א מבכרת המקשה לילד יכול לחתך אותו אברים אברים ולהשליכו לכלבים וכתב הרמב"ם דוקא במחתך אבר אבר ומשליכו אבל אם מניח האברים לפניו עד שיצא רובו קדוש למפרע ואסור להשליכו לכלבים וא"א הרא"ש ז"ל כתב דאפילו במחתך ומניח אינו קדוש למפרע יצא כולו כאחד קדוש ואסור להשליכו לכלבים וכתב ג"כ הרמב"ם בשמחתך אבר אבר ומשליך שלא נפטרה מהבכורה וא"א הרא"ש ז"ל כתב שהיא פטורה יצא שליש ומכרו לנכרי וחזר ויצא שליש לדעת הרמב"ם חל עליו קדושה למפרע ולדעת א"א הרא"ש ז"ל כיון שלהבא הוא קדוש מכירה שמכר לנכרי הוי מכירה ומפקיעה ממנו קדושת בכורה יצא שליש דרך דופן ושני שלישים דרך רחם כתב הרמב"ם כיון שלמפרע מתקדש נמצא שרוב הראשון מקדשו וכיון שיצא רוב הראשון דרך דופן אינו קדוש ולדעת א"א הרא"ש ז"ל קדוש יצא רוב העובר ע"י מיעוט אחד האברים שמשלימו לרוב חשוב כילוד אע"פ שרוב האבר מבפנים ואסור למוכרו לנכרי ולהשליכו לכלבים ופוטר הבא אחריו ואם יצא חציו של עובר ע"י רוב אחד מהאברים שעל ידו נשלם יציאת חצי העובר מיבעיא אם חשוב כילוד ולא איפשיטא ואזלינן לחומרא שאסור למוכרו לנכרי ולהשליכו לכלבים ואינו פוטר הבא אחריו:
א סָעִיף א מבכרת המקשה לילד יכול לחתך אותו אברים אברים ולהשליכו לכלבים משנה בפרק בהמה המקשה (חולין סט:) מבכרת שהיא מקשה לילד מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים יצא רובו ה"ז יקבר ונפטרה מן הבכורה: ומ"ש בשם הרמב"ם דדוקא במחתך אבר אבר ומשליכו הוא בפ"ד מהל' בכורות וטעמו דגרסינן התם בגמרא אתמר יצא שליש ומכרו לנכרי וחזר ויצא שליש אחר רב הונא אמר קדוש רבה אמר אינו קדוש רב הונא אמר קדוש קא סבר למפרע קדוש וכיון דנפיק ליה רובא איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא הוא קדוש ומאי דזבין לאו כלום זבין רבה אמר אינו קדוש קסבר מכאן להבא קדוש ומאי דזבין שפיר זבין תנו מבכרת המקשה לילד מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים מאי לאו מחתך ומניח ואי אמרת למפרע הוא קדוש יקבר מיבעיא ליה הכא במאי עסקינן במחתך ומשליך אבל מחתך ומניח נעשה כמי שיצא רובו ויקבר ופסק הרמב"ם כר"ה והרא"ש פסק כרבה:
ב סָעִיף א ומ"ש יצא כולו כאחד קדוש ואסור להשליכו לכלבים היינו סיפא דמתניתין אלא שיש לתמוה עליו למה שינה לכתוב כולו במקום רובו ונראה דכולו דקאמר היינו כל רובו וה"ק להרא"ש אם חתך והניח האיברים לפניו עד שיצא רובו אינו קדוש אבל אם יצא כל רובו כאחד ה"ז קדוש: וכתבו התוס' דלמ"ד מכאן ולהבא הוא קדוש מכי יצא רובו ואילך מיהא טעון קבורה למה שיוצא מרובו ואילך:
ג סָעִיף א וכתב ג"כ הרמב"ם כשמחתך אבר אבר ומשליך שלא נפטרה מהבכורה כ"כ בפרק הנזכר וטעמו משום דמשמע ליה ז"ל דהא דקתני מתני' נפטרה מן הבכורה אסיפא דוקא קאי אבל רש"י והתוספות פירשו דארישא דקתני מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים נמי קאי ורבינו כתב בשם הרא"ש כפירש"י והתוס' ואני לא מצאתי בדברי הרא"ש גילוי דעת בזה:
ד סָעִיף א יצא שליש ומכרו לנכרי וחזר ויצא שליש וכו' כבר נתבאר בסמוך:
ה סָעִיף א יצא שליש דרך דופן ושני שלישים דרך רחם שם ואזדו לטעמייהו דאתמר יצא שליש דרך דופן ושני שלישים דרך רחם רב הונא אמר אינו קדוש ורבה אמר קדוש רב הונא אמר אינו קדוש רב הונא לטעמיה דאמר למפרע קדוש ורובא קמא ליתיה ברחם רבה אמר קדוש רבה לטעמיה דאמר מכאן ולהבא קדיש ורובא דרך רחם נפק וכבר נתבאר דהרמב"ם פוסק כרב הונא והרא"ש כרבה:
