א נפולה אסורה כיצד בהמה שנפלה מדבר גבוה או שנפלה לבור אם יש מכריסה עד המקום שנפלה שם י' טפחים חוששין שמא נתרסקו אבריה ואפילו בודקין אותה ומוציאין אותה שלמה מכל אבריה טרפה שוודאי (ס"א שמא) נתרסקו אבריה אף על פי שאין רואין בה שום שינוי וכן כל כיוצא בזה כגון שטרפה לכותל או דרסה ברגליו או הכה באבן בכל גופה וכן הדין בעוף שנחבט על דבר קשה ואם שהתה מע"ל יצאה מכלל ריסוק אברים וניתרת ע"י בדיקה שיבדקו אותה כנגד כל החלל אם היא שלמה מכל י"ח טריפות כשרה ואם לאו טרפה כתב הרמב"ם וכן אם נתרסקו מהאברים שבפני' ונפסדה צורתן טרפה אפי' אם נתרסק אבר שאם ניטל כולו כשר כגון טחול וכליות טרפה שהריסוק יותר מהנטולה והנקובה והמוח והסימנין אין צריכין בדיקה ואם עמדה תוך מע"ל או אפי' לא עמדה רק פשטה ידה לעמוד יצאה מכלל ריסוק אברים כאילו שהתה מע"ל ודי לה בבדיקתה הלכה או אפי' לא הלכה רק שעקרה רגליה לילך מותרת מיד אפי' בלא בדיקה והרשב"א כתב ולא מהניא פשטה ידה להתירה תוך מעת לעת עד שתעמוד ולא מהני עקרה רגליה לילך להתירה עד שתלך וכן יראה מדברי הרמב"ם וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה ובעל העיטור כתב ואנן האידנא ליכא מאן דבדיק ובעינן הלכה: ועוף שנחבט על פני המים חוששין לריסוק אברים ואם שט מלא קומתו ממטה למעלה לעומת המים ה"ז כהילוך ואין צריך בדיקה ואם שט מלמעלה למטה אין זה כהילוך שהמים הורידוהו דרך ירידתם לפיכך היה קש או תבן ע"פ המים בשוה לו וקדם הוא להם ודאי מכחו שט והוי כהילוך כיון שקדם להם והא דשרינן היכא דלא נפל בגובה י' דוקא בנופל מעצמו אבל אם הפילוהו אחרים אפילו בפחות מי' חוששין לו לפיכך זכרים המנגחים זא"ז ונופלים לארץ חוששין לריסוק אברים אבל אם לא נפלו אין חוששין ואם ידעה תחילה שרוצין להפילה אין חוששין מפני שנועצת צפורניה בארץ ומחזקת עצמה לפיכך שוורים שמפילים לשוחטן אין חוששין להם אפי' אם נשמע קולם בנפלם קפצה מדעתה אפילו ממקום גבוה הרבה אין חוששין לה ל"ש קפצה מחלון שבכותל ל"ש מארובה שבאמצע הגג לפיכך אם הניחה למעלה ומצאה למטה אין חוששין לה שאנו תולין לומר מעצמה קפצה ואפי' הפילוהו אחרים אם נפלה על מתניה אין חוששין לה לפיכך גנבים שגנבו בהמה מן הדיר אפילו השליכוה מעבר לגדר שהוא גבוה מאד אין חוששין שמכוונים להפילה על מתניה כדי שתוכל לרוץ לפניהם וכן בשעה שמחזירין אותה אם מחמת תשובה מחזירין אותה שמכוונים להפילה בענין שלא יפסידוה אבל אם מחמת יראה מחזירין אותה אין מתכוונין לכך וחוששין לה: עובר שנולד אף ע"פ שבית הרחם הוא מקום צר אין חוששין לו לריסוק אברים אפי' אם רואין בו ריעותא שאינו יכול לעמוד ומותר לשוחטו מיד אם ידוע שכלו לו חדשיו: עוף שנחבט על דבר קשה כגון על טלית שנמתח או על גבי רשתות שיש בהם קשרים ועל גבי דק שנופץ מהפשתן ועל אבק דרכים ועל גבי חריות של דקל חוששין לו ואם נחבט על דבר רך כגון על טלית כפול ועל חול הגס (ס"א הדק) וכיוצא בזה אין חוששין לו נדבקו כנפיו בדבק שצדין אותו בו ונחבט אם שני כנפיו נדבקו בדף שצדין אותו בו חוששין ואם לא נדבק בו אלא אחד מהם אין חוששין שהוא פורח מעט בכנף הב':
א סָעִיף א נפולה אסורה כיצד בהמה שנפלה מדבר גבוה וכו' משנה ר"פ א"ט (מב.) נפלה מן הגג ובב"ק פ' הפרה (נ.) גבי ההוא תורא דנפל לאריתא דדלאי שחטיה מרא וטרפיה ר"נ ואקשינן אלמא קסבר ר"נ יש חבט בפחות מי' ואותבי' רבא ממתני' דהתם ואסיקנא דלעולם אין חבט בפחות מי' ור"נ דטרפיה משום דאריתא דדלאי הויא שיתא מכריסא דתורא עד ארעא ארבעה וה"ל י' וכ"כ הרא"ש וכ"כ הרמב"ם בפ"ט מה"ש וכן דעת התוספות וסמ"ג וכ"פ הרשב"א והר"ן וכתבו שכן דעת בה"ג ואע"פ שמדברי הרי"ף בפרק הפרה משמע דסבר דיש חבט בפחות מי' לא משמע הכי מסוגיא דהתם: וכתב הרשב"א שאם היתה עומדת על רגליה ונפלה בזמן שיש מכריסה ועד מקומה שנפלה שם י' טפחים יש בו משום ריסוק אברים ואם נתגלגלה ונפלה צריך שיהא גובה המקום י' טפחים וכ"כ רבינו ירוחם וטעמם מדאקשינן בפרק הפרה לר"נ דטריף תורא דנפל ממקום שאינו גבוה י' טפחים מדתנן מה בור שהוא כדי להמית י' טפחים ולא סגי ליה בשיתא גובה עד רגלי השור וד' מכריסה עד ארעא ואוקי' מתני' בדאיגנדר איגנדורי כלומר שלא נפל מקומתו אלא היה שוכב ונתגלגל ונפל אלמא היכא דאיגנדר איגנדורי לא חשבינן מאי דאיכא מכריסה עד ארעא ויש לתמוה על רבינו שלא הזכיר חילוק זה: והרמב"ם בפ"ט מה"ש כתב נפולה כיצד הרי שנפלה הבהמה ממקום גבוה שגבוה עשרה טפחים וכו' ולא הזכיר דמשחינן מאי דאיכא מכריסה עד ארעא ואיפשר שכיון שכתב שנפלה הבהמה ממקום גבוה שגבהו י' טפחים ממילא משמע שאם היתה עומדת ונפלה אם יש מכריסה עד המקום שנחבטה בו י' טפחים אסורה שהרי נפלה ממקום גבוה שגבהו י' טפחים: ודע דהא דבעינן שתפול ממקום גבוה י' טפחים היינו דוקא בנפלה מדעתה או הפילוה אחרים וידעה שרוצים להפילה אבל אם הפילוה אחרים שלא מדעתה או אפי' ידעה בכך אלא שהפילוה בבת אחת אפי' בפחות מי' טפחים חוששין לו וכמו שביאר רבי' בסימן זה לקמן: כתב הכלבו אם נפלה אבן ע"ג בהמה כתב הראב"ד שאם נפלה מגובה פחות מי' אין חוששין לה כמו שאין חוששין לנפילת הבהמה עצמה וזה תימה כי מי יוכל לתת קצבה לאבן שנפלה באמת הכל לפי האבן אם היא גדולה או קטנה עכ"ל:
ב סָעִיף א ומ"ש רבינו ואפי' בודקין אותה כו' היינו בשנשחטה קודם שעברו עליה כ"ד שעות אחר שנפלה ויתבאר בסמוך בס"ד:
ג סָעִיף א ומ"ש וכן כל כיוצא בזה כגון שטרפה לכותל וכו' משנה בפא"ט (נו.) א"ט דעוף דרסה וטרפה לכותל או שרצצתה בהמה והיא מפרכסת אם שהתה מע"ל כשרה ובגמ' א"ר אלעזר בן אנטיגנוס וצריכה בדיקה ופירש הר"ן דרסה אדם ברגליו או שנטרפה בכותל או שרצצתה בהמה דאיכא למיחש בהני תלת משום ריסוק איברים ועדיין מפרכסת אם שהתה מע"ל ושחטה כשרה ובבדיקה גבי טריפות דבהמה תנן לעיל נפלה מן הגג והשתא תני בעוף דרסה וטרפה בכותל האי כי אורחיה והאי כי אורחיה דאורחיה דבהמה דמתרסקת בנפילה ולא בדריסה ואורחיה דעוף דלא מתרסק בנפילה אלא מיד עומד ומהלך ושוב אין לחוש לו ואין דרכו להתרסק אלא בדריסה וטריפה ורצצתה :
ד סָעִיף א ומ"ש או הכה באבן בכל גופה יתבאר לקמן בסמוך: ואם הכה ע"ג הבהמה במקל נתבאר בסימן ל"ב:
ה סָעִיף א ואם שהתה מע"ל יצאה מכלל ריסוק איברים וניתרת ע"י בדיקה וכו' כבר כתבתי גבי טריפות דעוף שנינו אם שהתה מע"ל כשר ואמרו בגמ' דצריכה בדיקה ובפיסקא נפלה מן הגג (נא:) כתבו התוספות והרשב"א והר"ן דתרתי בעינן שהייה מעת לעת ובדיקה והטעם שאינו מספיק בדיקה תוך מעת לעת כתב הר"ן משום דבנפילה חיישינן לתרתי חדא לריסוק איברים ודבר זה אינו ניכר בבדיקה כלל שאף ע"פ שלא נשתנו איבריה ולא נפסק מראיתה חוששין שמא מחמת הנפילה נתרסק אף ע"פ שאינו ניכר ותו איכא למיחש בה שמא נקרעו איבריה או נפסקו ודבר זה איפשר לעמוד עליו בבדיקה וכל ששהתה מעת לעת או שעמדה יצאנו מחשש ריסוק איברים דקים להו לרבנן דכל שנתרסקו איבריה אינה עומדת ואינה שוהה מיהו אכתי איכא למיחש שמא נקרעו איבריה או נפסקו ומ"ה בעינן בדיקה ולפי שיטה זו אינו צריך לבדוק אלא אם נפסקו איבריה או נקרעו אבל ריסוק איברים אין לו ענין בבדיקה כלל אבל הרמב"ם כתב בפרק ט' שצריך לבדוק גם כן אם נתרסקו איבריה כלומר אם נשתנה מראיתן פירוש באותן איברים שאם ניקבו או ניטלו כשירה אם נשתנית מראיתן טריפה לפי שריסוקן מכאיב אותם יותר מנטילתן ונקיבתן ולפי זה בשני דרכים בודקים אותה אם נקרע או נפסק אחד מהאיברים שהיא נטרפת בהם ואם נשתנה אחד מהאיברים הפנימים מפני חשש ריסוק איברים וכ"ת וכיון שהריסוק הוא דבר שאיפשר לעמוד עליו בבדיקה כי לא שהתה נמי אמאי לא סגי בבדיקה י"ל לפי שאין הריסוק ניכר לאלתר עד שתשהה מעת לעת שאז כל אבר שיש בה מרוסק תפסד צורתו ויתגלה בהתתיה והראב"ד מסתפק בהשגות באותם איברים שאם ניטלו או ניקבו כשירה אם ריסוקן כלומר שינוי מראיהן פוסל בהם עכ"ל והכלבו כתב בשם בעל ההשלמה שאינה נטרפת בריסוק אם לא בריסוק איברים שנטרפה בהן בפסיקתן או בנקיבתן אבל הרשב"א בת"ה כתב כדברי הרמב"ם שכל שנתרסק אחד מהאיברים הפנימיים אפי' מאותם שאם ניטל או ניקב כשירה היכא שנתרסק טריפה והכי נקיטינן: וכתב הר"ן וא"ת היכי מהניא בדיקה ליחוש שמא ניקב משהו דלא מינכרי בבדיקה כיון שאין מקומו ידוע דמה"ט אמרינן דקוץ שניקב לחלל טריפה י"ל דאם איתא שמחמת נפילתה ניקבו איברים קרע גדול וניכר היה וכ"כ הרשב"א בת"ה ובתשובה דלריסוק או לקריעה חוששין אבל לנקב אין חוששין שאילו היינו חוששין לא היתה לה בדיקה דא"א לבדוק כל האיברים הפנימיים שנקובתן במשהו וכ"נ דעת הרמב"ן ז"ל:
ו סָעִיף א ומ"ש רבינו שיבדקו אותה כנגד כל החלל וכו' שם (נא:) אמר אמימר משמיה דרב דימי מנהרדעא נפולה שאמרו צריכה בדיקה כנגד בני מעיים אמר לו מר זוטרא הכי אמרינן משמיה דרב פפא צריכה בדיקה כנגד בית חלל כולו א"ל הונא מר בריה דרב נחמיה לרב אשי סימנים מאי א"ל סימנים קשים הם אצל נפילה וכתב הרא"ש אבל קרום של מוח אינו בכלל החלל ואינו צריך בדיקה וכ"כ הר"ן ז"ל והרמב"ם כתב בפ"ט מה"ש צריך לבדוק כנגד כל החלל כולו מקדקד הראש עד הירך והסימנים א"צ בדיקה:
ז סָעִיף א ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם וכן אם נתרסק מהאיברים שבפנים וכו' כבר נתבאר בסמוך:
ח סָעִיף א ומ"ש והמוח והסימנים א"צ בדיקה נתבאר ג"כ בסמוך: גרסינן בא"ט (נז.) חזקיה אמר אין ריאה לעוף ר' יוחנן אמר יש לו ומפרש בגמ' דה"ק חזקיה אין ריאה לעוף לא לינפל ולא ליחמר הואיל וצלעותיה מגינות עליה ופרש"י לא לינפל אם נפלה מן הגג דאמרן צריכה בדיקה א"צ לבדוק בריאה וכתב הרשב"א דהיינו לומר דמסתמא לא נתרסקה אבל אם אנו רואים שנתרסקה טריפה שהרי אנו רואים שלא הגינו עליה צלעותיה עכ"ל ובתר הכי מסיק בגמ' דחזקיה לית ליה ריאה לעוף כלל קאמר ואע"ג דאנן חזינן דאית ליה ריאה חזקיה לא היה בקי בתרנגולים ולפי זה דין העוף שוה לדין הבהמה בין לינפל בין ליחמר ויש לתמוה על רבינו שחילק ביניהם בסימן נ"ב לענין ליחמר וכאן לא חילק ביניהם לענין לינפל ומצאתי שכתב המרדכי אין ריאה לעוף לא ליחמר וכו' היינו היכא דליכא למיחש לריסוק איברים אבל אם נפלה ממקום גבוה לארץ בלא ידיעה דאיכא למיחש לריסוק איברים דינו שוה לבהמה עכ"ל ונראה שהוא מפרש דלא לינפל ולא ליחמר חדא מילתא היא וה"ק לא לינפל לאור כדי שנחוש שנחמרו בני מעיה אבל לענין אם נפל ממקום גבוה לא איירי ואיפשר שזה היה דעת רבינו: כתב הכלבו שי"א שאין לבדוק בהכאה רק באותו אבר שהוכתה אבל אין חוששין לשאר האיברים בהכאת אבר אחד עכ"ל ומשמע דדוקא בהוכתה באבן קאמר אבל בנפלה צריכה בדיקת כל החלל ונראה שזהו דעת רבינו שכתב או הוכתה באבן בכל גופה כלומר אז דוקא בעינן ובדיקת כל הגוף אבל אם הוכתה על אבר אחד לא בעינן בדיקה אלא באותו אבר:
ט סָעִיף א ומ"ש רבינו ואם עמדה תוך מעת לעת או אפי' לא עמדה רק פשטה ידה לעמוד וכו' הלכה או אפי' לא הלכה רק שעקרה רגליה לילך מותרת מיד וכו' שם (נא:) אמר רב יהודה אמר רב עמדה אינה צריכה מעת לעת בדיקה ודאי בעיא הלכה אינה צריכה בדיקה וכתב הר"ן ואף ע"פ שהטריפות חיות י"ב חדש ומהלכות שאני הכא דאם איתא דמחמת החבט נטרפה לא היתה יכולה לילך: וכתב עוד דעמדה דוקא אבל העמידוה אחרים לא מהני וכתב רבינו ירוחם שאם עמדה וגם שהתה מע"ל נראה דא"צ בדיקה אבל הכלבו כתב דצריכה בדיקה וקצת יש לדקדק כן מדברי סמ"ק ובתר הכי אמרינן בגמרא רב חייא בר אשי אמר אחד זו וא' זו צריכה בדיקה. והרי"ף לא כתב אלא דברי רב יהודה אלמא ס"ל דהלכתא כוותיה וכתבו הרשב"א והרא"ש והר"ן ז"ל דהא דלא פסק לחומרא כרב חייא בר אשי משום דבפרק התערובת (זבחים עד:) קאמר קסבר ר"ל עמדה צריכה מע"ל הלכה צריכה בדיקה ורבי ינאי ורבי ירמיה כר"ל לא אמרי קסברי עמדה אינה צריכה מע"ל הלכה אינה צריכה בדיקה ורבי ינאי ורבי ירמיה רבים נינהו והלכתא כוותייהו ועוד דרבי ינאי רבו של רבי יוחנן הוה והלכתא כוותיה לגבי ר"י וכ"ש לגבי ר"ל וכ"פ הרמב"ם בפ"ט מה"ש ואמרינן בתר הכי בגמרא (שם) אמר ר' ירמיה בר אחא אמר רב פשטה ידה לעמוד אף ע"פ שלא עמדה עקרה רגלה להלך אף ע"פ שלא הלכה ורב חסדא אמר ננערה לעמוד אע"פ שלא עמדה וכתב הרא"ש דבה"ג ובעל העיטור פסקו כרבי ירמיה דפשטה ידה ועקרה רגלה מועיל וכן משמע שבאו לפרש דברי רב יהודה ולא לחלוק ומה שכתוב בספרים והיכא דנפלה ולא עמדה ולא הלכה צריכה בדיקה הלכה אפי' בדיקה לא בעיא תוספות הוא מל' הפוסקים ואינו מל' הגמרא וכ"כ הרשב"א וסמ"ק והר"ן וכתב עוד הרשב"א אבל הרי"ף ובסה"ת והתוספות פסקו דוקא בשעמדה ובשהלכה והרמב"ן יהיב טעמא למילתא דעקרה להלך לא מפיק לן מידי פסיקת חוט השדרה עד שתלך כדרכה דל"מ כי לא ראינו הולכת כלל שיש לחוש שמא נפסק חוט השדרה אלא אפילו הולכת והיא צולעת על יריכה חיישינן לה וכדאשכחן באימרתא דבי רב חביבא שהיתה גוררת רגליה האחרונים ואישתכח דהוה פסיק חוט השדרה ואפ"ה מהלכת קצת ועוקרת יד ורגל אלא ודאי עד דהלכה כדרכה חיישינן לה ודוקא התם משום דלא נפלה הוא דלא חיישינן לחוט השדרה אבל הכא כיון שיש לחוש לה וצריכה בדיקה מחמת שנפלה אין הילוכה ראיה שהיא כשירה עד שתלך כדרכה וז"ל בת"ה הלכה כשירה וא"צ בדיקה ואף ע"פ שלא שהתה מע"ל בד"א בשהלכה הילוך יפה כדרכה אבל הלכה והיא צולעת צריכה בדיקה וכ"כ הר"ן לפסול אפי' כשהלכה אם לא הלכה יפה כדרכה וכ"פ הרמב"ם בפ"ט מה"ש דדוקא בשעמדה ובשהלכה מכשרינן: כתב הכלבו בשם ר"י עקרה רגליה מועיל כמו הלכה ואם הלכה ד' אמות א"צ בדיקה וכ"כ בסמ"ק וכתב מהרי"ק בסימן ס"א שנשאל מאי איריא הלכה ד' אמות אפי' עקרה להלוך נמי והשיב דד' חילוקים יש בדבר. האחד היכא דלא עמדה ולא שהתה מע"ל אפי' בדיקה לא מהניא. השני אם עמדה או שהתה מהניא בדיקה אבל בלא בדיקה אסור. השלישי אם עקרה רגל להלוך מהניא כמו הלכה פחות מד' אמות ולא בעיא בדיקה אם יכולה להלוך אם לאו דמסתמא כיון דעקרה רגל אית לן למימר דראויה היא להלוך אבל אם אנו רואים לעין דאף ע"ג דעקרה רגל אפ"ה אינה יכולה להלוך אז לא מתכשרת בלא בדיקה הד' היכא דהלכה ארבע אמות הרי הוא כאילו לא נפלה כלל ואף ע"פ שאנו רואים שוב שאינה יכולה להלוך אפ"ה לא בעיא בדיקה ואין לה דין נפולה אלא דין מסוכנת דקי"ל דשריא ע"י פרכוס זוטא אף ע"ג דמעמידין אותה ואינה עומדת ויישב דרך זה על לשון הגמרא: ולענין הלכה כיון שהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת אחת והסכימו עמהן כל הני רבוותא הכי נקטינן:
י סָעִיף א ומ"ש רבינו בשם בעל העיטור דאנן האידנא ליכא מאן דבדיק הוא כדעת בה"ג שנתבאר בסי' שקודם זה אבל לדעת רש"י האידנא נמי בדקינן : כתב הרשב"א בתשובה ח"ג סימן רמ"ט מסתברא דכל שעמדה והלכה אפי' נמצא שינוי באיברים אין חוששין לה דכל שהלכה בידוע שאין לה ריסוק גדול המביא לידי טריפות אלא חוזר לבריאותו ולפיכך כל שאינו מוצא בה טריפות הפוסל אפי' שלא מחמת נפילה אין חוששין לה ומ"מ המחמיר עצמו כמו שהחמרת אתה תע"ב עכ"ל:
יא סָעִיף א ועוף שנחבט ע"פ המים וכולי עד כיון שקדם להם מבואר שם בגמ' ופירש"י ואי מיא קיימי כגון אגמים לית לן בה דאפי' מלמעלה למטה שרי ויש לתמוה עליו דלא שייך מטה או מעלה במיא דקוו וקיימי ונראה דה"ק אף ע"פ שקרקע האגם צד אחד גבוה מחבירו ובסיבה זה המים נועים מלמעלה למטה מאחר שאינם הולכים במרוצת מי הנהר אפי' שט מלמעלה למטה לא אמרינן שהמים מוליכים אותה ורבינו לא הזכיר הא דקוו וקיימי וגם הרמב"ם בפ"ט מה"ש לא הזכירו ואיפשר שהוא מפרש דבקוו וקיימי לא שייך מטה ומעלה ומכיון שכתב אבל אם שם ממעלה למטה עם הילוך המים חוששין לו ממילא משמע דכל היכא דליכא למיחש להכי כשירה ורבינו נמשך אחר שיטת הרמב"ם: והא דשרינן היכא דלא נפל בגבוה עשרה דוקא בנופל מעצמו אבל אם הפילוהו אחרים אפילו בפחות מעשרה חוששין לו כ"כ הרא"ש והר"ן גבי זכרים המנגחים זה את זה דבסמוך וכ"כ הגהות בפ"ט מה' שחיטה וכ"כ הרשב"א אמתני' דנפלה מן הגג:
