א רחיצה כיצד אסור לרחוץ כל גופו בין בחמין בין בצונן פניו ידיו ורגליו בחמין אסור בצונן מותר ולסוך אפי' כל שהו אסור ודוקא שמכוין לתענוג אבל אם הוא מלוכלך בטיט וצואה ורוצה להעבירו רוחץ להעבירו או שסך להעביר הזוהמא או לרפואה כגון שיש לו חטטין בראשו מותר לפיכך יולדת אבלה שצריכה לרחוץ מותר לרחוץ מאן דאית ערבוביא ברישיה מותר לחוף ראשו בחמין דלא גרע מאסטניס שמותר לרחוץ אפילו כל גופו גרסינן בפרק היה קורא (ברכות טז:) רבן גמליאל היה רוחץ בלילה הראשון שמתה אשתו משום דאמר אסטניס אני קסבר אנינות לילה דרבנן ובמקום אסטניס לא גזרו כתב רב האי דלא קי"ל כר"ג דאמר אנינות לילה דרבנן ורב אלפס פסק כמותו וכתב עוד רב האי לאו כל דאמר אסטניס אני שומעין לו אבל ודאי אי מגליא מילתא מעיקרא דאית ביה האי מילתא ואם אינו רוחץ בא לידי סכנה רוחץ דדמי לסכנה ורפואה משום דאסטניס כחולה גדול הוא ממדה זו ולא כל מי שנוהג בשרו בנקיות אסטניס הוא אלא מי שבא לידי סכנה אם אינו רוחץ ע"כ כתב הרמב"ן מה שכתב שלא כל מי שאומר אסטניס אני ומתנהג בנקיות מתירין לו יפה כיון אבל מה שכתב שאם אינו רוחץ בא לידי סכנה לאו סכנה ממש אלא מצטער הרבה ובא לידי מיחוש בכך ירושלמי מקום שנהגו לרחוץ אחר המטה מרחיצין א"ר יוסי בר בון מי שמתירין ברחיצה עשה אותו כאכילה ושתייה וכתב הרמב"ם יראה מכאן שהיו נוהגים במקצת מקומות שהקרובים המברין האבל היו מרחיצים אותו קודם הבראה לפי שעשו אותו כאכילה ושתייה שצריכה להם הרבה מפני שצריכין להעביר מהם הזוהמא והיו מתירין זו הרחיצה ראשונה ואח"כ היו נוהגין איסור ברחיצה כל שבעה הילכך אי איכא דוכתא דנהיגי ברחיצה זו אין ממחין בידם מי שתכפוהו אבליו שארעו שני אבלות זה אחר זה מותר לרחוץ כל גופו בצונן נדה שנזדמנה זמן טבילתה בימי אבלה לדעת הגאונים שפוסקים טבילה בזמנה מצוה טובלת אבל שלא בזמן טבילתה אינה טובלת ור"ת כתב דלא קי"ל טבילה בזמנה מצוה ולפי זה אינה טובלת אפי' אם זמנה בימי אבלה וי"א דאפי' אם אין טבילה בזמנה מצוה טובלת אשה לא תכחול ולא תפרכס בימי אבלה שכל אלו אסורים ברחיצה ואשת איש אינה אסורה אלא תוך ז' אבל אחר ז' מותרת בכל כדי שלא תתגנה על בעלה וכלה שאירעה אבל תוך ל' יום לחופתה מותרת להתקשט אפי' תוך ז' בוגרת כיון שעומדת לינשא מותרת בכיחול ופירכוס אבל אסורה ברחיצת חמין כל גופה ונערה אסורה אפילו בכיחול ופירכוס:
א סָעִיף א רחיצה כיצד אסור לרחוץ כל גופו וכו' בר"פ אלו מגלחין (מועד קטן ד' טו:) אבל אסור ברחיצה דכתיב וישלח יואב תקועה וגו' ואל תסוכי שמן ורחיצה בכלל סיכה פירוש לפי שלא מצינו אסור בסיכה ומותר ברחיצה ובסוף פ"ק דתענית [יג:] אסיקנא הלכתא אבל אסור לרחוץ כל גופו בין בחמין בין בצונן כל ז' אבל פניו ידיו ורגליו בחמין אסור בצונן מותר אבל לסוך אפילו כ"ש אסור ואם להעביר את הזוהמא מותר וכ' הרמב"ן בת"ה ואצ"ל במי שהיו חטטין בראשו שסך כדרכו ואינו חושש וכן אם היה מלוכלך בטיט וצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש:
