א קבר אסור בהנאה ודוקא קבר של בנין אבל קרקע עולם של קבר אינו נאסר כתב ה"ר ישעיה שהעפר שמכסין בו המת בתוך הקבר אסור בהנאה דתלוש ולסוף חיברו הוא וחשוב כתלוש ואיזה קרקע עולם כגון החופר כוך בסלע שהוא קרקע שלא נתלש ואינו נראה אלא העפר נקרא קרקע עולם אפי' תלשו ואח"כ החזירו דהא לא משכח תלמודא למיסר אלא בקבר של בנין וכן דעת א"א הרא"ש ז"ל וכתב ה"ר ישעיה עכשיו שקוברין הקטנים בקברי הגדולים באיסור הן עושין שקבר מת אסור בהנאה אפי' לקבור בו מת אחר וגם לישב על הקבר אסור ועל האבנים שמכסין בו הקבר או על עפר הקבר דכולהו כתלוש ולבסוף חיברו דמי וא"א הרא"ש ז"ל לא היה אוסר לישב על האבן שאינו נחשב מן הקבר אלא ציון שנותנים עליו אח"כ והא דקבר של בנין אסור לעולם דוקא שבנאו לשם מת ונתנו בו אפילו על דעת לפנותו ואפי' אם לא נתן בו אלא נפל אבל אם בנאו לשמו ולא נתנו בו מותר וכן אם נתנו בו אדעתא לפנותו ולא הזמינו מתחלה מותר לאחר שפינהו אבל אם נתנו על דעת להיות בו עולמית אסור אפי' לאחר שפינה ואפי' לא בנאו לשמו ואם לא בנאו לשמו ונתנוהו בתוכו והוסיף בו דימוס לשמו כולו אסור אפילו לאחר שפינהו ואע"פ שקברו שם על דעת לפנותו ואם מכיר הדימוס שהוסיף לשמו מסירו והוא לבדו אסור ושאר הקבר מותר: המוצא קבר בתוך שדהו ואינו יודע אם נקבר שם מדעת בעל השדה מותר לפנותו ומקומו טהור ואם מדעת בעל השדה נקבר שם אסור לפנותו ואם פינהו מקומו טמא ואסור בהנאה ואם הוא מת מצוה שמצאו אדם שם וקברו אפי' שלא מדעת בעל השדה אסור לפנותו שמת מצוה קונה מקומו וכל המוצאו צריך לקוברו במקום שמוצאו ואם מצאו על המיצר שצריך לפנותו משם מפני הרבים שלא יאהילו עליו מפנהו לאיזה מקום שירצה מצאו בין שדה בור לשדה ניר מפנהו לשדה בור בין שדה ניר לשדה זרע מפנהו לשדה ניר בין שדה זרע לשדה אילן מפנהו לשדה אילן ואם שתיהן שוות מפנהו לקרובה שבהן ואם שתיהן שוות בקירוב מפנהו לאיזה מהם שירצה בד"א במוצאו חוץ לתחום אבל אם מוצאו בתוך התחום מביאו לבית הקברות ואינו נקרא מת מצוה אלא א"כ מצא ראשו ורובו או שדרה וגולגולת וקבר המזיק לרבים כגון שהוא סמוך לדרך אפי' נקבר שם מדעת בעל השדה מותר לפנותו ומקומו טהור ואסור בהנאה ובירושלמי מחלק דוקא שהקבר קודם אבל אם הדרך קודם מקומו מותר בהנאה ולאו כל כמיניה לאסור של רבים החוצב קבר לאביו וקברו במקום אחר לא יקבר בו הוא עולמית משום כבוד אביו אבל אחר מותר ליקבר בו וי"א דוקא בקבר בנין אבל קרקע עולם שרי והרמב"ן כתב דטעמא משום כבוד אביו אפי' קרקע עולם נמי אסור:
א סָעִיף א קבר אסור בהנאה דוקא קבר של בנין וכו' בפרק נגמר הדין (סנהדרין מז:) קבריה דרב הוו שקלי מיניה עפרא לאישתא בת יומא אתו אמרו לשמואל אמר להו יאות אינון עבדין קרקע עולם הוא וקרקע עולם אינה נאסרת דכתיב וישלך את עפרה אל קבר בני העם מקיש קבר בני העם לע"ז מה ע"ז במחובר לא מיתסרא דכתיב אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם אף קבר נמי במחובר לא מיתסר ומקשי מכמה ברייתות דאמרו דקבר אסור בהנאה ומוקי להו בקבר בנין ופירש"י קבר בנין שבנאו למעלה מן הקרקע דכותיה בע"ז בית שבנאו מתחילה לע"ז אסור דתלוש ולבסוף חיברו הוי תלוש לענין ע"ז וקבר נמי איתקש לע"ז:
ב סָעִיף א כתב ה"ר ישעיה שהעפר שמכסין בו המת בתוך הקבר אסור בהנאה וכולי ואינו נראה אלא העפר נקרא קרקע עולם:
ג סָעִיף א אפי' תלשו ואח"כ החזירו וכו':
ד סָעִיף א וכן דעת א"א הרא"ש ז"ל ורבינו ירוחם כתב בהיפך בשם רי"ף והרמב"ם והרא"ש לכך צ"ע :
ה סָעִיף א כתב ה"ר ישעיה עכשיו שקוברים הקטנים בקברי הגדולים באיסור הם עושים וכולי מה שנותן טעם משום דקבר מת אסור לקבור בו מת אחר לא היה צריך לטעם זה דבלא טעם זה אסור מפני כבוד המתים כמו שנתבאר בסי' שס"ג:
ו סָעִיף א ומ"ש וא"א לא היה אוסר לישב על האבן שאינו נחשב מן הקבר וכו' וק"ל דמשמע מדבריו דלישב על הקבר עצמו אסור ואילו למה שכתב בסמוך בשמו דעפר שמכסין בו המת בתוך הקבר מותר בהנאה א"כ מותר לישב עליה וצ"ל דה"ק שאילו היה נחשב מן הקבר הוי קבר בנין ואסור וסובר דלא מיקרי קבר בנין אלא מה שבונים בחפירה ליתן המת בתוכו: (ב"ה) כתב הרשב"א בתשובה סימן רצ"ו שאלה אם מותר לישב על המצבה שעל הקברות שרוב ב"א אינם נזהרין בכך והשיב מסתבר שהוא מותר לפי שאין מניחין אותם מצבות עכשיו אלא לכבוד בעלמא ומה שנוהגים לישב עליהם מוכיח על כך והרי אלו כמתנין עליהם שלא יהא נאסר לישיבה אלא