א אֵין נוֹתְנִין כְּלִי מְנֻקָּב מָלֵא שֶׁמֶן עַל פִּי הַנֵּר כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נוֹטֵף בְּתוֹכוֹ, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִסְתַּפֵּק מִמֶּנּוּ וְיִתְחַיֵּב מִשּׁוּם מְכַבֶּה; וְאִם חָבְרוּ לוֹ בְּסִיד אוֹ בְּחַרְסִית, מֻתָּר דְּכֵיוָן שֶׁהוּא כְּלִי אֶחָד בָּדִיל מִנֵּיהּ מִשּׁוּם אִסוּר שַׁבָּת.
ב לֹא יְמַלֵּא קְעָרָה שֶׁמֶן וְיִתְּנֶנָּה בְּצַד הַנֵּר וְיִתֵּן רֹאשׁ הַפְּתִילָה בְּתוֹכָהּ בִּשְׁבִיל שֶׁתְּהֵא שׁוֹאֶבֶת, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִסְתַּפֵּק מִמֶּנּוּ.
ג אֵין נוֹתְנִין כְּלִי בְּשַׁבָּת תַּחַת הַנֵּר לְקַבֵּל שֶׁמֶן הַנּוֹטֵף, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְבַטֵּל כְּלִי מֵהֵיכָנוֹ; וּמֻתָּר לִתְּנוֹ מִבְּעוֹד יוֹם, וְהַשֶּׁמֶן הַנּוֹטֵף אָסוּר לְהִסְתַּפֵּק מִמֶּנּוּ בְּשַׁבָּת. הַגָּה: וְאָסוּר לִגֹּעַ בְּנֵר דּוֹלֵק כְּשֶׁהוּא תָּלוּי, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְטַלְטְלוֹ וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם מֻקְצֶה בִּנְגִיעָה בְּעָלְמָא, מִכָּל מָקוֹם אָסוּר פֶּן יִתְנַדְנֵד קְצָת מִנְּגִיעָתוֹ וְיִטֶּה (אוֹר זָרוּעַ).
ד נוֹתְנִים כְּלִי תַּחַת הַנֵּר לְקַבֵּל נִיצוֹצוֹת מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶם מַמָּשׁ וְאֵין כָּאן בִּטּוּל כְּלִי מֵהֵיכָנוֹ; אֲבָל לֹא יִתֵּן לְתוֹכוֹ מַיִם אֲפִלּוּ מִבְּעוֹד יוֹם, מִפְּנֵי שֶׁמְּקָרֵב זְמַן כִּבּוּי הַנִּיצוֹצוֹת. וּמִכָּל מָקוֹם מֻתָּר לִתֵּן מַיִם בָּעֲשָׁשִׁית שֶׁמַּדְלִיקִים בָּהּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן לְכִבּוּי אֶלָּא לְהַגְבִּיהַּ הַשֶּׁמֶן. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים אֲפִלּוּ מִתְכַּוֵּן לְכִבּוּי, שָׁרֵי מֵאַחַר שֶׁאֵין הַמַּיִם בְּעֵין אֶלָּא תַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא הָוֵי אֶלָּא גְּרַם כִּבּוּי, וְכֵן נוֹהֲגִין (סְמַ"ג).
א סָעִיף א (א) ממנו - דכיון שהוא בכלי אחר שאין הנר בתוכו לא בדיל מיניה וכיון שהקצהו לנר המסתפק חייב משום מכבה:
ב סָעִיף א (ב) ויתחייב וכו' - ואפילו להפוסקים שסוברין דעל סתם כיבוי אין בו חיוב חטאת רק איסורא בעלמא מלבד כשהוא מכבה כשצריך להפחמים וכדלקמן בסימן של"ד סכ"ז אפ"ה גזרו ביה רבנן הך גזירה:
ג סָעִיף ב (ג) ראש הפתילה - ר"ל קצה השני מהפתילה שאינו דולק יתן בהקערה לשאוב השמן וסד"א כיון דהפתילה מונחת גם בקערה יהיה בדיל מניה קמ"ל דאפ"ה גזרינן:
ד סָעִיף ב (ד) ממנו - וגם בזה אם חברו בסיד או בחרסית מותר:
ה סָעִיף ג (ה) לקבל שמן - אבל מותר לתת תחת נר של שעוה או של חלב שחושש שמא יפול וידליק מה שתחתיו ומניח שם כלי שיפול על הכלי ומטעם דכיון דאפשר לנער מיד האיסור מתוך הכלי כמש"כ סימן רע"ז לא חשיב מבטל כלי מהיכנו ולא דמי לשמן שאינו רוצה לנערו ולהפסידו. ולהעמיד כלי תחת הפחם שבראש הפתילה שיפול לתוכו אסור אם לא במקום הפסד ואע"ג דלאחר שכבו יכול לנערם מן הכלי מ"מ חשיב ביטול כלי מהיכנו לפי שעה עכ"פ כיון שא"א לנערם מיד:
ו סָעִיף ג (ו) מהיכנו - שהיה מוכן מתחלה לטלטלו ועכשיו אסרו בטלטול מחמת השמן שבתוכו שהוא מוקצה מחמת איסור כמש"כ בסימן רע"ט וחכמים אסרו לבטל כלי מהיכנו מפני שדומה כאלו סותר הכלי ומשברה. ואם יש בכלי דבר המותר מותר להניחו תחת הנר לקבל בו שמן דהא יכול לטלטלו אגב ההיתר אם הוא בענין שמותר לטלטל בשבילו כמו שכתב בסוף סימן ש"י עי"ש. עוד עצה אחרת כתב בתשובת מהרי"ל והסכים עמו המ"א דישים כלי מבעוד יום תחת השלחן ובשבת אחר האכילה יסיר את השלחן והכלי עומד מעצמו תחת הנר ואף דהוא גורם בשבת לבטל כלי מהיכנו ע"י הסרת השלחן מ"מ שרי כיון שאינו מבטלו בידים בשבת ועוד דהא אין אנו נזהרים מלהשים כלי בשבת על השלחן תחת הנר אע"פ שנופל בו שמן כי אין מתכוין לכך ה"נ אין מתכוונים כשמסיר השלחן אלא להצלת השלחן שלא יפול עליו הנר:
ז סָעִיף ג (ז) והשמן הנוטף - ואם לא נטף לתוכו שמן כלל לא נאסר הכלי לטלטל במחשבה בעלמא. ובא"ר כתב דאם נטף שמן לתוכה מבע"י מתקיים מחשבתו שחשב עליה ומקרי עי"ז כלי שמלאכתו לאיסור אף אם אח"כ נשפך השמן וכמו אם הניח מעות על הכלי מבע"י אף שנטלו מבע"י מ"מ הוי מיוחד לאיסור והוי מוקצה ועיין בפמ"ג:
ח סָעִיף ג (ח) אסור להסתפק - ונראה אפילו יש שמן היתר הרבה בכלי מבע"י והניחה אז לקבל שמן הנוטף מ"מ אסור להסתפק דדבר שיש לו מתירין לא בטיל [פמ"ג וע"ש עוד]:
ט סָעִיף ג (ט) בשבת - שכבר הוקצה השמן בין השמשות ומיגו דאיתקצאי בין השמשות לנר איתקצאי לכולי יומא. וגם הכלי אסור בטלטול ע"י השמן שנעשה בסיס לה:
י סָעִיף ג (י) פן יתנדנד וכו' - משמע מזה דבלא חשש הטייה אין לחוש משום איסור טלטול מוקצה ע"י הנדנוד וכתב המ"א דמיירי שדבר היתר מונח עליו ורוצה ליקח ממנו והוי טלטול מן הצד דמותר כמש"כ סימן שי"א ס"ח אבל ליגע בו ממש אסור במנורה תלויה אפילו אין הנר דולקת בתוכה ועיין בביאור הלכה:
יא סָעִיף ג (יא) ויטה - השמן אל הפתילה ויתחייב משום מבעיר או כאשר ירחקהו יתחייב משום מכבה ועיין בסימן רע"ז ס"ג דבנר של שעוה לא חיישינן לזה:
יב סָעִיף ד (יב) נותנים כלי - אפילו בשבת:
יג סָעִיף ד (יג) לקבל ניצוצות - שלהבת הנוטפת מן הנר כדי שלא יודלק מה שתחתיו:
יד סָעִיף ד (יד) ממש - בניצוצות שמיד הן כבין ומותר לטלטל את הכלי אף אחר שנפלו לתוכו ואין כאן ביטול כלי מהיכנו אף לשעה מועטת מיהו האפר של ניצוצות אסור לטלטלן דהוי נולד [מ"א וע' בא"ר]:
טו סָעִיף ד (טו) אפילו מבע"י - ואע"ג דבשאר מלאכות קי"ל דשרי להתחיל אותו מבעוד יום והמלאכה נגמרת בשבת כמ"ש רסי' רנ"ב ולא גזרינן שמא יתחיל לעשות כן בשבת שאני התם דהכל יודעין שהוא מלאכה ולא יטעו לעשות כן בשבת אבל הכא יש לחוש שמא יחשוב שאין בזה שום איסור ויעשה כן בשבת ויש לחוש שמא יגביה הכלי עם המים נגד הניצוצות ויכבה אותן [תוספות סוף כירה וע"ש עוד טעמים והעתיקן המ"א]:
טז סָעִיף ד (טז) מפני שמקרב וכו' - כתב הא"ר בשם או"ה כשיש סכנת דליקה ח"ו מותר ליתן כלי מלא מים לקבל הניצוצות ולפ"ז אם רואה נר שנכפף ויפול על השלחן רשאי להעמיד תחתיו כלי מלא מים ועיין בפמ"ג שמפקפק בעיקר דינו של האו"ה ונראה דיש להקל במקום הדחק ע"י קטן:
יז סָעִיף ד (יז) שאינו מתכוין - וע"כ לא גזרינן שיעשה כן בשבת:
יח סָעִיף ד (יח) וי"א וכו' - וליתן בע"ש מים לתוך הקנה שעומד בו נר שעוה או חלב כדי שיכבה כשיבוא עד המים אסור לכו"ע דהא מתכוין לכיבוי והאש נופל לתוכו ממש והמים בעין והם תחת האש ומ"מ במקום צורך יש להתיר בזה לסמוך על הפוסקים דס"ל דדוקא כשהמים בכלי אחר אסור שמא יעשה כן בשבת אבל באותו נר עצמו לא שייך למיגזר שיעשה כן בשבת שהכל יודעין שאסור ליגע בנר הדלוק גם יזהר ליתן המים בקנה קודם שמדליק הנר [א"ר וח"א] ולכ"ע מותר לתחוב הנר בע"ש לתוך החול וכיוצא בענין שכשיגיע האור לשם ימנעהו מלשרוף יותר ויכבה מאליו שגרם כיבוי הוא [אחרונים]:
א סָעִיף א ויתחייב משום מכבה. היינו להרמב"ם שפסק כר"י דאמר מלאכה שא"צ לגופה חייב עליה ועסי' רע"ח (מ"מ פי"ב) ומ"מ אף לר"ש אסור ע' בתוס' סוף כירה:
ב סָעִיף ג אין נותנין כלי כו'. אבל מותר לתת תחת נר של שעוה כיון שאפשר לנער האיסור מתוך הכלי לא חשיב מבטל כלי מהיכנו עסי' רע"ו ס"ג ול"ד לשמן שאינו רוצה לנערו ולהפסידו (הג"א) וכתב הרב"י דזהו כדעת הי"א בסי' ש"ט ס"ד דאלו לסברא הראשונה הוי בסיס לדבר האיסור ואסור לנער וכ"כ הר"ן פ' מי החשיך די"א דאסור לבטל כלי מהיכנו למקצת שבת עכ"ל הרב"י וצ"ע דהא כ"ע מודו דאם הניח דשרי לנער דלא מיקרי בסיס לדבר איסור כיון שלא היה עליו ב"ה וכמ"ש סי' רס"ו ס"ט ותלמוד ערוך היא דאל"כ נתבטל הכלי לכל השבת וא"כ מ"ש בין משאות קטנות לגדולות אלא שהר"ן ומ"מ פ' כ"א והרשב"א סוברין דאסור לבטל כלי מהיכנו אפילו למקצת שבת ואסור להניח לכתחלה אלא במקום הפסד וכ"כ הרמב"ם שם אבל הרי"ף והרא"ש וטור סברי אפי' שלא במקום הפסד שרי כמ"ש סי' רס"ו ס"ט וא"כ הכא לכ"ע שרי דהא איכא למיחש ח"ו לדליקה ומיהו בתשו' מהרי"ל סי' ל"ב הוקשה על מ"ש בהג"ה מדפריך בגמ' והא תנן נותנין כלי תחת הנר לקבל בו ניצוצות ולא קא משני שאני ניצוצות דאפשר לנערם וכ"כ הר"ן וא"כ ס"ל דלא חשיב פסידא אא"כ ברי היזיק וכ"מ בפירש"י גבי ניצוצו' וכ' מהרי"ל דישים כלי מבע"י תחת השלחן ובשבת אחר האכילה יסור השלחן והכלי עומד מעצמו תחת הנר דהא אפי' גרם כיבוי שרי כ"ש גרם ביטול כלי מהיכנו ואף על גב די"א דוקא במקום פסידא כמ"ש סי' של"ד סכ"ב מ"מ דעתי נוטה להתיר ועוד דהא אין נזהרין מלהשים כלי תחת הנר אף על פי שנופל בו שמן כי אין מתכוין לכך ה"ל אין מתכונים כשמסיר השלחן אלא להצלת השלחן ועוד דקי"ל דבר שאינו מתכוין מותר ועוד יש ראיות ואפ"ה לא אסמוך על היתר זה עד שיסכימו עמי א' מרבותי שי' עכ"ל, הנה לא רצה להורות במקום רבו אבל לעד"נ שהוראה זו ברורה היא ויש לסמוך עליה וגם על הג"א יש לסמוך לפי מ"ש סי' רס"ו ס"ט וקושית הניצוצות נ"ל דלק"מ דעכ"פ אי אפשר לנערו מיד עד שיכבו ומשני אין בהם ממש ומיד הם כבים כנ"ל גם שאר קושיות הר"ן יש ליישב ועסי' ש"ח סעיף ל"ט, כתב בהג"א אם יש בכלי דבר היתר דלא אפשר לנערו מותר להניחו תחת הנר לקבל בו שמן דהא יכול לטלטלו אגב היתר כמ"ש ססי' ש"י ע"ש כמ"ש בר"ן סוף נוטל ע"ש ועסי' ש"ח סכ"ז וס"ל:
ג סָעִיף ג והשמן הנוטף. ואם לא נטף לתוכו שמן לא נאסר הכלי לטלטל במחשבה בעלמא (ש"ג):
ד סָעִיף ג בנגיעה בעלמא. צ"ל דס"ל כת"ה דכשהנגיעה לצורך דבר המותר מותר ולצורך דבר האיסור אסור אבל לדעת המ"מ דאסור ליגע בביצה מפני שהיא מתנדנד א"כ ה"ה ה"נ אפילו אין הנר דולק עליו אסור ועסי' ש"י ס"ו ועיין מה שכתוב רסי' תקי"ג דדעת הרב כמ"ש וא"כ מ"ש כאן צ"ע ובד"מ כתב בשם א"ז וז"ל דמיירי שדבר היתר מונח עליו ורוצה ליקח ממנו והוי טלטול מן הצד כמ"ש סי' שי"א ס"ח ועסי' ש"ח ס"ג אבל ליגע בו ממש אסור:
ה סָעִיף ג ויטה. ובנר של שעוה לא חיישי' כמ"ש סי' רע"ו ס"ג:
ו סָעִיף ד שאין בהם ממש. ומות' ליטלן אחר שנפלו לתוכו (רש"י) ונ"ל דט"ס הוא וצ"ל מות' ליטלו דהיינו הכלי דאלו האפר של ניצוצות אסור לטלטלן כמ"ש סי' תצ"ח סט"ו וע"ש וכ' מהרי"ל סי' ל"ב אבל ליפול לתוכו פחמין אסור דאינם כלים כשיכבו ע"ש ואף על גב דאפש' לנערם כשיכבו מ"מ חשיב ביטול כלי כיון שא"א לנערם מיד כ"מ בתוס' דף מ"ג סוף ד"ה בעודן עליו ועמש"ל ס"ג:
ז סָעִיף ד אפי' מבע"י. אף על גב דשאר מלאכות מות' להתחיל מבע"י כמ"ש רסי' רנ"ב הכא גזרי' שמא יעשה כן בשבת שיסבור שאין איסור בו כ"כ:
ח סָעִיף ד מפני שמקרב. משום דפריך בגמרא דהא גרם כיבוי שרי כמ"ש סי' של"ד סכ"ב ומשני ש"ה שמקרב את כיבויו דחיישינן שיתחיל ליתן המים קודם נפילת הניצוצות וקודם גמר הנתינה יפלו ומכבה בידים או שמא יגביה הכלי עם נפילת הניצוצות אבל בטלית שאחז האור שרי ליתן עליו מים כמ"ש סי' של"ד וה"ה דשרי לעשו' מחיצות שלג או ברד לפני הדליק' א"נ דהכא אין שום דבר מפסיק בין הניצוצות והמים אלא האויר והמים תחת הניצוצות ממש אבל בטלית אין המים תחת האש כדי לכבותו כשיפול אלא מן הצד ואין האש נופלת לתוך המי' להדי' (תוס' סוף כירה ורשב"א) והאחרון נראה עיקר (מ"מ פי"ב) ועי"ל דאסור לעשות מחיצות משלג וברד דדוקא כשמפסיק כלי שרי ובטלית שאני שאינו אלא שלא תתפשט האור (תוספות):
