א כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה טָעוּן הֲדָחָה מִבִּפְנִים וּשְׁטִיפָה מִבַּחוּץ; וְאִם הוּא נָקִי וְאֵין בּוֹ שִׁיּוּרֵי כּוֹסוֹת, אֵינוֹ צָרִיךְ.
ב יִתֵּן הַיַּיִן לְתוֹכוֹ חַי, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְבִרְכַּת הָאָרֶץ, וְאָז מוֹזְגוֹ לְהוֹדִיעַ שֶׁבַח הָאָרֶץ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם הַיַּיִן אֵינוֹ חָזָק אֵינוֹ צָרִיךְ לְמָזְגוֹ (טוּר), וְכֵן נוֹהֲגִין בְּאֵלּוּ הָאֲרָצוֹת; וְיוֹצִיאֶנּוּ מִן הֶחָבִית לְשֵׁם בְּרָכָה (טוּר בְּשֵׁם רַשִׁ"י); וְנִרְאֶה דִּלְדִידָן שֶׁאֵין לָנוּ הַרְבֵּה יַיִן, אֵינוֹ צָרִיךְ רַק לְשָׁפְכוֹ מִן הַקַּנְקַן שֶׁשּׁוֹמְרִים בּוֹ הַיַּיִן לְשֵׁם בְּרָכָה וְחָבִית לָאו דַּוְקָא, וְכֵן נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ. וְכוֹס שֶׁל בְּרָכָה יְמַלְּאֶנּוּ שֶׁיְּהֵא מָלֵא עַל כָּל גְּדוֹתָיו.
ג צָרִיךְ לַחֲזֹר אַחַר כּוֹס שָׁלֵם.
ד מְקַבְּלוֹ בִּשְׁתֵּי יָדָיו, וּכְשֶׁמַּתְחִיל לְבָרֵךְ נוֹטְלוֹ בִּימִינוֹ, וְלֹא יְסַיַּע בִּשְׂמֹאל. הַגָּה: וְהַיְנוּ דַּוְקָא שֶׁלֹּא תִּגַּע הַשְּׂמֹאל בַּכּוֹס, אֲבָל אִם נוֹתֵן הַשְּׂמֹאל תַּחַת הַיָּמִין, לְסַיְּעָהּ, מֻתָּר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם שִׁבּוֹלֵי הַלֶּקֶט). וּמַגְבִּיהוֹ מֵהַקַּרְקַע טֶפַח, אִם הוּא יוֹשֵׁב עַל גַּבֵּי קַרְקַע; וְאִם הוּא מֵסֵב בְּשֻׁלְחָן, מַגְבִּיהוֹ מֵעַל הַשֻּׁלְחָן טֶפַח; וְנוֹתֵן בּוֹ עֵינָיו שֶׁלֹּא יַסִיחַ דַּעְתּוֹ. הַגָּה: וְעַל כֵּן אֵין לוֹקְחִין כּוֹס שֶׁפִּיו צַר, שֶׁקּוֹרִין גלוק גלא"ז, לְבָרֵךְ עָלָיו; וּמְשַׁגְּרוֹ לְאִשְׁתּוֹ שֶׁתִּשְׁתֶּה מִמֶּנּוּ.
ה יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאִם הַמְבָרֵךְ אִטֵּר (בְּלַעַ"ז מנצ"ינו), אוֹחֵז הַכּוֹס בִּימִינוֹ שֶׁהוּא שְׂמֹאל כָּל אָדָם.
ו מִשֶּׁנָּתְנוּ לוֹ כּוֹס לְבָרֵךְ לֹא יָשִׂיחַ הַמְבָרֵךְ; וְהַמְּסֻבִּין אֵין לָהֶם לְהָשִׂיחַ מִשֶּׁהִתְחִיל הַמְבָרֵךְ, לֹא מִבַּעְיָא בִּשְׁעַת שֶׁהוּא מְבָרֵךְ, שֶׁצְּרִיכִין לִשְׁמֹעַ וּלְהָבִין מַה שֶּׁאוֹמֵר הַמְבָרֵךְ, אֶלָּא אֲפִלּוּ בֵּין בְּרָכָה לִבְרָכָה אֵין לָהֶם לְהָשִׂיחַ; וְאִם עָבְרוּ וְשָׂחוּ בֵּין בְּרָכָה לִבְרָכָה בְּשָׁעָה שֶׁהַמְבָרֵךְ שׁוֹתֵק מְעַט, יָצְאוּ. הַגָּה: אֲפִלּוּ אִם סָח הַמְבָרֵךְ עַצְמוֹ, אֲבָל אִם שָׂחוּ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא מְבָרֵךְ, לֹא יָצְאוּ.
ז נָכוֹן הַדָּבָר שֶׁכָּל אֶחָד מֵהַמְּסֻבִּין יֹאמַר בְּלַחַשׁ עִם הַמְבָרֵךְ כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה, וַאֲפִלּוּ הַחֲתִימוֹת. הַגָּה: וְיַקְדִּים לְסַיֵּם קְצָת קֹדֶם הַמְבָרֵךְ, כְּדֵי שֶׁיַּעֲנֶה אָמֵן, כְּדִלְעֵיל סי' נ"ט. אֵין נוֹתְנִין כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה אֶלָּא לְטוֹב עַיִן (גְּמָרָא פֶּרֶק אֵלּוּ נֶאֱמָרִין).
ח לְעִנְיַן לִשְׁאֹל בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן מִפְּנֵי הַיִּרְאָה אוֹ מִפְּנֵי הַכָּבוֹד, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁדִּינָהּ כִּתְפִלָּה.
ט צָרִיךְ לִישֵׁב בְּשָׁעָה שֶׁמְּבָרֵךְ, בֵּין אִם הָיָה הוֹלֵךְ בְּבֵיתוֹ כְּשֶׁאָכַל, אוֹ עוֹמֵד אוֹ מֵסֵב, כְּשֶׁמַּגִּיעַ לְבָרֵךְ צָרִיךְ לִישֵׁב, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְכַוֵּן יוֹתֵר; וְגַם לֹא יְהֵא מֵסֵב, שֶׁהוּא דֶּרֶךְ גַּאֲוָה; אֶלָּא יֵשֵׁב בְּאֵימָה. הַגָּה: נִרְאֶה לִי דְּלָאו דַּוְקָא הַמְבָרֵךְ, אֶלָּא הוּא הַדִּין כָּל הַמְּסֻבִּין לֹא יֵשְׁבוּ בְּקַלּוּת רֹאשׁ אֶלָּא בְּאֵימָה; מִיהוּ אִם לֹא עָשָׂה כֵן, אֲפִלּוּ בֵּרַךְ מְהַלֵּךְ, בִּדִיעֲבַד יָצָא (רַמְבַּ"ם פ"ד).
י יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁגַּם בִּרְכַּת מֵעֵין שָׁלֹשׁ צָרִיךְ לְאָמְרָהּ מִיֹּשֶׁב.
יא אִם הָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְאוֹכֵל, אֵינוֹ צָרִיךְ לִישֵׁב וּלְבָרֵךְ לְפִי שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת עָלָיו.
יב אָסוּר לְבָרֵךְ וְהוּא עוֹסֵק בִּמְלַאכְתּוֹ.
