א חתיכת נבילה שיש בה בשר ועצמות שנפל לקדירה של היתר י"א שעצמות האיסור מצטרפין עם בשר האיסור להצריך ס' כנגדו ועצמות ההיתר מצטרפין עם בשר ההיתר ג"כ לבטל האיסור ורבינו שמשון כתב שאפילו עצמות האיסור מצטרפין עם ההיתר לבטל האיסור וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל לפיכך הבא לבטל איסור שנפל לקדירה יצטרף כל מה שבקדירה בין רוטב ובשר וקיפה ועצמות ואפילו העצמות של האיסור ואם יש בין הכל ס' מותר אבל המוח שבעצמות האיסור מצטרף עם האיסור לאסור וגוף הקדירה אינה מצטרפת לא עם ההיתר ולא עם האיסור בד"א בחתיכת נבילה שנפלה לקדירה כשהיא חיה אבל אם נתבשלה תחילה ואח"כ נפלה לקדירת היתר עצמות שבה מצטרפין עם האיסור לפי שבלעו מבשר הנבילה כשנתבשלה לבדה לפיכך כשחזרה ונפלה לקדירה צריך לשער גם בעצמות ולא סגי בס' כנגד הבשר דשמא נתמעט בשר הנבילה בבישולו ונכנס בעצמות. ומשערין ההיתר והאיסור כמו שבא לפנינו אע"פ שהיה בהיתר יותר מתחלה ונתמעט בבישולו ונבלע בקדירה אפילו הכי אין משערין אותו אלא כמו שבא לפנינו שגם באיסור היה יותר ונתמעט ונבלע בקדירה הילכך משערין שניהן כמו שבאין לפנינו והרשב"א כתב י"א שאומדין כמה בלע מן ההיתר בקדירה ומצטרף עם ההיתר ויראה לי מין במינו שמן התורה בטל ברוב וחכמים הצריכו ששים תולין להקל אבל מין כשאינו מינו כזית בכדי אכילת פרס דבר תורה ואפי' טעמו כעיקרו אין תולין בו להקל ואין משערין אלא במה שבא לפנינו וא"א הרא"ש ז"ל לא חילק. כתב בספר המצות שצריך החכם לחקור אם נתנו מים בקדירה אחר שנתנו בה האיסור שאותן המים שנתנו אח"כ אין מצטרפין לבטל האיסור ונ"ל שא"צ שאפילו אם הוסיף מים אח"כ אם לא כיון כדי לבטל האיסור מצטרפין דקי"ל כל האיסורין שריבה עליהן שוגג מותרים במזיד אסורין ואין לחוש שמא יבאו לרבות במזיד שאם באנו לחוש לזה גם לא נאמין לו מה שאומר שלא ריבה אבל המכוין להרבות אפילו הוא מין במינו וההיתר רבה על האיסור שהוא בטל מן התורה אלא שחכמים הצריכו ס' אינו בטל כיון שריבה במזיד וכתב הרמב"ם דווקא למבטל עצמו אם הוא שלו קנסינן לאוסרו עליה או למי שכיון לבטלו בשבילו אבל לאחריני שרי וכתב הרשב"א אבל דבר שעיקר איסורו אינו אלא מדרבנן כגון גבינה של נכרים ושמנו של גיד אין מערבין אותו בהיתר כדי לבטלו עבר וערבו בהיתר כדי לבטלו בשוגג מותר במזיד אסור נפל מעצמו בהיתר אע"פ שאין בהיתר כדי לבטלו מותר להוסיף בהיתר כדי להכשירו כדחזינן בעצים שנשרו מן הדקל בתוך התנור בי"ט שמותר להרבות עליהם עצים מוכנים להתירו וא"א הרא"ש ז"ל כ' דאפי' איסור דרבנן שנתערב אסור להוסיף עליו לבטלו ולא התירו אלא בעצים שנשרו לתוך התנור משום דמיקלי קלי לאיסורא איסור שנתבטל כגון שהיה ס' כנגדו וניתוסף בו אחר כך מן האיסור חוזר ונאסר לא שנא מין במינו או מין בשאינו מינו בין בלח בין ביבש:
א סָעִיף א חתיכת נבילה שיש בה בשר ועצמות שנפל לקדירה של היתר י"א שעצמות האיסור מצטרפין עם בשר האיסור להצריך ס' כנגדי וכו' הכי משמע פרק ג"ה (צח:) גבי הא דמייתי לשיעורי האיסורים מזרוע בשילה מן האיל דלמ"ד דשיעורי החיסורים בס' עצמות האיסור מצטרפין לאיסור ועצמות ההיתר מצטרפין להיתר וכתב הר"ן בירושלמי פ"ק דערלה משמע דאף קליפי איסור מעלים את האיסור ואף לפי גמרא דינן איפשר לומר כן דלמ"ד בס' היינו טעמא דלא מצטרפין עצמות שבזרוע להתיר לפי שהן עצמן אוסרין מפני מוח שבהם ומחמת רכותן שיצא מהם לחות אבל עצמות יבשים וקליפים שאינם אסורים איפשר שאף אותן של איסור מעלין את ההיתר אבל אין דעת הרמב"ן כן עכ"ל. ורבינו שמשון בפ"ה ממסכת תרומות הביא דברי הירושלמי וכתב דיש לחלק בין עצמות לקליפה דיש בעצמות לחות יותר ממה שיש בקליפין ואח"כ כתב דלא מסתברא כלל דהא גיד הנשה למ"ד אין בגידים בנותן טעם אם נתבשל עם הירק מותר ומי עדיפי עצמות יותר מגיד לכך נראה דהא דיליף מזרוע בשילה ומשער בעצמות סימנא בעלמא הוא דאסמכתא היא כדאמרינן בשמעתין דמין במינו מדאורייתא ברובא בטיל וכתב דבריו הרא"ש בפג"ה וכ"פ הרשב"א ז"ל בת"ה דעצמות של איסור מצטרפים עם ההיתר ואצ"ל שעצמות ההיתר מצטרפים עם ההיתר ומ"מ עצמות שיש בהם מוח המוח שבעצמות של איסור אוסר ומצטרף עם האיסור עכ"ל: ב"ה כתב רבינו ירוחם בשם ה"ר אברהם בן אסמעל מסתברא דכי אמרינן שעצמות התיתר מצטרפין דוקא מין במינו דמן התורה בטל ברוב או מין בשאינו מינו ובדקנוהו ואינו נותן טעם בו אבל מין בשאינו מינו דאיסורא וליכא קפילא אפילו עצמות התיתר איו מעלין דהא יהיב טעמא עכ"ל ואין נראה כן מדברי רבינו שמשון והרא"ש:
ב סָעִיף א ומ"ש רבינו וגוף הקדירה אינה מצטרפת לא עם ההיתר ולא עם האיסור יתבאר לקמן בסמוך.
ג סָעִיף א ומ"ש רבינו בד"א בחתיכת נבילה שנפלה לקדירה כשהיא חיה אבל אם נתבשלה תחלה כו' עד ונכנס בעצמות כ"כ ה"ר שמשון בפ"ה דמסכת תרומות והרא"ש בפ' ג"ה: כתב הרשב"א בתשובה סי' תצ"ד שנשאל לדידן דנקטינן כרבינו אפרים דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה אלא בבשר בחלב בלבד אם חתיכה הבלוע מאיסור מצטרפת לבטל האיסור והשיב נ"ל שמצטרפת שאם היה איפשר לסוחטה היא עצמה מותרת וה"ז ככחל שאמרו כחל בששים וכחל מן המנין וכחל עצמו אסור עכ"ל:
ד סָעִיף א ומשערין ההיתר והאיסור כמו שבא לפנינו וכו' בפג"ה (צז:) אהא דא"ר חנינא כשהן משערין משערין ברוטב ובקיפה ובחתיכות ובקדירה א"ד בקדירה עצמה וא"ד במאי דבלעה קדירה פירש"י כיון דאיפליגו תרי לישני ואיסורא דאורייתא הוא אזלינן לחומרא ולא משערינן בקדירה ועיקר הדבר כמות שהוא בא לפנינו משערינן ליה ולא משערינן במאי דבלעה קדירה מן ההיתר לפי שאף מן האיסור נבלע ונתמעט מכמות שהיה. וכדאמרינן לקמן אטו דהיתרא בלע דאיסורא לא בלע והעתיק דבריו הרא"ש וכ"נ שהוא דעת הרי"ף שלא הביא שום לשון משתי לשונות אלו:
ה סָעִיף א וכתב הרשב"א בת"ה דמתוך דברי רש"י נראה שהוא ז"ל מודה שאם ראינו האיסור משעת נפילתו ובא לפנינו עכשיו כמו שהיה לפנינו ולא נצטמק וההיתר נצטמק מכמות שהיה כגון זה מצטרפין ההיתר שנבלע בקדירה ונצטמק לבטל האיסור ואע"פ שאין עכשיו בהיתר כדי לבטל האיסור כמו שהוא ואין זה מחוור דמה לנו במה שהיה ההיתר רבה מתחילתו על האיסור השתא מיהא נתמעט ההיתר וחזר האיסור לאסור אותו כאילו נפל בתוכו עכשיו שיעור איסור כזה ובמסכת תרומות (פ"ה) נמי משמע דבתר בסוף אזלינן דתנן סאה של תרומה שנפלה לתוך מאה טחנן ופיחתו כשם שפיחתו חולין כך פיחתה תרומה מותר אלמא עד דאיכא למימר דפחתה תרומה מותר הא לא פחתה תרומה אסור והרמב"ם בפט"ו מהמ"א פסק כלישנא בתרא ופירש במאי דבלעה קדירה ועומד בדופני הקדירה ומשערינן זה באומד יפה ורואין אותו כאילו הוא בעין אבל מה שנצטמק ונתמעט כלומר מה שכלה ואבד מחמת האור אין מצטרף לחשבון שזה כלה לגמרי ומקצת מפרשים פירשו בקדירה עצמה היינו ברוטב ובקיפה ובחתיכות לבד שבאו לפנינו עכשיו בתוך הקדירה אבל לא במה שהוא בלוע בתוך דופני הקדירה וא"ד במאי דבלעה קדירה כלומר במה שהוא בתוך דופני הקדירה ופסקו כלישנא בתרא ולקולא ואפילו במאי דבלעה קדירה דעומד ובלוע בתוך דופני הקדירה משערינן ובאומד יפה וכדאמרינן התם ההוא כזיתא דתרבא דנפל לדיקולא סבר מר בר רב אשי לשיעורי במאי דבלעה דיקולא א"ל רבנן לרב אשי האי דיקולא דהיתרא בלע דאיסורא לא בלע דאלמא דאי לאו דאיסורא בלע הוה משערינן בהיתרא דבלעה דיקולא לבטל האיסור הידוע דנפל לדיקולא כאילו היתירא דבלע דיקולא בעין בתוך הקדירה ומסתברא דוקא במין במינו דמדאורייתא חד בתרי בטיל אבל מין בשא"מ דקי"ל דכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא ואיפשר דאפי' עד ס' למ"ד טעם כעיקר דאורייתא אין הולכים בו להקל והילכך מסתברא דהלכה למעשה שאין משערין במין ושאינו מינו אלא כמו שבא לפנינו האיסור וההיתר שהוא עכשיו בעין בתוך הקדירה עכ"ל בת"ה הארוך ורבינו העתיק לשונו בקצת ומתוך מה שהעתקתי תבין דה"ק אבל מין בשאינו מינו דכזית בכדי אכילת פרס הוי ד"ת לכ"ע ואפילו פחות מכזית בכדי א"פ עד ס' איכא למ"ד דאסור מדאורייתא והיינו ר"ת והעומדים בשיטתו שסוברים דטעם כעיקר דאורייתא כמו שנתבאר בסימן שקודם זה ושם נתבאר שהרשב"א פוסק כמותו להחמיר בשל תורה הילכך אין תולין בו להקל ואין משערים אלא כמו שבא לפנינו ויש בקצת ספרי רבינו ואפילו כזית של גיד בעיקרו אין תולין בו להקל וט"ס הוא וצ"ל ואפילו טעמו כעיקרו אין תולין בו להקל:
ו סָעִיף א ומ"ש רבינו וא"א ז"ל לא חילק דעתו לומר שמאחר שפסק סתם דלא משערינן במאי דבלעה קדירה ולא חילק בין מין במינו למין בשאינו מינו משמע דס"ל שאין לחלק ביניהם ולי נראה דרש"י והרא"ש יודו בחילוק שחילק הרשב"א שהרי בהדיא כתבו כיון דאיפליגו לישני ואיסורא דאורייתא הוא אזלינן לחומרא משמע דהיכא דהוי איסורא דרבנן אזלינן לקולא למינקט מיהא כלישנא בתרא ואפי' את"ל דאף באיסורי דרבנן אמרו כן דסבירא להו דלא קי"ל כר' חנינא מדאמרי' לקמן אטו דהיתרא בלע דאיסורא לא בלע מ"מ לענין הלכה נראין דברי הרשב"א וכ"ש שהרמב"ם מיקל בדבר:
ז סָעִיף א כתב בס"ה שצריך החכם לחקור אם נתנו מים בקדירה אחר שנתנו בה האיסור כו' כ"כ בסמ"ג וסמ"ק ומ"ש רבי' שנ"ל שא"צ שאפילו אם הוסיף מים אח"כ אם לא כיון כדי לבטל האיסור מצטרפין נראה דטענה גדולה הוא וצ"ל דה"ט דס"ה דחיישינן שמא במה שהיה בקדירה תחילה לא היה ס' כנגד האיסור ונעשה הכל חתיכת נבילה וכשירבה עליו היתר צריך ס' כנגד כל מה שבקדירה והשתא נפקא לן טובא בחקירה זו שאם לא יחקור ודאי יתיר אותה כיון שימצא שיש במה שבקדירה ששים כנגד חתיכת האיסור וכשיודע לו שנתנו מים בקדירה אחר שנפל בה האיסור אפשר שכשיסיר שיעור אותם המים ממה שבקדירה לא היה במה שבקדירה ששים כנגד חתיכת האיסור ונעשה כל מה שבקדירה חתיכת נבילה וצריך ס' כנגד הכל ואם אין במים שנתנו אח"כ ס' כנגד כל מה שבקדירה נמצא שהכל אסור אבל אם היה באותם מים ס' כנגד כל מה שבקדירה מודו דמישרא שרי אם נתנם בשוגג כדקי"ל דכל האיסורין שריבה עליהם שוגג מותרים וסמ"ג וסמ"ק לטעמייהו אזלי דבכל האיסורים אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה אבל הרבה מן הפוסקים סוברים שלא אמרו חתיכה עצמה נעשית נבילה אלא בבשר בחלב דוקא כמו שנתבאר בסי' צ"ב ושם כתבתי דהכי נקיטינן הלכך דברי רבינו עיקר שא"צ לחקור חקירה זו : אבל המכוין להרבות אפי' הוא מין במינו וכו' דברי רבינו כמעורבבים שבא לחלוק על דברי ס"ה משום דאפילו אם הוסיף מים אח"כ אם לא כיון כדי לבטל האיסור מצטרפין וכתב עוד דברים כדי לבטל ולגמור סתירת דברי ס"ה ואח"כ גמר דין ביטול איסור וכתב אבל המכוון להרבות אפי' הוא מין במינו וכו' ומן הראוי הו"ל לכתוב עכשיו דין זה מתחילתו ועד סופו ועוד שהוה ליה לכתוב בתחילת דין זה אין מבטלין איסור לכתחילה דהכי איתא בריש ביצה (ד:) ומשמע דאיסורא נמי איכא במילתא וכ"כ הרמב"ם בפט"ו מהמ"א:
