א מִי שֶׁהָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ וְקָדַשׁ עָלָיו הַיּוֹם וְהָיָה עִמּוֹ מָעוֹת וְיֵשׁ לוֹ חֲמוֹרוֹ וְגַם יֵשׁ עִמּוֹ עַכּוּ"ם, לֹא יַנִּיחַ כִּיסוֹ עַל חֲמוֹרוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְצֻוֶּה עַל שְׁבִיתָתוֹ, אֶלָּא נוֹתֵן כִּיסוֹ לְעַכּוּ"ם לְהוֹלִיכוֹ לוֹ, וּלְמוֹצָאֵי שַׁבָּת לוֹקְחוֹ מִמֶּנּוּ וַאֲפִלּוּ לֹא נָתַן לוֹ שָׂכָר עַל זֶה וְאַף עַל פִּי שֶׁנְּתָנוֹ לוֹ מִשֶּׁחָשְׁכָה, מֻתָּר; אֲבָל אִם מָצָא מְצִיאָה אֵינוֹ יָכוֹל לִתְּנָהּ לְעַכּוּ"ם אֶלָּא אִם כֵּן בָּאָה לְיָדוֹ מִבְּעוֹד יוֹם דְּהַשְׁתָּא הַוְיָא כְּכִיסוֹ.
ב אִם אֵין עִמּוֹ עַכּוּ"ם, מַנִּיחוֹ עַל חֲמוֹרוֹ, וּכְדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא חַיָּב מִשּׁוּם מְחַמֵּר (פי' מַנְהִיג אֶת הַחֲמוֹר) אִי אִיכָּא עֲקִירָה וְהַנָּחָה מַנִּיחוֹ לְאַחַר שֶׁעָקְרָה יָד וְרֶגֶל לָלֶכֶת, דְּלָאו עֲקִירָה הִיא, וּכְשֶׁהִיא עוֹמֶדֶת נוֹטְלוֹ הֵימֶּנָּה וּלְאַחַר שֶׁתַּחֲזֹר וְתַעֲקֹר רַגְלָהּ יַנִּיחֶנּוּ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לִזָּהֵר מִלְּהַנְהִיגָהּ בְּקוֹל רָם כָּל זְמַן שֶׁהַכִּיס עָלֶיהָ. הַגָּה: וְהוּא לֹא יִרְכַּב עַל הַחֲמוֹר, אֶלָּא יֵלֵךְ בְּרַגְלָיו. וְאִם הוּא צָרִיךְ לָצֵאת חוּץ לַתְּחוּם מִפְּנֵי שֶׁמִּתְיָרֵא מִן הַלִּסְטִים, אוֹ שְׁאָר סַכָּנָה וַאֲפִלּוּ הוּא תּוֹךְ הַתְּחוּם, יָכוֹל לִישֵׁב עַל הַחֲמוֹר וְלִרְכֹּב. (ריב"ש וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם תַּשְׁבֵּ"ץ).
ג הָיָה עִמּוֹ חֲמוֹר וְחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, יַנִּיחֶנּוּ עַל הַחֲמוֹר וְלֹא יִתְּנֶנָּה לְאֶחָד מֵאֵלּוּ.
ד הָיָה עִמּוֹ חֵרֵשׁ וְשׁוֹטֶה, יִתְּנֶנּוּ לַשּׁוֹטֶה לְפִי שֶׁאֵין לוֹ דַּעַת כְּלָל.
ה שׁוֹטֶה וְקָטָן, יִתְּנֶנּוּ לַשּׁוֹטֶה שֶׁהַקָּטָן יָבֹא לִכְלַל דַּעַת. חֵרֵשׁ וְקָטָן, יִתְּנֶנּוּ לְמִי שֶׁיִּרְצֶה.
ו יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכְּשֶׁנּוֹתְנוֹ לְאֶחָד מֵאֵלּוּ מַנִּיחוֹ עָלָיו כְּשֶׁהוּא מְהַלֵּךְ וְנוֹטֵל מִמֶּנּוּ כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד. הַגָּה: וְדַוְקָא כְּשֶׁנּוֹתֵן לָהֶם מִשֶּׁחָשְׁכָה, אֲבָל כְּשֶׁנּוֹתֵן לָהֶם מִבְּעוֹד יוֹם, מֻתָּר בְּכָל עִנְיָן.
ז אִם אֵין עִמּוֹ שׁוּם אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ, יְטַלְטְלֶנּוּ פָּחוֹת פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת. וְדַוְקָא כִּיסוֹ אוֹ מְצִיאָה שֶׁבָּאָה לְיָדוֹ, אֲבָל אִם לֹא בָּאָה לְיָדוֹ, לֹא.
ח יֵשׁ אוֹמְרִים דַוְקָא מִי שֶׁהֶחְשִׁיךְ לוֹ בַּדֶּרֶךְ שֶׁהָיָה סָבוּר שֶׁעֲדַיִן יֵשׁ שְׁהוּת בַּיּוֹם, אֲבָל מִי שֶׁיָּצָא מִבֵּיתוֹ סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה וְשָׁכַח וְהוֹצִיא לִרְשׁוּת הָרַבִּים, לֹא הִתִּירוּ לוֹ שׁוּם אֶחָד מֵהַדְּרָכִים הָאֵלּוּ.