לכבוד בעלמא ע"ש: כתב בהגהות אשיר"י פרק אלו מגלחין בשם א"ז החוצב קבר של בנין למת יש לו לקוברו שם לא חפר בקרקע אלא בנה ע"ג קרקע בנין כתלים לשום שם מתו דלא מחובר הוא ולא הטיל בו את המת ולא את הנפל אותו בנין מותר בהנאה הטיל בו נפל אסור בהנאה אבל קבר מחובר לקרקע אפי' הטיל בו נפל או מת מותר בהנאה וי"מ דקברות שלנו שחופרים בקרקע ומשליכין העפר לחוץ ומכניסין שם את המת ושוב משליכין העפר לגבי הקבר אותו הוא אסור שהרי היתה בו תפיסת ידי אדם ובתשובה כתב דכל מה שנעשה לצורך המת ולכבוד המת אסור בהנאה ומתוך כך אסר למכור מצבה שנשברה ולפי דבריו אסור להשען על המצבה וא"כ אסור לדרוך ע"ג ב"ה משום דאסור בהנאה עכ"ל: ולענין הלכה בדברים שהרא"ש חלוק עליו נקטינן כהרא"ש :
ז סָעִיף א והא דקבר של בנין אסור לעולם דוקא שבנאו לשם מת ונתנו בו אפי' ע"ד לפנותו בפ' נגמר הדין (שם) מתיב למ"ד הזמנה לאו מילתא היא מדתניא נפש שבנאו לשם חי מותר בהנאה הוסיף בו דימוס אחד לשם מת אסור בהנאה ומשני הב"ע דרמא ביה מת א"ה מאי איריא הוסיף כי לא הוסיף נמי לא צריכא אע"ג דפינוהו וכתב הרמב"ן בת"ה ואף ע"ג דקבריה ע"מ לפנויי אסור משום דדימוס מיהא לשם מת איתעביד:
ח סָעִיף א ומ"ש ואפי' לא נתן בו אלא נפל ברייתא שם: ומ"ש אבל אם בנאו לשמו ולא נתנו בו מותר כרבא דאמר הזמנה לאו מילתא היא:
ט סָעִיף א ומ"ש וכן אם נתנו בו אדעתא לפנותו ולא הזמינו מתחילה מותר לאחר שפינהו כ"כ הרמב"ן בת"ה משום דקי"ל לגבי תיק של תפילין צר ביה ולא אזמניה שרי:
י סָעִיף א ומ"ש אבל אם נתנו ע"ד להיות בו עולמית אסור אפי' לאחר שפינהו אפי' לא בנאו לשמו כ"כ בת"ה וטעמא משום דהיינו אזמניה וצר ביה והיינו דמתמה תלמודא כי אוקימנא בדרמא ביה מת א"ה מאי איריא הוסיף אפי' לא הוסיף נמי:
יא סָעִיף א ומ"ש ואם לא בנאו לשמו ונתנוהו בתוכו והוסיף בו דימוס לשמו כולו אסור אפי' לאחר שפינהו ואף ע"פ שקברו שם ע"ד לפנותו היינו ברייתא שכתבתי בסמוך:
יב סָעִיף א ומ"ש ואם מכיר הדימוס שהוסיף לשמו מסירו והוא לבדו אסור ושאר הקבר מותר מימרא שם:
יג סָעִיף א המוצא קבר בתוך שדהו ואינו יודע אם נקבר שם מדעת בעל השדה וכולי עד ואסור בהנאה ברייתא שם (מז:) קבר הנמצא מותר לפנותו פינהו מקומו טהור ומותר בהנאה קבר הידוע אסור לפנותו פינהו מקומו טמא ואסור בהנאה ופירש"י קבר הנמצא. וכגון שהוא חדש ויודע בעל השדה שלא צוה מעולם לקוברו שם ובגזילה נקבר שם. ואם מדעת בעל השדה נקבר שם מקומו טמא גזירה דרבנן הוא שגזרו טומאה עולמית על הקבר כדי שלא יפנוהו
יד סָעִיף א ומ"ש רבינו ואינו יודע אם נקבר שם מדעת בעל השדה דמשמע דמסתמא מותר לפנותו עד שידע שמדעת בעל השדה נקבר שם מדברי רש"י שכתבתי נראה בהיפך דלא שרי לפנות אלא קבר חדש שיודע בעל השדה שמעולם לא צוה לקוברו:
טו סָעִיף א ומ"ש ואם הוא מת מצוה וכולי שמת מצוה קונה מקומו בסוף מרובה (בבא קמא פא:) ופריך בפרק נגמר הדין (שם) וקבר הנמצא מותר לפנותו ודילמא מת מצוה הוא ומשני מת מצוה קלא אית ליה: והרמב"ם כתב בהלכות טומאת מת פ"ח קבר הנמצא מותר לפנותו ואם פינהו מקומו טמא ואסור בהנאה עד שיבדק כמו שיתבאר וקבר הידוע מותר לפנותו ואם פינהו מקומו טהור ומותר בהנאה וכך הוא שנויה בירושלמי פ' בתרא דנזיר ונראה שכך הוא גורס ג"כ ברייתא בגמ' פ' נגמר הדין דאל"כ לא היה שביק גירסת תלמודא דידן מפני הירושלמי וה"פ קבר הנמצא דהיינו שלא היינו יודעים שהיה שם קבר מותר לפנותו דכיון שלא היה יודע מסתמא נקבר שם שלא ברשות בעל השדה וכיון דלאו מת מצוה הוא לא קנה מקום קברו ואם פינהו מקומו טמא כלומר השדה שסביבותיו טמא דחיישינן שמא בית הקברות הוא עד שיבדק כמו שיתבאר בפרק שאחר זה ובמצא שלשה מיירי שצריך לבדוק מן האחרון שבהם עשרים אמה ואף ע"ג דמותר לפנותו פינוי שאני שאינו אלא מדרבנן מפני כבוד המת קבר הידוע שאין שם אלא הוא לבדו ונקבר שם שלא מדעת בעל השדה מותר לפנותו ומקומו טהור ומותר בהנאה כיון שידוע שאין שם קברות אחרים ואסור בהנאה דקתני נראה לי דאקבר גופיה קאי וכגון שהוא קבר בנין הא לאו הכי מותר בהנאה והכי מוקי לה בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מז:) והרמב"ם סמך עמ"ש בסוף הל' אבל דקבר אינו אסור בהנאה אלא א"כ הוא של בנין ורבינו סמך על מ"ש בתחלת סימן זה והא דקתני מותר בהנאה אפי' בקבר של בנין שרי דכיון דידוע דשלא מדעת בעל השדה נקבר שם הוה ליה כאילו לא היה קבר מעולם.