ח סָעִיף א ומ"ש רבי' דקי"ל כל האיסורין שריבה עליהם שוגג מותרים ומזיד אסורים בסמוך יתבאר דהלכה כר' יוסי ור"ש דאמרי הכי (ערלה פ"ג) ובסי' ק"י כתב רבינו דדבר שאינו בטל מחמת חשיבותו שנתערב באחרים ונפל אחד מהם לים המלח הותרו כולם ופיר"י דוקא נפלה אבל אם הפילה אפי' שוגג אסור אטו מזיד והם דברי התוספות בר"פ התערובות (עד.) ודברי הרא"ש בתשובה ונראה שהם סוברים כר"מ ור' יהודה דקנסי שוגג אטו מזיד שנפלו ונתפצעו והוא תימה למה פסקו כמותם נגד ר' יוסי ור"ש וגם על רבינו יש לתמוה למה כתב כאן דקי"ל דשוגג מותר ושם כתב פיר"י דאפילו הפילה שוגג אסור ולא כתב שום חולק עליו ועוד דא"כ לא הל"ל דקי"ל כיון דר"י פליג ביה ועוד דא"ה לא קשיא לסמ"ג מידי דאיכא למימר כר"י ס"ל דקניס שוגג אטו מזיד ושמא י"ל דיש חילוק בין מבטל איסור למפיל אחת מהן לים דאף ע"ג דבמבטל לא קנסינן שוגג במפיל קנסינן: והא דאין מבטלין איסור לכתחילה כתב הר"ן בפג"ה גבי זרוע בשילה מן האיל שדעת התוספות שאינו אלא מדרבנן אבל מדאורייתא שרי אבל הראב"ד כתב דמדאורייתא הוא:
ט סָעִיף א ומ"ש רבינו דמכוין להרבות אפילו הוא מין במינו וההיתר רבה על האיסור וכו' אינו בטל כיון שריבה במזיד כ"כ הרשב"א בת"ה והביא ראיה מדגרסינן בפרק הניזקין (גיטין נד:) ורמי דר' יהודה אדרבי יהודה בדרבנן כלומר משום דלעיל מינה אמרינן גבי המבשל בשבת כי קניס ר"י שוגג אטו מזיד בדאורייתא אבל בדרבנן לא קניס ומש"ה רמינן מדידיה לדידיה דתניא נפלו ונתפצעו א' שוגג וא' מזיד לא יעלו דברי ר"מ ור' יהודה ר' יוסי ורש"א בשוגג יעלו במזיד לא יעלו והא הכא דמדאורייתא חד בתרי בטיל ורבנן הוא דגזור וקא קניס ר' יהודה שוגג אטו מזיד ואנן קי"ל כר' יוסי ור"ש מ"מ כולהו מודו דאם נפל במזיד קנסי' ליה ואסור. ודע שהרמב"ם לא חילק בפירוש בין שוגג למזיד ואעפ"כ יש ללמוד מדבריו שהוא מחלק ביניהם שהרי כתב כלשון הזה אסור לבטל איסור של תורה לכתחילה ואם ביטל הרי זה מותר ואף על פי כן אסרו אותו חכמים משום קנסא עד כאן לשונו ודבר ברור הוא דלא שייך קנסא בעושה בשוגג: ומכלל דברים אלו אתה למד דאפילו באיסורים שהחמירו חכמים שלא להתבטל לעולם אם עבר וגרם להם ביטול במזיד אסור כיצד הרי שנתערבה חתיכה נבילה הראויה להתכבד בתוך חתיכות של שחוטה או בריה כגיד הנשה בתוך הגידין ועמד וחתכן כדי לבטל חשיבותן ויתבטלו כשאר האיסורין אם עשה כן במזיד אסור אבל בשוגג מותר דהא ההיא דנפלו ונתפצעו בכהאי גוונא היא וכדפירש"י נפלו ונתפצעו אגוזי פרך אין בטילין אפי' באלף מפני חשיבותן נתפצעו האגוזים של ערלה ואח"כ נפלו לתוך של היתר יעלו נפלו תחילה ואח"כ נתפצעו אחד שפצען שוגג וכו' וכ"פ הרשב"א ז"ל:
י סָעִיף א ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם דדוקא למבטל עצמו קנסינן לאסרו וכו' או למי שכיון לבטלו בשבילו אין זה מלשון הרמב"ם עצמו שהרי בפרק ט"ו מהמ"א כתב כלשון הזה יראה לי שכיון שהוא קנסא אין אוסרין תערובות זו אלא על זה העובר שבטל האיסור אבל לאחרים הכל מותר ע"כ ולא הזכיר שאסור למי שנתבטל בשבילו וגם הרא"ש בפג"ה כתב דברי הרמב"ם ולא הזכיר כן ונ"ל שלא כתב רבינו כן בשמו אלא לפי שמצא להרשב"א שכתב וז"ל וכי אסרינן ליה במבטלו לכתחילה דוקא למי שעבר וביטל וכן למי שנתבטל בעבורו כדי שלא יהנו לו מעשיו הרעים אבל לשאר כל אדם מותר דקנסא בלחוד הוא דקנסינן וכ"כ הרמב"ם וכ"כ הראב"ד ז"ל עכ"ל ואעפ"י שהרמב"ם בפט"ו מהמ"א לא כתב דאסור למי שנתבטל בשבילו מ"מ משמע ליה להרשב"א דממילא משמע דכיון דטעמא דקנסא כדי שלא יהנו לו מעשיו הרעים ויבא לעשות כן פעם אחרת אם אתה מתירו למי שנתבטל בשבילו איכא למיחש שמא יעשה כן פעם אחרת ואע"ג דקי"ל (ב"מ ה:) אין אדם חוטא ולא לו וא"כ לא הוה ליה למיחש להכי איכא למימר דשאני הכא דלא משמע להו לאינשי דאיכא איסורא במילתא הילכך חיישינן א"נ דאי שרית למי שנתבטל בשבילו חיישינן דילמא אתי למימר לנכרי או לעבד שיבטלנו הילכך קנסינן ליה ומדברי רבינו משמע דלא אסרינן למבטל עצמו אא"כ הוא שלו או שנתכוון לבטלו בשביל עצמו אבל אם לא היה שלו וגם לא נתכוון בשביל עצמו שרי לדידיה דכיון דלא שרינן למי שנתכוון בשבילו וגם לא היה שלו לא אהנו מעשיו הרעים קרינן ביה (ג'): כתב הרמב"ם בפט"ו מהמ"א אסור לבטל איסורים של תורה לכתחילה ואם בטל הרי זה מותר ואעפ"כ קנסו אותו חכמים ואסרו הכל אבל באיסור של דבריהם מבטלין האיסור לכתחילה כיצד חלב שנפל לקדירה שיש בה בשר עוף ונתן טעם בקדירה מרבה עליו בשר עוף אחר עד שיבטל הטעם וכן כל כיוצא בזה עכ"ל וטעמו מדאמרי' בריש ביצה (ד:) גבי עצים שנשרו מן הדקל ביום טוב מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן והא קא מבטל איסור ותנן אין מבטלין איסור לכתחילה ה"מ בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלין וכתב בהגמיי' וכן הורה רבינו שמחה על מי חלב שנפלו לתבשיל של בשר וצוה להוסיף מים עד שיתבטלו מי חלב דמי חלב דרבנן מיהו בפרק כל שעה (פסחים ל.) פי' ר"י גבי קדירות בפסח דהא דמבטלין לכתחילה איסור דרבנן ה"מ בדבר שאין לו שורש מן התורה כגון מוקצה וכן פי' ראבי"ה ע"כ וכתב בהגמ"ר פכ"ה דמל' הרמב"ם יש לדקדק דס"ל כדברי התוספות מדנקט בשר עוף בחלב ולא נקט חצי שיעור דבשניהם איכא פלוגתא ואין דומה לחלק בין פלוגתא דאמוראי לפלוגתא דתנאי ואי משום הלכתא נקט הכי מ"מ הו"ל הא רבותא טפי דנשמע מינה דאפי' באיסור דרבנן שיש לו שורש דאורייתא מבטלין לכתחילה עכ"ל. ול"נ דאפילו אם נפרש כן בדברי הרמב"ם מ"מ אינו כדעת התוספות ממש דהא בשר עוף בחלב לדברי התוספות חשיב יש לו שורש מן התורה כיון דאיכא בשר דאסור בחלב מדאורייתא ולא דמי למוקצה שאין לו עיקר בדאורייתא כלל וכ"כ בהדיא בפ"ק דביצה (שם) דתרומה כיון דאיכא שום דבר דאורייתא כגון דגן תירוש ויצהר אפי' במקום שאינו אלא דרבנן כגון בשאר פירות אין מבטלין וכתבו הגהות מיימון בפי"ו מהמ"א דיין נסך שלא נאסר אלא ע"י כח הנכרי אינו אוסר אלא בס' ואין מבטלין אותו לכתחילה דהוי כאילו יש לו עיקר מן התורה כיון דכתיב (דברים ל״ב:ל״ח) ישתו יין נסיכם:
יא סָעִיף א ומ"ש רבינו בזה בשם הרשב"א הנה בת"ה הארוך כתב ומיהו באיסורין שעיקרן מדרבנן כבישולי נכרים וכיוצא בה אם נפלה לפחות מס' מרבה עליה לכתחילה ומבטלה דגרסינן בפ"ק די"ט עצים שנשרו מן הדקל וכו' והא קא מבטל איסור לכתחילה וכו' ומשני ה"מ בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלין ודוקא בשנפל האיסור לתוך ההיתר ואין בהיתר כדי לבטלו כי ההיא דעצים שנפלו לתוך התנור אבל ליטול איסור דרבנן ולערבו תוך היתר מרובה כדי לבטלו לא ואפי' להוסיף על ההיתר כדי לבטלו לא אמרו אלא באיסורין שעיקרן של דבריהם בלבד וכמו שאמרנו ויש מי שאומר דאיסורין דרבנן שאין להם עיקר מדאורייתא כבישולי נכרים וגבינתם שאין להם עיקר מדאורייתא אלא משום גזרה בלבד ותרומת ח"ל וחלת ח"ל מערבין אותו לכתחילה בידים בתוך רוב של היתר ואוכלין אותם ויש לו קצת על מה שיסמוך מדאמרינן בפרק עד כמה (בכורות כז.) תרומת ח"ל מבטלה ברוב ויש מי שאומר שאין מקילין כן לבטל איסור לכתחילה אפילו באיסורין של דבריהם שאין להם עיקר בדאורייתא. ובתרומת ח"ל הוא שהקלו יותר משאר איסורין וכ"כ הרמב"ן ורבינו שמשון כתב בפ"ב דחלה שאפילו לבטלה ברוב לא אמרו אלא לכהן טמא אבל להתירה לזרים לא נמצאו ג' דינין בביטול האיסורין הא' איסור תורה אפילו שיעורו דרבנן אע"פ שנפל לתוך היתר שאין בו שיעור לבטלו אין מוסיפין עליו היתר כדי לבטלו ואצ"ל שאין מערבין אותו בידים כדי לבטלו עבר ובטל או שרבה עליו אם בשוגג מותר ואם במזיד אסור למי שנתבטל בעבורו איסור של דבריה' שיש לו עיקר בדאורייתא אין מערבין אותו בידים כדי לבטלו ואם עשה כן מזיד אסור אבל אם נפל מעצמו ואין בהיתר כדי לבטלו מרבה עליו ומבטלו. איסור של דבריהם שאין לו עיקר בדאורייתא כתרומה וחלת ח"ל מערבין ומבטלין אותם ברוב לכתחילה וי"א שלא אמרו כן אלא בתרומת וחלת ח"ל אבל לא בשאר האיסורים ויש לחוש לדבריהם ע"כ וגם בת"ה הקצר פסק שיש לחוש לדבריהם הלכה למעשה. ומ"ש דגבינות הנכרי' אין לו עיקר בדאורייתא כתב רבינו בשמו דשמנו של גיד נמי אין לו עיקר מדאורייתא ובאמת שעל הרשב"א עצמו אני תמה שכתב בת"ה הקצר איסור של דבריהם שיש לו עיקר בתורה כגבינה של נכרים שאסרו משום חלב טמא וכשמנו של גיד שאסרו משום גיד ובארוך כתב דגבינת הנכרים אין לו עיקר מדאורייתא וכמ"ש בסמוך ואח"כ מצאתי לו ז"ל שכתב בשאר א' דשמנו של גיד נאסר משום לתא דגיד או משום לתא דחלב לא מיקרי אין לו עיקר בדאורייתא אבל גבינה של נכרי אפי' שחששו לתערובות איסור של תורה אינה אלא גזירה וא"כ מ"ש רבינו כאן דשמנו של גיד אין לו עיקר מן התורה הוא שלא בדקדוק ומ"מ לענין הדין אין נפקותא בדבר שכבר העלה שראוי לחוש לדברי המחמירין וא"כ כל איסורים של דבריהם שוים הם חוץ מתרומה וחלת ח"ל ויש לתמוה על רבי' שכ' בשם הרשב"א דדבר שעיקרו מדרבנן שנתערב בהיתר מוסיף עליו ומבטלו ומאחר שאע"פ שהוא סבור כן כתב שיש לחוש לדברי האוסרים לא הו"ל לרבינו לכתוב בשמו סתם להיתר:
יב סָעִיף א וא"א הרא"ש ז"ל כתב דאפי' איסור דרבנן אסור להוסיף עליו ולבטלו וכו' כ"כ בפ"ק דביצה וכ"כ הגהות מרדכי בפרק כ"ה ונראה שטעמם מדאמרינן התם בתר דשני ה"מ בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלין ולרב אשי דאמר כל דבר שיש לו מתירין אפילו בדרבנן לא בטיל מאי איכא למימר ומשני ה"מ היכא דאיתא לאיסורא בעיניה הכא מיקלי קלי איסוריה ומשמע ליה דכי מפליג מעיקרא בין דאורייתא לדרבנן אמסקנא סמיך לומר דדוקא בדקלי איסוריה הוא דמבטל בדרבנן וכתב בתה"ד סימן נ"ד שכן נהגו כתב בא"ח יש מתירים לבשל בקדירות ישראלים האוכלים גבינות הנכרי אם הם מקונחות יפה ויש אוסרים ונראים דבריהם עכ"ל: כתב בהגהות ש"ד דהא דקי"ל כל האיסורים שריבה עליהם שוגג מותרים דוקא בדבר יבש יש לנהוג הכי אבל לא בדבר לח או שיש בו נתינת טעם דקי"ל חתיכה עצמה נעשית נבילה וצריכה כדי ביטול הכל ואפילו נתרבה בשוגג כדמוכח בכמה דוכתי עכ"ל וזה נראה כדבר פשוט דלמ"ד חתיכה עצמה נעשית נבילה וצריך ס' כנגד כל החתיכה אפי' נתרבה בשוגג קאמר ומיהו בסי' צ"ב כתבתי שי"א דלא אמרו חתיכה עצמה נעשית נבילה אלא באיסור הבלוע בחתיכה אבל לח בלח כגון יין ביין או מים במים או יבש ביבש כגון המדומע והמחומץ לא ושי"א שלא אמרו חתיכה עצמה נעשית נבילה אלא בדברים המתבשלים דוקא או צונן לתוך חם שאף הוא דרך בישול ושם נתבארו סברות הפוסקים באי זה איסור אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה:
