א יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁבִּרְכַּת הַמָּזוֹן טְעוּנָה כּוֹס אֲפִלּוּ בְּיָחִיד, וְצָרִיךְ לַחֲזֹר עָלָיו, וְלֹא יֹאכַל אִם אֵין לוֹ כּוֹס לְבָרֵךְ עָלָיו אִם הוּא מְצַפֶּה וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה לוֹ, אֲפִלּוּ אִם צָרִיךְ לַעֲבֹר זְמַן אֲכִילָה אַחַת; וּלְפִי זֶה אִם שְׁנַיִם אוֹכְלִים יַחַד צָרִיךְ לָקַחַת כָּל אֶחָד כּוֹס לְבִרְכַּת הַמָּזוֹן; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינָהּ טְעוּנָה כּוֹס אֶלָּא בִּשְׁלֹשָׁה; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינָהּ טְעוּנָה כּוֹס כְּלָל, אֲפִלּוּ בִּשְׁלֹשָׁה. הַגָּה: וּמִכָּל מָקוֹם מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר לְבָרֵךְ עַל הַכּוֹס (רַ"ן פֶּרֶק עַרְבֵי פְּסָחִים).
ב כּוֹס בִּרְכַּת הַמָּזוֹן אֵינוֹ אֶלָּא שֶׁל יַיִן, וְלֹא מִשְּׁאָר מַשְׁקִים אֲפִלּוּ קָבַע סְעוּדָתוֹ עֲלֵיהֶם; וְאִם אֵין יַיִן מָצוּי בְּאוֹתוֹ מָקוֹם וְהַשֵּׁכָר אוֹ שְׁאָר מַשְׁקִין הֲווּ חֲמַר מְדִינָה, מְבָרְכִין עֲלֵיהֶם, חוּץ מִן הַמַּיִם. הַגָּה: וּמַה שֶּׁנּוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ לְבָרֵךְ עַל הַשֵּׁכָר, אֵין לִמְחוֹת דְּהָא יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵינוֹ טָעוּן כּוֹס כְּלָל, וְעוֹד דְּהָא עִקַּר חֲמַר מְדִינָה הוּא שֵׁכָר וְקוֹבְעִין הַסְּעֻדָּה עָלָיו; וְאַף עַל גַּב דְּיַיִן נִמְצָא בָּעִיר, מִכָּל מָקוֹם לֹא מִקְרֵי מָצוּי לְדָבָר זֶה, שֶׁהוּא בְּיֹקֶר וְאִי אֶפְשָׁר לִקְנוֹת יַיִן בְּכָל סְעֻדָּה לְבָרֵךְ עָלָיו, אָמְנָם הַמִּצְוָה מִן הַמֻּבְחָר לְבָרֵךְ עַל יַיִן (דִּבְרֵי עַצְמוֹ). וְיֵשׁ מְדַקְדְּקִין כְּשֶׁמְּבָרְכִין בְּיָחִיד עַל הַיַּיִן שֶׁלֹּא לֶאֱחֹז הַכּוֹס בְּיָדָם, רַק מַנִּיחִין אוֹתוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן לִפְנֵיהֶם, וְנָכוֹן מִנְהָג זֶה עַל דֶּרֶךְ הַקַּבָּלָה (בֵּית יוֹסֵף).
ג צָרִיךְ שֶׁלֹּא יְהֵא פָּגוּם, שֶׁאִם שָׁתָה מִמֶּנּוּ, פְּגָמוֹ; אֲבָל אִם שָׁפַךְ מִמֶּנּוּ לְתוֹךְ יָדוֹ אוֹ כְּלִי, אֵין בְּכָךְ כְּלוּם; וַאֲפִלּוּ שָׁתָה מֵהַכַּד אוֹ מֵחָבִית קְטַנָּה, הָוֵי פָּגוּם; אֲבָל אִם שָׁתָה מֵחָבִית שֶׁל עֵץ גְּדוֹלָה, אֵין לְהַקְפִּיד. יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֲפִלּוּ מַיִם פְּגוּמִים, פְּסוּלִים לִמְזֹג בָּהֶם כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה.
ד אִם הָיוּ כּוֹסוֹת הַמְּסֻבִּין פְּגוּמִים, צָרִיךְ לָתֵת מִכּוֹס הַבְּרָכָה לְתוֹכָם וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ. ע"ל סי' ק"ץ וְסי' רע"א.
ה אִם הֶחֱזִיר יַיִן שֶׁל כּוֹס פָּגוּם לְקַנְקַן, הַיַּיִן שֶׁבַּקַּנְקַן כָּשֵׁר, מִשּׁוּם דְּקַמָּא קַמָּא בָּטִיל.
ו יְכוֹלִין לְתַקֵּן כּוֹס פָּגוּם עַל יְדֵי שֶׁיּוֹסִיפוּ מְעַט יַיִן, וַאֲפִלּוּ עַל יְדֵי שֶׁיּוֹסִיפוּ עָלָיו מַיִם מִתַּקֵּן.
ז בִּשְׁעַת הַדַּחַק מְבָרְכִין עַל כּוֹס פָּגוּם.
