בלא מום או אם יש לתלות שהנכרי עשה לרפואה להקיז דם נראה דלא שכיח הקזה בכה"ג אך יש להתיר מדאמר רבא פרק כל פסולי המוקדשין (בכורות לה.) ל"ש נעשה ל"ש היה כיון דממילא כו' עד ועוד מצאתי וז"ל בכור בזמן הזה אינו אסור אלא מדרבנן לפי שאינו ראוי להקרב ובמעי אמו אף מדרבנן מותר ונכרי שצרם אזן בכור אפי' נתכוין להתירו מותר כדאמר רבא כו' כיון דלא א"ל עשה בו מום עכ"ל ולא משמע בדברי תשובה זו בפסקי מהרא"י אלא בתשובת הרא"ש שכתב רבינו עוד כתב דאם הוא ספק אם הישראל ציוהו אזלינן לקולא ואם הנכרי מל"ת דהישראל ציוהו משמע דנאסר וע"ש בפסקי מהרא"י סימן קס"ט דמשמע כן וכתב מהרא"י בפסקיו סימן קס"ה דמותר לשכור נכרי לבכור כדי לגדלו כ"ב הא"ז בתשובה וכתב דאם הטיל השוכר בו מום דשרי ומצאתי בתשובת א"ז על בכור שמסרו ישראל לשומר נכרי והודיעו שהוא בכור ולו משפט מות לקברו שלם בעורו ונכרים חוקרים הענין ונודעים כי במומו כשר וסופו מוכיח כי בא הנכרי במרמה לבעל הבכור וא"ל דע כי סרסתי העגל ושתק היהודי והבין הנכרי כי באמת הדבר ולא עוד אלא שבא היהודי וראה שאינו מסורס ושתק וכראות הנכרי הלך וסרסו אח"כ מיד אותו הבכור הוא היתר גמור וכ"מ במתני' דבכורות:
א סָעִיף א ואסור להטיל מום בבכור דכתיב כל מום לא יהיה בו קרי ביה יהיה (שב"א תחת היו"ד ופת"ח תחת הה"א עכ"ה):
ב סָעִיף א ואסור אפי' לגרום לו מום דילפינן מכל.
ג סָעִיף א אין שוחטין אותו על ידו דקנסינן ליה:
ד סָעִיף א ואם עשה בו מום ומת ר"ל העושה:
ה סָעִיף א ואפילו אם שואל למה אין שוחטין כו' עד שיפול בו מום פירש"י שאין לומר שהנכרי הזה להתירו נתכוון שהרי אינו יודע שע"י מום שיעשה בו ישחוט אא"כ יפול מאליו עכ"ל מ"ו.
ו סָעִיף א אבל כיון להתירו כגון לאחר שרואה שהתירו על ידו ר"ל ע"י המום שהפיל בו הנכרי שחטוהו שהרי ראה שאף שלא נפל בו מום מאליו שחטוהו ויעשה כן עוד:
ז סָעִיף א שזה חשוב לדעת דבעינן שלא יתכוון להתיר אבל נכרית כיונה להתיר וגם האומרים לה שאינו נאכל בלא מום כיונו לכך שתטיל בו מום כ"כ הרא"ש בתשובה:
ח סָעִיף א היה הבכור רודף אחר האדם יבעט בו כולי כן הגיה מ"ו וכתב בגמ' ובאשר"י לא הזכיר כהן ואדרבה רש"י מפרש רדף אחר האדם וכן נ"ל עכ"ל ולכאורה נראה דכתב כהן לרבותא דאפי' הכהן מותר. ועיין בגמ' פרק פסולי המוקדשין דף ל"ו ע"א דיש שם חסרון לישנא בתרא והביאו הרא"ש וב"י כאן ובגמרא שלי הגהתיהו ע"ש:
ט סָעִיף א וכתב הרמב"ן דוקא כו' כצ"ל ועיין בב"י שהביא הרא"ש שכתב בשם הרמב"ן בהדיא אף לאחר רדיפה וכתב ב"י דט"ס הוא בדברי רבינו ועיין בדרישה:
י סָעִיף א והרמב"ם כתב אפי' בעט לאחר שניצל ממנו וכ"כ הרא"ש כו' דצערו הוא דקמדכר ועיין בח"מ סימן ת"ב בשני שוורים שחבלו זה בזה ובס"ס תכ"א בשני בני אדם שחבלו זה בזה שאם התחיל אחד וחבל בחבירו ובא השני וחזר וחבל בו הראשון חייב והשני פטור אבל אם לאחר שנפרדו זה מזה בא השני וחזר וחבל בו גם השני חייב ולא אמרינן ג"כ התם צעריה הוא דקמדכר והו"ל כאילו חזר וחבלו מיד. ודוחק לומר דכאן איירי דוקא שבעטו מיד לאחר שניצל ובח"מ מיירי לאחר זמן וכמ"ש שם: והיותר נ"ל דשאני הכא דלא איירי לענין חיוב על החבטה אלא אם נאמר שיהא מותר לשוחטו ע"פ מום זה או לא ומש"ה אמרינן דאדכורי מדכר לצערו ובודאי לא משום כדי להתירו לשוחטו אלא משום צערו משא"כ בח"מ דאיירי לענין חיוב תשלומין ע"ש:
יא סָעִיף א מותר להטיל בו מום קבוע דכתיב תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו כשהוא תמים להקריבו למזבח לרצון כל מום לא יהיה (שב"א תחת היו"ד ופת"ח תחת הה"א כנ"ל עכ"ה) בו:
יב סָעִיף א חשיבא כבעלת מום דאין לך מום גדול מזה שאינו יכול לחיות וגם חכמים לא גזרו כאן והתירוה משום פסידא:
יג סָעִיף א וס"ס אינה נשחטת עליו דחשוב כמום עובר כו' פי' אינה נשחטת קודם שמטילין בו מום דהיינו קודם הקזה ול"ת כיון שהמיתה נחשב כמום תשחט עליו ואפי' לר"ש דבסמוך דר"ש לא מתיר לשוחטו אלא אם הקיז לה שאז הוי מום קבוע אבל מום זה דהיינו דאם לא יקיז לה תמות נחשב למום עובר שהרי ע"י הקזה לא תמות ותעבור המום:
יד סָעִיף א רבנן סברי כו' ר"ל אע"ג שרבנן. סברי שמותר להקיזה מ"מ אינה נשחטת ע"י מום של הקזה (כיון דבידים עשאו המום עכ"ה) דגזרי אטו היכא דלא מיית בלא עשיית מים דחשיב כתם א"נ אטו היכא שיכיל להתרפאות בהקזה במקום שאין עושין בו מום לא חשוב בעל מום ור"ש מתיר לשוחטו עליו דלא גזר:
טו סָעִיף א ור"ש שרי לטעמיה אזיל דדבר שאין מתכוין מותר:
טז סָעִיף א מותר להטיל מום בבכור בזמן הזה (קודם שיצא לאויר העולם כגון גדי באזניו שהם ארוכות וקודם שיצא כל ראשו נראית אזניו ויכול להטיל מום וכן אימרא בשפתיו גמרא ורש"י עכ"ה) כו' דכל זמן שלא יצא לאויר העולם אינו קדוש דהרחם מקדשהו ועיין בדרישה:
יז סָעִיף א ומ"ש בזמן הזה כ"כ נמי הרמב"ם בפ"ב דהל' בכורות ז"ל בד"א דמותר להטיל מום בזמן הזה שאין שם בית מפני שסופו להאכל במומו אבל בזמן שבית המקדש קיים אסור עכ"ל ועיין בדרישה:
א סָעִיף א וכתב הרמב"ן דוקא כו' וכתב ב"י דט"ס הוא בדברי רבינו וכתב עוד ב"י ז"ל וגם תחילת לשון רבינו הוא בטעות שכתב ובעט בו כדי להציל עצמו דמשמע דאם לא היה כדי להציל עצמו אינו מום וז"א ואפילו לפי מ"ש בספרים דהרמב"ם והרמב"ן פליג במילתא לא הו"ל למכתב תחילה אלא סתם וכ"ש לפי מ"ש דליכא פלוגתא כו'. ולעד"נ דלק"מ וכל דברי רבינו צודקין הן ואדרבה נאמר שבדברי הרא"ש שנדפס רמב"ן נפל ט"ס וצ"ל רמב"ם במ"ם ושם לא הביא כלל דברי הרמב"ן לאיסור אלא רבינו מצא דבריו וכתבן. גם מ"ש תמיהה למה רתב תחילת לשונו כדי להציל נלע"ד דלשון המשנה דייקו לו כן משום דשם במשנה שנינו ז"ל היה בכור רדפו בעטו ועשה בו מום ה"ז שוחטין עליו עכ"ל. דקשה לפי לישנא בתרא דקי"ל כוותיה למה קתני היה בכור רודפו דהול"ל אם בכור כבר רדפו ובעטו כו' אלא ע"כ צ"ל דס"ל ללישנא בתרא דה"פ דמכח שכבר רדפו איכא למיחש שירדפנו עוד פעם אחרת ומש"ה בעטו כדי להתיש כחו וזהו ג"כ לשון אדכרת צעריה דקאמר הגמרא דאם לא שציערו ברדיפתו מאי איכפת ליה כשירדפנו עוד וק"ל והיינו נמי כדי להציל דכתב רבינו:
ב סָעִיף א בזמן הזה קודם כו' כן מפורש בגמרא דמסכת תמורה ריש פרק כיצד מערימין ופריך שם ע"ז אי בזמן הזה מאי למימרא מהו דתימא נגזור דלמא יצא רוב ראשו וקשדי ביה מומר ואימא ה"נ אפ"ה הא עדיפא מדאתי ביה לידי גיזה ועבודה פירש"י שאם לא יטיל בו מום יצטרך להשהותו עד שיפול בו מום ואדהכי והכי יכשל בגיזה ועבודה עכ"ל ומכאן משמע דמ"ש מותר להטיל קודם שיצא לאויר העולם איירי ביוצא מיעוט ראשו וכדקאמר רבא כגון גדי באזניו כו' דאל"כ קשה מאי למימרא למה לן למיחש ליצא רוב ראשו וכן פירש"י שם ודו"ק ומה"ט דנתן הגמרא דשמא יכשל בגיזה ועבודה כתב נמי רבינו בסימן ש"כ דבזמן הזה מצוה לשתף עם הנכרי באזנו קודם שיצא לאויר העולם כדי לפוטרו מהבכורה אף על פי שמפקיע קדושתו הכי עדיף טפי כדי שלא יבא לידי מכשול להנות ממנו בגיזה ועבודה וכ"כ רבינו להדיא בסימן ש"כ דמה"ט מותר למכרו לנכרי:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.