טז סָעִיף א ומ"ש וכל המוצאו צריך לקוברו במקום שמוצאו בס"פ מרובה (בבא קמא פא:) תניא שאחד מי' תנאים שהתנה יהושע הוא שמת מצוה קונה מקומו ובאבל רבתי פ"ד אמר ר"ע זו היתה תחלת זכותי לפני חכמים פעם אחת השכמתי ומצאתי מת אחד הרוג והייתי מטפל בו כו' תחומי שבת עד שהבאתיו לבית קבורה וקברתיו וכשהבאתי והרציתי דברים אצל חכמים א"ל כל פסיעה ופסיעה שהיית פוסע מעלים עליך כאילו שופך דם ואיתיה נמי בירושלמי פרק כ"ג:
יז סָעִיף א ואם מצאו על המיצר שצריך לפנות משם וכו' מפנהו לאיזה מקום שירצה מצאו בין שדה בור לשדה ניר וכולי בס"פ מרובה (בבא קמא פא.) ומת מצוה קנה מקומו ורמינהו המוצא מת מוטל באסרטיא מפנהו לימין אסרטיא או לשמאל אסרטיא שדה בור ושדה ניר מפנהו לשדה בור שדה ניר ושדה זרע מפנהו לשדה ניר היו שתיהן בור שתיהן ניר שתיהן זרועות מפנהו למקום שירצה כלומר אלמא דלא קנה מקומו דאי קנה מקומו מצי בעל השדה של ימין ושל שמאל לעכוביה אמר רב ביבי במוטל על המיצר מתוך שניתן לפנותו מפנהו לכל מקום שירצה ופי' רש"י על המיצר. מוטל ברוחב הדרך ועוברים ומאהילים עליו עושי טהרות ומטמאות ובאבל רבתי תניא מצאו בין שדה ניר לשדה זרע קוברו בשדה ניר בין שדה זרע לשדה אילן קוברו בשדה זרע בין שדה אילן לשדה כרם קוברו בשדה אילן: (ב"ה) ואיתא נמי בירושלמי פרק כ"ג אלא דמייתי התם דאיכא מ"ד קוברו בשדה כרם ופסק כמוהו הרמב"ם בפ"ה מהלכות מ"מ: אם היו שתיהן שוות קובר בקרובה שבהן אם היו שתיהן שוות בקורבה קובר באי זה מהן שירצו וכתבו הרמב"ן בת"ה ואיני יודע למה השמיט רבינו בין שדה אילן לשדה כרם אולי לא היה כתוב בנסחתו: (ב"ה) ושמא מפני שבירושלמי היה שנויה במחלוקת נסתפק לו ולכן לא פסק בה:
יח סָעִיף א בד"א במוצאו חוץ לתחום וכו' ירושלמי פרק כ"ג דנזיר וכתבו הרמב"ן בת"ה:
יט סָעִיף א ואינו נקרא מת מצוה אא"כ מוצא ראשו ורובו או שדרה וגולגולת בת"ה כתוב כלשון הזה באבל תניא לעולם אינו מת מצוה עד שימצאו ראשו ורובו רבי יהודה אומר השדרה והגולגולת הן רובו עכ"ל ונראה דמשמע לרבינו דרבי יהודה לפרושי דברי ת"ק ולא לאיפלוגי והא דקאמר רבינו שדרה וגולגולת הדבר פשוט דארובו קאי וה"ק אא"כ מוצא ראשו ורובו או ראשו ושדרה וגולגולת ואע"פ שאפשר דלענין טומאת כהנים איתמר וכך משמע בירושלמי פרק כ"ג דנזיר דגרסינן התם כי קבור תקברנו מכאן שאינו נעשה מת מצוה עד שיהא ראשו ורובו תני ר"י קמיה דר"י כשם שאדם מטמא על מת מצוה כך אדם מטמא על אבר מת מצוה א"ל רבי יוחנן ויש כאן מת שיטמא לו רבי יעקב בר אחא בשם ר' זעירא תפתר בחוזר כלומר אינו נעשה מת מצוה מתחלה אא"כ מצא ראשו ורובו אבל מצא ראשו וקברו חוזר אפי' על אבר ממנו וקוברו עמו סובר רבינו דה"ה לענין מת מצוה קנה מקומו כתב הגהות מיימון בסוף הלכות אבל שבימי רבינו אפרים הביאו הרוג ובקשו קרוביו לחלוץ מנעליו ומיחה בהם מלעשות בו שום דבר אך כאשר נמצא כך אמר שיקברוהו בלא תכריכין ושוב ראיתי שהר"י מדורא צוה להלביש בתכריכין להרוג אחד על בגדיו ושלחתי הדבר למורי ה"ר ידידיה והשיב לי כל ימי לא ראיתי שהלבישו תכריכין עכ"ל : תשלום דיני מת מצוה כתב בסימן שע"ד:
כ סָעִיף א וקבר המזיק לרבים וכו' מותר לפנותו ומקומו טהור ואסור בהנאה ברייתא בפרק נגמר הדין (סנהדרין מז:) ופירש"י מקומו טהור דלא גזור עליה מפני הנזק ומיהו אסור בהנאה דאיסורא דאורייתא הוא ולא פקע והא דקתני אסור בהנאה מוקי לה בגמרא בקבר בנין אבל קבר קרקע עולם אינו נאסר וכבר כתב כן רבינו בתחלת סימן זה: והרמב"ם גורס בהלכות טומאת מת פ"ח קבר המזיק את הרבים מפנין אותו ומקומו טמא ואסור בהנאה והטעם דכיון שהוא מזיק את הרבים אפי' נקבר שם מדעת בעל השדה מפנין אותו ומקומו טמא כלומר השדה שסביבותיו אם נמצא בו ג' מתים עמו עד שיבדק כמ"ש ז"ל בפ"ט דחיישינן שמא בית הקברות הוא ואסור בהנאה הקבר עצמו אם הוא של בנין דכיון דברשות בעל השדה נקבר שם אע"פ שהוא מזיק את הרבים קנה מיהא מקום קברו ליאסר:
כא סָעִיף א ומ"ש רבינו ובירושלמי מחלק דוקא שהקבר קודם אבל אם הדרך קודם מקומו מותר בהנאה וכו' בסוף נזיר אלא שבמקום שכתב רבינו הדרך קודם כתוב שם העיר קודם וכן הוא בת"ה: גרסינן תו התם תניא קבר שהקיפתו העיר מג' רוחותיו מפנין אותו מב' רוחות אית תנייא תני מפנין אותו ואית תנייא תני אין מפנין אותו א"ר חסדא מ"ד מפנין אותו בנתון בתוך ע' אמה ושירים ומ"ד אין מפנין אותו בנתון חוץ לע' אמה ושירים מ"ד מפנין אותו בעשוי כמין גאם מ"ד אין מפנין אותו בעשוי כמין ה"א ע"כ וכתב הרמב"ן בת"ה ומשמע התם בירוש' דטעמא דמפנין הוי מפני הטומאה: כתב המרדכי בסוף מ"ק שנינו פ"ג דמס' שמחות קבר שפנהו מותר בהנאה ולא יעשנו בית העצים ובית התבן ולא בית האוצרות: ב"ה כתב הרשב"א בתשובה ח"א סימן ?תקל"ז מצבה שפנה מקבר זה להניח שם יפה ממנה מותר להניחה על קבר איש אחר ואפילו החוצב קבר וקבר בתוכו ופינהו יראה שמותר לקבור בו אחר שלא אסרו אלא בהנאה ולקבור אחר מה הנאה יש בו לחי ולמכור אותה להניחה על קבר אחר אסור וכן להשתמש בו החי דהיינו ששנינו פינהו אסור בהנאה אבל לקבור אחר לא שמענו:
כב סָעִיף א החוצב קבר לאביו וקברו במקום אחר לא יקבר בו הוא עולמית אבל אחר מותר ליקבר בו:
כג סָעִיף א ומ"ש שי"א דוקא בקבר בנין וכו' כ"כ שם התוס' אהא דמקשה התם מהאי ברייתא ומוקי לה בקבר בנין ולא קאמר משום כבוד אביו משום דאילו קרקע עולם כיון שבשאר אנשים אפי' נקבר שם המת אינו נאסר ליכא כבוד דמידע ידיע דקרקע עולם אינה נאסרת. ומ"ש בשם הרמב"ן הוא בת"ה וכתב דהא דמוקי לה בגמרא (מח.) בקבר בנין ההוא לדעתיה דאביי אבל לרבא דסבר הזמנה לאו מילתא היא אפי' בקבר בנין מותר אלא משום כבוד אביו הילכך אפי' בקבר קרקע איכא כבוד אביו:
א סָעִיף א קבר אסור בהנאה כו' מסקנא דגמרא ס"פ נגמר הדין דקבר במחובר לא מיתסר דילפינן מקרא דאיתקש לע"ז דלא מיתסרא במחובר וקבר בנין פי' שבנאו למעלה מן הקרקע והניח בו המת דהיינו קבורתו: כתב ה"ר ישעיה וכו' ואינו נראה וכו' וכן דעת א"א הרא"ש ז"ל נראה דלמד מדבריו מדכתב וז"ל והא דתניא קבר אסור בהנאה בקבר בנין עסקינן אבל בקבר דחפירה דליכא עליה בנין לא איתסר דקרקע עולם היא עכ"ל ולא היה צריך להאריך אלא לומר בקבר בנין עסקינן אבל קרקע עולם שרי אלמא דאתא לאורויי דקבר בחפירה כיון דליכא עליה בנין לא מיתסר העפר אפי' תלשו ואח"כ החזירו אלא דקצת קשה דהלא לשון זה העתיקו הרא"ש מדברי הרי"ף ולמה לא כתב רבינו שכך הוא דעת האלפסי וכן נראה דעת הרמב"ם בפי"ד דכתב בסתם דעפר הקבר מותר בהנאה אבל קבר הבנין אסור בהנאה וכ"כ הר"ר ירוחם ע"ש הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ואיכא לתמוה על מ"ש ב"י דהרבי' ירוחם כתב בהיפך לכך צ"ע וליתא:
ב סָעִיף א וכתב ה"ר ישעיה עכשיו וכו' פירוש לישב על הקבר של בנין או על עפר הקבר שמכסין בו המת בתוך הקבר דכולהו כתלוש ולבסוף חיברו דמי וכתב ב"י מה שנתן טעם משום דקבר מת אסור לקבור בו מת אחר לא היה צריך לטעם זה דבלא טעם זה אסור מפני כבוד המתים כמו שנתבאר בסימן שס"ג עכ"ל. ואיכא לתמוה דאיפשר הוה ליה להקשות דלא היה צריך לטעם שיאמרו מפני כבוד המתים שאינו אלא איסור דרבנן כיון דמדאורייתא אסור בהנאה כדילפינן מג"ש דעגלה ערופה וכ"כ רש"י להדיא בפרק נגמר הדין בקבר המזיק את הרבים דמותר לפנותו פינוהו מקומו טהור ואסור בהנאה וזה לשונו מקומו טהור דלא גזור עליה מפני הנזק ומיהו אסור בהנאה דאיסורא דאורייתא הוא ולא פקעה עד כאן לשונו אבל נראה דזה וזה לא קשיא כלל דפשיטא דאיסורא הנאה דאורייתא אינו אלא הנאה שנהנין בו החיים אבל לקבור בה מת אחר שרי מדאורייתא אלא דחכמים אסרוה גם בהנאה זו מפני כבוד המתים וה"ר ישעיה שכתב שקבר מת אסור בהנאה אפי' לקבור בו מת אחר היינו לומר דאסור בהנאה מדרבנן לקבור בו מת אחר מפני כבודו של מת מיהו מ"ש וגם לישב על הקבר אסור וכו' משמע דאיסורא דאורייתא נמי אית ביה כדפרישית:
ג סָעִיף א ומ"ש וא"א הרא"ש לא היה אוסר לישב על האבן וכו' אף ע"ג דלהרא"ש על עפר הקבר נמי שרי לישב דקרקע עולם היא לדעת הרא"ש נקט רבינו אבן לרבותא דאף על האבן לא היה אוסר ולא חשיב ליה קבר של בנין דאינו אלא ציון ואצ"ל דמותר לישב על עפר הקבר וכך נראה ממ"ש ב"י שמפרש כן מיהו על הקבר דקאמר ה"ר ישעיה דאסור לישב דפי' קבר של בנין פשיטא דאסור אף להרא"ש כדאיתא להדיא בגמרא והרא"ש הביאו בפסקיו ויותר נכון דעל הקבר דקאמר ה"ר ישעיה היינו בנין שעל הקבר שבונין לציון כמו שנהגו עכשיו והוא הנקרא נפש ודין בנין זה כדין מצבה דזה וזה אינו אלא לציון ומותר לישב עליו להרא"ש ועי"ל וכן עיקר דס"ל להרא"ש אף על פי דקרקע עולם לא נאסר בהנאה כלל אף מדרבנן היינו כשאין בו בזיון למת כגון למשקל מעפריה לאישתא בת יומא כדאיתא בגמרא אבל לישב על עפר הקבר דאית ביה בזיון פשיטא דאסור דכיון דחזינן דחששו לכבודו של מת כל שכן דחשש לבזיון המת ועל כן לא התיר הרא"ש אלא האבן שאינו נחשב מן הקבר אלא לציון וה"ה הבנין שעל הקבר לציון כדפרישית אבל על עפר הקבר גם הרא"ש היה אוסר והכי נקטינן לאיסורא לישב על העפר ונכון ליזהר שלא לישב אף על המצבה וז"ל ה"ר ירוחם בנין שעל הקבר אסור לישב עליו דאין יושבין על ציון הקבר אבל במקום שנוהגים בני משפחה לישב נהגו בהן היתר מטעם שעל דעת כן בונין אותו ולפיכך מותר עכ"ל גם בהג"ה אשיר"י כתב דכל מה שנעשה לצורך המת ולכבוד המת אסור בהנאה ומתוך כך אסר למכור מצבה שנשברה ולפי דבריו אסור להשען על המצבה וא"כ אסור לדרוך ע"ג בה"ק משום דאסור בהנאה עכ"ל ואע"ג דב"י פסק כהרא"ש דהתיר במצבה כבר נוהגים איסור אף לדרוך ע"ג בה"ק כ"ש לישב או להשען ואין להקל במקום שנוהגים איסור וכך מצאתי בהגהת מהרש"ל וז"ל וגם לישב על הקבר אסור וכו' וכן נוהגין העולם איסור עכ"ל:
ד סָעִיף א והא דקבר של בנין אסור וכו' כל זה עולה מן הסוגיא ס"פ נגמר הדין:
ה סָעִיף א המוצא קבר בתוך שדהו וכו' גם זה שם ורבינו השמיט בדין המוצא קבר שהו"ל לומר מותר לפנותו ומקומו טהור ומותר בהנאה דהכי איתא בגמרא דכיון דנקבר לשם שלא מדעת בעל השדה ובגזילה נקבר שם אין תורת קבר עליו ואפי' של בנין מותר בהנאה:
ו סָעִיף א ומ"ש רבינו ואינו יודע אם נקבר שם מדעת בעל השדה קשיא חדא דרש"י פי' קבר הנמצא וכגון שהוא חדש ויודע בעל השדה שלא ציוה לקוברו שם ועוד קשה כיון שמצאה בתוך שדהו בודאי ידע אם מדעתו נקבר אם לאו וי"ל דמיירי בקבר ישן דאם הוא שדה אחוזתו שמא מדעת אביו ואבי אביו נקבר לשם ואם שדה מקנה הוא שמא מדעת המוכר נקבר לשם ולמד רבינו לפרש כך ושלא כפירש"י מדתני ג' קברות הן קבר הנמצא קבר הידוע קבר המזיק אלמא דקבר הנמצא לאו ידוע הוא ואי איתא כפירש"י גם קבר הנמצא ידוע הוא שהרי כתב ויודע בעל השדה שלא ציוה וכו' ועוד מדפריך בגמרא ודילמא מת מצוה הוא ומת מצוה קנה מקומו הא פשיטא דבקבר חדש הוה ידע בעל השדה אי מת מצוה היה נמצא בשדהו אם לאו ומאי פריך אלא בע"כ דקבר ישן הוא השתא ודאי פריך שפיר כיון דבעל השדה זה אינו יודע אם נקבר שם מדעת בעל השדה הראשון אם לאו א"כ איכא למימר דילמא מת מצוה הוא ומשני שאני מת מצוה דקלא אית ליה אף לדורות עולם והוה ידע גם בעל השדה זה ומדאינו יודע לאו מת מצוה הוא:
ז סָעִיף א ומ"ש ואם מצאו על המיצר וכו' בסוף פרק מרובה. ומ"ש בין שדה זרע לשדה אילן מפנהו לשדה אילן צ"ע דהב"י הביא לשון הברייתא בין שדה זרע לשדה אילן מפנהו לשדה זרע וכ"כ ב"י בש"ע. ועוד צ"ע שכתב לשם בברייתא בין שדה אילן לשדה כרם קוברו בשדה אילן וכ"כ בש"ע והרמב"ם בפ"ח מהל' טומאת מת כתב שדה אילן ושדה כרם קוברו בשדה כרם מפני אהל הטומאה:
ח סָעִיף א ומ"ש מפנהו לאיזה מקום שירצה פי' ואין שום אחד מהם יכול למחות בו:
ט סָעִיף א ואינו נקרא מת מצוה וכו' פי' ב"י דה"ק אא"כ מוצא ראשו ורובו או ראשו ושדרה וגולגולת וע"ש. וכתב מהרש"ל וז"ל אא"כ מצא ראשו ורובו וכו' ולאפוקי פחות מזה השיעור אבל מת שלם כ"ש שהוא מת מצוה ומה שהאידנא אין נזהרין בזה לפי שאין הארץ שלנו ואין לנו רשות לקבור בכל מקום ואף אם נקבר אותו לשם יש לחוש שמא הערלים יחזרו ויוציאו אותו כדי לפשוט בגדיו מעליו או משום זלזול על כן מוליכין אותו לבה"ק מיוחד ע"כ לשונו. כתב בהגהת מיימוני וב"י מביאו הרוג קוברין אותו כמו שמצאוהו בלא תכריכין ולא יחלצו בו אפילו מנעליו ונהגו שמלבישין אותו בסדק של פשתן למעלה מבגדיו. וכתב בתשובת מהרי"ל סי' ס"ה על אשה שנפלה מן הגג ומתה הורה מהר"ש אם יוצא דם ממנה אז אין לטהרה כי הדם יצא ממנה אך יקברוה בלבושיה עכ"ל וכ"כ בסוף ספר מהרי"ל בשם מהר"ש ונראה דהיינו דוקא כשמתה בלבושיה אבל בנפלה מן הגג ולא מתה מיד אלא לאחר כמה ימים שכבר פשטה מלבושיה וגם אין דם יוצא ממנה שכבר פסק ומתה על מטתה מכח אותה נפילה אז ודאי מטהרין אותה ועושין לה תכריכין כשאר בני אדם שמתין על מטתן ובדבר זה יש חילוק בין נפל מן הגג להרוג דאילו בהרוג בידי נכרים אע"פ שבשעה שמצאוהו כבר פסק הדם קוברין אותו כאשר הוא נמצא להעלות חימה ולנקום נקם וזה אין שייך בנפל מן הגג וכן ביולדת שמתה ודם יוצא ממנה אין לטהרה אלא קוברין אותה בלבושיה אבל אם לא מתה אלא לאחר כמה ימים ושבועות וכבר פסק הדם נוהגים עמה כמו בשאר מתים לטהרה ולעשות לה תכריכין שוב מצאתי כתוב שמעתי הטעם גבי הרוג דכבר יצאו כל הדמים ממנו והם מובלעים בבגדיו וחיישינן שמע נבלע בתוכן הרביעית דם שהנפש יצאה בו על כן יקברוהו כמו שמצאוהו ולא יחלצוהו אפי' מנעליו דשמא הדמים שיצאו עם יציאת הנפש הם בתוך המנעלים ועל כן נוהגין בהרוג לחפור ולחתור במרא וחצינא בקרקע מקום שנמצא שם ההרוג וכן כל דמו שיצא ממנו במקום קרוב לו וקוברין אותו עפר שנבלע בו דמו עם ההרוג דשמא באותו הדם יצא הנפש ומזה הטעם ג"כ במי שנפל מן הגג ומת או נפל הבית עליו ומת ונעשה בגופו פצעים וחבורות שיצא מהם דם וזה ג"כ טעם היולדות דרובן אינן מתות אלא מחמת שנעשים פצעים באברי הפנימיים כשכורעת לילד וע"י כך יצאו ממנה דמים הרבה ונבלעו בכתונת שעל גופה ובשאר בגדיה שעליה והדמים שיצאו עם יציאת הנפש נבלעו בתוכם משא"כ כשאין שם פצעין ולא יצא מהם דם כלל דאז אין קוברין אותם בבגדיהם אלא בתכריכין כשאר מתים ומטהרים אותם ולפ"ז במי שמת בדרך בקור הגדול והשלג דפושטים מלבושיו ומטהרין ומלבישין אותו בתכריכין כיון שאין בו פצעים ולא יצא ממנו דם וכן במי שנטבע במים בבגדיו דפושטין בגדיו ומטהרין אותו ומלבישין אותו תכריכין וכמ"ש בס"ס דמהרי"ל:
א כתב הרשב"א סימן צ"ו כלים המיוחדים לחפירת קבר מותרים לשמש בדבר שאינו לצורך קבורה דלא הוי כהקדש אלא כחולין גמורין אלא שאסור להשתמש בהן שלא לדעת הגזברין עכ"ל:
ב וכ"ה בתשובת הרשב"א סימן רצ"ו וצ"ע דבסימן תקל"ז כתב דמצבה אסור בהנאה וכתב עוד שם דמותר להניח על קבר אחר ואין זה הנאה ?לח' דאפי' קבר שפנוהו מותר לקבור בו מת אחר ואין זה מקרי הנאה וגם זה צ"ע שהרי מדברי טור משמע שאין חולק בזה לאסור:
ג עיין בדין זה בתשובת מהרי"ל סי' ס"ה ושם הדין יולדת או שנפל ומת אין עושין לו תכריכין והמנהג שלא לעשות:
א סָעִיף א ודוקא של בנין אבל קרקע עולם כו' דכתיב וישלך את עפרה אל קבר בני העם מקיש קבר בני העם לאליל מה אליל במחובר לא מתסר דכתיב אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם אף קבר במחובר לא מיתסר ומינה מה אליל דתלוש ולבסוף חיברו אסור אף בקבר כן ב"י וקבר של בנין פירש רש"י שבנאו למעלה מן הקרקע:
ב סָעִיף א ואיזהי קרקע עולם כגון החופר כוך בסלע כו' הא דאיצטריך לאוקמי בכוך ולא ר"ל כפשוטו דהיינו בצידי הקבר שמעולם לא נתלש דס"ל דצידי הקבר פשיטא דמותרין דסדנא דארעא הם ולית עלייהו שם קבר כ"א מה שהוא מונח על האדם הנקבר לצרכו כגון העפר שמכסין בו המת או עליונו של כוך שהוא כיוצא בו וק"ל:
ג סָעִיף א וכתב הר"ר ישעיה עכשיו שקוברים כו' בכל קטנים מיירי אפי' בבניו ובנותיו דלית בהו משום כבוד מתים דניחא להו בהן וכדלעיל ס ס שס"ב וקמ"ל דמ"מ אסורין לקבור עמהן אחר זמן שנקברו בו הגדולים משום איסור הנאה אם לא שנקבר עמהן תחלה דאז מיוחד הקבר לשניהן וק"ל ועיין בדרישה:
ד סָעִיף א וגם לישב על הקבר אסור וכן העולם נהגו איסור מ"ו:
ה סָעִיף א לא היה אוסר לישב על האבן שאינו נחשב מן הקבר שאלו היה נחשב מן הקבר היה אסור משום קבר בנין אבל לישב על העפר של קבר מותר בלא"ה דלא נקרא תלוש כמ"ש לפני זה ב"י:
ו סָעִיף א אלא ציון ר"ל שלא נחשב אלא לציון כו' (פירוש כמו שאנו מעמידים על הקבר מצבה של אבן או של עץ ומציינין עליו שם הנקבר להיות לזכרון מי שקבור שם עכ"ה):
ז סָעִיף א אפילו לא נתן בו אלא נפל לאפוקי ממ"ד דאין לנפלים תפיסת מקום עיין בסוגיא דפ' נגמר הדין (סנהדרין ד' מ"ח ע"א) ועיין בדרישה:
ח סָעִיף א אבל אם נתנו ע"ד להיות בו עולמית כו' דהיינו הזמינו: (דימוס פי' של אבנים עכ"ה):
ט סָעִיף א ואינו יודע אם נקבר שם מדעת בעל השדה משמע שסובר רבינו דמסתמא מותר לפנותו עד שידע שמדעת בעל השדה נקבר שם אבל מדברי רש"י נראה שבסתמא אסור ב"י ע"ש:
י סָעִיף א ואם פינהו מקומו טמא כו' גזירה דרבנן הוא שגזרו כדי שלא יפנוהו וכל זה בקבר של בנין ומ"ש מותר בהנאה אפי' בקבר של בנין שרי דכיון דידוע דשלא מדעת בעל השדה נקבר שם הו"ל כאילו לא היה קבר מעולם ב"י ולכאורה היה נראה לחלק דשאני הכא דמשום גזירה שלא יפנוהו החמירו לאסור אפי' בקרקע עולם:
יא סָעִיף א ואם מת מצוה הוא כו' אבל מן הסתם לא חיישינן שמא מת מצוה הוא דמת מצוה קלא אית ליה:
יב סָעִיף א שמת מצוה קנה מקומו שזה אחד מעשר תנאים שהתנה יהושע וכמ"ש בח"מ סימן רע"ד:
יג סָעִיף א מפניהו לאיזה מקום שירצה שמתוך שניתן לפנות מפניהו לאיזה מקום שירצה ואין בעל השדה יכול למחות ועיין בדרישה:
יד סָעִיף א בין שדה זרע לשדה אילן מפניהו לשדה זרע בין שדה כרם לשדה אילן מפניהו כו' כן הוא לשון אבל רבתי (והב"י כתב על רבינו למה השמיט בין שדה אילן לשדה כרם וז"א אלא ט"ס דמוכח שהשמיט ממפניהו ראשון למפניהו השני עכ"ה):
טו סָעִיף א או שדרה וגולגולת ברייתא הוא וז"ל אינו מ"מ עד שימצאו ראשו ורובו רבי יהודה אומר השדרה והגלגולת הן רובו ומפרש רבינו דל"פ אלא ת"ק קאמר דבעינן ראשו ורובו ר"ל דבעינן רובו ובכלל הרוב צריך שיהא הראש לאפוקי אם נמצא הרוב ואין הראש בכללו לא הו"ל דין מ"מ אף על גב דיש כאן רובו דרוב חשוב בעינן דהיינו שיהא בכללו הראש שהוא אבר החשוב שבכל אברים שבאדם וקאמר רבי יודא אם יש כאן הגלגולת והשדרה זה נחשב ג"כ רובו אע"ג שאין הראש שלם הואיל שיש כאן כל השדרה שהוא עיקר הגוף סגי אבל ודאי אם אין השדרה שלימה אלא מצא אברים אברים משאר הגוף צריכין שיהא בכלל הרוב כל הראש ולא סגי בגלגולת לחוד ומר אמר חדא ומר אמר חדא ול"פ ולכן כתב רבינו אלא אם כן מצא ראשו ורובו או שדרה וגלגולת וכ"כ לקמן בסימן שע"ד ועיין בדרישה:
טז סָעִיף א ומקומו טהור ואסור בהנאה מקומו טהור דלא גזרו עליה מפני הנזק ומיהו אסור בהנאה דאיסורא דאורייתא הוא ולא פקעה רש"י והא דקאמר אסור בהנאה מיירי בקבר בנין אבל קבר קרקע עולם אינו נאסר וכבר כתב רבינו כן לעיל בתחילת הסימן:
יז סָעִיף א אבל קרקע עולם שרי דליכא כאן משום כבוד דמידע ידיעי דקרקע עולם אינה נאסרת תוס':