יג סָעִיף א איסור שנתבטל כגון שהיה ס' כנגדו וניתוסף אח"כ מן האיסור וכו' עד סוף הסימן כ"כ הרא"ש בס"פ ג"ה ואעתיק לשונו בסוף סימן ק"ט בס"ד וכתב הר"ן בפרק בתרא דע"ז (עג.) אהא דאמר רב דימי א"ר יוחנן המערה יין נסך מחבית לבור אפי' כל היום כולו ראשון ראשון בטל ופסקו הפוסקים דלית הלכתא כוותיה ודעת הראב"ד דאע"ג דלית הלכתא כוותיה לענין יין ביין ומיהו גבי יין במים ומים ביין וכן לכל איסור שנימוח כגון חלב ודם וכיוצא בהם הילכתא כוותיה שאם יפול האיסור לתוך היתר מעט מעט שאין בו נ"ט בשעת נפילה אע"פ שנפל בו איסור כל היום כולו מותר דראשון ראשון בטל וכיון שנתבטל הרי הוא היתר גמור ולא די לו שאינו מצטרף עוד לאיסור אלא אף להיתר מצטרף לבטל איסור הנופל בו לאחר מכאן אבל הרמב"ן כתב דאפילו בשאר האיסורין לא אמרינן ראשון ראשון בטל אלא אם נפל בהיתר איסור מועט אע"פ שנתבטל מחמת מיעוטו אם חזר ונפל שם איסור שבצירופו של ראשון יש בו כדי נ"ט נאסר היתר זה דהאי דחינן לדרב דימי דלא אמרה ר' יוחנן וכיון דאידחיא לה לגמרי אידחיא וליתא כלל וטעמא דמילתא משום דטעמא לא בטיל ואפילו במין במינו דליכא למיקם אטעמא כיון שהשיעור שיש בו כדי ליתן טעם בכנגדו שלא במינו אסור ואצ"ל באיסור המקלח אלא אפילו דמיקטף אסור דחוזר וניעור וראיות שתי הסברות וטענותיהם כתב שם הר"ן בארוכה ודעתו ז"ל כדעת הרמב"ן מפני שהתוספות כתבו שם בפשיטות דכל שבא לכלל נ"ט חוזר וניעור והרשב"א ג"כ בת"ה הביא מחלוקת זה והעלה שכדברי הרמב"ן ז"ל עיקר: ודע שאע"פ שהסכמות הפוסקים בדין זה שלא כדברי הראב"ד אין לדחות מפני כך מ"ש רבינו בסוף סימן צ"ח כל שיש ס' כנגד האיסורים מבטלים אותו אפילו אין הס' כולו היתר וכו' דמשמע משום דאיסור מצטרף להיתר לבטל את האיסור דשאני התם שהם ב' מיני איסור הילכך כל אחד מצטרף עם ההיתר לבטל את חבירו אבל היכא דשניהם מין א' כי הכא מצא מין את מינו וניעור ובהכי ניחא שרבינו אע"פ שכתב ההיא דסי' צ"ח לא נמנע מלכתוב זו וכן הרא"ש פסקה לההיא דסימן צ"ח בתשובה ופסקה לזו בפרק ג"ה חתיכת איסור בששים דהיתר ולא הכיר בה עד שנפלה אחרת הרי זו אסורה אם אין בהיתר כדי לבטל שתיהן אבל אם הכיר בה וידע שיש בהיתר לבטלה אפילו אם נפלה אחרת אין צריך ביטול כנגד שתיהן דתנן פ"ה דתרומות סאה תרומה שנפלה לתוך ק' של חולין ולא הספיק להגביהה עד שנפלה אחרת ה"ז אסורה ור"ש מתיר ומסיים בתוספתא בד"א כשלא ידע בה ואח"כ נפלה אבל ידע בה ואח"כ נפלה ה"ז מותרת ע"כ לשון המרדכי בפרק הגוזל עצים. וכ"פ הרמב"ם בפי"ג מהלכות תרומות וכ"כ בפי' המשנה ורבינו שמשון פירש בשם הירושלמי בהיפך דלא איפליגו אלא בידע בה אבל בלא ידע בה לכ"ע אסור וגם הביא תוספתא זו ומסיים בה וחכ"א הרמתה מקדשתה והראב"ד גם כן חלק על פסק הרמב"ם ונ"ל דאפילו להרמב"ם אין ללמוד בזה מתרומה לשאר איסורין מדלא הביא דין זה בהמ"א: ב"ה ועיין במ"ש בסימן צ"ד ובס"ס ק"ט: כתב הריב"ש בתשובה סימן שמ"ט בשם הראב"ד דקדירה שבלעה טיפת דם או חלב מבטלין אותו לכתחילה כיון שא"א לבא לידי נתינת טעם לעולם למיעוטו וכן נמי אם בלעה יותר כל שנפל לכלי שאין רגילין להשתמש בו אלא בתבשיל מרובה שלא יבא לידי נתינת טעם אבל אם נפל בכלי שאפשר להשתמש בו תבשיל מועט ליתן טעם האיסור לתוך התבשיל אסור לבטלו לכתחילה גזירה אטו תבשיל מועט שיהא בו נתינת טעם עכ"ל וכתב רבינו דברים אלו בסי' קכ"ב בשם הרשב"א:
א סָעִיף א חתיכת נבילה שיש בה בשר ועצמות וכו' דעת הי"א דהכי משמע בפ' ג"ה דילפינן מזרוע בשילה דאיכא בבשר ועצמות בזרוע אחד מס' בבשר ועצמות שבאיל כדפרישית בריש סימן צ"ח ורבינו שמשון נסמך על הירושלמי פ"ק דערלה דקאמרינן דאף קליפי איסור מעלין את האיסור ותלמודא דידן לא נקט זרוע בשלה אלא לסימנא בעלמא דאסמכתא היא. והר"ן כ' דהירוש' מיירי בעצמות וקליפות יבשים ותלמודא דידן איירי בעצמות הלחין ובא"ו הארוך כתב דעת הי"א ע"ש הא"ז וכתב אע"ג דעצמות היבשים אינם בר אכילה מ"מ הבישול מוציא מהם לחלוחית וטעם ע"כ מיהו בהגהת ש"ד סימן מ' וסימן נ"ה כתב ע"ש הא"ז בסגנון אחר וז"ל עצמות של איסור אינן מצטרפות לאיסור אבל עצמות של היתר מצטרפות להיתר אבל אין לצרף עצמות של איסור עם ההיתר לבטל האיסור ואם שום אדם יתיר זה לא עבר על דברי חכמים אבל אין נכון להתיר כולי האי א"ז בפ' ב' דע"ז עכ"ל ולפ"ז אם נפלו עצמות של איסור בלא בשר נבילה לתוך קדירה של היתר א"צ ס' לבטלן וה"ר ירוחם כתב סברא רביעית ע"פ הר"א מאסמעל דאפי' עצמות ההיתר אין לצרף להיתר אלא במין במינו ולא במין בשאינו מינו. ויש להקשות לדידן דקי"ל כר"ת ור"י דבכל שאר איסורין אמרי' חנ"נ אם כן עצמות האיסור שהן דבוקין בבשר קבלו תחלה טעם האיסור מבשר נבילה קודם שמתפשט לשאר חתיכות ההיתר שבקדירה כדין כל שאר איסור הדבוק וכמ"ש במרדכי ספג"ה ע"ש הא"ז שפסק הלכה למעשה בחתיכה שהחלב דבוק בה ואין באותה חתיכה ס' נגד החלב שבה דצריך ס' נגד כל החתיכה ולמה כתב הא"ז שעצמות האיסור יכול לצרפן עם ההיתר ולא עבר על דברי חכמים הלא כבר נ"ל ולהרא"ש ורבינו דס"ל כה"ר אפרים ניחא דס"ל דעצמות האיסור מצטרפין עם ההיתר ולא אמרינן חנ"נ בשאר איסורין ומ"ה כתב ג"כ דאם נתבשלה תחלה וכו' דשמא נתמעט בשר הנבילה בבשולו וכו' ולא כתב מטעם חתיכה נ"נ אבל להא"ז דס"ל כר"ת ור"י קשיא וי"ל דפשיטא הוא דהיכא דידעינן שיעור הבשר כמה היה א"צ לשער אלא כנגד הבשר ואף על פי שהעצמות דבוקין בבשר נבילה וקבלו תחלה טעם הבשר אפ"ה אין גוף העצם שחשוב כעץ נאסר וא"צ לשער כנגדו דלא אמר ר"ת ור"י אלא בחתיכה ודבר מאכל שיש לו טעם בעצמו דאם קבלה טעם של איסור חתיכה עצמה נ"נ וצריך ס' כנגד כל החתיכה אבל לא בעצמות ועץ ומתכות וכ"ח שאין לו טעם מעצמו ויש להקשות ע"ז מהא דא"ר חנינא כשמשערין משערין ברוטב ובחיפה ובחתיכות ובקדירה א"ד בקדירה עצמה ופי' הר"ן ע"ש רש"י דבקדירה עצמה היינו בחרסי הקדירה וכו' אלמא דחף החרסין נחשבין לצרף אותם כדי לבטל האיסור ולאו קושיא היא דלבטל האיסור ודאי מצטרפין שהרי הביטול הוא לפי שהאיסור מתפשט בכל החתיכות ובכל מה שיש בקדירה שאין בו כדי ליתן טעם אם כן גם בגוף החרס מתפשט שהרי גם החרס הוא בולע קצת האיסור ע"י בישול ועל ידו מתמעט טעם האיסור בחתיכות ורוטב שבקדירה אבל איפכא שיהא גוף החרס מצטרף לאיסור לאסור התבשיל הוא דבר שאין לו שחר וכבר כתבתי בסימן הקודם שיש לתמוה על דברי מהרמ"א בת"ח ובש"ע שנראה מדבריו שגוף החרס נ"נ וצריך לשער כנגדו ועוד יש לתמוה דבדין העצמות פסק כהרא"ש דעצמות האיסור מצטרפין אל ההיתר ולמאי דקיי"ל כר"ת ור"י דבשאר איסורין חתיכה נ"נ הי"ל לפסוק דהעצמות האיסור מצטרפין אל האיסור דכיון שהם דבוקים בבשר קבלו תחלה טעם האיסור ונ"נ ואיהו סובר דאף בדבר שאין לו טעם מעצמו אמרינן נמי חתיכה עצמה נ"נ וצ"ע. ולא קשיא למאי דיליף שיעור ששים מזרוע בשילה דעצמות ובשר הזרוע הוי אחד מששים הלא העצמות אינן נעשין נבילה כיון שאין להם טעם מעצמן דכבר כתב הר"ש דסימנא בעלמא הוא. ולענין הלכה הנה מהרא"י בהגהת ש"ד סימן כ"ה כתב כהרא"ש אבל בא"ו הארוך כלל כ"ח כתב כסברת י"א ע"ש הא"ז ובכלל ל"ז סימן י"ג פסק דהכי נהגינן לבטלן וה"ר מהר"ש לוריא ז"ל פסק כהגהת ש"ד ע"ש הא"ז שאין להקל כולי האי לצרף עצמות האיסור עם ההיתר אבל אם התיר לא עבר על דברי חכמים. ולפעד"נ דיש להחמיר בעצמות הרכין של איסור לצרפן עם האיסור והכי איתא בהגהת ש"ד סימן מ' וז"ל ואם נתבשל עצם בחלב או עצם של טריפה בתבשיל בשר או בבשר נראה אם נתייבש העצם הוי כעץ בעלמא ואם יש בה לחלוחית אז צריך ששים וכו' וכך נראה עיקר:
ב סָעִיף א ומ"ש אבל אם נתבשלה תחילה וכו' עד כשנתבשלה לבדה איכא למידק דלמה שינה הלשון דהו"ל לומר כשנתבשלה תחלה ויש ליישב דבא להורות דהיכא דלא ראה האיסור כשהיא חיה התם הוא דלא סגי בס' כנגד הבשר דשמא נתמעט בשר וכו' אבל אם ראה האיסור כשהיא חיה אז ודאי סגי בס' כנגד הבשר שראה בעוד שהיתה החתיכה חיה ואין כל זה אלא כשנתבשלה לבדה אבל אם נתבשלה תחילה עם שאר חתיכות איסור אז אפילו ראה לאיסור כשהיא חיה לא סגי בס' כנגד הבשר דשמא משאר חתיכות איסור נתמעט בשר הנבילה ונכנס בעצמות של חתיכה זו ודו"ק:
ג סָעִיף א ומשערין ההיתר ואיסור כמו שבא לפנינו וכו' זהו לשון רש"י ז"ל והרשב"א והר"ן פירשו דוקא בשלא ראינו האיסור בשעת נפילתו דאם ראינוהו בשעת נפילתו ולא נתמעט בשיעור אחד עם ההיתר כגון זה מצטרפין ההיתר שנבלע בקדירה למה שבתוכה ומשערין האיסור בשעת נפילתו לתוך ההיתר ע"כ ודקדק הר"ן לומר ולא נתמעט בשיעור אחד עם ההיתר דאי נתמעט בשיעור אחד אין תועלת בצירוף דכי היכי דאין ס' בהיתר כנגד האיסור כמה שהוא עתה כך לא יהא ששים בצירוף עם הבלוע אבל בשלא נתמעט בשיעור אחד דמן ההיתר נתמעט הרבה יותר מס' כנגד האיסור שנתמעט בענין שאם תצטרף הבלוע של היתר אל ההיתר שבקדירה ובלוע האיסור אל האיסור יהיה ס' נגד האיסור אע"פ דעתה כמו שהוא בא לפנינו אין ס' בהיתר נגד האיסור שבקדרה אין האיסור חוזר לאסור את ההיתר והוא הדין אם לא נתמעט האיסור כלל כי אם ההיתר לבדו נתמעט אלא אורחא דמילתא הוא ששניהם נתמעטו וקאמר דאפילו הכי מצרפין הבלוע בקדירה להתיר אילו היינו רואין את האיסור בשעת נפילה. אכן תימה גדולה למה לנו להקל בשלא ראינוהו כשנפל ושמא היה האיסור הרבה ונימוח והוא בתוך התבשיל ונותן טעם ואע"פ שיש עתה ס' כמו שהוא בא לפנינו דילמא לא היה ששים בשעת נפילה וספק דאורייתא לחומרא כי היכי דאזלינן לחומרא בנשפך במין בשא"מ ואפשר דכיון דלא אתחזק איסורא שהיה האיסור הרבה תלינן לומר דכי היכי דעכשיו איכא ס' בהיתר מסתמא גם קודם שנימוח ונצטמק היה נמי ס' ותו דהבישול גורם הרבה להצטמקות ולהבלעת רוטב של היתר בקדירה ממה שגורם להצטמקות ולהמחות גוף האיסור שהוא יבש מיהו קשה שבכל פי' רש"י שבידינו כתוב אם ראינוהו כשנפל שם וכו' והר"ן כתב דנראה שיש ט"ס בפירושים וזה דוחק גם קשה שהרא"ש ורבינו לא הזכיר חילוק זה גם בסמ"ג כתב בסתם ולפי הנראה דמפרשים דברי רש"י כפשטן דדוקא בראינו כשנפל שם דאילו לא ראינו הכל אסור אפילו יש עתה ס' בהיתר דדילמא מתחלה היה פחות אלא שנצטמק ובספק דאורייתא אזלינן לחומרא כדפי' אלא בראינו שנפל קאמר ולא קשיא דא"כ למה כתב רש"י דלא משערינן במאי דבלעה מן ההיתר לפי שאף האיסור נבלע ונתמעט מכמות שהיה עכ"ל ומה בכך ס"ס נוכל לשער האיסור שנפל כנגד ההיתר שהיה באותה שעה די"ל דדעת רש"י הכי הוא הניחא אם לא היה האיסור נתמעט היה הדין לשער במאי דנבלע ההיתר בדופני