ט סָעִיף ד כיון שאינו מתכוין לכבוי. וא"כ לא גזרינן שיעשה כן בשבת (תוס'):
י סָעִיף ד וי"א אפי' מתכוין לכיבוי וכו'. צ"ע דז"ל הסמ"ג אסור ליתן לתוך הכלי מים אפי' מע"ש משום שהוא מקרב כיבוי הניצוצות אפי' לרבנן דאמרי גרם כיבוי מותר שכיון שהמים בעין ובודאי יפלו הניצוצות ובכוונת כיבוי הוא נותן המים הרי אלו כמכבה בידים אבל אלו צלוחית שנותנין שם מים להגביה השמן או שלא ישבר הכלי מותר עכ"ל הרי בהדיא שאם מתכוין לכיבוי אסור ומ"ש כיון שהמים בעין וכו' והכלי עצמו אינו נשרף כונתו כמ"ש התו' דדוקא כלים מלאים מים שרי להעמיד דמפסיק כלי בין המים ובין האור אבל הכא המים והאור באין להדדי ע"ש ותמצא כדברי ובסמ"ק כ"ה בהדיא הטעם משום שאין נתכוין לכיבוי וידוע שכל דבריו הם דברי הסמ"ג ודברי רמ"א צ"ע ומדברי כולם למדנו דאסור ליתן מים לתוך הקנה שעומד בו נר שעוה כדי שיכבה כשיבא עד המים דהא מתכוין לכיבוי והאש נופל לתוכו ממש והמים בעין והם תחת האש אך בד"מ כ' בשם א"ז כיון שנותן המים קודם שמדליק השמן שרי וכנ"ל דליכא למיגזר שיעשה כן בשבת וכמש"ל בשם התוס' אך כיון שהשמיטו רמ"א בש"ע אפשר דלא ס"ל הכי מאחר שכל הפוסקים נתנו טעמים אחרים גבי שמן ש"מ דלא ס"ל הכי וברא"ש כ' דבשמן אין כיבוי כלל דאפי' לא יתן לתוכה מים כשיכלה השמן תכבה הפתילה ואין נתינת מים ממהרים הכיבוי עכ"ל וא"כ אפילו בשבת שרי כשעכו"ם מדליקו לצורך חולה:
א סָעִיף ג מבטל כלי מהיכנו. שקודם לזה היה הכלי ראוי לטלטלו ועכשיו בשבת עושהו מוקצה:
ב סָעִיף ד אפי' מבע"י. כטעם ברש"י דגזרי' שלא יעשה כן בשבת וכתבו התוס' אע"ג דבהרבה מלאכות שרי מבע"י בפ"ק ולא גזרי' שמא יעשה כן בשבת דהתם אב מלאכה הם משא"כ כאן דאין איסור אלא משום ביטול כלי מהיכנו ל"ד לאיסור כולי האי ואיכא למיחש שמא יבא לידי כיבוי שיתחיל ליתן המים קודם נפילת הניצוצות וקודם גמר הנתינה יפלו ומכבה בידים כו' עכ"ל:
ג סָעִיף ד וי"א אפי' מתכוין כו'. פי' שמתכוין שאחר שיכלה השמן יכבה תיכף ולא יקלקל הכלי:
א סָעִיף ג מהיכנו. שקודם לזה היה הכלי ראוי לטלטלו ועכשיו בשבת עושהו מוקצה אבל מותר לתת תחת נר של שעוה כיון דאפשר לנער האיסור מתוך הכלי לא חשיב מבטל כלי מהיכנו עי' סי' רע"ז ס"ג. וכתב מהרי"ל דישים כלי מבע"י תחת השלחן ובשבת אחר אכילה יסיר השלחן והכלי עומד מעצמו תחת הנר ומסיים המ"א שהוראה זו ברורה ויש לסמוך עליה ע"ש. ואם יש בכלי דבר היתר דלא אפשר לנערו מותר להניחו תחת הנר לקבל בו שמן דהא יכול לטלטלו אגב היתר כמ"ש בסי' ש"י ס"ח ע"ש:
ב סָעִיף ג אסור. ואם לא נטף לתוכו שמן לא נאסר הכלי לטלטל במחשבה בעלמא. ש"ג:
ג סָעִיף ג ויטה. בנר של שעוה לא חיישינן כמ"ש סי' רע"ז ס"ג:
ד סָעִיף ד השמן. כתב המ"א ומדברי כולם למדנו דאסור ליתן מים לתוך הקנה שעומד בו נר שעוה כדי שיכבה כשיבא עד המים דהא מתכוין לכבוי והאש נופל לתוכו ממש והמים בעין והם תחת האש עיין שם (אמר המגיה שמעתי מכמה גדולים שנהגו ליתן מים תוך הקנה ע"י עכו"ם בערב שבת)
א סָעִיף א (ס"א א) ויתחייב כו' ועסי' רע"ח ובסי' שי"א וס"ס של"ד הביא הרב"י שם מחלוקת במלאכה שא"צ לגופו דהטור פסק דפטור והרמב"ם פסק דחייב. וכאן כתב הרב ב"י באין חולק דאין נותנים כלי כו' ויתחייב משום מכבה והיינו דוקא לדעת רמב"ם אולם סיים מ"א ומ"מ אף לר"ש אסור ר"ל אף דר"ש ס"ל מלאכה שאצ"ל פטור מ"מ אסור וא"כ דינו של הרב"י אמת לכ"ע אפילו להר"ש ולשון ויתחייב שכתב המחבר הוא לאו דוקא כיון דלא נ"מ לדינא: עיין בתוס' סוף כירה ר"ל דלא תקשי למה באמת לר"ש אסור ליתן תחת הנר משום שמא יסתפק והוי מכב' הא כיבוי גופה לר"ש אינו אלא איסור דרבנן והוי גזרה לגזרה ועז"כ לעיין בתו' ויתיישב שכתב על דין המבואר בסי' זה סעיף ד' לא יתן לתוכה מים וכתבו התוס' טעם כמ"ש מ"א ס"ק ח' דגזרי' שיתחיל ליתן כו' וקודם גמר הנתינה יפלו ומכבה בידים כו' וכ' התוס' וז"ל ואע"ג דבאותו כיבוי אין בו חיוב חטאת לר"ש דמלאכה שאצ"ל היא החמירו אטו כיבוי דהוי חיוב חטאת ואע"ג דהוי גזירה לגזירה קים להו לרבנן דהכא שייך למגזר טפי עכ"ל וסבירא להו דלאו דוקא בנתינת מים הנ"ל אלא בכל עניני כיבוי יש לגזור גזרה לגזרה או משום דמכבה קיל בעיני אדם או טעם אחר ועמ"ש לעיל בסי' רס"ד במ"א ס"ק י"א וכן צריך לומר בסי' רס"ד סעיף ג' דאוסר להדליק בצרי שמא יסתפק ויתחייב משום מכבה:
ב סָעִיף ג (ס"ק ב) אין נותנין כו' דאפשר לנער כו' עסי' רע"ז ס"ג מבואר כן שכתב שם אם שכח נר של שעוה על השלחן מותר לנער השלחן והנר נופל וכתב שם דאפילו הנר דולק מותר לנער רק שלא יכוין לכבות: ול"ד לשמן שא"ר לנערו ולהפסידו דע"כ היה צריך לנערו על הארץ והיה נפסד דאי היה מנערו לכלי אחר אם כן מבטל אותו כלי אחר מהיכנו: כדעת הי"א בסי' ש"ט סעיף ד' כו' דס"ל אף על גב דקיימא לן הא דמותר לנער היינו דוקא בשכח אבל לא במניח דבמניח הכלי גופיה נעשה בסיס לדבר האסור ואסור לטלטלו מכל מקום כשהניחו שם והיה דעתו שלא יהיה שם כל השבת דין שוכח י"ל ומותר לנער: וכ"כ הר"ן כו' די"א דאסור כו' הל' לאו דוקא דמשמע דמה"ט דאסור כאן לדעה א' שבסי' ש"ט ומה"ט גם הר"ן אוסרו וז"א דחלוקים בטעם לדעה א' שבסי' ש"ט טעם האיסור דהכלי נעשה בסיס ולהר"ן טעם האיסור דאסור לבטל כלי מהיכנו אפי' למקצת שבת ומ"ש הרב"י וכ"כ הר"ן הכוונה לענין הדין דגם כן כתב הר"ן לאיסור: וצ"ע דהא כ"ע מודים דאם הניח בשבת דשרי כו' כצ"ל. ור"ל דהרב ב"י רצה לאסור משני טעמים א' לדעה א' שבסי' ש"ט דהוי מניח ב' מטעם הר"ן דאסור לבטל כלי מהיכנו אפי' למקצת שבת ועתה בא מ"א לדחות טעם א' של הרב"י דהיכי שלא היה עליו ב"ה אפילו לדיעה ראשונה שבסי' ש"ט ל"מ בסיס: ותלמוד ערוך הוא ר"ל כו דאל"כ כו' דבשבת דף קנ"ד ע"ב אמר ר"ה הית' בהמתו טעונ' כלי זכוכית ומסיק הש"ס דאיירי בקרני דאומני היינו כלים של מקיזי דם דמאיסי והם מוקצים ואי אפשר להורידן בידים ולהניחן על הבהמה איכא צער ב"ח ולהתיר השקים ויפלו ממילא ישתברו ואיכא פסידא לכן מביא כרים וכסתות ומניח תחתיהם ומתיר החבלים והשקים נופלים על הכרים וכסתות ולא משתברים. ופריך והא מבטל כלי מהיכנו דהיינו הכרים וכסתות ומשני בשליפי זוטרא והיינו משאות קטנות דאפשר לנער השקים מן הכרים וכסתות אבל משאות גדולות אסור דאי אפשר לנערן מצד כובדן והוי ביטול כלי מהיכנו וא"א דלדע' אחת בסי' ש"ט דאם הניחו למקצת שבת אפי' לא היה עליו ב"ה מיקרי מניח והוי בסיס לדבר אסור ואסור לנער אם כן אפי' משאות קטנות יהיה אסור להניח תחתיהן דהוי ביטול כ"מ לכל השבת דהא אסור לנער א"ו כיון דלא היו המשאות על הכרים ב"ה לכ"ע לא הוי הניח ומותר לנער: אלא שהר"ן כו' סוברים דאסור לבטל כו' ר"ל ניהו דטעם א' של הרב"י מסי' ש"ט דחה מ"א כיון דלא הוי עליו ב"ה ל"מ מניח מ"מ לטעם שני של הרב"י מדברי הר"ן יש לאסור דס"ל אסור לבטל כ"מ אפי' למקצת שבת אם לא במקום הפסד מרובה וראייתו מדפריך הש"ס על ד"ה הנ"ל מדתניא היתה בהמתו טעונ' טבל ועששית מתיר החבלים והשקים נופלים אף על פי שמשתברים ומשני התם בכולסי פירש"י חתיכות רחבות של זכוכית דבלאו הכי חותכין אותם לחתיכות קטנות ואין בשבירתן כי אם הפסד מועט דהיינו חתיכות קטנות מאר שניתזין ע"י השבירה דאין ראוין לכלום ומשום הפסד מועט לא התירו כו'. ודייק הר"ן איזה איסור צריך להתיר הא אפשר לנערו וליכא ביטול כ"מ (דע"כ רצה לאוקמי ברייתא אפי' בשליפי זוטרא דאל"כ לא הוי צריך לאוקמי בכולסי דבמשאות גדולות מורה ר"ה דאסור) אע"כ צ"ל דעכ"פ איכא ביטול