א מי שהכין כל צרכי חופתו שאפה פתו וטבח טבחו ומזג יינו ומת אביו של החתן או אמה של הכלה שאין להם מי שיטריח בשבילם לפעם אחרת וגם הוא בענין שאם ידחה החופה יפסיד מה שהכין כגון שאינו נמכר מכניס את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש וכיון שהלה עליו החופה הויא ליה לדידיה כרגל ונוהג שבעת ימי המשתה ואח"כ נוהג שבעת ימי אבילות וכל ז' ימי המשתה שהן לו כרגל נוהג בהן דברים שבצינעא ואסור בתשמיש המטה הילכך כל שבעת ימי המשתה ושבעת ימי האבל הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים וכתב הראב"ד דתרוייהו דוקא שיהיו אנשים ישנים עם החתן ונשים עם הכלה ודוקא בלילה אבל ביום מותר להתייחד עמה כמו עם שאר נשים ואינו אסור אלא בתשמיש המטה אבל במיני פרישות במזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו מותר ולא עוד אלא אפי' בחיבוק ונישוק וכיוצא בו מותר וא"א הרא"ש ז"ל כתב הרבה הפליג החכם להחמיר בלילה להצריך שתי משמרות והפליג להקל ביום להתיר יחוד חיבוק ונישוק ואיפכא מסתבר' כי למראית העין היצר מתגבר הלכך יחוד אסור ביום כמו בלילה אבל במיני פרישות א"צ להרחיק וא"צ שתי משמרות אלא הוא בין האנשים או היא בין הנשים וכתב הרמב"ן מנין ל' אינו מונה אלא משבעת ימי האבילות ואילך ואינו דומה לקובר מתו ברגל שהרגל עולה לו למנין ל' אע"פ שאינו מונה ז' אלא לאחר הרגל דהתם נוהג מצות ל' ברגל אבל הכא כל שבעת ימי החופה מותרין בגיהוץ ותספורת הילכך לא סלקי כלל וכ"כ א"א ז"ל והיכא שאין לו פסידא שיכול למכור מה שהכין או אפי' אית ליה פסידא ומת אמו של חתן או אביה של כלה או אחד משאר הקרובים שנשאר להם מי שיכין להם לפעם אחרת לא התירו לדחות האבילות וכתב בעל הלכות שמכניס המת לחדר ואת החתן והכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש ונוהג שבעת ימי אבילות ואח"כ ז' ימי המשתה וכ"כ הרי"ץ גיאת ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל אלא קובר אותו מיד ונוהג ז' ימי האבילות ודוחה חופתו עד שיעברו כל ל' יום אם לא שיש לו בנים קטנים או לא קיים פריה ורביה כאשר יתבאר והרמב"ן כתב שאין מאחרין החופה ל' יום כיון דטריח ליה וקאי עליה מילתא:
א סָעִיף א מי שהכין כל צורכי חופתו וכולי ברייתא בריש כתובות (ג:) ופירש"י מכניסין את המת לחדר שלא יקברוהו דא"כ חלה אבילות על האבל בסתימת הגולל ושוב לא יוכל לכנוס עד שיעבור האבל ופורש ויקברו את המת מיד דכיון דחלה עליה חתונה הויא לגביה כרגל ולא אתיא אבילות וחיילא:
ב סָעִיף א ומ"ש ונוהג ז' ימי המשתה ואח"כ נוהג ז' ימי אבילות שם בבריית' וכתב הר"ן דלדברי הגאון דיום מיתה וקבורה חייב באבילות מדאורייתא טעמא דנוהג ימי משתה ברישא הוי משום דב"ד מתנים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה ולפ"ז אינו ראוי להתעסק בדברים של שמחה כל אותו היום אלא שאינו חייב לעשות מעשה של אבילות והיינו שב ואל תעשה עכ"ל. ואמרינן בגמ' דדוקא נקט אביו של חתן או אמה של כלה דאבי החתן הוא הטורח בצרכי סעודה ואמה של כלה היא המכינה תכשיטין ואם לא יכנוס עכשיו שוב אין מכין להם ומפני כך התירו להכניס את המת לחדר והחתן והכלה לחופה אבל מת אבי הכלה ואם החתן לא וכתב הר"ן ואמה של כלה וכגון דאיכא תמרוקי נשים וקישוטין שאין מתקיימים דאי לא באותם שהכינה לה תנשא לאחר ז' ימי אבילות ולא צריכה לה למיטרח עליה:
ג סָעִיף א ומ"ש וכל ז' ימי המשתה שהן לו כרגל נוהג בהם דברים שבצינעא ואסור בתשמיש המטה שם: ומ"ש הילכך כל ז' ימי המשתה וז' ימי האבל הוא ישן בין האנשים וכו' שם בברייתא:
ד סָעִיף א וכתב הראב"ד דתרווייהו דוקא וכו' וא"א הרא"ש ז"ל כתב הרבה הפליג החכם להחמיר בלילה וכו' בפ' א"מ והרמב"ן בת"ה הביא דברי הראב"ד וכתב עליהם כבר הורה זקן ולענין הלכה כיון שהרמב"ן הודה לו הכי נקיטינן וכתבו הגהות מיימון בפי"א אהא דאמרינן הוא ישן בין האנשים וכו' כתב ראב"ן מיעוט אנשים ב' מיעוט נשים שתים :
ה סָעִיף א וכתב הרמב"ן מנין ל' אינו מונה אלא מז' ימי האבילות ואילך וכו' בת"ה וכ"כ הרמב"ם בפי"א ומ"ש דכל ז' ימי החופה מותרים בגיהוץ ותספורת כתב הרמב"ן דטעמא משום דכתיב (ישעיה לג) מלך ביפיו תחזינה עיניך:
ו סָעִיף א והיכא שאין לו פסידא וכו' כל זה כתב הרא"ש בפרק א"מ וכתב שם שמדברי הרי"ף נראה שסובר כדברי בעל הלכות וכ"ד הר"י גיאת והוא ז"ל כתב עליהם דלא מסתבר כלל וגם הרמב"ן כתב בת"ה על דברי ב"ה והר"י גיאת שהם דברי טעות ולענין הלכה נקיטינן כדברי הרמב"ן והרא"ש וגם הגהות מיימון כתבו פי"א דלא נראה לראבי"ה ודברי בה"ג ומ"ש רבינו שנשאר להם מי שיכין להם לפעם אחרת מבואר מתוך מה שכתבתי שאמרו בגמרא דדוקא נקט אביו של חתן או אמה של כלה אבל איפכא לא:
ז סָעִיף א והרמב"ם כתב שאין מאחרין החופה ל' יום וכולי ז"ל בספי"א אבל אם מת אביה של כלה וכו' נוהג ז' ימי אבילות תחלה ואח"כ תכנס לחופה וינהגו ז' ימי המשתה ומשמע לרבינו שתיכף שעברו ז' ימי האבל קאמר הרמב"ם דתכנס לחופה ונתן טעם לדבר משום דטריח ליה וקאי עליה מילתא וכן כתב הרמב"ן בת"ה וז"ל שמע מינה דכל היכא דאית ליה פסידא מכניסין את המת לחדר וכו' והיכא דאיפשר ולית לה פסידא קוברין את המת תחלה ונוהג ז' ימי אבילות ואח"כ מכניסין את החתן ואת הכלה לחופה ונוהג ז' ימי המשתה מיד ולא מאחרין ליה שלשים כשאר נישואין כיון דטריח ליה וקאי עלויה מילתא עכ"ל ואיפשר שמה שכתב רבינו כאן הם דברי הרמב"ן וטעה הסופר וכתב מ"ם במקום נו"ן ולענין הלכה נקיטינן כדברי המיקל באבל:
א סָעִיף א מי שהכין כל צרכי חופתו וכולי ברייתא בריש כתובות ודוקא שהכין כל צרכי חופתו אבל אם לא הכין הכל כגון שאפו פתו וטבח טבחו ולא מזג יינו או איפכא דהשתא בע"כ צריך הוא להשתדל להכין לו יין ידחה החופה וישתדל לו להפין לפעם אחרת גם הפת והבשר וכן צריך לפרש דהכינו כל התכשיטין להכלה מה שצריך לחופה דאם לא הכינו כל התכשיטין ומתה אמה של הכלה תדחה החופה מטעמא דאמרן:
ב סָעִיף א ומ"ש וכיון שחלה עליו החופה הו"ל לדידיה כרגל וכו' כתב הרמב"ן בספר ת"ה [דף כ"ד ע"ג] ומנא הא מילתא דאמור רבנן חופה כרגל כדתניא וביום הראות בו יש יום שאתה רואה ויש יום שאין אתה רואה מכאן אמרו חתן שנראה בו נגע נותנין לו כל שבעת ימי המשתה לו ולאצטליתו ולכסותו וכן ברגל נותנין לו כל ימי הרגל עד כאן לשונו:
ג סָעִיף א ומ"ש וכל ז' ימי המשתה שהן לו כרגל נוהג בהן דברים שבצינעא אסור בתשמיש המטה הילכך כל ז' ימי המשתה וז' ימי אבילות הוא ישן בין האנשים וכו' שם בברייתא ואע"ג דבאשתו נדה היכא דבעל לא חיישינן להרגל וא"צ שימור וכן באבילות דעלמא לא חיישינן קאמר בגמרא דהכא חיישינן טפי דאבילות דהכא קילא ליה משום דנוהג ז' ימי משתה ואתר כך ז' ימי אבילות אבל קשה למה צריך שימור בז' ימי המשתה תיפוק ליה משום דם בתולים דאסורה לו כנדה וחמיר ליה וי"ל דאה"נ דאם היתה בתולה א"צ שימור אלא הכא מיירי בהיתה בעולה ועי"ל דצריך שימור משום אבילות היכא דיש לו אשה אחרת:
ד סָעִיף א וכתב הראב"ד דתרוייהו דוקא וכו' טעמא דבחדא ודאי איכא למיחש שמא ילך הוא אצלה או היא תלך אצלו וכיון דלא הצריכו שימור אלא בשינה שהוא בלילה אלמא דביום א"צ שימור ומותר להתייחד עמה כמו עם שאר נשים שלו בשעת אבילות ואע"ג דאבילות זו קילא ליה לא חיישינן להרגל דבר ביום כיון דבלאו הכי אסור לשמש ביום:
ה סָעִיף א ומ"ש להתר חיבוק ונישוק נראה דאזיל לטעמו דלגבי סמוך לווסתה התיר ג"כ בכל הקרובות משום שאין שם אלא חששא של דבריהם דוסתות דרבנן ולכן אין לאסור אלא תשמיש אבל חבוק ונשוק שרי כדכתב בית יוסף בשם הראב"ד לעיל בסימן קפ"ד ס"י וה"נ הכא לא אסרו משום אבילות דרבנן אלא תשמיש אבל חבוק ונשוק וכיוצא בו מותר ומה שהרא"ש השיג עליו מסברתו בלא ראייה אינה השגה ועוד דמ"ש ואיפכא מסתברא כי למראית העין היצר מתגבר תימה הלא ביה"כ לא הכריעו כסברא זו אלא איפכא הכריעו בירושלמי כדתנן בפרק מקום שנהגו מקום שנהגו להדליק נר בליל יה"כ מדליקין ובמקום שנהגו שלא להדליק