א לֹא יַשְׂכִּיר אָדָם מֶרְחָץ שֶׁלּוֹ לְעַכּוּ"ם, מִפְּנֵי שֶׁנִּקְרָא עַל שְׁמוֹ, וְעַכּוּ"ם זֶה עוֹשֶׂה מְלָאכָה בּוֹ בְּשַׁבָּת, דִּסְתָם מֶרְחָץ לָאו לַאֲרִיסוּתָא (פֵּרוּשׁ אָרִיס הוּא הָעוֹבֵד לִקַח חֵלֶק מִמַּה שֶּׁיַּשְׁבִּיחַ לִבְעָלָיו) עָבִיד, וְאָמְרֵי שֶׁכָּל הָרֶוַח שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְשָׂכַר אֶת הַעַכּוּ"ם בְּכָךְ וְכָךְ לְיוֹם, וְנִמְצָא הַעַכּוּ"ם עוֹשֶׂה מְלָאכָה בִּשְׁלִיחוּתוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל; אֲבָל שָׂדֶה, מֻתָּר, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ לְקַבֵּל שָׂדֶה בַּאֲרִיסוּת, וְאַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדְעִים שֶׁהוּא שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אוֹמְרִים: הַעַכּוּ"ם לְקָחָהּ בַּאֲרִיסוּת, וּלְעַצְמוֹ הוּא עוֹבֵד; וְתַנּוּר, דִּינוֹ כְּמֶרְחָץ; וְרֵחַיִם, דִּינָם כְּשָׂדֶה. הַגָּה: וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא לְקָחָהּ הַכּוּתִי רַק לִשְׁלִישׁ אוֹ לְרָבִיעַ, וְיֵשׁ לְיִשְׂרָאֵל הֲנָאָה בְּמַה שֶּׁהַכּוּתִי עוֹבֵד בְּשַׁבָּת, שָׁרֵי, דְּכוּתִי אַדַּעְתָּא דְּנַפְשֵׁיהּ עוֹבֵד (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם מַיְמוֹנִי פ"ז וּבֵית יוֹסֵף סִימָן רמ"ה בְּשֵׁם סֵפֶר הַתְּרוּמָה).
ב אֲפִלּוּ מֶרְחָץ אוֹ תַּנּוּר, אִם הִשְׂכִּירָם שָׁנָה אַחַר שָׁנָה וְנִתְפַּרְסֵם הַדָּבָר עַל יְדֵי כָּךְ שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לִשְׂכֹּר פּוֹעֲלִים אֶלָּא לְהַשְׂכִּירָם, וְכֵן אִם מִנְהַג רֹב אַנְשֵׁי אוֹתוֹ הַמָּקוֹם לְהַשְׂכִּירָם אוֹ לִתְּנָם בַּאֲרִיסוּת, מֻתָּר לְהַשְׂכִּירָם לְכוּתִי אוֹ לִתְּנָם לוֹ בַּאֲרִיסוּת. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם הָאָסוּר, אִם אֵין הַמֶּרְחָץ אוֹ הַתַּנּוּר שֶׁל יִשְׂרָאֵל רַק שְׂכָרָם מִכּוּתִי וְחָזַר וְהִשְׂכִּירָם לְכוּתִי, שָׁרֵי, דְּאֵין שֵׁם הַיִּשְׂרָאֵל נִקְרָא עָלָיו (ב"י בְּשֵׁם גְּאוֹנִים). וְכֵן אִם יֵשׁ מֶרְחָץ בְּבֵית דִּירָה, וְאֵין רוֹחֲצִין בַּמֶּרְחָץ רַק אוֹתָן שֶׁבְּבֵיתוֹ וְהֵם יוֹדְעִים שֶׁשָּׂכְרוּ כּוּתִי, שָׁרֵי (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם מַהֲרִי"א וְר"ח וְאוֹר זָרוּעַ). וְאִם עָבַר וְהִשְׂכִּירוֹ בַּמָּקוֹם הָאָסוּר, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁשְּׂכָרוֹ מֻתָּר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַגְּאוֹנִים), וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאָסוּר, וְכֵן עִקָּר (מָרְדְּכַי פ"ק דְּשַׁבָּת וְע"ל סוֹף סִימָן רמ"ה).
