א ניטלו צומת הגידין או שנפסקו טריפה אע"פ שכל העצם קיים וצומת הגידים הם בבהמה בעצם האמצעי כלפי חוץ שהזנב נופל עליו לאפוקי מדברי הראב"ד שכתב שהם כלפי פנים לצד חלל הבהמה והתחלתם מהערקום ולמעלה שעצם קטן יש שמחבר השוק לארכובה הנמכרת עם הראש ושמו ערקום ולמעלה ממנו מתחברין וצומתין גידין אלו ועולין ומתפשטים בשוק עד שמתרככין וחוזרין כעין בשר נפסקו או ניטלו כנגד הערקום כשרה נפסקו או ניטלו למעלה מן הערקום והוא המקום שהטבחים תולין בו הבהמה טרפה ושיעור ארכו ממקום שמתחילין להיות צומתין עד שמתפשטין בו בבשר בגסה הוא ד' אצבעות לרש"י ולדעת הרמב"ם י"ו אצבעות ובבהמה דקה לא נתנו בהם חכמים שיעור אלא במראיתן ובמישוש דכל זמן שהם לבנים קשין ועבים יש להם דין צומת הגידין משהם מתחילין להתרכך או שהם קטנים ודקין אין להם דין צומת הגידין ובמקום שאין לבנים כ"כ אלא לבנים קצת ומזהירין כעין זכוכית לרש"י הוו צומת הגידין ולרב אלפס לא הוו צומת הגידין וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל ויש גידין אחרים שנבלעים באלו כזכרות בנקבות ואותן אינן בכלל צומת הגידים וגידים אלו ג' בבהמה אחד עב ושנים דקים וכתב הרמב"ם נפסק הגדול כולו ושנים הקטנים קיימים או שנפסקו השנים והגדול קיים כשרה. וכן אם נפסק קצת כל אחד מהם כשרה עד שיפסק רוב כל אחד ואחד מהן ורש"י אסר אפילו בנפסק רוב של אחר מהן וא"א הרא"ש ז"ל כתב אפילו לא נשאר רוב של כל אחד ואחד מהם כשרה שאינה אסורה אא"כ נפסק כל הגדול ורובו של כל אחד ואחד מהקטנים או שנפסקו כל שנים הקטנים ורובו של הגדול אבל אם נפסק הגדול ונשאר רוב מכל אחד מהקטנים או שנפסקו שנים הקטנים ונשאר בו רובו של הגדול כשר בעוף הן בעצם האמצעי כמו בבהמה וסימנם בו כסימנם בבהמה והם ט"ז וחמור עוף מבהמה שאפילו אם נפסק אחד מהן טרפה כתב הרשב"א ואם נפסק קצתו של כל אחד מהם יש מתירין עד שיפסוק רוב כל אחד ואחד מהן כמו בבהמה ויש מי שאוסרין אפי' בנפסק רוב אחד מהם: ואם נשבר העצם במקם צומת הגידין ונקשר ונתרפא יפה יש אוסרין בלא בדיקה כיון שאילו הובא לפנינו קודם שנתרפא היה צריך בדיקה וה"ר שמואל מאיברא כתב בשם הריצב"א שאם לא נשתנה מראית הבשר שעל השבר אז ודאי נתרפא יפה אבל אם נשתנה אז ודאי יש לחוש ורבינו שמשון כתב שאם יארע הדבר בערב שבת בין השמשות בענין שא"א להכין אחרת היה מתירו אבל לא בענין אחר וכתב א"א הרא"ש ז"ל וכיון שהדבר מפוקפק בעיני הגדולים נכון להחמיר בדבר והרמב"ן מכשיר בניטלו צומת הגידין וחתך אחר כך הרגל למעלה מהם מפני שהוא פוסק בנחתכו רגליה ברב אלפס ובעיקר הפסק שהוא מכשיר בנחתכו רגליה למעלה מצומת הגידין אין דעת א"א הרא"ש ז"ל כן ובמה שכתב לחתוך הרגל למעלה מצומת הגידין להכשירה לפי דבריו כתב א"א הרא"ש ז"ל ודעת רחוקה היא זו:
א סָעִיף א ניטלו צומת הגידים או שנפסקו טריפה אע"פ שכל העצם קיים בפרק בהמה המקשה (חולין עו. עד סוף הסימן) בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה כשירה מן הארכובה ולמעלה פסולה וכן שניטל צומת הגידים ופירש"י וכן שניטל אפילו לא נחתך העצם ומתבאר בגמרא דנחתך צומת הגידין טריפה והאי ניטל צומת הגידין דאמרי' נראה מדברי הפוסקים דהיינו ניטל לגמרי אבל לא ניטל לגמרי ולא נחתך אלא שנעקרו מן הארכובה ונקפלו מעל העצם עד למעלה כיון שעדיין הם יונקים מהגוף כשירה והראב"ד שכתב בפרק י' מה"ש דבנקפלו מעל העצם טריפה לאו לקושטא אמרה אלא שהקשה דלהרמב"ם שמנה צומת הגידים בדיני נטולה היה לו לפרש דניטל צומת הגידים היינו נקפלו מעל העצם ומאחר שהרמב"ם מפרש ניטל צומת הגידים היינו נחתכו היאך מונה אותו עם דיני נטולה אבל לפי האמת גם הראב"ד מודה דכי נקפלו מעל העצם לא מיטרפא בהכי:
ב סָעִיף א ומ"ש וצומת הגידים הם בבהמה בעצם האמצעי כלפי חוץ שהזנב נופל עליו וכו' שם בגמרא ואלו הן צומת הגידים רבה אמר דאגרמא ולבר רבה בר הונא אמר דאגרמא ולגיו רבא בריה דרבה בר"ה א"ר אסי דעילוי ערקומא יתיב ההוא מרבנן קמיה דר' אבא ויתיב וקאמר דערקומא גופא א"ל ר' אבא לא תציתו ליה הכי אמר ר"י היכא דפרעי טבחי והיינו דרבא בריה דרבה בריה דרב הונא א"ר אסי א"ר יהודה אמר שמואל צומת הגידים שאמרו מקום שהגידים צומתין ועד כמה אמר רב יעקב אמר רב יהודה אמר שמואל צומת הגידים שאמרו מקום שגידים צומתין בו וממקום שצומתין עד מקום שמתפשטים וכמה אמר אביי ארבעה בטדי בתורא בדקה מאי אמר אביי בליטי הוו צומת הגידים בליעי לא הוו צומת הגידים אשוני הוו צומת הגידים רכיכי לא הוו צומת הגידים אלימי הוו צומת הגידים קטיני לא הוו צומת הגידים חוורי הוו צומת הגידים לא חוורי לא הוו צומת הגידין מר ב"ר אשי אמר כיון דזיגי אע"ג דלא חוורי. ופירש"י אלו הן צומת הגידים. מהיכן מתחיל והיכן כלה כח חיות הגידין: דאגרמא ולבר. משיוצאים צומת הגידין מן העצם ומהלכין בבשר שהעצם למעלה מן הפרק ערום בלא בשר כב' וג' אצבעות והגידים אדוקים בו וממקום שמתפרשים ממנו ולמעלה מתחיל וכל זמן שהם צמותים וקשורים הג' יחד קרי צומת עד מקום שמתפשטין ומתפצלין זה מזה כדמפרש לקמן: דאגרמא ולגיו. אין נקרא צומת אלא מקום אדיקתם בעצם ממקום שנאדקים בו עד הפרק: דעילוי ערקומא. עצם קטן הוא המחבר את הפרקים ומה שיש מן הגידים למעלה ממנו עד מקום שמתפשטים קרי צומת וכל מקום שיחתכו שם טריפה והאי שיעורא נפיש מכולהו שמתחיל מיד מן הערקום ולמעלה והוא למטה מסוף העצם ואם נחתך בין עצם אמצעי לאותו ערקום טריפה: דערקומא גופיה. נחתכו גידים כנגד הערקום עצמו: לא תציתו ליה. דמחמיר טפי: דפרעי טבחי. במקום שפותחין הטבחים להפריש הבשר מן העצם כשמנקרין אותו צינקרוי ורוצין ליטול אותן גידין והיינו מעילוי ערקומא ל"א כשמפשיטין הבהמה משם מתחילין לפתוח ולהפשיט העור של רגלים אחרונים: צומתין. מחוברים יחד ונראין כגיד אחד: ועד כמה. ארכו של צומת: ארבע בטדי. ד' אצבעות: בליטי. קודם שיבלעו בתוך הבשר: אשוני. קשים: רכיכי. לאחר שנכנסים לבשר נעשים רכים: דזיגי. צללין קליר"ש לבנים קצת וכתב רש"י לקמן דכיון דלא אתפרש הלכה כמאן נקטינן כדברי המחמיר שבכולן דאמר מעילוי ערקומא וכ"פ הרי"ף וכתב רבינו ירוחם שערקום הוא עצם ששוחקים בו התינוקות כי הוא עשוי בענין שיעמוד על עמדו והרמב"ם כתב בפ"ח מה"ש וז"ל צומת הגידים בבהמה ובחיה למעלה מן העקב במקום שתולים בו הטבחים הבהמה עכ"ל ומשמע לי שהוא כדברי רש"י והרי"ף כי הוא ז"ל מפרש היכא דפרעי טבחי במקום שתולים בו הטבחים הבהמה ועקב קורא לארכובה הנמכרת עם הראש ושינה לקרותה בשם עקב כדי לכלול מקום עילוי ערקומא לצד צומת הגידים: וכתבו הרשב"א והר"ן שהראב"ד מוסיף לומר שרבא ורבה בר ר"ה באו ליתן לנו סימן אם הם הגידים החיצונים שכלפי חוץ מקום שזנב הבהמה נופל עליו או אותם שמבפנים כלפי גוף הבהמה דלרבא הם הגידים החיצונים ולרבה בר"ה הם הפנימים וקי"ל כרבה ב"ר הונא דקאי שמואל כוותיה דאמר ממקום שהגידים מצומתים זה עם זה הוא צומת הגידים והם הפנימיים שהם שלשה מחוברים זה לזה אבל החיצונים אין שלשתם מחוברים זה עם זה וה"נ מוכח שהפנימים הם צומת הגידים מדאמר אמימר תלתא חוטי הוו צומת הגידים חד אלימא ותרי קטיני איפסיק אלימא אזלא רוב בנין אלמא חד מינייהו אלים מתרי קטיני ולא משכחת האי ענינא אלא בפנימיים כי החיצונים השנים היוצאים מן העצם שניהם שוין ולא תמצא בהם אחד שיהא גדול מן השנים ולא אפילו כשנים מהם ורבא בריה דרבה בר רב הונא לא בא לחלוק עם הראשונים אלא להגיד מקום התחלתן. ומ"ש אביי בליטי הוו צומת הגידים וכו' אע"פ שמהצעת השמועה דומה שלא בא אביי לפרש אלא עד כמה הם המתפשטים אומר אני לפי מה שראיתי ומשמשתי בהם כי גם סימנים אחרים בא לפרש כאן להודיע מה הן צומת הגידים לפי שיש גם בפנימיים חוטים אחרים והם מזירקי דדמא ואינם לבנים כאותם שנקראו צומת הגידים גם אינם חזקים וקשין כמותם עוד ראיתי והנה שני גידים קטנים ולבנים הרבה כעין הגידים עצמם נכנסים בתוך הגיד שהוא אלים מהשנים זולתי השנים הקטנים שהם מחוברים עמו ואותם הגידים הקטנים שאמרת ראיתי אותם נבלעים בגיד האלים כעין זכרות ונקבות ואיפשר שעליהם אמר אביי בליעי לא הוו צומת הגידים כי אותם אינם מן החשבון ואין הבהמה נטרפת בהן ע"כ ופסק הרשב"א בת"ה כדבריו וכתב רבינו ירוחם שכן דעת חכמי פרובינצ"א אבל הרא"ש אחר שכתב פירוש רש"י כתב וז"ל כאשר פירש רש"י שמועה זו כן קבלה רש"י מפי