א מַיִם אַחֲרוֹנִים, חוֹבָה.
ב מַיִם אַחֲרוֹנִים אֵין נוֹטְלִים עַל גַּבֵּי קַרְקַע אֶלָּא בִּכְלִי, מִפְּנֵי רוּחַ רָעָה שֶׁשּׁוֹרָה עֲלֵיהֶם; וְאִם אֵין לוֹ כְּלִי, נוֹטֵל עַל גַּבֵּי עֵצִים דַּקִּים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן.
ג אֵין נוֹטְלִין בְּחַמִּין שֶׁהַיָּד נִכְוֵית בָּהֶם, מִפְּנֵי שֶׁמְּפַעְפְּעִין (פי' מְבַעְבְּעִין מִלְּשׁוֹן שְׁחִין אֲבַעְבּוּעוֹת) אֶת הַיָּדַיִם, וְאֵין מַעֲבִירִין אֶת הַזֻּהֲמָא.
ד אֵינוֹ צָרִיךְ לִטֹּל אֶלָּא עַד פֶּרֶק שֵׁנִי שֶׁל אֶצְבָּעוֹת.
ה צָרִיךְ שֶׁיַּשְׁפִּיל רָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו לְמַטָּה, כְּדֵי שֶׁתֵּרֵד הַזֻּהֲמָא.
ו אִם הַמְּסֻבִּין רַבִּים, עַד חֲמִשָּׁה מַתְחִילִין מִן הַמְבָרֵךְ; וְאִם הֵם יוֹתֵר, מַתְחִילִין מִן הַקָּטָן וְנוֹטְלִין דֶּרֶךְ יְשִׁיבָתָן, וְאֵין מְכַבְּדִין זֶה אֶת זֶה לִטֹּל עַד שֶׁמַּגִּיעִין לַחֲמִשָּׁה הָאַחֲרוֹנִים, וְכֵיוָן שֶׁלֹּא נִשְׁאֲרוּ אֶלָּא חֲמִשָּׁה שֶׁלֹּא נָטְלוּ, מַתְחִילִין מִן הַמְבָרֵךְ.
ז אֵין מְבָרְכִין שׁוּם בְּרָכָה עַל מַיִם הָאַחֲרוֹנִים.
ח יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמַּיִם אַחֲרוֹנִים אֵינָם צְרִיכִים נִגּוּב; וּלְהָרַמְבָּ"ם מְנַגֵּב וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ.
ט מַיִם אַחֲרוֹנִים נוֹטְלִים בְּכָל מִינֵי מַשְׁקִים.
י יֵשׁ שֶׁאֵין נוֹהֲגִים לִטֹּל מַיִם אַחֲרוֹנִים; וַאֲפִלּוּ לַנּוֹהֲגִים כֵּן, אָדָם שֶׁהוּא אִסְטְנִיס וְרָגִיל לִטֹּל יָדָיו אַחַר הַסְעֻדָּה לְדִידֵיהּ הָווּ יָדַיִם מְזֹהָמוֹת וְצָרִיךְ לִטֹּל (יָדָיו) קֹדֶם בִּרְכַּת הַמָּזוֹן.