ט הִגִּיעַ לֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת, נוֹטֵל מֵעַל הַחֲמוֹר כֵּלִים הַנִּטָּלִים; וְשֶׁאֵינָם נִטָּלִים מַתִּיר אֶת הַחֲבָלִים וְהַשַּׂקִּים נוֹפְלִים. וְאִם הָיְתָה טְעוּנָה כְּלֵי זְכוּכִית שֶׁאָסוּר לְטַלְטְלָם, כְּגוֹן שֶׁהֵם כּוֹסוֹת שֶׁל מַקִּיזֵי דָּם שֶׁאֵין רְאוּיִם בְּשַׁבָּת לִכְלוּם, לְפִי שֶׁהֵם מְאוּסִים וְאִם יִפְּלוּ לָאָרֶץ יִשָּׁבְרוּ, מַנִּיחַ תַּחְתֵּיהֶם כָּרִים וּכְסָתוֹת. וְדַוְקָא בְּמַשָּׂאוֹת קְטַנִּים שֶׁיָּכוֹל לְשָׁמְטָן מִתַּחְתֵּיהֶן, אֲבָל אִם הֵם גְּדוֹלוֹת שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִשְׁמֹט הַכָּרִים מִתַּחְתֵּיהֶן, אָסוּר לְהַנִּיחָם תַּחְתֵּיהֶן מִפְּנֵי שֶׁמְּבַטֵּל כְּלִי מֵהֵיכָנוֹ (פי' מֵהַתַּשְׁמִישׁ שֶׁהָיָה מוּכָן לוֹ), אֶלָּא פּוֹרְקָן בְּנַחַת שֶׁלֹּא יִשָּׁבְרוּ, וְלֹא יַנִּיחֵם עַל הַבְּהֵמָה מִשּׁוּם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים.
י חָשְׁכָה לוֹ בַּדֶּרֶךְ וּתְפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ, אוֹ שֶׁיּוֹשֵׁב בבה "מ בַּשָּׂדֶה וְחָשְׁכָה לוֹ, מַנִּיחַ יָדוֹ עֲלֵיהֶם עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְבֵיתוֹ; וְאִם יֵשׁ בַּיִת סָמוּךְ לַחוֹמָה שֶׁנִּשְׁמָרִים בְּתוֹכוֹ, מַנִּיחָן שָׁם.
יא הָיְתָה חֲבִילָתוֹ מֻנַּחַת עַל כְּתֵפוֹ וְקָדַשׁ עָלָיו הַיּוֹם, רָץ תַּחְתֶּיהָ עַד בֵּיתוֹ; וְדַוְקָא רָץ, אֲבָל לֵילֵךְ לְאַט, לֹא, כֵּיוָן דְּלֵית הֶכֵּרָא אָתֵי לְמֶעֲבַד עֲקִירָה וְהַנָּחָה, דְּזִמְנִין קָאֵי וְלָאו אַדַּעְתֵּיהּ; אֲבָל רָץ אִית לֵיהּ הֶכֵּרָא, וְכִי מָטָא לְבֵיתֵיהּ כִּי הֵיכִי דְּלֹא קָאֵי פֻּרְתָּא וְאִשְׁתְּכַח דְּקָא מְעַיִּל מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לִרְשׁוּת הַיָּחִיד, זָרִיק לָהּ כִּלְאַחַר יָד דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ זְרִיקָה, כְּגוֹן מִכְּתֵפָיו וּלְאַחֲרָיו.
יב יֵשׁ אוֹמְרִים דְּדַוְקָא בַּחֲבִילָה הִתִּירוּ לַעֲשׂוֹת כֵּן אֲבָל לֹא בְּכִיסוֹ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהוּא הַדִּין לְכִיסוֹ. הַגָּה: וּמִי שֶׁשָּׁכַח כִּיסוֹ עָלָיו בְּשַׁבָּת אִם הוּא בְּבֵיתוֹ יָכוֹל לֵילֵךְ עִמּוֹ לְחֶדֶר לְהַתִּיר חֲגוֹרוֹ וְלִפֹּל שָׁם לְהַצְנִיעוֹ, וְאִם הוּא בַּשּׁוּק אָסוּר לַהֲבִיאוֹ לְבֵיתוֹ רַק מַתִּיר חֲגוֹרוֹ בַּשּׁוּק וְהוּא נוֹפֵל, וְאוֹמֵר לְעַכּוּ"ם לְשָׁמְרוֹ וְאִם מְבִיאוֹ אֵין לָחוּשׁ (אֲגֻדָּה מַסֶכֶת בֵּיצָה בֵּית יוֹסֵף סִימָן ש"ט). וְע"ל סי' ש"י אִם הַכִּיס תָּפוּר בְּבִגְדּוֹ מַה דִּינוֹ.
יג מָצָא אַרְנְקֵי בְּשַׁבָּת, אָסוּר לִטְּלוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁיָּרֵא פֶּן יְקַדְּמֶנּוּ אַחֵר.
א סָעִיף א (א) חמורו - אפשר דה"ה כששכר את החמור מא"י די"א דשכירות קניא לחומרא וכמ"ש בסימן רמ"ו אבל אם שכר את הא"י שיוליכנו למקום פלוני א"כ לא שכר את החמור דהא הא"י חייב במזונות ובאחריות החמור ולא שכר דוקא חמור זה ממנו א"כ פשיטא דאין הישראל מצווה על שביתתו ע"כ טוב יותר שיניח הכל על החמור אך יזהר שלא יהיה מחמר דהיינו שלא יגעור בבהמה שתלך מקולו או שאר דברים שמחמתו תלך הבהמה דאיסור מחמר שייך אפילו על הבהמה שאינה שלו להרבה פוסקים כדלקמן:
ב סָעִיף א (ב) נותן וכו' - אף שהא"י שלוחו לישא בשבת מ"מ הקילו חכמים משום דקים להו שאדם בהול על ממונו ואי לא שרית ליה אתי לידי איסור חמור שיוליך ד' אמות בר"ה ועיין באחרונים שכתבו דבזמה"ז דליכא ר"ה לכמה פוסקים נמי דינא הכי:
ג סָעִיף א (ג) כיסו לא"י - ואם יש לו משא כבד על החמור או בעגלה וא"א לו ליתנו לא"י וגם א"א ליזהר במה דכתב בס"ב לסלק המשא בכל פעם שתתחיל הבהמה ללכת יראה להקנות מבע"י החמור להא"י כד"ת ואם אין בקי בדרכי קנין הצריך לזה יפקירנו בפני שלשה או עכ"פ בינו לבין עצמו דאז אין עובר על איסור שביתת בהמה שהבהמה אינה שלו וירד מן העגלה ויזהר שלא יהיה מחמר וכנ"ל בסוף סק"א. ואף לאחר שעשה כל ההיתרים הללו שמכר הכל או הפקיר צריך ליזהר מאד שלא יתנו לא"י או על העגלה שום דבר מהחפצים שלקחו מן העגלה בע"ש דאסור ליתן לא"י בשבת ע"מ להוציא אלא כל מה שלקחו מן העגלה ישאר בידם עד מוצ"ש. ודע דמה שכתב ואפילו לא וכו' הא"ר מצדד לומר דאם הוא מבעוד יום טוב יותר שיתן שכר:
ד סָעִיף א (ד) ואע"פ שנתנו וכו' - נקט לשון דיעבד משום דלכתחלה ע"כ צריך ליתן מבעוד יום משום איסור מוקצה:
ה סָעִיף א (ה) אינו יכול - דכיון דלא טרח בה לא חייס עלה ולא אתי לאתויי ד' אמות בר"ה אפילו אי לא שרית ליה ליתן לא"י:
ו סָעִיף ב (ו) אם אין עמו - וה"ה אם אינו מאמין לא"י:
ז סָעִיף ב (ז) משום מחמר - מנהיג חמור טעונה קרויה מחמר ואיסורו הוא מן התורה מדכתיב לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך וקבלו חז"ל דר"ל מלאכה שנעשית בשותפות ע"י אדם ובהמה דהיינו שהיא טעונה איזה דבר והוא מחמר אחריה ומנהיגה ע"י קולו וכיוצא בו. ואין עובר על זה אלא כשהיא עושה עקירה והנחה על ידו דלא תעשה כל מלאכה כתיב ובלא זה לא מקרי מלאכה וכן ה"ה לענין איסור שביתת בהמה ולפיכך מניח הכיס עליה לאחר שכבר עקרה ללכת דלא נעשית העקירה על ידו:
ח סָעִיף ב (ח) מניחו וכו' - ואפילו אם אין הבהמה שלו צריך ליזהר בכך דאיסור מחמר שייך אפילו בבהמת אחרים וכ"ש אם הבהמה שלו דאיכא תרתי מחמר ושביתת כלים:
ט סָעִיף ב (ט) ולאחר שתחזור וכו' - ואם מעצמה אינה מתחלת לילך הוא יכול לזרזה שתתחיל לילך אם אין עליה אוכף ומשום כיון שבתחלת הילוכה אין שום דבר מונח עליה אין שייך בזה איסור מחמר. וכ"ז כשהבהמה היא לבדה אבל אם היא מושכת בעגלה כשיגעור עליה בקול להתחיל לילך אחר שעמדה הוא עובר על איסור מחמר ואין לו שום עצה להמלט מאיסור זה דאפילו אם הפקיר הבהמה ואינו עובר על איסור שביתת בהמתו הלא עכ"פ עובר על איסור מחמר וכנ"ל וע"כ אם קשה לו לעמוד במקומו יראה לשלוח למקום הסמוך ויביא משם א"י שיביא העגלה למלון ויפקיר הבהמה שלא יעבור על שביתת בהמתו ובזה יסולק מכל מכשולים. וכ"ז כשהוא בתוך התחום אבל למי שהחשיך חוץ לתחום אין לו היתר כנ"ל אם לא במקום סכנה:
י סָעִיף ב (י) ואפילו וכו' - פירוש ואז אין איסור כשילך ברגליו אלא דוקא אם רוכב אפ"ה יכול לרכוב מחמת סכנה וכ"ש כשהוא חוץ לתחום דיעשה איסור בלא"ה בהליכתו בודאי יוכל לרכוב ולהנצל מהם ועיין בב"י דיש סברא דטוב לרכוב שם מלילך ברגליו אך הוא דחה אותה שם עי"ש ואפילו לפי סברא ההיא דוקא לענין רכיבה אבל כשהבהמה מושכת בקרון אפילו אם הקרון גבוה יו"ד לכו"ע טוב יותר שילך ברגליו משישב בקרון כי ע"י הישיבה עובר על איסור שימוש בבעלי חיים וגם על תחומין משא"כ אם ילך ברגליו לא יעבור רק על תחומין ולבד כל אלה מצוי ע"י הישיבה בקרון לעבור על איסור מחמר ובמקום סכנה הכל שרי. כתב הפמ"ג יש ליזהר כשעומדת בשבת בר"ה עגלה ריקנית עם סוסים שלא להגביה קול ויהיה כמחמר אפילו בהמת אחרים וכמ"ש למעלה וכ"ש עגלות נמוכין בימי החורף שקורין שליטי"ן דאין גבהן עשרה:
יא סָעִיף ג (יא) לאחד מאלו - שהן בני אדם כמותו ואתי לאחלופי באדם אחר המחוייב במצות:
יב סָעִיף ד (יב) כלל - אבל חרש דעתא קלישתא אית ליה:
יג סָעִיף ה (יג) למי שירצה - דכל אחד יש לו מעלה בפני עצמו וכנ"ל:
יד סָעִיף ו (יד) כשהוא מהלך - וכנ"ל בבהמה בס"ב והטעם כדי שלא יעשו החש"ו איסור דאורייתא על ידו ואע"פ שאינו מצווה על שביתתם כמו בבהמה מ"מ הרי אסור להאכילם איסור בידים וכדלקמן בסימן שמ"ג לענין קטן וה"ה לחרש ושוטה כמו שנתבאר שם:
טו סָעִיף ו (טו) מבעוד יום - דאז אינו נקרא זה מאכיל בידים כיון דעתה עדיין לית ביה איסורא ומה שיעמוד החש"ו אחר שחשכה ואחר כך חוזר ועוקר רגליו הלא מעצמו עושה זה וא"צ למחות בידו כשעושה איסור ע"כ אין צריך ליטול הכיס מעליו כשעומד אבל בבהמה שהוא מצווה על שביתת בהמתו וגם שהוא מחמר אחריה ע"כ אף שהניח עליה מבע"י חייב ליטול הימנה כשעומדת משחשיכה להשתין מים וכיוצא בזה ולחזור ולהניח עליה אחר שכבר עקרה רגליה ללכת כדי שלא תעשה עקירה והנחה בכיס שלו בשבת ויעבור על איסורי תורה והמ"א מצדד להחמיר אף מבעוד יום ונראה דבכרמלית יש להקל:
טז סָעִיף ז (טז) אם אין עמו וכו' - דשבות חמור הוא מאד דילמא לא יצמצם בשעורו ויבוא להוליך ד' אמות בר"ה ובקושי גדול התירו חז"ל דבר זה משום פסידא ומפני שאדם בהול על ממונו וכנ"ל ולכך לא התירו חז"ל אלא דוקא כשאין לו שום אחד מכל אלו הדרכים:
יז סָעִיף ז (יז) פחות וכו' - וזה אינו מועיל אלא לענין טלטול בר"ה או בכרמלית שהאיסור הוא משום טלטול ד' אמות ע"כ מהני זה אבל מכרמלית לרה"י או לרשות הרבים וכ"ש מר"ה לרה"י דהאיסור הוא משום הוצאה מרשות לרשות דאסור אפילו בחצי אמה אינו מועיל זה [ט"ז וש"א] ע"כ בעניננו כשבא סמוך לביתו שהוא רה"י יזרוק הכיס כלאחר יד לביתו כדי שלא תהוי הכנסה גמורה ואפילו אם עשה הנחה כשבא סמוך לביתו ג"כ התירו להכניס לביתו כלאחר יד משום הפסד. כתב הט"ז לא יפה עושין אותן שנושאין תינוק למול בפחות פחות מד"א דמ"מ יש איסור מה שמוציאין מרה"י לרחוב שהוא כרמלית אלא יוציאנו ע"י א"י מרשות לרשות ואח"כ יטלטלנו בפחות מד"א ולבהכ"נ יכניסו ג"כ ע"י א"י ולהמ"א לקמן בסימן של"א סק"ה אין לעשות כן דהא אפשר למול בביתו:
יח סָעִיף ז (יח) מארבע אמות - ויעמוד לפוש בינתים רגע אחד להפסיק ביניהם והנחת גופו כהנחת חפץ ואע"ג דאינו עומד בינתים לצורך עצמו לנוח קצת אלא כדי שלא יעביר ד"א בבת אחת אפ"ה מקרי עומד לפוש ויש מחמירין שצריך דוקא לישב בינתים או להניח החפץ ע"ג קרקע. כתבו האחרונים דפחות פחות מד"א יותר עדיף שיהיה ע"י שנים משיהיה ע"י אחד ובזה לכו"ע א"צ לישב שום אחד ולא לעמוד לפוש דבכל אחד הוי מעשה חדש:
יט סָעִיף ז (יט) שבאה לידו - היינו מבע"י וכנ"ל בס"א:
כ סָעִיף ח (כ) ביום - שקצת אונס חשיב:
כא סָעִיף ח (כא) סמוך לחשיכה וכו' - הטעם דפושע הוא כיון דבעת היציאה היה סמוך לחשיכה היה לו לחוש שמא ישכח ויטלטלנו בר"ה אבל כשיצא מבע"י שרי ע"פ הדרכים הנ"ל:
כב סָעִיף ח (כב) לא התירו לו וכו' - ר"ל שיעשה כפי המבואר לקמן בסי"ב בהג"ה דיתיר חגורו בשוק והוא נופל ואומר לא"י לשמרו ובספר א"ר הביא דעת הרשב"א החולק על הי"א הזה וס"ל דגם בזה יש לסמוך על כל הדרכים הנ"ל וכתב דיש לסמוך עליו:
כג סָעִיף ט (כג) הגיע לחצר - הקשה המג"א דהא כי קאי הבהמה פורתא לפני הפתח מעייל מר"ה לרה"י וכמ"ש סי"א וצ"ל דגבי בהמתו לא החמירו כ"כ ועיין בפמ"ג שנדחק מאד בתירוץ זה ויש מתרצים דיזהר ליטול מהבהמה תיכף בבואה לחצר בעודה מהלכת כדי שלא תהיה ההנחה ע"י הבהמה או שיזהר ליטול ממנה קודם שנכנסה לחצרו ולא יניח עליה עד לאחר שעקרה רגליה לכנוס לחצר כדי שלא תהיה העקירה על ידה ואף שאח"כ עומדת בחצר והוי הנחה לית לן בה דכל דבר שבחבירו פטור אבל אסור בחמורו מותר לכתחלה:
כד סָעִיף ט (כד) מעל החמור - ואפילו הם יותר מט"ו סאין שרי משום צער בע"ח אבל בלא"ה אסור לפנות מן העגלה כלל כמש"כ סוף סימן של"ג:
כה סָעִיף ט (כה) מאוסים - ואע"ג דמוקצה מחמת מיאוס מותר היינו היכא דחזי לכסויי ביה מנא אבל הכא לא חזי לכסות שאם יפלו ישברו:
כו סָעִיף ט (כו) שיכול וכו' - ולא נאסרו מטעם בסיס לדבר האסור כיון שלא היו עליהן בה"ש:
כז סָעִיף ט (כז) לשמטן - ואע"ג שקודם שיספיק לשמטם כולם בנחת שלא ישברו הכלים הרי הם מבוטלים מהיכנם באותה שעה עי"ז אפ"ה התירו חכמים לעשות כן כדי שלא יהיה הפסד ע"י השבירה וכתבו הרבה פוסקים דדוקא כלים שיש הפסד מרובה בשבירתן אבל חתיכות זכוכית רחבות שאינן כלים שאין הפסד כ"כ בשבירתן דהם עשוים להחתך לחתיכות קטנות ולית בזה רק הפסד מועט אסור להניח כרים תחתיהן לפי שמבטלן עכ"פ מתשמישן לשעתן וכן מסיק המ"א לדינא דיש להורות שאין מבטלין כלי מהיכנן אפילו לפי שעה אלא במקום הפסד מרובה. ולבטל כלים מהיכנן לכל היום במקום הפסד מרובה יש מתירין ויש אוסרין ועיין בבה"ל:
כח סָעִיף י (כח) חשכה לו - היינו דנעשה בה"ש וא"א לו לישא אותם בידו לביתו מפני קדושת שבת ולהשאיר אותם שם בדרך או בבה"מ א"א מפני בזיון התפלין דבתי מדרשות שלהם היה בשדה מקום שאין משומר מפני הגנבים ע"כ התירו לו חכמים לנשאם עליו דרך מלבוש עד ביתו אך צריך לכסותם שלא יראוהו שהוא נושא עליו התפלין בשבת:
כט סָעִיף יא (כט) רץ תחתיה - דכל כמה דלא עמד לפוש אין כאן עקירה בשבת ודוקא כשאין עמו א"י ולא בהמה ולא חש"ו וגם במקום שאין יכול להוליכו פחות פחות מד' אמות כגון שמתירא מליסטים שיגזלוהו או שיש מים רחב ד"א ועיין מה שכתבתי בסמוך דלדידן דלית לן ר"ה גמורה אפשר דשרי בכל ענין:
ל סָעִיף יא (ל) דזמנין דקאי - ואם עמד לתקן המשא פטור דזה לא מקרי הנחה:
לא סָעִיף יא (לא) היכירא - דעביד שינוי בהליכתו וע"י כן יזכור שבת ולא יעמוד:
לב סָעִיף יא (לב) כלאחר יד - דהיינו שמהפך אחוריו כלפי החצר וזורקו מכתפיו כן הוא ברוקח דכלאחר יד ליכא איסורא דאורייתא ומשום הפסד חבילתו התירו לו דבר זה:
לג סָעִיף יב (לג) דדוקא בחבילה - שהיא כבדה ואין דרך לרוץ במשא כבד ואית ליה הכירא אבל בכיס שהוא קל אין היכר בריצה:
לד סָעִיף יב (לד) דה"ה בכיסו - והיינו במקום שא"א בהנך דרכים הנזכרים לעיל. והמיקל כהי"א לא הפסיד [ט"ז] וכתב המ"א בשם הש"ג דלדידן דלית לן ר"ה אפשר דלכו"ע שרי בכל ענין:
לה סָעִיף יב (לה) יכול לילך וכו' - דכיון שהמוקצה בידו יכול לילך עמו לכל מקום שירצה והגר"א בבאורו החמיר בזה ועיין בבה"ל מה שכתבנו בזה בשם הדה"ח ואם יתיר חגורו תיכף ויפול המעות יוכל להביא לידי הפסד אפשר שגם להגר"א מותר עיין במ"א ס"ק י"ד וסק"כ:
לו סָעִיף יב (לו) בשוק - או במקום שלא עשו ברחוב ההוא שיתופי מבואות. ודוקא כשאין מתיירא מן הא"י שמא יקחוהו אבל אם ירא שמא יקחו אותו הא"י רשאי לרוץ עמו לביתו שלא לעמוד כלל כדי שלא יעשה עקירה באמצע הדרך ובתנאי כשנזכר כשהוא מהלך ולא עמד לפוש שלא עשה עקירה כלל בתחלת ריצתו וגם כשבא סמוך לביתו יזרקנה תיכף כלאחר יד לביתו וכנ"ל:
לז סָעִיף יב (לז) לשמרו - ואם מתירא לסמוך עליהם רשאי לצוותם להוליך לביתו ועצה זו טוב יותר בשאפשר לו מכל האופנים הנ"ל ועיין בח"א כלל נ"ד ס"ד:
לח סָעִיף יג (לח) אסור ליטלו - אפילו אם יעמוד תחתיו ולא יעביר ד"א אפ"ה אסור משום מוקצה ולא שייך להתיר משום פסידא כיון שעדיין לא זכה בה וכתב המ"א דאפילו לא"י אסור לומר ליטלו ובספר א"ר מקיל ע"י א"י והביאו הפמ"ג וכן בחידושי רע"א מיקל ג"כ ע"י א"י אך דהוא לא הקיל כ"א ההגבהה ע"י הא"י דהוא רק טלטול בעלמא אבל לא לצוותו להוליך לביתו אך אם הא"י בעצמו מביאו לבית ישראל נראה דאין למנעו לכו"ע וכנ"ל:
א סָעִיף א חמורו. אבל אם החמור של עכו"ם יניחנו עליו דאין מצווה על שביתתו ומיהו אם שכרו מהעכו"ם י"א דמצווה כמ"ש סי' רמ"ו ס"ג ודוקא כששכר החמור אבל אם שכר העכו"ם שיוליכנו למקום פלוני א"כ לא שכר החמור דהרי העכו"ם חייב במזונות ובאחריות החמור ולא שכר דוקא חמור זה מן העכו"ם א"כ פשיטא דאינו מצווה על שביתתו:
ב סָעִיף א כיסו לעכו"ם. ואם הוא משא כבד נ"ל דיתן החמור להעכו"ם או יפקירנו וכמ"ש סי' רמ"ו ובלבד שלא יהא מחמר וכמ"ש ס"ב:
ג סָעִיף א משחשיכה מותר. דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ואי לא שרית ליה אתי לאתויי ד"א בר"ה ועמ"ש סי' של"ד ס"ב די"א דבזמן הזה דליכא ר"ה אסור:
ד סָעִיף ב אם אין עמו. וה"ה אם אינו מאמין לעכו"ם מניחו על חמורו (סה"ת סי' רכ"ו):
ה סָעִיף ב משום מחמר. והא דלא קאמר משום שביתת בהמתו משום דאתא לאשמעי' אפי' אין הבהמה שלו צריך ליזהר בכך וכ"ש אם הבהמה שלו דאיכא תרתי מחמר ושביתת בהמתו (ר"ן וכ"כ הריב"ש):
ו סָעִיף ב מניחו לאחר שעקרה. ואף על גב דהשתא ליכא שביתת בהמתו מ"מ אי איכא עכו"ם יתננה לעכו"ם כיון דאיכא שביתה אם לא יזהר בכך (ר"ן):