יב סָעִיף א ומ"ש לפיכך זכרים המנגחים זת את זה ונופלים לארץ חוששין משום ריסוק איברים אבל אם לא נפלו אין חוששין מימרא דרב הונא שם. וכתב הר"ן נפל לארץ חיישינן ולא משום הכאתה אלא משום החבט:
יג סָעִיף א ומ"ש ואם ידעה תחלה שרוצים להפילה אין חוששין וכו' לפיכך שוורים שמפילים לשוחטם אין חוששין להם וכו' שם אמר רב נחמן בית המטבחיים אין בו משום ריסוק איברים ההוא תורא דנפל ואשתמע קל גניחותיה ואסיקנא דלא חיישינן ליה משום ריסוק איברים דאמר רב צפרניו נועץ עד שמגיע לארץ ופרש"י דנפל. בבית המטבחים: קל נגיחותיה. קול יללתו כשנפל: צפרניו נועץ וכו'. כשהוא שוהא ליפול כל שעה הוא מתחזק בצפרניו עד שאינו נופל מגובה וכתבו הרשב"א והר"ן דאע"פ שגבוה י' טפחים ואף ע"פ שמפילים אותו בכח וכדיהיב טעמא דאמודי אמיד נפשיה ונועץ צפרניו עד שמגיע לארץ וגרסינן בירושלמי אינו דומה נופל מדעת לנופל שלא מדעת ביומוי דר' פנחס חבטין תורא בחילא אמר לון בחייכון שרוניה שרו ליה וערק אמר ברוך שבחר בהם בדבריהם דאמרין אילין דחבטין תורא בחילא לית ביה משום ריסוק איברים וגם הרא"ש כתב הירושלמי הזה וא"ת מה בין זה לזכרים המנגחים זא"ז ונפול לארץ דחוששין להם י"ל הזכרים אינם חושבים שחבריהם יפילום אדרבה כל א' מהם מתחזק להפיל את חבירו ולפיכך כשחבירו מפילו פתאום הוא מפילו ואין לו שהות לנעוץ צפרניו אבל שוורים שמפילים בבית המטבחים כשמרגישים שבני אדם רוצים להפילם כבר יודעים שסופם להפילם ולכן משעה ראשונה אמיד נפשיה ונועץ צפרניו עד שמגיע לארץ ובעל התרומות כתב אילים המנגחים זה את זה ונופלים לארץ אין בהם משום ריסוק איברים שנועץ צפרניו בארץ הא לאו הכי אסורים שמפילים אותם בחוזק דימה הרב דין זכרים המנגחים זה את זה לדין שור של בית המטבחים שמפילין אותו בחוזק ומסוגיא דגמרא משמע כמ"ש ואיפשר שבעל התרומה מפרש זכרים המנגחים אע"פ שנופלים לארץ אין בהם משום ריסוק איברים שאין נופלים אלא מדעת נפול לארעא פי' בפתע פתאום חוששין: כתב המרדכי בשם ראבי"ה דאין לקשור רגלים של בהמה ולהפיל אותה דהא כשהרגלים קשורים אינו יכול לנעוץ הצפרניו בקרקע ויש בו משום ריסוק איברים אפילו נראה יפה כבתחלה ולא נראה בו שבר בשדרה ובצלעות אפ"ה טריפה עכ"ל :
יד סָעִיף א קפצה מדעתה אפילו ממקום גבוה הרבה אין חוששין לה ל"ש קפצה מחלון שבכותל ל"ש מארובה שבאמצע הגג מבואר בגמרא (שם.) גבי ההוא גדיא דחזא חושלא בפומא דאיגרא נפל מאיגרא לארעא וטעמא משום דכל שהוא לדעתה מסתמא קודם שתרד אמדה נפשה שלא תתרסק מאותו גובה וכתב הר"ן ואפי' אנו רואים שאינה יכולה לילך אפ"ה כל לדעת עצמה אינה מתרסקת כ"כ שתטרף:
טו סָעִיף א ומ"ש לפיכך אם הניחה למעלה ומצאה למטה אין חוששין לה וכו' מימרא דרב הונא שם:
טז סָעִיף א ומ"ש אפילו הפילוה אחרים אם נפלה על מתניה אין חוששין לה לפיכך גנבים שגנבו בהמה מן הדיר וכו' אין חוששין וכו' וכן בשעה שמחזירין אותה וכו' עד וחוששין לה שם מימרא דרב מנשה:
יז סָעִיף א עובר שנולד אע"פ שבית הרחם הוא מקום צר אין חוששין לו לריסוק איברים שם אר"נ בית הרחם אין בו משום ריסוק איברים ופרש"י כמ"ש רבינו וכן פירשו הרשב"א והר"ן:
יח סָעִיף א ומ"ש רבינו אפילו אם רואין בו ריעותא שאינו יכול לעמוד כ"כ שם התוספות והרא"ש והרשב"א דבכה"ג הוא דאיצטריך לאשמועינן. וכתבו הרשב"א והר"ן דהא דמותר מיד היינו בדקים ליה שכלו לו חדשיו דאל"ה אסור ונתבאר בסימן ט"ו: ומה שקשה מדברי רבינו שכתב כאן למה שכתב בהלכות י"ט סי' תצ"ח נתבאר שם: כתב הרשב"א הא דאמר ר"נ בית הרחם אין בו משום ריסוק איברים נראה שהרמב"ם מפרש לה בנפולה שכ"כ בפ"ט מה"ש כל האיברים שבחלל צריכים בדיקה חוץ מבית הרחם ואיני יודע לפי פירושו היאך יתיישב ענין שמועתנו בה ומה ענין תינוק בן יום אחד מטמא בזיבה ועגל שנולד בי"ט לזה הענין עכ"ל (ב"ה עיין בהריב"ש):
יט סָעִיף א עוף שנחבט על דבר קשה. וכו' (שם.) מימרא דרב יהודה אמר שמואל והאריך התלמוד לפרש דברים רבים שבקצתם חיישינן לריסוק ובקצתם לא חיישינן ורבינו כתב קצתם לכללא דמילתא כל שנחבט על דבר קשה חיישינן על דבר רך או שריק כלומר מחליק לא חיישינן:
כ סָעִיף א ומ"ש רבינו או ע"ג רשתות שיש בהם קשרים בגמרא מפרש דה"מ בדמקרבי קיטרי אבל אי לא מקרבי קיטרי לא חיישינן:
כא סָעִיף א ומ"ש נדבקו כנפיו בדבק שצדין בו וכו' מסקנא דגמ' שם וענין הצידה הזו פרש"י שטחין בדף קטן ועוף שוכן עליו ומידבק בו ופורח עם הדף ונופל לארץ. וכתב הכלבו דכי חיישינן ליה דוקא בשלא הלך ולא פרח ופשוט הוא ע"פ מה שנתבאר לעיל : כתב הר"ן וז"ל ז כתב הרמב"ן דבכל מאי דאיתמר בשמעתין אין חוששין משום ריסוק אברים אין חוששין כלל קאמר ואפילו בדיקה נמי לא בעיא ובהני דאמרי' חוששין לאו למימר דיהבינן להו דיני נפולה ודאית דמתני' וליבעי שהייה ובדיקה אלא בודקין אותה מעכשיו בלא עמידה ושהייה כלל ולא מחוור דנהי דודאי כי אמרינן אין חוששין לה אין חוששין כלל קאמרינן ולא בעיא ולא מידי אפ"ה כי קאמרינן חוששין משמע שדינה כדין נפולה גמורה ואף ע"ג דאמרינן לישנא דחוששין היינו טעמא משום דכולא מילתא ריסוק אינה אלא חששא בעלמא הילכך דינה כנפולה גמורה לשהייה ולבדיקה עכ"ל. והרמב"ם כתב בפ"ט מה"ש כל מקום שאמרנו אין חוששין לה מותר לשחוט מיד וא"צ לבדוק שמא נתרסק אבר וכ"מ שאמרנו חוששין לה אם שחטה צריך לבדוק כנגד כל החלל כולה וכתב עוד נפלה מן הגג ולא עמדה אסור לשחוט אותה עד שתשהא מע"ל ואם שחטה בתוך זמן זה ה"ז טריפה וכששוחט אותה אחר מעת לעת צריכה בדיקה כמו שביארנו וכן מי שדרס ברגלו על העוף או שדרסתו בהמה או שטרפו לכותל והרי הוא מפרכס משהינן אותו מע"ל ואח"כ שוחטין ובודקין אותו כדרך שביארנו עכ"ל. וכ' עליו הרשב"א בחידושיו נראה שחילק בין הנפולה דמתני' ובין אותם שנאמר עליהם בגמ' חוששין לה שהנפולה אם שחטה קודם ששהתה או שעמדה טריפה ואין לה בדיקה וכל הני דאמרינן עלייהו בגמ' חוששין לה חששא הוא דאמרינן הא טריפה ליתנהו והילכך לכתחלה צריך לשהותן אבל אם עבר ושחטם בבדיקה סגי להו ומשמע דלא מקילינן פולי האידהא לא מפלגינן בהו בגמ' ועל נפלה דמתני' מייתינן כל הני בגמ' דאלמא ליכא חילוק בינייהו דבין זו ובין זו אם לא שהתה מע"ל טריפה ועוד דכיון דחיישינן לריסוק אברים לא ידיע ביומיה אלא א"כ עמדה ידי חששא מאין נפקא לה דהא בבדיקה לא מינכר עכ"ל:
א סָעִיף א נח נפולה אסורה. משנה ר"פ א"ט נפלה מן הגג ור"ל שנפלה מעצמה בלא ידיעתה דלא עמדה עצמה וגם לא הפילוה אחרים כמו שיתבאר בסמוך:
ב סָעִיף א ומ"ש כיצד בהמה שנפלה מדבר גבוה וכו' אם יש מכריסה וכו' הכי אסיקנא בפרק הפרה (דף נ"א) אליבא דרב נחמן ומשמע דבעומדת ונפלה קא משחינן מכריסה אבל כשהיא שוכבת ונתגלגלה ונפלה בעינן שהמקום עצמו הוא גבוה י' או עומק י' וה"א התם בגמרא וכ"פ הרשב"א והר"ר ירוחם וכ"פ א"ו הארוך שער נ"ו סימן א' ע"ש הא"ז ולפי שדבר פשוט הוא שאין לחשוב מאי דאיכא מכריסה עד ארעא אלא א"כ עמדה ונפלה לפיכך קיצר רבינו ולא כתבו וב"י תמה על רבינו למה לא הזכיר חלוק זה ואין כאן מקום תימא דהלא בתלמודא לא הזכירו חלוק זה לאשמועינן היא גופא דדבר פשוט הוא אלא אתא לאשמועינן מילתא אחריתי מה בור שיש בו כדי להמית עשרה ע"ש ואיכא למידק דברמב"ם פ"ט דה"ש כתב דנפולה שאמרו בנפלה ממקום גבוה עשרה היא ולא הזכיר דמשחינן מאי דאיכא מכריסה עד ארעא ונראה דטעמו דהתם בפרק הפרה אותיב רבא לר"נ ושני ליה בלישנא קמא דיש חבט בפחות מי' ומדלא קמשני ליה דמשחינן מאי דאיכא מכריסה אלמא דלא ס"ל לר"נ האי סברא ואע"פ דסתמא דתלמודא אסיק בתר הכי בלישנא בתרא דה"ט דר"נ דמשחינן מכריסה וכו' אינו אלא כדי לתרץ מה שהקשו על תירוצו דר"נ ממתני' אבל ר"נ גופיה לא ס"ל הכי ולכך פסק הרמב"ם דבעינן גובה י' ולא משחינן מכריסה אלא כסתמא דמתני' מה בור שהוא כדי להמית י' דאלמא דבעינן י' ממש. וזהו שיטת האלפסי לפי גי' ספרים ישנים דר"נ גופיה לא ס"ל האי פירוקא דפרקינן מבתר ר"נ דמשחינן מכריסה ופסק כר"נ דיש חבט בפחות מי'. ולענין הלכה קי"ל כדברי רבינו דאין חבט בפחות מי' ומשחינן מכריסה שכך פסקו הרשב"א והר"ן וכתבו שכן דעת בה"ג וכך הוא דעת התוס' והרא"ש בפא"ט (דף נ"א) בד"ה נפל לארעא ואע"ג דבה"ג שלנו כתב כלשון הרי"ף כבר נודע דה"ג שלנו הם מרב יהודאי גאון ז"ל אבל הרשב"א כתב כך משם בה"ג של הר"ר שמעון מקייר"א ז"ל כמ"ש להדיא בת"ה דארוך והוא דעת רוב גאונים אלא דקשה דבח"מ סימן ת"י ס"ו כתב רבינו דאינו חייב בהומת בו שור אם אינו עומק עשרה אעפ"י שיש בו י' אם נצרף גובה רגלי השור עם עומק הבור ושכ"כ הרא"ש א"כ פסקיו סותרין זו את זו וי"ל דלענין איסור דאורייתא דטרפות החמיר כלישנא בתרא דנצרף גובה רגלי השור דהכי משמע מדברי הרא"ש בפא"ט שכתב כדברי התוס' לשם כדפריש אבל לענין נזיקין פסק קולא לנתבע כלישנא קמא דאין לצרף גובה רגל השור ואין לחייבו אלא בבור עמוק י' ממש דהכי משמע מדברי הרא"ש בפ' הפרה ועיין במ"ש בח"מ לשם בס"ד:
ג סָעִיף א ואעפ"י שאין רואין וכו' כ"כ רש"י רפא"ט וז"ל נפלה מן הגג ושחטה מיד טרפה אעפ"י שאין שבר נראה בה חוששין שנתרסקו ונתפרקו אבריה ואין טעם בטרפות שהל"מ הן עכ"ל:
ד סָעִיף א ומ"ש וכן כל כיוצא בזה וכו' משנה שם גבי עוף (דף נ"ו) וס"ל לרבינו דבבהמה נמי דינא הכי אלא דאורחא דבהמה דמתרסקת בנפילה ואורחיה דעוף דלא מתרסק בנפילה אלא מיד עומד ומהלך ושוב אין לחוש לו ואינו מתרסק אלא בדריסה וטריפה ורציצה לכך שנה התנא האי כי אורחיה והאי כי אורחיה וכך כתב הרשב"א בת"ה הארוך וכ"כ הר"ן והר"ר ירוחם בשם המפרשים:
ה סָעִיף א ומ"ש או הכה באבן בכל גופה הוא מדברי הרמב"ם שכתב שם וז"ל וכן אם הכה אותה באבן או במטה ורצץ אבר מאבריה טרפה עכ"ל: וההיא דמקל הוא מימרא דרב יהודה אמר רב בפא"ט (דף נ"א) הכה על ראשה והלכה לה כלפי זנבה וכו' ונתבאר לעיל בסימן ל"ב ומשם למד הרב דה"ה באבן דמאי שנא. ומשמע בסוגיא דלא חיישינן אלא לאותו אבר שהכה באבן או במקל וז"ש הרב ורצץ אבר מאבריה טרפה אלמא דלא חיישינן אלא לאותו אבר ומה"ט כתב רבינו או הכה באבן בכל גופה כלומר שאז בעינן בדיקת כל הגוף כאילו נפלה מן הגג אבל אם הוכתה באבר אחד לא בעיא בדיקה אלא באותו אבר וכ"כ הכל בו ומביאו ב"י: כתב עוד הכל בו בשם הראב"ד דאם נפלה האבן מגובה פחות עשרה על הבהמה אין חוששין לה והשיג עליו דמי יכול לתת קצבה לאבן שנפלה כי הכל לפי האבן גדולה או קטנה עכ"ל והביאו ב"י ולא אבין השגתו דבהכה באבן או במקל נמי הכל לפי האבן והמקל גדולה או קטנה והכל לפי כח האדם המכה אלא בע"כ דאנן קיימינן באדם ובאבן ובמקל שראוי לחוש לריסוק אברים על ידי הכאה זו הכא נמי איירי באבן שנפל על הבהמה שראוי לחוש לאותה אבן אבל לעולם בין נפלה הבהמה מן הגג ובין נפל האבן על הבהמה שיעור אחד להם דבגובה פחות מי' אין חוששין דאין חבטה בפחות מי' וכדברי הראב"ד נ"ל:
ו סָעִיף א ומ"ש וכן הדין בעוף שנחבט ע"ד קשה כלומר דגם לשם אם שחטו מיד טריפה אפילו בודקין אותו וכו' כמו בדרסה ברגליו או טרפה לכותל וכו' ואע"פ שלא הוזכר דין מעת לעת אלא אצל דרסה וכו' לאו דוקא אלא ה"ה בעוף שנחבט על דבר קשה:
ז סָעִיף א ואם שהתה מעת לעת וכו' משנה (דף נ"ו) ואלו טריפות בעוף דרסה וטרפה בכותל וכו' ומפרכסת ושהתה מע"ל ושחטה כשירה ובגמ' אר"א בר אנטיגנוס משום רבי אבא בר ינאי אחת זו ואחת זו צריכה בדיקה פרש"י אף ע"פ ששהתה מעת לעת צריכה בדיקה דשמא נשברה השדרה ונפסק החוט עכ"ל וכתבו התוספות לשם (דף נ"א) בד"ה עמדה דבדלא עמדה בעיא בדיקה ובעיא נמי מע"ל ובעמדה אינה צריכה מע"ל אבל בדיקה ודאי בעיא וכ"כ הרא"ש לשם וכן כתב הרמב"ם והרשב"א והר"ן והטעם דריסוק איברים אינו ניכר בבדיקה כלל וכל ששהתה מע"ל או שעמדה יצאנו מחששא דריסוק איברים מיהו אכתי איכא למיחש שמא נקרעו איבריה או נפסקו ומ"ה רעיא בדיקה ולפי שיטה זו אין ענין הבדיקה בריסוק איברים אבל הרמב"ם כתב שצריך לבדוק ג"כ אם נתרסקו איבריה כלומר אם נשתנה מראיתן וכי תימא כי לא שהתה נמי אמאי לא סגי בבדיקה י"ל לפי שאין הריסוק ניכר לאלתר עד שתשהה מע"ל שאז כל אבר שיש בה מרוסק תפסד צורתו ותתגלה בהתתיה עכ"ד הר"ן בקוצר ומביאו ב"י ולפע"ד נראה מדברי הרמב"ם שדעתו מסכמת עם כל המחברים שאין ענין הבדיקה משום ריסוק איברים אלא משום שמא ימצא בה טריפה מן הטריפות אלא דמ"מ אם מצא בבדיקתו שנתרסק האבר דהיינו שנפסדה צורתו הרי זו נמי טריפה אבל אם לא מצא ריסוק כלל לא חיישינן שוב לריסוק כיון שעמדה או שהתה מע"ל. ומ"ש הרמב"ם דאף בטחול וכליות כן הדין השיג עליו הראב"ד ואמר זה ספק ולפי עניות דעתי נראה דדעת הרמב"ם מדאמר בגמ' דצריכה בדיקה כנגד כל החלל חוץ מסימנים מפני שהם קשים משמע שאף באיברים דלא מטרפינן להו בניקבו מטרפינן להו בריסוק לפי שריסוקן מכאיב אותה יותר וכתב הר"ן וא"ת ליחוש לנקב משהו דלא מינכר בבדיקה כיון שאין מקומו ידוע כדאמרי' בקוץ וי"ל דאי איתא דמחמת נפילה ניקבו קרע גדול וניכר היה וכן כתב הרמב"ן והרשב"א ומביאו בית יוסף:
ח סָעִיף א כתב הרמב"ם וכן אם נתרסקו וכו' כלומר ל"מ אם מצא בה טריפה מי"ח טריפות אלא אפי' לא מצא בה שום טריפה אלא ריסוק שנפסדה צורת האבר נמי טריפה ואע"ג דבמה שעמדה או שהתה מע"ל יצאה מכלל ריסוק איברים היינו היכא דלא מצא בה ריסוק לא חיישינן שוב לריסוק מן הסתם אבל אם מצא בה ריסוק טריפה ואפי' בטחול וכליות וכדפי' בסמוך:
ט סָעִיף א ומ"ש והמוח והסימנים א"צ בדיקה דין הסימנים שם בגמ' ודין המוח כתבו הרא"ש והביא ראיה לדבר אבל בדברי הרמב"ם מבואר שלא הוציאו מן הכלל אלא הסימנים בלבד אבל המוח הוא בכלל כל החלל וצריך בדיקה והכי נקיטינן כהרמב"ם ככל חומרותיו שכתב בכאן. גרסינן בפא"ט (דף נ"ז) אמר חזקיה אין ריאה לעוף ואסיקנא דה"ק אין ריאה לעוף לא לינפל ולא ליחמר מ"ט א"ר חנא הואיל ורוב צלעותיה מגינות עליה ופרש"י לא לינפל אם נפלה מן הגג דאמרן צריכה בדיקה א"צ לבדוק בריאה ולא ליחמר בנפלה לאור שבודקין המעיים שמא הוריקו א"צ לבדוק הריאה הואיל ורוב ריוח הצלעות מגין עליה שהצלעות אינן שוכבות על רחבן אלא על חודן וכולן רחבן לפנים והריאה נחבאת ביניהם עכ"ל אבל במרדכי כתב וז"ל ואפילו נשתנית לא חיישינן לה וכל זה מיירי היכא דליכא למיחש לריסוק איברים אלא לאור וליחמר אבל אם נפלה ממקום גבוה לארץ בלא ידיעה דאיכא למיחש לריסוק איברים דינו שוה לבהמה עכ"ל ותימה למה לא פי' כפי' רש"י וכל המחברים וכתב מהרש"ל בסימן צ"ה דהיה גורס אין ריאה לעוף ליפול וליחמר ופירש דחדא מילתא הוא אבל לענין אם נפל ממקום גבוה לא איירי וכיוצא בזה כתב ב"י ומיהו קשה דהיה לו לומר אין ריאה לעוף ליחמר למה ליה למימר ליפול וליחמר ולכן נלפע"ד דלפי דס"ל למרדכי דלא חיישינן בריאה דעוף שמא נחמרו בני מעיה באור אפי' רואין בה שנשתנית וטעמו משום דתלינן השינוי בדבר אחר ולא בנפילת האור וכהרא"ש ודעימיה כדלעיל בסימן נ"ב ס"ד לפי זה נמשך דצ"ל ליפול וליחמר חדא מילתא ולכך לאחר שכתב המרדכי ואפי' נשתנית לא חיישינן לה כתב וכל זה מיירי וכו' והוא משום דלפ"ז אם נפרש לא ליפול לענין נפלה מן הגג כפרש"י צ"ל דה"ק דאפי' אנו רואים ריסוק באיברים אין חוששין דומיא דלא ליחמר והא ודאי ליתא דליכא למתלי הריסוק בדבר אחר דאינו עושה אותה טריפה דריסוק איברים דהיינו שנפסדה צורתן הל"מ דטריפה מאיזה צד שיהיה הריסוק הרי היא טרפה ואם נפרש לא ליפול שאין חוששין לבדוק הריאה בנפלה דמסתמא לא נתרסקה א"כ לא הוי דומיא דלא ליחמר ומ"ה פירש דלא ליפול לאו בנפולה חאמר דבנפולה ודאי דינו שוה לבהמה אלא בנפלה לאור קאמר היכא דלא נפלה ממקום גבוה עשרה וליכא למיחש אלא לאור ולא זו אף זו קתני דלא מיבעיא דאין חוששין לה היכא שנפלה לאור לבדוק בריאה דא"צ בדיקה אלא אפי' רואין שנחמרה הריאה דהיינו שנשתנית נמי כשירה דתלינן השינוי בדבר אחר ולא דנשתנית מחמת האור אף ע"פ שודאי נפלה לאור וכמ"ש הרא"ש וכדלעיל בסימן נ"ב ונראה דרבינו גם כן תופס שיטת המרדכי ולכן בסימן נ"ב אצל נפלה לאור חילק בין עוף לבהמה וכאן לא חילק ביניהם וכן פי' ב"י בדברי רבינו והכי נקטינן דבנפלה מן הגג צריך בדיקה אף בריאה אפי' בעוף כמו בבהמה דלא כפרש"י:
י סָעִיף א ואם עמדה וכו' שם א"ר יהודה אמר רב עמדה א"צ מעת לעת בדיקה ודאי בעיא הלכה א"צ בדיקה רב חייא בר אשי אמר אחת זו ואחת זו צריכה בדיקה ואיפסיקא הילכתא הלכה א"צ בדיקה ותו אמרינן אמר רב ירמיה בר אחא אמר רב פשטה ידה לעמוד אף על פי שלא עמדה עקרה רגלה להלך אף ע"פ שלא הלכה ורב חסדא אמר ננערה לעמוד אף ע"פ שלא עמדה. וכתב הרא"ש דבעל הלכות ובעל העיטור פסקו כרבי ירמיה דפשטה ידה ועקרה רגלה מועיל וכן משמע שבאו לפרש דברי רב יהודה ולא לחלוק אבל הרשב"א ס"ל דלחלוק בא והילכתא כרב יהודה דמחמיר דלא מהניא פשטה ידה לעמוד וכו'. וכתב עוד הר"ן דוקא עמדה מעצמה אבל העמידוה לאו כלום הוא ע"כ גם מדברי הרמב"ם יראה דלא מהני פשטה ידה וכו' מדלא הביא ההיא דפשטה ידה וכו'. וכך הוא דעת האלפסי והתוס' ורוב פוסקים והכי נקטינן: וכתב או"ה בשם הא"ז וסה"ת והסמ"ק דאין להתיר בהלכה עד שתלך ד' אמות בטוב כדרך שהיתה רגילה לילך ולא נראה שום שינוי בהליכה זו ממה שהיתה הולכת מקודם או כדרך שאר בהמות אם לא ראה אותה מתחלה ואז מותר לשוחטה לכתחלה ואפי' בבהמה של נכרי דליכא הפסד כלל וכתב מהרי"ק שורש ס"א דאם הלכה ד' אמות הילוך יפה ואח"כ אינה יכולה להלוך דינה כאילו לא נפלה כלל ואין לה אלא דין מסוכנת דשריא ע"י פרכוס זוטא ע"כ כתב הרשב"א בתשובה וז"ל מסתברא דכל שעמדה והלכה אפילו נמצא שינוי באיבריה אין חוששין לה דכל שהלכה בידוע שאין לה ריסוק גדול המביא לידי טריפות אלא חוזר לבריאותו ולפיכך כל שאינו מוצא בה טריפות הפוסל אפילו שלא מחמת נפילה אין חוששין לה ומ"מ המחמיר לעצמו תבא עליו ברכה עכ"ל משמע דבלא הלכה אפי' עמדה טריפה מדינא אם נמצא שינוי באיברים דזהו ריסוק איברים דהוי טריפה וז"ש הרמב"ם דכשעמדה ובודקין אותה ונמצא שנפסדה צורת האבר טריפה ולא בנפסדה צורתו לגמרי אלא אפי' שינוי בעלמא דאל"כ נתת דבריך לשיעורין. ומ"ש הרשב"א בתחלת דבריו דכל שעמדה והלכה האי שעמדה כדי נקטה א"נ אתא לאשמועינן דלא נקרא הלכה אלא כשעמדה מעצמה והלכה אבל העמידוה והלכה לא יצאה מחזקת נפולה אף ע"פ שהלכה ד' אמות הילוך יפה ומיהו תימה דטריפות דריסוק איברים דהיינו כשנפסד צורת האבר ותוארו להרמב"ם הל"מ היא וטריפה היא כשנמצא שינוי כזה באיברים אפילו לא ידעינן שנפלה ומכ"ש בשנפלה ודאי אלא שהלכה ד' אמות וכדמשמע לישנא דתלמודא דקאמר הלכה א"צ בדיקה משמע בדיקה הוא דלא צריכה דלא חיישינן לשום טריפות ולא לריסוק איברים אבל כשנמצא בה ריסוק שהוא שינוי והפסד צורת האבר ודאי דטריפה היא ועוד דהרב בעצמו אמר המחמיר תע"ב. ועלינו להחמיר מן הדין כיון דהרב לא הביא ראיה לפסקו זה אלא שאמר מסתברא וכו' והרי לדעתינו איכא ראייה לאיסור והכי נקטינן ודלא כמו שפסק בש"ע וז"ל יש מי שאומר שכל שעמדה והלכה אפי' נמצא שינוי באיברים אין חוששין לה עכ"ל דאין להתיר כלל שום ריסוק איברים יהיה הריסוק מאיזה צד שיהיה ה"ה בכלל טריפות:
יא סָעִיף א ומ"ש ובעל העיטור כתב דאנן האידנא ליכא מאן דבדק וכו' הוא כדעת בה"ג ודלא כרש"י והכי נקטינן ועיין בסימן נ"ז סכ"ח:
יב סָעִיף א ועוף שנחבט וכו' שם סוף (דף נ"א) מימרא דשמואל ואיכא לתמוה דקאמר התם ואי מיא דקיימי (כגון אגמים) לית לן בה (דאפי' מלמעלה למטה שפיר דמי) והביאוהו הרי"ף והרא"ש ולמה לא כתבו רבינו ונראה דכיון דהרמב"ם לא כתבו ודאי לא היה גורס כך בגמרא לכך חשש רבינו להחמיר באיסור דאורייתא לומר דאין חילוק בין מרוצת מי הנהר למרוצת אגמים דאף באגמים חוששין לו בלמעלה ולמטה. ובמלמטה למעלה אף באגמים דקיימי אין חוששין ודלא כמ"ש ב"י דלהרמב"ם באגמים כשירה בכל גווני דלא שייך לשם מטה ומעלה דליתא אלא כמו שפירש"י והר"ן דאיכא מעלה ומטה אף באגמים והחוש יעיד על זה וכ"כ בא"ו הארוך שער נ"ו סימן ט"ז:
יג סָעִיף א והא דשרינן וכו' כ"כ התוספות והרא"ש אמאי דקא"ר הונא זכרים המנגחים זה את זה אין חוששין משום ריסוק איברים אף ע"ג דמדיווי וקיימי (פי' דואגים וכאבים) צימרא (פי' חמימות) בעלמא הוא דנקט להו אי נפול לארעא ודאי חיישינן ולא משום הכאתם אלא משום החבט דכיון דנפול מחמת הכאה שמנגחין זה את זה אמרינן דיש חבט אפילו בפחות מעשרה כן פי' הר"ן ומביאו בית יוסף:
יד סָעִיף א ומ"ש ואם ידעה תחלה שרוצין להפילה וכו' שם מימרא דרב נחמן וטעמא הוה כדאמר רב צפרניו נועץ עד שמגיע לארץ:
טו סָעִיף א ומ"ש לפיכך שוורים שמפילין וכו' שם ההיא תורא דנפל ואשתמע קל גניחותי' על רב יצחק בר שמואל בר מרתא שקל משופרי שופרי ופרש"י קל גניחותיה קל יללותיה כשנפל וכך הם דברי רבינו שכתב אפילו אם נשמע קולם בנופלם פי' קולם של שוורים שמייללין וכואבים אבל הרמב"ם כתב וז"ל אע"פ שנפל נפילה גדולה שיש לה קול בעת שמפילין אותו וכו' נראה שהיה גורס קל נגיחותיה פי' קול דחיפתו לארץ מלשון כי יגח ובתרוייהו אזלינן לקולא דלפי הטעם דנועץ צפרניו וכו' אין חלוק בכל ענין אין חוששין וז"ל סה"ת אילים המנגחים זא"ז ונופלים לארץ אין בהם משום ריסוק איברים שנועץ צפרניו בארץ הא לאו הכי אסורים שמפילים אותם בחוזק עכ"ל והקשה ב"י דכתב הפך משמעות הסוגיא ועוד קשיא לי לישנא דקאמר הא לאו הכי אסורים שמפילים אותם בחוזק דעל איזה דבר קאמר הא לאו הכי ומאי קאמר נמי שמפילין אותם בחוזק מי הן המפילין וכמ"ש ב"י דסה"ת מפרש זכרים המנגחים אעפ"י שנופלים לארץ אין בהם משום ריסוק איברים שאין נופלין אלא מדעת נפול לארעא פירוש בפתע פתאום חוששין לא נתיישב כלל דאם פי' נפול לארעא הוי בפתע פתאום א"כ אינו ענין לזכרים המנגחים אבל לפעד"נ דקשיא ליה לסה"ת אפרש"י מה בין שוורים שמפילין אותם בבית המטבחיים דאין חוששין לזכרים שמנגחים זה את זה ונופלים לארץ דחוששין גם בזכרים המנגחים נימא דצפרניו נועץ עד שמגיע לארץ ולכך פי' דודאי גם בזכרים אמרינן דצפרניו נועץ וכו' ורב הונא ה"ק זכרים המנגחים זה את זה אין חוששין משום ריסוק איברים פי' מנגחים זה את זה ושניהם נופלים לארץ התם הוא דאין חוששין דכ"א נועץ צפרניו הא לאו הכי אלא אחד הוא דמפיל את חבירו לארץ והוא אינו נופל התם ליכא למימר נועץ צפרניו וכו' לפי שהאחד מפילו בחוזק משא"כ בששניהם נופלין דאין אחד מפיל את חבירו בחוזק כיון שגם הוא נופל ולא דמי לשור בבית המטבחיים שהאדם נזהר שלא להפילו בחוזק כדי שלא יוזק השור התם ודאי אמרינן נועץ צפרניו וכו' ולענין הלכה נקטינן כפרש"י להחמיר באיסור דאורייתא דבכל אילים המנגחים ונפול לארעא חוששין בין נפל אחד בין נפלו שניהם לארץ ומה שקשה מ"ש משור בבית המטבחיים דאין חוששין יש לתרץ כמ"ש ב"י דבבית המטבחיים כיון שהשור יודע שסופו ליפול ע"י האדם שמפילו ודאי נועץ צפרניו וכו' אבל זכרים אדרבה כ"א דעתו להפיל את חבירו והוא לא יפול אם כן אינו נועץ צפרניו דכסבור כל אחד שהוא לא יפול ונופל פתאום:
טז סָעִיף א קפצה מדעתה וכו' מבואר בגמרא לשם בעובדא דגדיא דה"ל לרבינא דלא מיבעיא בקפצה מחלון שבכותל דמסרכה עצמה בכותל וקופצת ומהניא לה סריכת הכותל שמסרכת בידיה קצת אלא אפילו מארובה שבאמצע הגג דלית לה מידי למיסרך שהארובה אינה סמוכה לכותל ואפ"ה אין חוששין משום דאמדה נפשה אם גבוה לה ביותר אינה קופצת. וכתבו התוס' דמיירי בשאנו רואים שלא הלך דאם הלך אפילו בדיקה לא בעי וכ"כ הר"ן ופשוט הוא:
יז סָעִיף א עובר שנולד וכו' שם אמר רב נחמן בית הרחם אין בו משום ריסוק איברים ופי' רש"י כמ"ש רבינו וע"ל בסימן ט"ו ודע שבא"ח סימן תצ"ח כתב הפך מה שפסק כאן ולשם נתבאר באריכות בס"ד: לשון ב"י כתב הרשב"א הא דאר"נ בית הרחם אין בו משום ריסוק איברים נראה שהרמב"ם מפרש לה בנפולה שכ"כ בפ"ט מה"ש כל האיברים שבחלל צריכין בדיקה חוץ מבית הרחם ואיני יודע לפי פירושו היאך יתיישב ענין שמועתינו בה ומה ענין תינוק בן יום אחד מטמא בזיבה ועגל שנולד בי"ט לזה הענין עכ"ל ולעד"נ דס"ל להרמב"ם דרב נחמן איירי בתרתי דבנפולה אין חוששין בבית הרחם לריסוק איברים ובעובר נמי אין חוששין בו משום ריסוק איברים אף על פי שבית הרחם הוא מקום צר שוב מצאתי להריב"ש בתשובותיו סימן ק"ץ התעורר ע"ז ע"ש: כתב במרדכי בשם הר"א ממי"ץ דאין לקשור הרגלים של בהמה ולהפיל אותה דהא כשהרגלים קשורים אינו יכול לנעוץ צפרניו בקרקע ויש לו ריסוק איברים וכו'. וז"ל א"ו הארוך ואפילו לקשור כל רגליה ביחד ולהפילה נוהגים בו היתר לכתחילה ודלא כרא"ם וכו' ומיהו היכא דאפשר נכון לחוש ולהחמיר לכתחילה כדבריו ומה"ט נוהגין בקהלות קדושות לתקן לשוורים מקום גבוה שקורין שרא"גן בל"א וקושרין רגליהם ומטילין אותם עליהם ודוקא שעומדת על רגליה ומחליקה ומפילה אבל אם נושא הטבח כשב על צוארו ומשליכו לארץ ודאי חוששין דהא גבוה יותר מעשרה טפחים וה"מ שאחז רגלי הבהמה בידו כשנפלה אבל אחז רגלי הבהמה אפי' לא אחז רק השני רגלים האחרונים ומכובד הבהמה נחבטה לארץ כשרה עכ"ל. והנה מ"ש תחלה דנוהגין היתר לקשור כל רגלים דלא כרא"ם וכו' עכשיו אין נוהגין כן אלא נזהרין שלא לקשור כל רגליה כי אם שתים או שלש ואם קשר כל רגליה חוששין לה ואפילו דיעבד וכן פסק מהרש"ל והרב בהגהת ש"ע ולכן אם קשרו כל הרגלים והפילוה צריך להתיר החבל ולראות אם יעמוד וילך וכההוא עובדא דירושלמי דא"ל רבי פנחס בחייכון שרוניה ליה שרון ליה וערק ואם שחטוהו ולא התירוהו אסור הבשר באכילה. ומ"ש דכשלא אחז רגלי הבהמה בידו חוששין וטעמו משום דאז הוה גבוה יותר מעשרה טפחים דמשחינן מכריסה איכא לתמוה דהלא אף כשאחז רגלי הבהמה בידו עדיין הוה גבוה יותר מי' טפחים שהרי בפרק המצניע איתא בהדיא דעד כתפיו של אדם הוי ג' אמות דהוא י"ח טפחים וכמ"ש התוס' בפרק המוכר פירות (בבא בתרא דף ק') בד"ה והכוכין ואם הרגלים קשורים אף בפחות. מעשרה טפחים חוששין כיון שאין יכול לנעוץ צפרניו בארץ ואף באינן קשורין נמי מסתברא דחוששין כיון שאינה עומדת על רגליה והטבח משליכה מעל צוארו לארץ וצ"ע:
יח סָעִיף א עוף שנחבט וכו' שם מימרא דרב יהודה אמר שמואל והאריכו לשם לפרש חלוקי דינים אלו ורבינו כתב קצתם ונסמך על מה שחילק דרך כלל בין דברים קשים לדברים רכים דמינייהו שמעינן דה"ה לכל כיוצא בהן ויש נוסחאות בספרי רבינו דעל חול הגס אין חוששין וט"ס הוא וצ"ל על חול הדק אין חוששין דה"א בגמרא בפי' דעל חול הגס חוששין ופרש"י אבנים גדולות שבו מרסקין העוף כשנופל עליהם וכך הוא בספרי רבינו המדוייקים שכתוב בהן על חול הדק אין חוששין:
א וסיים שם דשאני כשהבהמה נופלת דחי נושא את עצמו ולכן בעינן גובה י' וכ"ה בא"ו הארוך:
ב אבל מלשון הטור משמע דאין לחלק לענין דין וגם ב"י בעצמו לא כתב אלא שהתנא נקט כי אורחיה אבל אם טרף בהמה לכותל או שדרסה ברגליו או בעוף שנפל על דבר קשה ואינו עומד והולך ודאי חיישינן לריסוק וכמו שיתבאר ס"ס זה:
ג וכבר נתבאר דאין אנו נוהגים כדברי בה"ג עוד משמע מדברי הכל בו וסמ"ק ומהרי"ק דלא מקרי הלכה אלא כשהלכה ד"א ובב"י דוקא שהלכה כדרכה אבל לא הלכה יפה כדרבה לא כן כתב הרשב"א בת"ה והר"ן וכ"כ א"ו דארוך דעתה אין להתיר אלא בשהלכה ד' אמות בטוב כמו שהיתה רגילה מקודם ולא נראה שום שינוי בהליכתה ממה שהלכה מקודם או מדרך שאר בהמות אם לא ראה אותה מתחילה ואפי' בהמות של נכרי דליכא פסידא כולי האי מותרת אח"כ בלא בדיקה עכ"ל:
ד ובשערים שער ל"ד הנה יתכן בשביל שרגליה קשורים אבל אם מקצתן מותרין נועץ אותן ומתחזק בהן ודמיא לחד גפא דכשר עכ"ל ובאו"ה כתב אפילו קשר כל רגליה ביחד והפילה נהגו בו היתר לכתחלה ודלא כהרא"ם שאוסר ומיהו היכא דאפשר נכון להחמיר לכתחלה כדבריו ומה"ט נהגו לתקן לשוורים מקום גבוה שקורין שראגי"ן וקושרין רגליהם ומטילין אותן עליהם וכשטבח נושא כבש על צוארו ומשליכו לארץ ודאי חוששין וה"מ שאחז רגלי הבהמה כשהפילה אבל לא אחז כולן אלא כשהפילה נשמט קצת רגליה כשירה עכ"ל וצ"ע למה כתב דנהגו להקל שלא כדברי הרא"ם דדבריו הם דברי טעם וגם הוא בעצמו כתב לבסוף דאם מפילו ואחז כל רגליו דיש לחוש ע"כ נ"ל דיש לחוש לדברי הרא"ם ואם קשר כל רגליו אפילו בדיעבד טריפה כנ"ל וכ"מ מדברי ב"י שהביא המרדכי בלא מחלוקת:
ה וכ"ה באו"ה דכתב דגם בעוף לא חיישינן לריסוק אברים אא"כ נפל גובה עשרה כמו הבהמה עכ"ל:
א סָעִיף א אם יש מכריסה פי' אם עמדה בשעת נפילה על רגליה ונפלה מן הצד:
ב סָעִיף א עד המקום שנפלה י' טפחים (דהיינו ו' טפחים גובה עד רגלי השור וד"ט מכריסה עד ארעא עכ"ה) ואם נתגלגלה ונפלה צריך שיהא גובה המקום י' טפחים רשב"א ומשמע כן מגמרא פרק שור שנגח ד' וה' סוף ד' נ' דהיכא דאגנדרה (פי' שלא נפל מקומתו אלא היה שוכב ונתגלגל ונפל עכ"ה) לא חשבינן האי דאיכא מכריסה עד ארעא ב"י וכתב ב"י ויש לתמוה על רבינו למה לא הזכיר חילוק זה ע"כ ובטור ח"מ סי' ת"י ס"ז כתב דאפי' נפל מעומד לא חשבינן מה שיש מכריסה עד ארעא ושם ביארתי. ועוד היה נ"ל ליישב ולומר דאיכא שם בגמ' שני תירוצים וטעמיה אליבא דרב נחמן בשינויא קמא טעמיה דרב נחמן לא משום דמודדין מכריסה אלא משום דיש חבטה בפחות מי"ט ולענין נפילה לבור דפטור כשהבור בפחות מי"ט ה"ט משום דבעינן שתמות בהבלא דבור כרב דהתם ולפ"ז לא קי"ל כר"נ אפילו לענין טריפות דקי"ל אין חבטה פחות מי"ט ובשינויא ואוקימתא בתרא דהתם גם ר"נ ס"ל דאין חבטה בפחות מי' טפחים והא דטריפה משום דמכריסה לתחתית הבור הוא י' טפחים לפי האי שינויא נוכל לומר דהלכה כר"נ מש"ה בסימן ת"י דקאי אהוצאת ממון מבעל הבור איירי' המע"ה דשמא שינויא קמא דגמרא הוא עיקר טעמו ולא קי"ל כוותיה ולא אזלינן בתר גובה דכריסה דגם ר"נ לא ס"ל הכי וכאן לענין טריפות דאיירי באיסורי מחמרינן דשמא אוקימתא בתרא הוא עיקר דטעמו דר"נ הוה משום דמדדינן מכריסה וק"ל ועמ"ש עוד שם בסימן ת"י. וד' חילוקים יש בדין נפולה דאם קפצה מעצמה אפי' ממקום גבוה מאד וא"א לאחוז נפשה בצפרניה כשרה ואם הפילוה אחרים בע"כ אפילו ממקום שאינו גבוה טרפה כשא"א לה לאחוז בצפרניה ואם נפלה מעצמה שלא מדעתה אז בעינן שתפול ממקום גבוה י"ט ואם ידעה שיפילוה ואפשר לה לאחוז בצפרנים כגון לשחיטה אז אפילו בגבוה יותר מי"ט אינו מזיק וכ"כ ב"י בשם הרשב"א ע"ש ד' מ"ו:
ג סָעִיף א אע"פ שאין רואין בה שום שינוי הטעם לפי שאין הריסוק ניכר לאלתר עד שתשהה מעת לעת שאז כל אבר שיש ריסוק תפסיד צורתו ויתגלה בהתתיה רמב"ם:
ד סָעִיף א או הכה באבן בכל גופה מ"ש רבינו בכל גופה קאי דוקא אהכה באבן דדוקא בהכה בכל גופה חיישינן לריסוק אברים אבל הכה באבן באבר אחד א"צ בדיקה אלא אותו אבר כ"כ הכלבו אבל הוכתה בכותל או דרסה ברגליו ל"ש בכל גופה או באבר אחד שזה דומה לנפילה וכן משמע מל' רבינו שכתב "וכן כל כיוצא בזה כגון שטרפה כו' ואע"ג שגם אבן בכלל זה דוכן הא ביאר רבי' גבי אבן דוקא בכל גופה:
ה סָעִיף א וכן הדין בעוף שנחבט כו' בעוף לא שייך למימר שנפל לפי שהוא פורח ואינו נופל ונראה דמיירי שנחבט אפי' בלא גבוה י' כיון שהוא בע"כ.