א סָעִיף א (א) מים אחרונים וכו' - הטעם משום שהידים מזוהמות הן מן האכילה ופסולות לברכה וסמכו חז"ל אקרא דוהתקדשתם והייתם קדושים והתקדשתם אלו מים ראשונים (שיקדשו ידיהם קודם האכילה לטהרם מטומאה כמו שנתבאר לעיל בסימן קנ"ח) והייתם קדושים אלו מים אחרונים ואפילו למי שאינו מברך בעצמו אלא שומע לצאת מפי המברך ויותר מזה אפילו כשאין ידיו מזוהמות כלל מן האכילה ג"כ חייבו חז"ל בנטילת מים אחרונים והוא מפני חשש מלח סדומית דבכל סעודה הלא נמצא מלח ויש לחוש שמא מעורב בהן מעט ממלח סדומית שמסמא העינים למי שנוגע בם ואח"כ יגע בעיניו ואף עכשיו שאין מצוי מלח סדומית בינינו יש לחוש למלח אחר שטבעה כמותה ועיין בסעיף י':
ב סָעִיף א (ב) חובה - ואם יש לו מים מצומצמים צריך למעט במים ראשונים כפי שיעור המבואר בסימן קס"ב סעיף ב' בכדי שישאר לו מעט למים אחרונים ואם אין לו רק כפי שיעור מים ראשונים הם קודמים אפילו למי שנזהר תמיד במים אחרונים דהאידנא דאין מצוי מלח סדומית בינינו אינם חובה כ"כ כמו מים ראשונים יש אומרים דמתחלה אין לו לאכול אא"כ יודע שיהיה לו ג"כ מים אחרונים ומ"מ אין החיוב עליו יותר ממים ראשונים דהיינו בלפניו ד' מילין ולאחריו מיל ואם בתוך שיעור זה לא נמצא מים אעפ"כ מותר לו לאכול וגם לברך אח"כ בהמ"ז וכל אימת שימצא מים אח"כ יטול ידיו משום חשש מלח סדומית:
ג סָעִיף ב (ג) אלא בכלי - ולא יתחוב ידיו בתוך הכלי לרוחצם אלא ישפוך המים על ידיו שירד לתוך הכלי:
ד סָעִיף ב (ד) מפני רוח רעה - ויש חשש סכנה לעובר עליהם ובמקום שאין עוברים שם יכולים ליטול ע"ג קרקע ולכן מותר ליטלם תחת השלחן ואע"ג שלפעמים מסלקין השלחן מ"מ יתנגבו ביני וביני:
ה סָעִיף ב (ה) ואם אין לו כלי - דכשיש לו כלי ישפכם דוקא בתוך הכלי:
ו סָעִיף ב (ו) וכיוצא בהם - כמו אבנים דקים וקוצים וכל כה"ג שנבלעים בהם המים ואינם מתקבצים למקום אחד ויש מקילין ליטול אף ע"ג רצפה אם אין לו כלי ליטול בתוכו דס"ל דדוקא ע"ג קרקע ממש שורה עליהם רוח רעה אבל לפי מה שכתב הלבוש יש להחמיר בזה:
ז סָעִיף ג (ז) בחמין - אבל פושרין דהיינו שאין היד סולדת בהן מותר ורש"ל פסק דוקא בצוננין ומיהו אם אין לו כ"א אלו הפושרין בודאי אין להחמיר:
ח סָעִיף ג (ח) נכוית בהם - ל"ד דבודאי אין אדם נוטל ידיו במים כאלו שיכוה בהן אלא ר"ל שהיד סולדת בהן ושיעורו כל שכריסו של תינוק נכוית בו [מ"א]:
ט סָעִיף ג (ט) שמפעפעין - מרככין את הידים ומבליעין בהן את זוהמת התבשיל [רש"י] ונ"ל דחמין שנצטננו מותר ליטול בהן:
י סָעִיף ד (י) עד פרק שני - שלמעלה משני פרקי אצבעות אין מגיע לכלוך המאכל [ומן אצבע האגודל צריך ליטול פרק ראשון] ואם היה המאכל מגיע מכאן ואילך צריך רחיצה גם למעלה [א"ר בשם בלבו] ועיין בבה"ל. ורע עלי המעשה שראיתי שיש אנשים אשר המה זהירים בנטילת מים האחרונים אבל אינם יוצאים חובת הדין כלל וכלל דאינם נותנים כ"א איזה טיפים מים על ראשי האצבעות עד אשר אפילו עד סוף פרק הראשון אינה מגעת ולפעמים יוצאים בנגיעה בעלמא במים וידיהם נשארים מטונפות מזוהמת המאכל כבראשונה ובאמת מן הדין צריך לרחוץ לפחות עד סוף שני פרקי אצבעות וכנ"ל:
יא סָעִיף ה (יא) שתרד הזוהמא - מן הלכלוך שבידיו ע"י הנטילה:
יב סָעִיף ו (יב) מתחילין מן המברך - כדי שיעיין בארבע ברכות של בהמ"ז בתוך הזמן שיטלו אלו הד' אנשים הנשארים ואע"ג דהיום המנהג שכל אחד מהמסובין מברך לעצמו ואין יוצאין בברכתו מ"מ לא נשתנה הדין דגם היום מהנכון שיאמרו המסובין כל ברכה וברכה בלחש עם המברך שמברך בקול רם כדאיתא לקמן בסימן קפ"ג ס"ז וגם ברכת הזימון צריך המברך לומר לפניהם משו"ה צריך לעיין קצת מתחלה:
יג סָעִיף ו (יג) מן הקטן - היושב בסוף המסבה והטעם הוא כדי שלא יהא צריך המברך להמתין הרבה אחר נטילתו עד שיטלו כולם וגנאי הוא לו וגם דהוי הפסק:
יד סָעִיף ו (יד) ואין מכבדין וכו' - דאין זה כיבוד במה שירמוז לו שהוא ירחץ תחלה ידיו המזוהמות:
טו סָעִיף ו (טו) מתחילין וכו' - כדי שבשיעור הזמן שיטלו הד' את ידיהם יוכל הוא לעיין בבהמ"ז וכנ"ל ואף דקי"ל דתיכף לנטילה ברכה בשיעור זה לא חשיב הפסק ומיהו אפשר דבכדי אין להפסיק כלל:
טז סָעִיף ו (טז) מן המברך - וכיון שנטל הוא ידיו אותן הד' שאצלו אין מכבדין זה את זה אלא דרך ישיבתן נוטלין:
יז סָעִיף ז (יז) אין מברכין וכו' - דלפי הטעם שבארנו לעיל בסק"א משום חשש מלח סדומית דהוא סכנה לעינים בודאי אין שייך לברך על נטילה זו כמו שאין מברכין על שמירה משאר סכנות כגון המסנן מים בלילה מפני סכנת עלוקה וכיוצא בזה ואפילו לפי הטעם הראשון שכתבנו לעיל דהנטילה היא כדי להסיר הזוהמא מעל ידיו קודם בהמ"ז שלפי טעם זה היה ראוי לברך על נטילה זו מ"מ לא נהגו כן לפי שעכשיו אין עושין המצוה כתקנת חכמים ומנהגם שהיו נוהגים למשוח הידים גם בשמן ערב אחר הנטילה להעביר את הזוהמא מהידים וכיון שאין אנו עושים המצוה כתיקונה נהגו שלא לברך בכל גוונא:
יח סָעִיף ח (יח) אינן צריכין ניגוב - כיון שאינם באים רק לנקות את הידים גם בלא ניגוב הן נקיות:
יט סָעִיף ח (יט) ולהרמב"ם וכו' - ס"ל דלא נקרא נטילה בלי נגוב ועיין לעיל סוף סימן קע"ג משמע דעת המחבר להקל בזה מ"מ לכתחלה טוב לנגב ידיו לצאת דעת כולם [ח"א]. כתב הב"י בשם ספר שלחן של ארבע וכן הביא בא"ר בשם הכלבו דמים אחרונים אין צריכין שיעור אלא שיהא בהן כדי להדיח בהן את ידיו ובספר מעשה רב הביא דהנהגת הגר"א היתה ברביעית:
כ סָעִיף ט (כ) נוטלים בכל וכו' - שגם הם מנקין הידים מזוהמא כמו מים ומיירי באין לו מים כ"א משקין הא יש לו מים אין ליטול במשקין [פמ"ג]:
כא סָעִיף ט (כא) מיני משקין - אפילו בשמן ודבש וחלב חוץ מיין מפני חשיבותו. כתבו האחרונים שכל מיני מים הפסולים לראשונים דהיינו שנעשה בהן מלאכה או שנשתנו מראיהן ואפילו מים שנפסלו משתית בהמה וכה"ג מ"מ כשרים לאחרונים וגם אין צריך להם כלי וכח גברא כראשונים ואין חציצת הידים פוסלת בהן. גם אין צריך לשפוך על ידיו אלא פעם אחת:
כב סָעִיף י (כב) שאין נוהגים וכו' - מפני שאין מלח סדומית מצוי בינינו ומשום ידים מזוהמות אין חוששין הואיל ועכשיו אין מקפידין לרחצן מלכלוך המאכל אין זה קרוי זוהמא לנו. ודעת הגר"א בביאורו דצריך ליטול גם האידנא [דטעם מלח סדומית וידים מזוהמות גם עתה שייך וכמ"ש בס"א] וכ"כ המ"א בשם המקובלים דכל אדם יזהר במים אחרונים וכן החמיר המהרש"ל בים של שלמה וכ"כ הברכי יוסף ע"ש שהחמיר הרבה בזה:
כג סָעִיף י (כג) וצריך ליטול ידיו וכו' - ר"ל דזה מדינא צריך ליטול ידיו במים אחרונים לכו"ע וכתבו האחרונים שאפילו רוצה לברך על היין או פירות באמצע הסעודה צריך לקנחם מקודם כיון שידיו מלוכלכות והוא איסטניס:
כד סָעִיף י (כד) קודם בהמ"ז - וצריך ליזהר שלא להפסיק בין הנטילה לבהמ"ז אפילו בד"ת:
א סָעִיף ב כתב ב"י ר"ס קנ"ח בשם א"ח מים ראשונים מצוה אחרוני' חובה למאי נ"מ לבטולי הא מקמי הא שאם אכל ויש לו מים אחרונים והוא צריך לאכול סעודה אחרת ביום כגון ג' סעודות בשבת ולא יהיה לו מים מבטל הסעודה האחרת ונוטל ידיו לברכ' מפני שכבר נתחייב בברכה ואם יש לו שמן ערב או יין מנקה בו ידיו ומברך עכ"ל משמע מדבריו דאם רוצה לאכול ויש לו רק מים ליטול פעם א' נוטל ראשוני' ולא אחרונים כיון שאסור לאכול עד שיטול ידיו וצ"ע א"כ מאי חומרא דאחרונים מראשונים וצ"ל דאסור לו לאכול אא"כ יש לו מים ראשונים ואחרונים לסעודה זו וערסי' קפ"ב וצ"ע ול"נ דקושיא מעיקרא ליתא דנ"מ להולכים במחנ' שפטורי' מראשונים וחייבים באחרונים כדאי' ספ"ק דעירובין וכן כתב התוס' בחולין דף ק"ה ועסי' קס"ג דאם אין מים א"צ לבטל הסעודה ונ"ל דעכשיו ראשונים עדיפי אפילו למי שנזהר באחרונים דאינה חובה כ"כ דהא ליכא מלח סדומית, כתב רי"ו מוזגין הכוס ואח"כ נוטלין לידים ועסי' קס"ו מיהו מסידור הטור והש"ע משמע דנוטלין קודם מ"מ בגמרא משמע כמ"ש רי"ו ואין סדר למשנת הטור: אלא בכלי. ומ"מ אין לרחוץ ידיו מתוך הכלי ובאמצעיי' שרי (יש"ש):