א סָעִיף א (א) טעונה כוס - שברוב הברכות שתקנו חז"ל תקנום לסדר על הכוס מפני שכן הוא דרך כבוד ושבח נאה להקב"ה לסדר שבחו וברכתו ית' על הכוס וכמו שכתוב כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא (לבוש):
ב סָעִיף א (ב) ולא יאכל וכו' - וכמו לענין הבדלה ברצ"ו דאם מצפה שיהיה לו כוס למחר מבטל סעודת לילה וימתין על הכוס ועיין במ"א שחולק על זה דמשום כוס בבהמ"ז אין למנוע מלאכול ולא דמי להבדלה עיין שם ובביאור הגר"א משמע ג"כ דמסכים עם המ"א:
ג סָעִיף א (ג) אם שנים אוכלים וכו' - דבשלשה ויותר שמזמנין יחד אחד מברך על הכוס ומוציא את כולם כמו שמוציאם בברכת הזימון אבל בשנים דמצוה ליחלק ואין אחד מוציא את חבירו א"כ צריך כל אחד גם כוס בפני עצמו:
ד סָעִיף א (ד) מן המובחר וכו' - ר"ל דאף לדעה זו שאין טעון כוס כלל היינו שאין בה חיוב אבל כו"ע מודים דמצוה מן המובחר לברך על הכוס אם יש לו יין בביתו. והנה המחבר לא הכריע בין הדעות ודעת רש"ל וב"ח להחמיר דבהמ"ז צריך כוס מדינא ומנהג העולם להקל בזה כדעה השלישית שלא לחזר אחר כוס אם לא כשיש לו יין או שאר משקין דהוא חמר מדינה בביתו דאז בודאי מצוה מן המובחר לכו"ע לברך על הכוס וכנ"ל ודוקא כשהוא בזימון שלשה אבל לענין יחיד מקילים כמה אחרונים לגמרי ועיין לקמיה בסוף ס"ב בהג"ה:
ה סָעִיף ב (ה) ולא משאר משקים - כמו לענין קידוש והבדלה דאינו על שאר משקין לכו"ע במקום דלא הויין חמר מדינה:
ו סָעִיף ב (ו) אפילו קבע סעודתו - ר"ל שתוך הסעודה סמך על משקה והיה עיקר שתייתו מהם אפי' הכי אין זה מחשב אותם לברך עליהם בהמ"ז כיון דאין אנשי העיר רגילין לשתותו תמיד במקום הזה:
ז סָעִיף ב (ז) אין יין מצוי - ואפי' נמצא יין בעיר אלא שאינו מצוי הרבה ומפני זה עיקר שתיית בני העיר הוא שכר ושאר משקין יש להקל לברך בהמ"ז על שכר ועיין בב"ח שכתב דאף דאינו מחויב להדר שם אחר יין לקנותו מן החנוני מ"מ אם יש לו יין בביתו יברך על היין:
ח סָעִיף ב (ח) באותו מקום - היינו בכל העיר אף שבשאר עיירות במדינה זו נמצא יין הרבה:
ט סָעִיף ב (ט) מברכין עליהם - ואם יש לו שני מיני משקין כגון שכר ומי דבש וכיו"ב ואחד מהן חביב עליו יברך על אותו המין שהוא חביב עליו וכ"ש אם מתחלה קודם בהמ"ז שתה ממנו מפני חביבותו בודאי מהנכון לברך ג"כ עליו ולא על משקה האחר שלא יהא שלחנך מלא ושלחן רבך ריקם אבל כ"ז דוקא אם אותו המין הוא חמר מדינה דהיינו שרגילין לשתותו במקום ההוא אבל אם אין שותין אותו אלא לפרקים אף דבעצם הוא חשיב יותר מחבירו לא הוי חמר מדינה מידי דהוי אשאר משקין כגון יין תפוחים ויין רמונים:
י סָעִיף ב (י) חוץ מן המים - אע"פ שרוב שתייתן מים אין מברכין עליו וה"ה קווא"ס ומי בארש"ט אע"פ שרוב שתית ההמונים מהם אפ"ה לא חשיבי יותר ממים וטישביר אפשר דיש להקל בשעת הדחק כשרוב ההמונים שותין מהם ועיין בסימן רצ"ו במ"ב סק"י מה שכתבנו שם:
יא סָעִיף ב (יא) ומה שנוהגין וכו' - ר"ל שנוהגין לברך על השכר אע"ג דיין מצוי בעיר:
יב סָעִיף ב (יב) וקובעין הסעודה עליו - ר"ל אף אם לא נחשיב אותו לחמר מדינה כ"כ מפני שמצוי גם יין שם מ"מ בלא"ה י"א דאם קבע סעודתו מתחלה על שאר משקין מחשיב אותם בזה ומברך עליהם בהמ"ז אף דאיכא יין אלא דהמחבר סתם מעיקרא כהפוסקים דלא מהני קביעותא מ"מ יש לצרף דעה זו להקל בזה שהיין ביוקר וקשה להשיגו:
יג סָעִיף ב (יג) ואי אפשר וכו' - אבל לענין קידוש והבדלה משמע דגם רמ"א מודה דצריך לחזר דוקא אחר יין כיון דיין נמצא בעיר אלא שהוא ביוקר:
יד סָעִיף ב (יד) לקנות יין בכל סעודה - אבל אם יש לו יין בביתו צריך לברך עליו [ב"ח] ואם יש לו יין בביתו רק מעט לצורך קידוש והבדלה א"צ לברך עליו דקידוש והבדלה לכו"ע טעון כוס וחמיר מבהמ"ז:
טו סָעִיף ב (טו) שלא לאחוז - דהמדקדקים שמברכין על הכוס הוא לצאת ידי דעה הראשונה שבסעיף א' דגם ביחיד טעון כוס ורק דמהזוהר משמע דיחיד לא יברך על הכוס וע"כ מברכין ואין אוחזין בידם ובזה יוצאים ידי הכל דאפילו האומרים טעונה כוס הרי הכוס לפניו על השלחן ואחיזתו אינה אלא למצוה מן המובחר לד"ה:
טז סָעִיף ב (טז) ונכון מנהג זה וכו' - ר"ל מה שאין אוחזין אותו בידים וכנ"ל וכהיום מנהג העולם שאין מברכין על הכוס כלל ביחיד:
יז סָעִיף ג (יז) פגמו - ואינו ראוי עוד לברך עליו בהמ"ז וה"ה לקידוש ולהבדלה וכדלקמן בסימן רע"א ס"י וסימן רצ"ו ס"א ואפילו טעם ממנו רק משהו בעלמא:
יח סָעִיף ג (יח) לתוך ידו - וה"ה אם טעמו באצבעו דדוקא אם שתה ממנו בפיו פגמו:
יט סָעִיף ג (יט) אין בכך כלום - והוא שלא שפך אלא מעט בענין שעדיין שם מלא עליו או שאח"כ שפכו לתוך כוס קטן ממנו והוא מלא או שזרק לתוכו פירור פת להגביה היין שיהא הכוס מלא שאצ"ל מלא כולו מיין כי די ברביעית רק שלא יהא הכוס חסר וכדלקמיה:
כ סָעִיף ג (כ) הוי פגום - ר"ל כל מה שיש בזו החבית אף ששפכו אח"כ לכלים אחרים:
כא סָעִיף ג (כא) אין להקפיד - ויש מחמירין אף בזה ויש לחוש לדבריהם לכתחלה שלא להניח לשתות אפילו מפי ברזא מחבית גדולה:
כב סָעִיף ג (כב) פסולים למזוג - לכאורה אמאי לא אמרינן קמא קמא בטיל כמו בס"ה ואפשר דמיירי שהיין חי דא"א לשתות בלי מזיגה ולכך לא בטיל:
כג סָעִיף ד (כג) אם היו וכו' - פי' דפעמים שנותנין כוס לכל אחד ואחד מן המסובין וכשבירך המברך בפה"ג שותים כל אחד כוסו ואם היו שלהם פגומים צריך שיתן המברך מכוסו מעט לכל אחד ואחד קודם שישתה ויתקן פגימתם וישתו כולם מכוס שאינו פגום:
כד סָעִיף ד (כד) מכוס הברכה - ואם רק המברך לבדו אוחז כוס בידו אף שאז המסובין בע"כ טועמין מכוס פגום אחר ששתה הוא לא איכפת לן כיון דמתחלה היה כוס שלם וכולהו כחד חשיבי:
כה סָעִיף ד (כה) ויש מי שאומר וכו' - דס"ל דלא קפדינן על כוס פגום אלא על המברך ולא על המסובין:
כו סָעִיף ד (כו) עיין לקמן וכו' - ר"ל דשם סתם המחבר כסברא הראשונה:
כז סָעִיף ה (כז) כשר - ודוקא בדיעבד אבל לכתחלה אסור לעשות כן ולכן נוהגין להוסיף עליו מתחלה מעט מהקנקן ובזה מתוקן כמו בס"ו ואח"כ שופכין אותו להקנקן ואז כשר היין להוציא לברכה:
כח סָעִיף ה (כח) דקמא קמא בטל - ובלבד שיהיה היין שבקנקן יותר מהיין שבכוס:
כט סָעִיף ו (כט) יכולין לתקן - דענין פגום אינו פסול ממש אלא פגם בעלמא משום ששתה ממנו מעט ולכך כשחוזר ומוסיף עליו נעשה מתוקן בכך:
ל סָעִיף ו (ל) מים - ודוקא שהיין חזק שאינו מתקלקל ע"י המזיגה. ולאו דוקא במים דה"ה בשאר משקין [א"ר]:
לא סָעִיף ו (לא) מיתקן - והוא שלא יהיו המים עצמם פגומים שלא שתו מהם דאל"ה א"א לתקן בהם לי"א בס"ג דגם מים נפגמים בשתיה:
לב סָעִיף ז (לב) בשעת הדחק - שאין לו כוס אחר ואין לו במה לתקן הכוס זה וקמ"ל דהו"א דמוטב לברך בלא כוס כלל קמ"ל דענין פגום הוא רק לכתחלה אם יכול ליזהר בזה ולא לעיכובא. כתבו האחרונים דכשצריך לברך על כוס פגום אם יש לו כוס קטן המחזיק רביעית ישפוך מהגדול לתוכו דעי"ז נמי מתקן הפגימה קצת. יש שמתקנים הפגימה ע"י נתינת פירור פת והטור דחה מנהג זה דלא מהני זה לפגימה. ואם אינו פגום רק שאינו מלא ובמה שיש בהכוס יש בו שיעור רביעית לכו"ע מהני המלוי אפי' ע"י פת ודוקא בחתיכה א' דבהרבה יש בו משום מיאוס דהקריבהו נא וגו' וגם אדרבה צריך להדיח הכוס מפירורי פת וכדלקמן בסי' קפ"ג ס"א [אחרונים]:
א סָעִיף א ולא יאכל. דבר זה לא נמצא בפוסקים רק בטור וז"ל כדחזי' באמימר שלן בתענית מפני שלא הי' לו כוס להבדיל דכיון שב"ה טעונה כוס אין חילוק בינו להבדלה עכ"ל, וצ"ע דבשלמא התם אסור לטעום קודם הבדלה ומיתתו באסכרה אבל גבי ב"ה בשעה שמתחיל עדיין לא חל חיוב ב"ה ואפי' אם היה חל חיוב ב"ה אין איסור לטעום קודם ולמה יאסר מלאכול, וע"ק דאמרי' בפסחים דף ק"ה אם אין לו אלא כוס א' אומר עליו קידוש היום משמע דאוכל בלא כוס וא"ל דמיירי כשאין מצפ' שיהי' לו למחר מ"מ קשה דלקדש אריפתא ויברך על הכוס וע"ק דאמרי' בעירובין דף מ' מ"מ כוס בעינן ופרש"י סתמא דאינשי יומא קמא אית להו כוס ובח"ה לכ"ע לית להו משמע שאוכלין בלא כוס וא"ל משום כבוד שבת וי"ט שרי לאכול בלא כוס דהא להבדלה מדמי' ליה ובהבדלה אפי' במוצ"ש ליו"ט אסור לאכול כמ"ש הרי"ף פרק א"ד לכן נ"ל דהמיקל לא הפסיד דאפי' בהבדלה יש מקילין כמ"ש סימן רצ"ו, וע"ש ס"ג וק"ו בב"ה די"א דאינה טעונה כוס כלל:
ב סָעִיף ב יין מצוי. ובטור סי' ער"ב כתוב דאם אין יין גדל מהלך יום סביב כל העיר מקרי אין יין מצוי ע"כ ואף על גב שמצוים יין הרבה אצל החנוני אין בכך כלום. [ב"ח] ומשמע דאם גדל מעט יין סמוך לעיר אין בכך כלום: כתב הב"ח בסעודות גדולות שותין בתוך הסעודה שכר ואחר המזון קובעין לשתות מי דבש יברך על מי דבש דגם הוא חמר מדינה ועוד דהוא חביב ואפי' למ"ד מין ז' עדיף היינו כשרוצה לאכול משניהם כמ"ש סי' רי"א ס"ה עכ"ל, ונ"ל דשכר לא הוי בכלל ז' מינים דהא מברכין עליו שהכל עסי' רי"א וכ"כ בשל"ה ועסי' תפ"ג ונ"ל דאין דברים אלו אלא במדינות שרגילין לשתות המי דבש והוי חמר מדינה אבל במקום שאין שותין אלא לפרקים לא הוי חמר מדינה מידי דהוי אשאר משקין כגון יין תפוחים ויין רמונים, כ' רש"ל הלכה ב"ה טעונה כוס אפי' ביחיד ובשעת הדחק שאין לו שכר שהוא חמר מדינה יכול לברך על משקה כל דהו כגון קווס"י או בארש"ט דרוב שתית ההמונים מהם ואסור להורות כן בפני ההמון שלא יבואו להקל אף שלא בשעת הדחק, ודוקא במדינות רוסיא דרגילים לשתות מינים אלו ונ"ל דמשקין שרגילין לשתות בפסח כגון מי תפוחים ומי לאקרי"ץ אינן חמר מדינה כיון שאין רגילין לשתותו כל השנה וה"ה לכל כיוצא בזה עסי' תפ"ג:
ג סָעִיף ב חוץ מן המים. אף על פי שרוב שתייתן מים אין מברכין עליו:
ד סָעִיף ב וקובעין הסעודה. פי' די"א דאם קבע סעודתו על שאר משקין מברך עליהם אפי' במקום דאיכא יין:
ה סָעִיף ב וא"א לקנות יין. אבל אם יש לו יין בביתו צריך לברך עליו דאין זה מקרי הדור [ב"ח] ונ"ל דאם יש לו מעט יין בביתו לצורך קידוש א"צ לברך עליו דקידוש לכ"ע טעון כוס וחמיר מב"ה:
ו סָעִיף ב שלא לאחוז. ולא ידעתי למה ואף דמדרש הנעלם סובר דא"צ כוס ביחיד מ"מ עדיף טפי לברך על הכוס לכן נ"ל שיאחזנו בידו ועוד נרא' דאף המדקדקים לא אמרו אלא ביין אבל בשאר משקין דהוי חמר מדינה מודו דיאחזנו בידו וכ"נ מל' ב"י ורמ"א [ב"ח] ומהרי"ו סי' קצ"ג כ' להגביהו טפח ואפשר דמיירי כשנוטלו ואח"כ יניחנו [כ"ה] מיהו בכתבים כתבו שלא ליטלו בידו ויתן ימינו על שמאלו נגד החזה ויסגור עיניו:
ז סָעִיף ג לתוך ידו. וצ"ל דאח"כ עירה אותו לכוס קטן מזה דהא בעינן שיהא מלא (ב"י רשב"א):
ח סָעִיף ג אין להקפיד. ומיהו ברי"ו אוסר ולכן יש ליזהר לכתחל' (כ"ה):
ט סָעִיף ה אם החזיר. דוקא בדיעבד אבל לכתחלה אסור לעשות כן ולכן נוהגים להוסיף עליו מעט מהקנקן ובזה מתוקן ואח"כ שופכין אותו להקנקן ואח"כ מוציאין אותו מהקנקן לשם ברכה כמ"ש סי' קפ"ג, ומשמע בב"ח דוקא כששופך ממנו מעט מעט אמרי' קמא קמא בטיל אבל כששופך בבת אחת לא ול"נ דאין להחמיר דאפילו ביין נסך יש מקילין עבי"ד סי' קל"ד וכאן אין להחמיר כלל ובלבד שיהי' היין שבקנקן יותר מהיין שבכוס:
י סָעִיף ו יכולין לתקן. דעיקר הפגם משום ששתה ממנו מעט וכשחוזר ומוסיף עליו מתקן בכך דומיא דפגימת המזבח כשחוזר וסותמו מתקן וכ"מ בב"ח בשם מהר"מ מ"ץ ומ"ש הב"ח דלדבריו אם החזיר מן הכוס לקנקן נעש' הכל פגום ל"נ דהתם בטל היין הפגום ביין הקנקן ברוב אבל הכא מתקן הכל בכל וכצ"ל בטור ועוד דבנפל התירא לגו איסור' לא אמרי' קמא קמא בטיל כמ"ש ב"י בשם הר"ן גבי יין במים:
יא סָעִיף ו מים מתקן. אפשר דדוק' יין מתקן מים שרגילין למוזגן בכך אבל שאר משקין לא ואפשר דכל שאינו מקלקלן בכך שרי וכמ"ש סי' רצ"ו ס"ג:
יב סָעִיף ז בשעת הדחק. פי' שאין לו אחר [רשב"ם] כלומ' דה"א דמוטב לברך בלא כוס, כתוב בטור יש נותנין פירורי פת ביין פגום לתקנו ומנהג שטות הוא עכ"ל, והע"ת לא ע"ש, ויש נוהגין להקפיד כשיש בתוכו פירורי פת ואפשר דסוברים דבעי' שיהא מלא מיין דוקא ובטור לא משמע כן דהא לא כתב איסור בדבר:
א סָעִיף ב לברך על השכר אין למחות. בתשובת רש"ל סימן כ"ג כתב בשעת הדחק יכול לברך אפילו על קוא"ס או בארש"ט דהא בלא"ה אסור לשתות אחר ב"ה בלא ברכה ואין להורות כן בפני ההמון שלא יבואו לזלזל אף שלא בשעת הדחק ע"כ. ואני אומר דיש בזה ביזוי הברכ' ואין לדמותו לכוס פגום דס"ס זה כי זה הוא בזיון טפי ואין לו חשיבות יותר ממים ולא יעשה כן בישראל. ועוד יש מנהג בין ההמון אם שותין שכר בתוך הסעוד' ואחר האכיל' קובעי' עצמם לשתות מי דבש מברכין ב"ה על כוס שכר באמרם שהוא חמר מדינ' ג"ז נר' שהוא ביזוי מצו' והוא בכלל מ"ש שלא יהא שלחנך מלא ושלחן רבך ריקם דכיון שהוא חושק לשתות מי דבש למה לא יברך עליו דודאי יש לו מעל' אחר יין ואע"ג דאין מי הדבש מז' המינים כמו השכר לא אכפת לן בזה דחביב עדיף כדאי' לקמן סי' רי"א וכ"כ מו"ח ז"ל:
ב סָעִיף ב ויש מדקדקין כו'. הטעם בב"י דאי' במדרש הנעלם דפחות מג' א"צ כוס וכדי לקיים גם דעת הפוסקים דצריך כוס הם עושים הפשר' להראות שאין הלכ' מוכרעת בזה:
ג סָעִיף ג לתוך ידו כו'. וקשה דהא מלא בעינן לכ"ע וי"ל דשופך אותו אח"כ לכוס קטן ממנו והוא מלא א"נ דאינו שופך כי אם מעט באופן שעדיין שם מלא עליו:
ד סָעִיף ד צריך לתת מכוס הברכה. פי' קודם שישתה המברך דכולם ישתו מכוס שאינו פגום וכ"מ בסי' ק"ץ וססי' רע"א אבל למה שנוהגים ששות' המברך ואח"כ שופך לכוסות המסובים שהם פגומים אין לזה טעם. וק' דאם אין כוס אלא למברך הא ע"כ ישתו האחרים מכוס פגום כיון שכבר טעם המברך ממנו וי"ל דכל היכ' דאפשר לתקוני מתקנינן וכל היכא דלא אפשר די בכך שהמברך שותה מכוס שאינו פגום ע"כ יותר טוב שכל א' יהי' לו כוס מיוחד אם אפשר:
ה סָעִיף ד ויש מי שאומר שא"צ. הוא דעת הרא"ה בב"י דס"ל שא"צ כוס שאינו פגום אלא להמברך ונרא' שהוא יש לו ראי' מההוא דס"פ ג' שאכלו בעולא דבריך ב"ה אצל ר"נ אמר רב נחמן לעולא נשדר מר לילת' כוס של ברכה א"ל הכי אר"י אין פרי בטנה של אשה מתברך אלא מפרי בטנו של איש אדהכי שמעה ילתא והלכ' בכעס ושיברה ת' דני דחמר' א"ל רב נחמן נשדר לה מר כוס אחרינא שלח לה כל האי נבגא דברכתא פירש"י כליין שבחבית ככוס של ברכה היא שתי ממנו משמע דכשמברך על כוס שאינו פגום חלה הברכה על כל היין אפי' על מה שהוא פגום דהא לא ברכו על אותו יין שבחבית וא"כ אין בו מעלה מצד שאינו פגום אלא דא"צ ברכה רק על אחד וכל השאר נמשך אחריו יהיה מה שיהיה וכ"ה בב"י סי' ר"ו בשם הג"מ וז"ל תו אמרי כולהו נבגי דברכת' אלמא כל דמנח קמיה חייל' ברכה עלייהו עכ"ל. משמע אף שהוא פגום כנלע"ד:
ו סָעִיף ה דקמא קמא בטיל. נראה דהיינו ששפך בקילוח קטן דומיא דיי"נ בי"ד סי' קל"ד. וק' על מ"ש אח"כ דיכולים לתקן ע"י מעט יין או מים והא יהי' קמא קמא בטיל ואין שם תיקון. ונ"ל כיון דיש פלוגתא שם בי"ד אי אמרי' קמא קמא בטיל וכאן במה שצריך אינו פגום [אינו] אלא לכתחלה דהא בדחק כשר בפגום ע"כ אנו תופסין לקולא בכל צד:
ז סָעִיף ז בשעת הדחק כו'. היינו מדאמרינן בגמ' רב יעקב קפיד אכסא פגומה משמע דוקא לכתחלה וא"ל הלא יוכל לתקנו לשפוך קצת מים לתוכו דמיירי שכבר נמזג במים ואם ימזוג עוד יתקלקל:
א סָעִיף א ביחיד. והאר"י ז"ל כתב שהיחיד לא יברך על הכוס עיין יד אהרן:
ב סָעִיף ב מדינה. כתב רש"ל בשעת הדחק יכול לברך אפי' על קווא"ס או בארש"ט ואין להורות כן בפני ההמון שלא יבואו לזלזל אף שלא בשעת הדחק ע"כ וכתב הט"ז ואני אומר דיש בזה ביזוי הברכה ולא יעשה כן בישראל ועוד יש מנהג בין ההמון אם שותין שכר בתוך הסעודה ואחר האכילה קובעים עצמם לשתות מי דבש מברכין בה"מ על כוס שכר באמרם שהוא חמר מדינה גם זה ביזוי מצוה הוא והוא בכלל מ"ש שלא יהא שלחנך מלא ושלחן רבך ריקן וכ"כ הב"ח ושל"ה. וכתב המ"א ונ"ל דאין דברים אלו אלא במדינות שרגילין לשתות המי דבש והוי חמר מדינה אבל במקום שאין שותין אותו אלא לפרקים לא הוי חמר מדינה ע"ש:
ג סָעִיף ב וא"א לקנות יין. אבל אם יש לו יין בביתו צריך לברך עליו ב"ח. כ' המ"א נ"ל דאם יש לו מעט יין בביתו לצורך קידוש א"צ לברך עליו דקידוש לכ"ע טעון כוס וחמור מבה"מ:
ד סָעִיף ב ע"ד הקבלה. כבר כתבתי בשם האר"י שא"צ כוס כלל ועיין יד אהרן:
ה סָעִיף ג פגמו. ה"ה כוס של קידוש והבדלה וכיוצא בהם אבל אם רוצה לשתות אע"ג דפגום הוא צריך לברך וזהו פשוט:
ו סָעִיף ג לתוך ידו. ובאופן שעדיין שם מלא עליו דהא מלא בעינן לכ"ע:
ז סָעִיף ג ואין להקפיד. ויש לזהר לכתחלה. כנה"ג מ"א:
ח סָעִיף ד לתוכם. קודם שישתה המברך דכולם ישתו מכוס שאינו פגום אבל מה שנוהגים ששותה המברך ואח"כ שופך לכוסות המסובים שהם פגומים אין לזה טעם. ט"ז:
ט סָעִיף ה אם החזיר. דוקא בדיעבד אבל לכתחלה אסור לעשות כן ולכן נוהגים להוסיף עליו מעט מהקנקן ובזה מתקן ואח"כ שופכין אותו להקנקן ואח"כ מוציאין אותו מהקנקן לשם ברכה כמ"ש סי' קפ"ג עיין מ"א ובעטרת זקנים ובשכנה"ג ובספר הליכות אליהו דף ע"ד:
י סָעִיף ז הדחק. טוב יותר לברך על יין פגום מעל שאר משקים שאינם פגומים. עטרת זקנים. יש נוהגין שנותנין פרורין של פת בכוס ואומרים שמתוקן בכך וכתב הטור שהוא מנהג שטות והרמ"מ וב"ח כתבו סמך מקרא דגורן ויקב שהגורן ממלא היקב:
א סָעִיף א (ס"ק א') ולא יאכל כו' כדחזי' באמימר כו' בפסחים דף ק"ז ע"א: וצ"ע דבשלמא כו' אבל גבי ב"ה כו' ובס' א"ר כ' וז"ל ול"נ דהא בפסחים דף ק"ה אמרי' דמותר לאכול קודם הבדלה כדי שיברך על הכוס כמ"ש הרשב"א בתשו' סי' שמ"ב ותו' דף ק"ב עכ"ל וכוונתו שהתוס' בפסחים דף ק"ב ע"ב ד"ה מניחו כו' ומבואר יותר ברא"ש שכ' וז"ל הרא"ש בסי' י"ז אהא דאמימר דלן בתענית שלא לאכול קודם הבדלה והא דאמרי' לעיל דף ק"ב ע"ב הנכנס לביתו במוצאי שבת ואין לו אלא כוס אחד מניחו עד לאחר המזון ומברך עליו בהמ"ז ואח"כ מבדיל אלמ' מותר לאכול קודם הבדלה כו'. ור"י תי' דודאי אם אין לו כוס ומצפה למחר למצוא כוס לא יאכל בלילה אלא ימתין עד למחר שיבדיל על הכוס (והכי הוי עובד' דאמימר) אבל אם יש לו כוס ואינו מצפה שימצ' למחר יין יותר טוב שיאכל קודם שיבדיל ויברך בהמ"ז והבדלה על אותו כוס ממה שיבדיל על הכוס ויברך בהמ"ז בלא כוס עכ"ל הרא"ש וכ' כ' התו' והרא"ש בברכות וכ"ה לקמן סי' רצ"ו סעיף ג' ור"ל דהא גם בהבדלה קי"ל דא"צ לעבור רק זמן אכילה אחת והיינו אם מצפה שי"ל למחר אסור לאכול בלילה וצריך להמתין עד למחר אבל אם אינו מצפה שי"ל למחר והיה צריך לעבור שני סעודות בזה לא הטריחוהו רבנן וכדי לאכול קודם הבדלה וא"כ כאן ניהו די"ל כוס א' אבל אינו מצפה שי"ל למחר כוס אחר אם נאמר שיבדיל קודם אכילה דאסור לאכול קודם הבדלה. א"כ אחר הבדלה יהיה מותר לאכול אע"ג שאין לו כוס לבהמ"ז אפי' לדעת הטור דצריך לעבו' זמן אכילה א' אם אין לו כוס לבהמ"ז היינו כשמצפה שי"ל אחר זה לסעודה כוס לבהמ"ז אבל אם אינו מצפה שי"ל בסעודה האחרת כוס רשאי לאכול מיד בלי כוס דב' סעודות לא הטריחוהו רבנן כמו בהבדלה וא"כ הכא שאינו מצפה שי"ל למחר כוס יהיה מותר לאכול אחר הבדלה ולברך בהמ"ז בלי כוס לכן מוטב שיאכל קודם הבדלה ויברך בהמ"ז והבדלה על הכוס א' הרי דחמיר לאכול בלי כוס לבהמ"ז מלאכול קודם הבדלה וכיון דלהבדלה צריך לעבור סעודה א' כ"ש לבהמ"ז אם אין לו כוס ומצפה שיהיה לו. והיטב אשר דבר בזה: אם אין לו אלא כוס א' א"ע קידוש היום ר"ל בליל שבת אם אין לו כוס כוס א'. ואין לו יין לשתות תוך הסעודה בין ביום ובין בלילה אע"ג שהוא מכבוד שבת לשתות יין בסעוד' מ"מ קידוש קודם ויקדש בלילה אע"ג שלא יהיה לו יין לסעוד בלילה וביום: וע"ק כו' מ"מ כוס בעי כו' דאמר שמואל ורב תרווייהו אין אומרים זמן אלא בג' רגלים אבל לא בר"ה ויה"כ מיתבי תן חלק לשבעה וגם לשמנ' רבי יהושע אומר שבעה אלו ז' ימי פסח שמנה אלו ח' ימי החג. וכשהוא אומר וגם לרבות עצרת ור"ה ויה"כ מאי זמן ומשני לא לברכה ר"ל ברכה האמצעית שניתקן לי"ט ור"ה ויה"כ. הנ"מ דאי ס"ד זמן זמן כל שבעה מי איכא. ודחי דלמא לעולם זמן ואי לא בריך ביום א' יהיה לו תשלומין ז' או ח'. וע"ז פריך מ"מ בעי כוס לברכת הזמן ומסייע ליה לר"נ דאמר זמן א"צ כוס: אפילו במ"ש ליו"ט: וכ"כ מ"א לקמן סי' רצ"ו ס"ק ח' בשם הרי"ף: בהבדלה יש מקילין דס"ל לן בתענית היה מצד חומרא ומדת חסידות:
ב סָעִיף ב (ס"ק ב') יין כו' ומשמע דאם גדל מעט כו' מדכתב סביב כל העיר כו': ול"נ דשכר כו' ר"ל דא"צ לחלוק' הב"ח ובלא"ה עדיף מי דבש: ונ"ל דמשקין כו' בפסח כו' ר"ל דבכל השנה אין נקראים חמר מדינה כיון דבכל השנה אין רגילים בו אבל בפסח דרגילים בו כתב מ"א לקמן סי' תפ"ג דאפשר דמותד ליקח לד' כוסות דהוי בפסח חמר מדינה. ובספר ח"י חלק עליו שם:
ג סָעִיף ב (ס"ק ה) וא"א לקנות כו' דאין מקרי הדור (ב"ח) ר"ל דמשמע מהרא"ש דהיכי דהוי חמר מדינה אין צריך להדר אחר יין אבל זה שיש לו יין בביתו הלא אינו מהדר אחריו דהא כבר י"ל בביתו לכן אפי' הוי שכר חמר מדינה צריך לקדש על היין כ"ה בב"ח:
ד סָעִיף ב (ס"ק ו) שלא לאחוז כו' ומהרי"ו כו' ואפשר כו' ר"ל דאין ראיה ממהרי"ו שכתב שצריך להגביה טפח אף ביחיד אין ראיה דס"ל כהב"ח דגם יחיד יאחזנו בידו. די"ל דמהרי"ו אין ר"ל שיגביה כ"א בתחלה כשנטלו קודם בהמ"ז. אבל בשעת בהמ"ז לא יאחזנו בידו אלא יניחנו על השולחן:
ה סָעִיף ה (ס"ק ט) אם החזיר כו' כמ"ש סימן קפ"ג. ר"ל כיון דכבר נתקן במה שהוסיף עליו מעט מהקנקן למה צריך לשפכו לקנקן. וע"ז רמז לסי' קפ"ג סעיף ב' כתב רמ"א שצריך לשפכו מן הקנקן לכוס בשעת בהמ"ז וזה מקרי חי אולם הב"ח לשיטתיה שהובא במ"א ס"ק י' כתב טעם אחד דהוא ס"ל דלמ"ד אם החזיר היין לכוס פגום לקנקן דהיין כשר דאמרינן קמא קמא בטיל. לדידיה לא מהני אי שופך מן הקנקן לכוס לתקנו דגם בזה אמרינן קמא קמא בטיל. ולמאן דאמר דמהני אם שופך מהקנקן לתקן. ע"כ ס"ל דל"א קמא קמא בטיל לדידיה אם שפך היין מכוס פגום לקנקן גם היין שבקנקן נפסל. לכן שופכים תחלה מן הקנקן לכוס וניתקן למ"ד דל"א קמא קמא בטיל. ולצאת גם ידי מ"ד דאמרינן קמא קמא בטיל. ולדידיה לא מהני מה ששפך מהקנקן לכוס. לכן אח"ז מחזירין היין של הכוס לקנקן וניתקן עי"ז כיון דקיימינן למאן דאמר דל"א קמא קמא בטיל וה"ה מתוקן ממה נפשך לכולי עלמא. אבל המ"א דחולק על הב"ח בס"ק י' לכן הוצרך ליתן טעם אחר: אבל כששופך בבת אחת לא. דהכי קי"ל בי"ד ר"ס קל"ד דאם שפך יין נסך מכלי גדול כחביות ששופך הרבה בפעם א' (וע"ש בש"ך בשם הר"ן) לא אמרינן קמא קמא בטיל. דאפי' ביי"נ יש מקילין. והיינו אמוראי בש"ס. ואע"ג דלענין יי"נ לא קי"ל כוותיה מ"מ כאן יש להקל כוותיה:
ו סָעִיף ו (ס"ק י) יכולים כו' ומ"ש הב"ח כו' נעשה הכל פגום דהוא ע"כ ס"ל דלא אמרינן קמא קמא בטיל. דא"כ גם אם הוסיפו מעט יין כשר לא היה ראוי לומר שניתקן עי"ז. דהב"ח ס"ל דע"י ששופכים לתוכו יין כשר היין כשר מבטל ליין הפגום. ואי אמרת דאמרינן קמא קמא בטיל גם כה"ג אמרינן קמא קמא בטיל ולא מתקן ע"י ששופך לתוכו יין כשר: אבל הכא מתקן הכל כו' ר"ל אם שופך מיין כשר לתוך הפגום אין הטעם שהכשר מבטל ליין הפגום אלא שגם הפגום נעשה מתוקן כמ"ש רס"ק דזה הוי כאלו סתים הפגימה כמו מזבח פגום שסותם הפגם ע"י אבן שהוכשר עי"ז וניתקן וה"ה הכא. ועיין בלשון מהר"ם מ"ץ בב"ח: ועוד דבנפל התירא לגו איסורא לא כו' דדוק' איסו' דרכו להתבטל. ואין היתר דרכו להתבטל ולא אמרינן גבי' קמא קמא בטיל. וכ"כ הר"ן בשם הראב"ד בפרק בתרא דע"ז דהא קיי"ל יין במים בטל בס'. אם נפל יין במים מעט מעט אמרי' קמא קמא בטיל. אע"ג שלבסוף נתרבה היין עד שאין במים ששים כנגדו אבל אי נפלו המים לתוך היין מעט מעט אי נתרבו בסוף המים עד שהן ס' נתבטל היין במים ול"א דהמים קמא קמא בטלו דבהיתרא ל"א קמא קמא בטיל כנ"ל. וניהו דלא קיי"ל כוותיה בהא דאי נפל יין לתוך מים ונתרבה אח"כ עד שאין המים ס' חוזר איסור וניעור וע"ש בהגהת רמ"א מה שהקשה. מ"מ נקטינן מדבריו דבהיתרא ל"א ק"ק בטיל:
ז סָעִיף ז (ס"ק י"ב) בשעת כו' ואפשר דסוברים כו' ובטור לא משמע כן כו' והא דאמרינן בסי' קפ"ג סעיף א' ובמ"א ס"ק א' שצריך לשטוף הכוס משיורי יין ששרה בו פת צ"ל דשיורי פת ששרה הוי מאוס יותר וע' בס' א"ר:
א סָעִיף א ס"א י"א שברכת כו'. מתני' פ"ח דברכות בא להם יין כו' ופסחים ק"ה ב' וע' תוס' שם ד"ה ש"מ ברכה כו' וכ"כ הרא"ש שם וכן מסיק הרא"ש בפ"ח דברכות ושם י' דברים בכוס של ברכה ובכמה מקומות כוס של ברכה כו': אפי' ביחיד. מדקאמר ברכת המזון ולא קאמר ברכת הזימון ופסחים שם הנכנס כו' ואם איתא יאכלו כ"א בעצמו ולא יאכלו קודם הבדלה: וצריך כו'. ממה שהתירו לאכול בלא הבדלה וכמ"ש הרא"ש בפ"ח דברכות ותוס' בפסחים ק"ב ב' סד"ה ומניחו: ולא יאכל כו'. טור וכמו בהבדלה בפסחים ק"ז א' דבת טוות וכן בבהמ"ז כיון דטעונה כוס טור וע' רא"ש בפ"ח דברכות ס"ב הלכך נראה לפרש כו' וז"ש אם הוא כו' אפי' כו' ועסי' רצ"ו ס"ג ועמ"א שחלק ע"ז והביא ראיה ממש"ש ואם א"ל אלא כוס א' אומר עליו כו' ובעירובין מ' ע"ב מ"מ בעי כוס: ולפ"ז דשנים מצוה לחלק: וי"א כו' אלא בג'. דאל"כ קשה לר"ג דמברך ג' ברכות א"כ לא יפטור לעולם לדעת תוס' דאפי' בכזית צריך ברכה ועוד דמלא לוגמיו דוקא בדיעבד כמ"ש המקדש כו' לוגמיו יצא ועסי' תע"ב וע' תוס' דברכות ל"ז א' ד"ה נתן ובפסחים ק"ה ב' בד"ה הנ"ל שנדחקו בזה וכ"כ בהג"מ בשם ר"י כדעה זו וכ"ד הר' אלחנן שם וע' בה"ג וכ"כ בזוהר בהרבה מקומות: וי"א כו'. הרמב"ם וכמסקנא דגמ' דפסחים קי"ד ב' והא דאמרינן שם ק"ה ב' דטעונה כוס כ' הרשב"א דלא קי"ל כותיה וצ"ל משום דב"ש היא כמ"ש שם ובברכות נ"ב א' אלא דשם במתני' וגמ' דב"ה ס"ל דטעונה כוס דקא' מברך על המזון כו' אלא דההיא י"ל למצוה מן המובחר כמ"ש ה"ר מנוח וכן ההיא דאמרינן בכמה מקומות כוס של ברכה וכן הא דאמרינן כוס של ברכה טעון י' דברים אם יש לו יין וכ"ה ברמב"ם פ"ז אם היה שם יין מביאין כוס כו' אם ברך על היין כו' צריך שידיח כו' וכתב הר"ן בפסחים שם הא דפריך שם ש"מ בהמ"ז כו' ודאי למצוה בעינן כנ"ל אלא משום דבמתני' תנן ואפי' מן התמחוי ובכה"ג פריך ש"מ כו' דקסבר דכוס ג' משום בהמ"ז בלבד הוא וז"ש בהג"ה ומ"מ כו' וכ"ד תר"י בספ"ז דברכות דאמרי' שם השותה כפלים כו' והקשה הא בע"פ אמרינן דכוס של ברכה מצטרף כו' ותי' שאני שם דמחוייב הוא עכ"פ כו' ע"ש:
ב סָעִיף ב ס"ב אפי' קבע כו'. הרשב"ם שם וכ"כ הרא"ש ומרדכי שם אבל בסה"ת תמה על הרמב"ם וכן הרי"ף ובה"ג ור"ח וש"פ גורסין בגמ' כן ועהג"מ בפ"ז מה"ב אלא שמפרש דהיינו במקום שאין יין מצוי ורגילין תמיד בו וכמ"ש בפ"ו דברכות דאין נקרא קביעות אלא אם אחרים קובעין כו' וכ"כ בשם תוס' דבכה"ג מברכין כמו בהבדלה וכ"כ הרא"ש שם וז"ש ואם אין כו': וטוב עין כו'. ר"ל להמפרשים דמפ' כפשטיה כנ"ל ועמ"א: ויש מדקדקין כו'. כמ"ש בזוהר ובמ"ה שאין לברך ביחיד בכוס ולצאת ידי הפוסקים דאף ביחיד טעונה כוס ע"כ מברכין ואין אוחזין כו' וז"ש ונכון כו' דר"ל דע"פ קבלה אין לברך כ"א בג' וע' בזוהר דעיקר קפידא לאחוז ביד ע"ש:
ג סָעִיף ג ס"ג צריך כו'. ואע"ג דר"א קאמר טעמו כו' עתוס' שם: או כלי כו'. ערא"ש שם ס"ב וההיא דירושלמי יש לדחות כו': יש כו'. זהו מש"ש אחצבא פגימא:
ד סָעִיף ד ס"ד אם היו כו'. תוס' שם ד"ה דהוה ומיהו כו': וע"ל כו'. דשם ושם סתם כס' ראשונה:
ה סָעִיף ה ס"ה אם כו'. כמ"ש בפ' בתרא דמס' ע"ז ובפ"ו דחולין וש"מ:
ו סָעִיף ו ס"ו יכולין כו'. תוס' בברכות נ"ב א' ד"ה טעמו כו' והרא"ש שם ובפ' ע"פ וע"ש ובמרדכי בברכות שם:
ז סָעִיף ז ס"ז בשעת כו'. עתוס' דפסחים ק"ו א' ד"ה קפיד כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.