א אֵין לְהָסִיר הַמַּפָּה וְהַלֶּחֶם עַד אַחַר בִּרְכַּת הַמָּזוֹן.
ב כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ מְשַׁיֵּר פַּת עַל שֻׁלְחָנוֹ אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה לְעוֹלָם; אֲבָל לֹא יָבִיא פַּת שְׁלֵמָה וְיִתְּנֶנָּה עַל הַשֻּׁלְחָן, וְאִם עָשָׂה כֵן מִחְזֵי דִּלְשֵׁם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים עָבִיד, שֶׁנֶּאֱמַר: הָעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן (יְשַׁעְיָה סה, יא).
ג קֹדֶם שֶׁיִּטֹּל יָדָיו, יְכַבֵּד הַבַּיִת שֶׁלֹּא יִשָּׁאֲרוּ שָׁם פֵּרוּרִין וְיִמָּאֲסוּ בַּמַּיִם שֶׁל נְטִילָה; אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לְאַבֵּד פֵּרוּרִין שֶׁאֵין בָּהֶם כַּזַּיִת, שֶׁמָּא יְהֵא הַשַּׁמָּשׁ עַם הָאָרֶץ, שֶׁמֻּתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּשַׁמָּשׁ עַם הָאָרֶץ, וְיַנִּיחַ גַּם פֵּרוּרִין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם כַּזַּיִת שֶׁאָסוּר לְאַבְּדָן בַּיָּד, לְכָךְ יְכַבֵּד תְּחִלָּה; וְעַכְשָׁו אֵין אָנוּ נוֹהֲגִים כָּךְ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין אָנוּ מְסַלְּקִין הַשֻּׁלְחָן, וְאָנוּ נוֹטְלִין הַיָּדַיִם חוּץ לַשֻּׁלְחָן בְּמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם פֵּרוּרִים, וְלֵיכָּא לְמֵיחַשׁ לְמִדִּי.
ד אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לְאַבֵּד פֵּרוּרִין שֶׁאֵין בָּהֶם כַּזַּיִת, מִכָּל מָקוֹם קָשֶׁה לַעֲנִיּוּת.
ה נוֹהֲגִים לְכַסוֹת הַסַכִּין בִּשְׁעַת בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, וְנָהֲגוּ שֶׁלֹּא לְכַסוֹתוֹ בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב.
א סָעִיף א (א) אין להסיר - כדי שיהא ניכר לכל שמברכין להשי"ת על חסדו וטובו הגדול שהכין מזון לכל בריותיו וגם דהברכה אינה שורה על דבר ריק אלא כשיש שם דבר כענין פך שמן של אלישע:
ב סָעִיף ב (ב) כל מי שאינו וכו' - דצריך לשייר כדי שיהא מזומן לעני שיבוא וכעין שאמרו חז"ל המאריך בשלחנו מאריכין לו ימיו דלמא אתא עניא ויהיב לו וגם כדי שיודה להשי"ת על חסדו שהשפיע לנו מטובו ששבענו והותרנו כדכתיב אכול והותר:
ג סָעִיף ב (ג) אינו רואה סימן ברכה - כדכתיב אין שריד לאכלו על כן לא יחיל טובו וכתב של"ה דראוי ונכון שיתן להעני הטוב שבשלחן ובפרט אם הוא עני חשוב שמזה יראה לו שמקבלו בסבר פנים יפות. ומשבח אני את הקהלות שמחזיקין לומדים בחורים על שלחנם כל השנה כאחד מבניהם ובזה יוצא הבעה"ב בשני דברים מצות חלק עניים וגם מצות דברי תורה על השלחן דסתם בחור כזה עני הוא וגם ידבר בדברי תורה על השלחן ובודאי מה שנאכל על השלחן שחרית וערבית נחשב כשני תמידין וכו' עכ"ל והובא בא"ר:
ד סָעִיף ב (ד) אבל וכו' - ר"ל אם יש פתיתין על השלחן אבל אם אין פתיתין על השלחן מותר להביא אפילו שלמה ובשם הזוהר כתבו שטוב לעשות כן לכתחלה:
ה סָעִיף ב (ה) לא יביא וכו' - עיין במ"א שכתב דה"ה אם יש שלמה על השלחן לא יביא פתיתין ופמ"ג כתב דה"ה לא ישייר פתיתין על שלחנו כשיש שלמה ויש מקילין בדבר שא"צ להסירן מעל השלחן ובפרט בשבת בודאי לא יסירן עד לאחר בהמ"ז בין הפתיתין ובין השלמה שהכל יודעין שבשביל כבוד שבת הוא מונח:
ו סָעִיף ג (ו) קודם שיטול ידיו - למים אחרונים:
ז סָעִיף ג (ז) יכבד הבית - מקום שאכלו שם אם הסיבו ע"ג קרקע מכבדין את הקרקע או אם הסיבו על השלחן מכבדין את השלחן משיורי אוכלין שנתפזרו שם [רש"י] ותר"י פירשו דהכיבוד הוא במקום שדרך לסלק השלחן קודם נטילה לבהמ"ז צריך לכבד הקרקע של מקום השלחן דחיישינן שנתפזרו שם פירורי פת ובאופן זה מיירי המחבר כאן שכתב דעכשיו שאין מסלקין א"צ לכבד והיינו הקרקע שתחת השלחן אבל כשנוטלין הידים בכלי על השלחן כמנהגנו לכו"ע צריך לנקות הפירורין סביב וכדלקמיה:
ח סָעִיף ג (ח) שאין אנו מסלקין - משמע דמלפנים היו נוהגין לסלק וצ"ל דהיינו מלפני כל המסובין אבל מלפני המברך לא וכמו שכתב בס"א שאין להסיר וכו':
ט סָעִיף ג (ט) ואנו נוטלים וכו' - ואם יושבין במקומן ונוטלין הידים בכלי על השלחן אף עכשיו הדין הוא שצריך לנקות השלחן עצמו מפירורי הפת שלא ימאסו מנצוצי מי הנטילה וכנ"ל מרש"י ונראה דמ"מ ישאיר לחם על השלחן במקצוע אחד שיהיה מונח עד אחר בהמ"ז וכנ"ל בס"א ויהיה קצת רחוק ממקום הזה:
י סָעִיף ד (י) קשה לעניות - ודוקא לדרוס עליהם דהוא בזוי גדול אבל כשמשליכן למים אפילו כשנאבדין עי"ז אין חשש כיון שהוא פחות מכזית ויש מחמירין כשיש הרבה פירורין ויצטרפו לכזית:
יא סָעִיף ה (יא) לכסות הסכין - בב"י ב' טעמים האחד דברזל מקצר ימי האדם ואינו דין שיהיה מונח על השלחן שדומה למזבח שמאריך ימי האדם דע"כ כתיב לא תניף עליהם ברזל וע"כ אחר שגמר אכילתו ורוצה לברך בהמ"ז מכסה הסכין וטעם שני בשם רבינו שמחה לפי שפעם אחד הגיע אחד לברכת בונה ירושלים ונזכר חורבן הבית ותקע סכין בבטנו וע"כ נהגו לסלקו בשעת ברכה:
יב סָעִיף ה (יב) ונהגו שלא לכסותו וכו' - הטעם שאין מקפידין ע"ז בשבת ויו"ט עיין באחרונים:
א סָעִיף א אין להסיר. דהברכ' אינה שורה על דבר ריק אלא כשיש שם דבר כענין אלישע ושונמית:
ב סָעִיף ב לא יביא פת שלימה. מלשון זה משמע דאם מונח כבר על השלחן אין צריך להסירה וכ"כ ב"ש וכ"כ בהג"ה בב"י בשם זוהר תרומה וכן דקדק מלשון רש"י, ובס' עסיס רמונים להרמ"ע שער ח' כתוב וז"ל וזהו סוד שיור פתיתין לאחר המוציא למי שא"א להכין בתחלת הסעודה ככר שלם לב"ה כמבואר בזוהר דבכה"ג עדיף טפי עכ"ל והוא בזוהר יתרו עמוד קנ"ז ומיהו מלשון הגמרא דקאמר הא דאיכא שלימה בהדיה משמע דאפילו מונחת מקודם יסירנה וכ"כ מהרי"ו וכתב מט"מ שיש לחוש לדבריו אבל הוא לא ראה דברי הזוהר ואפשר שהזוהר מפרש הגמרא הא דאיכא שלימה בהדיה כלומר אם יש לו שלימה ומביא פתיתין הוה ליה כאלו עע"א ובזה מדוקדק הלשון יותר בגמרא דפירש"י אינו מתיישב אחר הלשון ומכל מקום מודה הזוהר דאסור להביא שלם בשעת ב"ה ובשבת לא יסיר השלם עד אחר ב"ה:
ג סָעִיף ד קשה לעניות. כ"כ הרב"י בשם התוס' וצ"ע דאטו ב"ה לא חייש לעניות ואמאי קאמר שיטול ידיו תחלה אלא ע"כ דלא קשה לעניות אלא כשדורס עליהם אבל אם משליכן למים שרי וכדאיתא בחולין פכ"ה בהדיא והביאו בתוספות שם ע"ש וזה כוונת התוס' דקשה להו ל"ל לב"ה להזכיר כיבוד הבית כלל הל"ל דאין צריך לכבד הבית אלא עכצ"ל אף ב"ה מודה דצריך לכבד הבית אח"כ שלא ידרסו על הפירורין וק' לעניות ואף ע"פ שמפסידן במים של נטילה כיון שאין בהם כזית לית לן בה ואם יש בהם כזית אסור לאבדן אפי' אין דורס עליהן כמ"ש סימן קע"א כנ"ל ברור: ובזה מיושב קושיות התוספות ספכ"א דשבת על רש"י דגריס התם אסור לאבדן ביד דהתם מיירי כשמשליכן במקום שדורסין עליהם כמ"ש רש"י מדלא קתני זורקן ע"ש:
ד סָעִיף ה שלא לכסותו. דהטעם משום ששלחן דומה למזבח ובמזבח כתיב לא תניף עליהם ברזל ובשבת אין בונין מזבח וליכא רמז למזבח ולפי זה דוקא בסכין של ברזל צריך לכסותו (שלחן ארבע) ובלבוש כתוב דאין נוהגין במדינתנו לחלק בין שבת לחול, כתוב בש"א שיש לכסות הפת בשעת ברכת המזון שלא יראה בושתו עסי' תע"ג:
א סָעִיף ב לא יביא פת שלימה. עמ"ש בי"ד סימן קע"ח שאין איסור מה שנהגו קצת לערוך השלחן בליל שבת בפת שלם כל הליל' מפני שהוא כבוד שבת ולא כלבוש דאוסר שם. ונראה פשוט שלא הזהירו אלא שלא יביא פת שלם קודם ברכת המזון אבל אם היתה כבר על השלחן שהיו סבורים לאכול ממנה אין צריך לסלקה כלל וכן מבואר ממ"ש ב"י שמביא שלמה לאחר שאכל כו' ורבים טועים בזה:
ב סָעִיף ג ואנו נוטלין כו'. כ' מו"ח ז"ל א"כ אותם שנט"י במים אחרונים ויושבין על השלחן צריך לכבד את הקרקע גם בזמן הזה ול"נ דיש עוד חילוק בזה דבזמן התלמוד היו מסלקין השלחן ויש לחוש שמא על ידי ניעור השלחן נפלו פירורים וגם במקום שנוטלין אין מצוי פירורין
ג סָעִיף ה נהגו לכסות הסכין. בב"י ב' טעמי' האחד דברזל מקצר ימי האדם ואינו דין שיהיה מונח על השלחן שדומה למזבח שמאריך ימי האדם דע"כ כתיב לא תניף עליהם ברזל. וטעם ב' בשם רבינו שמחה לפי שפעם אחד הגיע אחד לברכת בונה ירושלים ונזכר חורבן הבית ותקע סכין בבטנו ע"כ נהגו לסלקו בשעת ברכה. וכ' ב"י שמה שנוהגין בשבת וי"ט שלא לכסותו לפי טעם רבינו שמחה אין לחלק. ומ"מ מנהגן של ישראל תורה היא עכ"ל. וצריך טעם למה הוקשה לו