אין מדליקין ותנא שניהם לא נתכוונו אלא לדבר אחד פי' להפריש מתשמיש האומר להדליק שאסור לשמש מטתו לאור הנר והאומר שלא להדליק מפני שרואה אותה ומתאוה לה ובירושלמי גרסינן מקום שנהגו להדליק משובח ממקום שנהגו שלא להדליק א"ר ירמיה תדע שכן הוא שהרי האיש צנוע הוא ואינו משמש לאור הנר וכל זה מביאו ב"י בא"ח סימן תר"י שמעינן דסברת הראב"ד עיקר גם הרמב"ם הודה לו והכי נקטינן מיהו עכשיו נוהגין לייחד אחד עם החתן ואחד עם הכלה ואין מצריכין ב' אנשים וב' נשים כמ"ש בהגהת מיי' ומביאו ב"י גם לא כסמ"ג והמרדכי דמקילין דסגי באחד אלא צריך ב' מיהו אם מייחדים עמהם קטן וקטנה צריך שיהיו יודעין טעם ביאה ושאינה מוסרת עצמה לביאה כמו שמבואר בא"ע סימן כ"ב:
ו סָעִיף א וכתב הרמב"ן מנין ל' אינו מונה וכו' כ"כ בספר ת"ה [דף כ"ד ע"ג] וכתב הטעם דבשבעת ימי חופה מותר בגיהוץ ובתספורת משום מלך ביופיו תחזינה עיניך ויש להקשות להר"ן שכתב ברפ"ק דכתובות דאף ע"ג דלגאון יום מיתה וקבורה מחייב באבילות דאורייתא וז' ימי המשתה מדרבנן היא ב"ד מתנים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה ועל כן כל אותו היום אין לו להתעסק בשמחה אלא שאינו חייב לעשות מעשה אבילות והיינו שב ואל תעשה עכ"ל ומביאו ב"י והרי להרמב"ן גיהוץ ותספורת מעשה של שמחה היא ועוקר דבר מן התורה במעשה ואין לומר דלהרמב"ן אין שום אבילות דאורייתא אפי' ביום א' שהרי הוא ז"ל הסכים לדעת הגאון כמ"ש רבינו לקמן בסי' שצ"ח ע"ש ועוד תימה לדעת הרמב"ן שמתיר גיהוץ ותספורת והלא אם אין בגדיו מגוהצין וכן אם אינו מספר שער ראשו וזקנו דברים שבצינעא הוא דאינו מפורסם שמשום אבל הוא דשמא לפי שאין בגדים מגוהצין ואין הספר מזומן לספר אותו ע"כ נראה לאסור גיהוץ ותספורת כמו תשמיש המטה דכולן דברים שבצינעא נינהו אלא מיהו דינו של הרמב"ן אמת דאינו דומה לקובר מתו ברגל דעשה דרבים הוא דכתיב ושמחת בחגיך ואעפ"כ נוהג דברים שבצינעא הלכך עולין לו ימי הרגל למנין ל' אבל הכא איפכא הוא הרגל הוא שלו בלבד לנהוג בו ז' ימי המשתה הלכך אע"פ שנוהג דברים שבצינעא אין עולין לו למנין ל':
ז סָעִיף א והיכא שאין לו פסידא וכו' ואע"ג דגם ממ"ש האלפסי רפ"ק דכתובות משמע דס"ל כבה"ג ורי"ץ גיאת כדכתב הרא"ש והר"ן מ"מ כיון שלא כתב כן הרי"ף בפירוש לא הביא רבינו דבריו אלא דברי בה"ג ורי"ץ גיאת שכתבו כך בפי' ולענין הלכה כיון דהרמב"ן והרמב"ם כתבו כהרא"ש הכי נקטינן שלא לעשות החופה עד שיקברוהו תחלה וינהוג שבעת ימי אבילות ואחר כך יעשה החופה ולפע"ד אפשר לפרש כך גם דברי הרי"ף שהרי גם הרמב"ם כתב ספי"א כלשון הרי"ף דנוהג שבעת ימי אבילות מתחלה ואח"כ כתב דעושין החופה אחר ז' ימי אבילות ע"ש אלא מיהו לא קי"ל כהרא"ש שדוחין חופתו עד אחר ל' אלא כמ"ש הרמב"ן שאין מאחרין החופה ל' יום כיון דטריח ליה וקאי עליה מילתא ובמקצת ספרי רבינו כתוב הרמב"ם וטעות הוא דלשון זה כתבו הרמב"ן בספר ת"ה [דף כ"ד ריש ע"ג] אכן גם הרמב"ם הסכים לזה כמפורש כמ"ש סוף פ' י"א:
א לא נהגו בן רק נהגו ליקח קטן לחתן וקטנה לכלה:
א סָעִיף א ומת אביו של חתן כו' פי' אב החתן רגיל להכין צרכי סעודה ולא אמו ואם הכלה מכינה תמרוקי הנשים ותכשיטים ולא אביה גמ':
ב סָעִיף א יפסיד מה שהכין כגון שאינו נמכר וגם אינו מתקיים בעינו אם ישהה אותו:
ג סָעִיף א מכניס את המת לחדר דאם יקברוהו יחול עליו אבילות בסתימת הגולל ושוב לא יכול לכנוס לחופה עד שיעבור האבילות ומיד אחר הבעילה יקברוהו לכך פירש שדברים שבצינעא נוהג רש"י ואפילו למ"ד אבילות יום ראשון (יום מיתה וקבורה) דאורייתא אדחוהו רבנן בשב ואל תעשה (ולפ"ז אין ראוי להתעסק בדברים של שמחה כל אותו היום אלא שאינו חייב לעשות מעשה של אבילות והיינו שב ואל תעשה עכ"ה) ר"ן:
ד סָעִיף א וכיון שחלה החופה הו"ל לדידיה כרגל כו' עיין בדרישה:
ה סָעִיף א ואסור בתשמיש המטה פי' אפי' לדידהו שהיו בועלין אחר בעילת מצוה ומש"ה מותר בחיבוק ונישוק והא דכתב ואסור בתשמיש המטה אף ע"ג דהוא בכלל דברים שהצינעא משום דבעי למכתב עליו הלכך כל שבעת ימי המשתה כו' ומש"ה פרטיה וע"ל סימן ת' שכתב שיש בכלל דברים שבצינעא ת"ה ורחיצה ונעילת הסנדל:
ו סָעִיף א וז' ימי האבל הוא ישן כו' דכיון דהקילו בו לדחות האבילות בז' הראשונים חששו שמא יקל לומר שנדחה לגמרי אף לענין בעילה לכך החמירו להצריכו שמירה גמרא בפ"ק דכתובות וע"ש דלכאורה יש לחלק בין אבילות דרבנן דקיל בעיניו ובין נידה דאורייתא דמקילין ביה לעיל ס"ס קצ"ב לאחר ביאה ראשונה ע"ש:
ז סָעִיף א הוא ישן בין האנשים כו' עיין בדרישה.
ח סָעִיף א ולא עוד אלא אפי' חיבוק ונישוק וכיוצא בו מותר כו' גם הרא"ש לא פליג אלא דצריך שמירה גם ביום אבל מודה דבשאר פרישות א"צ הרחקה וכמ"ש רבינו בשמו בסמוך וצ"ע הא כתב רבינו לעיל בסימן קצ"ג אליבא דכ"ע דבזמן הזה לאחר שבעל אפי' לא ראה דם צריך לפרוש בכל הפרישות כדין נידה ואפשר דהכא לא איירי מדין דם בתולים אלא מדין הרחקה מכח אבילות ומיירי מאלמנה דליכא למיחש בה לדם כ"א איסור תשמיש מכח אבילות ודו"ק:
ט סָעִיף א להצריך ב' משמרות פי' ובכל משמר צ"ל ב' שמא האחד יצטרך לנקביו או ישן בלילה וכמ"ש בא"ע סימן נ"ב:
י סָעִיף א אלא הוא בין האנשים כו' כאן לא כתב הוא ישן בין האנשים כמ"ש הראב"ד הנ"ל דהוא ס"ל דאפי' ביום בלא שינה צריך שימור:
יא סָעִיף א דהתם נוהג מצות שלשים ברגל פי' שאסור ברגל בגיהוץ ובתספורת:
יב סָעִיף א אבל הכא כל ז' ימי החופה מותרין כו' משים מלך ביפיו תחזינה עיניך:
יג סָעִיף א וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל ואע"ג דהרא"ש פליג אהרמב"ן וס"ל דמותר ברגל בדברים שאסורים משום אבל כמ"ש לקמן ריש סימן שצ"ט מ"מ מדין רגל עצמו נאסר בקצת דברים שאסורים באבל כגון לגהץ ולספר ואינו מתיר שם אלא ללבוש המגוהץ משא"כ בחתן אפי' לגהץ מותר וק"ל:
יד סָעִיף א ומת אמו של חתן כו'. שנשאר אב החתן ואם הכלה הרגילין להכין צרכיהן:
טו סָעִיף א כיון דטריח ליה וקאי עליה מילתא אלא מיד לאחר ז' ימי אבילות נכנס לחופה ועושין ז' ימי משתה ולענין הלכה נקטינן כדברי המיקל באבל ב"י:
א סָעִיף א וכיון שחלה עליו החופה הו"ל לדידיה כרגל כו' לפי מ"ש לקמן בסימן שס"א ובא"ע סימן ס"ה והבאתי ראיה מל' הגמרא והמרדכי ובשאר הפוסקים דמה שמכסין ראש הכלה בשחרית מקרי חופה ע"ש. נ"ל ג"כ לסמוך אזה דאם יארע חלילה אבילות לחתן או כלה אחר שכיסו ראש הכלה דא"צ לפסוק ז' ימי המשתה אלא קוברין המת מיד ונדחו ז' ימי אבילות עד אחר ז' ימי המשתה כדין אי מת אביו של החתן כו' שכתב רבינו כאן ודו"ק ואפשר לחלק ולומר דדוקא בימיהן דהיו מקדשין מתחילה בשעת שידוכין מש"ה מתחיל החופה בשחרית דשייך יחוד אחר שכבר נתארסה משא"כ בזמנינו מיהו נראה דגם בימי המרדכי לא היו מקדשין כ"א תחת החופה כבזמניכו ואפ"ה קרא חופה משעת כיסוי הכלה:
ב סָעִיף א הוא ישן בין האנשים כו' וכן האשיר"י הביא דבריו בפ"ק דכתובות וא"כ ארבע שומרים צריכין והסמ"ג והמרדכי כתב דסגי באחד. והמנהג לייחד אחד עם החתן יאחד עם הכלה. וב"י הביא הג"מ שכתבו בשם הרמב"ן מיעוט אנשים ב' מיעוט נשים ב':
ג סָעִיף א ודוקא בלילה אבל ביום כו' וכ"פ ב"י ורמ"א כתב מנהג שלנו כמ"ש מ"ו ואוסר ליחד ביום בלא קטן או קטנה:
ד סָעִיף א כי למראית העין היצר מתגבר וא"ת הא שנינו בפ' מקום שנהגו וכתבו רבינו לעיל בא"ח בסימן תר"י ז"ל מקום שנהגו להדליק נר בליל יום כפורים מדליקין ופירש"י משום שאסור לשמש מטתו לאור הנר ש"מ דאף במקום איסור תשמיש חוששין טפי שישמש בלא מראית עין מבמראית עין וי"ל דשאני הכא דאפשר ע"י האפלת טליתו משא"כ התם דלאור הנר אסור לשמש אפי' ע"י האפלת טלית וכמ"ש רבינו לעיל בא"ח ס"ס ר"מ בשם הראב"ד וה"מ ורמ"א התיר שם דוקא ע"י מחיצה גבוה י' טפחים ובשבת וי"כ ליכא למיחש שיעשה מחיצה באיסור ועי"ל דהתם לא חשדינן שיעשה איסור במזיד וישמש אלא חיישינן שמא ישכח וישמש ועשו היכר בנר שיזכור שאסור לשמש:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.