א סָעִיף א לא ישכיר. דע ששלושה חילוקים יש אחד הוא אריסות ששוכר לא"י שיעשה המלאכה בשדה או במרחץ והרווחים או הפירות יחלוקו. הב' הוא שכירות שא"י נוטל כל הרווחים או הפירות ונותן לישראל עבור שדהו ומרחצו דבר קצוב לכל שנה. הב' חילוקים אלו מותרים בשדה לגמרי ובמרחץ רק מדינא דא"י אדעתיה דנפשיה עביד אלא שחכמים אסרו אלו הב' חלוקים במרחץ משום מראית העין מפני דנקראת על שמו ויבואו לחשדו שעושה בשליחותו אבל החלוקה הג' דהוא קבלנות דהיינו שיהיו כל הרווחים לישראל רק שישראל נותן לא"י דבר קצוב לכל שנה עבור פעולתו זהו ודאי אסור מדינא במרחץ דהוי הא"י שלוחו של ישראל וישראל נהנה ממלאכה בשבת דאם לא יעשה יום אחד יפסיד הישראל ריוח אותו יום וע"כ אם מנהג רוב אנשי המקום להשכירם או ליתנם באריסות כמבואר בס"ב חזר להיות המרחץ כשדה הב' חילוקים ראשונים מותר והחלוקה הג' אסור. וכל היתר שכירות דכאן היינו שהוא משכירו דרך הבלעה עם ימות החול אבל ליום השבת לחוד אסור אפילו בשדה וגם נתפרסם זהו עיקרי הדינים שבסימן זה בקצרה:
ב סָעִיף א (א) מרחץ שלו - בין שבנהו בעצמו או אפילו קנה וישב בה ונקרא שמו עליו:
ג סָעִיף א (ב) לא"י - וכ"ש לישראל מומר דעובר נמי משום לפני עור לא תתן מכשול וטעם זה שייך אף בשדה ובכל דבר:
ד סָעִיף א (ג) מפני שנקרא - פירוש דמדינא שרי להשכירו לא"י לשנה או לחודש שיתן לו כך וכך בין יסיק בו הא"י בין לא יסיקנו וכל הריוח יהיה לא"י דאיסור שכר שבת ליכא דהא מושכרת היא לו לשנה ואיסור דאמירה לא"י בודאי לא שייך בשכירות דלנפשיה הוא עושה ואפילו אם יש לו לא"י רק חלק בריוח המרחץ גם כן אמרינן אדעתיה דנפשיה עביד כמש"כ בסוף הסעיף אלא שאסור בכל זה מפני מראית העין שנקראת על שמו של ישראל ויאמרו הבריות דשכיר יום הוא ושלוחו הוא ודוקא כשמשכירו לשנה או לחודש אבל להשכירה לא"י לימים שיתן לו הא"י כל יום ויום שיסיקנו כך וכך אף דגם זה אדעתיה דנפשיה עביד מ"מ מדינא אסור דהוי כשכר שבת ועיין לקמן בסימן רמ"ד דדבר האסור מפני מראית עין אינו אסור אלא בתוך התחום של ישוב ישראל:
ה סָעִיף א (ד) דסתם מרחץ - פי' דכתב להלן דשדה מותר להשכירו מטעם זה שיתלו באריסות וע"ז קאמר דבמרחץ ליכא האי טעמא להתיר דאין דרך ליתנו באריסות ולא יתלו ג"כ שהשכירו כפי האמת דלא שכיח:
ו סָעִיף א (ה) בשליחותו של ישראל - וזהו איסור גמור כמו שאמרו בכמה מקומות דאמירה לא"י שבות ואסמכוהו אקרא דכל מלאכה לא יעשה בהם ולא כתיב לא תעשה לרמז דאפילו ע"י אחרים לא יעשה ואפילו כשעושה בעצמו מלאכה של ישראל בשבילו ג"כ צריך למחות בידו:
ז סָעִיף א (ו) שדה מותר - להשכירה לא"י בדבר קצוב דאף דנקראת נמי על שמו כמו מרחץ דכל מחובר סתמא שם בעליו עליו ולהשכיר נמי לא שכיח כל כך מ"מ מותר דלא יחשדוהו בשכיר יום כדמפרש שכן דרך וכו' ולפיכך יתלו באריסות ואריסות שרי דאדעתיה דנפשיה עביד כדלקמיה בהגה"ה:
ח סָעִיף א (ז) ותנור - להשכיר תנורו לאפות בו דינו כמרחץ דתנור נמי אין דרך להשכירו וליתנו באריסות כמו מרחץ ויחשדו דשכיר יום הוא אצלו:
ט סָעִיף א (ח) ורחיים וכו' - משום דדרכו ליתנו באריסות כמו שדה ולפיכך להשכירו נמי מותר וכדלעיל. ועיין בר"ן דמשמע דאם אין דרך אנשי אותו המקום ליתן רחיים באריסות דינו כמו מרחץ לאיסור דבאמת תלוי בכל אלו הדברים לפי מנהג המדינה בין להקל בין להחמיר וכדלקמיה בס"ב:
י סָעִיף א (ט) ואע"פ וכו' - אשדה וריחיים קאי דהמחבר מיירי בשכירות והוא מוסיף דאף אריסות מותר והמחבר ג"כ ס"ל כן דמטעם זה התיר בשכירות כנ"ל אלא שהוא ביאר בהדיא:
יא סָעִיף א (י) רק לשליש וכו' - ודוקא בזה שנותן לאינו יהודי חלק בתבואה אבל אם שכר האינו יהודי לעבוד בו כל השנה ושיטול היהודי כל התבואה מהשדה אף דמדינא בזה ג"כ שרי דהאינו יהודי אדעתיה דנפשיה עביד דאף אם לא יזבל ויחרוש ויקצור השדה בשבת יכול לעשות בחול וממהר בשביל עצמו מ"מ אסור דיבאו לחשדו בשכיר יום ולא יתלו באריסות כשיראו לבסוף שאין לו שום חלק בפירות הארץ וכדלקמן בריש סימן רמ"ד ודע דבמרחץ כה"ג דהיינו ששוכר אינו יהודי לעבוד בו כל השנה ושיטול היהודי כל הריוח של השבתות מדינא אסור וה"ה בריחיים באופן זה דהא דשרינן מתחלה מדינא היינו דוקא בשדה וכדומה דהמלאכה קצובה ואפשר להשלימה בכל עת דאין ריוח לישראל במה שעושה האינו יהודי בשבת דאם לא יעשה היום יעשנה ביום אחר אז אמרינן אדעתיה דנפשיה עביד אבל במרחץ וריחיים דהמלאכה אינה קצובה וכל יום ריוח לעצמו דאם לא יעשה יום אחד יפסיד הישראל אותו היום א"כ עיקר המלאכה בשביל ישראל הוא ומדינא אסור כמו שכיר יום דאף דמקבל שכר לא אמרינן אדעתיה דנפשיה עביד הואיל ונהנה הישראל ממלאכת שבת [ואפילו להט"ז לקמן בסימן רמ"ד סק"ה דמתיר להרמב"ם נראה דאסור ג"כ בזה מדינא דרגילות להקפיד על האינו יהודי כשמבטל איזה יום]. וכיון דמדינא אסור אפילו נתפרסם ששכרו לשנה וגם הוא חוץ לתחום דאין בו משום מראית העין ג"כ אסור ואין היתר כ"א היכא דיש לאינו יהודי קצת חלק בריוח השבתות דאז אמרינן דאדעתיה דנפשיה עביד ומותר בריחיים וגם במרחץ במקום שנתפרסם הדבר וכבסעיף ב' וכ"ש שמותר היכא שמוכרו לו לגמרי בכל ע"ש:
יב סָעִיף ב (יא) מותר וכו' או ליתנם וכו' - דתו ליכא חשדא ואף דאין דרך אותו המקום ואותו האיש רק להשכיר מ"מ מותר גם באריסות דיתלו דהשכירו לו:
יג סָעִיף ב (יב) רק שכרם - בב"י הביא בשם תשובת הגאונים דה"ה אם קנה מאינו יהודי ותיכף קודם שישב בה השכירם דלא נקרא שמו עליו ויש לסמוך ע"ז [מ"א וש"א]:
יד סָעִיף ב (יג) מאינו יהודי - דאם היה של ישראל נראה דאסור דעי"ז יחשדו אותו ישראל בעל המרחץ שהאינו יהודי הוא שכיר יומו:
טו סָעִיף ב (יד) וחזר והשכירם - י"א דבשכירות נמי אינו מותר אלא כשלא ישב בה הישראל כמש"כ הב"י בקנה אבל הא"ר ושארי אחרונים כתבו דבשכרו מאינו יהודי אף שישב בה הישראל מותר להשכירה לאינו יהודי דלא נקרא שמו עליו:
טז סָעִיף ב (טו) בבית דירה - היינו שהמרחץ אינו בר"ה רק בחצירו באחד מהבית דירה שלו ולכך אם אין רוחצין בו בחול אלא אותן שבביתו שרי דאנשים אחרים לא ידעו אם יש שם מרחץ ואותן שבביתו היודעים מזה גם הם יודעים שהשכירו לא"י אבל כשרוחצין בו גם אנשים אחרים הלא נתפרסם שיש שם מרחץ ואותו המרחץ נקרא מכבר על שם ישראל וכשיראו אח"כ שעשן יוצא ממנו בימי השבת יתלו דבשליחותו הסיקו הא"י וכ"ז כשהוא בבית דירה שלו אבל אם הוא עומד בר"ה במקום רואים אז אפילו אם אינם רוחצין בו רק אותן שבביתו מ"מ אסור דהא הכל יודעים שיש שם מרחץ ואין הכל יודעים שהשכירו לאינו יהודי כן כתבו הרבה אחרונים ויש מקילין עוד דאם הוא עומד ברשות אחר בפ"ע שלא בחצירו אז אפילו רוחצין בו גם אנשים אחרים אפ"ה שרי דמסתמא אין הכל יודעים שהוא שלו רק אותן השכנים של המרחץ ומסתמא נתודע להם גם את זה שהשכירו לא"י:
יז סָעִיף ב (טז) י"א ששכרו מותר וכו' - והאחרונים הסכימו דלא פליגי דבמקום דמותר מדינא כגון שהשכיר המרחץ לאינו יהודי לשנה או לחודש דמשום שכר שבת ליכא דהלא הוא בהבלעה ואינו אסור אלא משום מראית העין כנ"ל בס"א לכן בדיעבד מותר לקבל השכר מהאינו יהודי משא"כ אם השכירו לימים דמדינא אסור משום שכר שבת לכן אפילו הביא האינו יהודי מעצמו מעות אסור לקבל הימנו כמ"ש בסימן רמ"ה ס"ו וע"ש מה שכתבנו במ"ב ואם המלאכה מוטלת על ישראל עיין ריש סימן רמ"ה:
א סָעִיף א מפני שנקראת. פי' דמדינ' שרי להשכירו לעכו"ם שיתן לו כך וכך בין יסיק בו העכו"ם או לא יסיקנו או שיתן לעכו"ם חלק בריוח המרחץ וא"כ עכו"ם אדעתיה דנפשיה עביד כמ"ש גבי שדה וזהו אריסות אלא שאסור מפני שנקראת וכו' אבל להשכירו לעכו"ם לימים שיתן לו העכו"ם כל יום ויום כך וכך אסו' מדינ' דהוי כשכר שבת טור ורא"ש עסי' ש"ו ס"ד ועססי' רמ"ד ור"ס רמ"ו:
ב סָעִיף א שדה מותר. ודוקא כשנותן לעכו"ם חלק בפירות ע' רסי' רמ"ד, ובמרחץ אסור מדינא לשכור לו עכו"ם לעבוד בו כל השנה ושיטול היהודי כל הריוח מכל השבתות דהא היהודי מרויח במה שהעכו"ם עושה בשבת וליכא למימר דעכו"ם אדעתיה דנפשיה עביד דהא אף אם לא יעשה העכו"ם בשבת יצטרך לשלם לו ועיין סי' רמ"ד ס"ה (ב"י בשם מהרי"א) ונ"ל דה"ה ברחיים אסור ואינו מותר אלא להשכיר לעכו"ם כמ"ש ססי' רמ"ד לא כב"ח ע"ש, ונראה לי דאף הוא לא אמר להלכה דהרי אף הרא"ש לא קאמר אלא בבית ושדה דאז קציצ' מותר מדינא שאם לא יעשה בשבת יעשה בחול ואז אין הישראל מרויח במלאכתו משא"כ במרחץ ורחיים, וזה ברור שכתב על מהרי"א שלא כדת של תורה ערסי' רמ"ד וסימן רמ"ה:
ג סָעִיף ב רק שכרם מעכו"ם. לא ידעתי למה כתב אם שכרם דהא בב"י כתב אפי' קנאו מעכו"ם שרי להשכירו כיון שעדיין לא ישב בה ולא נקרא שמו עליו ואפשר שבא"ז כ' שכרם וכו' ומ"מ נ"ל להתיר אף בקנה:
ד סָעִיף ב אותן שבביתו כו'. כתב הב"ח וזה ממש איפכא ממ"ש המרדכי פ' כ"כ בשם ר"ח דדוקא כשהמרחץ ביד ישראל אסור דנקראת ע"ש, אבל כשהמרחץ הוא ברשות אחר בפ"ע ומכירין בו שכיניו שמושכר הוא לעכו"ם ממש אין לחוש עכ"ל ול"נ דתרווייהו איתנהו כשרוחצין ב"ב לבד אפילו עומד ברשותו שרי ובלבד שיהיה בביתו אבל אם עומד בר"ה ובמקום רואין אסור וכשעומד ברשות אחר בפ"ע אפילו רוחצין בו אחרים שרי כמ"ש המרדכי ומ"מ מ"ש רמ"א פה צ"ע דהרי אין חשדא אלא במקום ישראל כמ"ש סי' רמ"ד וישראל אסור לרחוץ בשבת וא"כ מהיכן ידע שהוא מסיקו בשבת אלא ע"כ צ"ל שמא יעבור אחד מהם ויראה העשן יוצא א"כ אפי' אין רוחצין רק אותן שבביתו מה בכך, ולכן נ"ל דכוונת מהרי"א ג"כ למ"ש המרדכי דהא שניהם כתבוהו בשם ר"ח וז"ל הרב"י בשמו אם יש לישראל דירה (פי' בחצר אחרת שהוא אינו דר בתוכו) ובתוכו מרחץ שאין רוחצין בו אלא שכיני הדירה מותר דמאחר שאין רוחצין בו אלא שכיני הדירה כבר ידוע להם שהשכירו לעכו"ם עכ"ל כלו' דאם היה אינש דעלמא רוחץ בתוכו בחול מתוך שהוא נכנס ויוצא ויודע לו שהמרחץ הוא של ישראל וכשיעבור בשבת ויראה העשן יוצא יחשדוהו שהוא שכר העכו"ם משא"כ כשאין רוחצין בו אלא השכנים הם יודעים האמת שהשכירו לעכו"ם ואם יעבור אינש דעלמא לא ידע שהמרחץ הוא של ישראל כלל כנ"ל ברור דבעי' תרווייהו עומד ברשות אחר ושלא יהו רוחצין בו אלא שכניו:
ה סָעִיף ב עבר והשכירו וכו'. וב"ח כ' דלא פליגי דבמקום דמותר מדינא כגון שהשכירו לעכו"ם לשנה דאינו אסור אלא משום מראית העין בדיעבד שכרו מותר אבל אם הביא שכר שבת לבדו אסור כמ"ש ססי' רמ"ח ואם המלאכה מוטלת על ישראל ערסי' רמ"ה ועסי' רמ"ו:
א סָעִיף א רק לשליש או לרביע. היינו שנוטל העכו"ם חלק בגוף המלאכ' בזה אמרי' דעכו"ם אדעתא דנפשי' טרח אבל אם הישראל נוטל כל הריוח של המלאכה אע"פ שהעכו"ם קיבל עליו לכל השנה רק שנותן לעכו"ם דבר קצוב אסור דשמא יאמרו שכיר יום הוא אצלו וזה מבואר בב"י סי' רמ"ד שכתב בשם הרב המגיד והר"ן וז"ל שלא התירו חכמים מפני הטעם שתולין באריסות אלא כשהאמת כן שאם יחקרו הדבר ימצאו שכן הוא שהעכו"ם חולק בפירות אבל כה"ג שהבעלים נוטלין כל הפירות מחזי להו לאינשי כשכיר יום וכן כתב התוספות ומכאן נלמד לתנור ורחיים ומרחץ שאסור לשכור לעכו"ם בדבר ידוע לשנה או לחדש כדי שיקבל עליו כל מלאכ' הצריכה להם עכ"ל וכתב שכן הסכמת הפוסקים:
ב סָעִיף ב מותר להשכיר' לעכו"ם. בטור כתוב הלכך מותר בקבלנות שאין מלאכת העכו"ם נקראת ע"ש ישראל וכתב ב"י שצ"ל בהבלעה במקום בקבלנות שכ"ה בפסקי הרא"ש וברי"ו וכ' עוד דאי גרסי' בהבלעה ה"פ מותר להשכיר המרחץ או התנור לחדש דמדינ' שרי כיון שאינו נוטל שכר שבת אלא בהבלעה ולמראית עין אין כאן כיון שדרך להשכיר ואי גרס בקבלנות ה"פ מותר לשכור לעכו"ם לחדש נעשות מלאכת המרחץ או התנור כו'. אך ל' משכירו קשה ע"ז דה"ל לכתוב אבל אם היה שוכרו וזה הוכחה על גי' בהבלעה דאתי שפיר ל' משכירו עכ"ל. ובשם מהר"א כתב שא"א לגרוס בקבלנות דאפי' לדברי המתירין בשוכר עכו"ם בדבר ידוע לעשות מלאכת קרקעות הני מילי בשדה משום שאע"פ שלא יעשה מלאכה בשבת ישלים ביום אחר אבל במרחץ או תנור שאם לא יעשה מלאכה בשבת הפסיד ישראל ריוח אותו יום נמצא ישראל נהנה ממלאכת שבת ואסור ומסיק בב"י אע"פ שאפשר לדחות טעם זה מ"מ יש לגרוס בהבלעה לא בקבלנות כי היכי דלא נשויה להרא"ש חולק על הפוסקים שאוסרים בזה כו' עכ"ל והיינו מ"ש מסי' רמ"ד ולע"ד נראה דאין חילוק בין גי' הבלעה לקבלה בזה ואין פי' לקבלה בזה שהעכו"ם מקבל המלאכה עליו והישראל יטול הריוח דזה ודאי אסור כמו שכתב בית יוסף בשם מהר"א ועדיפא מיניה דהוא כתב למאן דמתיר בשוכר עכו"ם כו' דמודה בהא ובאמת קיימי לן גם בשדה לאיסור שכ"כ ב"י בסי' רמ"ד בשם הסכמת הפוסקים וכ"כ כאן סימן רמ"ד ס"א והוא דעת הרמב"ם ומ"ש ב"י דאפשר לדחות טעם זה כונתו דגם בזה אמרינן עכו"ם כי טרח אדעתא דנפשיה טרח אין בדחי' זו ממש דכבר זכרתי לפני זה דברי ב"י והסכמת הפוסקים שכל שהישראל נוטל כל הריוח שאסור אלא דהך בקבלנות שזכר הטור היינו שהעכו"ם מקבל עליו ליקח הריוח כולו יהיה מה שיהיה ויעשה באיזה יום שירצה והיינו ממש בהבלעה ותמהני על הב"י שהוא עצמו הביא כן בסי' רמ"ד על מילתא אחריתא וז"ל ויותר נראה דרב נטרונאי הכי קאמר דרחיים של מים הם כלים מותר להשכירם לעכו"ם ופי' בקבלנות כלומר שהעכו"ם מקבל עליו כל מה שיעלו פירותיה בין רב למעט בדבר ידוע שנותן