א סָעִיף א (א) טעון הדחה וכו' - וה"ה אם קנחו במפה עד שהוא נקי דשרי:
ב סָעִיף א (ב) שיורי כוסות - שיורי יין ששרה בו פת:
ג סָעִיף א (ג) אינו צריך - וטוב להדיח אפילו כשאין בו שיורי פת אם לא שהוא נקי וצח [א"ר]:
ד סָעִיף ב (ד) חי - פי' כמו שהוא בלי מזיגה אף שאין ראוי לשתותו כך כמות שהוא:
ה סָעִיף ב (ה) לברכת הארץ - פי' לתחלת ברכת הארץ:
ו סָעִיף ב (ו) שבח הארץ - שיינה חזק שצריך למוזגה במים ועיין בב"י שכתב דבמדינתו נהגו העולם למזוג במעט מים אף כשאין היינות חזקים ע"ש הטעם:
ז סָעִיף ב (ז) אין צריך למוזגו - משום דראוי לשתותו כמות שהוא:
ח סָעִיף ב (ח) לשם ברכה - היינו שיוציאנו סמוך לברכה מן החבית לשם ברכה ולא יוציאנו מקודם וישתהא בכלי וזהו רק למצוה מן המובחר:
ט סָעִיף ב (ט) שיהא מלא וכו' - ואף שרגיל לישפך קצת עי"ז לארץ ויש שאין ממלאין אותו כ"כ מטעם זה ואפ"ה שם מלא עליו. ודע דמלא הוא רק למצוה לכתחלה ואינו מעכב אם אך יש בהיין שיעור רביעית וכמו שכתבתי בסימן רע"א במ"ב סקמ"ב עי"ש:
י סָעִיף ג (י) לחזור וכו' - מלשון זה משמע דהוא רק לכתחלה ואין עיכוב בדבר:
יא סָעִיף ג (יא) שלם - שלא יהיה גוף הכוס שבור ולא פגום בשפתו אפילו חסרון מועט [ובנסדק יש להקפיד לכתחלה אפילו בלא חסרון כלל] וכן אם גוף הכוס שלם רק בסיסו נשבר ג"כ יש להקפיד ואפילו יכול לעמוד על בסיסו אם לא שאין לו אחר יש להקל בכל זה. ובכיסוי כלים אף שלא נעשו לקבלה ג"כ אין להקפיד אם אין לו אחר [א"ר]. כתב המ"א בשם הב"ח ירא שמים לא יברך במצנפת רק ישים הכובע על ראשו ויש שנוהגין ג"כ להתעטף בבגד העליון דכל זה הוא בכלל עיטוף הנאמר בגמרא אצל כוס ברכה וכן נהגו כהיום בישראל בעת בהמ"ז שמשימין הכובע על ראשיהן אפילו כשהוא מברך ביחיד בלי כוס:
יב סָעִיף ד (יב) מקבלו בשתי ידיו וכו' - כתב הט"ז דהטעם הוא כדי להראות חביבות קבלת הכוס עליו ואח"כ אוחזו ביד אחד שלא יהא נראה עליו כמשוי וביד ימין שהוא העיקר והחשוב:
יג סָעִיף ד (יג) שלא תגע וכו' - היינו אפילו אם ירצה לאחוז הכוס ביד ימינו באמצע הכוס וביד שמאלו יאחזנו מתחתיו:
יד סָעִיף ד (יד) לסייעה - פי' שהכוס מונח על כף ימין ונותן השמאל מתחת לסמוך יד הימין:
טו סָעִיף ד (טו) מותר - כיון שאין נוגע בהכוס והאחרונים כתבו דיש להחמיר בזה אם לא לצורך. כתב השל"ה ע"פ הקבלה נכון שיעמיד הכוס על כף ימינו והאצבעות יהיו זקופים סביב. לא יטול הכוס בבתי ידים רק יסירם מקודם:
טז סָעִיף ד (טז) ומגביהו וכו' - כדי שיהא נראה הכוס לכל המסובין ויסתכלו בו [טור] ובגמרא מסמיך לה אקרא דכתיב כוס ישועות אשא וגו':
יז סָעִיף ד (יז) שלא יסיח דעתו - מן הברכה:
יח סָעִיף ד (יח) וע"כ אין לוקחין וכו' - שלא יוכלו להסתכל במה שבתוכו והאחרונים הקשו ע"ז דכוונת הגמרא מה שאמרו ונותן עיניו בו היינו בהכוס ולא במה שבתוכו וע"כ אין להקפיד בזה אם אינו יכול להשיג בקל כלי אחר:
יט סָעִיף ד (יט) ומשגרו לאשתו וכו' - שע"י כוס של ברכה מתברכת האשה ואפילו לא אכלה האשה עמהם ואם יש עוד אורחים אצלו יתן גם להם לטעום מהכוס של ברכה וכמבואר לקמן בסימן ק"צ ס"א ובסימן רע"א סי"ד ע"ש ואם אורח מיסב אצל בעה"ב ובירך על הכוס יתן גם לבעה"ב לשתות מכוס של ברכה כדי שיתברך הבעה"ב:
כ סָעִיף ה (כ) שהוא שמאל כל אדם - ואם הוא שולט בשתי ידיו אוחז בימין שהוא ימין לכל אדם. ודע דמה דהוזכר מסעיף ד' עד סעיף זה הסכים בביאור הגר"א דהוא רק להידור מצוה לכתחלה:
כא סָעִיף ו (כא) משנתנו לו כוס - ועד אחר שתייתו שהוא לאחר גמר בהמ"ז:
כב סָעִיף ו (כב) משהתחיל המברך - אבל מקודם רשאין להשיח אף שכבר נטל המברך הכוס בידו ויש מן הפוסקי' דס"ל להחמיר בזה ונכון לחוש לדבריהם:
כג סָעִיף ו (כג) שצריכין לשמוע וכו' - דהמברך מוציא אותם בבהמ"ז ואם לא ישמעו לא יצאו:
כד סָעִיף ו (כד) אין להם להשיח - דכיון דשומע כעונה הרי הם כמברך עצמו:
כה סָעִיף ו (כה) אפי' - דהשיחה שבינתים אינה מפסדת הברכות בדיעבד. ודע דמ"א מצדד דכ"ז הוא דוקא בשיחה בשוגג אבל במזיד אפילו בשיחה מועטת ואפילו בין ברכה לברכה חוזר לראש בהמ"ז וכמו גבי תפלה לעיל בסימן קי"ד ס"ז אמנם בא"ר נשאר בדין זה בצ"ע וכן הכרענו לעיל בסימן ס"ה במ"ב דבדיעבד אין לחזור אפילו כששח במזיד וע"ש בבה"ל אך לכתחלה יש ליזהר בזה הרבה. ואם היה בין ברכה לברכה שיהוי מרובה שהיה יכול באותו הזמן לגמור כל בהמ"ז מראש ועד סוף אפילו אם לא שח כלל בינתים י"א דצריך לחזור לראש בהמ"ז ודוקא אם השיהוי היה מחמת אונס שהיה צריך לנקביו או שהיה המקום אינו נקי וכמבואר לעיל בסימן ס"ה לענין ק"ש וה"ה כאן ועיין בבה"ל שכתבנו דאין דין זה ברור למעשה דיחזור בשביל שהיה בין ברכה לברכה אך אם שיהוי כזה היה באמצע ברכה צריך לחזור ורק לראש הברכה:
כו סָעִיף ו (כו) לא יצאו - ותלוי בזה דאם לא גמר המברך עדיין את הברכה חוזרין המסובין ומברכין בעצמן ממקום שפסקו לשמוע לדברי המברך ואם גמר המברך את הברכה וכוונו לשמוע צריכין המסובין לחזור לתחלת הברכה ולברך בעצמן דכיון שדלגו באמצע הוי כלא אמרוה כלל. וכ"ז דוקא אם ע"י השיחה שבאמצע לא שמעו ודלגו דברים שהם מעיקר הברכה כמו ברית ותורה וכיו"ב שהם לעיכובא כמ"ש בסימן קפ"ז אבל אם דלגו רק דברים שהם שלא מעיקר הברכה יצאו בדיעבד ואינם צריכים לחזור בשביל זה וכ"ש אם לא דלגו כלל כגון שהמברך עצמו שח אז באמצע ושחו גם הם אף דבודאי שלא כדין עשו מ"מ בדיעבד יצאו ואינם צריכים לחזור:
כז סָעִיף ז (כז) נכון הדבר - היינו אף דמדינא היה יותר נכון שישמעו המסובין כל הבהמ"ז מפי המזמן והוא יוציאם בברכתו ובעצמן לא יברכו כלל מ"מ בעבור שמצוי בעו"ה שהמסובין מסיחין דעתם ואינם מכוונין לדברי המברך כלל ונמצא שחסר להם בהמ"ז לגמרי ומבטלין עשה דאורייתא בידים לכך נכון כהיום יותר שהמסובין יאמרו בעצמן בלחש כל מלה ומלה עם המברך כדי שיברכו יחדו ונקרא עי"ז ברכת זימון ומתקיים מה שאמר הכתוב גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו דמזה ילפינן ברכת זימון וכמ"ש לקמן [בסימן קצ"ב במ"ב]:
כח סָעִיף ז (כח) כל ברכה וברכה - ועכ"פ יזהרו לומר עמו בלחש ברכה ראשונה דאל"ה להרבה פוסקים לא מקרי זימון כלל וכדלקמן בסימן רי"ש [אחרונים] ולפ"ז מה שנוהגין הרבה אנשים שאחר שאמרו ברוך שאכלנו וכו' כל אחד ואחד מברך בקול רם בפ"ע שלא כדין הם עושין אלא המברך צריך לברך ברכה ראשונה עכ"פ בקול רם כדי שישמעו המסובין והם יאמרו בלחש עמו מלה במלה ורק בסיום הברכה יקדימו לסיים כדי שיענו אמן כמו שכתב רמ"א ועיין במ"א שהוא מצדד להורות כהתשב"ץ שס"ל דעד הזן את הכל צריכין לשתוק ולשמוע ולכוין לצאת מן המברך [ומשם ואילך יברכו בעצמן בלחש עם המברך] דעד שם היא ברכת הזימון אבל אין אנו נוהגין כן ומ"מ הטוב והישר כשיודע במסובין שיכוונו לדבריו לעשות כהתשב"ץ רק שיודיע להם מתחלה שיכוונו לצאת וגם הוא יכוון להוציאם ודוקא כשהשומעים כלם מבינים לשון הקדש דאל"ה בודאי טוב יותר שיברכו בעצמן כל הבהמ"ז ולא לצאת מן המברך [א"ר]:
כט סָעִיף ז (כט) לטוב עין - שהוא שונא בצע וגומל חסד בממונו שנא' טוב עין הוא יבורך אל תקרי יבורך אלא יברך [גמרא]:
ל סָעִיף ח (ל) שדינה כתפלה - שאין שואלין ומשיבין כלל והטעם מדמצינו שהחמירו חכמים בבהמ"ז שאין מברכין אלא במקום אחד כתפלה לאפוקי ק"ש שיכול לאומרה במהלך מן פסוק ראשון ואילך וי"א מעל לבבך ואילך וכדלעיל סימן ס"ג ע"ש במ"ב:
לא סָעִיף ט (לא) בשעה שמברך - ומסתימת הפוסקים משמע דגם ברכה רביעית אף שהיא מדרבנן צריך לישב כי היכי דלא לזלזולי בה:
לב סָעִיף ט (לב) בביתו - דבמהלך בדרך עיין לקמן בסי"א:
לג סָעִיף ט (לג) ה"ה כל המסובין - דכיון דכולן יוצאין בברכתו צריכין לישב ובאימה כמברך עצמו:
לד סָעִיף ט (לד) אפילו בירך מהלך וכו' - היינו כשהוא מהלך בביתו במקום אכילתו אבל כשהלך למקום אחר ובירך יש דעות בזה עיין לקמן בסימן קפ"ד ס"א בהג"ה:
לה סָעִיף י (לה) שגם ברכת מעין שלש - עיין בביאור הגר"א שתלה דין זה במה שמבואר לקמן בסימן קפ"ד ס"ג והרמב"ם שהוא בעל דעה זו אזיל לשיטתו שם ולפ"ז בחמשת מיני דגן עכ"פ לכ"ע צריך להיות דוקא ברכה אחרונה שלהם בישיבה:
לו סָעִיף יא (לו) עליו - אם ישב מפני שיקשה בעיניו איחור דרכו ולא יוכל לכוין יפה אלא מהלך ומברך כתב הח"א דכל זה דוקא כשאכילתו היה דרך הליכה כמו שכתב המחבר שמהלך בדרך ואוכל אבל אם אכילתו היה בישיבה צריך לברך ג"כ בישיבה:
לז סָעִיף יב (לז) אסור לברך - היינו כל הברכות ועיין לקמן בסימן קצ"א במ"ב ששם מבואר היטב:
א סָעִיף א שיורי כוסות. פי' שיורי יין ששרה בו פת (רש"י ביצה פ"ב) וה"ה כשקנחו במפה שרי:
ב סָעִיף ב מוזגו. כ' הרב"י שנוהגין כן במדינתו אף שאין היינות חזקים כי יש בזה סוד הקבלה ועוד טעמים אחרים ע"ש:
ג סָעִיף ב לשם ברכה. כי חי פי' פרישק"ו בלע"ז, וז"ל רי"ו ויוציאנו מהחבית מיד סמוך לברכ' וא"כ לדידן נמי ישלח לחנוני לקנות סמוך לברכה כדי שיהיה חי:
ד סָעִיף ב מלא על כו'. דלא כי"מ עטור שלא יהא מלא כ"כ שיהיה למעלה בכוס עטר' סביביו:
ה סָעִיף ג כוס שלם. ואפי' נשבר בסיס שלמטה פסול אא"כ בשעת הדחק (מהרי"ל) כתבו המקובלים להצריך כל הי' דברים חוץ מעיטוף בח"ל, וב"ח כ' הירא שמים לא יברך במצנפת רק ישים הכובע על ראשו ויתעטף בבגד העליון:
ו סָעִיף ד תחת הימין. ז"ל ש"ל בב"י אבל לסייעי' ליה בשמאלית תחת ידא ימינא מותר דקיי"ל מסייע אין בו ממש וכו' כשאין נוגעת בכוס אלא יד ימין אם הניח יד שמאל תחתיה לסייעה מותר עכ"ל, מבואר ממ"ש כדברי רמ"א דלא כהב"ח ע"ש דכ' דהש"ל סובר שמותר להניח' תחת הכוס, ונ"ל ראיה לש"ל משבת דף צ"ג דאמרי' קבל בימין ושמאל מסייעתו כשר דמסייע אין בו ממש בטור כתוב שמאל מהו שתסייע לימין פי' לסומכה בשמאלו ע"כ נ"ל דק"ל מאי קמבעי' להו הא כשתסייע שמאל לימין ה"ל אוחזו בב' ידיו, וכבר אמרנו שמקבלו בב' ידיו ואוחזו בימינו ולכן פי' לסומכה בשמאלו, ר"ל לסמוך יד הימין בשמאל וא"כ ג"ז אסור ולכן יש להחמיר אם לא לצורך כמ"ש התו' בכוס גדול, ובשל"ה כתו' בשם המקובלים שיעמיד הכוס על כף ימינו והאצבעות יהיו זקופים סביב הכוס וכ"מ בזוהר בראשי' ומ"מ אינו מוכח כ"כ די"ל דיקיפם באצבעותיו כדרך אחיזה: ולא יטול הכוס בבתי ידים רק יסירם קודם (הגה בברכות מהר"ם):
ז סָעִיף ד וע"כ אין לוקחים כו'. ובד"מ כתב עוד טעם בשם ר"א מפראג משום דאמרינן רבא אכסא דברכתא מגמע גמוע וכשפיו צר אין יכול לגמוע הרבה בבת אחת ע"כ עסי' תע"ב סט"ו ומהרש"א פירש בסוכה פירוש אחר ע"ש ועל טעם רמ"א קשה דמנ"ל שיתן עיניו ביין דלמא די כשיתן עיניו בכוס כי היכי דלא לסח דעתיה מיניה וכ"מ הל' בגמ':
ח סָעִיף ד לאשתו. ואפי' לא אכלה עמהם כ"מ בגמ' גבי עובדא דילתא:
ט סָעִיף ה אטר יד. צ"ע דבסי' תרנ"א סתם הרב"י דאזלינן בתר ימין דעלמא הואיל ונטילת לולב בימין הוא דרבנן וכ"ש הכא דכוס של ברכ' עיקרו מדרבנן דיש לנו לילך בתר ימין דעלמא ובאמת בש"ל שלפנינו לא כתוב כלום מזה בב"ה וגבי לולב פסק ליטול בימין דעלמא ע"ש ואולי איזו פוסק אחר פוסק כן בב"ה ומ"מ נ"ל לנהוג כן כמ"ש רמ"א גבי לולב:
י סָעִיף ו לא יסיח המברך. משמע דהמסובין רשאים להסיח עד שיתחיל המברך (ב"י וב"ח) ומ"מ נ"ל להחמיר מאחר שתר"י ורי"ו מחמירין:
יא סָעִיף ו יצאו. דדמי לשמע ט' תקיעות בט' שעות ביום דיצא (תוס' ורא"ש) וא"כ לפי מ"ש רסי' ס"ה אם הי' ההפסק מחמת אונס צריך לחזור לראש ואפשר דב"ה קילא וכמ"ש ססי' קפ"ה לענין צואה ועמ"ש סי' תכ"ב ותפ"ח ונ"ל דאם שח במזיד חוזר לראש וכמ"ש סי' קי"ד ס"ז ובתו' דף מ"ו ע"ב סוף ד"ה להיכן הוא חוזר וכו' שהרי לא ספר בנתיים עכ"ל משמע דאם ספר חוזר לראש מיהו נ"ל דט"ס הוא בתו' וצ"ל שהרי לא סעד בנתיים ע"ש ועמ"ש ססי' קצ"ד בשם הרמב"ן ועססי' ר':
יב סָעִיף ז בלחש עם המברך. כדי שיברכו יחדיו ולא יאמר כל אחד בפ"ע רק בסיום הברכה והב"ח כתב דטוב יותר לשמוע ועמ"ש סימן קצ"ג סס"א ובתשב"ץ כתוב דצריכים לשמוע עד הזן את הכל שהוא ברכת הזימון ועסי' ר' וכ"נ עיקר:
יג סָעִיף ז לטוב עין. פי' לשונא בצע וגומל חסד בממונו (רש"י שם):
א סָעִיף ג אחר כוס שלם. שזהו פירוש על חי שאמרו דחיות הכלי הוא כל זמן שאינו נשבר:
ב סָעִיף ד מקבלו בשתי ידיו כו'. שמעתי טעם מא"מ ז"ל כדי להראות חביבת קבלת הכוס שהוא חושק לקבלו בכל כחו ואח"כ יחזיקנו ביד א' כדי שלא יהא נר' כמשוי עליו ועכ"פ הימין עיקר שהי' החשוב' יותר לכבוד הכוס:
ג סָעִיף ד והיינו דוקא כו'. בטור כתוב דמה שמספקא בגמ' שמאל מהו שתסייע לימין פי' לסומכה בשמאלו עכ"ל. משמע דאף שאינו נוגע בכוס ביד שמאל אלא סומך יד ימינו שהוא אסור דא"ל דלסומכה קאי אכוס דהל"ל לסומכו ל' זכר וכמ"ש ומקבלו אלא ודאי דעל יד הימין קאי שאסו' לסמוך אות' בשמאלו והב"י הביא בשם ש"ל דוקא למנקט ליה כוליה בשמאליה אסור אבל לסיועי ליה בשמאלית תחת ידא ימינ' מותר דקי"ל מסייע אין בו ממש ותימ' דהא אסיקנא לחומרא ונ"ל שהוא מפ' דלא מבעי' אלא כשתופס הכוס גם ביד שמאל אבל כשאין נוגעת בכוס אלא בימין אם הניח יד שמאל תחתיה לסייעה אין בכך כלום עכ"ל ב"י ועפ"ז כתב רמ"א הג"ה זו לחלק בין נוגע בכוס או ביד. ותימה היאך הניח דעת הטור שבכל יום אנו שותי' מימיו ולפסוק כדעת פוסק שאינו מפורסם לנו כן ע"כ נלע"ד שראוי לנו שלא לסמוך על קולא זו וכל סיוע הוא אסור. ומה שהקשה הא מסייע אין בו ממש אין ממש בזה דודאי במקום שיש איסור מלאכה שייך זה אבל כאן אסרו בפי' אף שאין בו ממש:
ד סָעִיף ב שקורין גלו"ק גלא"ז. בהגהת מהר"א מפראג כתב וז"ל יש מדקדקים שאין לברך אלא על כוס רחב ולא בגלוק גלאז שפיו צר ואפשר שסמכו על מ"ש בסוכה דף מ"ט רבא אכס' דברכתא אגמע גמוע פירש"י בלגימות גסות דרך שביעה משום חיבוב מצוה עכ"ל. ובד"מ הביא רמ"א זה וכת' ול"נ הטעם שצריך ליתן עירו בכוס וזה לא יכול לעשות היטב בכלי שפיו צר עכ"ל וב' טעמים אלו חלושים לפענ"ד דטעם מהר"א אין שום פסול בזה דאמרינן שם בסוכה שעיקר שביעה של יין הוא בגרון דהיינו שהוא מקבץ הרבה לתוך פיו ואחר כך מניח מעט מעט לגרונו כדי שיהיה גרונו שבע וזה אפשר שפיר בכוס זה ג"כ ולא ממעט שם אלא שלא יקח מעט בפיו ויבלענו תכף באופן שלא יהיה הרבה בפעם א' על הגרון וטעם רמ"א תמוה בעיני דלפי הנראה מ"ש חכמים ונותן עיניו בו היינו בכוס ולא במה שבתוכו שחלקו כבוד לעצמו של כלי כמו בשאר דברים וראייה נ"ל מפ' האיש מקדש (קידושין דף מ"ח) ת"ר התקדשי לי בכוס זה תנא חדא