כ"מ למקצת שבת דהיינו כ"ז שהמשאות על הכרים קודם ניעור וגם זה אסור אא"כ בהפסד מרובה: אבל הרי"ף כו' אפי' שלא במקום הפסד כו' מדלא העתיקו האי אוקימתא דכולסי ועיין לקמן סי' רס"ו במ"א: וא"כ הכא לכ"ע שרי דהא איכא למיחש ח"ו לדליקה ר"ל מצד איסור מניח דלא מצינו קולא במקום הפסד מכל מקום כבר דחה מ"א כיון דלא הי' עליו ב"ה מותר לכ"ע ומשום ביטול כ"מ מקצת שבת הלא להרי"ף ורא"ש וטור מותר ואפי' להר"ן והעומדים בשיטתו מותר בהפסד מרובה והכא א"ל להפסד מרובה דהיינו חשש דליקה: ומיהו בתשובת מהרי"ל כו'. מדפריך בגמ' כו' דף מ"ג ע"א לר' יוסף דא"ל אין מבטלים כ"מ מדתנן נותנים כלי ת"ה לקבל ניצוצות ומשני ניצוצות אין בו ממש וליכא ביטול כ"מ: ולא קמשני כו'. דאפשר לנערן אע"כ דביטול כ"מ למקצ' שבת ג"כ אסור: וא"כ ס"ל דל"מ פסידא כו' דאל"כ תקשי לנפשי' דאפי' את"ל דביטול כ"מ למקצת שבת אסור במקום פסידא ודאי מותר כדאמד ר"ה. והא בניצוצות א"ל לדליקה. ואכתי המ"ל שיכול לנערן אע"כ ס"ל דזה ל"מ פסידא וא"כ לדעת מהרי"ל ליתא לדינא של הג"א בנר שעוה דהוי ביטול כ"מ למקצת שבת במקום דליכא פסיד': וכ"מ בפירש"י גבי ניצוצות דף מ"ב ע"ב ד"ה ניצוצו' וז"ל שלהבת הנוטפת מן הנר כדי שלא ידליק מה שתחתיה עכ"ל. הרי דלא חששו לדליקת הבית דזה אינו ברור כ"א לדלק מה שתחתיה והוא הפסד מועט: דהא אפי' גרם כיבוי דאיכא עיקר איסורו מן התורה ואפ"ה שרי כ"ש גרם ביטול כ"מ דהא הכא ליכא גרם כיבוי דהא הכלי שנותן תחת השלחן אין בו מים אלא שע"י הסרת השלחן שנופלים הנרות תוך הכלי הוי גרם ביטול כ"מ דעיקר איסורו מדרבנן כ"ש שיהיה מותר: ואע"ג די"א כו' מ"מ דעתי נוטה להתיר דניהו דבגרם כיבוי דעיקרו מן התורה יש להחמיר מ"מ בגרם ביטול כ"מ דעיקרו מדרבנן יש להקל אפי' שלא במקום פסידא: ועוד דהא אין נזהרים כו' ס"ל דהמשנה לא אסרה אלא ליתן כלי תחת הנר לקבל שמן. אבל כשאינו מתכוין לקבל שמן אלא שלא תשרף מה שתחתיו אע"ג דעכ"פ נופל בו שמן כיון שאינו מתכוין ס"ל דמותר וה"ה הכא: ועוד דקי"ל כו' ר"ל דא"צ ראיה מן מנהג העולם. אלא הלכה רווחת היא דבר שא"מ מותר. וצ"ל אע"ג דהוי פסיק רישיה לענין ביטול כ"מ וגם באיסור דרבנן סבירא ליה למ"א בסי' ש"ד דפסיק רישיה אסור צ"ל לענין זה ודאי סמך על סברא ראשונה דלא הוי רק גרם ביטול כ"מ: וגם על הג"א יש לסמוך ליתן כלי תחת נר שעוה. ואע"ג דלהר"ן ודעימיה אסור דהוי ביטול כ"מ למקצת השבת במקום דליכא הפסד מרובה: ולפמ"ש סי' רס"ו ס"ט דהטור וש"ע חולקים ופוסקים כהרי"ף והרא"ש הנ"ל דמותר ביטול כ"מ למקצת השבת ואע"ג דמ"א גופיה לקמן סי' רס"ו ס"ק י"ד כתב דיש להחמיר כדעת הר"ן להתיר ביטול כ"מ למקצת שבת כ"א בהפסד מרובה י"ל לקמן סימן רס"ו לא החמיר מצד הדין אלא מצד חומרא א"כ הכא י"ל דמצרף להיתר זה סברתו לעיל דהכא מיקרי הפסד מרובה די"ל לדליקה. אע"ג דמהרי"ל לא ס"ל כן בצירוף שהרב"י לקמן פסק דלא כהר"ן יש להקל כאן: וקושיא על הניצוצות שהקשה הר"ן ומהרי"ל לעיל על דעת האומרים ביטול כ"מ למקצת שבת מותר ה"ל להש"ס לתרץ על קושית הניצוצות דאפשר לנערן: דעכ"פ א"א לנערן מיד משום דע"י ניעור ודאי יכבו.:אם כן פריך שפיר דודאי מסברא י"ל דגם ביטל כ"מ למקצת שבת אסור דהא טעם איסור ביטול כ"מ כ' רש"י דהוי כבונה שמחבר הכלי באותו מקום שעומד ואינו יכול להזיזו משם. או משום דהוי כסותר הכלי דהא אינו יכול להשתמש בו. אע"ג דבמוצאי שבת שוב יהי' מותר לטלטלו. וליכא לא בונה ולא סותר מ"מ כיון דכל יום השבת אסור לטלטלו אסור. וא"כ מה לי שמבטלו ליום השבת או שמבטלו למקצת השבת. ואח"ז יחזיר להתירו והא אפי' מבטלו לכל השבת אסור אפי' סמוך לערב דמיד יחזור להתירו ה"ה למקצת שבת אלא היכי דיכול לנערו כל עת שירצה כמו בנדון של הג"א בנר שעוה זה ל"מ ביטול כ"מ רהא יכול לנערו מיד וליכא סתירה או בנין משא"כ בנצוצית דעכ"פ צריך להמתין עד שיכבה ושפיר הוה ביטל כ"מ לאותו זמן וא"ש תי' הש"ס שאני ניצוצות דאין בהם ממש ונכבים מיד. וא"כ מיד יכול לנערן ולא הוי ביטל כ"מ. כ' עוד כו' דבר היתר דלא אפשר לנערו דאם אפשר לנער ההיתר צריך לנער ההיתר ולא יטלטל עמו האיסור ואפי' היכא רא"א לנער ההיתר צ"ל דההיתר יותר חשיב מן האיסור וכדלקמן סי' ש"י:
ג סָעִיף ג (ס"ק ד) בנגיע' כו' צ"ל דס"ל כת"ה כו'. דאהא דתניא בביצה כופה כלי על הביצה כדי שלא תשבר אמרו בירושלמי ובלבר שלא יגע בביצה ותמה ה"ה למה יאסר הנגיע' דלא מצינו במוקצה כ"א איסור טלטול ולא איסור נגיעה ותירץ כיון דהביצה עגולה ע"י הנגיע' מתנדנד והוי טלטול אבל ת"ה ס"ל דאין חילוק בין מתנדנד או לא אלא שיש לחלק בנגיע'. אם הנגיע' היא לצורך דבר המותר אז מותר ליגע. ואם הנגיע' היא לצורך דבר האסור אז אסור אפי' אינו מתנדנד. ומרכתב רמ"א אסור ליגע בדבר הדולק וגם נתן טעם פן יתנדנד ויטה משמע אם אינו דולק מותר ע"כ דלא ס"ל כה"ה דלדידיה כיון דמתנדנד אסור משום מוקצה. אע"כ רמ"א ס"ל כת"ה ולכך נקט כשהוא דולק דאז בכל ענין אסור אפי' לצורך דבר המותר משא"כ באינו דולק יש חילוק אם הוא לצורך דבר המותר או אסור: וממ"ש ריש סי' תקי"ג דדעת הרב כמ"ש המ"מ כצ"ל: ובד"מ כתב כו' אבל ליגע בו ממש אסור. ולא הותר כ"א ליקח דבר היתר המונח עליו דהוי טלטול מן הצד ובש"ע משמע דמיירי בנגיעה ממש. וזה אסור לשיטת א"ז שממנו נובע ההגה אפי' אין הנר דולק:
ד סָעִיף ד (ס"ק ו) שאין בהם כו'. ונ"ל דט"ס הוא. דליטלן לשון רבי' ל"ל דקאי על הכלי וע"כ קאי על האפר והא האפר אסור לטלטל דהא נעשה אפר בי"ט והוי נולד. וכ"ה הגרסא גם לפנינו ברש"י ס"פ כירה דף מ"ז ע"ב ליטלו: וכ' מהרי"ל כו'. כיון שא"א לנערם מיד. והוא סברת מ"א שכ' בס"ק ב' דאפי' א"א ביטול כ"מ למקצת שבת מותר. מ"מ היכא דאינו יכול לנערו מיד אסור. אבל מהרי"ל לשיטתיה בלא"ה א"ש דהא ס"ל ביטול כ"מ למקצת שבת אסור כמ"ש בס"ק ב': בתוס' דף מ"ג דאהא דתנן אין נותנים כלים ת"ה לקבל שמן. א"ר יוסף הטעם דאסור לבטל כלי מהיכנו. ופריך הש"ס והתנן כופין הסל לפני אפרוחים כדי שיעלו וירדו. ומשני ס"ל מותר לטלטל הסל אחר שירדו וליכא ביטול כ"מ והקשו התוס' א"כ גם במתני' למה אין נותנין כלי תחת הנר לקבל שמן. הא לר"ש אחר שכבה הנר מותר השמן וכ"ש דמותר לטלטל הכלי שנטף השמן לתוכו (ובדף שלפניו כתבו התוס' דמתני' גם כר"ש אתיא וע"ש במהרש"א) ולמה יאסר משום ביטול כ"מ. ותירץ דגבי אפרוחים דוקא לא הוי ביטול כ"מ דיכול להפריחן מן הסל כל עת שירצה עכת"ד. ור"ל אבל בשמן כיון דכל זמן שלא כבה אסור לטלטלה ואין בידו לכבות מיקרי ביטל כ"מ:
ה סָעִיף ד (ס"ק ז) אפי' מבע"י כו' שיסבור שאין בו איסור כ"כ משא"כ המלאכות המבוארים בסי' רנ"ב ידוע אסורן לכל: וע' בס"ק שאח"ז:
ו סָעִיף ד (ס"ק ח) מפני כו' ומשני ש"ה שמקרב כו' דחיישי' כו'. והוא גרסת רש"י. פי' התוס' ומקרב כיבוי שאמר ר"ל דיש לחוש שהוא עצמו יקרב הכבוי ולא יהי' גרם כיבוי: אבל בטלית כו'. ר"ל דל"ל להאי חשש וליכא אלא גרם כיבוי ושרי. וה"ה דשרי לעשות מחיצות שלג כו' דכן הוא בירושלמי כמ"ש התוס' שם דלא תימא אע"ג דקי"ל כרבנן דרבי יוסי ומותר לעשות מחיצה בפני הדליק' אפי' בכלים חדשים מלאים מים אע"ג שאין יכולים לקבל האור וכשהגיע הדלק' להכלים יתבקעו ויצאו המים ויכבו מ"מ שרי דלא הוי רק גרם כיבוי וס"ד דוקא בכלים דאיכא עתה הפסק בין המים ובין האש. משא"כ במחיצת שלג. וכמ"ש מ"א אחר זה קמ"ל דאפ"ה שרי. דהא גם בטלית מתירים סי' של"ד אע"ג דליכא הפסק בין האש והמים. א"נ דהכא כו' הוא פי' התו' וגרסתו שם ומפרש מפני שמקרב הכיבוי דהיינו שהכיבוי קרובה ואין דבר מפסיק משא"כ בכלים חדשים דעתה מפסיק כלי: אבל בטלית כו' אלא מן הצד כו' ולכן להאי טעמא ג"כ מחיצות שלג מותר:
ז סָעִיף ד (ס"ק ט) כיון כו'. וא"כ לא גזרינן כו' דלא גזרינן שיעשה בשבת כ"א מה שאנו מתירים לו בע"ש וא"כ כשנותן מים ואח"כ שמן ואח"כ מדליק וכוונתו רק להגביה לא לגרם כיבוי ל"ל שיעשה כן בשבת דהא ידוע לכל דאסור להבעיר ולהדליק בשבת והוי דומיא דמלאכות המוזכרים בסי' רנ"ב דמותרים להתחיל מבע"י וכמ"ש מ"א ס"ק ז'. וגם ל"ל שיעשה גם כיבוי בשבת בדבר אחר שאין בו הדלקה ולזה איכא למיחש דהא איסור זה קל בעיני הבריות. כמ"ש מ"א ס"ק ז'. מ"מ הרי לא נתכוין עתה לגרם כיבוי ול"ל שיעשה גרם כבוי משא"כ אי נתכוין לגרם כבוי שפיר א"ל שיעשה בשבת גרם כיבוי באותו ענין שאין בו הבער' והדלק' כ"כ בס' ת"ש בתוס' ביאור קצת:
ח סָעִיף ד (ס"ק י) וי"א אפי' נתכוין כו' צ"ע דז"ל סמ"ג שממנו נובע דברי הגה' רמ"א: הרי בהדי' שאם מתכוין כו' דהא כ' ובכוונ' כבוי הוא נותן וגם סיים אבל אלו צלוחית שנותנים שם מים להגבי' כו' הרי דלא התיר כ"א כשנותן להגבי' ולא נתכוין לכיבוי. ומ"ש כיון שהמים בעין כו' ומזה תדין דמ"ש תחל' אפי' לרבנן כו' כיון שהמים בעין כו' ובכוונת כיבוי הוא נותן כו' דמשמע תרתי בעי' לאסור. שיהיו המים בעין וגם בכוונות כיבוי. וא"כ בצלוחית דאין המים בעין דהא הם תחת השמן אפי' נתכוין מותר. ז"א אלא כמ"ש התוס' וכמו שיתבאר. וא"כ גם בצלוחית מיקרי שהמים בעין. וא"כ אם נתכוין לכיבוי אסור: וה"כלי עצ"מו אי"נו נש"רף. נלע"ד דהני ד' תיבות אין פה מקומם ואין להם שייכות פה. וכצ"ל ומ"ש כיון שהמים בעין כו' כוונתו כמ"ש התו' דוקא כדים מלאים מים שרי להעמיד דמפסיק כלי בין המים ובין האור. והכלי עצמו אינו נשרף אבל הכא המים והאור באים להדדי כצ"ל. ור"ל לבאר המ"א דברי עצמו. דגם בצלוחית אם נתכוין לכיבוי אסור. דאז גם בצלוחית איכא תרתי דהא נתכוין וגם מיקרי שהמים בעין. דדוקא בכלי דהשתא מפסיק הכלי בין המים ובין האש ואפי' בסוף כשיתבקע ולא יהיה הפסק מ"מ הכלי לא ישרף כ"א יתבקעו מיקרי הפסק ואיכא הכיר'. משא"כ בצלוחית אע"ג דהשתא איכא הפסק דהא המים למטה מן השמן. מ"מ כשיכלה השמן ואז יפלו הניצוצות לתוך המים אז לא יהיה הפסק כלל דהא השמן אז יהיה כלה ולא יהיה היכר כלל: ודברי רמ"א צ"ע כצ"ל: אך בד"מ כ' כו' וכמש"ל בשם התוס'. לכאור' אדרבא התוס' לא ס"ל הכי אלא במתכוין לכיבוי אסור וכמ"ש לעיל בס"ק ט"ו אלא נתכוין למ"ש מ"א בס"ק ז' והם דברי התוס' ס"פ כירה: אע"ג דבסי' רנ"ב מבואר דכל המלאכות מותר להתחיל מבע"י היינו דאותן מלאכות אסורן ידוע לכל ולא חיישי' שיעשה כן בשבת משא"כ גרם כיבוי שקל בעיני הבריות יש לחוש שיעשה כן בשבת וס"ל להא"ז דה"ה הכא שנותן המים קודם הדלקה ל"ל שיעשה כן בשבת דהא איסור הדלקה בשבת ידוע לכל אלא שהתוס' ס"ל דמ"מ אם מתכוין לכיבוי אסור דניהו דל"ל שיעשה כן בשבת. מ"מ א"ל שיעשה גרם כיבוי גרידא במקום דליכא הדלקה והבערה כמ"ש לעיל ס"ק ט' וא"ז לא ס"ל כן:
א סָעִיף א ס"א בדיל. פסחים י"א א' אליבא דר"י וה"ה לרבנן בכה"ג:
ב סָעִיף ג ס"ג ואין בו. עירובין פ"ד א' בטיבלא ומשתמשין בו בני מרפסת: מ"מ אסור. רי"ף ורא"ש פ"ק די"ט בשם ירושלמי גבי אבל כופין כו' ובלבד שלא יגע בביצה:
ג סָעִיף ד ס"ד שמקרב זמן. לשון המחבר: ומ"מ כו' וי"א כו'. פלוגתתם תליא בשני תירוצים של תוס' שם ד"ה מפני. ונראה דלפי כו' ועוד כו'. דלפי תי' הראשון דגם במחיצה של מים מותר אלא כל שנופל להדיא לתוך המים אסור וכל שאין נופל להדיא כמו טלית שאחז בו האור מותר ואפי' מתכוין ה"ה כאן וז"ש וי"א כו'. ולפי תי' השני דבמחיצה של מים כיון דאין מחיצה מפסקת אסור והא דטלית משום שאין מתכוין ה"ה כאן כיון שאין מחיצה מפסקת אסור אא"כ שאין מתכוין:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.