א בענין האבילות איכא פלוגתא דרבוותא אם יש ממנו מן התורה הגאונים כתבו שאבילות יום ראשון אם הוא יום מיתה אז הוא דאורייתא ושאר הימים דרבנן והראב"ד הוסיף לומר דגזירות שלשים לגיהוץ ולתספורת דאורייתא ור"ת ור"י פירשו שאין שום אבילות דאורייתא אלא אנינות לחוד הוא דהוי דאורייתא ביום ראשון ואנינות לחוד ואבילות לחוד האסור בזה מותר בזה ואונן אינו אסור ביום ראשון מן התורה אלא באכילת קדשים ומעשר שני ועוד החמירו בו חכמים לאוסרו בדברים המפורשים בפרק מי שמתו אבל אבילות לא מצאנו בשום מקום שיהא מן התורה והרמב"ן האריך בו מאד וסיום דבריו נמצינו למדים שאבילות יום ראשון שהוא יום מיתה וקבורה מן התורה ולא כל הנוהגים באבל אלא בז' מתים המפורשים בתורה שהן אביו ואמו בנו ובתו ואחיו ואחותו הבתולה ואשתו נשואה אבל ג' מתים שהוסיפו עליהן לאבילות שהן אחיו מאמו ואחותו מאמו נשואה וארוסה מאב או מאם ואחותו אנוסה או מפותה אבלותן מד"ס וכ"כ הרמב"ם אלא שכתב אשתו בכלל אותם שהם מד"ס והוא ודאי מן התורה אם היא גדולה אבל אשתו קטנה מד"ס וא"א הרא"ש ז"ל הסכים לדברי ר"ת ולר"י:
א סָעִיף א בענין האבילות איכא פלוגתא דרבוותא אם יש ממנו מן התורה הגאונים כתבו שאבילות יום ראשון אם הוא יום מיתה אז הוא דאורייתא כלומר אם הוא יום מיתה וקבורה הוא דאורייתא לדעת הגאונים וכן דעת הרי"ף בכ"ב דברכות ובפרק אלו מגלחין וכ"פ הרמב"ם בפ"א וכ"כ הרשב"א דלא אמרו הגאונים אלא ביום מיתה והוא עצמו יום קבורה הא זה בלא זה לא:
ב סָעִיף א ומ"ש שהראב"ד הוסיף לומר דגזירת ל' לגיהוץ ולתספורת הוי דאורייתא כ"כ הרמב"ן בת"ה בשמו והוא ז"ל חלק עליו:
ג סָעִיף א ומ"ש שר"ת ור"י פירשו שאין שום אבילות דאורייתא וכו' כ"כ הרמב"ן כת"ה וה"ר יונה בפ"ב דברכות בשם חכמי הצרפתים ז"ל:
ד סָעִיף א ומ"ש והרמב"ן האריך מאד וכו' עד אבל אשתו קטנה מד"ס הוא בת"ה:
ה סָעִיף א ומ"ש בשם הרמב"ם הוא בפרק ב' ואיפשר שאע"פ שהוא מן התורה קרי לה ד"ס לפי שאינה מפורשת בתורה לענין טומאה ולא אתיא אלא ממדרש חכמים בשארו כתב בין לענין טומאה בין לענין אבילות שהוא מד"ס שכתב בפרק הנזכר לענין טומאה לאשתו עשאוה כמת מצוה כיון שאין לה יורש אלא היא לא תמצא מי שיתעסק בה וכתב עליו הרמב"ן ההיא באשתו קטנה תניא בהדיא כדאיתא פרק האשה רבה [דף צט:] וי"ל שהרמב"ם נתכוין לומר דלאשתו בין קטנה בין גדולה אינו מיטמא אלא מד"ס ולגדולה הוי מד"ת אלא דאתיא ממדרש חכמים שזה נקרא ד"ס לדעתו ז"ל ולקטנה הוי מד"ס ממש כלומר דאין לה עיקר בתורה מטעם אשה אלא שחכמים עשאהו כמת מצוה כיון שאין לה יורש אלא הוא וז"ל הרמב"ם בפרק הנזכר ומדבריהם שיתאבל האיש על אשתו הנשואה וכן האשה על בעלה ומתאבל על אחיו ועל אחותו שהם מאמו אפי' הכהן שאינו מטמא לאחיו ואחותו מאמו ולאחותו הנשואה אף על פי שהיא מאביו מתאבל הוא עליהן. ואם היתה אחותו זו הנשואה מאחיו הרי הוא מתאבל עליה דין תורה. וכתב עליו הרמב"ן בת"ה מ"ש באחותו נשואה שאבילותם מן התורה זה לא ידענו לו צד סמך ומקום טענה:
ו סָעִיף א ומ"ש רבינו וא"א הרא"ש ז"ל הסכים לדברי ר"ת ור"י הוא בפרק אלו מגלחין:
א סָעִיף א בענין האבילות כו' אם הוא יום מיתה אז הוא דאורייתא כתב ב"י כלומר אם הוא יום מיתה וקבורה הוא דאורייתא לדעת הגאונים וכו' עכ"ל ודבר פשוט הוא שכל זמן שלא נקבר אין שם אבילות אלא משיסתם הגולל כדלעיל בריש סימן שע"ה וא"כ בע"כ הא דקאמר הכא דהאבילות הויא דאורייתא ביום מיתה אינו אלא כשנקבר בו ביום שמת ונסתם הגולל:
ב סָעִיף א ומ"ש וכ"כ הרמב"ם אלא שכתב אשתו בכלל אותם שהם מד"ס והוא ודאי מן התורה וכו' פי' רבינו בא להשיג על מ"ש הרמב"ם בסתם דאשתו הוא מד"ס דפי' מד"ס הוא כלומר מדבריהם והא ליתא דגדולה ודאי מן התורה הוא כדילפינן משארו אין שארו אלא אשתו ואף על פי דקטנה הוא מדבריהם דתקינו לה רבנן נשואין ליתומה קטנה כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר מ"מ לא היה לו להרמב"ם לומר בסתם שאשתו הוא מד"ס כיון דגדולה הוא מן התורה ומיהו ידוע דרכו של הרמב"ם שכל מה שאינו מפורש בתורה אע"פ שהוא מן התורה ממדרש חכמים כגון הכא דדרשינן אין שארו אלא אשתו בין לענין טומאה בין לענין אבילות מד"ס קרינן לה ורצונו לומר דאם היא גדולה הוי מן התורה אלא דאתיא ממדרש חכמים שזה נקרא ד"ס לדעתו ז"ל ולקטנה הוי מד"ס ממש כלומר מדבריהם דאין לו עיקר בתורה וכ"כ ב"י והוא דבר פשוט:
א סָעִיף א אם הוא יום המיתה פי' לאפוקי אם מת היום ונקבר למחר שאין האבילות שמתחיל לאחר הקבורה ביום המיתה א"נ שמע שמועה קרובה דאבילתו מתחלת שלא ביום המיתה: (שאין שום חבילות דאורייתא עי' בס"ס שצ"ט דכ"פ הרא"ש עכ"ה)
ב סָעִיף א אנינות לחוד דכתיב לא אכלתי באוני ממנו וקאי אמעשר ואכלתי חטאת היום קאי אקדשים:
ג סָעִיף א האסור בזה מותר בזה והאסור בזה מותר בזה כן הוא באשר"י דף ל"ה ע"ג בשם ר"י וה"פ האסור מכח אנינות דהיינו שאסור באכילת קדשים ומעשר שני מדאורייתא וכן אסור ביין ובשר מדרבנן לפני קבורה וכן פטור מכל המצות כל זה מותר באבילות והאסור מכח אבילות דהיינו תשמיש המטה ונעילת סנדל ורחיצה וגילוח וכל הני דחשיב לעיל בתחילת סי' ש"פ מותר מכח אנינות קודם שנקבר המת דאז חל האבילות ואע"ג דכתב לעיל ס"ס שמ"א דאונן אסור בתשמיש המטה י"ל דר"י ור"ת סוברים כהרמב"ם והרי"ץ גיאות שהביא רבינו לעיל בסימן שמ"א דסברי שאינו אסור בין מיתה לקבורה בהני דאסור מכח גזירת שבעה א"נ ה"פ האסור באבילות מותר באנינות מצד דאורייתא דאנינות ולא איירי במה שהחמירו בו חכמים דלכ"ע אף למ"ד אבילות יום ראשון דאורייתא מ"מ מה שאסרו תשמיש המטה בימי אנינות אינו אלא מדרבנן ודו"ק עיין במקומו בדברי ר"י:
ד סָעִיף א בדברי המפורשים בפרק מי שמתו דהיינו שאסור בבשר ויין ופטור מכל מצות עשה:
ה סָעִיף א ולא כל הנוהגים באבל ר"ל ולא בכל המתים שמתאבלים עליהם:
ו סָעִיף א אלא בשבעה מתים המפורשים בתורה לענין טומאת כהן:
ז סָעִיף א שהן אחיו מאמו ואחותו מאמו זהו חדא ואידך נשואה וארוסה מאב או מאם והג' אחותו אנוסה או מפותה ופירוש של ואחותו מאמו ר"ל אחותו מאמו שהיא פנויה שכיוצא בה באחותו מאב מטמא לה דאורייתא (או אחותי נשואה או ארוסה מאב או מאם דבשניהם אין מתאבל עליהם אלא מדרבנן כמ"ש בסימן שע"ד ע"ש עכ"ה):
ח סָעִיף א אבל אשתו קטנה מדברי סופרים ר"ל ולא קבל אביה קידושיה:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.