ב סָעִיף א ומ"ש לפיכך יולדת אבילה שצריכה לרחוץ מותרת לרחוץ כ"כ הרא"ש בפרק אלו מגלחין שהתיר ר"י במכ"ש דרחץ בלילה הראשונה שמתה אשתו משום דאסטניס הוה וכ"כ התוס' בפ"ב דברכות [טז:]
ג סָעִיף א ומ"ש מאן דאית ליה ערבוביא ברישיה מותר לחוף ראשו בחמין וכו' ג"ז מדברי התוס' שם:
ד סָעִיף א כתב רב האי דלא קי"ל כר"ג וכו' כ"כ בת"ה בשמו ומ"ש ורי"ף פסק כמותו בפרק היה קורא:
ה סָעִיף א וכתב עוד רב האי לאו כל דאמר אסטניס אני שומעין לו וכו' וכתב הרמב"ן מ"ש לא כל מי שאומר אסטניס אני וכו' בת"ה:
ו סָעִיף א ירושלמי מקום שנהגו לרחוץ אחר המטה מרחיצין וכו'. בפרק ואלו מגלחין:
ז סָעִיף א ומ"ש בשם הרמב"ן יראה מכאן שהיו נוהגין במקצת מקומות וכו' בת"ה:
ח סָעִיף א מי שתכפוהו אבליו וכו' מותר לרחוץ כל גופו בצונן בסוף פ"ק דתעניות [יג:]:
ט סָעִיף א נדה שנזדמנה זמן טבילתה בימי אבלה לדעת הגאונים שפוסקים טבילה בזמנה מצוה טובלת וכו' בספ"ק דתענית [יג.] תניא כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט"ב בין בי"ה ופסק כן הרמב"ן פ"ג מהל' שביתות עשור ובפרק המפלת (נדה ל.) אמרינן ש"מ טבילה בזמנה מצוה ורבי יוסי ב"ר יהודה פליג ואמר לא אמרינן טבילה בזמנה מצוה וכתבו התוס' שם שפסק ר"ח כת"ק וכ"כ ג"כ פ"ק דיומא [ח.] וכתבו שר"ת חולק ואמר דהלכה כר"י ב"ר יהודה והרמב"ן כתב בת"ה דהא דתניא כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט"ב בין בי"ה מסתברא דוקא בזמנה משום דקי"ל טבילה בזמנה מצוה: ומ"ש רבינו שי"א דאפילו אם אין טבילה בזמנה מצוה טובלת כ"כ הרמב"ן שם בשם התוס' אהא דתניא בסוף יומא והוא ז"ל כתב שאין דבריהם מחוורים והתוס' כתבו בפ"ב דביצה [יח.] כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט"ב בין בי"ה היינו דוקא להני שטובלים טבילת מצוה בזמנה אבל השתא שכל טבילות שנשותינו טובלות היינו טבילה שלא בזמנה שהן סופרות ז' נקיים מספק שהן זבות אינן טובלות בט"ב ובי"ה ומיהו יש לחלק כדאמרי' ביומא נדות ויולדות טבילתן בלילה זב וזבה טבילתן ביום וכו' אלמא ש"מ קסבר ההוא תנא טבילה שלא בזמנה לאו מצוה היא ואפ"ה שריא ביה"כ עכ"ל. וזו היא הסברא שכתבתי בסמוך שכתב הרמב"ן ז"ל בשמם והרי אתה רואה שגם הם לא כתבוה אלא בדרך דחוי וכתבו עוד שם ועוד אומר ר"י דבזמן הזה אין טובלין לא ביה"כ ולא בט"ב דדוקא הם שהיו עוסקים בטהרות היו צריכים לטבול מיד כדי שלא יטמאו את הטהרות אבל הטבילה השתא דאין באה אלא לטהרה לבעלה יכולה היא לרחוץ ולחוף עי"ה כדי שתסרוק שערה וחופפת מעט למוצאי י"ה וכן בט"ב דהא אפילו תטבול