רבותיו גאוני עולם שצומת הגידים הוא מחוץ לארכובה והזנב נופל עליהם וכן בעוף עד שעמד חכם גדול הראב"ד ומתוך פלפולו סמך על מראית עיניו ומשמוש ידיו להכשיר את הטריפות ולהטריף הכשר ואילו היה אומר לנו שהיה מקובל מרבותיו כך היינו אומרים זו וזו קבלה אבל מסברת לבו פירש שרבא ורבה בר רב הונא נחלקו במקום צומת הגידים רבא אמר דאגרמא ולבר כלומר מחוץ לעצם ורבה בר"ה אמר דאגרמא ולגיו מבפנים לעצם לצד חלל הבהמה ורבא בריה דרבה בר רב הונא לא נחלק עליהם אלא דיבר בענין אחר להורות לנו מקום הגידים ופסק כמאן דאמר דאגרמא ולגיו והביא ראיות שאין בהם ממש ואינם כדאי לכותבם כי כל ראיותיו וסברותיו למראה עיניו ישפוט ואנחנו בדקנו ומצאנו הדבר להיפך לכך אין לסמוך על חכמתו ולעקור קבלת חכמי התלמוד שהיו מקובלים רבותינו וגם רב אלפס זכרונם לברכה לא הביא בהלכותיו ההיא דאגרמא לבר ודאגרמא לגיו ואם הוה מקובל כסברת הראב"ד ז"ל איך לא היה כותב דבר שהטריפות תלוי בו והיה פוסק הלכה כמאן אלא ודאי דבר פשוט הוא שצומת הגידים מבחוץ וידוע הוא שכח הבהמה וחזקתה וחיותה תלוי בגידים שבחוץ ועל זה לא נסתפק אמורא וחכם וכל האמוראים לא דברו אלא על מקום התחלתן וסיומן ולכך הביא רב אלפס ההיא דעילוי ערקומא להורות לנו על מקום התחלתן לאפוקי ממ"ד דערקומא גופא ואגרמא ולגיו ואגרמא ולבר לא הביא כי הביא ההיא דשמואל במקום שהגידים צומתים עד מקום שמתפשטין וכל אותם סימנים אחרים שמורים לנו על סיומו וההיא דאגרמא ולגיו ואגרמא ולבר בכללן הלכך לא הוצרך להביאן עכ"ל. ורבינו ירוחם כתב ונראה עיקר שהם בפנים כי בדקתי כמה פעמים ולא מצאתים לא צמותים ולא מחוברים יחד אלא אותם שבפנים אע"פ שתמצאם בחוץ כפנים כלומר אותו המנין בעצמו אבל לא צמותים עכ"ל ומהר"י נ' חביב ז"ל כתב וז"ל הר"ן לא הביא אלא פירוש הראב"ד והכריח דבריו מלשון הגמרא וגם הרשב"א כתב בת"ה יש גידים במקום זה כלפי חוץ שהזנב מכה עליהם ויש כלפי פנים כנגד גוף הבהמה ואינו בדין זה אלא הפנימיים ע"כ וחכמי פרובינצ"א כן פסקו אבל בעל הספר והתוספות וגדולי צרפת ואשכנז כתבו שהם בחוץ שהזנב מכה עליהם וכן בעוף וכיון שראינו כמה פוסקים מסכימים לדברי הראב"ד מי יכניס ראשו בין ההרים לכן ראוי ומחויב אצלנו לנהוג איסור בגידים הפנימיים גם בחיצונים עכ"ל ורבי' נמשך אחר דברי הרא"ש לכן כתב צומת הגידים הם בעצם האמצעי כלפי חוץ שהזנב נופל עליו לאפוקי מדברי הראב"ד שכתב שהם כלפי פנים לצד חלל הבהמה: ולענין הלכה ראוי לחוש לדברי הראב"ד כיון שהרשב"א והר"ן מחזיקים דבריו וכמו שהורה זקן ויושב בישיבה מהר"י נ' חביב ז"ל:
ג סָעִיף א ומ"ש רבינו והתחלתם מהערקום ולמעלה וכו' נפסקו או ניטלו כנגד הערקום כשרה נפסקו או ניטלו למעלה מהערקום שהוא המקום שהטבחים תולין בו טריפה כבר נתבאר דהלכתא כמ"ד דעילוי ערקומא דהיינו היכא דפרעי טבחי:
ד סָעִיף א ומ"ש שיעור ארכו ממקום שמתחילין להיות צומתין עד שמתפשטים בבשר בגסה הוא ד' אצבעות לרש"י כבר נתבאר שכ"כ בפי' ד' בטדי בתורא ולטעמיה אזיל שבפרק א"ט [נ:] גבי חלחולת פירש דמלא בטדא היינו אצבע:
ה סָעִיף א ומ"ש ולהרמב"ם י"ו אצבעות כ"כ בפ"ה מה"ש ולטעמיה אזיל שבפ"ו גבי ההיא דחלחולת כתב דשיעורה ד' אצבעות וא"כ ד' בטדי הוו י"ו וכן פירשו הרי"ף והרשב"א גבי חלחולת דמלא בטדא הוי ד' אצבעות וכן פירשו התוספות (מד.) גבי שיעור תורבץ הוושט וכתב עוד הרשב"א בתשובה סימן ל"ו שנראין דברי הרמב"ם שאילו היה פירושו כפירש"י הלא נראה לעין שהם מתפשטין אפילו בדקה יותר מד' אצבעות ואע"פ ששיעור י"ו אצבעות דשור נראה כשיעור ארוך אינו מוכחש לעין כשיעור ארבעה אצבעות ועוד שקבלת הגאונים תכריע ור"ח כ"כ כי כך קבל מרבותיו דבטדא היא ארבעה אצבעות וראוי לסמוך עליהם עכ"ל :
ו סָעִיף א ומ"ש ובבהמה דקה לא נתנו בהם חכמים שיעור אלא במראיתן ובמישוש דכל זמן שהם לבנים קשים ועבים יש להם דין צומת הגידים אבל משהם מתחילין להתרכך או שהם קטנים ודקין אין להם דין צומת הגידים מבואר בלשון הגמרא שכתבתי:
ז סָעִיף א ומ"ש במקום שאין לבנים כ"כ אלא לבנים קצת ומזהירין כעין זכוכית לרש"י הוי צומת הגידים היינו מה שכתבתי מר בר אשי אמר כיון דזיגי אע"ג דלא חיורי ופסק רש"י הלכה כמותו והרא"ש אחר שכתב פסק רש"י כתב ור"ח פסק שאין הלכה כמותו וכ"כ הרי"ף וז"ש רבינו ולרב אלפס לא הוי צומת הגידים וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"ח:
ח סָעִיף א ומ"ש רבינו וכן היא מסקנת הרא"ש ז"ל אע"פ שאינו מבואר בהדיא מכיון דהביא סברא זו לבסוף משמע דהכי ס"ל והכי נקיטינן:
ט סָעִיף א ומ"ש ויש גידים אחרים שנבלעים באלו כזכרות בנקבות ואותם אינם בכלל צומת הגידים נראה שלמד כן מדברי הראב"ד וכתבו לענין אם ימצאו בצומת הגידים שבצד החיצון:
י סָעִיף א ומ"ש וגידים אלו ג' בבהמה אחד עב וב' דקים שם אמר אמימר משמיה דרב זביד תלתא חוטי הוו חד אלימא ותרי קטיני איפסיק אלימא אזדא רוב בנין איפסקו קטיני אזדא רוב מנין מר בר רב אשי מתני לקולא איפסיק אלימא הא איכא רוב מנין איפסיקו קטיני הא איכא רוב בנין וכתב המרדכי פירש ראבי"ה שהעב מונח על שנים הדקים ממנו והוא אותו שמפרידין כשתולין הבהמה ברגליה והב' הם דבוקים בבשר ובעצם. וכתבו הרי"ף והרא"ש דהלכה כמר ב"ר אשי וכן דעת הרמב"ם בפ"ח מה"ש וכ"כ הרשב"א דהא קי"ל כמר ב"ר אשי בכולי תלמודא בר מהנך תרי: וכתב עוד ותמהני במ"ש בספר התרומה בשם רש"י דנקטינן בהא לחומרא כדברי אמימר ואולי בנסחאות שלהם ל"ג מר ב"ר אשי אלא אמורא אחרינא משמיה דרב זביד. וגרסינן בתר הכי אמר רב יהודה אמר רב צומת הגידים שאמרו ברובו מאי ברובו ברוב אחד מהן ופרש"י אם נפסק רובו של אחד מהם טריפה. וא"ד מאי רובו רוב של כל אחד ואחד כי אמריתא קמיה דשמואל אמר לי מכדיתלתא הוו הא איכא תילתא דכל חד וחד מסייע ליה לרבנאי דאמר רבנאי אמר שמואל צומת הגידים שאמרו אפי' לא נשתייר בהם אלא כחוט הסרבל ופירש הר"ן דאפילו נפסקו שלשתן ולא נשתייר בכל אחד אלא כחוט הסרבל דהיינו משהו כשרה וכתב הרשב"א שכתוב בספר התרומה בשם רש"י דהשתא דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר הלך אחר המחמיר הילכך אפילו ברוב אחד מהן טריפה וכ"נ שהוא דעת סמ"ג וסמ"ק. וק"ל כיון דנפסק רוב אחד מהם אפילו רוב חד דקטיני טריפה היאך פסק לעיל רש"י הלכה כאמימר דאמר איפסיק קטיני אזדא רוב מנין טעמא דאיפסיק תרווייהו הא איפסיק חד מקטיני דלא אזדא רוב בנין ולא רוב מנין כשרה ואפשר דלא פסק כאמימר אלא לענין איפסיק אלימא טריפה ודוחק דא"כ הכי איבעיא ליה למימר ולית הלכתא לא כאמימר ולא כמר ב"ר אשי אלא כל"ק דרב יהודה דלקמן אח"כ בדקתי בספר התרומה ומצאתי שכתב כלשון הזה אית דאמרי משמיה דרב זביד דבתרי דוקא טריפה ואית דאמרי נמי בחד אלימא ואיפסיק ורב יהודה אמר רב לל"ק רוב אחד מהם שנפסק וללשון שני רוב כל אחד דוקא ופרש"י דהלך אחר המחמיר. הלכך אפי' ברוב אחד טריפה עכ"ל ומעתה לא פסק כאמימר כמ"ש הרשב"א בשמו אלא ג' אמוראי פליגי בהא מלתא ובחד מינייהו איכא תרי לישני וה"ל ד' מחלוקות ופסק כדברי המחמיר והרי"ף לא כתב אלא לישנא בתרא וכתב מאי דאיתמר עליה כי אמריתא קמיה דשמואל אמר לי פשיטא מכדי תלתא הוו וכו' מסייע ליה לרבנאי דאמר משמיה דשמואל צומת הגידים שאמרו אפילו לא נשתייר בהם אלא כחוט הסרבל כשירה וכתב הר"ן דמדבריו משמע דהלכה כשמואל משום דרבנאי אמר הכי משמיה ואינו נראה דכיון דמשמיה דשמואל קאמר לה ה"ל פלוגתא דרב ושמואל וקי"ל כרב באיסורי הלכך כל שנפסק רוב כל אחד ואחד טריפה לפי שלא נשתייר לא רוב בנין ולא רוב מנין וה"ה דאי איפסיק אלימא וחד מן קטיני לגמרי טריפה מהאי טעמא אלא דאי לא איפסיק לגמרי אע"ג דלא אשתייר בהו אלא משהו בעלמא ואזל ליה רוב בנין ורוב מנין כיון דחד מינייהו כולו או רובו קיים ואידך תרוייהו לא איפסיקו לגמרי כשלימין חשיבי ולא אזלינן בתר רוב בנין או רוב מנין אלא היכא דאיפסיק אלימא וחד מן קטיני לגמרי וכן דעת הרמב"ם בפרק הנזכר דהלכתא כלישנא בתרא דרב ואם נחתך רובו של כל אחד מהן טריפה וכ"פ הרשב"א בת"ה. וז"ל הרא"ש הרי"ף לא הביא אלא לישנא בתרא דרב ואע"ג דבשל תורה הוא וראוי להחמיר כל"ק אלא שא"א דקי"ל כמר בר רב אשי דמכשיר ברוב בנין או ברוב מנין וכן צריך ליישב לישנא בתרא דרב כמר בר רב אשי וה"פ מאי רובו רוב כל אחד ואחד מן החוטין שהיא נטרפת בהם כגון אי איפסיק אלימא ונשתיירו קטיני ונפסק רובן טרפה וכן איפסיק קטיני ורוב אלימא טריפה ולאפוקי מדשמואל דאמר אפילו לא נשתייר אלא כחוט הסרבל כשרה אבל אין לפרש כפשטיה דרב דבעי רוב כל אחד ואחד דא"כ הוי דלא כמר בר רב אשי אם לא שנאמר דרוב כל או"א גרוע מרוב בנין או מרוב מנין והא לא מסתבר כלל דפשיטא דלמר בר רב אשי אם נשתייר רוב אלימא או רוב תרי קטיני כשר דרובו ככולו וכ"ש רוב כל אחד ואחד עכ"ל: וכתב רבינו ירוחם כדברי הרא"ש. ונראה מדברי הרא"ש שהוא מפרש הא דאמר שמואל אפי' לא נשתייר אלא כחוט הסרבל היינו אפי' נפסקו כל צומת הגידים ונשתייר באחד מהם כחוט הסרבל דהיינו כל שהוא כשרה וקשיא לי היכי קאמר תלמודא דמשום דאמר שמואל מכדי תלתא הוו מסייע לרבנאי דילמא שמואל בעי שישתייר מכל אחד וכדקאמר הא איכא תילתא דכל חד וחד ולאו היינו דרבנאי וצ"ע:
יא סָעִיף א ומ"ש בעוף הם בעצם האמצעי כמו בבהמה כ"כ הרשב"א בת"ה וכ"כ הר"ן בפרק בהמה המקשה שיעור צומת הגידים בעוף מתחלת עצם השוק המחובר עם הרגל עד שנבלעים בבשר דשוב אין דין צומת הגידים עליהם וכ"כ הרא"ה. ויש לתמוה על הרמב"ם שכתב בפרק ח' מה"ש מנין גידין אלו בעוף י"ו תחלתן מן העצם שלמטה מאצבע יתירה עד סוף הרגל שהוא קשקשים קשקשים ולא ידענו מנין לו לשנות מקום צומת הגידים בעוף מבהמה וכבר השיג עליה הראב"ד ז"ל. ורבינו ירוחם וא"ח כתבו על לשון זה של הרמב"ם שטעות הוא שנפל בספרים שכל טריפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף וכן שלח הוא בתשובה לחכמי פרובי"נצא מעולם לא כתבתי זה וטעות הוא בספרים אלא כך כתבתי ובעוף הם י"ו גידים וז"ל תשובת הרשב"א סימן כ"ט מדעתי שנסתפקתם בדבר זה ממה שראיתם בדברי הרמב"ם שצומת הגידין בעוף הוא בעצם התחתון העשוי קשקשים ואיננו ומן הדומה שגם הוא ז"ל בעצמו חזר בו בתשובת שאלה ואין ספק בדבר זה כלל עכ"ל וכן כתב עוד בתשובה אחרת סי' ק"ס ששמע שהרמב"ם חזר בו וכתב עוד שם שממשמעות הגמרא הוא מבואר שצומת הגידין הוא בעצם האמצעי וכן בעוף בעצם האמצעי ג"כ ולא ברגל העשוי קשקשים ואע"פ שמתפשטים עד העקב כבר התחילו להתקשות ונעשים כעצם ואין טרפות מצוי בצומת הגידים אלא במקום שהם רכים ועומדים לעצמם כגידים ולא קשים כעצם אלא כבשר וזה שחילקו בהם בגמרא בין אדומים ללבנים ובין זיגי ללא זיגי עכ"ל. וכן הסכים הריב"ש בתשובה סימן קנ"ד שמקום צומת הגידים בעוף כמו בבהמה:
יב סָעִיף א ומ"ש שבעוף הם י"ו ושאם נפסק אחד מהם טריפה פשוט בפ' בהמה המקשה וכתב המרדכי שפי' ברוקח דיכולים לבדקן על ידי מחט וכו' ובו חוט ונוטל החוט וכורך סביב כל אחד ואמרינן בגמרא אמר מר בר רב אשי הוה קאימנא קמיה אבא ואייתו לקמיה עופא ובדק ואשכח ביה ט"ו הוה חד דהוה שני מחבריה ופרש"י שהיה עב מחבירו נפציה ואשכח תרי. ומשם למד רבינו ירוחם וכתב וכשבודקין אם לא ימצא המנין ויראה אחד מהם גס יותר מחבירו ינפצנו אולי הם שנים וכתב הרוקח ויראה שלא יפריד א' לשנים והר"ן פסק בצומת הגידים דבהמה דכל היכא דחד מינייהו קיים דלא מיטרפא בפסיקת רוב דאינך כמו שכתבתי לעיל וכתב דכיון דאמרינן הכי בבהמה ש"מ דכי אמרינן בעוף דאי איפסיק חד מינייהו טריפה איפסיק לגמרי קאמרינן אבל רובא לא כלום הוא ולא עוד אלא אפי' איפסיקו ט"ו ברובן וחד מינייהו שלם כשרה דהא הכא מסקינן דכל היכא דאית בהו חד כולו שלם או רובו אף ע"ג דאינך נפסקו ברובן וליכא רוב בנין ורוב מנין כשירה וכן דעת הרמב"ן. אבל הרמב"ם כתב בפ' ח' מה' שחיטה דבעופא ברובא דחד מינייהו טריפה וכדבריו נראה לי דכיון דבעופא מחמרינן ולא מכשרינן אפי' ברוב מנין ורוב בנין אלא אפי' בחד טרפינן הדרינן לכללן דרובו ככולו: כתב הרשב"א שיעור צומת הגידים בעוף מסתברא שהסימן בהם כאותם סימנים האמורים בדקה לפי שבדקה לא נתן קצבה לשיעורן אלא נתן סימנים בגופן בעביין ובמראיתן והן הן הסימנים בשל עוף ג"כ : גרסינן בפרק אלו טריפות (חולין נג:) גמרא ודרוסת הזאב אמר רב יהודה אמר רב בדרוסה עד שיאדים בשר כנגד בני מעים נסמסמס הבשר רואין אותו כאילו אינו ופרש"י רואין אותו כאילו אינו ואם יש טרפות בניטל כולו כגון צומת הגידים טריפה דהאי נמי כניטל דמי וכתבתיו בסימן נ"ז: כתב המרדכי בס"פ בהמה המקשה דאי איכא ריעותא בצומת הגידים ואינו יודע אם נפסק צומת הגידים כתב בה"ג דאין בקיאים בטריפות ויש לאסור הכל :
יג סָעִיף א ואם נשבר העצם במקום צומת הגידים ונקשר וכו' עד נכון להחמיר בדבר הכל בפסקי הרא"ש פרק בהמה המקשה וא"ת כיון שיש אוסרין וגם הרא"ש נוטה להחמיר בדין זה היאך כתב רבינו בסוף סימן נ"ה נשבר העצם במקום שעושה טרפה וחזר ונקשר וכו' ולא כתב שום חולק בו וי"ל דהכא דוקא הוא דאיכא מאן דאסר משום דכיון דנשבר במקום צומת הגידים איכא למימר שמא נפסק א' מהגידים וכיון שנפסק שמא לא נתרפא יפה אבל התם הטרפות תלוי ביציאת העצם לאויר העולם ואם יצא אינו חוזר להתרפאות כלל ואח"כ מצאתי חילוק זה בת"ה : כתב בא"ח שי"א שאם נשבר העצם בפנים תוך הבשר ואינו יוצא כלל א"צ לבדוק אחר צומת הגידים לפי שהעצם נוח להשבר מפני שהוא קשה אבל הגיד והעור שהוא רך לא וכשאנו רואים שהעור לא נפסק כ"ש שהגידים לא נפסקו וה"ר מנחם מצריך לבדוק הגידים אע"פ שאין העצם יוצא לחוץ ודעת הראב"ד בעצם שנשבר במקום צומת הגידים ויצא לחוץ טרפה והרא"ה כתב עצם האמצעי אינו נאסר בשבירה כל זמן שצומת הגידים קיימים:
יד סָעִיף א והרמב"ן מכשיר בניטלו צומת הגידים וחתך אח"כ הרגל למעלה מהם וכו' נתבאר בסימן נ"ה:
א סָעִיף א נו ניטלו צומת הגידין או שנפסקו טריפה אף על פי שכל העצם קיים במשנה פרק בהמה המקשה וכן שניטל צומת הגידין ופירש"י וכן שניטל אפילו לא נחתך העצם ומתבאר בגמרא דנחתך צומת הגידין טריפה ולא נתבאר אם פי' ניטל ניטל לגמרי הלכך אכילו לא ניטל לגמרי ולא נחתך אלא שנעקרו מן הארכובה ונקפלו מעל העצם עד למעלה טריפה וכן מפורש בדברי הראב"ד דבהשגות פ"ח מה' שחיטה. והב"י מיקל בדבר ופירש דהראב"ד לאו לקושטא אמרה כו' ואין דבריו נראין בעיני:
ב סָעִיף א ומ"ש וצומת הגידין הם בבהמה בעצם האמצעי כך מתבאר לשם בסוגיא:
ג סָעִיף א ומ"ש כלפי חוץ שהזנב נופל עליו כך מוכח בפי' רש"י לשם. וכך הסכים הרא"ש והפליג בדבריו לסתור דעת הראב"ד אבל הרשב"א והר"ן וגאונים אחרים פסקו כדברי הראב"ד ולפיכך הסכימו הר"י אבן חביב והב"י והורו לנהוג איסור בגידים הפנימיים גם בחיצוניים והכי נהוג:
ד סָעִיף א ומ"ש והתחלתם מהערקום ולמעלה כו' כך פסק רש"י לחומרא כרבי אבא דהכי אמר רב יהודה היכא דפרעי טבחי והיינו דרבא בריה דרבה בר רב הונא אמר רב אסי דעלוי ערקומא וכך פסקו הרי"ף והרמב"ם וגדולים אחרים וה"ל לרבי' למימר והתחלתם למעלה מהערקים שהרי אין טרפות בצומת הגידין אלא מסוף הערקום אצל השוק ולמעלה כמו שמבואר בסמוך בדברי רבינו עצמו אלא דתחלה כתב מקום צומת הגידין איך הם מתחילין מסוף הערקום אצל ארכובה הנמכרת עם הראש ולמעלה והיינו דקאמר והתחלתם מהערקום ולמעלה כו' עד כעין בשר ואחר כך כתב חלוקי דיניהם וקאמר נפסקו או ניטלו כנגד הערקום כשרה אבל נפסקו או ניטלו למעלה מהערקום וכו' טרפה וכתב ה"ר ירוחם שערקום הוא עצם ששוחקין בו התינוקות כו' והוא שקורין בל"א טשי"ך:
ה סָעִיף א ומ"ש ושיעור ארכן כו' שם וכמה אמר אביי ד' בטדי בתורא ופי' רש"י ד' אצבעות והרמב"ם מפרש בטדא אחד ארבע אצבעות וארבע בטדי י"ו אצבעות וכך פי' הרי"ף והרשב"א גבי חלחולת ע"ל בסימן מ"ו וכן פירשו התוספות בפרק אלו טרפות (חולין בדף מ"ד) לגבי חלחולת בד"ה כדי תפיסת יד וז"ש הרא"ש בפרק בהמה המקשה על דברי רמב"ם וכ"פ רש"י לעיל כמלא בטדא ארבע אצבעות הוא ט"ס שהרי רש"י פירש להדיא לגבי חלחולת בטדא אצבע אלא צ"ל ר"י במקום רש"י ורומז על מ"ש התוספות בפרק אלו טרפות שהם דברי ר"י. ואף ע"פ דרבינו כתב לגבי חלחולת בסתם כפירוש התוס' והרמב"ם מכל מקום הביא כאן פירוש רש"י לאורויי דמפרש"י עצמו מוכח דלא קי"ל כותיה שהרי לפי פרש"י דבזיגי הוה צומת הגידים אם כן נראה לעין דאף בדקה הם מתפשטים יותר מארבע אצבעות וכמו שכתב הרשב"א בתשובה הביאו בית יוסף וזה מכריע דקי"ל כהרמב"ם אי נמי יש לומר דכוונת רבינו להורות דיכול אדם להקל בזיגי וכדעת הרמב"ם מאחר דבאורך צומת הגידין רש"י גופיה מיקל דאינו אלא ד' אצבעות בגסה אם כן למאן דמחמיר כרמב"ם דאורך צ"ה י"ו אצבעות אף רש"י מודה דיכול להקל בזיגי וזה נראה עיקר ודו"ק.