זה דוקא לטעם רבינו שמחה ולא לטעם האחר ואפשר דקאמר אפי' לטעם ר"ש וכ"ש לטע' הראשון דלר"ש היה אפשר קצת לומר בשבת וי"ט אין האדם מיצר כ"כ ונ"ל דלטע' ר"ש אתי שפיר כי הגזירה שגזרו בזה היה מעין המעשה כדמצינו בשבת שלא יצא אדם בסנדל המסומר משום מעשה שהיה וגזרו דוקא כעין המעשה שנעשה בסנדל מסומר דוקא וכן בפרק בתרא דיבמות שגזרו על מי חטאת וכו' משום מעשה שהיה בספינה ה"כ המעשה היה בחול ע"כ גזרו כן בחול דוקא ועמש"ל סימן קנ"א ס"ו ע"ז:
א סָעִיף א המזון. דאין הברכה שורה על דבר ריק אלא כשיש שם דבר כענין אלישע ושונמית:
ב סָעִיף ב שלימה. מלשון זה משמע דאם מונח כבר על השלחן א"צ להסיר ט"ז והב"ש פרק חלק עיין מ"א ובש"ך י"ד סי' קע"ח וביד אהרן. (ועיין בספר אליהו רבה שהסכים עם מהרי"ו) הלבוש בי"ד שם כתב דהנוהגים לערוך שלחן בליל שבת בפת שלם ומניחין אותו שם כל הלילה יש למחות בידם דודאי לא נתפשט זה אלא מחק ע"ז ע"ש. וכ"כ בספר נגיד ומצוה ע"ש. והט"ז בי"ד וכאן מיישב ומקיים המנהג שעושין לכבוד השבת ע"ש. והיד אהרן כתב עליו דבריו תמוהים ע"ש:
ג סָעִיף ד לעניות. היינו אם משליכן במקום שדורסין אבל אם משליכן למים שרי. מ"א ע"ש:
ד סָעִיף ה הסכין. דברזל מקצר ימי האדם ואינו דין שיהיה מונח על השלחן שדומה למזבח שמאריך ימי האדם. וטעם ב' לפי שפעם אחת הגיע אחד לברכת בונה ירושלים ונזכר חורבן הבית ותקע סכין בבטנו ע"כ נהגו לסלקו בשעת ברכה ב"י. וכתב ט"ז והמעשה היה בחול ע"כ גזרו ג"כ בחול. ולטעם הא' י"ל דכיון דאין בונין מזבח בשבת וליכא רמז למזבח ובמדינתנו אין נוהגין לחלק בין שבת לחול. עיין בתשובת באר עשק סי' ע"ז. כתב בשלחן של ארבע שיש לכסות הפת בשעת בה"מ שלא יראה בושתו ועי' סי' תע"ג:
א סָעִיף א (סק"א) אין כו' כענין אלישע כו' שאמר לאשת עובדיה מה יש לכי בבית ותאמר אסוך שמן ואמר לה אלישע שישפיע ה' במעט השמן ברכה למלאות ממנו כל הכלים שתשאיל משכני' אבל זולת שהי' לה תחלה מעט שמן לא היה שולח ברכה לברוא שמן והיינו שקשה כ"י לפניו יתברך דבר כזה כי בששת ימי בראשית ברא הכל יש מאין מאפס המוחלט ומאז והלאה בורא יש מיש ולא יש מאין ואין רצונו בכך:
ב סָעִיף ב (סק"ב) לא כו' וכ"כ בהג"ה בב"י כו' בב"י שבידי לא מצאתי אלא שראיתי בש"ך י"ד סי' קע"ח שכ' שכן הוא בטורים שנדפסו שנת שמ"ח ובשאר דפוסים: וכן דקדק מל' רש"י דאמרי' בסנהדרין דף צ"ב ע"א אר"א כל שאינו משייר פת על שלחנו אינו רואה סי' ברכה לעולם שנאמר כו' ופריך והאר"א כל המשייר פתיתים על שלחנו כאלו עע"ז שנאמר העורכים לגד שלחן כו' ומשני ל"ק הא דאיכא שלמה בהדיא הא דליכא שלמה בהדיא ופי' רש"י וז"ל הא דאמר אסור דאיכ' שלמה בהרי' שמבי' שלמה לאחר שאכל ונותן על השלחן עם הפתיתים ששייר כו' והא דליכ' שלמה בהדייהו דמזומנים לעני עכ"ל (וע' בפרישה