בי"ה וט"ב אסורה לבעלה עכ"ל וגם מהרי"ק ז"ל כתב בסימן ל"ה שמעולם לא ראה מי שטבלה בימי אבלה וכ"ש בי"ה או בט"ב ומ"כ בתשובה אשכנזית לטבול בליל ט"ב כתב בא"ז דשרי אמנם מזה אין ראיה דהוא אזיל לטעמיה דפסק טבילה בזמנה מצוה וכן בז' ימי אבלה ואפילו לרחוץ כדי ללבן כתב בא"ז דשרי רק שתשתנה דרחיצה קצת אבל חלוק לבן ודאי תלבוש וסדין לבן תציע שלא תבא לידי ספק עכ"ל :
י סָעִיף א אשה לא תכחול ולא תפרכס בימי אבלה וכו' כ"כ הרמב"ן ז"ל בת"ה וז"ל ואשה בימי אבלה לא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט דכל הני באבלות כרחיצה דמו דתניא בפ"ק דכתובות [ד:] ופרק אלו מגלחין (מועד קטן כ:) וכן היא שמת חמיה או חמותה אינה רשאה להיות כוחלת ופוקסת ובספ"ק דתענית (יג:) אמרינן אין הבוגרת רשאה לנוול עצמה בימי אבל אביה ואוקימנא אכחול ופיקוס דבוגרת מותרת ונערה ואשת איש אסורות הא ברחיצה בחמין אפילו בוגרת אסורה משום דאפשר בצונן וכן הלכה עכ"ל:
יא סָעִיף א ומ"ש רבינו וא"א אינה אסורה אלא תוך ז' אבל אחר ז' מותרת בכל כדי שלא תתגנה על בעלה הוא מדכתב הרא"ש בריש כתובות דמשמע באבל רבתי דכל דין ל' דהיינו גיהוץ ותספורת אינו נוהג בא"א שלא תתגנה על בעלה אע"פ שאין נראה כן מדברי רש"י שם ריש כתובות:
יב סָעִיף א ומ"ש כלה שאירעה אבל תוך ל' יום לחופה מותרת להתקשט אפילו תוך ז' שם אין מונעין תכשיטין מן הכלה ל' יום ופי' הרא"ש כמ"ש רבינו אף ע"פ שאין נראה כן מדברי רש"י שם :
יג סָעִיף א ומ"ש בוגרת כיון שעומדת לינשא מותרת בכיחול ופירכוס וכו' עד סוף הסימן כבר נתבאר בסמוך:
א סָעִיף א רחיצה כיצד וכו' בפ"ק דתענית (דף י"ג) והילכתא אבל אסור ברחיצה כל גופו בין בחמין בין בצונן כל ז' אבל פניו ידיו ורגליו בחמין אסור בצונן מותר אבל לסוך אפי' כל שהוא אסור ואם להעביר את הזוהמא מותר ובפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף ט"ו) קאמר אבל אסור ברחיצה מדכתיב וישלח יואב תקועה וגומר ואל תסוכי שמן ורחיצה בכלל סיכה דכתיב ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו:
ב סָעִיף א ומ"ש לפיכך יולדת אבלה שצריכה לרחוץ וכו' כלומר כל יולדת מן הסתם כיון שצריכה לרחוץ מותר לרחוץ מיהו בספר א"ז כתב וז"ל יולדת שריא ברחיצה חוץ מיום ראשון עכ"ל נרא' דס"ל דלא עדיפא יולדת מאסטניסות דר"ג דלא רחץ אלא בלילה ולא ביום והכי משמע מלשון התוספות בפרק היה קורא וז"ל וכן התיר רבינו שמואל ליולדת אבלה לרחוץ תוך שבעה עכ"ל משמע דוקא תוך ז' אבל לא ביום ראשון ודו"ק:
ג סָעִיף א גרסינן בפרק היה קורא ר"ג היה רוחץ וכו' פירוש יום ראשון דהוא יום המיתה בלחוד הוא דאורייתא אבל לילו דהוא ליל יום שני למיתה דרבנן הוא ורב האי כתב דלא קי"ל כר"ג אלא ליל יום שני למיתה נמי דאורייתא הוא ואסור לרחוץ אפי' הוא אסטניס אבל רב אלפס פסק כר"ג והכי נקטינן דבלילה שרי אבל יום מיתה או יום קבורה אסור ואף על גב דאבלות אפי' יום ראשון אינו אלא מדרבנן אלא דאנינות יום ראשון הוי דאורייתא לענין אכילת קדשים ומעשר שני מ"מ כיון דר"ג לא רחץ ביום כיון דאיכא איסור דאורייתא ביום הראשון במה שאסרה תורה לקדשים ומע"ש א"כ אסור לרחוץ מדרבנן ביום הראשון אפילו לאסטניס וה"ה ליולדת מיהו אם היולדת צריכה היא לרחוץ על פי הנשים בקיאות אין להחמיר אפי' ביום ראשון כדפרישית דאבלות אפילו ביום ראשון אינו אלא דרבנן ועיין במ"ש הרא"ש באריכות פ' אלו מגלחין:
ד סָעִיף א נדה שנזדמנה זמן טבילתה וכולי פלוגתא דתנאי פרק המפלת (נדה דף ל') ופ"ק דיומא (ד' ח') וכתבו התוס' דרבינו חננאל פסק כת"ק דטבילה בזמנה מצוה ור"ת פסק כרבי יוסי בר' יהודה דטבילה בזמנה אינה מצוה:
ה סָעִיף א ומ"ש וי"א דאפי' אם אין טבילה בזמנה מצוה טובלת טעמם דלא אסרו רחיצה אלא כשמכוין לתענוג אבל רחיצה דטבילה דאינה אלא לטהר עצמה לבעלה מטומאת נדתה דמי למלוכלך בטיט וצואה אי נמי להעביר הזוהמא דשרי והכי משמע מדברי רבינו דתופס סברא זו עיקר מדכתב באחרונה וכך פסק בנימין זאב סימן קמ"ח דשרי לטבול בימי אבלה מיהו אנן תפסינן לחומרא דאינה טובלת בימי אבלה וכל שכן שאינה רוחצת ללבוש לבנים תוך ז' אבל מיד לאחר ז' רוחצת ללבוש לבנים רק שתשנה הרחיצה קצת וחלוק לבן ודאי תלבוש וסדין לבן תציע כדי שלא תבא לידי ספק וכ"כ הא"ז והאחרונים הביאוהו לפסק הלכה אבל בלאו הכי נוהגים איסור שלא לרחוץ כל ל' יום וכתב בא"ז כמדומה לי דחיישינן דילמא אתי למסרק שערות ראשו דאסור כל שלשים עכ"ל. ולפי זה נראה דלדידן דשרי לסרוק אחר ז' כמ"ש במרדכי ויתבאר בסי' ש"כ משמע דמותר לרחוץ. ומיהו כבר פשט המנהג בכל אשכנז לאיסור וכתב מהרש"ל דצ"ל דאסרו רחיצה משום דאסור בתספורת כל ל' ואם יכנס למרחץ איכא למיחש לתספורת כי כך דרך הנכנס למרחץ לגלח ולתקן שערות ראשו עכ"ל. ומיהו אם הוא מוהל או בעל ברית תוך שלשים מותר לו לרחוץ וכ"כ בהגהות ע"ש מהר"ם שהיה בעל ברית תוך ל' יום של אביו ורחץ בלילה שלפני המילה ונתן טעם לדבריו דהוי כרגל לגבי דידיה וחומרא בעלמא נהגו אבותינו ברחיצה עכ"ל:
א סָעִיף א ובמרדכי ה"א דף שנ"ד ע"ד משמע דוקא מיום ראשון ואילך דאבילות יום ראשון דאורייתא וע"ל סימן שצ"ד ושצ"ט:
ב והיא תשובת מהרי"ל סימן ט"ו ואני ראיתי דברי א"ז בזו סוף הלכות אבלות ולא מצאתי שכתב כן להתיר תוך ז' ימי אבלו אלא לאחר ז' ומ"מ כתב לשנות ברחיצה כדי שלא לשנות המנהג שנהגו איסור ברחיצה כל ל' וע"ש וכ"מ בתשובת מהרי"ל עצמו ודלא כדברי ב"י:
ג וכ"ה במרדכי בה"א דף שצ"ה ע"ג דמותרת אף בהעברת שער דהכל מקרי תכשיטי כלה ודוקא כל ל' יום אבל לא אחר כך אע"ג דעבר אבלות ל' יום עכ"ל וזה שלא כדברי הרא"ש דלעיל דמתיר לכל א"א גיהוץ ותספורת לאחר ז' כתב המרדכי דף שצ"ב ריש ע"ג דאבל מותר לרחוץ בחמין ולחוף מיד אחר ז' וכדעייל יום ז' כל דהו מותר בכל מילי דנהיג בימי אבלו עכ"ל ודברים פשוטים הם דאין גזירת ל' אלא לענין גיהוץ ותספורת לאחר ז' אבל לרחוץ מותר אבל המנהג הוא לאסור רחיצה כל ל' יום וכ"כ מוהר"ם בה' שמחות שלו וכ"מ בהג"מ פ"ט מהלכות י"ט ופ"י מהלכות אבל (ועיין לעיל) סימן ש"ץ דנוהגין איסור לחוף הראש כל ל וז"ל א"ז ומה שנוהגין עתה לאסור לחוף הראש כל ל' כתב רבי' שמעון בר אברהם דחיישינן דילמא אתי למיסרק וזה אסור כל ל' עכ"ל וכתב עוד סוף הלכות אבלות בתשובה דנהגי לאסור לרחוץ כל ל' משום גזירת כיבוס ואסור לשנות המנהג עכ"ל:
א סָעִיף א רחיצה כיצד אסור לרחוץ כו' שנא' וישלח יואב תקועה וגו' ואל תסוכי שמן ורחיצה בכלל סיכה היא גמרא פי' לפי שלא מצינו אסור בסיכה ומותר ברחיצה ועיין בדרישה:
ב סָעִיף א מאן דאית ליה ערבוביא ברישא בנדרים סוף דף פ' איתא האי ערבוביתא דרישא מתיא לידי עוירא ופירש"י ערבוביתא עפרורית שמתכנס לאדם בראשו שאינו רוחץ מסמא עיניו:
ג סָעִיף א קסבר אנינות לילה דרבנן ר"ל אבילות לילה דיום ראשון ועד"ר:
ד סָעִיף א וכתב עוד רב האי לאו כל דאמר איסטניס אני שומעין לו אע"ג דרב האי סבר דאין הלכה כרשב"ג מ"מ השמיענו דין איסטניס אליבא מאן דפסק כרשב"ג והיותר נראה דרב האי לא פליג אלא אלילה הראשונה ומשום דסבר דדאורייתא היא וכאן מיירי בשאר ז' ימים דאין בהן צד דאורייתא לכ"ע או לענין שאר עניינים שהתירו באיסטניס ועיין בדרישה:
ה סָעִיף א דדמי לסכנה ורפואה ר"ל ורפואה לסכנה פשיטא דמותר לעשות אפילו בשבת וי"כ וכ"ש בשעת אבלות:
ו סָעִיף א שכל אלו אסורים ברחיצה כו' אבל לאחר שבעה מותרת בכל כו' וקשה הא אפי' כ"ע מותר לרחוץ אחר ז' בזמניהם וכבר כתב דכיחול ופירכוס אינן אסורים אלא ברחיצה ואי בא לאשמועינן כאן דמותרת אפי' בגיהוץ וכמו שמשמע מדברי ב"י קשה דאין כאן מקומו וצ"ל דס"ל לרבינו דכיחול ופירכוס יש לו דין גיהוץ וה"ק כיחול ופירכוס לאשה אסורים ברחיצה תוך ז' ולא יותר אבל לאיש או לאשה שאינה א"א אסורים אפי' אחר ז' כדין גיהוץ דאסור כל ל':
א סָעִיף א רחיצה כיצד אסור לרחוץ כל גופו כו' יולדת מותר נמי ברחיצה חוץ מיום ראשון סא"ז (וכ"כ המרדכי ה"א דף שצ"ד עכ"ה) ונראה דהטור מיירי בצריך לה דוקא ואז מותר לעולם ודו"ק מ"ו מה שנהגו שלא לרחוץ תוך ל' כמדומה דחיישינן שמא אתי למסרק רישא דאסור כל ל' אבא מורי ז"ל ספר א"ז וא"כ לדידן דשרי לסרוק ראשו אחר ז' כמ"ש במרדכי והבאתי לקמן סימן ש"ץ א"כ ליהוי מותר נמי ברחיצה וכבר פשט המנהג בכל אשכנז לאיסור אלא נ"ל דאסרו משום תספורת כי דרך הנכנס במרחץ לגלח ולתקן שערות ראשו נ"ל מ"ו וצ"ע א"כ בחול המועד דאסור ג"כ בתספורת ליאסר נמי ברחיצה ומיהו י"ל דל"ד דתספורת דח"ה מן הדין הוי שרי אלא דחכמים אסרו משום כדי שלא יכנס למועד כשהוא מנוול כמבואר בא"ח סימן תקל"א וא"כ הואיל שאין האיסור אלא משום חשש זה אין סברא ליאסר בשבילו רחיצה ג"כ לאפוקי תספורת דאבל דהוא אסור מן הדין ואסמכוה אקרא כדאמרינן לעיל בסימן ש"פ שייך שפיר לאסור בשבילו רחיצה וק"ל:
ב סָעִיף א קסבר אנינות לילה דרבנן וא"ל גם אי הוי אנינות דאורייתא הא כתב רבינו לעיל בס"ס שמ"א ולקמן בסימן שצ"ח דדברים האסורים באבל מותרין באונן ואיסור רחיצה מדין אבילות הוא כמ"ש לעיל סימן שמ"א וע"ק הלא נתבאר שם סימן שמ"א שדין אנינות אינו אלא כל זמן שלא נקבר המת אבל אחר שנקבר המת אין עליו דין אנינות ומותר בבשר ויין אפי' ביום המיתה כ"ש בלילה שאחריו וצריכין שנדע שדברי רבינו סתומין הן ותפס הגמרא בקצרה אבל באשיר"י ס"פ היה קורא מפורש שם יפה דלדעת התוס' והרא"ש אין אבילות דאורייתא אפי' ליום ראשון והיינו לנהוג דיני אבלות אבל ס"ל דאסור לאכול קדשים ומעשר שני דלמדנו מקרא דואכלתי חטאת היום כו' הרי קדשים ולא אכלתי באוני ממנו דקאי אמעשר שני ואסור כל יום ראשון אפי' אחר שנקבר המת והנה ר"ג ביום לא רצה לרחוץ אע"פ שרחיצה מדין אבילות ואינו אלא מדרבנן מ"מ כיון דיש ביום איסור דאורייתא לענין אכילת קדשים ומעשר שני החמיר אפי' ברחיצה וגזרו במקום איסטניס משא"כ בלילה שלאחריו שאע"פ שג"כ אסור בקדשים ומעשר שני כיון שאינו אלא מדרבנן רחץ בה משום דאיסטניס הוא אבל דעת הגאונים והרמב"ן דגם דין אבילות נוהג ביום ראשון דאורייתא וזה שאמר הגמרא קסבר אנינות לילה דרבנן הא ביום הכל אסור מדאורייתא וקרא לו אנינות ע"ש שמצינו שם אנינות בקרא וס"ל דאותו אנינות יש לו כל דין אבילות אלא שקודם שנקבר התירו לו קצת משום צורכי קבורה כמ"ש רבינו לעיל בסימן שמ"א ע"ש:
ג סָעִיף א וכתב עוד רב האי לאו כל דאמר איסטניס אני שומעין לו אע"ג דרב האי סבר דאין הלכה כרשב"ג וא"ל דה"ק דאפי' למאן דלא סבר כרשב"ג מ"מ באיסטניס כזה כ"ע מודו דא"כ לא הוי חולק הרמב"ן עליו ועוד דהלשון משמע דקאי אסתם איסטניס הנזכר בדברי רשב"ג לכן ע"כ מוכרחים לומר כמ"ש בפרישה:
ד סָעִיף א ור"ת כתב דלא קי"ל טבילה בזמנה מצוה כו' ובנימין זאב פסק דשרי ולא יראה לי דלא שרינן האידנא לטבול בשבת אלא בצירוף טעמא דפריה ורביה והכא דאסורים בפריה ורביה לא שריא ועיקר דאיכא למיחש לתקלה וק"ל מ"ו וכ"פ בש"ע (עיין במהרי"ק שורש ל"ה): מהר"ם היה בעל ברית תוך ל' יום של אביו ורחץ בלילה שלפני המילה ונתן טעם לדבריו דהוי כרגל לגבי דידיה וחומרא בעלמא נהגו אבותינו ברחיצה מ"ו. הנדה בימי ליבונה תוך אבלה בתוך ל' תרחץ ותשנה הרחיצה קצת וחלוק לבן ודאי תלבש וסדין לבן תציע כדי שלא תבא לידי ספק א"ז מ"ו:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.