ו סָעִיף א מ"ש דבדקה לא נתנו בהם חכמים שיעור כו' מתבאר לשם בגמרא:
ז סָעִיף א ומ"ש דכשמזהירין כעין זכוכית לרש"י הוי צומת הגידין ולרי"ף לא הוי צומת הגידין הטעם דרש"י פסק כמר בר רב אשי דס"ל הכי בגמרא וגורס בפרק הדיינין הלכתא כמר בר רב אשי בכולה תלמודא בר ממיפך שבועה ואודיתא וכתבו התוספ' דכך יש בסדר תנאים ואמוראים אבל הרי"ף גורס בר ממיפך שבועה חיורי וסימן כולו הפך לבן וחיורי היינו הך דצומת הגידין דלית הלכתא כותיה וכ"כ התוס' ע"ש ר"ח ור"ת וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"ח וכך פסק ב"י ומכל מקום ראוי לחוש לדברי רש"י באיסורא דאורייתא ולענין מעשה הנה הרוקח בסימן ת"ר כתב דמחצי עצם האמצעי אין לחוש לצומת הגידין וכתב מהר"ם איסרלש בת"ח דעל זה יוכל כל אדם לסמוך עצמו בין בעוף בין בבהמה. ומהרש"ל בא"ו שלו כתב עוד דאנן במדינתינו לא נהגינן אלא כדברי מהרא"י בכתביו סימן קמ"א וכן הוא בש"ד דשיעור הגדול בעוף הוא רוחב אצבע ממקום שמתחילין ועיקר עכ"ל ובש"ע נראה מדברי מהרמ"א שהסכים ג"כ להורות כן אלא שאמר שיוכל לסמוך גם בבהמה שאינן למעלה מחצי העצם כל עיקר אבל מהרש"ל בפרק המקשה סימן י"ב כתב דבודאי לפירוש רש"י שפי' בשור הגדול ארבע אצבעות א"כ בעוף יספיק שיעור אצבע אפילו בעופות גדולים כגון אווזא ודומיהם אבל לפי מאי דקי"ל בשור י"ו אצבעות כהרמב"ם אם כן לא יספיק אצבע ולכל הפחות בעינן בעוף ב' אצבעות עכ"ל ובאגור החמיר טובא אבל הנכון שלא להחמיר יותר מרוחב שני אצבעות:
ח סָעִיף א ומ"ש וגידים אלו הן שלשה בבהמה אחד עב ושנים דקים ויש גידים אחרים שנבלעים באלו כזכרות בנקבות כו' כך היא הגירסא הנכונה וכל זה שם תלתא חוטי הוו חד אלימא ותרי קטיני ואמרו עוד בליעי לא הוו צומת הגידין ופי' הראב"ד שאפשר שאמר כן על אותן שנבלעים בתוך אותן ג' גידין:
ט סָעִיף א ומ"ש בשם הרמב"ם נפסק הגדול מאלו הג' כולו וכו' שם אמר אמימר אפסיק אלימא אזדא רוב בנין אפסיק קטיני אזדא רוב מנין מר בר רב אשי מתני לקולא אפסיק אלימא הא איכא רוב מנין אפסיקו קטיני הא איכא רוב בנין וגרסינן תו בתר הכי א"ר יהודה א"ר צומת הגידין שאמרו ברובו מאי ברובו ברוב אחד מהם ופרש"י אם נפסק רוב אחד מהם טרפה וא"ד מאי רובו רובו של כ"א ואחד כי אמריתא לקמיה דשמואל א"ל מכדי תלתא הוו הא איכא תילתא דכל חד וחד מסייע ליה לרבנאי דאמר רבנאי אמר שמואל צומת הגידין שאמרו אפי' לא נשתייר בהם אלא כחוט הסרבל ומשמע לפי פשוטו דללישנא בתרא דרב לא מכשרינן אלא בנשתייר רובו של כ"א וא' ולפיכך פליג שמואל עליה ואמר הא איכא תילתא דכל חד וחד והיינו דמסייע ליה לרבנאי דצומת הגידין שאמרו אפי' נפסקו שלשתן ולא נשתייר בכ"א אלא כחוט הסרבל דהיינו משהו כשרה והרמב"ם בפ"ח פסק כמר בר רב אשי דמתני לקולא משום דהלכתא כוותיה בכולי תלמודא בר ממיפך שבועה וחיורי ופסק נמי כלישנא בתרא וס"ל דלא פליגי אהדדי דאעפ"י דמכשרינן בדאפסיק אלימא כולו ואשתיירו קטיני שלמים לגמרי מ"מ לא מכשרינן בדאשתייר רוב של כ"א ואחד מהני דקטיני כיון דאפסיק רובו דאלימא אלא בעינן דאשתייר רובו של כ"א ואחד בכל שלשת הגידין וז"ש רבינו בסברת הרמב"ם וכן אם נפסק קצת כ"א מהם כשרה כו' אעפ"י שאין זה לשונו משום דס"ל דלהרמב"ם בעינן שישתייר הרוב בכ"א משלשת הגידין:
י סָעִיף א ומ"ש עד שיפסוק רוב של כ"א ואחד מהם לאו דוקא רוב של כ"א ואחד דהא ודאי לפי סברתו בנפסק רוב של אלימא בלחוד טרפה אעפ"י דנשאר רובו של כ"א ואחד מהני דקטיני אלא מילתא דפסיקא נקט דעיקר כוונתו אינה אלא לאורויי לאפוקי מדשמואל דאמר דאפילו לא נשתייר בכל אחד אלא משהו כשרה וקאמר דליתא אלא בנפסק רוב של כל אחד ואחד נמי טרפה. אבל הרא"ש כתב וז"ל הרי"ף לא הביא אלא לישנא בתרא דרב ואע"ג דבשל תורה הוא וראוי להחמיר כלישנא קמא אלא שאי אפשר דקי"ל כמר בר רב אשי דמכשר ברוב בנין או ברוב מנין וכן צריך ליישב לישנא בתרא דרב כמר בר רב אשי וה"פ מאי רובו רוב כל אחד ואחד מן החוטין שהיא נטרפת בהן כגון אי אפסיק אלימא ונשתיירו קטיני ונפסק רובן טרפה וכן אי אפסיקו קטיני ורוב אלימא טרפה ולאפוקי מדשמואל דאמר אפי' לא נשתייר אלא כחוט הסרבל כשרה אבל אין לפרש כפשטיה דרב דבעינן רוב כל ואחד דא"כ הוי דלא כמר בר רב אשי אם לא שנאמר דרוב כל אחד ואחד גריעי מרוב בנין או מרוב מנין והא לא מסתבר כלל דפשיטא דלמר בר רב אשי אם נשתייר רוב אלימא או רוב תרי קטיני כשר דרובו ככולו וכ"ש רוב כל אחד ואחד עכ"ל ודבריו אלה צריכין פירוש דמ"ש אין לפרש כפשטיה דרב וכו' כוונתו לסתור הפירוש שכתבתי בסמוך שהוא לפי פשוטו דמשמע דבעינן להכשרו דישתייר רוב כל אחד ואחד ואם נפסק רוב אחד מהם אעפ"י דנשתייר רוב של כל אחד ואחד מן השנים הנשארים טרפה דא"כ הוי דלא כמר בר ר"א דמכשיר אפילו נפסק הא' לגמרי כשנשארו שנים האחרים אם לא שנאמר דרוב של כ"א ואחד מהשנים הנשארים גריעי מרוב בנין ורוב מנין והא לא מסתבר כלל דאיך יעלה על הדעת שכשנפסק האחד לגמרי עדיף מלא נפסק לגמרי דאעפ"י דיש לתרץ דכשנשארו שנים שלמים לגמרי ואע"ג דנפסק השלישי לגמרי עדיף טפי מנפסקו שנים מקצתו ונשאר הרוב מכ"א ואחד והשלישי נפסק רובו ונשאר מקצתו מ"מ אין זה אמת דפשיטא דלמר בר רב אשי אם נשתייר רוב אלימא או רוב תרי קטיני כשר דרובו ככולו בכל התורה כולה ואע"ג דנפסק השלישי לגמרי וא"כ כ"ש בשנשארו רוב כל אחד ואחד מהשנים והשלישי לא נפסק לגמרי כי אם רובו ונשאר מקצתו דכ"ש דכשר וז"ש רבינו בסברת הרא"ש דאפילו לא נשאר רוב של כל אחד ואחד מהם כשרה דלא בעינן שישאר הרוב מכל אחד משלשת הגידין שאינה אסורה אלא א"כ נפסק כל הגדול וכו' אבל נפסק הגדול ונשאר רוב מכל אחד מהקטנים או שנפסקו ב' הקטנים ונשאר רובו של הגדול כשר דרובו ככולו וצריך לבאר דמ"ש רבינו תחלה שאינה אסורה אלא א"כ נפסק כל הגדול ורובו של כל אחד ואחד מהקטנים או שנפסקו כל שנים הקטנים ורובו של הגדול לאו דוקא דודאי ה"ה כשלא נפסקו שום אחד מהשלשה גידין לגמרי אלא נשאר מקצתו מכל אחד ואחד נמי טרפה כיון שנפסק הרוב מכל אחד ואחד וכדמשמע להדיא מדפליג עליה שמואל הא איכא תילתא דכל חד וחד דאלמא דלרב אפי' איכא תילתא דכל חד וחד נמי טרפה אלא כתב רבינו כן כדי לבאר בחלוקה האחרת דבנפסק כל הגדול ונשאר רוב מכל אחד מהקטנים או שנפסקו כל השנים הקטנים ונשאר רובו של הגדול כשר ואיידי דאותה החלוקה האחרת נקט נמי ברישא נפסק כל הגדול כו' או שנפסקו כל שנים הקטנים כו' ואה"נ דה"ה בלא נפסקו לגמרי נמי טרפה כדפרישית. גם לשון הרא"ש שכתב וה"פ כו' כך היא דעתו דאף על פי דנשאר המקצת מכל אחד מהג' גידין נמי טרפה כיון שנפסק הרוב מכל אחד ואחד ולא בא אלא לפרש לשון מאי רובו רוב של כל אחד ואחד מן החוטין שיהא נטרפה בהן כגון אי אפסיק אלימא כו' והיינו בין דאפסיק לגמרי בין דאפסיק רובו בלבד דרובו ככולו ונשתיירו קטיני ונפסק רובן טרפה וכן אי אפסיקו קטיני כולן או רוב כל אחד ואחד ורוב אלימא טרפה ולאפוקי מדשמואל דאמר אפילו לא נשתייר מכל אחד מהשלשה גידין אלא משהו כחוט הסרבל כשרה והב"י הבין דהרא"ש מפרש בדשמואל דאפילו לא נשאר אלא באחד מהם כחוט הסרבל דהיינו כל שהוא כשרה והקשה עליו דאם כן היכי קאמר תלמודא דמשום דאמר שמואל מכדי תלתא הוו מסייע לרבנאי דילמא שמואל בעי שישתייר מכל אחד וכדקאמר הא איכא תילתא דכל חד וחד ולאו היינו דרבנאי וצ"ע עכ"ל ולמאי שכתבנו ל"ק ולא מידי שוב ראיתי שמהרש"ל כתב לפרש דברי הרא"ש בזה והאריך ולא הבנתי תוכן דבריו לפי שנדפסו בטעות ע"ש בפרק המקשה סימן י"ד. ויש להקשות דמנ"ל לרבינו לפרש סברא אחרת בדברי הרמב"ם דלא מכשרינן אלא בנשתייר רוב של כל אחד מהג' גידין דילמא גם הרמב"ם מפרש כפירוש הרא"ש שהרי דבריו סתומין כלשון הגמ'. ואפשר דדקדק רבינו מדביאר הרב לגבי עוף וכתב אפילו נחתך רובו של אחד מהי"ו טרפה ואף על פי דבגמ' קאמרינן בסתמא בעופות י"ו חוטי אפסיק חד מינייהו טרפה ואם כן לפ"ז היה לו לבאר ג"כ בבהמה דבנחתך העבה מותרת אף על פי שלא נשאר בשנים הקטנים כי אם הרוב אלמא דסבירא ליה דדוקא כשהשנים שלמים לגמרי אז מותרת בנחתך העבה לגמרי אבל בנחתכו גם השנים הקטנים אף על פי שנשאר הרוב מכל אחד ואחד אינה מותרת אלא אם כן שנשאר גם הרוב מן העבה וכפשטיה דרב בלישנא בתרא:
יא סָעִיף א ומ"ש רבינו דרש"י אסר אפילו בנפסק רוב של אחד מהם טעמו דפסק כלישנא קמא דרב דקיימא לן כרב באיסורי ולפיכך אידחיא לה לדמר בר רב אשי דמתני לקולא אפסיק אלימא הא איכא רוב מנין כו' אלא נקטינן בהא לחומרא כאמימר דאמר אפסיק אלימא אזדא רוב בנין וסבירא ליה לרש"י דאמימר נמי מודה ללישנא קמא דרב דאפי' איפסק רוב חד דקטיני טרפה והא דקאמר אמימר איפסיק קטיני אזדא רוב מנין כו' והוא הדין אפסיק חד מקטיני דלא אזדא רוב בנין ולא רוב מנין נמי טרפה אלא דהיא גופא איצטריך לאמימר לאשמועינן דאפסיק קטיני אזדא רוב מנין וטרפה לאפוקי ממרבר רב אשי דמכשיר ולאו למידק מינה הא אפסיק חד מקטיני כשרה וסוגיא זו אשכחן טובא בתלמודא וכן פי' רשב"ם בפ' י"נ (דף קכ"ט) אמאי דקאמר תלמודא אי לאפוקי מדרבא מוסיף הוא ע"ש ובזה מתיישב מה שהיה קשה לבית יוסף אמה שכתב בספר התרומה בשם רש"י דנקטינן בהא לחומרא כאמימר והלא הוא עצמו כתב דרש"י פסק כלישנא קמא דרב דאלמא דלא פסק כאמימר דלמאי שכתבתי לא סתרי אהדדי הלכתא אהלכתא דאיכא למימר דאמימר גופא סבירא ליה כלישנא קמא דרב ועוד אפשר לומר דאפילו את"ל דאמימר לא סבירא ליה כלישנא קמא דרב מכל מקום רש"י לא פסק כאמימר אלא כלישנא קמא דרב אלא לפי שהיה קשה לו מדמר בר רב אשי דמכשיר ברוב מנין או ברוב בנין וקי"ל כמר בר רב אשי בכולה תלמודא בר ממיפך שבועה ואודיתא לכך כתב רש"י דל"ק מידי דלא קי"ל כמר בר רב אשי בהא אלא נקטינן בהא לחומרא כדברי אמימר דמאחר דרב מחמיר אפי' בנפסק רוב אחד מהם וקי"ל כרב באיסורי א"כ נקטינן בהא כאמימר ולא כמר בר רב אשי וא"כ לפ"ז כל כוונתו של רש"י לא היתה כי אם להורות דלא קי"ל כמר בר רב אשי אלא נקטינן כאמימר לחומרא אבל לא היתה כוונתו לפסוק כאמימר לגמרי אף במאי דמשמע מדיוק דבריו טעמא דאפסיק תרוייהו הא אפסיק חד מקטיני כשרה דהא ודאי ליתא אלא הילכתא כרב כלישנא בתרא שוב ראיתי בדברי מהרו"ך בכל זה פירושים משונים לא שערום הראשונים:
יב סָעִיף א בעוף הן בעצם האמצעי כמו בבהמה כך כתבו כל המחברים זולתי הרמב"ם שכתב שהן גם בעצם התחתון שהוא קשקשים והעידו שגם הוא חזר בו וי"א שטעות נפל בספריו וכבר האריך בזה ב"י:
יג סָעִיף א ומ"ש והם י"ו שם בגמ':
יד סָעִיף א ומ"ש וחמור עוף מבהמה וכו' שם בגמ' אפסיק חד מינייהו טרפה אלא שלשון וחמור עוף מבהמה הוא לשון רבינו ע"פ דעת הרמב"ם והרא"ש דאילו לרש"י עוף ובהמה שוין דאפי' בנפסק רוב א' מהם טרפה ואין להקשות לפי דעת רש"י אמאי איצטריך למימר בגמרא דבעוף טרפה באפסיק חד מנייהו הלא אפי' בבהמה טרפה ומכ"ש בעוף י"ל דסד"א דבעוף אפי' בנפסק מיעוטא דחד מנייהו ונשאר הרוב נמי טרפה קמ"ל דבעינן דאפסיק חד מנייהו כולו או רובו דרובו ככולו אי נמי איצטריך דסד"א כיון די"ו הן לא מיטרפא בחד מנייהו קא משמע לן דלא:
טו סָעִיף א כתב הרשב"א ואם נפסק כו' יש מתירין כו' היינו ההולכים בשיטת הרמב"ם ויש אוסרין כו' היינו ההולכים בשיטת רש"י כמו שנתבאר בסמוך ודע שהר"ן תופס לו שיטה אחרת ומיקל בבהמה דאפי' אפסיק אלימא וחד מקטיני ולא אשתייר בהו אלא משהו בעלמא כיון דהשלישי קיים רובו כשרה. וכתב שכן דעת הרמב"ן גם בעוף דאפי' אפסיקו ט"ו ברובן וחד מינייהו שלם כשרה ולא קי"ל הכי אלא בבהמה לא מכשרינן אלא כשנשאר הרוב מכל א' וא' מהג' גידין אי נמי אפסיק אלימא לגמרי ונשארו הקטנים שניהם שלמים לגמרי או נפסקו השנים לגמרי ונשאר אלימא שלם לגמרי כשרה ובעוף מטרפינן ברוב א' מהם וכדברי הרמב"ם מיהו סמ"ק וסמ"ג וסה"ת פסקו כרש"י דבבהמה נמי טרפה בנפסק רוב א' מהן וראוי להחמיר למעשה באיסור דאורייתא (כרש"י) ודעימיה שוב נ"ל מדברי מהרי"ק בשורש ל"ח שכך תופס עיקר והכי נמי מבואר בהגה ש"ד סימן פ"ו המתחלת כשהוא בל"א גישוו"אלין. וז"ל המרדכי בשם ראבי"ה העב מונת על השנים הדקין ממנו והוא אותו שמפרידין כשתולין הבהמה ברגליה והשנים הם דבוקים בעצם ובבשר עכ"ל:
טז סָעִיף א ואם נשבר העצם במקום צומת הגידין כו' עד נכון להחמיר בדבר הכל בפסקי הרא"ש פ' בהמה המקשה. ואין להקשות ממה שכתב רבינו בסוף סימן נ"ה להכשיר בנשבר ונתרפא ולא כתב שום חולק דלשם מיירי בנשבר למעלה מצומת הגידין וכבר התבאר לשם בס"ד שכ"כ מהרא"י בת"ה סימן קס"ד וכן כתב בכתביו סימן קפ"ב ובהגהת ש"ד סימן פ"ו וכ"כ מהרי"ק בשורש ל"ח ומהר"ר יונה שער נ' סימן ג' ועיין בדרשות מהרי"ל הלכות א"ו והל' מאכלות אסורות בפסח ובאגור סימן אלף קנ"ד דהכי נקטינן להכשיר בנשבר שלא במקום צ"ה ונתרפא יפה ואע"פ שבדברי הרא"ש הוזכר עוף לאו דוקא דה"ה בבהמה נמי אם נשבר במקום צ"ה וחזר ונקשר חיישינן לפסיקת א' מן הגידין והכי משמע בדברי מהרי"ק סורש ל"ח וכ"כ הר"ר יונה להדיא ע"ש הרא"ש בשער נ' סימן ג' וזהו שבכל ספרי רבינו כתב שסתם שאילו הובא לפנינו קודם שנתרפא היה צריך בדיקה ולא כתב שאילו הובא העוף לפנינו כדכתב הרא"ש מפני שבא להורות בדין זה שאין חלוק בין עוף לבהמה ודלא כמקצת נוסחאות שהגיהו בדברי רבינו שאילו הובא העוף לפנינו: כתב במרדכי ע"ש סה"ת אי איכא ריעותא בצ"ה ואינו יודע אם נפסק א' מהן או שום שאר ספיקות שבא לפנינו על כיוצא בזה פי' בה"ג דאנן לא בקיאין בבדיקה ויש לנו לאסור הכל ואין לנו להתיר מדרב הונא דאמר נשחטה הרי היא בחזקת היתר עד שיודע לך במה נטרפה דה"מ במקום שיש לתלות בהיתר כגון בזאב כו' אבל במקום שתלוי בחסרון חכמה באינו בקי להבחין אם נפסק א' מן החוטין או איעכל ניביה וכן כולן ויש ריעותא בדבר שהטרפות תלוי בו יש לאסור הכל כדברי הגאון עכ"ל ולכן כתב א"ו הארוך דבעוף אם הוא רק נפוח שקורין גישוואלי"ן ונצרר הדם אף ע"פ שלא נשבר העצם ולא נחתך ואין בהם ריעותא מבוררת רק זאת אפ"ה יש להטריף דכיון שהגידין בעוף דקין ומרובין קשה לבודקן אבל בבהמה שגידיו גדולין ואינן כ"א ג' יבדוק מי שבקי בבדיקתן דאע"פ דבנשבר ונקשר כתב א"ו הארוך גופיה דאף בבהמה טרפה היינו לפי שיש ריעותא מבוררת לפנינו כדפרישית. אכן בהגהת ש"ד המתחלת כשהוא בל"א גישוולי"ן וכו' משמע דאינו מחלק בין עוף לבהמה שהרי כתב כשהוא בל"א בלו"א או גישוואלי"ן יש לחתוך אותו ולראות אם נפסק א' מן הגידין וי"ו גידין יש בירך של עוף ובבהמה ג' ואם נפסק א' מהן טרפה אלמא דהשוה בהמה לעוף דבדיקה מועלת גם בעוף גם שמעתי מחכמי הדור שקבלה בידם לבדוק אותם וע"ד שכתב המרדכי בשם הרוקח דיכולין לבודקן ע"י מחט ובו חוט ונוטל החוט וכורך סביב כל א' ועוד יש דרך שני לחתוך בסכין כל א' וא' בפני עצמו קודם שנחתך עצם מן התחתון מן הארכובה ואפשר שעל זה היה ראוי לסמוך במקום הפסד מרובה או לעני בדבר חשוב או לכבוד שבת וי"ט ומיהו כשבודקן ולא ימצא אלא ט"ו ויראה לו בגיד א' שהוא עב לא ינפצו ולהפרידו לשנום דאע"ג דאשכחן בגמרא דרב אשי הוה עביד הכי אנן אינן בקיאין בהאי ניפוץ ופירוד לשנים ואף למי שהוא בקי בבדיקתו לא יסמוך ע"ז להפריד א' לשנים וכ"כ ה"ר ירוחם ומביאו ב"י וכ"כ מהרש"ל בסימן י"ד ואין חלוק בין נפוח ונצרר הדם או נפוח בלחוד או נצרר בלחוד הכל שוה דאפי' כשהוא בלו"א כמו שרגילות ע"י שקושרין הרגלים בחוזק נמי הוי ריעותא בעוף וצריך לבודקן וז"ל מהרש"ל בא"ו שלא כתב אב"י העזרי אם יש לקותא או חתוכה בארכובה עצמו שקורין ישליי"דא ושם צומת הגידין ויש לחוש בו שנחתכו הגידין טרפה אפי' לא נשבר העצם ולא יצא לחוץ טרפה עכ"ל המרדכי וכמדומה לי שראיתי פעם אחת כתוב בהגהת א"ו ישן שאם נמצא שם נפוח בצומת הגידין של התרנגולת שראוי להטריף אבל הכל לפי הנפוח וצריך המורה קודם שיטריף שיחתוך הנפוח ולעיין בו אם נראה מתוך הנפוח שיש בו ריקבון ונימוח ויש לחוש לנפסק א' מן הגידין אז יש להטריף עכ"ל ואפשר ללמוד מדבריו דכשיחתוך הנפוח ולא נראה בו ריקבון ונימוח כשר וא"צ לבדוק הגידין אבל כשנראה ריקבון יש להטריף ואין סומכין על הבדיקה דאין אנו בקיאין כדלעיל ומדלא חילק בין עני בדבר חשוב כו' אלמא דדעתו דאין לסמוך על בדיקתינו בשום פעם אכן אפשר דלא אמר הרב אלא בנפוח אבל בשינוי מראה בלחוד כמו בל"א בלו"א או ברוי"ן או גע"ל בכה"ג דאין כאן שום לקותא ולא נפוח מכשרינן לגמרי וא"צ לחתוך ולראות אם יש ריקבון ונימוח מ"מ טוב להחמיר ולעיין ע"י שיחתוך כו' וז"ל א"ו הארוך שער נ"ז סימן עשירי בשם הא"ז כל הדברים שמכשיר התלמוד בבדיקה בנפולה ושבורה ודרוסה ובכל כה"ג זהו בימי החכמים אבל עתה בדורות האחרונים לא יסמכו החכמים על קבלתם לבדוק ואל יורו לאחרים להקל ויקבלו שכר על הפרישה יותר מעל הדרישה עכ"ל הא"ז והכי נהוג שלא לבדוק כל עיקר אלא כל שיש ריעותא במקצת דנשתנה מראית העור מבחוץ צריך לחתוך ולעיין אם יש ריקבון כו' ודוקא בעוף אבל בבהמה יש לסמוך על הבדיקה אפי' יש שם ריקבון ונימוח כיון שאין כאן ריעותא מבוררת וכדכתב א"ו הארוך נ"ל:
יז סָעִיף א והרמב"ן מכשיר כו' כ"כ הרא"ש בשמו פ' בהמה המקשה ודחה דבריו ע"ש ולעיל בתחלת סי' נ"ה הביא ב"י דברי הגאונים בזה:
א בשערי דורא כתב כדברי רש"י וכתב ובבהמה דקה שיעורן ברוחב אצבע:
ב וזהו דעת הטור ומעתה נדחו דברי האגור שכתבתי לעיל בשמו דס"ל דלדעת הרמב"ם בעוף כל העצם האמצעי יש לו צומת הגידים דזה אינו כמו שמשמע כאן וכן פסק מהרא"י בכתביו סימן קמ"א דהוא היה משער צומת הגידים לפי מראית העין כל עוף לפי גדלו ולפי קטנו שכל זמן שהם קשים הם צומת הגידים כמו בבהמה ומהרי"ל ז"ל שיער ברוחב אצבע לעוף ממקום שמתחילין עכ"ל מהרא"י וברוקח כתב סימן ת"ר שם צומת הגידים מחציו ולמטה כיון שנשבר העצם אפי' לא יצא לחוץ צריך לבדוק בצומת הגידים מחציו ולמעלה אין שם תורת צומת הגידים עכ"ל ונראת דעל זה יוכל כל אדם לסמוך אף מי שאינו בקי:
ג ולכן פסק באו"ה אם הוא נישוואלין בל"א ונצרר הדם שאין שום ריעותא מבוררת לפנינו לחתוך ולראות ולבדוק אם נפסקו אחד מן החוטין ודוקא בבהמה שהם גדולים וניכרים לבדוק אף לדידין למי שבקי בבדיקת צומת הגידין אבל בשל עוף שהם דקים כ"כ ואדומים אפילו הוא שחור ונצרר הדם עליהם טריפה דאין אנו בקיאין לבדקו כלל עכ"ל:
ד ומשמע מדבריו דאם נשבר במקום צומת הגידין וחזר ונתרפא לא מהני בדיקה דאי ס"ל מהני בדיקה מאי קשיא ליה מההיא דלעיל דהתם אינו במקום צומת הגידין ולכן כשר מסתמא אבל בזמן דהוא במקום צומת הגידין צריך בדיקה שמא נפסק גיד אחד ולכן בעי בדיקה ולא היה צריך לחלק דכאן יש לחוש שמא לא נתרפא יפה אמנם דברי הטור אינן כדבריו דהרי כתב דיש אוסרין בלא בדיקה משמע דע"י בדיקה בצומת הגידין יש להכשיר לכ"ע ומ"מ לדידן יש להטריף בעוף בכל ענין דהא אין אנו בקיאין כדלעיל ובשערי דורא סימן פ"ו דיש לנהוג כדעת הרא"ש להחמיר דכל ספק טרפות נהיגין להחמיר עכ"ל מהרא"י ז"ל:
ה ולפי שנתבאר מוכח דלא קי"ל הכי דהא בנשבר ונקשר לא חיישינן דיצאה לחוץ אפ"ה חוששים שמא נפסקו הגידים ולכן יש לתמוה אב"י שכתב הדבר סתמא ולא כתב דלא קי"ל הכי כתב בהג"א פא"ט הוה מהו במקל בגידא נשיא או בכוליתא כדי שיהא נופלת מאליה והיו שוחטים אותה אע"ג דאפי' אי לא היו שוחטין אותה היתה מתה מחמת ההכאה והוי טריפה השתא כשר כיון דאי בדרי לה מיהא סמא וחיי ודוקא במקל אבל בחץ לא דאיכא למיחש לפיסוק צומת הגידין עכ"ל:
א סָעִיף א ניטלו צומת הגידין פירוש נטלו לגמרי ומשמע מדברי כל הפוסקים דאם לא נטלו ולא נחתכו לגמרי אלא שנעקרו מן הארכובה ונקלפו מעל העצם עד למעלה כיון שעדיין יונקים מן הגוף כשירה ב"י ע"ש:
ב סָעִיף א או שנפסקו פירוש שנפסקו זה מזה באמצע ורבינו לא זו אף זו קתני לא זו ניטלו שלא נשתייר מהם כלום שהוא פשיטא אסור אלא נפסקו שהם שם מחוברים עדיין אלא שנקרעו אפ"ה אסור:
ג סָעִיף א ושמו ערקום פירוש והוא עצם ששוחקין בו התינוקות רבי' ירוחם וקורין בל"א "טשיך:
ד סָעִיף א ולמעלה ממנו מתחברים וצומתים פרש"י שהעצם למעלה מן הפרק ערום בלא בשר בשתים ושלשה אצבעות והגידים אדוקים בו וכל זמן שהם צמותין וקשורין השלשה יחד קרוי צומת עד מקום שמתפשטין ומחפצלין זה מזה ור' ירוחם פי' צומתין כלומר מחוברין ביחד ולא מתפצלין אילך ואילך כבשר:
ה סָעִיף א נפסקו או נטלו נקט נפסקו קודם נטלו שהוא לא זו אף זו לענין היתר דלא זו נפסקו אלא אפילו נטלו כשרה כנגד הערקום והא דנקט אח"כ נפסקו או נטלו לאיסור לא רצה לשנות הלשון בבבא אחת:
ו סָעִיף א כנגד הערקום כשירה ואף על פי שצומת הגידין מתפשטות עד העקב כבר התחילו להתקשות ונעשות כעצם ואין טרפות צומת הגידין אלא במקום שהם רכים ועומדין לעצמן כגידין ולא קשה כעצם רשב"א:
ז סָעִיף א אלא לבנים קצת ומזהירין ס"א ומחוירין מ"ו:
ח סָעִיף א וגידין אלו הן ג' אחד עב ושנים דקים והעב מונח על שני הדקים ממנו והוא אותו שמפרידין כשתולין הבהמה ברגלים והשנים הם דבוקים בבשר ובעצם ראבי"ה:
ט סָעִיף א וכתב הרמב"ם כו' וכן אם נפסק קצת כל אחד מהם כשרה אין לדקדק מדבריו דדוקא אם לא נפסק אלא קצת כל אחד ואחד מהם כשרה דמשמע הא אם נפסק רוב אפילו של אחד מהם טריפה דז"א שהרי כתב רבינו אח"כ מיד עד שיפסוק רוב כל אחד מהם דמשמע דוקא עד שיפסקו רוב של כל השלשה גידים טריפה אבל אם נפסקו אפי' רוב של שנים כשרה אלא ה"פ וכן התחילו לפסוק כל השלשתן כשרה לעולם עד שיפסוק רוב של כולם ולכן דקדק בלשונו ואמר עד כו' וכן הוכחתי בדרישה:
י סָעִיף א ורש"י אסר אפי' בנפסק רוב של אחד מהן כ"צ לגרוס וכן הוא בספרים מדויקים וביאר ב"י דברי רש"י דאפי' בנפסק חוט אחד טריפה אפי' אחד מקטיני ולא נהירא לי לפרש דברי רש"י כן דא"כ קשיין דברי רש"י דידיה אדידיה כמו שכתבתי בדרישה אלא נ"ל לבאר דברי רש"י שהביא רבינו שאפילו בנפסק רוב של אחד מהם טריפה ר"ל רוב של מין אחד רוב בנין או רוב מנין וע"ד זה מבוארים שפיר דברי הרא"ש שכתב עליו רבינו וז"ל וא"א הרא"ש ז"ל כתב אפי' לא נשאר רוב של כל אחד ואחד מהם כשרה שר"ל נמי רוב מין וכמ"ש בסמוך וקאי אדברי רש"י שכתב רבינו דלדעת רש"י אפי' נפסק רוב של מין אחד טריפה וכתב עליו דלדעת הרא"ש לא נטרפה בנפסק רוב מין אחד אבל אם נבאר דברי רש"י כמ"ש ב"י דר"ל אפי' בנפסק רוב חוט אחד טריפה והיינו אפי' בחוט אחד מהקטיני יהיה קשה דברי הרא"ש שהביא רבינו שנצרך נמי לפרש שמ"ש אפילו לא נשאר רוב כל אחד ואחד מהם דמשמע רוב כל חוט ונידוק מזה דתרתי חוטין מיהא צריך שישאר רוב מהם ובנפסקו רובו של שני חוטין טריפה אפילו קטיני וז"א שבהדיא כתב הרא"ש שרוב כל אחד ר"ל רוב מין אחד וגם מלשון רבינו מוכח כן מיניה וביה שהרי מבאר אח"כ שלא נטרף אפי' נפסקו תרי קטיני אם נשאר רובו של אלימי קיים ואם כן קשיין דברי הרא"ש אהדדי אלא נראה כמ"ש ועד"ר. ומש"ר בשם הרא"ש דאינו אסורה אא"כ נפסק כל הגדול ורובו של כל אחד ואחד אל תטעה לדקדק ולומר דמדכתב רובו של כל אחד ואחד הא נשאר רובו של אחד מהקטיני דכשר אף דנפסק הגדול ואחד מהקטיני אלא כוונתו דאפילו נפסקו ג"כ הקטיני כל אחד מקצת הוא כשר עד שיפסק גם הרוב מהן ולאפוקי ממ"ד וכשנפסק כל הגדול צריך שישארו ב' הקטנים בשלימותם וכמ"ש בדרישה ול' הרא"ש מדוקדק בזה יותר וכמ"ש בדרישה ע"ש. ואין להקשות דברי הרא"ש דידיה אדידיה שכתב אבל אה נפסק הגדול ונשאר רוב מכל אחד מהקטנים כשרה דמשמע דוקא בנשאר רוב מהקטנים כשרה אבל אם נשאר מחצה מהקטנים טריפה ולעיל מיניה כתב שאינה אסורה אא"כ נפסק כל הגדול ורובו של כל אחד ואחד מהקטנים דמשמע אבל אם נפסק כל הגדול וחציין של הקטנים כשרה די"ל דמ"ש שאינה אסורה אא"כ נפסק כל הגדול ורובו של כל אחד ואחד מהקטנים ר"ל מחצה של כל אחד ואחד מהקטנים שהוא רוב המשוער בלב וממילא נשמע דה"ה אם נפסק כל הגדול וחציין של קטנים טריפה אבל אין לפרש אפכא דמ"ש אבל אם נפסק הגדול ונשאר רוב מכל אחד מהקטנים כשרה דלאו דוקא נקט נשאר רוב מהקטנים אלא ה"ה נשאר מחצה מהקטנים שהוא רוב המשוער בלב כשרה ונילף דאם נפסק הגדול וחציין של קטנים כשרה דאיסורא דאורייתא ילפינן לחומרא:
יא סָעִיף א ואם נשבר העצם במקום צומת הגידין וגקשר כו' הטעם כתב ב"י דחיישינן שמא נפסק אחד מהגידין וכיון שנפסק שמא לא נתרפא יפה ועיין מ"ש בס"ס נ"ה:
יב סָעִיף א והרמב"ם מכשיר בנטלו צומת הגידין צריך לגרוס הרמב"ן:
א סָעִיף א לאפוקי מדברי הראב"ד שכתב שהם כלפי פנים לצד חלל הגוף טעם הראב"ד וראיותיו הביא ב"י ע"ש והרא"ש כתב וז"ל כאשר פירשנו שמועה זו כן קיבלה רש"י מפי רבותיו גאוני עולם שצומת הגידין הוא מחוץ לארכובה והזנב נופל עליהן וכן בעוף עד שעמד חכם גדול הראב"ד ז"ל ומתוך פלפולו סמך על מראית עיניו ומשמוש ידיו להכשיר את הטריפות ולהטריף הכשר ואילו היה אומר לנו שהיה מקובל מרבותיו כך היינו אומרים זו וזו קבלה אבל מסברת לבו פירש שרבא כו' עד והביא ראיות שאין בהן ממש ואינם כדאי לכותבם כי כל ראיותיו וסברותיו למראה עיניו ישפוט ואנחנו בדקנו ומצאנו הדבר להיפך לכן אין לסמוך על חכמתו ולעקור קבלת חכמי התלמוד שהיו מקובלים מרבותינו ע"כ ע"ש ולכן כתב נמי רבינו לאפוקי מדעת הראב"ד ולא כתבו בשם פלוגתא. וז"ל מהרי"ן חביב וכיון שראינו כמה פוסקים מסכימים לדברי הראב"ד מי יכניס ראשו בין ההרים לכן ראוי ומחויב אצלינו לנהוג איסור בגידים הפנימים גם בחצונים עכ"ל וכ"כ ב"י שראוי לנהוג בשניהם איסור:
ב סָעִיף א ושיעור אורכו כו' לרש"י ארבע אצבעות ולהרמב"ם י"ו אצבעות ז"ל הגמרא בפ' בהמה המקשה ועד כמה ארכו של צומת הגידין ארבע בטדא ופרש"י דהיינו ד' אצבעות והרמב"ם לטעמיה אזיל דגבי חלחולת אמר בפא"ט שישאר דבוק בירכיים בטדא ופי' הרמב"ם שהוא ד' אצבעות נמצא דארבע בטדי הם י"ו אצבעות וכתב הרשב"א בתשובה שנראים דברי הרמב"ם שאילו היה פירושו כפרש"י הלא נראה לעין שאפי' בדקה הן מתפשטין יותר מד' אצבעות ואעפ"י ששיעור י"ו אצבעות דשור נראה כשיעור ארוך אינו מוכחש לעין כשיעור ד' אצבעות ועוד שקבלת הגאונים תכריע ור"ת כ"כ כי כך קיבל מרבותיו דבטדא היא ד' אצבעות וראוי לסמוך עליהן עכ"ד. והואיל דמכאן מוכרח שהלכה כהרמב"ם בפי' בטדא כמ"ש הרשב"א הנ"ל א"כ כאן הוא כאילו הוא הגוף לכן הביא רבינו כאן דעת רש"י והרמב"ם ולעיל גבי חלחולת סתם וכתב דברי הרמב"ם לחוד שהוא אליבא דהלכתא בזה או י"ל דלעיל בסימן מ"ו גבי חלחולת שהוא מילתא דלא שכיחא שיפסק כולו לא רצה להאריך וצומת הגידין שדינן מילתא דשכיח לכן האריך וכתב כאן כל הדיעות:
ג סָעִיף א לרש"י הוי צומת הגידין ולהרי"ף לא הוי צומת הגידין דעת הרי"ף הוא כדעת הרמב"ם ולכאורה נראה שסברתם הפוכה בדקה מבגסה דבגסה לרש"י שיעורא ארבע אצבעות ולהרמב"ם השיעור י"ו ואילו בדקה לרש"י שיעור צומת הגידין גדול יותר מלדברי הרי"ף שקאי בשיטת הרמב"ם:
ד סָעִיף א וכתב הרמב"ם נפסק הגדול כו' ז"ל הגמ' בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע"ו) אמר אמימר משמיה דרב זביד תלתא חוטי הוו חד אלימא ותרי קטיני איפסק אלימא אזדא רוב בנין אפסיקו קטיני אזדא רוב מנין מר בר רב אשי מתני לקולא איפסק אלימא הא איכא רוב מנין אפסיקו קטיני הא איכא רוב בנין וכתבו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש דהלכה כמר בר רב אשי וכ"כ הרשב"א דהא קי"ל כמר בר רב אשי בכולי תלמודא בר מתרי וכתב עוד ותמהני במ"ש בספר התרומות בשם רש"י דנקטינן בהא לחומרא כדברי אמימר ואולי בנוסחאות שלהם ל"ג מר בר רב אשי אלא אמורא אחרינא משמיה דרב זביד. וגרסינן בתר הכי אמר רב יהודא אמר רב צומת הגידין שאמרו ברובו מאי ברובו ברוב אחד מהם ופרש"י אם נפסק רובו של אחד מהם טריפה ואיכא דאמרי מאי רובו רוב של כל אחד ואחד כי אמריתא קמיה דשמואל אמר לי מכדי תלתא הוי הא איכא תילתא דכל חד וחד מסייע לרבנאי דאמר רבנאי אמר שמואל צומת הגידין שאמרו אפי' לא נשתייר בהם אלא כחוט הסרבל ופירש הר"ן דאפילו נפסקו שלשתן ולא נשתייר בכל אחד אלא כחוט הסרבל דהיינו משהו כשרה וכתב הרשב"א שכתוב בספר התרומות בשם רש"י דהשתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר הלך אחר המחמיר הלכך אפי' ברוב אחד מהם טריפה וכן נראה שהוא דעת סמ"ג וסמ"ק. וכתב ב"י ע"ז וק"ל כיון דנפסק רוב אחד מהן אפי' רוב חד דקטיני טריפה היאך פסק לעיל רש"י הלכה כאמימר דאמר איפסק קטיני אזדא רוב מנין טעמא דאפסיקו תרוייהו הא איפסיק חד מקטיני דלא אזדא רוב בנין ולא רוב מנין כשרה ואפשר דלא פסק כאמימר אלא לענין איפסיק אלימא טריפה ודוחק דא"כ הכי איבעי ליה למימר ולית הלכתא לא כאמימר ולא כמר בר רב אשי אלא כלישנא קמא דרב יהודא דלקמן אח"כ בדקתי בספר התרומה ומצאתי שכתב בלשון הזה אית דאמרי משמיה דרב זביד דבתרי דוקא טריפה ואית דאמרי נמי בחד אלימא ואיפסיק ורב יהודא אמר רב ללישנא קמא רוב אחד מהם שנפסק ולשון שני רוב כל אחד דוקא ופרש"י דהלך אחר המחמיר הלכך אפי' ברוב אחד טריפה עכ"ל ומעתה לא פסק כאמימר כמ"ש רשב"א בשמו אלא ג' אמוראי פליגי בהא מילתא ובחד מנייהו איכא תרי לישני וה"ל ד' מחלוקות ופסק כדברי המחמיר עכ"ל ב"י. ודחוק הוא מאוד שהרי הרשב"א כתב בשם רש"י דנקטינן בהא לחומרא דהלכה כאמימר והוא בעצמו כתב בשם ספר התרומה שכתב בשם רש"י דהשתא דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר הלך אחר המחמיר הלכך אפי' ברוב אחד מהם טריפה ואיך אפשר שלא הרגיש בקושיא זאת ע"כ נ"ל לפרש דדברי הרשב"א כולם נכונים למבין שהוא מפרש הא דאמר מאי ברובו ברוב אחד מהם פי' רוב מין אחד מהם דהיינו או רוב בנין או רוב מנין ואיכא דאמרי מאי רובו רוב כל אחד מהם היינו נמי רוב כל מין ומין ובזה פסק רש"י כדברי המחמיר דבנפסק רוב מין אחד טריפה והוא כדעת אמימר משמיה דרב זביד וכן מפרש רבינו ל' רש"י וכמ"ש בפרישה. והרי"ף לא כתב אלא לישנא בתרא וכתב מאי דאיתמר עליה כי אמריתא קמיה דשמואל אמר לי פשיטא מכדי תלתא הוו וכו' מסייע ליה לרבנאי דאמר משמיה דשמואל צומת הגידין שאמרו אפי' לא נשתייר בהם אלא כחוט הסרבל כשירה וכתב הר"ן דמדבריו משמע דהלכה כשמואל משום דרבנאי אמר הכי משמיה ואינו נראה דכיון דמשמיה דשמואל קאמר לה ה"ל פלוגתא דרב ושמואל וקי"ל כרב באיסורי הלכך כל שנפסק רוב כל אחד ואחד טריפה לפי שלא נשתייר לא רוב בנין ולא רוב מנין וה"ה דאי איפסק אלימא וחד מן קטיני לגמרי טריפה מהאי טעמא אלא דאי לא איפסיקא אע"ג דלא אשתייר בהו אלא משהו בעלמא ואזיל ליה רוב בנין ורוב מנין כיון דחד מנייהו כולו או רובו קיים ואידך תרווייהו לא איפסקו לגמרי כשלימין חשיבי ולא אזלינן בתר רוב בנין או רוב מנין אלא היכא דאיפסק אלימא וחד מן קטיני לגמרי וכן דעת הרמב"ם בפרק הנז' דהלכתא כלישנא בתרא דרב דאם נחתך רובו של כל אחד מהם טריפה וכן פסק הרשב"א בת"ה. וכתב עוד שם הר"ן ז"ל ואע"ג דבמשהו בעלמא לא חשיב לן מטעם דרובו ככולו הכא חשיב דהא שמואל אפי' בנפסקו שלשתן נמי מכשר אע"ג דלא אשתייר בכל חד אלא כחוט הסרבל הלכך כיון דאמרינן דכל היכא דחד מינייהו קיים לא מטרפא בפסיקת רוב דאינך שמעינן מינה דכי אמרינן בעופא דאי אפסיק חד מנייהו טריפה איפסיק לגמרי קאמרינן אבל רובא לאו כלום הוא זלא עוד אלא אפי' אפסיקו חמיסר ברובן וחד מנייהו שלם כשרה דהא הכא מסקינן דכל היכא דאית בהו חד כולו שנם או רובו אע"ג דאינך נפסקו ברובן וליכא רוב בנין ורוב מנין כשרה וכן דעת הרמב"ן ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק ה' מה"ש דבעופא ברובן דחד מינייהו טריפה וכדבריו נראה לי דכיון דבעופא מחמירין ולא מכשירין אפי' ברוב מנין ורוב בנין אלא אפי' בחד טריפה הדרינן לכללין דרובו ככולו. וז"ל הרא"ש הרי"ף לא הביא אלא לישנא בתרא דרב אע"ג דבשל תורה הוא וראוי להחמיר כלישנא קמא אלא שא"א דקי"ל כמר בר רב אשי דמכשיר ברוב בנין או ברוב מנין וכן צריך ליישב לישנא בתרא דרב כמר בר רב אשי וה"פ מאי רובו רוב כל אחד ואחד מן החוטין שהיא נטרפת בהן כגון אי איפסיק אלימא ונשתיירו קטיני ונפסק רובן טריפה וכן אפסיק קטיני ורוב אלימא טריפה ולאפוקי מדשמואל דאמר אפי' לא נשתייר אלא כחוט הסרבל בשרה אבל אין לפרש כפשטיה דרב דבעי רוב כל אחד ואחד דא"כ הוי דלא כמר בר רב אשי אם לא שנאמר דרוב כל אחד ואחד גריע מרוב בנין או מרוב מנין והא לא מסתבר כלל דפשיטא דלמר בר רב אשי אם נשתייר רוב אלימא או רוב תרי קטיני כשר דרובו ככולו וכ"ש רוב כל אחד ואחד עכ"ל. ודברי הר"ן והרא"ש צריכין ביאור להולמן דבמה פליגי הרא"ש והר"ן או מה הכריחו להרא"ש שכתב אבל אין לפרשן כפשטיה או איך יתפרש לישנא קמא לפירוש זה או מההוא זה שכתב וכ"ש רוב כל אחד ואחד מה כל שכן איכא ומתוך זה יתבאר ג"כ מאי פליגי הרא"ש והרמב"ם. כי הנה בהיות שקי"ל כמר בר רב אשי דמכשיר ברוב מנין או ברוב בנין על פי זה מוכרחין לפרש מ"ש בגמרא מאי רובו רוב של כל אחד ואחד והביאו הרי"ף להלכה דר"ל לקולא דאינו טריפה עד שיפסק רוב כל אחד ואחד מהן והיינו דלא ישאר אפי' רוב אחד מהן ואיזה רוב שישאר מכל אחד מהן כשר אלא שקשה להרא"ש א"כ משמע אפי' לא ישאר אלא רוב אחד מהקטיני ג"כ כשר וזה לא יתכן דזהו לא כמר בר רב אשי דאינו מכשיר אלא א"כ ישאר רוב בנין או רוב מנין ומכח קושיא זו נדחק הר"ן וקאמר דלא אמר מר בר רב אשי הכי אלא אם כן נפסק לגמרי האלים דאז בעינן שישארו שני הקטיני משא"כ בשלא נפסק לגמרי אפי' לא נשאר אלא מיעוט מהאלימא ומיעוט מחד קטינא סגי כיון שנשאר ג"כ רוב קטיני השני