הרי שפירש"י על דאיכ' שמביא שלימה לאחר שאכל משמע דאם מונח כבר שרי. ואפשר דהזוהר כו' הל' לאו דוקא דאין הזוהר צריך להסכים עם הש"ס וגם הי' קדום הרבה לש"ס אלא כוונתו שאע"ג שבכ"מ שהזוהר מחולק עם הש"ס לא קי"ל כהזוהר הכא יש לפסוק כהזוהר די"ל דאינו מחולק עם הש"ס וגם הש"ס מודה להזוהר. ובזה מדוקדק כו' דפירש"י אינו מתיישב כו'. ר"ל אע"ג דבלא"ה יש להסכים דברי הזוהר לדברי הש"ס ולפרש כפירש"י דאיכ' שלמה ר"ל שמביא שלמה ולזה כ' דניח' ליה טפי בפי' שכ' הוא שהבי' פתיתי' דמדוקדק ל' דאיכ' שלמה דמשמע דכבר השלמה מונחת על השלחן וכמ"ש לעיל גם ניחא טפי לדעת הזוהר דלכתחלה ראוי שיכין בתחלת הסעוד' ככר שלם לבהמ"ז כמ"ש הרמ"ע דלפירש"י כיון דעיקר האיסור הוא משום שהבי' שלמה ניהו דע"י השלמה נראה שעושה לשם ע"ז ועובר גם על הפתיתים כמ"ש בדרישה מ"מ כיון דעיקר האיסור משום השלמה ואיך לא הוזכר כלל בדברי ר"א מענין השלמה ולדעת הזוהר ניחא דמן הסתם עושה כפי הנכון והראוי להכין בתחלת סעודה ככר שלם לבהמ"ז ולא היה צריך ר"א להזכירו ולא הזכיר כ"א מה שמשייר פתיתים עכשיו בשעת בהמ"ז והיינו שמביאים על השלחן לפי' מ"א דהם גורמים האיסור ולכן הזכירם וא"ש. ובשבת כו' ר"ל ודאי יש לנהוג אז כהזוהר. והט"ז בי"ד ס"ס קע"ח שבשבת מותר כפי מנהג קצת שמניחים פת שלם כל ליל שבת על השלחן דלא בלבוש דאוסר שם וכ' דבשבת אין בו משום העורכים לגד וז"ל הוא בשביל כבוד שבת שכבודו בלחם משנה כו' ואין בזה איסור כלל דהא גם קודם השבת מיד שמוציאין אותן מן התנור מניחין אותן על השלחן משום כבוד השבת עכ"ל וע"ש בש"ך:
ג סָעִיף ד (סק"ג) קשה כו' וצ"ע דאטו ב"ה כו' דבברכות ר"פ א"ד תנן בש"א מכבדין את הבית ואח"כ נוטלים לידים (ר"ל מים אחרונים) ובה"א נוטלים לידים ואח"כ מכבדין את הבית ובדף נ"ב ע"ב מסקי' דפליגי בהא דב"ש סברי מותר לשמש בשמש עם הארץ דאסור לאבד פרורים שיש בהם כזית ויניח על הארץ גם פרורים שיש בהם כזית וכשיטול ידיו ינתזו מי הנטילה שנוטל תוך כלי גם על הפרורים ויופסדו לכן צריך לכבד תחלה ויעבור משם כל הפרורים ובית הילל סבירא להו אסור לשמש בשמש ע"ה וכיון שהוא תלמיד חכם יודע להזהר ויטול פרורים שיש בהן כזית והפרורים שאין בהם כזית לא חיישינן להו. ואמרינן מסייע ליה לר"י דאמר פרורים שאין בהם כזית מותר לאבדן ביד ופסק התם הש"ס בהא כבית שמאי וכ' התוס' ד"ה פרורים דלית בהו כזית מותר כו' מיהו קשה לעניותא כדאמרי' פ' כל הבשר דף ק"ה עכ"ל ומזה הוקשה למ"א דאטו ב"ה ל"ח לעניות: וכדאי' בחולין כו' והביאו בתוספו' כו' ר"ל דאמרינן שם אמר אביי מריש ה"א הא דמכבדין פרורי אוכלים הטעם משום נקיות ואמר לי מר משום דקשה לעניות ומיני' מייתי התו' ראיה דע"כ אפי' באין בהם כזית קשה לעניות דהא אביי ע"כ מיירי באין בהן כזית דביש