ב סָעִיף ב עצים דקים. וה"ה כל דבר שחוצץ בינו לקרקע [החינוך] ומשמע דאפילו כשיש רצפה שרי דאין רוח רעה שורה אלא על גבי קרקע, כ' החייט דבמקום שאין עוברים ושבים שם יכולים ליטול על גבי קרקע ולכן נ"ל דתחת השלחן שרי ואף על גב שלפעמים מסלקין השלחן מ"מ יתנגבו ביני ביני:
ג סָעִיף ג שהיד נכוית. וצ"ע אטו בשוט' עסקי' שיכוה ידיו ובגמ' איתא שהיד סולדת בהן והוא כל שכריסו של תינוק נכוית הימנו כמ"ש סי' שי"ח סי"ד ורש"ל פסק דוק' בצוננין:
ד סָעִיף ד עד פרק ב'. שלמעלה מהפרק אין מגיע לכלוך המאכל:
ה סָעִיף ו לה' אחרוני'. ושיערו חכמים בשיעור נטילת ד' יכול לעיין בד' ברכות של ב"ה וכן נמי בשיעור זה ליכא הפסק בין נטיל' לברכה ומשמע מהא דאמרי' תכף לנט"י ברכ' לאו דוקא תכף ממש אלא בכדי שיעור זה ומיהו אפשר דבכדי לא מפסקינן כלל (ב"י רשב"א עסי' קס"ו):
ו סָעִיף ח מנגב. ביש"ש כתב דוקא המברך צריך לנגב ולא האחרים:
ז סָעִיף ט בכל מיני משקין. וה"ה במים הפסולים לראשונים:
ח סָעִיף י יש שאין נוהגין. דליכא מלח סדומית האידנא ומשום ידים מזוהמות ליכא דאין מקפידין על כך:
ט סָעִיף י הוי ידים מזוהמות. אפי' רוצה לברך על היין וידיו מלוכלכות צריך לקנחם קודם [ס"ח נ"ח ותתנ"ו]:
י סָעִיף א וצריך ליטול. משמע בטור דוקא המברך ומיהו המקובלים כתבו דכל אדם יזהר במים אחרונים וכ"כ היש"ש שנהג לשטוף הכוס ורחץ ידיו במים וע' מה שכתבתי ס"א בשם רי"ו:
א סָעִיף א מים אחרונים חובה. דאמרו חכמים אחר כל אכילתך אכול מלח ויש מלח סדומית שמסמא העינים וכיון דנגע במלח כי הדר יהיב ידיה אעיניה מסמא להו לפיכך צריך לנוטלן:
ב סָעִיף ו מתחילין מן הקטן. פירש"י שגנאי הוא שיסלקו השלחן מלפני הגדול כשיטול ידיו וימתין שם וישב בטל לפיכך מתחילין מהקטן היושב בסוף ואין מסלקין השלחן מלפני הגדול עד שיגיעו המים לה' שאצלו וחוזרין ומתחילין מהגדול ונוטלין שלחן מלפניו עכ"ל. וזה שלא כמ"ש הטור בסי' ק"פ שלא היו נוטלין השלחן מלפני המברך:
ג סָעִיף ו לה' אחרונים. דשיערו חכמים שבשיעור נטילת הארבעה יוכל המברך לעיין בד' ברכות של ב"ה וש"מ דהא דאמרינן תכף לנט"י ברכ' לאו תכף ממש אלא בכדי שיעור זה ומיהו להפסיק בכדי לא מפסקי' כ"כ ב"י בשם רשב"א:
ד סָעִיף ו מתחילין מן המברך. ואח"כ אין מכבדין זה את זה (ב"י בשם הרא"ש):
א סָעִיף א חובה. מוזגין הכוס ואח"כ נוטלין. רי"ו מ"א:
ב סָעִיף ב בכלי. ומ"מ אין לרחוץ ידיו מתוך הכלי ובאמצעים שרי. יש"ש מ"א:
ג סָעִיף ב עצים. וה"ה על הרצפה דאין רוח רעה שורה אלא ע"ג קרקע מ"א. כתב החייט דבמקום שאין עוברים שם יכולים ליטול ע"ג קרקע וכתב המ"א נ"ל דתחת השלחן שרי ואע"ג דלפעמים מסלקין השלחן מ"מ יתנגבו ביני וביני:
ד סָעִיף ג נכוית בהן. ורש"ל פסק דוקא בצוננין:
ה סָעִיף ד פרק שני. שלמעלה מהפרק אין מגיע ליכלוך המאכל:
ו סָעִיף ו לה' האחרונים. ושיערו חכמים כשיעור נטילת הארבע יכול המברך לעיין בד' ברכות של בה"מ. וש"מ דהא דאמרינן תיכף לנט"י ברכה לאו תיכף ממש אלא בכדי שיעור זה ומיהו להפסיק בכדי לא מפסיקינן. מ"א:
ז סָעִיף ח מברך. וביש"ש כתב דוקא המברך צריך לנגב ולא האחרים:
ח סָעִיף ט משקין. וה"ה במים הפסולין לראשונים מ"א ובש"ג כתב דיש לזהר במים אחרונים שיהיו ראוין לשתיה ולא יהיו מרים וסרוחים וגם כח אדם בעינן כמו הראשונים. מים אחרונים אין צריכין שיעור וא"צ לשפוך על ידיו אלא פעם א'. וב"ח כתב לא נהגו האידנא לנקות הידים לא ביין ולא בשמן:
ט סָעִיף י שאין נוהגים. והמקובלים כתבו דכל אדם יזהר במים אחרונים וכ"כ היש"ש שנהג לשטוף הכוס ורחץ ידיו במים:
א סָעִיף ב מ"א כ' ב"י כו' עכ"ל משמע כו' נוטל ראשונים כו' חדא מדנתן טעם דמה"ט צריך ליטול מים אחרונים בנדון דא"ח ולבטל סעודה כיון דעכשיו חל כבר עליו חובת מים אחרונים ועדיין לא חל סעודה ג' לכן צריך לעשות מה שהוא חל עליו החיוב עכשיו. ולפ"ז בנדון של מ"א דחל עכשיו עליו חיוב מים ראשונים ועדיין לא חל חיוב מים אחרונים צריך ליטול מים ראשונים ועוד דאל"כ ה"מ הא"ח לומר נ"מ כפשוטה דרוצה לאכול ואין לו מים כ"א ליטול פעם א' צריך לבטל מים ראשונים משום מים אחרונים ויאכל בלי נטילה ראשונה וצ"ע א"כ מאי חומרא כו' דהא בכל פעם מה שהוא החיוב עליו עכשיו צריך לעשו' ולדחו' האחרת אם החיוב מים ראשונים ידחו האחרונים ואם החיוב עכשיו מים אחרונים יודחו מים ראשונים. וצ"ל דאסור כו' וא"כ שפיר איכא באחרונה יותר מבראשונה דהראשונה פעמים שנדחים מפני האחרונים וכנדון שכ' הא"ח בסעודה שלישית אבל לא משכחת שאחרונים ידחו מפני ראשונים. ועסי' קס"ג דאם אין מים ר"ל ברחוק ד' מילין לפניו ולאחריו מיל אוכל בלי נט"י אלא יכרוך ידיו במפה ויאכל: דאין חובה כ"כ דליכא אלא משום זוהמא ולא חמירי כ"כ כראשונים שהם משום סרך תרומה וכדעיל ר"ס קנ"ח. כ' רי"ו מוזגים כו' ועסי' קס"ו ר"ל דתנן ר"פ אלו דברים בש"א נוטלים לידים ואח"כ מוזגים הכוס ובה"א מוזגים את הכוס ואחר כך נוטלים לידים ומיירי במים ראשונים ואמרי' בברייתא לחד לישנ' מ"ט דב"ה משום דצריכים תיכף לנטילה ברכה ואי הוי נוטלים תחלה הוי המזיגה הפסק ואפ"ה יש מחלוקת הפוסקים בסימן קס"ו די"א שאין צריך ליזהר מלהפסיק בין נטילה להמוציא דלא קי"ל כהאי לישנא דברייתא אלא כאידך לישנא שנתן טעם אחר לב"ה והא דאמרי' בעלמא תיכף לנטילה ברכה קאי על מים אחרונים הרי