א א"ר יוחנן מניין לקבורה מן התורה פירוש שצריך לקוברו בקרקע ולא יתננו בארון ויניחנו כך ת"ל כי קבור תקברנו לפיכך הנותן מתו בארון ולא קברו בקרקע עובר משום שמלין המת אלא צריך לקוברו בקרקע ואם עשה לו ארון וקברו בקרקע אינו עובר עליו ומ"מ יפה לקוברו בארץ דקבורת ארץ ממש מצוה אפי' בח"ל ובכל מקום ומקום לפי מנהגו יש קוברין בכוכין ויש בחפירות ויש בארון ויש בלא ארון ולדברי הכל נותנים המת על גביו ופניו למעלה והכי איתא בירושלמי יהבוני על גבי לא עומד ולא יושב ולא מונח ראשי בין ברכי אלא כאדם שהוא ישן שאלה לרב נטרונאי איזו דרך ישרה לקבורה אם להטילו בכוך ולהניח לוח למעלה מן הכוך שלא יגע בפניו עפר וטיט או כשם שאנו עושין שנותנין עפר על כולו והשיב להטיל עפר על פניו יש בזיון בדבר ולא נכון לעשות כן ולא כל הארצות שוות יש מקום שיש ברד גדול כמו בא"י מכניסים אותו לכוך ואין נותנין עליו עפר כל עיקר שסומכין שיש שם ברד ויבש המת ואינו מתליע אבל בבבל שאין שם ברד קוברין אותו בארון ונותנין עפר על פניו ועל עיניו ואם יש גשמים מביאים עפר יבש ונותנין עפר על פניו ומכסין פניו בבגדיו ונותנין עפר על בגדיו ועל כולו וביון שנותנין בגובה טפח נותנין לוח שהוא כיסוי של ארון על העפר וחוזרין ונותנין עפר הרבה עד שנעשה גל גבוה כמו אמה או יותר ומה שנותנין עפר שרפואתו עפר הוא שכן כתיב כי עפר אתה וגו' ירושלמי בצואתו של רבי אמר אל תרבו עלי מאוד תכריכין ותהי ארוני נקובה לארץ פירוש שיטלו דף הארון התחתון וישכיבהו על הארץ שקבורת קרקע מצוה ולא תימא משום חביבותא דא"י אלא אפילו בח"ל דכתיב כי עפר אתה וגו' בראשונה היו קוברין במהמורות נתעכל הבשר מלקטין העצמות וקוברין אותו בארונו אותו היום היה מתאבל למחר היה שמח לומר שינוחו עצמות אביו מן הדין תניא באבל רבתי אין קוברין ב' מתים זה בצד זה אא"כ היה דופן הקבר מפסיק ביניהם שנמצא כל אחד ואחד בתוך קבר לעצמו ולא המת בצד העצמות ולא העצמות בצד המת ר' יהודה אומר האיש נקבר עם בתו הקטנה והאשה נקברת עם בנה הקטן ועם בן בנה הקטן זה הכלל כל שישן עמו בחייו נקבר עמו במותו ונהגו עכשיו כר' יהודה אין נותנין שתי ארונות זה על זה ואם נתן כופין העליון שיפנה שאין נוהגים בזיון במתים ודוקא שאין ביניהם עפר ששה טפחים אבל אם יש ביניהם עפר ששה טפחים מותר אין קוברין רשע אצל צדיק אפי' רשע חמור אצל רשע קל אין קוברין וכן אין קוברין צדיק וכ"ש בינוני אצל חסיד מופלג :
א סָעִיף א א"ר יוחנן מנין לקבורה מן התורה וכו' בפ' נגמר הדין (סנהדרין מו.) ואיתא תו התם א"ל שבור מלכא לרב חמא קבורה מדאורייתא מנא לכו אישתיק ולא א"ל מידי א"ר אחא בר יעקב אתמסר עלמא בידא דטפשאי מיבעיא ליה למימר כי קבור תקברנו ודחי דילמא דלעביד ליה ארון כלו' אבל קבורת הארץ לא משתמע מיניה ולהכי לא א"ל מהאי ופריך נימא ליה מריבוייא דתקברנו ומשני לא משמע ליה לשבור מלכא דרשא מרבוייא וכתב הרמב"ן בת"ה על זה נמצינו למדים שהעושים ארון למת ומניחו בבית הקברות אינה קבורה ובכלל מלין מתו הוא ועובר עליו ואם עשה ארון וקברו בקרקע אינו עובר עליו אף על פי כן יפה היה לקברו בארץ דקבורת ארץ ממש מצוה כצואתו דרבי ואפי' בח"ל ומה שנהגו חכמי התלמוד בארונות לאחר עיכול הבשר הוא כדאמרינן בירושלמי או שהיו נוקבים ארון לארץ עד כאן לשונו:
ב סָעִיף א ולדברי הכל נותנים המת על גביו ופניו למעלה וכו' ז"ל הרמב"ן בת"ה מניחין אותו פניו למעלה כדאמרינן במתי מדבר (ב"ב עד.) הוו גנו אפרקידא א"נ מן הצד כדאמרינן בירושלמי יהבוני על סטרי לא עומד ולא יושב ולא ראשי מונח בין ?ברכיו אלא כדרך שאדם ישן בפרק המוכר פירות (בבא בתרא קא.) אמרינן בכוכין לר"ש דעביד להו כמין נגר והוינן בה קבורת חמורים הוא זו ובסוף נזיר ירושלמי אי זו מושכב כדרכו רגליו מפושטות וידיו על לבו וז"ל הרמב"ם בפ"ד חופרים בעפר מערות ועושין כוך בצד המערה וקוברים אותו בו ופניו למעלה ומחזירים העפר והאבנים עליו ויש להן לקבור בארון של עץ עכ"ל:
ג סָעִיף א שאלה לרב נטרונאי איזו היא דרך ישרה לקבורה וכו' בת"ה ויש בדברי רבינו ט"ס שכתב יש מקום שיש כוך גדול וכו' אבל בבבל שאין שם כוך וכו' וצריך להגיה בשנייה ברד במקום כוך וכ"כ הרמב"ן בת"ה:
ד סָעִיף א ירושלמי בצואתו של רבי אל תרבו עלי מאד תכריכין וכו' בפרק בתרא דכלאים:
ה סָעִיף א ומ"ש ולא תימא משום חביבותא דא"י וכו' כ"כ הרמב"ן בת"ה:
ו סָעִיף א בראשונה היו קוברין במהמורות וכולי בירושלמי:
ז סָעִיף א תניא באבל רבתי (פי"ג) אין קוברים ב' מתים זה בצד זה והרמב"ן כתב בת"ה כלשון הזה באבל תניא המוצא מת וכו' אין קוברין ב' מתים זה בצד זה פי' אא"כ היה דופן הקבר מפסיק ביניהם שנמצאו כל אחד בתוך קבר לעצמו ולגבי כוכין תנן אמה בנתיים חצי אמה לדופן הכוך ותנן רשב"ג אומר הכל לפי הסלע הלכך מרחיקין בכדי שיעמודו כוכין ולא ליתו לאינפולי לפי הארץ עכ"ל:
ח סָעִיף א ומ"ש ולא את המת בצד העצמות וכו' כתב הרמב"ם שם דהכי תניא באבל מכילתא אחריתי. ומ"ש ונהגו עכשיו כרבי יהודה כ"כ הרמב"ן בת"ה:
ט סָעִיף א אין נותנין ב' ארונות זה על זה וכו' ג"ז באבל רבתי:
י סָעִיף א ומ"ש ודוקא שאין ביניהם עפר ששה טפחים וכו' צ"ע שבת"ה כתב על ברייתא זו ודוקא בנוגעים אבל בשני קברות זה למעלה מזה וקרקעיתו של עליון מפסיק בינתיים שלשה טפחים מותר:
יא סָעִיף א אין קוברין רשע אצל צדיק אפי' רשע חמור אצל רשע קל בס"פ נגמר הדין (סנהדרין מז.): ומ"ש אין קוברין צדיק וכ"ש בינוני אצל חסיד מופלג ז"ל הרמב"ן בת"ה וכן צדיק וכ"ש בינוני אין קוברין אותו אצל חסיד גמור ומופלג כדאמרינן (מ"ק כה.) כי נח נפשיה דר"ה ואסקוהו לא"י אמרי נינחי' גבי רבי חייא דר"ה ריבץ תורה בישראל ורבי חייא ריבץ תורה בישראל ובההוא צורבא מרבנן אמרינן (שם יז.) עיילו למערתא דחסידי ולא קבלוהו למערתא דדייני וקבלוהו דעבד כרבי אלעאי וכו' עכ"ל כתב רבינו ירוחם בנתיב כ"ח בשם ה"ר יהודה החסיד אין לקבור ב' מתים יחד שהיו שונאים זה את זה שאף במותם אין להם מנוחה יחד ועוד כתב שם קצת אזהרות בענין קבורת המת:
א סָעִיף א אמר רבי יוחנן וכו' בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ"ו) ומ"ש ואם עשה לו ארון וקברו בקרקע אינו עובר עליו ומ"מ יפה לקוברו בארץ וכו' כצ"ל ורצונו לומר דיפה יותר לקוברו בארץ בלא ארון למטה כדי שיהא גופו של מת נוגע בארץ שזהו מצוה ול"מ בארץ ישראל כדכתיב וכפר אדמתו עמו אלא אפי' בח"ל מדכתיב כי עפר אתה ואל עפר תשוב כמ"ש בסמוך דמה שנהגו חכמי התלמוד בארונות לאחר עיכול הבשר הוא או שהיו נוקבים ארון לארץ:
ב סָעִיף א שאלה לרב נטרונאי וכו' עד יש מקום שיש ברד גדול כמו בא"י וכו' פי' בא"י שארץ הרים ובקעות היא וכשחופרים מערות בהרים ועושין כוכין בצידי המערה יש שם ברד גדול כלומר קור גדול שמייבש בשר המת משא"כ בבבל דמצולה היא וכשחופרין מערות וכוכין אין שם ברד כלומר אין שם קרירות אלא הלחות גובר שם לפיכך קוברין אותו בארון ובעל כרחינו צריכין אנו ליתן עפר על פניו ועל עיניו כדי שיתעכל מהר ולא יאכילנו רמה דאילו בא"י דייבש בשר המת ולא יגיע לידי רמה יותר נכון שלא להטיל עפר על פניו שזהו בזיון המת:
ג סָעִיף א ומ"ש ואם יש גשמים וכו' כלומר כי אז העפר היא לחה ויותר יש לחוש לרמה שיטילו עפר לח על פניו צריך להביא ממקום אחר עפר יבש ונותנין על פניו וכו' ואמר שאח"כ מכסה פניו בבגדיו ואחר כך נותנין עפר בגובה טפח על בגדיו שהוא על כולו ואח"כ נותנין לוח וכו' ולפי שקשה לאיזה צורך נותנים עפר עליו בגובה טפח ואח"כ נותנין לוח וכו' ישימו הלוח תחילה ואחר כך יתנו עפר הרבה עד שיהא נעשה גל גבוה ואמר שזו היא לפי שרפואתו עפר וכו' לפיכך צריך שיתנו על בגדי גוף המת עפר על כולו בגובה טפח אלא שעל פניו ועל עיניו יתנו עפר יבש תחת הבגד כדי שיתייבש ולא יאכילנו התולעת כנ"ל הפירוש: במהמורות פי' קרקע קשה כאבן ויש מגיהין במחמורות מלשון ותחמרה בחמר:
ד סָעִיף א אין קוברין שני מתים וכו' ולא המת בצד העצמות וכו' כ"כ הרמב"ן בס' ת"ה [דף ל"ח ע"ב] ונ"ל דה"ק לא מיבעיא ב' מתים דאין קוברין אא"כ היה דופן מפסיק ביניהם אלא אפילו המת בצד העצמות או העצמות בצד המת נמי אין קוברין אלא א"כ בדאיכא דופן מפסיק ביניהם דבדופן מפסיק פשיטא דשרי:
ה סָעִיף א אין נותנין ב' ארונות וכו' ודוקא שאין ביניהם עפר ששה טפחים וכו' מבואר לשם בע"ג כשהביא תשובה לגאון דשיעור ששה טפחים בעינן אבל לא פחות משום דבעינן לכל אחד תפיסתו דהיינו ג' לזה וג' לזה. ומ"ש כאן בספר ת"ה ג' טפחים ומביאו ב"י הוא ט"ס וצ"ל ו' טפחים אי נמי ה"ק ג' לזה לזה ג' ולזה ג' דהיינו ו' טפחים ובכאן ק"ק קראקא דהקברות הוא ברחוב היהודים דא"א לנושאו חוץ לרחוב מפני הסכנה ונתמלא