בו ובמה שבתוכו ותני' אידך בו ולא במה שבתוכו ול"ק הא במיא הא בחמר' ומפ' ר"ת באם יש בו יין אין היין בטל לגבי הכלי ע"כ אין לו צירוף עם הכלי ואי ס"ד דל' בכוס זה הוא מורה על מה שבתוכו נימא גם שם דע"כ על מה שבתוכו קאמר מצד משמעות הלשון אלא ודאי אדרבה אין במשמעות הל' אלא בכוס עצמו רק אם מה שבתוכו הוא טפל להכלי וכאן אין זה אלא ל' חכמים שאמרו נותן עיניו בו ודאי לא על מה שבתוכו קאמר ותו דכ' הטור מגביהו מן השלחן טפח וטעמו שיהא נראה לכל המסובים ויסתכלו בו ונותן עיניו בו כדי שלא יסיח דעתו עכ"ל ואי על מה שבתוכו קאמר הא ודאי לא יוכלו המסובים להסתכל במה שבתוכו אלא אותו שיושב אצלו ממש אלא ודאי על הכוס קאמר וע"כ נראה דלא קפדינן אהסתכלות במה שבתוכו גם ל' מהר"א מורה שאינו מן הדין אלא איזו מדקדקים עושים כן אלא דרמ"א עושה ממנו פסול וזה ודאי אינו ותו דהטור כ' הסיח דעתו מן הברכה וזה אין תלוי אלא בראיית הכוס ע"כ נלע"ד דודאי כיון דנפיק מפומיה דרמ"א יש לברך על כוס אחר אבל אם אין כאן בקלות אחר יברך ע"ז ואין כאן חשש פסול כלל כנלע"ד: ראיתי בהרבה בני אדם אינם ממלאין הכוס ממש אלא מניחין קצת ריקן למעלה ולא ידעתי לזה טעם דאדרבה הטור והביאו רמ"א בסעיף ב' זכרו בפי' בכוס זה שיהא מלא על גדותיו וקצת אומרים שזהו בכלל עיטור שיש כמו עטרה לכוס מלמעלה על המילוי שבתוכו וזה אינו דלא נמצא בשום פוסק שיפרש כן עיטור ותו אפי' אם היה בכלל עיטור הא קי"ל דלא בעי' עיטור לכל הדיעות לדידן דקי"ל כר"י ולא בעי' אלא ד' וסימנ' חמש"ה חי מלא שטיפ' הדחה ועם שמוסיפים קצת פוסקים כמבוא' בטור מ"מ עיטור לא בעי' צ"ל טעם לפי שאם יהיה מלא הרבה ישפך ויתבזה וכמ"ש אין מעבירין כוס מלא על האוכלין:
ה סָעִיף ו משהתחיל המברך. בזה קיל להשומעין מן המברך שהמברך משעת נתינת הכוס לו והשומעין אין צריך רק משהתחיל המברך:
ו סָעִיף ז יאמר בלחש. ז"ל הרא"ש והטור סימן נ"ט ברכת יוצר וערבית אנו אומרים עם הציבו' בלחש כי אין אדם יכול לכוין תדיר עם ש"ץ בשתיקה וגם אם היה מכוין לדברי ש"צ ובאמצע הברכה היה פונה לד"א הרי הפסיד הכונ' כי הפסיק באמצעית' אבל כשאדם קורא בפיו אף אם קורא מקצתה בלא כונה יצא עכ"ל: ושערוריה זו מצוייה בעו"ה בינינו שבאותו פעם שהמברך בזימון מברך אין שומעין לו ומדברי' ד"א ועוברי' על עשה דאורייתא וברכת את ה' אלהיך בשאט נפש ובפרט בסעודות גדולות וטוב מאד היה הדבר שלא לברך בזימון כלל דאז היה כ"א מברך בפ"ע משא"כ עכשיו שטועי' לומר שהם יוצאים בברכת המברך ואינו שומע מהו אומר ע"כ בודאי חיוב על כל אדם לדבר הברכות בלחש עם המברך ולא יבא לידי מכשול דאורייתא דאע"ג דבדורו' הראשונים היו שותקים ומכונים לברך מ"מ בשביל חסרון כונה יש לנהוג כן ועמ"ש סימן קנ"ג ס"א:
א סָעִיף א כוסות. פי' שיורי יין ששרה בו פת רש"י. וה"ה כשמקנחו במפה שרי. מ"א:
ב סָעִיף ב ברכה. כי חי פי' פרישק"ו. ולדידן ישלח לקנות מחנוני סמוך לברכה כדי שיהא חי. מ"א:
ג סָעִיף ג שלם. ואפי' נשבר בסיס שלמטה פסול אא"כ בשעת הדחק. מהרי"ל ועיין שכנה"ג:
ד סָעִיף ד בב' ידיו. עיין תשו' חכם צבי סי' קס"ח שכתב דוקא המברך צריך שיטול הכוס בידו ע"ש:
ה סָעִיף ד בימינו. ויעמיד הכוס על כף ימינו והאצבעות יהיו זקופים סביב הכוס והסוד ואתן את הכוס על כף פרעה של"ה. ובספר נגיד ומצוה כתב שיהא הכוס עומד על ה' אצבעות על גביהם ממש ע"ש ועיין בית יעקב סימן קע"ד. אל יטול הכוס בבתי ידים רק יסירם קודם. מהר"ם:
ו סָעִיף ד לסייע מותר. ב"ח כתב אם תופס בימין באמצע הכוס מותר לשום יד השמאל תחת הכוס ומ"א חולק עליו. וט"ז אוסר אפילו בנתן השמאל תחת הימין לסייעו דלא כהרמ"א ע"ש. כתב הט"ז ראיתי הרבה בני אדם שאינם ממלאין הכוס ממש ורמ"א כתב שיהא מלא. וצ"ל הטעם שאם יהא מלא הרבה ישפוך ויתבזה וכמ"ש אין מעבירין כוס מלא על האוכלין:
ז סָעִיף ד גלוק גלא"ז. ט"ז ומ"א הקשו דמנ"ל שיתן עיניו ביין דילמא די שיתן עיניו בכוס ע"כ העלה הט"ז דאם אין בקלות כוס אחר יברך ע"ז ואין כאן חשש פיסול ע"ש ועיין בשכנה"ג:
ח סָעִיף ד לאשתו. אפי' לא אכלה עמהם כ"מ בגמ' גבי עובדא דילתא:
ט סָעִיף ז בלחש. והב"ח כתב דיותר טוב לשמוע וכ"כ בתשו' פנים מאירות סי' נ"ז ע"ש. ובט"ז כתב הואיל בעו"ה שבאותו פעם שהמברך מברך בזימון אין שומעין לו ומדברים דברים אחרים ובפרט בסעודות גדולות וטוב מאוד היה הדבר שלא לברך בזימון כלל דאז היה כ"א מברך בפני עצמו משא"כ עכשיו שטועים לומר שהם יוצאים בברכת המברך. ע"כ חיוב על כל אדם לדבר הברכות בלחש עם המברך ע"ש ובתשב"ץ כתב דצריכים לשמוע עד הזן את הכל שהוא ברכת הזימון וכתב המגן אברהם וכ"נ עיקר:
י סָעִיף ז לטוב עין. פי' לשונא בצע וגומל חסד בממונו. רש"י:
יא סָעִיף ט באימה. ירא שמים יהא נזהר בשעת בה"מ להתעטף במלבוש העליון וגם להניח הכובע בראשו ולא יברך במצנפת הקטנה ואף כשמברך ביחיד ינהוג כך כדי שיהא מורא שמים עליו ויעורר הכוונה האר"י ב"ח ושל"ה. אין עיטוף נוהג אלא בא"י משום כבוד השכינה עטרת זקנים בשם ספר יש שכר ע"ש:
יב סָעִיף יב במלאכתו. אפי' תשמיש קל אסור:
א סָעִיף א (ס"ק א) שיורי כו' ששרה פת כו' וכבר כתבתי בססי' הקודם דאף על גב דאין פרורי הפת פוגמים היין מ"מ כיון דאותן שיורי דהכא ממה ששרה פתו כו' מאוסים וגרועים יותר:
ב סָעִיף ב (ס"ק ב) מזגו כו' במדינתו כו' להראות שבח א"י שיינה חזק צריך מים למוזגו ואף שהמברך בח"ל מ"מ כיון שאינו מוזגו עד ברכת הארץ מוכח שבא להראות שבח ארץ ישראל כ"כ הרב"י וגם יש סמך למנהג ההוא מלשון הרמב"ם ע"ש בהרב"י וגם כתב שצריך למוזגו מיד כשמתחיל בברכת הארץ ולא כטועים שאין מוזגים אלא כשמגיעים לסוף ברכת הארץ וא"כ בתחלת בהמ"ז צריך שלא למלאות הכוס על כל גדותיו ע"ש: (ס"ק ג) לשם כו' כי חי כו' ר"ל כי חי הוא מעשרה דברים שנאמרו בכוס של ברכה כדאית' בברכות דף נ"א ע"א ופירושו פרישק"ו ומ"ש המחבר סעיף ג' שיהיה שלם הוא דעת המפרשים חי על הכלי שיהיה שלם וכדאמרינן בעלמא בכלים שבירתן זו היא מיתתן א"כ כלי שלם נקר' חי: ישלח לחנוני ובס' א"ר כ' שגם זה הוי טרחא:
ג סָעִיף ב (ס"ק ד) מלא כו' בכוס עטרה סביביו. ר"ל שהם מפרשים מה שהוזכר בש"ס תוך עשרה דברים בכוס עיטור ר"ל שלא יהיה מלא ויהיה לו בפנים עטרה ודחה מ"א דאדרבה הא בעינן מלא על כל גדותיו והוא א' מי' דברים ועיטור פירושו בענין אחר כמבואר שם בגמ'. והט"ז ס"ק ד' דחה עוד דהא קי"ל דלא בעינן עיטור וכ' הט"ז שטעם העושים כן שלא ישפוך הכוס ויתבזה וכדאמרי' ר"ס קע"א אין מעבירים כוס מלא ע"ג אוכלים מה"ט:
ד סָעִיף ג (ס"ק ה) כוס כו' ואפי' נשבר כו' ובס' א"ר הביא עוד בשם במהרי"ל דאפילו נסדק הכוס בלי חסרון אין לברך עליו אם אפשר באחר ועיין עוד שם: להצריך כל הי' דברים כו' ואין מוסיפין רק עיטור דהא גם בש"ע חשיב אחת לאחת שמנה דברים דהיינו הדחה. שטיפה. חי. מלא. מקבלו בב' ידיו. נוטלו בימינו. ומגביהו טפח. נותן בו עיניו. ועוד יש עיטור ועיטוף. וכתבו דבח"ל אין עיטוף: וב"ח כתב כו' בבגד העליון ואפי' מברך ביחיד וכ"כ של"ה דלהוי אימתא דמריה עליה:
ה סָעִיף ד (סק"ו) תחת כו' דשם דף נ"א ארחב"א א"ר יוחנן ראשונים שאלו שמאל מהו שתסייע לימין אר"א הואיל וראשונים לא אפשט להו אנן ניעבד לחומר'. וכ' הב"ח דמשמע מלשון הש"ל דלא אסרו אלא דוקא כשתופס הכוס בשמאלו מצד השני כמו שתפסו בימין מצד אחד. אבל כשאינו תופס הכוס באמצע גבהו אלא בימין אלא שמשים השמאל תחת הכוס ונמצ' שמאל תחת הימין מסייע כזה אין בו ממש ושרי אבל בהגהת ש"ע הבין דלא שרי אלא בנותן שמאלו תחת הימין אבל תחת הכוס אסור כיון שתפסו לכוס בשמאל ולא נהיר' עכ"ל הב"ח: ונ"ל ראיה לש"ל כו' ר"ל יהי' הפי' איך שיהי' הן כהבנת רמ"א או ככוונות הב"ח עכ"פ טעם הש"ל משום דמסייע אין בו ממש אלא דהרמ"א וב"ח פליגי מאי מקר' מסייע: קבל בימין. דכל עבודת הקרבן היה צ"ל בימין וקבלת הדם הוא מד' עבודות שבקרבן: בטור כ' כו' לסומכה כו' מדכתב לסומכה ולא כ' לסומכו לשון זכר דהוי משמע דקאי על הכוס. וכ' לסמכה לשון נקבה וע"כ קאי על יד ימין וחולק על הש"ל: ה"ל אוחזו בשני ידיו ול"מ לפי' הב"ח דודאי הוי אוחזו בשני ידיו כיון דאוחז הכוס בצד אחד כמו שאוחז בצד ימין ואפי' לרמ"א דלא התיר ש"ל אלא לתת שמאל תחת יד ימין אבל תחת הכוס אסור א"כ י"ל דמבעי' להו כה"ג אי אוחז בצד הכוס רק בימין והשמאל תחת הכוס ועבדי' לחומר' אבל תחת יד ימין אפשר שרי. צ"ל דס"ל להטור דגם כה"ג אי נותן השמאל תחת הכוס מיקרי אוחזו בשתי ידיו ולא ה"ל לספוקי דודאי אסור אלא ודאי דלא קמב"ל אלא אי מותר ליתן השמאל תחת ימין ולא תחת הכוס. וגם כה"ג אמר ר"א אנן נעביד לחומר': ומש"ה יש להחמיר כצ"ל ר"ל הואיל והטור חולק על ש"ל יש להחמיר כהטור וצ"ל להטור ראיית מ"א משבת דף צ"ג עיין בט"ז ס"ק ג'. ועיין בתשובת ה"ה חכם צבי סי' פ"ב שהוכיח מאבעיית הש"ס שמאל מה שתסייע כו' דמסייע יש בו ממש עכ"פ מדרבנן. אלא דלא רצו להחמיר מה"ט לפסול קרבן אם קיבל בימין ושמאל מסייעתו ע"ש: כמ"ש התוס' בכוס גדול. שכתב שם על אבעי' הנ"ל שמאל מהו שתסייע כו' וז"ל בכוסות גדולים מיירי או בר"ח טבת שחל בשבת (ר"ל שבהמ"ז ארוכה שצ"ל על הנסים ורצה ויעלה ויבא) שהוא בחנוכה או בנשואין וצריך להאריך בבהמ"ז עכ"ל: ומ"א חדא מנייהו נקט ומשמע מדברי התוס' דלולי צורך כנ"ל לא היו מסתפקים ובודאי אסור ולכן החמיר מ"א:
ו סָעִיף ד (סק"ז) וע"כ אין כו' משום דאמרי' בסוכה דף מ"ט: מגמע גמוע. פי' רש"י לגימות גדולות משום חיבוב מצוה. ומהרש"א כו' פ"א והוכיח דמגמע גמוע ר"ל לגימות דקות וקטנות דבזה יותר נהנה הגרון ואיכ' חיבוב מצוה טפי ובזה נדחה הר"א מפראג. וכ"מ הלשון בגמ'. דאמר יו"ד דברים נאמרו בכוס וחשיב בהדייהו נותן עיניו בו משמע דקאי על הכוס. דהא נאמרו בכוס אמר:
ז סָעִיף ד (סק"ח) לאשתו כו' דילתא. שם בברכות דרצה ר"נ לשלוח לילתא כוס ברכה אף שמשמע שם שלא אכלה עמהם:
ח סָעִיף ה (סק"ט) אטר כו' הוא דרבנן. ור"ל דלא דמי לתפילין דצריך להניח של יד בשמאל. ובאטר צ"ל בשמאל דידיה ולא אזלינן בתר עלמא היינו משום דהוא מן התור'. משא"כ ליטול לולב בימין ואתרוג בשמאל מדרבנן כיון דבלולב יש ג' מצות לולב הדס וערבה צריך ליטלו ביד החשובה ולכן די בימין דעלמ'. ומכל מקום נ"ל לנהוג כן. ר"ל ניהו שהקש' מ"א דברי הרב"י אהדדי ולדעת הרב"י בלולב היה ראוי ליטול הכוס בימין דעלמ'. מכל מקום לדינ' קי"ל כהרב"י דנטלו בימין דידיה דהא גם בלולב כ' רמ"א דיטול אטר לולב בימין דידיה:
ט סָעִיף ו (סקי"א) יצאו כו' ט' תקיעות כו' הוא לשון הש"ס ונקט תקיעות דאוריית' דמן התור' יוצאים בתשעה קולות דהיינו ג"פ תר"ת אלא משום ספק דלא ידעי' מהו תרועה לכן חייבים לשמוע שלשים קולות וכדאית' סוף מס' ר"ה ולקמן ר"ס תק"ץ ע' שם. וכיון דשמע ט' תקיעות בט' שעות דודאי הפסיק בנתיים ואפ"ה יוצא וה"ה הכא: לפי מ"ש ר"ס ס"ה כו' ר"ל לענין ק"ש וס"ל להתוס' שם דדין ק"ש ושופר שוין וזה הכריחם לחלק דבשהה באונס הוי הפסק דהוקש' להם דבתקיעות אמרי' אם שהה אפי' ט' שעות לא הוי הפסק ובתפל' אמרי' במסכת ברכות אם שהה כדי לגמור את כלה חוזר לראש והתוס' ס"ל דתפל' וק"ש ושופר חד דינא א"ל לכן הוצרכו לחלק דבאונס הוי שיהוי הפסק בין בתפל' ובין בק"ש ובין בשופר א"כ הא דאמרי' אם שהה כ"ל כלה חוזר לראש מיירי על ידי אונס. וכיון דלדידהו גם בשופר בשהה ע"י אונס חוזר ודין דהכ' ילפי' משופר א"כ ה"ה הכא בשהה ע"י אונס חוזר לראש: לענין צואה אם בירך בהמ"ז והי' צואה כנגדו יש ספק אם צריך לחזור ולברך ובתפל' כה"ג ודאי צריך לחזור ולהתפלל וכדלעיל ס"ס ע"ו: סוף ד"ה להיכן הוא כו' דאי' שם בש"ס להיכן הוא חוזר ר' זביד משמי' דאביי אמר חוזר לראש ורבנן אמרו למקום שפסק והלכת' למקום שפסק. ופירש"י דקאי על א' שמפסיק לשני' המבואר לקמן סי' רי"ט דהיינו ג' שאכלו כא' ושנים הפסיקו סעודתן ורוצים לברך בהמ"ז ולזמן והג' עדיין רוצה לאכול מכל מקום צריך אותו ג' להפסיק מאכילתו עד סוף ברכת הזימון ואחר כך חוזר לאכול וקי"ל כר"ש דס"ל התם בדף שלפניו דב"ה עד סוף ברכת הזן ותחלת נודה לך וע"ז שאל כשאותו ג' שהפסיק לשנים גמר אכילתו להיכן חוזר ומתחיל לברך בהמ"ז ואמר ר"ז משמי' דאביי חוזר לראש דהיינו מתחלת הזן והוא תחלת בהמ"ז ורבנן אמרו למקום שפסק דהיינו שמתחיל מתחלת נודה לך והקשו התוס' לרבנן כיון שאכל אחר ששמע ברכת הזן מאותן שנים שהפסיק להם א"כ למה יתחיל מנודה לך א"כ הרי חסר לו ברכת הזן שצריך לברך על אכילתו אחר שהפסיק לשנים ולכן פי' התוס' דקאי על ג' שאכלו ויצא א' מהן לשוק שקוראים לו ומזמנים עליו כמבואר לקמן סי' קצ"ד סעיף ב' וקי"ל דצריך להמתין אותו הג' אצל השני' עד אחר ברכת הזימון וע"ז שאל אם לאחר ברכת הזימון הלך לו הג' ועתה רוצה לברך על אכילתו שאכל קודם שקראו לו מהיכן מתחיל וע"ז שפיר אמרו רבנן למקום שפסק דהיינו מתחיל מנודה לך דהא יצא בברכת הזן ששמע מהשנים כשקראוהו וסיימו התוס' דלכך יצא בשמיע' ברכת הזן ששמע תחלה שהרי לא סיפר בנתיים וא"כ משמע דוקא שלא שח בנתיים אבל אם שח בנתיים מודים רבנן דחוזר לראש וזה ראיה לדברי מ"א דסח במזיד חוזר לראש: מיהו נ"ל דט"ס כו' (וכן הגי' מהרש"א) דבשלמ' אי גרסי' שהרי לא סעד בנתיים א"ש דכן הקשו לרש"י לפירו' כיון שסעד אחר ששמע ברכת הזימון איך יצא בברכת הזימון על אכילתו שאכל אח"כ כנ"ל ולכן כתבו דלפי' התוס' א"ש דהרי לא סעד אחר שקראוהו ושמע ברכת הזימון ושפיר יוצא בברכת הזימון ששמע. אבל אי גרסי' שהרי לא סיפר תיקשי מאי שיאטי' דסיפר הכא דהא לא הוזכר עד עתה מענין שיחה ולא הקשה להם גם לפירש"י משיחה. וא"כ לגרסת שהרי לא סעד אין ראיה למ"א מדברי התוס': ועמ"ש ס"ס קצ"ד בשם הרמב"ם זה חוזר על תחלת דברי מ"א ואפי' שהה מ' אונס א"צ לחזור והוא דהרמב"ן מפרש פי' הרי"ף להיכן חוזר דקאי על המברך ברכת הזימון שמתחיל לברך שאכלנו משלו והם עונים ברוך כו' ובטובו חיינו וע"ז שאל להיכן חוזר המברך ואר"ז משמיה דאביי חוזר לראש דהיינו ששוב מתחיל ואו' שנית נברך שאכלנו כו' (ופי' תר"י דנברך יש לו שני פי' לפעמים ל' צווי ופעמים ל' הווה: וא"כ כשאמר פ"א נברך הי' פירושו צווי לאחרים לברך וכשאו' פעם ב' נברך פי' הווה שאו' אנו מברכים לבורא שאכלנו משלו) ורבנן אמרו למקום שפסק והיינו מתחיל ברוך שאכלנו כו' ובטובו חיינו: וכ' הרמב"ן דלפ"ז טעמיה דר"ז משמיה דאביי שחוזר לראש דס"ל אם שהה לגמור את כלה חוזר לראש וס"ל דסגי באם שהה