הקדירה כאילו היה בעין בתוך הקדירה שהרי בע"כ הבלוע מן ההיתר הוא ולא מן האיסור כיון שלא נתמעט אבל מאחר שגם האיסור נתמעט מאן לימא לן דעיקר בליעת הקדירה מן ההיתר ודילמא עיקר הבליעה מן האיסור אבל ההיתר עיקרו כלה ואבד מחמת האור הלכך משערי' כמו שהוא בא לפנינו דאם יש עתה ס' בהיתר כנגד האיסור שבתוכו לא חיישינן למה שנתמעט מן האיסור מה נפשך דאם מה שנתמעט כלה ואבד מחמת האור פשיטא דמותר ואם הוא נבלע בדופני הקדירה או אפי' הנימוח עדיין הוא בתבשיל כבר בטל קמא קמא שנימוח שהרי מתחילה היה ג"כ ס' בהיתר כנגד כל האיסור דאם לא היה ס' מתחילה פשיטא דכבר נאסר ושוב אינו חוזר להיתירו אלא היה ס' וקמא קמא שנימוח נתבטל אבל אם אין ס' עתה בהיתר כמו שהוא בא לפנינו ולא יועיל לו צירוף בליעת ההיתר לבטל האיסור אלא האיסור הוא אוסר עכשיו את ההיתר אעפ"י שהיה מתחילה ס' בהיתר בשעה שנפל כנ"ל וקצת ראיה ממה שפי' ב"י בסימן צ' לדברי הרמב"ם בפ"ט גבי כחל דאין משערין אלא כמות שהוא בעת שנתבשל לא כמות שהיה בשעה שנפל עכ"ל ופי' ב"י דכתב כך בכחל וה"ה בשאר איסורים וכדאמרינן בההוא כזיתא דתרבא וכו' דמשערינן כמו שהוא בא לפנינו לא כמו שהיה בשעה שנפל דאלמא דמיירי בראינו בשעה שנפל ואפ"ה לא משערינן אלא כמו שהוא עתה בא לפנינו וכך הוא דעת הסמ"ג והרא"ש ורבינו שכתבו דברי רש"י בסתם וכדפי' ועיין במ"ש בסימן צ' ליישב מאי דקשה לפי' ב"י לשם: כתב המרדכי סוף פג"ה דגם כשבשלו איסור בקדירה כגון דג טמא או שרץ או חתיכה נבילה אפילו מצא האיסור והכירו וזרקו לחוץ אפ"ה בעינן שיהא בהיתר ס' כנגד האיסור כולו דהא לא ידיע כמה נמחה מן האיסור ורואין כאילו נמחה כולו ואע"פ שרואה עתה גדול ועב כמו מתחילה מ"מ נמחה ונפלט שומנו וחזר ובלע ונפח מן ההיתר עכ"ל וכ"כ בסה"ת בסימן מ"ח ונראה דדוקא בחתיכת איסור אבל חלב צלול או קרוש ונימוח לגמרי בתבשיל וצף למעלה יכול להסירו בענין שלא ישאר בקדירה כלום ושרי וכבר התבאר דין זה לעיל בסי' צ"ח:
ד סָעִיף א כתב בס' המצות וכו' כ"כ סמ"ג לאוין סימן ק"מ דף נ"ב וסמ"ג סימן רי"ג והוא מדברי סה"ת סימן ע"ח ולטעמייהו אזלי דבכל האיסורים אמרינן חתיכה עצמה נ"נ וס"ל נמי דאף בלח בלח חנ"נ ואין חוזר להיתירו כיון שנאסר הלכך אפילו ריבה עליה בשוגג באיסורו עומד אבל רבינו השיג עליו דאף לטעמייהו דבכל איסורין נ"נ מ"מ בלח בלח כשחזר והוסיף עליו חוזר וניעור להיתירו דלא אמרינן לדידהו אפשר לסוחטו אסור אלא בחתיכה שבלע איסור אבל לא בלח בלח שאינו אלא התערובות והלכך כשהוסיף עליו היתר מצטרפין יחד ומותר ועיין בב"י בסימן צ"ב הביא מחלוקת הפוסקים בדין זה גם בסימן ק"ו כתב חילוק זה בדברי הרשב"א ע"ש ולפע"ד נראה דאע"ג דנהגינן כר"ת ור"י דחנ"נ אף בשאר איסורין דוקא בחתיכה אבל בלח בלח יש להקל בשאר איסורין וע"ל בסי' צ"ב סוף סעיף י"א:
ה סָעִיף א ואין לחוש שמא כיון להרבות במזיד וכו' כך הוא הלשון בספרי יורה דעה כתיבת יד וכך הובא הלשון בא"ו הארוך כלל כ"ד וה"פ דאין לפרש דעת סה"מ דלכך צריך החכם לחקור אחר נתינת מים דשמא יהא נודע לו אחר החקירה שכיון להרבות מזיד ויאסרנו וקאמר רבינו דהא ודאי אין לנו לחוש לזה ולחקור עליו דאם באנו לחוש לריבה במזיד גם לא נאמין לו מה שאומר שלא ריבה. ומ"ש בספרי הדפוס ואין לחוש שמא יבואו לרבות במזיד וכו' הוא טעות:
ו סָעִיף א ומ"ש רבינו אבל המכוין להרבות וכו' התרעם ב"י על דבריו אלה שאין זה מן ההשגה שהשיג על סה"מ ולפע"ד שגם זה מן ההשגה והוא דדעת רבינו הניחא אם היה צד היתר אף אם כיון להרבות במזיד היה ראוי לחכם לחקור ולומר לשואל הודיעני אם הרבית במים במזיד לאחר שנפל שם האיסור כי יש צד היתר להרבות במזיד דהשתא למה לא נאמין לו אם אומר שלא ריבה במזיד אבל כיון שאין צד היתר אם ריבה במזיד וא"כ אם יחקור החכם ויאמר לשואל הודיעני אם הרבית מים במזיד דכיון דאסור לעשות כן התבשיל הוא אסור ואם הוא בשוגג הוא מותר השתא ודאי לא נאמין לו מה שאומר שלא ריבה דירא לומר שריבה מזיד ועבר על איסור דאסור להרבות במזיד ולפיכך מסיים רבי' בהשגתו אבל המכוון להרבות וכו' לומר דכיון דאין שום צד היתר להרבות במזיד אפילו מין במינו וההיתר רבה על האיסור דבטל מדאורייתא וא"צ ס' אלא מדרבנן א"כ אין לנו לחוש ולחקור עליו דלא נאמין לו מה שאומר שלא ריבה ולכן מסיים עוד בדברי הרמב"ם דלמבטל עצמו וכו' אין היתר ואפילו באיסור שאין עיקרו אלא מדבריהם וגם נפל מעצמו ונתערב בהיתר אסור להוסיף עליו במזיד ואם עבר והוסיף במזיד אסור לדעת הרא"ש דלא כהרשב"א א"כ אין לחכם לחקור אחר זה כיון שאין שום צד היתר לשום איסור אם הוסיף והרבה במזיד ולא נאמין לו מה שאומר שלא ריבה מיהו אין השגת רבינו מכרחת לסתור דעת סה"מ דאיכא למימר דאם לא יחקור החכם אחר זה יבואו לרבות במזיד דכיון שהחכם יתיר להם בסתם אם יש בקדירה ס' ולא יחקור יאמרו שמותר להוסיף במזיד ואין בזה איסור אבל כשהחכם יחקור אחר זה הנה יודעים שיש איסור בדבר ולא ירבו עוד במזיד גם עכשיו אינן רשעים לומר שלא ריבה אם ריבה במזיד אלא יודה ויאמר סבור הייתי שמותר להרבות. ועי"ל דס"ל לספר המצות דהא דקי"ל דכל האיסורין שבתורה שריבה עליהן בשוגג מותרין במזיד אסורין איתא בירושלמי דתרומות אהא דתנן בתרומות סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה וכו' דמיירי בדבר יבש והלכך בשוגג מותר אבל בדבר לח שיש בו נתינת טעם דחנ"נ ואפילו נתרבה בשוגג אסור והכי נקטינן כספר המצות דלא אמרינן בשוגג מותר אלא דוקא בדבר יבש וכך פסק מהרא"י בהגה"ת ש"ד סימן ל"ט והכי נהוג: הקשה ב"י מהא דקי"ל בשוגג מותרין במזיד אסורין דהיינו כרבי יוסי ור"ש דפ' הנזקין ובסי' ק"י כתב רבינו ע"ש פר"י דוקא נפלה אבל הפילה אפילו שוגג אסור אטו מזיד והיינו כר"מ ור' יהודה דפליגי אר' יוסי ור"ש ושמא י"ל דיש חילוק בין מבטל איסור למפיל אחד מהן לים דאע"ג דבמבטל לא קנסינן שוגג במפיל קנסינן עכ"ל ורצונו לומר דבנפל דתלינן למימר האיסור נאבד מן העולם יבא להקל ולהפילו ולתלות ולומר דמסתמא האיסור הוא דנפל. אבל במבטל שהאיסור נשאר שם לא חיישינן שיבא לבטלו במזיד ומ"ה בנפלו ונתפצעו שהאיסור נשאר שם לא חיישינן ולא קנסינן שוגג אטו מזיד. ועוד י"ל דבמבטל דאסור מן התורה לבטל במזיד כמ"ש הרשב"א ע"ש הראב"ד דמדהתירה התורה בזרוע בשילה לבטל האיסור לכתחילה וקרינן ליה חידוש מכל דבכלל התורה אסור לבטל עיין עליו בית רביעי שער שלישי וכ"כ הר"ן משמו ומשם הרמב"ם בפג"ה אין להחזיקו ברשע לבטל במזיד לעבור איסור דאורייתא ולא קנסו שוגג אטו מזיד. אבל בסימן ק"י דהתערובות בטל ברוב מדאורייתא אלא דחכמים החמירו בדברים חשובים החמירו ג"כ לקנוס שוגג אטו מזיד דאם נתיר בשוגג יבא להפיל גם במזיד כיון דאינו אלא איסור דרבנן. מיהו התוס' גבי זרוע בשילה כתבו דאין איסור לבטל איסור בהיתר במזיד אלא מדרבנן וצריך ליישב כמ"ש תחילה ובא"ו הארוך כלל כ"ד תירץ דדברי רבינו שבכאן איירי שבטל בשוגג קודם שנודע התערובות הלכך לא קנסו שוגג אטו מזיד ובסימן ק"י איירי במפיל לאחר שנודע התערובות וכו':
ז סָעִיף א וכתב הרמב"ם דוקא למבטל עצמו וכו' כתב א"ו הארוך דוקא אסור לו למכרו לאחר אע"פ שקודם הביטול היה מותר למכור האיסור לנכרים מ"מ עכשיו שמכרו לישראל לאכילה הוא נהנה בתוספת זה להתירו אף לאכילה אלא צריך ליתנו לאחר בחנם שאז לא נהנה ממעשיו הרעים עכ"ל ונ"ל דאם כיון מתחילה לבטל כדי לתת לאחר בחנם אסור ליתנו לו אלא דוקא לאחריני שלא היה דעתו עליו מתחילה:
ח סָעִיף א וכתב הרשב"א אבל דבר וכו' תימה שהרי בת"ה הקצר כתב להדיא דגבינה שיש לו עיקר מן התורה שאסרו משום תערובות חלב טמא ושומנו של גיד שאסרו משום גיד אין מערבין אותו בהיתר וכו' ע"ש בית ד' שאר שלישי ובארוך שם לא כתב דגבינה אין להם עיקר מן התורה אלא לסברת י"א וכן בקצר בית ד' שער א' שכתב דגבינה אין לו עיקר מן התורה מקרי אינו אלא לגדולי המורים שהזכיר שם על סברת הרשב"א עצמו הוא דיש לו עיקר מן התורה ותו קשה דשמנו של גיד שהוא אסור משום לתא דגיד או משום לתא דחלב דהוי דאורייתא לד"ה יש לו עיקר מן התורה מקרי כמבואר בת"ה הארוך בית ד' שער א' לכן נראה דט"ס הוא בדברי הרשב"א שהעתיק רבינו וכצ"ל אבל דבר שעיקר איסורו אינו מדרבנן אלא מן התורה כגון גבינה וכו': כתב ב"י ויש לתמוה על רבינו שכתב בשם הרשב"א דדבר שעיקרו מדרבנן שנתערב בהיתר מוסיף עליו ומבטלו ומאחר שאף על פי שהוא סבור כן כתב שיש לחוש לדברי האוסרים לא הו"ל לרבינו לכתוב בשמו סתם להיתר עד כאן לשונו ולא דק דהרי הרשב"א אינו מחלק בין איסור שעיקרו מן התורה לעיקרו מדבריהם אלא לענין בטול ברוב לכתחילה ועל זה כתב דיש לחוש לדברי האוסרים אבל בנפל להיתר מעצמו מותר להוסיף באיסורים של דבריהם אפילו יש להם עיקר מן התורה ומכ"ש בשאין להם עיקר מה"ת ואף למאי שהגהתי בדברי הרשב"א ל"ק ולא מידי שלא כתב להוסיף אלא היכא שנפל מעצמו:
ט סָעִיף א ומ"ש והרא"ש כתב דאפילו איסור דרבנן וכו' עד ולא התירו אלא בעצים וכו' כ"כ במרדכי הארוך ע"ש רבי' שב"ט פ"ק דביצה דבדרבנן לא שרי להוסיף אלא היכא דליתא לאיסורא בעיניה ובאיסורא דאורייתא אין להוסיף אפילו ליתיה לאיסורא בעיניה כגון עצי אשירה וערלה וכלאי הכרם וכתב עוד שם דלראבי"ה נראה דבדרבנן היכא דלא הוי דשיל"מ מבטלין לכתחילה אפילו איתא לאיסורא בעיניה שלא הוצרך התלמוד לחלק ביניהם אלא לרב אשי דאמר דשיל"מ אפי' בדרבנן לא בטיל וה"מ בדבר שהוא מדרבנן ואין לו שורש מן התורה דוגמתו בפירוש וליכא למיגזר אבל סתם יינם שהוא מדרבנן כיון דכתיב ישתו יין נסיכם והוא שנתנסך בפירוש לע"ז אין מבטלין לכתחילה אפי' סתם יינם ולא דמי למוקצה שגזרו משום הוצאה שאינו דומה לו עכ"ל וכך פסק באגודה פ"ק דביצה בסתם כראבי"ה וכך ראה ר"י א"ז הלכה למעשה מרבינו שמחה שהתיר להוסיף על מי חלב כמ"ש בהגהה ש"ד סי' ל"ט והגהה מיימוני פט"ו מהמ"א מיהו במרדכי פ"ק דביצה כתב ע"ש רשב"ם דבמידי דאכילה אין מבטלין האיסור ומהרא"י בת"ה סוף סי' נ"ד ובהגהה ש"ד סי' ל"ט פסק כהרא"ש ורשב"ט וכן הוא בא"ו הארוך כלל כ"ד סי' י' והכי נהוג:
י סָעִיף א איסור שנתבטל וכו' כ"כ הרא"ש ס"פ ג"ה והאריך ע"ש וכך הוא דעת ראבי"ה דאפילו נודע התערובות קודם שנפלה האחרת אפ"ה אסורה דלא כר' יואל אביו וכדכתב בהגהה ש"ד ריש סי' ל"ט ודלא כמרדכי פ' הגוזל עצים ופ' בתרא דע"ז וכ"פ מהרא"י בהגהת ש"ד לשם דסברא גדולה הוא דכיון דנתרבה האיסור הרי הוא הוכר ומרגישין הטעם וכו' עכ"ל:
א משמע דס"ל דהכי נקטינן וכן בהגש"ד כ"כ מהרא"י בדברי הרא"ש אמנם באו"ה כלל כ"ח בשם א"ז בדעת י"א וכתב כלל ל"ז דהבי נקטינן לבטלן גם בהג"ה אחרת מש"ד סימן מ' כתב דברי א"ז בגירסא אחרת שס"ל שאין עצמות איסור מצטרפין לא לאיסור ולא להיתר אמנם עצמות היתר מצטרפין להתיר וכתבו אם שום אדם יורה שעצמות של איסור מצטרפין להיתר לא עבר על דברי חכמים אבל אין להקל כולי האי עכ"ל:
ב וצ"ע למה כתב סתם דא"צ לחקור אח"ז דהרי לפי דבריו במקום שחנ"נ כגון בבשר בחלב צריכין לחקירה זו והיה לו לפרש ועוד דלפמ"ש לעיל סימן צ"ב אנו נוהגין בכל איסורים חנ"נ וא"כ אנו צריכין לחקור אחר חקירה זו בכל איסורים לפי דבריו אבל נ"ל דאין דבריו נכונים משום דהא דכתב רבינו דקי"ל כל האיסורים שריבה עליהן בשוגג מותרין קאי אכל איסורין אפילו בבשר וחלב אע"ג דלכ"ע חנ"נ ס"ל דאפ"ה אם ריבה שוגג אע"ג דאין ס' לבטל כל הקדירה אפ"ה שרו דמצרף כל ההיתר יחד לבטל האיסור הראשון שנפל הואיל ונתרבה בשוגג והא דאמרינן חנ"נ היינו אם ערבו במזיד דאז אמרינן חנ"נ ובעינן ס' נגד כל האיסור ואם לאו לכ"ע אסור אף לאחרים דלא מתכוין לבטל בגינייהו אלא לדידיה או למי שמכוין לבטלו בשבילו אפילו בלא חנ"נ אסור כדלקמן או איכא למימר דאף אם נתערב בשוגג איכא למימר חנ"נ ואע"ג דקי"ל כל איסורים שריבה עליהם שוגג מותרין היינו דוקא היכא דלא נודע התערובות קודם שריבה אבל לאחר שנודע התערובות לא מהני מה שריבה אח"כ ולכן אמרינן חנ"נ וזה התירוץ נכון וכ"כ באו"ה כלל ל"ז הא דמצטרף אם ריבה בשוגג היינו אם לא נודע בנתיים אבל אם נודע בנתיים אינו מצטרף ולכן צריך החכם לחקור אחריו עכ"ל ואין להקשות לפי דברי דא"כ למה כתב רבינו דא"צ לשאול הלא צריך לשאול שמא נודע בנתיים דאז לא מהני מה שנתרבה י"ל דס"ל דילמא לא חיישינן דמסתמא אילו היה נודע בנתיים מיד היה בא לחכם לשאול מה דינו והארוך שכתב דמטעם זו צריכין לשאול פ' כסמ"ג שצריך לשאול וכדי לתרץ דברי הסמ"ג שלא יקשה עליו הא דקי"ל כל האיסורין שנתרבו שוגג מותרין לכן חילק בין נודע בנתיים ולא נודע ובזה מתורצים דברי הספר המצות בלא תירוצו של ב"י ועוד נראה דאפשר דהטור מחלק בין הא דאמרינן חלב נעשה נבלה להא דאמרינן כל איסורין שריבה עליהם כו' כמו שמחלק בתשובות הרשב"א סימן תצ"ה שכתב דוקא אם נתערב לח בלח או יבש ביבש אמרינן דאם ריבה עליהם שוגג כו' אבל כל שאסור משום בלוע כגון איסור שנפל על החתיכה ויש בה בנ"ט ואח"כ נתרבה ההיתר לבטל אינו מועיל דאמרי' חנ"נ ואפשר לסוחטו אסור עכ"ל וכן היה נ"ל ליישב דברי הטור דכתב סתם דקי"ל כל איסורין שרבה עליהן מותרין משמע אף בבשר בחלב דלכ"ע חנ"נ גם כי לא ראיתי מרבותי מימי ששאלו אחר חקירה זו אע"ג דאנו נוהגין בכל איסורין חנ"נ אמנם בהגש"ד מצאתי בשם מהרא"י ז"ל דוקא בדבר יבש יש לנהוג הכי דאם נתרבה ההיתר מותר אבל לא בדבר לח דקי"ל חנ"נ עכ"ל ומשמע דכ"מ דאמרינן חנ"נ צריכים לשאול אחר החקירה זו והוא כדעת ב"י ותימא דלא נהיגי לחקור בדבר זה וצ"ל דאע"ג דמחמירים אם נודע שנתרבו ההיתר מ"מ לא מחמירין לחקור אחר זאת וע"ל סימן צ"ב באיזה דבר אמרינן חנ"נ:
ג וכתב באו"ה כלל כ"ד דה"ה באיסור דרבנן כתוב ואסור למוכרו לישראל אחר לאכלו דהא אסור ליהנות ממנו אע"ג דגם האיסור בעצמו היה מותר בהנאה ומותר למכרו לנכרי מ"מ לא ימכרם לישראל דלא יהנה הוא עצמו ממעשיו הרעים עכ"ל:
ד וכ"כ בש"ד ובארוך:
א סָעִיף א חתיכת נבילה כו' ורבינו שמשון כתב שאפי' עצמות האיסור מצטרפין עם ההיתר כו' (לפ שגם הן בולעים מן האיסור ומתפשט בו האיסור אבל אין בו לחלוחית שיאסרו ג"כ עכ"ה) והכי קי"ל. וקשה הא איסור דבוק הוא ונצטרך ס' נגד כל העצמות פשיטא לפי מ"ש רבינו המחבר לעיל גבי לב סי' ע"ב לק"מ דכתב דל"נ ליה לחלק באיסור דבוק דלא חיישינן שיהא זה העצם עם האיסור יוצא לחוץ לרוטב כמ"ש שם אבל לפי מאי דקי"ל דבאיסור דבוק משערינן בנדבק בס' וגם קיי"ל חתיכה עצמה נעשה נבילה קשה ונלע"ד שעצם זה אינו נוח לבלוע אע"פ שהוא דבוק אינו נבלע בתוכו יותר מבשאר חתיכות שבקדירה וכה"ג כתב מהרא"י גבי לב דמהני שעייתו שאינו מקבל מדמו שבתוכו יותר משאר חתיכות שבקדירה ודו"ק:
ב סָעִיף א וגוף הקדירה אינה מצטרפת לא עם ההיתר ולא עם האיסור נראה דה"ט דקדירה כבר היא בלוע מבישולין שבשלו בה מקדמת דנא ואפשר דלא בלעה עתה כלום משא"כ בעצמות. ואין להקשות לפ"ז קדרה חדשה שלא בלע כלום יצטרף דלא פלוג רבנן ועד"ר:
ג סָעִיף א בד"א בחתיכת נבילה שנפלה לקדירה כשהיא חיה פירוש החתיכה:
ד סָעִיף א אבל אם נתבשלה כו' עד דשמא נתמעט בשר הנבילה בבישולו ונכנס בעצמות. פי' אע"ג דאין החתיכה נ"נ לרבי' אפרים והרא"ש סגי בשיעור ס' נגד האיסור שנבלע בעצמות והיינו כמו שהיה האיסור מתחילה מ"מ כיון דלא ידעינן כמה היה ושמא נתמעט צריך ס' נגד העצמות:
ה סָעִיף א ומשערין ההיתר והאיסור כמו שבא לפנינו כו' ז"ל הגמרא בפג"ה דף צ"ז ע"ב א"ר חנינא כשהן משערין משערין ברוטב ובקיפה ובחתיכות ובקדירה א"ד בקדירה עצמה וא"ד במאי דבלעה קדירה ואיתא תו התם בדף צ"ח ע"א ההוא כזיתא דתרבא דנפל בדיקולא (פי' קלחת רש"י עכ"ה) דבישרא סבר רב אשי לשעוריה במאי דבלע דיקולא א"ל רבנן לרב אשי אטו דהתירא בלע דאיסורא לא בלע עכ"ל הגמ' ופליגי הני רבנן אההוא לישנא דמפרש משערין בקדירה היינו במאי דבלעה הקדירה וטעם פלוגתייהו נ"ל דההוא לישנא ס"ל הואיל וגוף האיסור זורקין לחוץ ואין צריכין לבטל אלא טעם האיסור שפלט אזלינן להקל ומצטרפין אף מה שבלוע בתוך הקדירה עד שיעלה לס' נגד האיסור דמסתמא לא פלט האיסור כ"כ הרבה שיעור כמות שהוא ועוד ט"א שהקדירה בהיתר נחסר לפנינו שהרי קדירה מליאה היתה ונחסרה משא"כ באיסור שלא ידענו אם נחסר או לא לפי שלא ידענו מתי נפל לשם האיסור שאילו היו יודעין היו זורקין אותו מיד לחוץ והנהו רבנן ס"ל דאין מחלקין בין איסור להיתר בהכי ולא משערין לבטל האיסור אלא במה שהוא בעין וכתב שם רש"י וז"ל וכיון דאפליגי לישנא ואיסורא דאורייתא הוא אזלינן לחומרא ולא משערינן בקדירה עצמה ועיקר הדבר כמות שהוא בא לפנינו משערינן ליה ולא משערינן במאי דבלעה קדירה מן ההיתר והיינו כרבנן דרב אשי:
ו סָעִיף א והרשב"א כתב בת"ה הארוך איכא דפסקו כהאי לישנא דאמר במאי דבלעה קדירה ומשערין אפי' במאי שהוא עומד ובלוע בתוך דופני הכלי וכדאמרינן התם האי כזיתא כו' אמרו ליה רבנן לרב אשי האי דיקולא דהיתרא בלע דאיסורא לא בלע אלמא דאי לאו דאיסורא בלע הוי משערינן בהיתרא דבלעה דיקולא לבטל האיסור הידוע דנפל לדוקולא כאילו התירא דבלע דיקולא בעין בתוך הקדירה ומסתברא דדוקא במין במינו דמדאורייתא חד בתרי בטל אבל מין בשאינו מינו דקיימא לו דכזית בכדי אכילת פרס ואפשר דאפילו עד ששים למאן דאמר טעם כעיקר דאורייתא אין הולכין בו להקל והלכך מסתברא דהלכה למעשה שאין משערין במין ושאינו מינו אלא כמו שבא לפנינו האיסור וההיתר שהוא עכשיו בעין בתוך הקדירה עכ"ל ר"ל שמע מינה מזה דיש סברא לומר דבלעה הקדירה ומשערין נגדה ולא אמרינן דקדירה ישינה אינה בולעת ואם בולעת פורתא האש חוזר ומוציאה וכיון דנשמע מזה דבלעה קדירה ונשאר הבלע בתוכה אלא שתאמר הרי גם איסור בלעה בזה ס"ל להני י"א דלא אמרו כן בגמרא אלא אמעשה שהיה שראו שנתמעט גם החלב אבל מסתמא דלא ידעינן תולין להקל ואמרינן דהאיסור עתה נפל ולא נתמעט וההיתר הוי ראינו לפנינו שנתמעט ממה שהיה בתחילה הקדירה מלא כשהניחוהו אצל האש. ועד"ר שבזה מיושב מה שהקשיתי שם ועל פי זה יתבארו דברי רבינו מ"ש ומשערין ההיתר והאיסור כמו שבא לפנינו הוא דעת רש"י ושאר פוסקים הסכימו עמו כמ"ש עוד בסמוך ובדרישה. ומ"ש הרשב"א כתב י"א כו' מבואר כמ"ש בסמוך דברי הרשב"א שכ"כ איכא דפסקו כו' והוא מחלק במינו לשאינו מינו. ומ"ש וא"א הרא"ש ז"ל לא חילק היינו משום דהרא"ש העתיק דברי רש"י משמע דס"ל כרש"י ועד"ר:
ז סָעִיף א י"א שאומדין כמה בלע מן ההיתר בקדירה ומצטרף כו' כבר נתבאר לעיל טעם האומרים ורבינו מבאר דברי הרשב"א דמיירי בלא נודע אם נתמעט האיסור או לא שהרי רבינו איירי בלא נודע שכתב ז"ל אין משערין אותו אלא כמו שבא לפנינו שגם באיסור היה יותר ונתמעט דמשמע בלא נודע וע"ז הכי דברי הרשב"א וטעמו נתבאר כו':
ח סָעִיף א אבל מין בשאינו מינו כזית בכדי אכילת פרס דבר תורה ואפי' טעמו כעיקרו כן צריך לגרוס ולא גרסינן ואפילו כזית של גיד מעיקרו וכ"כ בהדיא הרשב"א בת"ה וה"פ אפי' פחות מכדי א"פ עד ס' אסר ר"ת מן התורה משום דטעם כעיקר דאורייתא וכ"פ הרשב"א כמ"ש בסי' שקודם זה ב"י וע"ל סימן קי"ד:
ט סָעִיף א וא"א הרא"ש ז"ל לא חילק פירוש לא חילק בין שנתערב מין במינו בין מין בשאינו מינו באיסור דאורייתא (ולא משערינן במאי דבלעה קדירה אלא מה שבעין עכ"ה) וכמו שהוכחתי בדרישה ודלא כב"י אבל באיסור דרבנן נתבאר בס"ס זה שמחלק:
י סָעִיף א כתב בספר המצות שצריך לחקור כו' וכן ראיתי בת"ה שחיבר הרשב"א וכן נ"ל מ"ו ושמעתי אומרים דאע"ג דכ"כ הרשב"א ליה לא ס"ל הכי שהרי רבינו כתב בשמו ר"ס ק"ו דאם נאסרה הרוטב מחמת מיעוטו ואח"כ ניתוסף עליו היתר שהכל מותר וה"ט דס"ל דאין החתיכה נ"נ אבל הס"ה ס"ל דחנ"נ וכמ"ש ב"י טעמו כאן ולי נראה פשוט דהאי דינא שייך ג"כ להרשב"א דהא דמתיר הרשב"א היינו דוקא כשכולו רוטב דאז רוטב הנאסר תחילה חוזרת ונבללת ברוטב שנתרבה היתר עליה משא"כ כאן דמיירי שהיה בתחילה בקדירה חתיכת בשר ושאר דברים שאינן נבללין ונאסרו מחמת מיעוטן ואח"כ נוסף עליהן מים והאי חילוק כתב רבינו בשם הרשב"א לקמן בהדיא ר"ס ק"ו:
יא סָעִיף א וכתב הרמב"ם דוקא למבטל עצמו אם הוא שלו או למי שכיון לבטל בשבילו קנסינן (וכתב רמ"א ואסור למוכרה לישראל דא"כ הוי נהנה ממה שבטלו או"ה כלל כ"ד עכ"ה) כתב ב"י ואף ע"פ שהרמב"ם בפט"ו מהמ"א לא כתב דאסור למי שנתבטל בשבילו ורבינו תפס דברי הרשב"א שביאר דברי הרמב"ם כן) ומשמע ליה להרשב"א דממילא משמע דכיון דטעמא דקנסו כדי שלא יהנו מעשיו הרעים ויבא לעשות כן בפעם אחרת אם אתה מתירו למי שנתבטל בשבילו איכא למיחש שמא יעשה כן פעם אחרת ואע"ג דקי"ל אין אדם חוטא ולא לו וא"כ לא הו"ל למיחש להכי איכא למימר דשאני הכא דלא משמע להו לאינשי דאיכא איסורא במילתא הילכך חיישינן א"נ אי שרית למי שנתבטל בשבילו חיישינן דלמא אתי למימר לעכו"ם או לעבד שיבטלנו הילכך קנסינן ליה ומדברי רבינו משמע דלא אסרינן למבטל עצמו אא"כ הוא שלו או שנתכוון לבטל בשביל עצמו אבל אם לא היה שלו וגם לא נתכוון לבטל בשביל עצמו שדי לדידיה דכיון דלא שרינן למי שנתכוון בשבילו וגם לא היה שלו לא אהני מעשיו הרעים קרינן ביה עכ"ל ב"י והא דכתב רבינו בסימן קי"א וז"ל אבל במזיד שכיון לבטלם אסור למי שכיון לבטלו ע"כ ולמה לא כתב גם כן שאם הוא עצמו בטלו נראה דא"צ להשמיענו דכ"ש הוא וק"ל:
יב סָעִיף א וכתב הרשב"א אבל דבר שעיקר איסורו אינו אלא מדרבנן כגון גבינה של נכרים ושמנו כו' בת"ה הקצר בבית רביעי שער ג' כתב כן אבל קשה דכתב שם דגבינה של נכרים ושמנו של גידים להם עיקר מן התורה ונראה דגם רבינו בשם הרשב"א כאן לא בא לומר שאין להן עיקר ושורש מן התורה דודאי יש להן עיקר מן התורה כגון שמנונית משום גיד עצמו וגבינה משום חלב טמאה אלא בא לומר במ"מ הן עצמן אינן אסורין מן התורה ומש"ה ס"ל דאף דלא נתבטלו בשיעור דרבנן כגון ס' ולא בשיעור דאורייתא כגון רוב ביבש אפ"ה מותר להוסיף עליהן. ומה שיש להקשות על הרשב"א שבת"ה הארוך חשיב דגבינות אין להן עיקר דאורייתא ושמנונית יש לו עיקר דאורייתא גם מה שתמה ב"י על רבינו כל זה יתבאר בדרישה ושם כתבתי ישוב דלא קשיא מידי על רבינו:
יג סָעִיף א דאפילו איסור דרבנן שנתערב אסור להוסיף כתוב בת"ה סימן נ"ד שכן נוהגין:
יד סָעִיף א איסור שנתבטל כו' וניתוסף בו אח"כ מן האיסור חוזר ונאסר נראה דהיינו דוקא בששני האיסורין טעם אחד להם אבל כשאין להם טעם אחד נתבאר כבר בס"ס צ"ח גבי פיגול ונותר וטמא שכל אחד מצטרף לרוב לבטל חבירו:
טו סָעִיף א חוזר ונאסר וה"ה אם נתבטל ברוב ביבש (ומדלא חילק בין נודע ללא נודע ש"מ דבכל ענין אמרינן חוזר וניער ועמ"ש א"א ז"ל בפרישה בסימן צ"ד סעיף ב' דל"ת מהכא ע"ש עכ"ה) וכן לקמן ס"ס ק"ט:
טז סָעִיף א בין בלח בין ביבש פי' שבטלו ברוב:
א סָעִיף א חתיכת נבילה כו' לפיכך הבא לבטל כו' יצרף כל מה שבקדירה בשר ורוטב וקיפה ועצמות וא"ת הואיל ומצרפין גם כל העצמות עם שאר ההיתר לבטל האיסור א"כ קשה למה יהא מותר ביש ששים עם העצמות נימא שהאיסור היה גדול בשעת נפילתו לקדירה ולא היה ס' נגדו לבטלה ונאסרה הקדירה ומה שיש עתה ס' היינו משום שנתמעט ונקטן האיסור על ידי בישול דבשלמא כי מבטלינן האיסור בבשר ושאר דברים שבקדירה בלא עצמות לק"מ דכשם שאמרינן האיסור נתמעט הה"נ נימא ההיתר נתמעט כפי ערך זה ונמצא ההיתר שהוא עתה ששים נגד האיסור גם בשעת נפילה היה ששים נגדו ונתבטל אבל עצמות שאין מתמעטין ע"י בישול קשה כיצד מצטרפין אותן לבטל האיסור ניחוש דלמא נתמעט האיסור דרך משל שנפלה לקדירה חתיכה איסור שיעור שני זתים והיו בקדירה ארבעים חתיכות בשר כל אחת מחזקת שני זיתים ועצמות היו בקדירה שיעור עשרים זיתים נמצא שבשעת נפילת שני זיתים האיסור לקדירה לא היה בקדירה היתר אלא מאה זיתים שהם נ' פעמים שני זיתים ולא היה אלא נ' של היתר נגד האיסור ועכשיו שע"י הבישול נתמעט האיסור ועמד על זית אחד וגם חתיכת ההיתר נתמעטו בזה שעמדו כל אחת על שיעור זית אחד והעצמות נשארו כשיעורן הראשון שאין מתמעטין ע"י בישול נמצא לפ"ז אע"פ שיש עתה ששים היתר נגד האיסור בשעת נפילה לא היה ס' וממילא נאסר התבשיל שבלע מטעם האיסור שלא היה ס' נגדו ומאיזה טעם באנו להתירו עתה ועוד קשה דאף אם נאמר שע"י צירוף העצמות נתבטל מ"מ העצמות והוא אסורות הואיל ואין בהן טעם עצמן לבטל טעם האיסור שבלעו דרך משל שיש ס' זיתים היתר עם העצמות נגד האיסור ואם נאמר שחתיכות ההיתר בלעו טעם מהאיסור שיעור זית כמות שהאיסור עכשיו נמצא שכל זית וזית של היתר בלע אחד מחלק ס' שבזית שהרי טעם זית אחד נבלע בס' זיתים נמצא שבכל זית של בשר יש ס' טעם עצמו נגד האישור שבלע משא"כ בעצמות שאין להם טעם עצמן לבטל האיסור אם כן נאסרו ע"י האיסור שבלעו ויש לומר דאף כי משערינן שצריך ס' נגד כל החתיכה של איסור לבטל טעם האיסור היינו משום דלא ידעינן כמה נפק מינה טעם האיסור אבל עכ"פ טעם האיסור שיצא הוא פחות משיעור החתיכה עצמה של איסור לכן ביש שם בהיתר בשעה שבא לפנינו נגד כל חתיכת האיסור אף כי לא היה ס' בשעת נפילתו האיסור להיתר נגד כל החתיכות מ"מ משערינן לפי אומד זה שודאי היה ס' נגד טעם של חתיכת האיסור שהוא על כ"פ פחות יותר מחתיכת האיסור עצמו והשתא ליכא למיפרך לתסרו העצמות דאמרינן כמו שבלעו מן האיסור הה"נ שבלעו מן ההיתר ונתבטל טעם האיסור שבהם ע"י טעם ההיתר הואיל ואמרינן שטעם האיסור היוצא מהחתיכה הוא פחות מחתיכה עצמה ואף כי יש לפקפק ע"ז ולומר דאם נאמר שהעצמות בלעו מעט מן האיסור הה"נ נימא שמן ההיתר בלעי מעט וא"כ עדיין אין בהם כמה לבטל האיסור שבלעו מ"מ הואיל ואיסור זה הוא טעם בלא עיקר וחומרא הוא שהחמירו רבנן אפשר לומר שלא החמירו בכזה ובלאו הכי יש לתרץ קושיא ראשונה דל"ק מידי דלאו מילתא פסיקא היא לומר שהחתיכה נתמעטת ואדרבה אנו רואין בחוש אשר לפעמים מתרבה החתיכה ע"י בישול ואם כן אפשר לומר שחתיכת האיסור נתרבה ע"י בישול מכמות שהיתה בשעת נפילה ולכן ביש ששים נגדה בשעת ביאתה לפנינו מותר:
ב סָעִיף א וגוף הקדירה אינה מצטרפת לא עם ההיתר ולא עם האיסור יש לדקדק הא כתבה רבינו חדא זימנא בסימן צ"ח שאין הקדירה מצטרפת לבטל האיסור ושם כתב דמצטרף להאיסור לאסור וכאן כתב דלא מצטרף להאיסור ונראה ליישב' דלעיל מיירי שהקדירה האיסור והתבשיל ההיתר וקמ"ל התם דאע"ג דלאיסור מצטרף הקדירה וצריך ששים כנגד כל הקדירה אפ"ה אין הקדירה מצטרף להיתר וכאן מיירי שנתערב איסור בתבשיל של היתר קמ"ל דאין הקדירה מצטרף לא לאיסור ולא להיתר והרשב"א כתב י"א שאומדין כמה בלע מן ההיתר בקדירה ומצטרף עם ההיתר דעת אלו הי"א כתבתי בפרישה והביאו ראיה מהא דאמרו ליה רבנן לרב אשי האי דיקולא דהיתרא בלע דאיסורא לא בלע דאלמא דאי לאו דאיסורא בלע הוי משערינן בהיתרא דבלע דיקולא ע"כ וקשה לי שהביאו ראיה לסתור דבריהם דאף עליהם יש להקשות כה"ג דאיסורא לא בלע דהיתרא בלע. וא"ל שהביאו ראיה לסברא זאת דא"צ שיהא בעין דאף מה שבלוע חשוב בעין להצטרף ולבטל האיסור דא"כ אף מה שנבלע מהאיסור בעין יחשב עי' בפרישה מ"ש יישוב לזה. ונראה עוד שי"א הללו הם המה המקצת מפרשים שכתב הרשב"א משמם איך שפירשו הא דאמר לישנא קמא בגמ' בקדירה עצמה ר"ל התבשיל בעין שבקדירה והם המה המחמירין טפי מלישנא בתרא דס"ל דמשערינן נמי במה שבלע קדירה והי"א הנ"ל פסקו לקולא כלישנא בתרא והוצרכו ראיה לפסקם בזה לפסוק לקולא מפני שהוא מנגד למ"ש שם בלישנא קמא וגם למ"ש רבנן לרב אשי אטו התירא בלע איסורא לא בלע ולזה הביא ראיה דמאיזה טעם רצו לפרש הלישנא קמא הא דאמר ובקדירה התבשיל שבתוך הקדירה משום דס"ל דבעינן שיהא בעין מה שמצטרפין והביא ראיה מרב אשי דהאי נמי בעין מיקרי. שוב ראיתי בחידושי רשב"א שהאי י"א קאי אאם ראו האיסור בשעת נפילה וראו עכשיו שלא נתמעט או נתמעט אבל לא מתמעט כ"כ בערך ההיתר ואם כן לק"מ דרב אשי מיירי בשלא ראו האיסור בשעת נפילה וא"כ א"א לשער במאי שבלע דהא יש לחשוש דהאיסור נבלע בערך ההיתר וק"ל:
ג סָעִיף א וא"א הרא"ש ז"ל לא חילק לשון ב"י דעת רבינו שמאחר שפסק סתם לא משערינן במאי דבלעה קדירה ולא חילק בין מין במינו למין בשאינו מינו משמע דס"ל דאין לחלק ביניהן ול"נ דרש"י והרא"ש יודו בחילוק שחילק הרשב"א שהרי בהדיא כתבו כיון דאפליגו לישני ואיסורא דאורייתא הוא אזלינן לחומרא משמע דהיכא דהוי איסורא דרבנן אזלינן לקולא מיהא כלישנא בתרא עכ"ל. ונראה לי לסתור דבריו בתרי טעמי וליישב דברי רבינו דלפי דברי ב"י יצטרך לבאר דברי רש"י במין במינו שהוא דאורייתא ולכן אין מצטרפין מה שבלעה הקדרה אלא כשיש ס' בעין וזה אינו דהא רש"י סובר דמין במינו באלף לא בטל גם אם נפרש דברי רש"י דמיירי בשאינו מינו יש ג"כ להקשות למה כתב ואיסורא דאורייתא הוא הא רש"י סובר דמין בשאינו מינו בששים דרבנן וכמ"ש רבינו בשמו בסימן צ"ח א"כ צ"ל דמ"ש רש"י ואיסורא דאורייתא הוא לא קאי אשיעור דאורייתא אלא קאי אאיסור דאורייתא ר"ל הואיל והאיסור שנתערב דאורייתא אף ע"פ שהשיעור דרבנן דמין בשאינו מינו בס' דרבנן אפ"ה אזלינן לחומרא ואין מצטרפין אלא מה שבעין נמצא שלדעת רש"י ל"ש בין שיעור דרבנן לשיעור דאורייתא אזלינן לחומרא וממילא נשמע לדברי הרא"ש שקאי בשיטת רש"י ס"ל גם כן דל"ש בין שיעור דרבנן לשיעור דאורייתא דהואיל והאיסור שנתערב דאורייתא אזלינן לחומרא והוא מבאר לשיטתו דאף במין במינו אזלינן להחמיר כמו שאוכיח עוד בסמוך שמפרש כן האי לישנא דאמרי רבנן לרב אשי. גם הרי"ף השמיט הני תרי לישני. וכמ"ש הר"ן. ואע"פ שבדברי הר"ן כתוב וז"ל וכן נראה דעת הרב אלפסי ז"ל שהוא הביא לשונות הללו נ"ל בצריך להגיה שהוא לא הביא כו' וכ"כ ב"י בהדיא על דברי הרי"ף שלא הביא וכן יש להוכיח עוד מלשון הר"ן שהביא דברי הרי"ף בזה הלשון א"ר חנינא כשמשערין משערינן ברוטב ובקיפה קיפה דק המתאסף של בשר ותבלין בשולי קדירה וכתב עליו וגרסינן תו עלה בגמרא ובקדירה אמרי לה כו' עכ"ל הר"ן ומדכתב וגרסינן תו עלה משמע שאין זה דברי הרי"ף והא דהשמיטה הרי"ף משום דלא ס"ל הלכתא כוותייהו וסמך בפסק הלכה על הא דאמרי ליה רבנן לרב אשי והא דכתב כאן ובקדירה הוא כמו שמפרש הר"ן כמ"ש דמיירי בתבשיל. ובההוא כזיתא דתרבא דנפל לדיקולא שהביא הרי"ף להלכה כתב הר"ן רש"י פירש דיקולא קלחת הוכרח לפרש כן שהוא סובר מין במינו באלף לא בטל וחלב בהדי בשר מין במינו. הוא הלכך מפרש דלא מבטל לה רב אשי אלא בקדירה דאיכא מים ורוטב שאינן מינו ומבטלו דאמרינן סלק את מיני כמו שאינו אבל פירוש דיקולא בכל מקום סל ועל שנעשה מחריות של דקל קורין אותו על שמו ולפיכך נראה דההוא דיקולא דהכא נמי היינו כל שמלחו בו בשר ונפל כזיתא דתרבא ומין במינו נמי בטל עכ"ל הר"ן נמצא שהרי"ף שהביא מעשה זה להלכה איירי במין במינו ומסיק עליה אמרו ליה רבנן כו' משמע בהדיא דאף במין במינו סובר הרי"ף שאין מצטרפין אלא מה שהוא בעין לא מה שבלוע בקדירה גם הרא"ש הביא ההוא מעשה דדיקולא סתם ולא הביא שם פי' רש"י משמע שגם הוא מפרשו כפשוטו שפירושו ס"ל וקאי אמליחה ואף שהוא מין במינו אפ"ה לא מצטרפינן אלא מה שהוא בעין רק רש"י שהוכרח לפרשו קלחת היינו לפי שיטתו דס"ל מין במינו באלף לא בטל אבל בזה שוין רש"י והרי"ף והרא"ש דל"ש לן בין שיעור דאורייתא לשיעור דרבנן שאין מצטרפין אלא מה שבעין ולכן נראה לי לפסוק הלכתא כוותייהו ודלא כמ"ש ב"י שנראה לו נפסוק הלכה כרשב"א גם מ"ש רבינו וא"א הרא"ש לא חילק יפה כיון ודו"ק:
ד סָעִיף א כתב בספר המצות כו' ונראה לי שא"צ שאפילו אם הוסיף כו' י"ל מ"ו ומ"מ אנו נוהגין כס"ה וכן דעת השערים דגבי לח בלח אפילו נתרבה בשוגג אסור וכתב ב"י ז"ל אבל דעת הסמ"ג דס"ל דחתיכה ענ"נ נמצא שכל מה שהיה בקדירה תחילה שלא היה בו ששים נגד האיסור נ"נ וצריך ששים כנגד כולה ובהא מיירי מ"ש דקי"ל כל איסורין שריבה עליהן שוגג מותרין שריבה עליהן ששים נגד כולה עכ"ל ב"י ע"ש אבל ק"ל פשיטא דמותר בשריבה ס' נגד כולה וצ"ל דה"א נקנוס שוגג אטו מזיד אבל לעד"נ דהסמ"ג מיקי להא דאם ריבה שוגג מותר באיסור יבש דשם לא שייך למימר חענ"נ ודוק וכ"כ בהג"ה ש"ד והביאה ב"י בדף צ"א סוף ע"ב בד"ה כתוב בהגהות:
ה סָעִיף א דקי"ל כל איסורין שריבה עליהן שוגג מותרין. ב"י הקשה הא לקמן בסימן ק"י כתב בשם ר"י דאפילו הפילו שוגג אסור כו' (וע"ש התירוץ דיש חילוק במבטל איסור למפיל אחת מהן לתוך הים דבמבטל לא קנסינן ובמפיל קנסינן. והטעם דבמבטל שאוכל האיסור בעצמו לא גזרינן שוגג אטו מזיד משא"כ במפיל שמשליך האיסור לחוץ שהרי אנו מתירין בנפל אחד מהן כאילו נפל משם האיסור בודאי וכן יש לחלק לקמן סי' ק"א ג"כ שלא תקשה קושיא זו ע"ש עכ"ה) ועיין בד"מ שהאריך בדבר ואם נפרש שריבה עליהן קודם שנודע האיסור אזי לק"מ כי כן כתב שם בהדיא הרא"ש דבכה"ג גם ר"י סבר דמותר אלא שלשון הטור לא משמע כן שכתב ואין לחוש כן שמא יכוין לרבות במזיד וגם מדכתב דוקא במזיד אסורין ש"מ דבכה"ג בשוגג מותר והיינו בנודע מיהו נ"ל בדוחק ולומר ע"כ צ"ל טעם למה כשנוסף אחר שנודע אסור אפילו בשוגג לסברת רבינו דלא אמרינן חענ"נ אלא ה"ט דקנסינן ליה דהו"ל לבער התבשיל מיד שנודע לו התערובות פן יבא לידי מכשול ויש בו צד מזיד וזהו קרוי כאן מזיד דאל"כ קשה אדמחלק בין שוגג למזיד נחלק בין שוגג לשוגג בין קודם שנודע לאחר שנודע וק"ל אבל אין להוכיח דא"כ מאי פריך רבינו אסמ"ג דלמא הוא מיירי בשוגג ונודע זה אינו קשיא דס"ה בכל ענין מיירי: (שאלה ותשובה וז"ל השואל ילמדינו מ"ש ר"י בעל הטורים בסי' צ"ט וז"ל):
ו סָעִיף א וכתב הרשב"א אבל דבר שעיקר איסורו אינו אלא מדרבנן כגון גבינה של נכרי ושומנו של גיד אין מערבין אותו בהיתר כדי לבטלו כו' עד אם נפל מעצמו בהיתר אעפ"י שאין ההיתר כדי לבטלו מותר להוסיף בהיתר כו' כדחזינן בעצים שנשרו כו' עכ"ל והב"י הביא דברי הרשב"א באריכות מת"ה הארוך ע"ש ואח"כ כתב הב"י ויש לתמוה על רבינו שכתב בשם הרשב"א דדבר שעיקרו מדרבנן שנתערב בהיתר מוסיף עליו ומבטלו ומאחר שאע"פ שהוא סובר כן כתב שיש לחוש לדברי האוסרין לא הו"ל לרבינו לכתוב בשמו סתם להיתר עכ"ל ויש לי לתמוה על הב"י שהבין מ"ש הרשב"א וי"א דלא אמרו שמערבין לכתחילה אלא בתרומה וחלת חוץ לארץ אבל לא בשאר איסורין ר"ל בשאר איסורין אפילו להוסיף אסור ומש"ה כתב על הטור ויש לתמוה כו' מי דוחק אותו לפשט זה דלמא הוי פירושו כפשוטו אבל לא בשאר איסורין ר"ל דלכתחילה אסור לבטלו אבל להוסיף מותר ואם כן מ"ש הרשב"א ויש לחוש קאי אמ"ש י"א שאסור לכתחילה לבטלו וע"כ צריך לפרש כן לפי מ"ש הטור בשם הרשב"א דבר שעיקרו מדרבנן אין מערבין אותו לכתחילה והרשב"א כתב שמותר לערבו אלא ע"כ שהטור כתב דעתו לפי מ"ש הרשב"א ויש לחוש ואפ"ה כתב הטור בשמו שמותר להוסיף משמע בהדיא שאף לפי מ"ש ויש לחוש מותר להוסיף ס"ל וכמ"ש. ואדרבה יש לתמוה על הטור שכתב בשם הרשב"א דדבר שעיקרו מדרבנן כו' מותר להוסיף כו' משמע מדבריו דדבר שאסור מדרבנן ועיקרו דאורייתא אסור להוסיף והרשב"א כתב שמותר להוסיף. (תשובה) אף שלכאורה יפה דקדק מכ"ת וגם לשון ת"ה הקצר סייעתא והוא היה הטעם של ר"י בעל הטורים כמו שאכתוב מכל מקום ב"י שפיר דייק מלשון ת"ה הארוך וביד רבינו לא היה ת"ה הארוך כמו שידוע שכ"כ עליו הב"י כמה פעמים בי"ד שמוכרח לומר כן שלא היה בידו ת"ה הארוך כי אם הקצר והוא הוא הגרם והסיבה שנתפס כמה פעמים במ"ש בשם הרשב"א וגם זה אחד מהן (והעתיק לשון ת"ה הארוך שהביאו ב"י למען יובן הביאור בנקל. וז"ל ומיהו באיסורין שעיקרן מדרבנן כבישולי נכרים וכיוצא בה אם נפלה לפחות מס' מרבה עליה לכתחילה ומבטלה דגרסינן בפ"ק די"ט עצים שנשרו מן הדקל כו' והא קא מבטל איסור לכתחילה וכו' ומשני ה"מ בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלין ודוקא בשנפל האיסור לתוך ההיתר ואין בהיתר כדי לבטלו כי ההיא דעצים שנפלו לתוך התנור אבל ליטול איסור דרבנן ולערבו תוך היתר מרובה כדי לבטלו לא ואפילו על ההיתר כדי לבטלו לא אמרו אלא באיסורין שעיקרן של דבריהן בלבד וכמו שאמרו ויש מי שאומר דאיסורין דרבנן שאין להם עיקר מדאורייתא כבישולי נכרים וגבינתם שאין להם עיקר מדאורייתא אלא משום גזירה בלבד ותרומת ח"ל וחלת ח"ל מערבין אותה לכתחילה בידים בתוך רוב של היתר ואוכלין אותה ויש לו קצת על מה שיסמוך מדאמרינן בפרק עד כמה תרומת ח"ל מבטלה ברוב. ויש מי שאומר שאין מקילין כן לבטל איסור לכתחילה אפילו באיסורין של דבריהם שאין להם עיקר בדאורייתא ובתרומת ח"ל הוא שהקילו יותר משאר איסורין וכ"כ הרמב"ן כו'. נמצאו שלשה דינים בביטול האיסורין האחד איסור תורה אפילו שיעורו דרבנן אע"פ שנפל לתוך היתר שאין בו שיעור לבטלו אין מוסיפין עליו היתר כדי לבטלו ואצ"ל שאין מערבין אותו בידים כדי לבטלו עבר וביטל או שרבה עליו אם בשוגג מותר ואם במזיד אסור למי שנתבטל בעבורו איסור של דבריהם שיש לו עיקר בדאורייתא אין מערבין אותו בידים כדי לבטלו ואם עשה כן מזיד אסור אבל אם נפל מעצמו ואין בהיתר כדי לבטלו מרבה עליה ומבטלו. איסור של דבריהם שאין לו עיקר בדאורייתא כתרומה וחלת ח"ל מערבין ומבטלין אותה ברוב לכתחילה וי"א שלא אמרו כן אלא בתרומת וחלת ח"ל אבל לא בשאר איסורין ויש לחוש לדבריהם ע"כ עכ"ה.) כי המדקדק יפה יפה בדברי ת"ה הארוך אשר הביא ב"י ימצא מוכרח כי דעת י"א המחמירים ס"ל דאפילו בדבר שאין לו עיקר מן התורה כלל אסור גם כן אפילו לגרום הביטול ע"י תוספת היתר דאל"כ קשה מה אריכות הלשון דת"ה הארוך שלא לצורך שכתב ויש מי שאומר שאין מקילין כן לבטל איסור לכתחילה אפילו באיסורין של דבריהן שאין להם עיקר מן התורה ובתרומת ח"ל כו' דלא הל"ל אלא והאוסרין הנ"ל ס"ל דבתרומת ח"ל הוא שהקילו יותר כו' ועוד יש לדקדק על מ"ש ויש מי שאומר בלשון יחיד ומתחילה התחיל לחלק וכתב דבריו במושלם דבאיסור דרבנן שאין לו עיקר מבטלין גם משמע כן מדכתב לפני זה ויש מי שאומר דאיסורין דרבנן כו' מערבין אותם לכתחילה כו' משמע שאותן המקילין הם המועטין אבל המחמירין הם המרובים. ועוד יש לדקדק במ"ש ויש מי שאומר שאין מקילין כן לבטל איסור לכתחילה כו' דהל"ל שאין מקילין לערב אותו לכתחילה כלשון שכתב לפני זה שיש מקילין לערב אותו אפילו בידים לכתחילה והנ"ל דבר והיפוכו שיש מי שאוסרין אותו לערב כי חילוק גדול יש בדקדוק הלשון בין עירוב לביטול דעירוב ר"ל מה שנוטלין האיסור כאשר הוא בעינו ומערבין אותו ברוב היתר שיעור כדי לבטלו וביטול שייך לומר כאשר כבר האיסור אינו בעין אלא מעורב בתוך ההיתר רק שאין בו שיעור כדי לבטל האיסור וזה בא להוסיף היתר עליו לבטלו לכן דייק בת"ה הארוך בשינוי לשון זה כמה פעמים בדבריו הללו שהביא ב"י כאן וכתב כל אחד לפי המקום הראוי לו וכאשר אבאר בס"ד ובזה יסולק תמיהת מכ"ת על הב"י ודברי מוכרחין לומר כן והכי הוא הצעת דברי ת"ה הארוך דמתחילה כתב דבאיסור דרבנן כבישולי נכרים מרבה עליו לכתחילה ומבטלה וראיה מעצים שנשרו בי"ט תוך התנור דמרבה עליהן ומבטלן ושם ג"כ איירי כשיש כבר עצים של היתר בתוך התנור כמ"ש כאן בהדיא וכ"כ הר"ן והביאו ב"י בטא"ח ר"ס תק"ז וכתוב אבל ליטול איסור דרבנן ולערבו תוך היתר מרובה כדי לבטלו לא ואח"כ בא לכתוב שני דיעות חלוקות שחולקין ע"ז אחד בתוספת היתר ואחד בתוספת איסור והתחיל בכח דהיתרא דיש מי שאומר דמותר אפילו לערבו לכתחילה בידים כו' ואח"כ כתב דעת החולקת בתוספת איסור דיש מי שאומר דאפילו ביטול אסור ולא כמ"ש תחילה דבאיסורי דרבנן כבישולי נכרי' מרבה עליה לכתחילה לבטלה. ומ"ה הוצרך להאריך משום דמתחילה התחיל לכתוב החילוק שבין דבר שיש לו עיקר מן התורה שגם הוא מודה שאסור להוסיף ולבטלה ואינו מתיר אלא באיסור שעיקרו מדבריהן לכך הוצרך לכתוב ולברר על מאי המחמיר וק"ל. ואח"כ כתב נמצאו ג' דינים בביטול כו' כתב זה לפי דעת המיקל הנ"ל וה"ט לפי שיש לו על מאי שיסמוך כמ"ש לעיל שטעמו מפ' עד כמה וכתב דבאיסור של תורה אין מוסיפין (עליו היתר כדי לבטלו עכ"ה) ואצ"ל שאין מערבין. איסור של דבריהן ויש לו עיקר אין מערבין אותו בידים אבל מרבה עליו לבטלו. איסור של דבריהם שאין לו עיקר מערבין ומבטלין ודוק בלשונו שלא כתב מערבין אותו ברוב לכתחילה כדי לבטלו כמ"ש באיסור בריש דבריו הנ"ל אלא כתב מערבין ומבטלין כדי לאשמועינן דבאיסור זה הקל הכל שרי עירוב וביטול ואע"ג דזו ואצ"ל זו הוא כ"כ כדי לכתוב עליו וי"א שלא אמרו כן אלא בתרומה כו' לאשמועינן די"א הללו המחמירין מחמירין אפילו בביטול וכמ"ש לעיל בשמם כן להדיא דיש מי שאומר דאין מקילין אפילו בביטול וע"ז כתב הרשב"א דיש לחוש לדבריהן דאפילו בענין ביטול כשהוא כבר נתערב בהיתר יש להחמיר מלהוסיף עליו וק"ל. וצ"ל דמ"ש הרשב"א בחילוקי דינים הללו דבאיסור דרבנן דיש לו עיקר אם נפל מעצמו דמותר להרבות עליו ולבטלו אע"פ שלא נזכר דין זה לעיל ואדרבה כתב מתחילה להדיא להיפך דהא כתב ז"ל ואפילו להוסיף על ההיתר לא אמרו אלא באיסורין שעיקרן של דבריהם לבד דלא כ"כ לעיל לאסור אלא לדעת הסוברים שאין להקל לערב בידים אפילו באיסור שאין לו עיקר. אבל לדעת המקילין בזה סגי בחילוק שבין איסור שיש לו עיקר לאין לו עיקר במה שמחולקין בענין עירוב בידים אבל בענין הוספה היתר שניהן שוים להקל והאי חלוקה דג' דינים הנ"ל כתב לסברת אותן י"א המקילין כמ"ש וק"ל. ואל יעמיד בעיניך לשון הגמרא דפרק עד כמה שהביא דכתב תרומת ח"ל מבטלה ברובא ולא אמר מערבין אותה ברוב כי י"ל דל' הגמרא לחוד ולשון גאונים ואחרונים לחוד גם באמת מבואר הוא בלשונו דאפי' אעירוב קאי מדקאמר תרומת ח"ל דמשמע כאשר היא תרומה בעינה מבטלה ברוב גם צ"ל דיש מי שאומר השני המחמיר לא קאי אלא ע"ד מי שאומר המיקל דלפניו ומ"ה לא בא ליישב אלא הגמרא דפרק עד כמה ואמר שהוא סבר דבשאר איסורין אסור אפי' הביטול דבתרומת ח"ל הקילו יותר אפילו העירוב ושחילוק יש בין דא לדא. ואף שמן הראוי היה לרשב"א לכתוב ישוב לדעת המחמיר הלזה מ"ש מעצים שנשרו מן הדקל בתוך התנור שמתירין להוסיף ולבטל אלא שי"ל משום דהאי יש מי שאומר כו' לא איירי מזה משום שהיה פשוט בעיניו דשנא ושנא יש דשאני עצים שנשרו דשם מיקלי קלי איסורא וכדעת הרא"ש או שדוקא באיסור מוקצה הקילו וכדעת ר"י וראבי"ה שהביא הב"י לפני זה בד"ה כתב הרמב"ם כו' ע"ש מ"ה לא כתבו הרשב"א ג"כ. ומ"ש בשם רבי' שמשון שאפילו לבטלה ברוב לא אמרו נקט ל' הגמרא דפ' עד כמה הנ"ל דכתב ג"כ בלשון ביטול. א"נ לרבותא כ"כ דאפי' לבטל לא אמרו כו' וק"ל. ומפני שבספר ת"ה הקצר קיצר שם מלהביא דברי יש מי שאומר ויש מי שאומר הנ"ל אשר בו תלוי הדקדוק שיש מי שאומר השני החמיר טובא לאסור אפי' הביטול וכמ"ש. ולא כתב שם אלא הג' חילוקי הדינים ושיש מי שאומרין להחמיר אפי' בחלה ובחלה דת"ל לבטלה להאכילה לזרים אלא לכהן בימי טומאתו ובאלו בלבד אמרו אבל בשאר איסורין שכיוצא בהן שאין להן עיקר בתורה לא ויש לחוש לדבריהם הלכה למעשה