א המוכר קברו ודרך קברו מקום מעמדו ומקום הספדו באין בני משפחתו וקוברין אותו בעל כרחו של לוקח ומחזירין לו דמיו תניא באבל רבתי אשה שירשה קבר נקברת בתוכה היא וכל יוצאי יריכה דברי ר"מ וחכ"א היא ולא יוצאי יריכה ומודים חכמים שאם ראתה אותם בחייה נקברים עמה במותם פי' שירשה מקום בית הקברות ממשפחתה ובניה מתיחסים על שם משפחת אביהם וגנאי לבני משפחת' ליקבר אצלה אביה אומר תקבר אצלי ובעלה אומר תקבר אצלי תקבר אצל בעלה ואם יש לה בנים ואמרה קברוני אצל בני קוברין אותה אצל בניה אביה אומר לא תקבר אצלי ובעלה אומר לא תקבר אצלי תקבר אצל בעלה שחייב בקבורתה חפירת כוכין בח"ה וחינוכן כתבתי בספר א"ח בהלכות ח"ה :
א סָעִיף א המוכר קברו ודרך קברו וכו' ברייתא פרק המוכר פירות (בבא בתרא ק:) וס"פ יש בכור (בכורות נב:) ומפרש התם דטעמא משום פגם משפחה וכתב הרמב"ן בת"ה ואי קשיא והא אמרינן דהיכא דלא בעי הספידא דלא מספדינן ליה דיקרא דשכבא הוא התם כדאמר בשעת מיתה לא תספדוהו הכא זוזי אנסיה ואיכא פגם משפחה א"נ המוכר אם באים אחרים וסופדים במקום הספדו איכא פגם משפחה א"נ התם לדידיה בלחוד הוא הכא מקום הספדו יורשיו ובני משפחה נספדים שם ואיכא פגם שלהם:
ב סָעִיף א תניא באבל רבתי האשה שירשה קבר וכו' בפי"ד ואף ע"ג שכתוב בספר שבידינו בסגנון אחר הלשון שכתוב בדברי רבינו הוא כתובה בת"ה:
ג סָעִיף א ומ"ש פי' שירשה מקום קברות ממשפחתה וכו' כ"כ הרמב"ן בת"ה:
ד סָעִיף א אביה אומר תקבר אצלי וכו' עד שחייב בקבורתה הכל באבל רבתי פי"ד וכתבה הרמב"ן בת"ה אלא שבאבל רבתי שבידינו ובת"ה כתוב אצל אביה אומר תקבר אצלי וכו' תקבר אצל אביה:
ה סָעִיף א חפירת כוכין בח"ה וחינוכן כתבתי בספר א"ח בסימן תקמ"ז:
א סָעִיף א המוכר קברו וכו' ברייתא בפרק המוכר פירות (בבא בתרא דף ק') ופרשב"ם תקנת חכמים הוא משום פגם משפחה דגנאי הוא להם שאין לקרובם מקום קבורה הלכך אמור רבנן לישקול דמי וליהדר עכ"ל והקשה הרמב"ן בס' ת"ה ומ"ש מהא דאסיקנא בפרק נגמר הדין דבדאמר לא תספדוהו לההוא גברא דצייתינן ליה וכדלעיל סימן דש"מ ולא חיישינן לפגם משפחה ותירץ כמה תירוצים ומביאם ב"י ולעד"נ דאין כאן קשיא התם שאני כיון דכפרה היא לו דלא נספד דרך כבודו כדרבי נתן דאמר סימן יפה הוא למת שנפרעים ממנו לאחר מיתה אין כח לחכמים לתקן למנוע כפרתו משום פגם משפחה:
ב סָעִיף א אשה שירשה קבר וכו' עיין בהל' שמחות כתב שם גירסא אחרת ופי' היכא שהאשה ראתה יוצאי חלציה בחייה כגון בני בניה ובני שלשים ובני רבעים יולדו על ברכיה כיון דנראה כאילו מתייחסים לבני משפחתה מודים חכמים שנקברים עמה ואף על פי שלפי האמת מתייחסים ע"ש משפחת אביהם ליכא גנאי לבני משפחתה: כתב מה"ר מנחם מ"ץ הקוברים מתיהם על בה"ק ומונעים לתת לזר כופין אותם לתת עד כאן לשונו ונראה ודאי דוקא בה"ק ישן מקדמונים ואין בני העיר צריכין לתת מס ממנו ולא שאר הוצאות הא לאו הכי אין כופין:
א סָעִיף א באין בני משפחתו כו' כתב הרמב"ן בת"ה אף על גב דהיכא דאמר דלא בעי הספידא לא מספדינן דיקרא דשכבא הוא התם דקאמר כן בשעת מיתה אבל הכא זוזי אנסוה ליה ע"ש וב"י מביאו (א"נ התם לדידיה בלחוד הוא הכא מקום הספדו יורשיו ובני משפחתו נספדים שם ואיכא פגם שלהם עכ"ה) ועיין בח"מ סימן רי"ז שם כתב רבינו ז"ל ונותנין ללוקח דמי הקבר שנותנין אותו בו עכ"ל משמע דאין כופין אותו לקבל אלא דמי הקבר אבל דמי הדרך ומקום הספד אם ירצה הלוקח יאמר להמוכר תספיד מתיך על מקום זה וכשאין בו זמן הספד אעשה בו צרכיו הברירה ביד הלוקח ע"ש:
ב סָעִיף א וחכמים אומרים היא ולא יוצאי יריכה ובהלכות שמחות פי"ד כתב רבי יהודה במקום חכמים וכתב שם שר"מ סובר וכל יוצאי ירכה ור"י סובר ולא כל יוצאי ירכה דמודה ר"י לר"מ שבניה הנראים לה בחייה נקברים עמה במותה (פי' בלא כל לא א"ש דמשמע שיוצאי ירכה אין נקברים עמה וגם בניה בכלל וא"א לבניה שלא ראתה אותם בחייה ואחר כך ומודים דנקברים עמה כו') אבל לשון הטור הביא הרמב"ן ע"ש מ"ו:
ג סָעִיף א פירוש שירשה מקום בית הקברות כו' משום דקשיא ליה אמ"ש אשה שירשה קבר כו' דמשמע דיוצאי ירכה נקברים בתוך קברה ממש וזהו אסור כמ"ש לעיל ס"ס שס"ב ושס"ג ושס"ד לכך פירש דירשה מקום קברות ופליגי מי נקבר באותו שדה המיוחד לקברות ומ"ש וגנאי לבני משפחתה ליקבר אצלה נ"ל דגרסינן אצלם ור"ל בני משפחתם אומרים דגנאי להם שיקברו יוצאי ירכה המתיחסים ע"ש משפחת אביהם אצלם ר"ל אצל בני משפחת האשה וק"ל:
ד סָעִיף א ואם יש לה בנים ואומרת קברוני אצל בני כו' באבל רבתי פרק י"ד ראיתי שלא נדפס שם הני ד' תיבות ואומרת קברוני אצל בני ולכאורה נראה דהיא הגירסא הנכונה דאם בהיא אומרת מיירי הו"ל להקדים ולכתוב דאם היא אומרת לקוברה אצל אביה ולא אצל בעלה שומעין לה ואי לא שומעין לה אין טעם לשמוע טפי אצל בניה אלא מיירי בשאין גילוי דעת משום אדם או כשמהנדסים אביה ובעלה עושין פשר וקוברין אותה אצל בניה מיהו בתורת האדם דף ל"ט ע"ג ישנו כמ"ש רבינו כאן:
ה סָעִיף א כוכין בח"ה וחינוכן כו' בי"ד של כתב מצאתי וחיצובן וגירסא שלפנינו וחינוכן נראה שהוא עיקר דכן הוא בא"ח ס"ס תקמ"ז ושם כתב רבי' פירוש של חינוכן (דהיינו שמרחיב או מאריך או מקצר הכוכין עכ"ה):
א סָעִיף א הקוברים מתיהם על ב"ה ומונעים לתת לעזרה כופין אותו לתת עכ"ל מנחם מץ מ"ו בני יהודה תובעין לבני גליל לדון על בית הקברות שלהם אשר מונעים מהם לקבור מתיהם כאשר עשו תחילה כי ב"ה של כרכים הוא ולא של כפרים והאריך בשאליתם והתשובה איני יודע במה נסתפקתם ודאי לקבור בב"ה ישן שהוא של רבים ומופקר לכל אין כח ביד בני גליל למחות ולעכב בני יהודה מלחצוב שם קבר אבל במאי דזכו בני גליל מחדש והוסיפו משלהם שלא לקבור אחד מן השותפין אלא אם כן יתנו עמהן חלק כחלק ודאי בדבר זה רשאין הן להסיע על קצתן ואפי' בכ"ה הישן אם כך היה הענין שאילולי לא היה הקהל מרצים העירונים ברצי כסף בכך וכך היו מופסדין ולא יקברו שם בני יהודא אלא אם כן יתנו חלקם לפי חשבון וסוף דבר כלל וכלל אין להם לבני יהודא לקבור משל אחרים בע"כ כי יש קפידא גדולה בכך ודבר פשוט הוא שהדין עם בני גליל לעכב על כל הנקברים שם עד שיתנו קצבתן וכשהן שמין שמין לפי הקורבה והרחוקה ואומדין כמה היו נותנין בני יהודה יותר שהיה להם בית הקברות סמוך לעירם כי צריכין פעמים להוציאו על מתיהם להוליכם עד גליל גם כבוד הוא למהר יותר שאין צריכים לטלטלו ולהוליך מעיר לעיר גם אם היה להם ב"ה סמוך לעירם היו פעמים משתטחין על הקברות כדרך שהעולם עושין וראיה מכלב וירמיה ע"ה ועוד בני יהודא אילו לא היו מוליכין לגליל היו יכולין לקבור מתיהם בב"ה אחר שהוא כ"כ סמוך להם כמו גליל לכל זה וכיוצא בזה יש לתת לב לדקדק בשומא שיתנו בני יהודא מאותו ממון פחות מבני גליל לפי שאלו קרובים ואלו רחוקים לאו כל הימנם להעשיר ולהטיל עצמם על הציבור ודוקא על אותן שיש סיפק בידם אבל אין רשאין בני גליל שלא ליטול את העניים מבני יהודא ולהכניס את העשירים כי העניים הנקברים הם מוטלין על בני המקום שנקברים שם לתת להם קבר ואם יאמרו בני יהודא אין אנו מאמינין בני גליל כמה הוציאו ויטלו או ליתבי בי תרי מינייהו מאי דקים להו ולסהדי ע"כ מתשובות בין תשובות מהר"מ:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.