לגמור ברכה אחת מ"מ חוזר וס"ל כר"נ דברכת הזימון עד תחלת ברכת הזן א"כ כשאמר נברך שאכלנו משלו הוא גמר ברכה א': וכשהמתין אח"כ עד שיענו ברוך כו' ובטובו חיינו הרי שהה כדי לגמור ברכה א' דהא משך מן עניי' ברוך כו' ובטובו חיינו הוא יותר ארוך מברכות נברך שאכלנו משלו ולכן ס"ל דצריך לחזור לראש לו' שנית נברך כו' עכת"ד הרמב"ן וטעמו דרבנן דקי"ל כוותייהו שחוזר למקום שפסק לא אתפרש בדבריו א"כ י"ל לכאורה דס"ל בבהמ"ז אפי' שהה לגמור כלה אינו חוזר ואע"ג דשם ההפסק מחמת אונס דהא צריך להמתין עד שיענו העונים ברוך שאכלנו כו' הרי דבבהמ"ז אפי' שהה מ' אונס אינו חוזר לראש ואע"ג דלכאור' אין ראיה מזה דהא דברי הרמב"ן הם להרי"ף והא הרי"ף לא ס"ל לחלק בין שהה מ' אונס אלא דבתפל' אפי' שלא מ' אונס חוזר לראש ובק"ש ושופר אפי' מ' אונס אינו חוזר כמבואר לעיל סי' ס"ה וא"כ עדיין לא נפשט להתו' והרא"ש דמחלקים בין אם מ' אונס או לא אם שהה בבהמ"ז מ' אונס אי צריך לחזור לראש או לא. ז"א דמ"מ דייק מ"א שפיר דהא גם לדעת התוס' והרא"ש דפסק רמ"א כוותייהו בסי' ס"ה דמחלקים בין אם שהה מ' אונס או לא אפ"ה מודים דהמברך בהמ"ז מתחיל בפעם שנית ממקום שפסק דהיינו ברוך שאכלנו כו' כמבואר ר"ס קצ"ב ואע"ג דשהה מ' אונס כדי לגמור כל ברכת הזימון כנ"ל ולזה דחה ועס"ס רי"ש ר"ל דאין ראיה מזה דהא קי"ל ברכות הזימון הוא עד הזן כר"ש וא"כ כששהה המברך עד שענו העונים ברוך כו' וטובו חיינו לא שהה כדי לגמור כל הברכה שהיא עד נודה לך:
י סָעִיף ז (ס"ק יב) בלחש כו' כדי שיברכו יחד דכיון שמזמנים צריכים שיצטרפו יחד בבהמ"ז ואם כן ניהו שכיון שכ"א יאמר בלחש ומטעם המבואר בטור סי' נ"ט בשם הרא"ש כי אין אדם יכול לכוין תדיר עם הש"ץ ואם אין מכוין ובאמצע ברכה פנו לבו לדברי' אחרים הרי הפסיד הכונה משא"כ כשקורא בפיו אפי' קרא מקצתה בלא כונה יצא עכ"ל: מ"מ צריכים לברך עם המזמן בשוה כדי שיצטרפו: רק בסיום כו' ימהר לסיים קודם המזמן כמ"ש רמ"א כדי שיהי' יוכל לענות אמן. דאם יסיים בשוה עם המזמן אינו רשאי לענות אמן דה"ל עונה אמן אחר ברכותיו: ועיין לעיל סימן נ"א במ"א ס"ק ב': והב"ח כתב דטוב יותר כו' משום דחיישינן שמא לא יוכל לסיים קודם המזמן ולא יהי' רשאי לענות אמן. ובזימן חייב לענות אמן כדיליף בספרי. ולא דמי להאי דסי' נ"ט דשם אין חיוב כ"כ לענות אמן אחר הש"ץ עכת"ד הב"ח בסי' קצ"ג: ועס"ס רי"ש דקיימא לן הכי דברכת הזימון עד סוף ברכת הזן: וכן עיקר כתשב"ץ:
א סָעִיף א ס"א ואם כו'. עתוס' שם ד"ה שטיפה מבחוץ כו' דלא בעינן כו' וע' רש"י בשבת ע"ה ב' ד"ה כוס כו':
ב סָעִיף ב ס"ב יתן כו'. שם אר"ח ובחי אר"ש כו' וט"ס הוא וצ"ל כמ"ש ברי"ף חי אר"ש עד ברכת הארץ ותי' בזה מש"ש נ' ב' מודים כו' וכמ"ש תוס' ד"ה מודים כו' וי"ל כו': ויש אומרים דאם כו'. עמ"ש סי' ער"ב ס"ה בהג"ה: ויוציאנו כו'. רש"י שם ד"ה חי ותוס' ד"ה הנ"ל: וכוס כו'. גמ' שם:
ג סָעִיף ג ס"ג צריך כו'. כפי' בתרא של תוס' הנ"ל ועתוס' דשבת ע"ה ב' סד"ה כדי ואתי שפיר כו' וכ"כ רא"ש וש"פ לכל הפירושים:
ד סָעִיף ד ס"ז מקבלו כו'. שם ועתוס' שם ד"ה אין כו' ולפיכך כו' ול"נ שמ"ש אין לנו כו' לעכוב ובזה ניחא מש"ש הואיל וראשונים כו' אנן כו' דלכאורה מאי אנן אלא דה"פ דלראשונים א"א לומר לחומרא דאתי לידי קולא משא"כ לדידן דאינו מעכב והרא"ש כת' דר"י לא אתי למעוטי רק עיטור ועיטוף וכ"כ הטור בשם התוס' ע"ש ושם וכן השמיטו בש"ע והג"ה ועיקר כמ"ש וכ"כ ל"ח: ולא כו'. שם כנ"ל ראשונים כו': והיינו כו'. כמ"ש בשבת צ"ג ב' אף אנן כו' קיבל כו': ומגביהו כו'. שם: ואם כו'. דטעמו שיהא נראה לכל המסובין ויסתכלו בו. טור וכ"ה בירוש' שם וצריך שתהא ידו גבוה מן השולחן טפח: וע"כ כו'. עמ"א ובד"מ כו' רבא כו' והוא בספ"ד דסוכה כו' דלמא כו' וכ"ה בתוס' דשבת ד"ה הנ"ל וברא"ש דברכות שם:
ה סָעִיף ה ס"ה יש כו'. כמ"ש בתפילין ספ"ג דמנחות ועמ"א:
ו סָעִיף ו ס"ו והמסובין כו'. תוס' שם ד"ה אין: משהתחיל כו'. רא"ש וטור:: לא מיבעיא כו'. שם ושם וכמו בין הפרקים דברכות ק"ש ועס"ח: ואם עברו כו' אבל כו'. תוס' שם: אפי' כו'. עמ"ש בסי' ק"ד ס"ה וס"ו:
ז סָעִיף ז ס"ז נכון כו'. עט"ז וע' סי' תר"ץ סי"ב: ויקדים כו' כדלעיל כו'. עמ"ש שם:
ח סָעִיף ח ס"ח לענין כו'. וכמו הלל בימים שגומרין וכ"ש בבהמ"ז שהוא מפורש בתורה:
ט סָעִיף ט ס"ט בביתו כו'. עסי"א: וגם כו'. שם:
י סָעִיף י ס"י י"א כו'. הרמב"ם וכשיטתו שגם מעין שלש צריך לחזור למקומו ולישב שם ולברך וערמב"ם:
יא סָעִיף יא סי"א אם כו'. כמו בתפלה בפ"ד שם:
יב סָעִיף יב סי"ב אסור כו'. ירושלמי פ"ב אהא דאמרינן בגמרא שם ובירושלמי שם תני הפועלים כו' א"ר מנא זאת אומרת שאסור לעשות מלאכה בשעה שמברך:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.