בית הקברות עד שהוצרכו לשפוך עפר על הקברים הישנים ולקבור שם מחדש ואין שיעור כדי תפיסה לכל אחד ואחד לעליון ולתחתון ואעפ"כ מקילין לקוברם זה על זה לאו שפיר עבדי דאפילו אי אפשר לקבור במקום אחר אסור לקבור זה על זה אלא בדאיכא ששה טפחים ביניהם וכמ"ש רבי' האי גאון בתשובה הביא רבינו בסימן שאחר זה ועל כן צריך למחות בהני קבוראי בקראקא שלא ישימום זה על זה אלא בדאיכא בבירור הפסקה ששה טפחים:
ו סָעִיף א אין קוברין רשע אצל צדיק וכו' ס"פ נגמר הדין: ומ"ש וכן אין קוברין צדיק וכל שכן בינוני אצל חסיד מופלג כצ"ל וכך הוא בספרים מדוייקים והוא מדברי הרמב"ן בספר ת"ה [ד' ל"ח] ומה שנמצא בספרי הדפוס ורשע בינוני וכך הביאו ב"י הוא ט"ס גם מה שנמצא במקצת ספרי רבינו וכשר בינוני הוא ג"כ ט"ס אלא צריך להגיה וכ"ש בינוני כתב בספר א"ז צדיק היינו שמקיים את התורה כדינה אבל חסיד דהיינו שמקדש עצמו במותר לו. וקוברין בעל תשובה אצל צדיק מעיקרא עכ"ל משמע דבעל תשובה אצל חסיד אין קוברין וכתב עוד בספר א"ז אסור להתעסק בקבורת אדם שידוע שהוא רשע ולא עשה תשובה אבל אדם בינוני שאין ידוע שהוא רשע מצוה להתעסק בקבורתו עכ"ל ותימה דהא מהך דאין קוברין רשע אצל צדיק מוכח להדיא דמתעסקין בקבורתו של רשע אלא דאין קוברין אותו אצל צדיק ומהך דאין קוברין רשע חמור אצל רשע קל שמעי' דמתעסקים אפילו ברשע חמור ואפשר לחלק בין קבורה גרידא להתעסקות קבורה דודאי קוברין אותו אבל אין להתעסק בקבורתו להמציא לו תכריכין וצרכי קבורה של שאר מתים אלא מניחין אותו בקבר כמו שנמצא בלא תכריכין והכי נקטינן מיהו אין כהן מטמא להם אפי' הוא מת מצוה כדלקמן ריש סימן שע"ד:
א סָעִיף א פירוש שצריך לקברו בקרקע כו' דאילו קבורה לבד פשיטא דכתיב בקרא כי קבור לכן פי' שצריך לקברו בקרקע כו' ת"ל כו' (ודרש מיתורא דכתיב תקברנו עיין בב"י עכ"ה): ת"ל כי קבור תקברנו בפ' כי תצא כי תהיה באיש חטא משפט מות וגומר לא תלין נבלתו על העץ כי הבור תקברנו ביום ההוא וזהו שסיים רבינו שעובר מפני שמלין המת וא"ל שדוקא במלינו על העץ הזהירה התורה דמדמסיק וכתב כ"א קבר תקברנו מוכח דכל דאינו קברו הוא עובר בלא תלין דאל"כ הול"ל כ"א הסר תסורו אותו מן העץ:
ב סָעִיף א לפיכך הנותן מתו בארון ולא קברו בקרקע ר"ל לא נתן הארון בקרקע אלא הניח אותו מגולה חוץ לקרקע:
ג סָעִיף א ואם עשה לו ארון וקברו בקרקע אינו עובר עליו ומ"מ יפה לקברו בארץ דקבירת ארץ כו' כן הביא ב"י ל' הרמב"ן וכ"כ בש"ע. ולגירסא שלנו קשה מהיכא תיתי שיעבור אם הניחו בקרקע בלא ארון אבל גירסא דהרמב"ן א"ש דהו"א דצריכין דוקא להניחו בקרקע בלא ארון ומסיק ומ"מ טוב ויפה להניחו ע"ג ארץ בלי לוח מתחתיו:
ד סָעִיף א ויש בחפירות יש בארון כו' כצ"ל:
ה סָעִיף א ופניו למעלה א"נ מן הצד והכי איתא בירושלמי יהבוני על סטרי לא עומד כו' כן הגיה מ"ו והשתא א"ש הא דמסיק וכתב כאדם שהוא ישן דקשה דהא אמרינן אביי לייט אמאן דגני פרקדן:
ו סָעִיף א ולא נכון לעשות כן פי' היכא דאפשר בלא זה כגון בא"י וזהו קצת דוחק לכן נראה דמה שנותנין מקצת עפר על פניו אין זה גנאי כיון דלטובת המת עושין כן ואינו גנאי כ"א במצבר עליו עפר הרבה בלי הפסק בגדיו או נסר אחד:
ז סָעִיף א שיש ברד גדול ר"ל יבשות:
ח סָעִיף א ונותנין עפר על פניו פי' שהוא מקום מגולה בלא בגדים לאפוקי על שאר כל גופו שהיא מכוסה בבגדים אז נותנין עפר על בגדיו כדמסיק ונראה דבזמנינו שנותנין חרסים על פיו ועיניו הוי במקום עפר דבזמנם:
ט סָעִיף א ואם יש גשמים מביאין עפר יבש ונותנין עפר על פניו ומכסין פניו בבגדיו ונותנין עפר כו' כן הוא בס"א וכן הוא ברמב"ן בת"ה מ"ו פי' ואין לוקחין עפר לח במקום שירדו שם הגשמים משום ביזוי המת:
י סָעִיף א בראשונה היו קוברין במהמורות לשון ותחמרה בחמר ובזפת מ"ו פי' סיד וכ"כ רמ"א בסימן שס"ג ס"ב ונ"ל ג"כ שהוא ל' בור וגומא וכן משמע קצת לקמן בסימן שס"ג שכתב ז"ל לקבור במהמורות בלא ארון שוב מצאתי כתוב באשר"י פ' אלו מגלחין והביאוהו הב"י בטא"ח ס"ס תקמ"ז שכתב הירושלמי עושין נברכת במועד מהבקיע כו' והוא קברות שלנו והיינו מהמורות דאמרן לעיל עכ"ל וגם בתהי' ק"מ כתיב במהמורות בל יקומון פי' גומא:
יא סָעִיף א לומר שינוחו עצמות אביו מן הדין כמ"ש כי בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל כל זמן שבשרו עליו יכאב נפשו עליו תאבל ואם כלה הבשר שוב אין נפשו עליו תאבל:
יב סָעִיף א זה הכלל כל שישן עמו בחייו נקבר עמו במותו נראה פשוט דדוקא אקטן הנ"ל קאי אבל בן גדול אף שמותר עם אביו וכן בת גדולה עם אמה דאסור לקוברה עמהן ומ"ש עם בן בנה הקטן ה"ה דהוא מותר עם בת בנו או בתו אלא במאי דסיים פתח וחדא מינייהו נקט וק"ל:
יג סָעִיף א ודוקא שאין ביניהם עפר ששה טפחים בת"ה כתב הרמב"ם ג"ט וגירסת ספרים שלנו עיקר כמ"ש בסמוך סימן שס"ג:
יד סָעִיף א וכן אין קוברין צדיק וכ"ש בינוני ובי"ס מצאתי רשע בינוני וכן בת"ה ולא נ"ל מ"ו (ולא כדפוסי ב"י שכתב בו וכשר בינוני עכ"ה) צדיק היינו שקיים את התורה כדינו וחסיד היינו שמקדש את עצמו במותר לו וקוברין בעלי תשובה אצל צדיק מעיקרו סא"ז מ"ו והטעם בכולם משום שאין להם מניחה יחד ועיין בדרישה:
א סָעִיף א ומה שנותנין עפר שרפואתו עפר כו' קשה א"כ למה יגרע חלק הכהן לאחר מותו שעושין לו ארון שלם כיון שטובת המת וגם מצוה הוא להניחו על הארץ. וגם לבכור ולהורג וליולדת כמדומה לי שעושין ארון שלם ועיין מ"ש מהרי"ל סימן ס"ה והביאו רמ"א בהג"ה בש"ע סימן שס"ד איך נוהגין עם הרוג ויולדת ב"מ: כתב רבינו ירוחם בשם ר"י החסיד אין לקבור ב' מתים יחד שהיו שונאים זה את זה בחייהם שאף במותם אין להם מנוחה ביחד ועוד כתב שם קצת אזהרה בענין קבורת המת בנתיב כ"ח עיין שם:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.