ו סָעִיף א ואם שהתה מעת לעת יצאה מכלל ריסוק אברים פירוש שקודם ששהתה מעת לעת היתה בכלל ריסוק אברים שאם שחטה אפי' בדקוה ונמצאת שלימה בכל אבריה טריפה משא"כ כששהתה מעת לעת שניתרת ע"י בדיקה ועד"ר (והמוח והסימנים א"צ בדיקה דקשין הן עכ"ה):
ז סָעִיף א הלכה או אפי' כו' מותרת מיד אפילו בלא בדיקה ואע"ג שהטריפות חיות י"ב חודש ומהלכות שאני נפולה דאם איתא דמחמת החבט נטרפה לא היתה יכולה לילך ר"ן:
ח סָעִיף א ולא מהני עקרה כו' עד שתלך וז"ל בת"ה בד"א כשהלכה הילוך יפה כדרכה אבל הלכה והיא צולעת צריכה בדיקה וכתב עוד שעמדה והלכה אפי' נמצא שינוי באבריה אין חוששין לה דבודאי חחזור לבריאתה ומ"מ המחמיר תע"ב:
ט סָעִיף א ובעל העיטור כתב ואנן האידנא ליכא מאן דבדיק וא"ת הא כבר כתב רבינו כן בס"ס נ"ז דבדרוסה נפולה ושבורה לא בדקינן בזמן הזה ועוד דכתבו שם בשם בה"ג וכאן כתבו בשם בעל העיטור וי"ל משום דא"ל דלא אסר בה"ג אלא הבדיקה אבל כשעקרה רגלה לילך מהני קמ"ל דבע"ה ס"ל דבעינן שתלך:
י סָעִיף א ואם ידעה תחילה כו' עד ומחזקת עצמה פי' כשהיא שוחה ליפול כל שעה היא מתחזקת בצפרניה עד שאינה נופלת בגובה והא דאמרינן בסמוך גבי זכרים המנגחים זא"ז דחוששין אעפ"י שיודע שרוצין להפילו י"ל דכל אחד סובר שהוא יחזיק את חבירו ולא יפול (ולפיכך כשחבירו מפילו פתאום הוא מפילו ואין לו שהות לנעוץ צפרניו ירושלמי עכ"ה):
יא סָעִיף א לא שנא קפצה מחלון שבכותל דאז יכולה להחזיק מעט בצפרניה האחרונים בכותל:
יב סָעִיף א לא שנא מארובה שבאמצע הגג וטעמא משום דכל שהוא לדעתה בודאי קודם שתרד אמדה נפשה שלא תתרסק מאותה גובה ואפילו אנו רואין שאינה יכולה לילך אפ"ה אינה טריפה ר"ן:
יג סָעִיף א או על גבי רשתות שיש בהם קשרים מפרש בגמרא דה"מ בדקרבי קיטרי (פי' קשרי החוטין שבהן סמוכין זה לזה תמיד עכ"ה) אבל לא קרבי קיטרי לא חיישינן:
יד סָעִיף א ועל חול הדק אבל בחול הגס חוששין ופרש"י אבנים גדולים ע"ש דף נ"ב: בדבק שצדין אותו בו פרש"י שטחין דבק בדף קטן והעוף שוכן עליו ומידבק בו ופורח עם הדף ונופל לארץ:
טו סָעִיף א ואם לא נדבק אלא באחד מהן אין חוששין כתב הרשב"א כ"מ שאמרינן בדין זה אין חוששין אפילו בדיקה לא בעי וכ"מ שאמרו חוששין דינה כנפולה גמורה ובעי שהייה ובדיקה:
א סָעִיף א וכן הדין בעוף שנחבט על דבר קשה בגמרא פא"ט חזקיה אמר אין ריאה לעוף ר' יוחנן אמר יש לו ומפרש בגמרא דה"ק חזקיה אין ריאה לעוף לא לינפל ולא ליחמר הואיל וצלעותיה מגינות עליה ופרש"י לא לינפל אם נפלה מן הגג דאמרן צריכה בדיקה אין צריך לבדוק בריאה וכתב הרשב"א דהיינו לומר דמסתמא לא נתרסקה אבל אם אנו רואים שנתרסקה טריפה שהרי אנו רואים שלא הגינו עליה צלעותיה עכ"ל ובתר הכי מסיק בגמרא דחזקיה לית ליה ריאה לעוף כלל קאמר ואע"ג דאנן חזינן דאית ליה רואה חזקיה לא היה בקי בתרנגולים ולפ"ז דין העוף שוה לדין בהמה בין לינפל בין ליחמר ויש לתמוה על רבינו שחילק ביניהם בסימן נ"ב לענין ליחמר (דז"ל רבינו שם וקאמר הגמרא דבריאה אין לחוש בנפילת האור מפני שהצלעות מגינות עליה וזה מיירי בעוף דבהמה מסיק שם וכתב בשם הרא"ש דלית בבהמה חששא דטריפת דנפילת האור) וכאן לא חילק ביניהן לענין לינפל ומצאתי שכתב המרדכי אין ריאה לעוף לא ליחמר כו' היינו היכא דליכא למיחש לריסוק אברים אבל אם נפלה ממקום גבוה לארן בלא ידיעה איכא למיחש לריסוק איברים דינו שוה לבהמה עכ"ל ונראה שהוא מפרש דלא לינפל ולא ליחמר חדא מילתא וה"ק לא לינפל לאור כדי שניחוש שנחמרו בני מעיה אבל לענין אם נפלה ממקום גבוה לא איירי ואפשר שזה היה דעת רבינו ב"י ונראה דלא נאסרה עוף בשום נפילה אפילו בנפלה מהגג בלא ידיעתה משום ריסוק אברים ול"ד בריאה אלא ה"ה בכל י"ח טריפות כיון דבנפילתה דרכה דעוף אינה ניזקת בחבטא דקרקע אם לא שנקטה אדם בידו וחבטה בכח ע"ג קרקע ואז אין שם עוף עליהם דנקרא עוף ע"ש עפיפות ולא נקט בגמרא ריאה אלא משום "נחמר לאור דשייך דוקא בריאה ובזה מיושב תמיהת ב"י דהא רבינו רימז לנו זה בדבריו במ"ש וכן הדין בעוף "שנחבט כו' דדוקא "נחבט בכלי קאמר וכמ"ש ודו"ק:
ב סָעִיף א ואם שהתה מעת לעת יצאה מכלל ריסוק אברים וניתרת ע"י בדיקה כו' ז"ל ב"י ובפיסקא נפלה מן הגג כתבו תוס' והרשב"א דתרתי בעינן שהייה מעת לעת ובדיקה והטעם שאינו מספיק בדיקה תוך מעת לעת כתב הר"ן משום דבנפילה חיישינן לתרתי חדא לריסוק איברים ודבר זה אינו ניכר בבדיקה כלל שאף על פי שלא נשתנו איבריה ולא נפחת מראיתן חוששין שמא מחמת הנפילה נתרסקו אף על פי שאינו ניכר ותו איכא למיחש בה שמא נקרעו איבריה או נפסקו ודבר זה אפשר לעמוד עליו בבדיקה וכל ששהתה מעת לעת או שעמדה יצאנו מחשש ריסוק אברים דקים להו לרבנן דכל שנתרקו איבריה אינה עומדת ואינו שוהה מיהו אכתי איכא למיחש שמא נקרעו איבריה או נפסקו ומ"ה בעיא בדיקה ולפי שיטה זו א"צ לבדוק אלא אם נפסקו איבריה או נקרעו אבל ריסוק איברים אין לו ענין בבדיקה כלל אבל הרמב"ם כתב בפ"ט שצריך לבדוק גם אם נתרסקו איבריה כלומר אם נשתנה מראיתן פירוש באותן איברים שאה נקבו או נטלו כשרה אם נשתנה מראיתן טריפה לפי שריסוקן מכאיב אותה יותר מניטולן ונקובתן ולפ"ז בשני דרכים בודקין אותה אם נקרע או נפסק אחד מן האיברים שהיא נטרפת בהן ואם נשתנה אחד מן האיברים הפנימים מפני חשש ריסוק איברים וכ"ת וכיון שהריסוק הוא דבר שאפשר לעמוד עליו בבדיקה כי לא שהתה נמי אמאי לא סגי בבדיקה י"ל לפי שאין הריסוק ניכר לאלתר עד שתשהה מעת לעת שאז כל אבר שיש כה מרוסק תפסיד צורתו ויתגלה בהתתיה והראב"ד מסתפק בהשגותיו באותם איברים שאם נטלו או נקבו כשרה אם ריסוקן כלומר שינוי מראיתן פוסל בהם עכ"ל. והכלבו כתב בשם בעל ההשלמה שאינה נטרפת בריסוק אם לא בריסוק איברים שנטרפת בהם בפסיקתן או בנקיבתן אבל הרשב"א בת"ה כתב כדברי הרמב"ם שכל שנתרסק אחד מאיברים הפנימים אפילו מאותם שאם נוטל או ניקב כשרה היכא שנתרסקו טריפה והכי נקטינן עכ"ל ב"י והנה נראה שדעת רבינו כדעת הרמב"ם שאע"פ ששהתה מעת לעת צריכה בדיקה אף מריסוק איברים. ומ"ש ואם שהתה מעת לעת יצאה מכלל ריסוק אין רצונו לומר שאין צריך בדיקה לריסוק איברים אלא ה"פ דבו ביום אם שחטה היא בכלל ריסוק איברים ואין הבדיקה מועלת בה כמ"ש בהדיא דאם שחטה בו ביום טריפה אפילו בודקין אותה ומוצאין שהיא שלימה מכל איבריה טריפה משא"כ בשהתה מעת לעת דיצאתה מכלל זה לאוסרם אפילו היא שלימה בכל איבריה אלא בודקין אותה ואם נמצאת שלימה כשרה וזהו מוכרח ממה שהביא דעת הרמב"ם סתמא ולא הביא בלשון שהוא חולק עליו דהל"ל והרמב"ם כתב. ואין להקשות ממ"ש וכן אם נתרסקו מהאיברים שבפנים כו' טריפה דמשמע דוקא באם נמצא שנסרקו אבל מסתמא אין צריך לבדוק אה נתרסקו דזה אינו שהרי כ"כ בשם הרמב"ם. והרמב"ם סובר בהדיא דצריך לבדוק מריסוק איברים בשהתה מעת לעת כמו שמוכח ממ"ש בסמוך בשם ב"י אלא נראה לפרש דמ"ש וכן "אם דקאי אדלעיל מיניה שכתב וניתרת על ידי בדיקה "אם היא כו' כשרה ואם לאו טריפה וע"ז קאי וכו' אם נתרסקו כו' ור"ל דצדיך גם כן לבדוק אחר זה דאם נתרסקו נמי טריפה:
ג סָעִיף א ואם היא שלימה מכל י"ח טריפות כשרה וא"ת אין מהניא בדיקה שמא ניקב משהו דלא מנכר בבדיקה כיון שאין מקומו ידוע דמהאי טעמא אמרינן דקוץ שניקב לחלל טריפה ויש לומר דאם איתא דמחמת נפולה ניקבה הוה נקרע קרע גדול ר"ן: רק פשטה ידה לעמוד וא"ת דלעיל בסימן י"ז גבי מסוכנת אמרינן דלא מהניא מה שפשטה וצריך שתכוף ידה ויש לומר דפשטה ידה "לעמוד שאני דהיינו כאילו מבקשת לעמוד ועוד יש לומר דהתם מיירי במסוכנת אמרינן פשיטת היד הוא יציאת הנפש מחמת החולי אבל כאן שאינה מסוכנת שפיר הוי פשיטת היד סימן לריסוק איברים שאילו נתרסקו לא היתה יכולה לפשוט ידה ועוד דכאן לא סמכינן אפשטה לחוד רק גם על הבדיקה ודי לה בבדיקתה אפילו פשטה ידה כאילו שהתה מעת לעת: ודי לה בבדיקתה ק"ק לפי מ"ש לעיל בשם הרמב"ם שאין הריסוק ניכר תוך מע"ל אם כן מאי מהני בדיקה ויש לומר דמשום חומרא שהחמירו בה שהצריפו לשהות אחר מע"ל דילמא לא יראה הריעותא תוך מע"ל ובפשטה ידה לא חששו:
ד סָעִיף א ואינן האידנא ליכא מאן דבדיק זהו כדעת בה"ג שנתבאר בסימן שקודם זה אבל לדעת רש"י האידנא נמי בדקי ב"י:
ה סָעִיף א לפיכך שוורים שמפילים כו' כתב המרדכי בשהו ראבי"ה דאין לקשור רגלים של בהמה ולהפיל אותה דהא כשהרגלים קשורים אינו יכול לנעוץ צפרניו בקרקע ויש בו משום ריסוק איברים אפילו נראה יפה כבתחילה ולא נראה שבר בשדרה ובצלעות אפ"ה טריפה עכ"ל ולכך נוהגין דלא קושרין כל ארבע רגלים אלא שנים (או אפשר דמכוונים להפילה על המתניים דאז אין חוששין לה כמבואר בסמוך עכ"ה:) ובדין נפילה כתב מהרי"ק בסימן ס"א שאם הלכה ד' אמות הרי הוא כאילו לא נפלה כלל ואף על פי שאנו רואין שאינה יכולה להלוך אפ"ה לא בעי בדיקה ואין לה דין נפולה אלא מסוכנת דקי"ל דשריא ע"י פרכוס זוטא ואף על גב דמעמידין אותה ואינה עומדת:
ו סָעִיף א עובר שנולד כו' עד ומותר לשוחטו מיד כו' ותימה דלעיל בטור א"ח סימן תצ"ח בהלכות י"ט כתב על עגל שנולד בי"ט מותר שוחטו כו' עד והא דשרי כגון דקים ליה בגויה שכלו לו חדשיו (דאי לאו הכי אסור עד ליל שמיני עכ"ה) וכגון שהפריס ע"ג קרקע שיצא מכלל ריסוק איברים וכבר תמה רבינו ירוחם על הרא"ש והעלה שבודאי ט"ס יש בדבריו במס' י"ט כי א"צ שיפריס ובתשובת ר"מ אלשקר סימן ק"ה תמה ג"כ בקושיא זו ומסיק שהרא"ש כתב אחד בילדותו ואחד בזקנותו ומהרי"ן חביב תירץ ומחלק ביניהן וכתב שבה' י"ט (דקאי הרא"ש אדין שנזכר שם בברייתא ז"ל עגל שנולד בי"ט מותר הואיל ומוכן אגב אמו ור"ל אע"ג דביצה שנולדה בי"ט אפילו מתרנגולת העומדת לאכילה אסורה לאוכלה בו ביום משום הכנה דבעוד הביצה במעי אמו אינו כ"כ טוב כמו שהוא אחר הלידה אבל עגל שנולד בי"ט מותר לשוחטו ולאכלו בו ביום בי"ט שנולד בו משום דהיא כ"כ טוב במעי אמו כמו אחר הלידה ולית ביה משום הכנה וע"ז כתב הרא"ש הא דמתירין לשוחטו לכתחילה בו ביום שנולד בו היינו דוקא כשהפריס ע"ג קרקע וה"ט) שלכתחילה לא ישחטו אותו ביום הלידה כי ראוי להחמיר ולסלק עצמינו מכל ספק ולא נשחטנו בו ביום כיון דלאחר מעת לעת יצא מכלל ריסוק איברים וידמה זה קצת לדבר שיש לו מתירין שהחמירו בו בי"ט ובשבת (מאחר שלאחר י"ט ושבת יצא מכלל ספק לגמרי וה"ה נמי בזה מאחר שכשיפריס ע"ג קרקע או למחר יצא מכל ספק) אבל כאן בדין הטריפה פסק דבדיעבד אם נשחט בו ביום שנולד שאין לאוסרו מטעם ריסוק איברים עכ"ל. ומ"ש שהחמירו בו בי"ט ל"ד י"ט קאמר אלא משום דשם אי"ט קאי נקט י"ט א"נ בי"ט ט"ס הוא וצ"ל בו ביום ועמ"ש בסמוך גם י"ל דנקט י"ט לרבותא דל"ת משום כבוד י"ט יקילו לשוחטו וזהו שסיים וכתב שהחמירו בי"ט כדבר שיל"מ ולא חששו לכבוד י"ט. ותירוץ זה כתב הוא על הרא"ש דבפ"ק דביצה שמצריך הפריס ע"ג קרקע דלא תקשה לדבריו שכתב בפא"ט דא"צ פריסה על גבי קרקע אבל בתירוץ זה לא נתיישבו דברי רבינו שכתב כאן ומותר לשוחטו מיד משמע אפילו לכתחילה א"א ליישב כן. ומור"ם בש"ע בא"ח סימן תצ"ח כתב דלא חיישינן לריסוק איברים מ"מ אסור לשחוט בי"ט דחיישינן שמא ימצא ריעותא שנתרסקו אבריו ונמצא עושה מלאכה בי"ט שלא לצורך וכתב שם בסוף ז"ל כן נ"ל ליישב דברי הרא"ש והטור שלא תקשה דבריהן אהדדי ולכאורה היה נראה לומר שגם מהרי"ן חביב כיון לזה ומש"ה נקט בלישניה בי"ט אבל ז"א דא"כ לא הל"ל דדומה לדבר שיש לו מתירין גם לדברי מור"ם ז"ל קשה למה אין מותר לשוחטו ולבודקו אח"כ בי"ט מ"ש מעוף שנדרס ע"ג קרקע שצריך שהייה ובדיקה וכתב שם רבינו מיד אחר דין זה דמותר לשוחטו בי"ט ולבודקו אחר השחיטה אע"ג דאתיליד בה ריעותא ואין לחלק ולומר דשאני עוף דהיתה לו חזקת כשרות קודם י"ט דז"א דהא כל בהמה ועוף בחזקת איסור עומדת עד שנשחטה כ"ש זה שנצטרף אליו הדריסה. אבל לתירוץ מהרי"ן לק"מ דדוקא כאן דהוא מותר למחר בלא שום בדיקה מש"ה אסור לשחוט היום דה"ל כדבר שיש לו מתירין משא"כ בעוף שנדרס דמיירי שכבר שהו אותו יום אחד אלא שעדיין צריך בדיקה וכמש"ר בסמוך וכיון דאף אם ישהנו עד אחר י"ט עכ"פ צריך בדיקה זו מ"ה לא מחשב דבר שיל"מ ומותר לשוחטו בי"ט ע"י בדיקה. וב"י תירץ דבהלכות י"ט מיירי במקשה לילד וכאן מיירי בשאינה מקשה לילד ע"ש בטור א"ח. וע"ל סימן ט"ו ששם כתב ב"י בשם הר"ן דאפילו במקשה לילד מותרין ועיין מ"ש שם. ומור"ש תירץ וכתב על לשון הטור א"ח סימן תצ"ח שכתב שם וכגון שהפריס כו' כתב מ"ו ז"ל "וגם שהפריס וכן הוא בהדיא בהרא"ש עכ"ל נראה שבא לפרש דהא דבעינן שיפריס ע"ג קרקע היינו בשלא ידעינן שכלו לו חדשיו דאז בעינן שהייה ח' ימים שיצא מכלל נפל ואף בליל יום שמיני אינו ניתר עד שיפריס אבל בשכלו לו חדשיו הא בהדיא כתב הרא"ש וגם הטור בכאן ולעיל בסי' י"ו דלא בעינן הפרסה ע"ג קרקע ואע"ג דכבר חי ח' ימים מ"מ יש לחשוש הואיל ולא ידעינן דכלו לו חדשיו שמא עדיין בן ז' חדשים היה ויכול לחיות ומ"מ כיון שלא כלו חדשיו לגמרי עגל רך וקליש הוא ויש לחשוש לריסוק איברים ונטרף ממנה אלא שקשה א"כ למה סתם לעיל סימן י"ו וכתב סתמא דמיד בתחילת ליל ח' מותר כו' ולא כתב דבעינן נמי שיפריס ע"ג קרקע והיותר נראה ליישב דברי מור"ש דה"ק דאי לא כלו חדשיו לא היו מתירין לשוחטו מתרי חששות חדא משום שמא הוא נפל ולחששא זו היו צריכין להשהותו ח' ימים גם יש חששא דריסוק איברים דהיו צריכין לשהות עבורו מע"ל וגם לבודקו אח"כ והא דכתב וכגון הא כתב מ"ו דהאי "וכגון הוא כמו "וגם וק"ל. ולעד"נ ליישב דברי הרא"ש ורבינו ולומר דבסי' זה ובסימן ט"ו לא איירי אלא מחשש ריסוק איברים מחמת בית הרחם שהוא צר קאמר דלא חיישינן אבל מ"מ איכא למיחש שמא בשעה שילדה באין רואה שמא הפילה אותה מבית רחמה לארץ ומחמת הנפילה נתרסקו אבריו (והיינו בהפילה בכח דלפעמים גם האם מחמת כאב מפילו בכח וולד הנולד בנפילה כל דהו יש לחשוש לריסוק איברים אם הבהמה עומדת וילדה. עכ"ה) ואף א"ת דמסתמא אינו גבוה י"ט הא כבר נתבאר דכשנפלה שלא מדעתה חוששין אפילו בפחות מי"ט ומזה החשש לא הוצרך רבינו לכתוב כאן דחוששין לזה דהא בדין נפולה קאי ואיירי בו עד השתא ולא כתב אלא ללמדינו דבמקום דליכא למיחש לנפל כגון שנולד במקום רואין דלא חיישינן תו למה שבית הרחם צר וכמ"ש. אבל בהלכות י"ט דלא איירי שם בדין נפולה הוצרך לכתוב וכגון שהפריס על גבי קרקע דיצא מכלל ריסוק איברים ורצה לומר מחשש ריסוק דנפולה ודו"ק:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.