לישראל בכל חודש או שנה עכ"ל וא"כ למה לא פי' כאן דברי הטור כן וא"צ שום הג"ה אבל קבלנות שהעכו"ם עושה המלאכה לישראל אלא שההיתר מכח שמקבל עליו לחודש או שנה זה ודאי איסור גמור וכמ"ש מהרי"א ומו"ח ז"ל כ' על דברי מהרי"א שהם שגגה דא"כ ריחיים דנהגו היתר דלאריסות עומד הלא אם לא עשה העכו"ם מלאכת הריחיים בשבת הפסיד הישראל ריוח אותו יום אלא ודאי דעכו"ם אדעתא דנפשיה עביד ושרי לכ"ע מן הדין כו' ובחנם כ"כ דאנן קי"ל בכל גווני אסור כמ"ש בסימן רמ"ד אפילו בקבלנות והיא דעת הרמב"ם והסכמת הפוסקים כמ"ש ב"י: הכלל העולה מדברינו ע"פ פסקי הב"י דבקבלנות שמקבל העכו"ם לעשות מלאכה או לחדש או לשנה לישראל והישראל יקבל הרווחים והעכו"ם יקח דבר קצוב איסור גמור הוא בריוח של שבת אפי' במפורס' שהוא משכיר לעכו"ם דזה לא עדיף מן שדה דסתמא קאי לאריסות ואפ"ה אסור בסימן רמ"ד וכאן לא התיר הטור והש"ע אלא בקבלנות שמקבל העכו"ם כל הרויח ונותן לישראל דבר קצוב וזהו ממש בהבלעה וא"צ להגיה בטור כלל דקבלנות כזה והבלעה חד מילתא היא בזה ולדינא יפה כוון רבינו בעל הש"ע דישכיר לעכו"ם שיקבל כל הרוחים בשדה אפי' בסתמא ומרחץ היכי שמפורסם שהוא עומד להשכיר וה"ה אם נותן לעכו"ם מאריסות דמותר מטעם כיון דהעכו"ם שקיל חלק בריוח דגוף השדה והמרחץ דהיינו המעות שמקבלין מן הרוחצין חשיב פירי של המרחץ כמ"ש ב"י. והך נתפרסם הדבר פירושו שבימות החול השכירו לעכו"ם זה ימים רבים. וכל היתר שכירות דכאן היינו שהוא שוכרו דרך הבלעה עם ימות החול אבל לימות השבת לחוד אסור בכל גוני והך ששכרם מעכו"ם שכתב רמ"א פי' שלא ישב בה הישראל ולא נקרא עליו שמו מעולם כ"כ בב"י בשם תשובת הגאונים:
ג סָעִיף ב רק אותן שבביתו. נראה לי דמיירי שאין אחרים יודעים כלל מתי הוסק מרחץ זה אלא השכנים וע"כ אין הרגשה גם בשבת זה אבל אם מרגישין בשעת ההסקה ודאי יש שם חשד אמנם צ"ע שדין זה לפי הנראה תמוה היא חדא דהא כ' בסי' רמ"ד ב"י בשם תשו' אשכנזית ורמ"א מביאו דאפי' דר בין העכו"ם יש לחוש לאורחים הבאים שם ה"נ ניחוש לזה והוא ק"ו דהא יש על כ"פ יהודים בעיר ההיא ושמא יבוא א' לביתו ויחשדנו. ותו דאמרינן בפ' חבית ופסקוהו בסי' ש"א מי שנשרו כליו הולך כו' ולא ישטחם נגד העם מפני מראית עין ואפי' בחדרי חדרים ואמרי' ע"ז בגמ' דרב ס"ל הכי מטעם שכל שאסרו חכמים אפי' בחדרי חדרים אסור וה"נ הוה האיסור משום מראית העין שיאמרו שכירו הוא למה מותר במקום שאין שם מצויין בני אדם. וזה יש לתרץ דש"ה שאפי' אם העכו"ם הוי שכירו של ישראל ועוש' בשבילו אין כאן איסור דאוריית' אלא שבות דאמיר' לעכו"ם היא שבות בזה לא החמירו כל שהיא במקום שאין שם מראית עין דכ"כ הרא"ש שם בפ' חבית דבאיסור דרבנן לא אמרינן אפי' בחדרי חדרים אסור אלא דצ"ע דהא כתב ב"י סי' רמ"ד בשם סמ"ג דמלאכ' ע"י עכו"ם ולישראל הוא דאורייתא ועמ"ש סי' רמ"ד ס"ו גבי מכס:
א סָעִיף א שמו. דע שלשה חלוקים יש בדין שכירות. אחד בשוכר לגוי שיעשה המלאכה בשדה או במרחץ ורווחים או הפירות יחלוקו. ב' שהגוי נוטל כל הרווחים או הפירות ויתן לישראל דבר קצוב כל שנה. והב' חילוקים אלו מותרים בשדה ובמרחץ מדינא דנכרי אדעתא דנפשיה עביד רק חכמים אסרו אלו הב' חילוקים במרחץ משום מראית עין מפני דנקראת על שמו וכו'. אבל חלוקה ג' דהיינו שיהיה כל הרווחים לישראל רק שישראל נותן לנכרי דבר קצוב לכל שנה זה ודאי אסור מדינא אפי' בשדה כ"ש במרחץ דהוי הגוי שלוחו של ישראל וישראל נהנה ממלאכה בשבת דאף אם לא עשה הגוי מלאכה בשבת יטול שכרו הדבר קצוב כל שנה וליכא למימר דנכרי אדעתא דנפשיה עביד. ממילא אם מנהג רוב אנשי המקום להשכירם או ליתנם באריסות כמבואר בסעיף ב' חזר להיות המרחץ כשדה. הב' חילוקים ראשונים מותר והחלוקה ג' אסור. ודע דכל היתר שכירות דכאן היינו שהוא שוכרו דרך הבלעה עם ימות חול. אבל ליום השבת לחוד אסור בכל גווני עי' ט"ז:
ב סָעִיף ב מעכו"ם. בב"י כתב אפי' קנאו מנכרי שרי להשכירו כיון שעדיין לא ישב בה ולא נקרא שמו עליו ע"כ נראה להתיר אף בקנה. מ"א:
ג סָעִיף ב שבביתו. צ"ע הא כתוב בסי' רמ"ד דאפי' דר בין העכו"ם יש לחוש לאורחים הבאים שם ה"נ ניחוש לזה ועוד הא קי"ל דכל שאסרו רז"ל משום מראית עין אפי' בחדרי חדרים אסור ט"ז ע"ש. והמ"א האריך והעלה דתרתי בעינן דעומד ברשות אחר בפני עצמו. ושלא יהא רוחצין בו אלא שכניו ע"ש (ובס' אליהו רבה מתרץ קושית מ"א והעלה כדעת רמ"א ע"ש):
ד סָעִיף ב וי"א שאסור. ב"ח כתב דלא פליגי דבמקום דמותר מדינא אלא משום מראית עין אסרו שכרו מותר ומ"מ דוקא בהבלעה אבל אם הביא שכר שבת לבדו אסור כמ"ש ס"ס רמ"ה:
א סָעִיף א (ס"ק א) מפני כו' דמדינא כו' ר"ל הש"ע לא אסרו אלא מפני מראית העין. דמדינא שרי בחד מהני תרי גווני או שישכרנו לגוי דכה"ג ודאי גוי אדעתי' דנפשי' עביד דהא כל הריוח שלו או שיתן לגוי חלק כו' דאע"ג דגם הישראל נהנה מ"מ מותר מצד הדין כמ"ש רמ"א בהג"ה דמ"מ גוי אדעתיה דנפשיה עביד משום חלקו:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) מותר ודוקא כו והיינו דעת הרמב"ם שבר"ס רמ"ד ודע שג' מחלוקת בדבר ובהצעתן יובנו דברי מג"א דעת ר"ת כיון דמצינו ספ"ק דע"ז דהתירו ליתן שדהו לגוי באריסות דגוי אדעתיה דנפשיה עביד אע"ג שחלק ישראל מתרב' ע"י מלאכת גוי בשבת כ"ש שמותר לשכור גוי לבנות לישראל בית בקבלנות אע"ג שבונה בשבת גוי אדעתי' דנפשי' עביד דהא כה"ג אין ישראל נהנה דהא שכרו בקבלנות דהיינו בדבר קצוב מכל הבנין אם לא יבנה בשבת יצטרך לבנות תמורתו בחול והרא"ש חולק וז"ל ספ"ק דע"ז ומהך דשמעתין דאמרינן בשדה אריסותי' קעביד אין ראיה לקבלנות בתים לפי שאין רגילות בשדה אלא אריסות וחכירות אבל רוב בנין בתים ע"י שכירי יום הלכך הרואה אומר שכירי יום נינהו כו' הלכך כל קבולת במחובר כבנין בית אסור עכ"ל הרי דאסור קבלנות בבתים. אבל בשדה מודה דשרי אפי' בקבלנות כיון דסתם שדה קיימא לאריסות ואם כי לא יתלו הרואים בקבלנות מכל מקום יתלו באריסות דגם זה שרי אבל הרמב"ם החמיר דאפי' בקבלנות אסור בשדה ובכל מחובר ולא הותר כ"א באריסות דלהכי קיימי משא"כ קבלנות כיון דלא קיימי להכי אסור מפני מראית העין דניהו דעכ"פ יש להם לתלות באריסות מ"מ אחרי החקירה שאינו באריסות לא יתלו בקבלנו' כיון שאין דרכו בכך יתלו שהוא שכיר יום ושלוחו של ישראל וכן סתם הרב"י כהרמב"ם ר"ס רמ"ד וכמ"ש שם מ"א בס"ק ה'. ולכן כ' מ"א כאן ודוקא כשנותן לגוי חלק בפירו' אבל כשישראל נוטל כל הפירות ונותן שכירות דבר קצוב לגוי ניהו דמדינא שרי מ"מ אסור לרמב"ם דסתם הרב"י כוותיה ר"ס רמ"ד משום מראית עין: ובמרחץ אסור מדינא. ר"ל אפי' במקום דליכא משום מ"ע כגין במקום שדרכן גם במרחץ באריסות וכמ"ש סעיף ב (ולרא"ש) דלהרמב"ם מ"מ אסור משום מ"ע דאחרי החקירה יתוודע דליכא באריסו' יתלו שהגוי שכיר יום אלא אפי' להרא"ש דלא חש לזה בשדה כנ"ל מ"מ במרחץ מוד' דמדינא אסורי: ונ"ל דה"ה ברחים כו' דלא כב"ח. ור"ל דהב"ח השיג על מהרי"א בדין הנ"ל ואייתי ראיה מרחיים דקיימי לאריסו' ודינו כשדה. ולמהרי"א יהיה אסור בקבלנות ועז"כ מ"א דהדין עם מהרי"א ובאמת גם רחים אסור בקבלנו': ונ"ל דאף הוא לא אמר' כו' ר"ל גם הב"ח שהשיג לא אמרה כו': דהרי אף הרא"ש ר"ל להרמב"ם ודאי אסור משום מראית העין כנ"ל ואפי' בשדה אלא אף הרא"ש דלא חש למראית העין כזה דיתלו באריסו': אלא בבית ושדה. ר"ל הרא"ש לא נשא ונתן להתיר בקבלנות אלא בבית ושדה דבתרוויהו שרי מדינא ושקיל וטרי הרא"ש אי אסור משום מ"ע ואסיק דבבי' אסור דלא כר"ת ושדה שרי כנ"ל אבל במרחץ ורחיים מודה דמדינא אסור אפי' במקום דליכא מה"ע כנ"ל:
ג סָעִיף ב (ס"ק ג) רק שכרם כו' ואפשר שבא"ז כ' שכרם. ר"ל ניהו דהרב"י הביאו בשם הגאונים קנה מ"מ רמ"א שהעתיק דבריו מא"ז וכמו שנרשם שם אפשר כתוב שכרם: ומ"מ נ"ל להתיר אף בקנה ר"ל די"ל דגם רמ"א מודה דאפי' קנה מותר ולא כ' שכרם אלא משום דל' הא"ז כן הוא ובאור זרוע י"ל דהמעשה כן הי' בשכירו' אבל לדינא מודה דאפי' קנה מותר דאין לחלק:
ד סָעִיף ב (ס"ק ד) אותן כו'. כ' הב"ח וזה ממש איפכא כו' ר"ל דהרמ"א התיר הואיל והוא בצנעה תוך ביתו ומרדכי התיר הואיל ואינו תוך ביתו. ועז"כ מ"א דלא פליגי וכ"א נקט ענין היתר באופן אחר והתירא דרמ"א דעומד בביתו ונודע ששייך לישראל מ"מ כיון שאין רוחצים בו רק ב"ב והם יודעים שהשכירו לגוי ואחרים שאין יודעים שהשכירו מ"מ אין יודעים שרוחצים בו בשבת ולכן אם הי' עומד בר"ה אפי' אין רוחצים בו רק ב"ב מ"מ אסור משום מ"הע של אחרים שרואים שרוחצים בו בשבת והם לא ידעו משכירו' וזה ידוע ששייך לישראל כיון דדר שם הישראל והתירא דמרדכי שאין ישראל דר שם ואפי' רוחצים בו אחרים שרי. דניהו דיודעים דרוחצים בו בשבת מ"מ אין יודעים ששייך לישראל כיון דאין לישראל שם בית דיר' כ"א שכניו יודעים ששייך לישראל והם יודעים שהשכירוהו אלא שהקשה מ"א על התירא דרמ"א דלפ"ד למה אסור אם רוחצים בו אחרים או אם עומד בר"ה הא ישראל אסור לרחוץ בשבת ולמ"ע דגוי ל"ח וישראל לא ידע שרוחצים בו בשבת אע"כ ע"י שיראה בשבת העשן יוצא ידעו ישראל שגוים רוחצים בו בשבת ואיכא מה"ע של ישראל וא"כ מאי מהני שאין רוחצים בו רק ב"ב מ"מ איכא מה"ע של אחרים דהא גם הם יודעים שרוחצים בו בשבת ע"י עשן וגם יודעים ששייך לישראל דהא דר שם הישראל: ולכן נ"ל דכוונת כו' פי' בחצר אחרת כו' זהו תוס' דברי מ"א לפרש דלא כהבנו' רמ"א:
א סָעִיף א ס"א לא ישכיר כו' אבל כו'. כרשב"ג אע"ג דרשב"א פליג שם ופסק בירושלמי באבל ובשבת ובע"ז הלכה כרשב"א מ"מ בזה הלכה כרשב"ג דסתם מתני' כוותי' שם ובכ"מ לא כו' ומשמע דשדה מותר תוס' שם ובפ"ק דשבת: ותנור כו' מטעם הנ"ל: ואע"פ כו'. שם בגמ' מ"ט אריסא אריסותיה כו':
ב סָעִיף ב ס"ב אפי' מרחץ כו' וכן אם כו'. שם אריסותא למרחץ כו': ואפי' במקום כו'. שם מפני שנקרא כו': ואם עבר. עמ"א:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.