וכמ"ש ב"י בשמו וכמ"ש לעיל וזה נראה דוחק בעיני הרא"ש דס"ל דאמרינן רובו ככולו הן להקל הן להחמיר ומ"ה כתב וכ"נ ליישב לישנא בתרא דמר בר רב אשי דמאי דקאמר רוב כל אחד ואחד אינו ר"ל כל אחד מהג' גידין אלא ר"ל כל אחד ואחד מהמין החוטין שנטרפת בהן כגון איפסק אלימא ונשתיירו קטיני ונפסק רובן טריפה ומינה נשמע הדיוק הא נשתיירו שני הקטיני ולא נפסקו אלא המיעוט מהן כשר אע"פ שנפסק האלים לגמרי והיינו כמר בר אשי דמודה בהא כיון דנשתיירו הקטנים ברובן מקרי רוב מנין אבל השתא דנפסקו רובן ס"ל דטריפה ולאפוקי מדשמואל דאמר אפי' לא נשתייר אלא כחוט הסרבל כשר ומסיק הרא"ש וקאמר אבל אין לפרש כפשטיה דרב דבעי רוב כל אחד ור"ל וא"כ יפה כיון הרי"ף שהביא לישנא בתרא כיון דבשל תורה אזלינן לחומרא כלישנא בתרא דבעי רוב כל אחד ואחד והאי כל אחד ואחד הוא כפשטיה דהיינו אחד מהן הן אלימא הן קטינים דאם יפסק רוב אחד מהן נטרפת הבהמה כיון שגם המין השני נפסק מעט ולאפוקי מלישנא קמא דלפירוש זה (זה כתבתי לפי מ"ש בגירסת הרי"ף והרא"ש וב"י הביאם ככתבם וכלשונם אבל לפי גירסת הנמרא דף ע"ו ע"ב שהגירסא בלישנא קמא ביותר אריכות א"א לפרשו הכי וז"ל מאי רובו רוב אחד מהן כי אמריתא קמיה דשמואל א"ל מכדי תלתא הוו כי מפסיק חד מנייהו לגמרי הא איכא תרי. טעמא דאיכא תרי הא ליכא תרי לא ופליגי דרבנאי דאמר רבנאי אמר שמואל צ"ה אפי' לא נשתייר בה אלא כחוט הסרבל כשרה ואיכא דאמרי כו' ומ"מ לא ק"מ איך נפרש לישנא בתרא לחומרא דא"כ במאי פליגי דפליגי דללישנא קמא אתמר כי אמריתא קמיה דשמואל בע"א ממה שאיתמר בלישנא בתרא גם ללישנא קמא מצריך רב שלא יפסוק אפי' חד מהקטיני וברוב וכדמסיק שמואל ואמר כי מפסיק חד מאי הוי הא איכא תרי וללישנא בתרא אף לפי פי' זה אינו מצריך אלא שלא יופסק שום רוב מהחוטין שהיא נטרפת מהן וק"ל) יסבור אותו לשון לקולא רוב אחד מהן ר"ל אפי' לא ישאר אלא רוב אחד מהן כשרה ולא הוצרך הרא"ש לפרש לישנא קמא דממילא נתפרש דכיון דלישנא בתרא דאמר רוב כל אחד ואחד פי' דר"ל דבעינן שישאר רוב כל אחד ואחד ממילא פי' דלישנא קמא דאמר רוב אחד דר"ל דלא בעינן אלא רוב אחד וחדא באידך תליא ומסיק דזה אינו דא"כ הוי דלא כמר בר רב אשי דס"ל דא"צ שיהיו שני המינים קיימין אלימי וקטיני. אם לא שנאמר דרוב כל אחד ואחד גרוע כו' ר"ל הך דין דרוב כל אחד ואחד דר"ל לפי פי' זה דבעינן רוב כל אחד ואחד ואי ליכא רוב חד מנהון והשני נפסקו אפי' קצת גרוע להטריף בו מאילו נשאר מין אחד שלם והשני נפסק לגמרי דהתם מין אחד לכל הפחות שלם לגמרי משא"כ בזה שאין שום א' מהן שלם. ומסיק דז"א דמר בר רב אשי דאמר אי שייר רוב אלימא אינו ר"ל שישאר בשלימותו אלא ה"ה אם נפסק קצת ונשתייר רובו והשני נפסק לגמרי כשר משום דאמרינן רובו ככולו וכ"ש רוב כל אחד ואחד ר"ל כנדון דידן דפירשנו דבעינן רוב כל אחד ואחד ואם נפסק רוב אחד והשני נשאר הרוב ס"ל דטריפה הא כ"ש הוא דכשר כיון דשום אחד מהן לא נפסק לגמרי אפי' אם נפרש רוב כל אחד מין אחד ויהיו נפסקין תרי הקטיני הרוב הוו כ"ש. וק"ו אם נפרש כפשטיה רוב כל אחד כל חד וחד דלא יפסק אלא חד מהקטיני הרוב ואידך תרוייהו נשארו הרוב דכשר ואל תרחק נפשך מפירוש זה במ"ש כ"ש רוב כל אחד ואחד. שהרי לפני זה גם כן אמר כן אות באות ז"ל אם לא שנאמר דרוב כל אחד ואחד גרוע כו' ושם ג"כ ר"ל האי דינא דרוב כל אחד ואחד פירוש ונפסק אחד מהן וק"ל. והנה לפי מה שכתבנו מבוארים כל דברי רבינו שמ"ש בשם הרא"ש הוא כמ"ש שהוא סובר כהרי"ף וכמו שבארתי דבריו בפרישה ומ"ש בשם רש"י מבואר שרש"י פוסק כדעת המחמיר וכמ"ש הרשב"א בשמו ור"ל ג"כ מין אחד וכמ"ש בפרישה. ודעת הרמב"ם הוא כדעת הר"ן והחילוק שבין הר"ן והרא"ש מבואר דהרא"ש סובר רובו ככולו בין לקולא בין לחומרא ואינו מכשיר אלא ברוב מנין או ברוב בנין אבל להרמב"ם אפי' לא נשאר לא רוב מנין ולא רוב בנין כשר כגון אם נפסק רוב האלימא וגם נפסק רוב חד מן קטיני ולא נשאר אלא רוב א' מן קטיני אפ"ה כשר וכמ"ש דבריו בפרישה שמ"ש רבינו בשמו עד שיפסק רוב כל אחד ואחד מהם שר"ל אפי' לא נשאר אלא רוב של אחד מהם אפי' של קטיני ומהשנים הנשארים לא נשאר אלא מיעוט כל אחד מהם כשרה ותדע שהרי מ"ש רבינו בשמו וכן אם נפסק קצת כל אחד כו' אין זה לשון הרמב"ם אלא ז"ל בפ"ח מה"ש בדין י"ח אחר שכתב תחילה הדין דמר בר רב אשי נחתך בבהמה עבה ונשאר הקטיני או איפכא כשר כתב נחתך רובו של כל אחד מהם טריפה ואצ"ל שנחתכו כולן או נטלי כולן עכ"ל. גם מלשון זה האחרון דאצ"ל שנחתכו כולן וכו' יש לדקדק קצת דס"ל כפירוש הר"ן דאילו לפירוש הרא"ש דמשוה רובן ככולן לא ה"ל זה ואצ"ל כו' דמה לי נטלו כולן או רובן ואף שמכל מקום הוא פשוט טפי מ"מ לא ה"ל למכתבינא ודו"ק: ותימא על הב"י שכתב שר' ירוחם כתב כדברי הרא"ש וז"א שהרי כתב בנתיב ט"ו אות י"ח בהדיא כדברי הרמב"ם והר"ן שאם נשאר אחד שלימה אפי' חד מהקטיני ושנים האחרונים לא נפסקו לגמרי דכשרה וזהו דלא כדברי הרא"ש אלא כדברי הר"ן והרמב"ם וכמ"ש. ואם מפני שכתב שם רבי' ירוחם דאם נפסק רוב שלשתן אע"פ שמיעוטן קיים טריפה כתב דהיינו כדברי הרא"ש קשה הלא זה הסכמת כל הפוסקים הוא הרי"ף והרמב"ם ורש"י והרשב"א והר"ן ודוק. וגם תימא על הב"י שכתב וז"ל ונראה מדברי הרא"ש שהוא מפרש הא דאמר שמואל אפי' לא נשתייר אלא כחוט הסרבל היינו אפי' נפסקו כל צומת הגידין ונשתייר באחד מהם כחוט הסרבל דהיינו כל שהוא כשרה וקשיא לי היכי קאמר תלמודא דמשום דאמר שמואל מכדי תלתא הוו מסייע לרבנאי דלמא שמואל בעי שישתייר מכל אחד וכדקאמר הא איכא תלתא דכל חד וחד ולאו היינו דרבנאי וצ"ע עד כאן לשון ב"י ונלע"ד דלא ק"מ דע"כ גם הרא"ש מפרש לישנא דגמרא דקאמר מאי רובו רוב כל אחד ואחד דר"ל דאינו טריפה עד שיהא נפסק רוב כל אחד ואחד ואם רוב אחד נשאר שלם כשרה ולאפוקי מלישנא קמא דס"ל רוב אחד דר"ל אפי' ברוב אחד תלוי הטריפות שאם נפסק רוב אחד מהן ס"ל דטריפה אע"ג דהשנים קיים קמ"ל הרא"ש דקי"ל כלישנא בחרא דלא מטריף אלא אם כן לא נשאר שום אחד מהחוטין שהיא נטרפת בהן הרוב ואז כיון שלא נשאר בשום אחד מהן הרוב גם הוא מודה דאע"ג דהמיעוט מכל אחד קיים אפ"ה טריפה והיינו לאפוקי מדשמואל דס"ל אם מיעוט מכל אחד קיים כשרה ומ"ש הרא"ש כגון אי איפסק אלימי כו' נקט אפסיק משום הדיוק לאשמעינן הא אם נשאר רוב אחד מהחוטין אף שהשני נפסק לגמרי אפ"ה כשר וכמש"ר בעל הטור בשמו ומ"ה האריך הטור כדי לבאר דברי הרא"ש. א"נ מ"ה נקט אפסק משום דבעי ליישב דס"ל להאי לישנא לקולא כמו בר רב אשי ולא לחומרא ומדמר בר רב אשי מכשיר אפי' באפסק חד מין וגם מיעוט מהמין השני ומזה דייק לבסוף דא"א לפרשו אלא לקולא משום הכי נקט הרא"ש אפסק ברישא וע"כ אתה צריך לפרש דברי הרא"ש כן דג"כ ס"ל דלא איירי הגמרא באפסק אחד מהן לגמרי דהא לא אתפרש ע"ז מאי רובו רוב כל אחד ואחד ועוד דא"כ מאי מסיק הגמרא וקאמר כי אמריתה קמיה דשמואל א"ל מכדי תלתא הוי הא איכא תלתא דכל חד וחד ואי פירוש רוב כל אחד ואחד ר"ל שנפסק אחד כולו והשני ברובו מאי קאמר הא איכא תילתא דכל חד וחד. וגם ב"י מדלא הקשה זה אפירוש הרא"ש ש"מ דפירש רוב כל אחד ואחד כמ"ש אלא שקשה להב"י אהרא"ש שכתב ולאפוקי מדשמואל דאמר אפי' לא אשתייר כחוט הסרבל אמ"ש אפסיק חד מין ש"מ דס"ל להרא"ש דאפי' בהשתיירות כחוט הסרבל מחד מין כשרה ואינו מוכרח. ועי"ל דס"ל להרא"ש דהא דקאמר מסייעא ליה לרבנאי היינו מדמצינו דשמואל אינו מצריך שום רוב מאחד מהן יש סיוע לרבנאי דג"כ אינו מצריך רוב חד וגם מסתבר להרא"ש דמדאינו מצריך שום רוב דאפי' במיעוט דחד סגי והא דקאמר הא איכא תילתא דכל חד לדבריו דרב קאמר לדידי סגי אפי' בחד מיעוט לדידך אודי לי מיהת בהא כיון דאיכא תילתא דכל חד וחד ודו"ק:
ה סָעִיף א בעוף הן כו' וסימנם בו כסימנם בבהמה ז"ל רמ"א ומי שאינו בקי לשער ישער כרוחב אצבע בעוף ממקום שמתחילין (כ"כ הרוקח) ולעולם אין צומת הגידין למעלה מחצי עצם האמצעי (כ"כ בשם מהרי"ל וש"ד):
ו סָעִיף א וחמור עוף כו' שאפי' נפסק אחד מהן טריפה זהו אליבא דכ"ע כי כן בגמרא ובנפסק הרוב פליגי ואפי' הרא"ש שסובר בעלמא רובו ככולו אפשר שמודה כאן דלא אמרי' רובו ככולו ועמ"ש בסמוך בשם הר"ן טעם המתירין אפי' בנפסק מהן רובן כו':
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.