בהן כזית לאו משום קשה לעניות לבד אסור לאבדן אלא מצד הדין אע"כ מיירי באין בהן כזית ומייתי התם עובד' אח"ז האי גברא דהוי מהדר עליה שר הממונה על העניות להביאו לידי עניות ולא היה יכול לו דהוי זהיר טובא בפרורים יום אחד הוי קאכיל פת והיה יושב ע"ג השדה מקום עשבים ונפלו הפרורים תוך העשבים שא"א ללקטן משם ואמר האי ממונה השתא ודאי יפול בידי ולאחר אכילתו נטל מרא ועקר העשבים עם הפרורים והשליכן לנהר והוי שמע להאי ממונה שהיה מתאונן שאינו יכול לו עכת"ד הגמר' מבואר מזה דבזורק פרורים שאין בהם כזית למים ליכא משום עניות. וזה כוונות התוס' כו' ר"ל דלכאורה תקשי מאי בעי התו' בזה התי' דאעפ"כ קשה לעניות: ספכ"א דשבת. דתנן דף קמ"ג ע"א מעבירים מעל השלחן בשבת פרורים אפילו אין בהם כזית ואין בהם משום מוקצה לפי שראוים למאכל בהמה. ואמרינן עלה מסייע ליה לר' יוחנן דאמר אף פרורים שאין בהם כזית אסור לאבדן ביד. וכ' רש"י דדייק לה וז"ל מדקתני מעבירים בידים ולא זריק להו עכ"ל והקשה התו' לגרסא זו והאמרינן בברכות דף נ"ב (והוא גמ' הנ"ל) מסייע ליה לר"י פרורים שאין בהם כזית מותר לאבדן ביד ולכן גרסי גרסא אחרת ע"ש. ולדברי מ"א א"ש דר"י אמר תרי מימרא בחדא אמר מותר לאבדן ובחדא אמר אסור לאבדן ושניהם אמת דהא דאמר מותר מיירי שמשליכים לתוך מים ובהא דאמר אסור מיירי כשזורקן ודורס עליהם ואע"פ ששני הלשונות שוין ע"כ צ"ל שחלוקין בפירושיהן והמשנה בשבת באמת אינו ממעט כ"א לדרוס עליהן ומה"ט נקט מעבירין ולא קתני זורקין דאז ידרוס עליהן וה"ה דהמ"ל זורקין לתוך המים אלא שרצה לקצר נקט מעבירי':
ד סָעִיף ה (ס"ק ד) שלא כו' לא תניף עליהם ברזל והיינו בשעת בנין לכן בשבת דאין בנין בית המקדש דוחה שבת כדאי' ריש יבמות לכן אין בו רמז: ובלבוש כ' דאין כו' משום דס"ל כטעם השני שכ' הרב"י בשם ר"ש שפ"א הגיע א' לברכת בונה ירושלים ונזכר חורבן הבית ותקע סכין בבטנו ע"כ נהגו לסלק הסכין בשעת בהמ"ז ולטעם זה אין לחלק בין שבת לחול כ"כ הרב"י: ועוד כ' הלבוש דגם לטעם שהיא רמז למזבח י"ל שגם בשבת וי"ט יש להסיר מ"מ יש לרמז על בנין המזבח שהיה בחול ע"ש: שלא יראה בושתו עסי' תע"ג. דדוק' כשהכוס בידו ע"ש א"כ אפשר כשמברך ביחיד דלדעת רמ"א בסי' קפ"ב סעיף ב' בהג"ה אין אוחזו בידו אלא מניחו על השלחן א"צ לכסות:
א סָעִיף א ס"א אין כו'. תוס' מ"ב א' ד"ה סלק כו' ע ש:
ב סָעִיף ב ס"ב אבל לא יביא כו'. ר"ל אם יש פתיתין על השולחן אבל אם אין פתיתין על השולחן מותר להביא אפי' שלימה:
ג סָעִיף ג ס"ג שמותר כו'. כן הוא מסקנא שם:
ד סָעִיף ה ס"ה נוהגים כו'. עמ"א דהטעם כו' שולחן דומה למזבח כמ"ש סוף חגיגה ובפ"ג דמדות שהמזבח נברא להאריך כו' וכן בשולחן כמ"ש בפ"ט דברכות ג' דברים כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.