א סָעִיף א וכתב הר"ר ישעיה עכשיו שקוברים כו' וקשה הא כתב לעיל בסימן שס"ג דהמנהג כר"י לקבור בנים קטנים אצל אביו ואמו ועוד הקשה ב"י מה צריך לטעם שקבר מת אסור בהנאה בלא טעם זה אסור משום כבוד מתים כמ"ש בסימן שס"ג ונראה דבסימן שס"ב איירי שנקברו עמהן מתחילה והכא מיירי שנקבר אחר כך לאחר זמן וכמ"ש בפרישה:
ב סָעִיף א אפילו לא נתן בו אלא נפל כן הוא הגירסא ברוב הספרים ומצאתי בספרי י"ד של כתב ישן אפי' לא נתנו בו כו' וראיתי יש מי שמפרש דה"פ אפי' לא נתנו בו בידים אלא נפל בו מעצמו אפי' הכי נאסר הקבר ממנו וא"נ דחדא דאין הלשון משמע הכי ועוד דבהדיא בגמרא דקמ"ל דנפלים יש להם תפיסת מקום ומש"ה דקדקו האחרונים להגיה נתן במקום נתנו כי היכי דלא למיטעי בפי' אבל גם תיבת נתנו נוכל לפרש כן וק"ל:
ג סָעִיף א מפנהו לאיזה מקום שירצה כו' לכאורה נראה דה"ק מפנהו לאיזה מקום שירצה אף אם אין השדות שוות אבל טוב וישר הוא שאם אין השדות שוות כגון שמצאו בין שדה ביר לשדה ניר כו' ואם שתיהן שוות בקירוב כו' ר"ל אפי' דרך טוב וישר יפנהו למקום שירצה דאם אין פי' כך אין דברי רבינו מקושרים יפה דבתחילה כתב דמפנהו לאיזה מקום שירצה משמע דאפי' אם אין שוות ואח"כ כתב מצאו בין שדה בור לשדה ניר כו' דאי מ"ש בתחילה מיירי ששוות א"כ למה חזר וכתב בסוף דבריו עוד בששניהם שוות שמפנהו לאיזה מקום שירצה כך היה נראה לפרש לכאורה אבל בגמרא לא משמע הכי אלא דלא הוי כ"א ב' דברים כשהן שוות מפניהו לאיזה מקום שירצה וכשאינן שוות מפניהו ע"ד שכתב רבינו וע"כ צ"ל שמ"ש רבינו בתחילה מפניהו לאיזה מקום שירצה כן כתב דרך כלל ואח"כ חזר ומפרש דמיירי דוקא בשתיהן שוות וק"ל. עיין בח"מ בסימן שע"ד דלא כתב תחילה שיפנהו לאיזה מקום שירצה כ"א בסוף בששתי השדות שוות וגם בש"ע בסימן זה ליתא ועי"ל דמתחילה בשתי בקעות או שדות בורות וכן משמע הל' וע"ז כתב שיפנהו לאיזה צד שירצה ואחר כך כתב דין אם מצאה בין שדה בור לניר כו' ובסוף מסיק וכתב דין אם שניהן שווין פירוש ששתיהן שדות זרועות או של אילנות וק"ל:
ד סָעִיף א אא"כ מצא ראשו ורובו לאפוקי פחות מזה השיעור אבל מת שלם מכ"ש שהיא מת מצוה ומה שהאידנא אין נזהרין בזה לפי שאין הארץ שלנו ואין לנו רשות לקבור בכל מקום ואף אם נקבר אותו לשם יש לחוש שהעכו"ם יחזרו ויוציאו אותו כדי לפשוט בגדיו מעליו או משום זלזול ע"כ מוליכין אותו לב"ה מיוחד נ"ל מ"ו:
ה סָעִיף א או שדרה וגולגולת פירוש זהו רוב אבל צריך ראשו ג"כ ורבי יהודה דאמר השדרה והגלגולת הם רובו לפרושי מילתא דת"ק קאתי ב"י וכן משמע לעיל ס"ס שנ"ג ולקמן באמצע סימן שע"ה דמייתי דברי רבי יהודא דקאמר שדרה וגולגולת הם רובו אבל קשה דבריש סימן שע"ד כתב וז"ל ואם מצא שדרה וגולגולת או ראשו ורובו כו' משמע דבשדרה וגולגולת לחוד סגי דהא קאמר שדרה וגולגולת ברישא ולא הזכיר ראשו תחילה וע"ק דלכאורה גולגולת היינו ראשו וצ"ל אף על גב דבכלל הראש הוא גולגולת בכלל הגולגולת אינו הראש דגולגולת אינו אלא עצם שהמוח מונח בתוכו ובסימן שע"ד י"ל דל"ד קאמר אלא דפתח במאי דמסיים לפני זה תיכף דכתב ז"ל ואינו נקרא מת מצוה אלא אם כן מצא ראשו ורובו או שדרה וגולגולת וע"ז מסיק וכתב ואם מצא שדרה וגולגולת כו' ויתפרש סיפא כמו רישא ע"ד שפירש הב"י ונדחק הב"י לפרש דעת רבינו כן דאל"כ קשה דהא רבי יהודה לא קאמר אלא שדרה וגולגולת הם רובו ולא קאמר דא"צ ראשו משמע דלא אתא לאפלוגי את"ק ומיהו דלא הו"ל לרבינו לסתום דבריו אלא לפרש דבעינן נמי ראשו עם שדרה וגולגולת ועוד קשה למה הביא בס"ס שנ"ג ובאמצע סימן שע"ה הברייתא כצורתה דברי ת"ק ור"י ככתבה וכלשונה דמשמע דיש פלוגתא ביניהן והו"ל לפרש דבריהן לכן נראה דר"י ודאי לא בעי ראש עם שדרה וגולגולת וכמ"ש בפרישה והשתא א"ש דבס"ס שנ"ג שהוא מקום ראשון מדין זה הביא דבריהן בפירוש ולרמז דקי"ל כתרוייהו וכן בסימן שע"ה דהוא תחילת דין אבילות ובסימן שס"ד ושע"ד כתב ונקט בקיצור כוונת דבריהן וק"ל:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.