ו סָעִיף א יצא הרוב ע"י מיעוט אחד האיברים שמשלימו לרוב חשוב כילוד אע"פ שרוב האבר מבפנים וכו' פשוט שם [ע.]:
ז סָעִיף א ומ"ש ואם יצא חציו של עובר על ידי רוב אחד מהאברים שעל ידו נשלם יציאת חצי העובר מיבעיא אי חשוב כילוד ולא איפשיטא ג"ז שם וטעם הספק דדילמא שדינן מיעוט אבר שבפנים אחר רובו דבחוץ והוה כאילו יצא רוב העובר או דילמא לא שדינן:
א סָעִיף א מבכרת המקשה לילד וכו' משנה בפרק בהמה המקשה (סוף חולין דף ס"ט) המבכרת המקשה לילד מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים יצא רובו הרי זו יקבר ונפטרה מן הבכורה ופירש"י ונפטרה מן הבכורה. שהבא אחריו אינו בכור בין שיצא ראשון אבר אבר ובין שיצא רוב כאחת דהא שני לאו פטר רחם הוא עכ"ל. וכן פי' התוס' בד"ה מאי לאו [תחלת דף ע'] אבל הרמב"ם ספ"ד דהלכות בכורות פסק דנפטרה מן הבכורה אסיפא דוקא קאי כשיצא רובו כאחד אבל רישא כשמחתך אבר אבר ומשליך לכלבים אינה נפטרה מן הבכורה:
ב סָעִיף א ומ"ש בשם הרמב"ם דוקא במחתך אבר אבר ומשליכה וכו' שם כ"כ וטעמו דפסק כרב הונא לגבי רבה ביצא שליש ומכרו לנכרי וחזר ויצא שליש אחר והרי כאן רוב רב הונא אמר קדוש קסבר למפרע הוא קדוש משעת לידה דמכי נפיק רובא משויא ליה לידה מתחלה ואיגלאי מילתא דכי זבין לנכרי לאו כלום זבין דאין לו חלק בו ומתניתין נמי דוקא במחתך ומשליך לכלבים אבר אבר דכיון דליתנהו אמאי תיחול בשעת גמר יציאת הרוב אבל מחתך ומניח עד שיצא הרוב והרי החתיכות לפנינו איגלאי מילתא ביציאת הרוב דמעיקרא קדוש להו ונעשה כמי שיצא רובו בבת אחת ויקבר ונפטרה מן הבכורה אבל הרא"ש פסק כרבה דפליג ארב הונא ביצא שליש וכו' דאינו קדוש קסבר מכאן ולהבא הוא קדוש פי' מיציאת הרוב ואילך הוא קדוש ובתחילת לידתו חולין הוה ויכול למכרו כאילו הוא במעי אמו שהרי קדושתו תלוי בלידה וכיון דמכירתו מכירה הו"ל יד הנכרי באמצע ותו לא קדיש בשני שלישים האחרונים א"כ מתניתין אפילו מחתך ומניח אבר אבר עד שיצא הרוב והחתיכות לפנינו משליכו לכלבים דכיון דמכאן ולהבא הוא קדיש ומקמי יציאת הרוב לא קדיש מידי הנך דאיחתכו מקמי הכי לא חלה קדושה עלייהו כך פירש"י ומשמע מדכתב הנך דאיחתכו מקמי הכי לא חלה קדושה עלייהו דאף למ"ד מכאן ולהבא הוא קדוש דוקא מה שנחתך קודם יציאת הרוב אין קדושה חלה עליו כלל ויכול להשליכו לכלבים אף לאחר יציאת הרוב ומיהו מכי יצא רובו ואילך טעון קבורה למה שיצא וכ"כ התוס' ושכך משמע מל' פירש"י והיינו ממ"ש הנך דאיחתכו מקמי הכי לא חלה קדושה עלייהו כדפרישית ויש להקשות להרמב"ם דפסק כרב הונא דלמפרע הוא קדוש א"כ אסור להטיל בו מום אף ביצא מיעוט ראשו ובפרק כל פסולי המוקדשין מתיר להטיל בו מום קודם שיצא לאויר העולם כל ראשו ע"ש בפירש"י (דף ל"ה) בד"ה גדיא באודניה וצ"ל דלא פירש"י כך אלא לרבה אבל לרב הונא אין הכי נמי דלא שרי להטיל בו מום אלא מכי חזי לאזניו של בכור בפנים בעוד שלא יצא כלל לאויר העולם וכן נראה ממ"ש התוס' בד"ה רב הונא אמר דף ס"ט:
ג סָעִיף א יצא שליש וכו' כבר נתבאר פלוגתא דרב הונא ורבה והרמב"ם פסק כרב הונא והרא"ש פסק כרבה:
ד סָעִיף א יצא שליש דרך דופן וכו' ג"ז שם פלוגתא דרב הונא ורבא והרמב"ם לטעמיה והרא"ש לטעמיה:
ה סָעִיף א יצא רוב העובר וכו' בפ' בהמה המקשה (חולין דף ע') ופסקו כך הרמב"ם והרא"ש שם:
א סָעִיף א עד שיצא רובו קדוש למפרע כו' וא"א הרא"ש ז"ל כתב אפי' במחתך ומניח כו' פלוגתא דרב הונא ורבה הוא ופסק הרמב"ם כרב הונא והרא"ש כרבה:
ב סָעִיף א דאפי' במחתך ומניח אינו קדוש למפרע וכתבו התוס' דאפי' למ"ד מכאן ולהבא הוא קדוש ויכול להשליך במחתך ומניח עד רובו. מיהא מה שיצא אחר שיצא הרוב טעון קבורה ואע"ג שהרוב שיצא אבר אבר יכול להשליך אף לאחר שיצא מיעוט הנשאר מ"מ מיעוט הנשאר קדוש וטעון קבורה:
ג סָעִיף א יצא כולו כאחת קדוש ר"ל כל רובו וה"ק להרא"ש אם חתך והניח האיברים לפניו עד שיצא רובו אינו קדוש אבל אם יצא כל רובו כאחד ה"ז קדוש ב"י:
ד סָעִיף א וכתב גם כן הרמב"ם כשמחתך אבר אבר ומשליך שלת נפטרה מהבכורה אע"ג דבפדיון הבן פוטר זה שנחתך אבר אבר את הבא אחריו שאני התם דאינו משליכו אלא מקבץ החתיכות וקברן והרי הוא כאילו יצא בפעם אחת:
ה סָעִיף א שלא נפטרה מהבכורה דלא נחשב לילד כשמחתך אבר אבר:
ו סָעִיף א יצא שליש ומוכרו פי' ולא חותכו:
ז סָעִיף א חל עליו קדושה למפרע אע"ג דבלידה תלה רחמנא וברובא הוא דהוי לידה מיהו כי נפיק רובא משויא ליה לידה מתחילה ואגלאי מילתא למפרע דכי זבין לנכרי לאו כלום זבין דאין לו חלק בו רש"י:
ח סָעִיף א כיון שלהבא הוא קדוש ז"ל רש"י מיציאת רובו ואילך הוא קדוש ובתחילת לידתו חולין הוי ויכול למכרו כאילו הוא במעי אמו שהרי קדושתו תלויה בלידה וכיון דמכירתו מכירה הו"ל יד נכרי באמצע ותו לא קדוש בב' שלישי אחרונים:
ט סָעִיף א נמצא שהרוב הראשון מקדשו ר"ל שבתחילת לידה הוא צריך ליקדש רש"י:
י סָעִיף א וכיון שיצא רוב הראשון פי' מהרוב הראשון שע"י ראוי להתקדש יצא קצתו דרך דופן וק"ל גם י"ל דה"פ כיון דהקדושה תליא ברובו א"כ הרוב מאותו הרוב הוא שליש כולו וכיון ששליש כולו יצא ראשונה דרך דופן קרוי הרוב ור"ל הרוב מדבר שהקדושה תלויה בו:
יא סָעִיף א ע"י מיעוט אחד מהאברים שמשלימו לרוב פירוש ורוב האבר נשאר בפנים חשוב כילוד פירוש ולא אמרינן נשדי המיעוט אבר שיצא אחר הרוב שבפנים נמצא שלא יצא רוב הולד ואם רצה מחתך ומשליך לכלבים ומשום מטיל מום בקדשים ליכא דמותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם כגון יציאת ראשו או יציאת רובו דרך מרגלותיו רש"י והטעם דלא אמרינן הכי מפרש בגמ' דלא שבקינן רובא דעובר ואזלינן בתר רוב אבר.
יב סָעִיף א מיבעיא אי חשוב כילוד אי אמרינן דשדינן מיעוט אבר הנשאר מבפנים אחר הרוב שיצא בחוץ ונמצא שיצא רוב העובר וע"ל סי' י"ד מ"ש רבינו אבעיא כזו לענין אם יש לו היתר בשחיטת אמו ע"ש:
א סָעִיף א אלופי ומיודעי הר"ר יעקב ראיתי דבריך על הבהמה המעוברת שלא בכרה שקנה יהודי מן עבדי דוכוס ששללו שלל ובשעה שמכר לו הנכרי אמר אם תבא נכרית פלונית שהבהמה שלה תן לה לפדותה ושוב באתה הנכרית ונתרצה היהודי ליתן לה לפדותה ולא הספיקה להביא מעות עד שילדה בבית ישראל דעתי נוטה שחייבת בבכורה דהא ודאי הבעלים נתייאשו מן הליסטים וקניא ישראל ביאוש ושינוי רשות אע"ג דנתרצה הישראל לפדות בדיבור בעלמא לא קני בלא משיכה ובלא כסף מכרם:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.