עכ"ל ובאמת לא קשה דברי ת"ה הקצר על מ"ש בארוך הנ"ל כי הם הם הדברים בעינם שכתבם בארוך אלא שהקיצור גרס לרבינו להבין שכמו שמ"ש שיש מי שאומרים שאף באלו אין מבטלין כו' ר"ל העירובין כמ"ש עלה על דעתו גם מ"ש אח"כ ובאלו בלבד אמרו כו' קאי ג"כ אעירוב. וע"ז דוקא מסיק שיש לחוש לדבריהן. אבל באמת ז"א וכמו שהוכחתי מלשונו בת"ה הארוך ומפני של' ביטול משמע אדרבה הוספה מש"ה קיצר כאן וכתב עליו בסתם ובאלו בלבד אמרו ויש לחוש וק"ל. ובזה מיושב דברי הטור ודברי הב"י שכל אחד עולה יפה לפי הבנת הספר שהיה לו הלא ידוע שב"י כתב כמה פעמים על הטור שמוכרח לומר שלא היה בידו ספר ת"ה הארוך, וגם נסתלק תמיהת דמכ"ת על הטור שכתב בשם הרשב"א דבדבר איסור שאין לו עיקר מותר להוסיף והרשב"א כתב דאפילו באיסור שיש לו עיקר מותר ההוספה דהא כבר כתבתי שלא כ"כ אלא לדעת המקילין באיסור שאין לו עיקר אפי' העירוב והטור תפס דעת המחמירין בוה וכמ"ש בריש דבריו דלא התירו אלא ההוספה ולא העירוב ושם כתב ג"כ בהדיא דאפילו ההוספה לא אמרו אלא בדבר שאין לו עיקר וי"ל דריש דברי ת"ה הארוך תפס הטור לעיקר אלא שבאמת לפי מ"ש דלא היה ביד בעל הטור ספר ת"ה הארוך כ"א הקצר צ"ל דכ"כ לפי המסקנא שכתב דיש לחוש להחמיר וכמ"ש ג"כ מכ"ת ואפ"ה לק"מ וק"ל ודי בזה והותר למבין: שוב מצאתי בפרק אלו עוברין סוף דף רמ"ב כתב שם הרמב"ן בספר מלחמות שלו ז"ל עוד סברתי לפרש כדי להעמיד דברי ההלכות כצורתן דכי אמרינן מבטלו ברוב לומר שאם נתערבה בכמותה ממנה מרבה עליה חולין ומבטלה כמ"ש בפ"ק דביצה דבדרבנן מבטלין איסורין אבל לבטלה בעירוב בתחילה לא דלערב בשאר איסורין של דבריהם אין לנו כו' ע"ש ולכאורה מכאן קצת ראיה למ"ש דכיון דאפילו בחלה אין לערבו לכתחילה כ"א להוסיף אם כבר נתערב משמע הא בשאר איסורין אפילו ההוספה אסור ליש מי שאוסר האחרון שמחלק בין תרומת ח"ל לשאר איסורין. אלא שקשה שמדברי הרמב"ן שכתבתי משמע דמשוה חלה לשאר איסורין ובתרווייהו מתיר ההוספה והביטול ועוד קשה באמת הפירוש הנ"ל מצד עצמו מכמה טעמים: חדא במ"ש נמצאו ג' דינים בביטול האיסורין שצ"ל שכתוב זה לפי סברת יש מי שאומר שהוא דעת יחידי ויניח דעתו הראשונה. והשני שחלוקה השניה דהיינו איסור של דבריהם שיש לו עיקר בדאורייתא כו' לא נזכרו בדברי מי שאמר כו' הנ"ל ומ"ש שנלמד מדבריו ממילא כיון דבאיסור דרבנן לגמר מתיר אפילו לערבו. בזה שיש לו עיקר לפחות מותר לבטלו הוא דחוק. והשלישי שלפי פירוש הנ"ל יהיה קשה על דעת המחמירין לבטל אפילו באיסור דרבנן שאין לו שורש דאורייתא מההוא דעצים שנפלו לתוך התנור דמותר להרבות עליו ולבטלו ואף שיש ליישב כמו שאיתא בגמרא שאני התם דמיקלי קלי איסורא מ"מ קשה דהו"ל לפרש הרשב"א ישוב בהדיא מאחר שהתחיל מתחילה בהוכחה זו דמהאי טעמא מותר להרבות עליו ולבטלו א"כ לבסוף שכתב דעת המחמירין היה לו לכתוב ישובם בפרט מאחר שמסיק הרשב"א וכתב שראוי להחמיר ולחוש לדבריהם ובעצים שנשרו בתוך התנור פשוט הוא אליבא דכ"ע שהוא מותר הקצרה ידו מלכתוב החילוק שביניהן. ובפרט שמדברי רבינו הטור משמע שהרשב"א לא רצה לחלק בין שאר איסורין לאיסור עצים שנשרו מהדקל לתוך התנור מדכתב אחר הבאתו דברי הרשב"א ז"ל ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב דאפילו איסור דרבנן שנתערב אסור להוסיף עליו ולבטלו ולא התירו אלא בעצים שנשרו לתוך התנור משום דמיקלי קלי איסורא. הרביעי שבפי' הנ"ל לא נתיישב עדיין הקושיא שהקשה הב"י על רבינו שכתב בשם הרשב"א דשומנו של גיד אין לו עיקר מן התורה הוא שלא בדקדוק שהרי כתב בת"ה הארוך והקצר שיש לו עיקר וגם על גבינות של נכרי יש לתמוה על רבינו מאחר שלא היה בידו כי אם ת"ה הקצר ושם כתב דגם לגבינות של נכרי יש לו עיקר מן התורה משום לתא דחלב טמא. ע"כ נ"ל דדברי רבינו מכוונים ומדוקדקים אף לפי ת"ה הארוך והכל עולה יפה בדברי רבינו רק שהב"י נטה מהדרך כי נראה פשוט שיש חילוק בין אמרו דבר שעיקר איסורו אינו אלא מדרבנן ובין אומרו דבר שאיסורו דרבנן ואין לו שורש דאורייתא כי באומרו דבר שעיקר איסורו אינו אלא מדרבנן לא בא לומר שאין נו שורש דאורייתא אלא ר"ל שאיסור זה אין בו צד דאורייתא לא מצד עצמו ולא מצד שיעורו ובזה איירי הרשב"א בת"ה הקצר והן הן הדברים שכתבן רבינו כאן אלא ששינה בלשון לפי צורך המקום שכתב דברי הרשב"א עליהן כי שם בת"ה הקצר בית רביעי שער ג' סידר הרשב"א דבריו בדרך נכון וכתב שדין היתר ביטול מתחלק לג' דינים איסור תורה ואיסור דבריהן ויש לו עיקר בתורה ואיסור דבריהן ואין לו עיקר בתורה וחשב גבינה של נכרי ושומן של גיד בחלוקה השנייה שהוא של דבריהן ויש להן עיקר בתורה כו'. ורבינו שלא הביא כל דברי הרשב"א אלא הדבר שמחולק עמו הרא"ש כתב בשמו וכתב עליו דעת הרא"ש כדרכו מש"ה שינה את לשונו מפני דאלעיל מיניה קאי והיא היא לפי האמת. והוא זה דלעיל מיניה כתב רבינו ז"ל אבל המכוון להרבות אפילו הוא מין במינו וההיתר רבה על האיסור שהוא בטל מן התורה אלא שחכמים הצריכו כו' אינו בטל כיון שרבה במזיד עכ"ל. וזהו איסור שהוא מצד עצמו אסור מדאורייתא אלא שנתבטל ומותר מדאורייתא מצד ביטולו וחכמים אסרוהו והצריכוהו ס' לביטולו וע"ז מביא לשון הרשב"א שכתב אבל דבר שעיקר איסורו אינו אלא מדרבנן כגבינה של נכרים ושומן הגיד כו' ר"ל שבאמת הני תרתי אף שחכמים גזרו עליהן משום צד דאורייתא מ"מ אין באיסורן צד דאורייתא לא מכח עצמן ולא מכח שנתבטלו ברוב באיסור שמיירי בו רבינו לפני זה שכתבתי שהוא דאורייתא אלא שנתבטל ברוב במין במינו ע"ז כתב הפלוגתא שיש בין הרשב"א והרא"ש דלהרשב"א מותר להוסיף בהיתר להכשירו ושהרא"ש אוסר ובת"ה שהביא הב"י התחיל וכתב ז"ל ומיהו באיסורין שעיקרן מדרבנן כבישולי נכרים וכיוצא בה כו' קאי ודאי גם כן אחלוקה ראשונה מהג' דהיינו שעיקר איסורו דאורייתא מצד עצמו ומסיק ע"ז וכתב דבאיסורין שעיקרן דרבנן ור"ל בין יש להן שורש דאורייתא או לא ונקט בישולי נכרים שאין לו שורש דאורייתא משום רבותא דאפילו בכה"ג אין לערבן בתחילה בידים ובמ"ש וכיוצא בו רימז שאר איסורי דרבנן. ובכללן גם שיש להן שורש דאורייתא הואיל ועיקרן דרבנן מותר להוסיף עליהן ולבטלן וזהו לדעת הרשב"א מוסכם אליבא דכ"ע דבכל ענין מותר להוסיף עליהן בכל איסורין שעיקרן מדרבנן אף שיש להן שורש דאורייתא ואח"כ התחיל לכתוב פלוגתא דבאיסורי דרבנן שאין להן שורש דאורייתא שיש מי שאומר דמותר אפילו לערבן אפילו לכתחילה ונקט בלשונו בישולי נכרי וגם גבינות ש"נ משום דס"ל דגבינות ג"כ אין לו שורש דאורייתא וכמ"ש ב"י בשמו שבת"ה כ"כ ומסיק וכתב דאבל יש מי שאומר שחולקין עליהן ולא התירו לערב בידים לכתחילה אבל בענין ההוספה לא קמיירי דבזה כבר כתב ראשונה דהוא מותר אפי' באיסורין שיש להן שורש דאורייתא ומסיק וכתב ז"ל נמצא ג' דינים האחד איסור תורה ואפילו שיעורא דרבנן והוא החלוקה ראשונה שלא הוזכרה בדברי הרשב"א שהביא ב"י ועליה קאי מ"ש ומיהו באיסורין דרבנן שעיקרן מדרבנן והוא החלוקה השנייה שכתב הרשב"א ושינה בלשונו וכתב איסור של דבריהן שיש לו עיקר בדאורייתא והיא היא כמ"ש והחלוקה השלישית איסור של דבריהן שאין לו עיקר בדאורייתא בזה יש פלוגתא אי מותר לערב בתחילה ומסיק וכתב בזה שראוי לחוש לדברי המחמירין פי' שלא לערבן בתחלה בידים אבל להוסיף עליהן ליכא מאן דפליג לפי דעת הרשב"א דמותר ובזה עולה הכל יפה שנתיישבו כל הקושיות הנ"ל גם דברי הרמב"ן שלא יסתרו אהדדי ורבינו שהביא כאן דברי הרשב"א מדברי ת"ה הקצר שנקט בלשונו ג"כ שלשה דינים הנ"ל תפס בלשונו החלוקה השנייה ונקט הני תרתי לרבותא שאפילו בהני שיש להן עיקר דאורייתא אפ"ה מותר להוסיף עליהן וגם מפני שבאינך איסורי דרבנן שאין להן שורש דאורייתא יש פלוגתא דיש מי שאומר דמותר לערב אותן בידים אפילו מתחילה ויש מי שאוסר ולא רצה להאריך כאן בדברי פלוגתתם בפרט מאחר שמסיק בהסכמת הרא"ש דאפילו בשאר איסורי דרבנן דוגמת עצים שנשרו אין להוסיף עליהן תו אין נ"מ באריכות חילוקי הרשב"א ודו"ק שבזה עולין דברי רבינו יפה ומכוונין לדברי ת"ה הארוך והקצר בלי פקפוק בעולם. והב"י שכתב בשם רבינו דשמנו של גיד אין לו עיקר מן התורה ותמה עליו ב"י הוא לא דק לחלק בלשון רבינו שכתב דבר שעיקר איסורו אינו אלא מדרבנן ולא כתב שאין לו עיקר דאורייתא והוא פשוט בעיני ומה שתמה עוד שכיון שהרשב"א חש להחמיר אפילו שלא להוסיף על איסורי דרבנן למה כתב רבינו משמו להתיר מוכרחין אנו לומר שהב"י הבין דברי תורת הבית הארוך ע"ד שכתבתי בפי' הראשון ומש"ה תמה עליו ולפי מ"ש בפי' האחרון לק"מ והוא הנכון בעיני ודו"ק והשואל השאלה הנ"ל ג"כ טעה בלשון רבינו שעלתה על דעתו מ"ש רבינו ז"ל אבל דבר שעיקרו אינו אלא דרבנן שר"ל שאין לו שורש דאורייתא ומ"ה שאל שרבותא ה"ל לרבינו למימר שאפילו בדבר שיש לו שורש דאורייתא מותר להוסיף ולא דק כלל שתשובתו בצידו שהרי כתב רבינו כגון שומנו של גיד וגבינה של נכרים שאלו יש להן שורש דאורייתא כמ"ש בת"ה הקצר. גם מ"ש השואל שהרשב"א כ"כ לפי דעת המחמירין שכתב עליהן הרשב"א שיש לחוש לדבריהן ז"א כי זה שכתב הוא אליבא דכ"ע לדעת הרשב"א אלא שרבינו מסיק וכתב שהרא"ש החמיר ואוסר אפיילו באיסורין שאין להן שורש דאורייתא להוסיף עליהן וק"ל:
ז סָעִיף א איסור שנתבטל וניתוסף חוזר לאיסורו נראה דבזה הכל מודים אפילו מאן דמיקל לעיל בריש סימן צ"ד בתחיבת כף שני פעמים בקדירה וכמ"ש בשם מהרא"י דא"צ ב"פ ששים נגדו התם ה"ט דאין כאן ממשות של איסור ואפילו בתחיבה הראשונה הא דצריכין ששים נגד כל הכף הוא משום חומרא ונראה לעינים דלא נתרבה הטעם בתחיבה כף שנייה מבראשונה משא"כ הכא באיסור בעין וק"ל: איסור שנתבטל כו' וניתוסף בו אחר כך כו' דע שהפיסקא שכתב ב"י בשם המרדכי חתיכה של איסור שנפלה בס' דהיתר אם הכיר בה וידע שיש בהיתר לבטלה אפילו אם נפלה אח"כ אחרת א"צ ביטול נגד שתיהן והביא ראיה ממשנה דתרומות וכתב שגם הרמב"ם פסק כן. לא כתב כן אליבא דהלכתא שהרי כתב לפני זה בסמוך בשם כל הפוסקים שאסור ולא הביא פסק זה לכאן אלא ללמוד מיניה לענין תרומה שאם הכיר ונודע בנתיים מותר אבל לא לשאר איסורין. וזהו שסיים ב"י וכתב ז"ל נ"ל דאפילו להרמב"ם אין ללמוד בזה מתרומה לשאר איסורים מדלא הביא דין זה בהלכות מ"א ע"כ וגם הרמב"ם לא כתבו אלא לענין תרומה ובזה מתורץ ג"כ שלא תקשה הראב"ד דידיה אדידיה דלעיל כתב ב"י בשמו שאוסר וכאן כתב בשמו שחולק על פסק הרמב"ם ודוק. ובלה"נ ל"ק דברי הראב"ד אהדדי דהראב"ד לא התיר לעיל כ"א בדברים הנמחויים כגון יין במים וכיוצא בו וכן מבואר בדבריו שם בהדיא ועיין מ"ש לעיל בריש סימן צ"ד:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.