דבמים אחרונים לכ"ע צריך להיות תיכף לנטילה ברכה ולא יהיה הפסק ביניהם ועכ"פ מוכח מדברי הברייתא דעכ"פ המזיגה מקרי הפסק וא"כ במים אחרונים לכ"ע צריך למזוג תחלה ואח"כ ליטול ידיו. מיהו מסידור כו' פי' שסידר תחלה בסי' זה דין מים אחרוני' ובסי' קפ"א סידר דין הכוס משמע דכן ראוי להיות הנטילה קודם המזיגה וצ"ל דס"ל כמ"ש מ"א רסי' קס"ו דוק' מזיגה בחמין דצריך התבוננות שלא ירבה ושלא יחסור מקרי הפסקה ולא סתם מזיגה: מ"מ בגמ' משמע כמ"ש רי"ו כנ"ל דמשמע דבכל מזיגה הוי הפסק: (ס"ק א) אלא כו' שרי יש"ש וכ' שם הטעם דאחרוני' הבאים להעביר הזוהמא וא"כ כיון שרוחץ מתוך הכלי ניהו דהמים היו מעבירים הזוהמא מעל ידיו מ"מ שוב נדבקו המים עם הזוהמא בידיו משא"כ אמצעיים דהיינו בין גבינה לאכילת בשר דאין באים כ"א להעביר מאכל הדבוק בידיו מהני אפי' רוחץ תוך כלי דעכ"פ עובר המאכל מעל ידיו ושוב אין המאכל נדבק בידו:
ב סָעִיף ג (ס"ק ג) שהיד כו' שכריסו של תינוק נכווית וא"כ הגדול אין ידיו נכווית לפי שעור ידיו קשה ואפ"ה אסור לרחוץ בהם: ורש"ל כו' בצוננים דאיכ' מ"ד בגמ' דס"ל הכי:
ג סָעִיף ו (ס"ק ה) לה' אחרונים כו' עיין בט"ז ס"ק ב':
ד סָעִיף ח (ס"ק ו) מנגב כו' דוקא המברך כו' וכ' שם בסי' יו"ד פכ"ה הטעם שאינו ראוי לברך ברכה השם בלי ניגוב ומשום הכון לקראת אלקיך ישראל אבל אחרים א"צ ניגוב עכ"ל וא"כ דוקא לדידהו שלא היה מברך כ"א א' והשאר יצאו בשמיעה כמ"ש סי' קפ"ג סעיף ו' אבל לפי מנהגינו עפמ"ש האחרונים שם שאפי' מזמנים יחד מ"מ כ"א מברך לעצמו א"כ כולם צריכים ניגוב אפי' למהרש"ל:
ה סָעִיף י (ס"ק ח) יש כו' דליכא מלח סדומית האידנא אולם מהרש"ל פ' כל הבשר ססי' יו"ד כתב וז"ל כתב ר"י אומר הרמב"ם אע"פ שעכשיו אין לנו מלח סדומית יש מלח אחר כמלח סדומית ואם יעביר ידיו ע"ג עיניו יסמא את עיניו ע"כ. והוא היה אב לכל הטבעיים ע"כ נראה שאין להקל עכ"ל רש"ל:
ו סָעִיף י (ס"ק ט) הוי כו' על היין וידיו מלוכלכות כו' אע"ג דהנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח היינו בסתם ידיו אבל כיון שהם מלוכלכות צריך ליטלן וכדלעיל סי' קנ"ח סעיף ה' אלא דשם כתב רמ"א מותר ליטול ובס"ח כתב דצריך לקנח:
ז סָעִיף י (ס"ק י) וצריך כו' וכ"כ היש"ש דנהג לשטף הכוס ורחץ כו' דהיינו אחר ששטף הכוס שפך המים ההם על ידיו דלא כמובן מלשון רש"ל שם שהיה רוחץ בעת השטיפה דהא כתב רש"ל גופי' הביאו מ"א בס"ק א' דאין לרחוץ מ"א מתוך הכלי: ועמ"ש ס"א בשם רי"ו ר"ל שכתב די"ו שמוזגים הכוס ואח"כ נוטלים לידים ומרברי מהרש"ל נראה להיפך כיון שרחץ ידיו מן הכוס במי השטיפ' ע"כ ימזוג הכוס אחר הרחיצה:
א סָעִיף א ס"א מים כו'. פ"ח דחולין וספ"ק דעירובין:
ב סָעִיף ב ס"ב מים כו'. חולין ק"ה א': מפני וכו'. שם ב': ואם אין כו'. שם א' וכלישנא בתרא וכ"פ בת"ה והטור אבל הרמב"ם פ' כלישנא קמא וכ' בכ"מ שטעמו כיון דלישנא קמא סתמ' דגמ' הוא ועוד דמילתא דסכנתא אזלינן לחומרא כמ"ש בפ"ק שם וכ"פ בש"ע ובאין לופ' שיש לסמוך ארשב"א וטור:
ג סָעִיף ג ס"ג בחמין שהיד כו'. כלי' בתרא שם וכמש"ל סי' ק"ס ס"ו:
ד סָעִיף ד ס"ד א"צ כו'. וכ"כ בת"ה ש"א בשם הראב"ד ז"ל ועמ"א וכ"ז לפירש"י ורשב"א וראב"ד וש"פ שמפ' לחולין עד הפרק היינו עד פ"ב של אצבעות ואע"ג דקי"ל כשמואל לחומרא בתרומה היינו משום סרך תרומה משא"כ באחרונים וזהו דעת הראב"ד והרשב"א כאן כמש"ל:
ה סָעִיף ו ס"ו מן המברך כו'. כמש"ש ולמקום כו' מסייע כו' אלא משום דגדול מברך כמש"ש מ"ז א' לה"ק מן הגדול וערש"י ד"ה למקום כו': ונוטלין דרך כו'. כמש"ש מ"ז א' אין מכבדין כו' והא דבחמשה האחרונים מתחילין מן הגדול לאו משום כבודו אלא משום הברכה וכמ"ש שם מסייע כו' וכדי שיעיין בבה"מ כמש"ש בר פחתי כו' רשב"א ועמ"א:
ו סָעִיף ז ס"ז אין כו'. עתוס' דחולין שם ד"ה מים כו' ואסמכתא ובה"ג כו' וכ"כ הרא"ש ספ"ח דברכות והרמב"ם ועתוס' דשבת כ"ה ב' ד"ה חובה כו' והרבה חולקין וע' בראב"ד ות"ה ורא"ש וטור:
ז סָעִיף ח ס"ח י"א. עמ"ש בסי' קע"ג ס"ג דאף במים ראשונים כל שאין חשש טומאה כגון מטביל ורביעית פ"א א"צ ניגוב כמ"ש ס"ס קכ"ח כ"מ כאן ולהרמב"ם ספ"ו דברכות וכשיטתו דלא כ' במ"ר דמטביל א"צ ניגוב ולא נקרא נטילה בלא ניגוב:
ח סָעִיף ט ס"ט מים כו'. ע' רא"ש פ"ז דברכות סל"א ואית דגרסי משנתן כו':
ט סָעִיף י ס"י יש כו'. משום דמלח סדומית אינו מצוי בינינו תוס' ספ"ק דערובין וספ"ח דברכות וע' רא"ש שם ואע"ג דדריש התם מקרא אסמכתא הוא כמש"ש על שמן ושם מ"ב א' כגון אנן כו' וע"כ מש"ש שמן מעכב את הברכה היינו לרגילין וה"ה מש"ש כשם שמזוהם כו' ועתוס' דחולין שם ד"ה מים כו' וז"ש ואפי' כו' לדידיה הוי כו' וכ"כ הרא"ש ספ"ח דברכות והטור ובכה"ג אמרינן והייתם כו' אבל כל זה ליתא ומ"ש תוס' בספ"ק דערובין י"ז ב' ד"ה מים כו' עכשיו דבריהן דחויין מעיקרן דשם קאי על מתני' דארבעה דברים פטרו במחנה כו' ומרחיצת ידים כו' ואמר אביי שם דממים אחרונים לא נפטרו במחנה משום דחובה משום מלח סדומית כדמפ' ר"ח בר אשי שם ואי ליכא טעמא דמלח סדומית אז פטורין במחנ' ממי' אחרונים כמו ממ"ר אבל בלא מחנה חייבים במ"א כמו במ"ר וכן תי' הרא"ש בסברא הנ"ל בספ"ח דברכות סוגיא דחולין ק"ה וכ"כ רי"ן וכ"ה בר"מ ח"ג רמ"ו וכן עיקר:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.