ז סָעִיף ב וי"א שצריך ליזהר כו'. וי"א כיון שאינו עושה עקירה והנחה ואלו הוא היה עושה כן פטור אבל אסור בחמורו מותר לכתחלה והרמב"ם סובר היינו שאין אסור משום שביתת בהמתו אבל אם הוא מנהיגה הרי הוא עושה מעש' בידים ואסור (מ"מ פ"ך) ובתו' פסחים דף ס"ו ע"ב משמע כדעת הראשון דשרי: כתב בהגמ"ר הרוכב על סוס מוטב לו לרכוב דאינו עובר אלא משום שבות דהאוכף טפל לגבי הרוכב אבל אם ירד יעבור על שביתת בהמתו ומחמר ולהר"מ נראה דלא ירכוב ויזרוק האוכף דמשום הפסד מועט דאוכף לא נתיר לו לרכוב ע"כ וכ"כ מהרא"י בכתבי' סי' ס"א ואפשר שמוטב לרכוב משום דאיבעיא לן אם יש תחומין למעלה מי' ואם ילך ברגליו יעבור על תחומין וברכיבה נקטינן לקולא דאין תחומין למעלה מי', ומיהו יש לדחות דתוך י"ב מיל קי"ל תחומין דרבנן וא"כ מה לי רכיבה ומה לי תחומין וגרע רכיבה דשמא יש תחומין למעלה מי' ועבר נמי אתחומין וחוץ לי"ב מיל לדעת האומר שהוא דאורייתא א"כ למעלה מי' הוי ספק דאוריית' ואפשר דמוטב הוא לרכוב דכשילך ברגליו יעבור ודאי אדאוריי' (ועסי' ת"ד) ואם הולך בקרון כל שהוא רחב ד' אף על פי שהיא למעלה מי' כארעא סמיכתא (כמ"ש סי' ת"ד) ומוטב לילך ברגליו עכ"ל ב"י, וש"מ דאם האוכף שוה הרבה אפשר דמותר לרכוב, וצ"ע דלא מצינו זה בשום מקום ועסי' של"ד ס"ב, ואם רגליו תלויות למטה מי' פשיטא דאיכא איסור תחומין וכ"מ סוף ביצה ובהגמ"ר ספ"ק דעירובין ולפי מ"ש רש"י בעירובין דף מ"ג בעמוד רחב ד' פשיטא דיש תחומין דהא חזי להילוך והילוך מעליא הוא כי קמבעיא לן כשאין רחב ד' דלא ניחא תשמישתיה או בקפיצה ע"י שם או בספינה שאינה נחה ודמי לקפיצה באויר עכ"ל, וא"כ ברכיבה ובישיבה בקרון דניחא תשמישתיה מה לי למעלה מי' או למטה מי', ובאמת לא הזכירו הפוסקים דבר זה והרב"י חידש זה מדעתו ולפע"ד יש ברכיבה איסור תחומין אפי' למעלה מי' דרכוב כמהלך דמי וראיה מדדחיק בגמ' בעמוד י' או ע"י שם ולא קאמר ברוכב אלא ברכיבה יש תחומין כשהסוס מהלך ה"ל כאלו הוא מהלך ובהכי מתישבא מעשה דאחר שמביא הרב"י והא דלא קאמר בספינה משום דבמים לכ"ע תחומין דרבנן עסי' ת"ד ואם העכו"ם מוליך הקרון עסי' ש"ה ססי"ח: ודע דאם העגלה גבוה י' ורחבה ד' בלא הגלגלים הוה רה"י גמור דאסור להוציא מתוכה ולא להניח בתוכה וא"כ אם חשכה לו על העגלה צריך להוציא חפציו ולהניחם על העגלה קודם שירד ובעגלה ליכא משום שביתת בהמתו כיון שאינו עושה עקירה שהיא נתגלגלת וכמ"ש ס"ב אבל אם היא עומדת ואח"כ עוקרה הוי מלאכ' דאורייתא עמ"ש סי' שמ"ח ואם הוא על הארץ אסור להניח על העגלה שום דבר אלא יתננו לעכו"ם או יניחנו על החמור כמש"ל ואם אין העגל' גבוה י' בעצמה אינה רה"י אף על פי שגבוה י' עם הגלגלים דה"ל מחיצ' שהגדיים בוקעים בה אם גבוה ג"ט מן הארץ (תוס' שבת ריש דף צ"ח וסוף ד' מ"ט) וכרמלית נמי לא הוי דאין כרמלית בכלים כמ"ש רש"י דף ח' וכ"כ התוס' דף ה' כיון דלא קביעי בטל לגבי ר"ה אבל עמוד מקרי קבוע ומקרי כרמלית עסי' שנ"ה ס"ב ואפשר דה"ה עגלה מקרי קבוע מ"מ גם ר"ה שלנו הוי כרמלית ומותר לטלטל מכרמלית לכרמלית ותחת העגלה הוי ר"ה אם העגלה אינה מקורה מלמטה ויש במקום הפתוח ג"ט אבל אם היא מקורה פטור שאינו דומה לדגלי מדבר ואם העגלה בעצמה גבוה ז' ומשהו והיא פחות מג' סמוך לארץ עסי' תק"ב סס"א מ"ש אי אמרינן לבוד בכלים ואם אין העגלה רחבה ד' הוי מקום פטור אפילו גבוה י' ואם היא מלמעלה רחבה ד' אף על פי שלמטה אינה רחבה ד' הוי רה"י (תו' שבת דף ק"א) מיהו בגבוה י' לא מחייב כדאיתא בשבת דף ח' לענין כורת:
ח סָעִיף ו מבע"י מותר. דדוקא כשנותן להם בשבת הוי כמאכיל להם נבילות בידים אבל כשנותן להם מע"ש אף על גב דבעלמא אסור משום הפסד התירו כ"כ המ"מ מדסתם הרמב"ם וכתבו הרמב"ן והרשב"א ושאר מפרשים דאפי' מע"ש צריך לעשות כן ואפשר שגם דעת הרמב"ם כן אלא שנקט ל' הגמ' כמנהגו עכ"ל המ"מ וא"כ צ"ע למה הקיל רמ"א מאחר שדברי הגאונים מפורשים לאיסור ודברי הרמב"ם סתומים:
ט סָעִיף ז פחות פחות מד"א. ועומד לפוש בנתיים (ד"מ בשם טור סי' שמ"ח) דלא כרי"ו שכ' דצריך לישב וצ"ע דהא רי"ו בעצמו כתב דעומד לפוש פטור וכ"כ הרמב"ם פי"ג ותלמוד ערוך הוא פ"ק דשבת אלא שס"ל דבכאן כיון שאינו עומד אלא משום שלא יבא לידי איסור לא ה"ל כעומד לפוש לכן צריך לישב ומיהו בע"א דף ע' פירש"י דבעומד לפוש סגי:
י סָעִיף ח סמוך לחשיכה. אבל מבע"י שרי ומ"מ צ"ע דהא בע"א קאמר המוציא כיס בשבת משמע דאפי' הוציאו בשבת עצמו שרי ואפשר דהתם איירי בשוכח והכא במזיד ועסי' של"ד סי"ז:
יא סָעִיף יא הגיע לחצר. צ"ע דכי קאי פורתא לפני הפתח מעייל מר"ה לרה"י וכמ"ש סי"א וצ"ל דגבי בהמתו לא החמירו כ"כ:
יב סָעִיף ט נוטל כלים. נ"ל דאפי' הם יותר מט"ו סאה שרי משום צער ב"ח משא"כ בעגלה דאסור לפנותה כלל כמ"ש ססי' של"ג:
יג סָעִיף ט לפי שהם מאוסים. אף על גב דמוקצה מחמת מיאוס מותר היינו היכא דחזי לכסויי ביה מנא אבל הני לא חזי לכסות שאם יפלו ישתברו (ר"ן):
יד סָעִיף ט שיכול לשומטן. ולא נאסרו מטעם בסיס לדבר האסור כיון שלא היו עליהן ב"ה (עסי' ש"י ס"ג) ועוד שלא נתנן תחתיהן אלא ע"ד לשמטן (המאור) ועסי' ש"ח סכ"ז וכ"ד הרי"ף והרא"ש שהשמיטו הא דבבולסי' אבל הר"ן כתב דאפי' לבטל כלי מהיכנו לפי שעה אסור והכא שרו משום הפסד מרובה אבל אם הם חתיכות זכוכית רחביות לחלונות דאיכא הפסד מועט בשבירתן אסור להניח כרים תחתיהן משום שמבטלן לשעתן וכ"כ הרמב"ם פכ"א ורי"ו ני"ב ח"י וצ"ע על הרב"י שהשמיטו מאחר שהוא בהדיא בגמרא וא"ת למה כופין הסל לפני האפרוחים כמ"ש סי' ש"ח סל"ט י"ל דשאני אפרוחים עשוים לפרוח משם מיד וליכא ביטול כלי כלל (ב"י סי' ש"י) ואפשר דעת הרי"ף והרא"ש והטור והש"ע כהרמב"ם מדנקטו כלי זכוכית משמע אבל אם אינם כלים לא וכן יש להורות שאין לבטל כלי מהיכנו אפי' לפי שעה אלא במקום הפסד מרובה ועמ"ש סי' רס"ה ולבטל כלי לכל השבת כ' הר"ן אפילו במקום ה"מ אסור אבל המ"מ כ' והוסיף רבינו להתיר הפריקה בנחת מפני ה"מ התירו לטלטל ואפי' ביטול כלי מהיכנו עכ"ל וכ"כ בש"ג בשם ריא"ז בהדיא וכ"ה ברש"י בד"ה והא איכא צער ב"ח ואתי דאורייתא ודחי דרבנן ביטול כלי מהיכנו עכ"ל (ועבח"מ סי' ר"ס) משמע דמותר לבטל כלי מהיכנו במקום ה"מ והא דקפריך והא קמבטל כלי מהיכנו היינו משום שיכול לפורקן בנחת: כללא דמלתא בשילופי זוטרתי שיכול לשמטן דאינו מבטל הכלי אלא לפי שעה עדיף מפריק' בנחת דעכ"פ מטלטלן קצת כמ"ש המ"מ ופריקה בנחת עדיף מביטול כלי לכל השבת כמ"ש המ"מ ואפי' ביטול כלי מהיכנו והכל שרי במקום ה"מ והוי יודע שעכ"פ אסור לסמוך עליה כשפורק דהוי משתמש בב"ח והתו' כתבו כששני שקין מונחין על החמור א' מימין וא' משמאל ומקושרין יחד והקשר מונח על גבו של חמור וא"כ א"א להתיר הקשר אא"כ יגביה השקים ונסמכין שתי השקים בכריסו של החמור וה"ל צדדים ואסור עכ"ל:
טו סָעִיף י מניח ידו עליהם. מפני הרואים ומשום בזיון התפילין שלא יניחם בשדה התירו לו להביא דרך מלבוש לעיר (רש"י):
טז סָעִיף יא דזמנין קאי. ואם עמד לתקן המשאוי פטור (רמב"ם פי"ג וכ"מ מל' רש"י) עמ"ש ס"ז:
יז סָעִיף יב לא בכיסו. דכיון דאינו כבד ל"ל הכירא בריצה:
יח סָעִיף יב דה"ה לכיסו. היינו במקום שאין יכול להוליכה פחות פחות מד"א כגון שמתירא מלסטים וה"ה אם יש עמו חמור ומתירא כשיניחנה ויטלנה כמ"ש בס"ב יגזלוהו הלסטים דשרי לרוץ (סה"ת) ולדידן דאין לנו ר"ה גמורה אפשר דלכ"ע שרי בכל ענין ש"ג:
יט סָעִיף יב יכול לילך עמו. כיון שהוא בידו יכול להניחו בכל מקום שירצה כמ"ש סי' ש"ח ס"ג, וצ"ע בשבת דף ל"ה אי' שהצריכו להמתין לקבל שבת עד שיצניע התוקע השופר וי"ל דעכ"פ עדיף שלא יבוא לידי כך:
כ סָעִיף יב ואם הוא בשוק. או במקום שאין עירוב (שם) ונ"ל דאם מתירא דהעכו"ם יקחוהו בשוק רשאי לרוץ כמש"ל:
כא סָעִיף יג אסור ליטלו. ואסור לו' לעכו"ם ליטלו כמ"ש סס"א:
א סָעִיף א נותן כיסו לנכרי. משום דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ואי לא שרית לי' אתא לאתויי ד' אמות בר ה"ר והיינו דוקא בממונו כיון שע"י טורח הוא משתכר חייס עליה:
ב סָעִיף ב משום מחמר. פי' מנהיג חמור טעונה וחייב אי עביד עקירה והנחה:
ג סָעִיף ב ואפי' הוא תוך התחום. פי' ואז אין איסור בהולך ברגליו אלא דוקא אה רוכב אפ"ה יכול לרכוב מחמת סכנה:
ד סָעִיף ז יטלטלנו פחות פחות מד"א. דבר פשוט שזה אין מועיל אלא טלטול בר"ה או כרמלית שהאיסור הוא משום טלטול ד"א ע"כ מהני זה אבל מרה"י לכרמלית וכ"ש לרה"ר דהאיסור משום הוצאה מרשות לרשות דאסור אפי' בחצי אמה לא מועיל זה וכ"כ רש"ל בתשו' סי' נ"א ע"כ לא יפה עושים אותן שמשאין תינוק לימול בפחות פחות מד"א דמ"מ יש איסור מה שמוציאין מרה"י לרחוב שהוא כרמלית אלא יוציאנו ע"י עכו"ם מרשות לרשות ואח"כ יטלטלנו בפחות מד"א. וכתב ב"י בשם הר"ר ירוח' בהיתר פחות מד"א צריך לישב בכל פחות מד"א שאל"כ אע"פ שעומד חייב דהליכה אחת היא ואפי' בכרמלית חייב מלקות מדרבנן עכ"ל. ונראה דזהו אם אחד נושא לבד אז צריך לישב אבל אם א' נותן לחבירו בפחות מד"א א"צ לישב שום א' דבכל אחד הוי מעשה חדש כנ"ל:
ה סָעִיף י מניח ידו עליהם. שלא יראום והתירו לו להכניסם לעיר דרך מלבוש משום בזיון:
ו סָעִיף יב אסור להביאו לביתו. איני יודע למה כתב זה כיון שכבר הביא בעל הש"ע סמוך לזה דה"ה בכיסו יש היתרא דלעיל. ומדברי האגודה מרי' דהא דינא אין ראיה דודאי הוא ס"ל כדיעה הראשונה דלא התירו אלא בחבילה ולא בכיסו. כיון דמילי דרבנן נינהו הסומך להקל לא הפסיד כנ"ל:
א סָעִיף א חמורו. ואם החמור של עכו"ם יניחנו עליו דאין מצווה על שביתתו ואם שכרו מהעכו"ם י"א דמצווה כמ"ש סי' רמ"ו ס"ג ודווקא כששכר החמור אבל אם שכר העכו"ם שיוליכנו למקום פלוני אם כן לא שכר החמור דהרי העכו"ם חייב במזונות ובאחריות החמור ולא שכר דוקא חמור זה מן העכו"ם א"כ פשיטא דאינו מצווה על שביתתו. מ"א:
ב סָעִיף א לעכו"ם. ואם הוא משא כבד נ"ל דיתן החמור לעכו"ם או יפקירנו כמ"ש סי' רמ"ו ובלבד שלא יהא מחמר וכמ"ש ס"ב. מ"א:
ג סָעִיף ב עכו"ם. וה"ה אם אינו מאמין לעכו"ם מניחו על חמורו. סה"ת:
ד סָעִיף ב מחמר. פי' המנהיג חמור טעונה מחייב אי עביד עקירה והנחה והא דלא קאמר משום שביתת בהמתו משום דאתא לאשמועינן אפי' אין הבהמה שלו צריך ליזהר בכך וכ"ש אם הבהמה שלו דאיכא תרתי מחמר ושביתת בהמתו. ר"ן וריב"ש:
ה סָעִיף ו מבע"י מותר. המ"א הניח דבר זה בצ"ע:
ו סָעִיף ז מד"א. כתב הט"ז דבר פשוט שזה אין מועיל אלא טלטול בר"ה או כרמלית שהאיסור הוא משום טלטול ד"א ע"כ מהני זה אבל מרה"י לכרמלית וכ"ש לרה"ר דהאיסור הוא משום הוצאה מרשות לרשות דאסור אפי' בחצי אמה לא מועיל זה וכ"כ רש"ל בתשוב' סי' נ"א ע"כ לא יפה עושים אותן שנושאין תינוק למול בפחות פחות מד"א דמ"מ יש איסור מה שמוציאין מרה"י לרחוב שהוא כרמלית אלא יוציאנו ע"י עכו"ם מרשות לרשות ואחר כך יטלטלנו בפחות מד"א. וכתב ב"י בשם רי"ו בהיתר פחות מד"א צריך לישב בכל פחות מד"א שאל"כ אע"פ שעומד חייב ונראה דזהו אם אחד נושא לבד אז צריך לישב אבל אם אחד נותן לחבירו בפחות מד"א א"צ לישב שום אחד דבכל אחד הוא מעשה חדש עכ"ל ט"ז ועיין בתשובת עבודת הגרשוני סימן ק"ד דמתיר שם לעני העומד בחוץ בכרמלית ובעל הבית פושט ידו לחוץ ויטול העני ממנו ע"ש א"כ לפ"ז ה"נ מועיל הושטה שתקח אשה אחרת מידה ומנהג ישראל תורה שאין עושין זה ע"י עכו"ם רק לעשות ע"י הושטה מרה"י לכרמלית ועיין יד אהרן סי' שמ"ז שחולק על עבודת הגרשוני וכתב דבר קשה להתיר דהרי מצינו בכמה דברים שאסרו גזירה לגזירה דאמרינן כולה חדא גזירה הוא ע"ש וכ"כ המ"א סי' שמ"ח ס"ק ד' ועיין בט"ז סי' שמ"ט ס"ק א' ובמ"א סימן של"א ס"ק ה':
ז סָעִיף ט מהיכנו. ואין לבטל כלי מהיכנו אפי' לפי שעה רק בהפסד מרובה ולבטל כלי לכל השבת בה"מ יש פלוגתא בין הפוסקים עיין מ"א:
ח סָעִיף יא קאי. ואם עמד לתקן המשא פטור. רמב"ם:
ט סָעִיף יב לכיסו. היינו במקום שאין יכול להוליכה פחות פחות מד"א כגון שמתירא מלסטים. ולדידן דאין לנו ר"ה גמורה אפשר דלכ"ע שרי בכל ענין. ש"ג מ"א:
י סָעִיף יב לשומרו. ואם מתירא דהעכו"ם יקחהו בשוק רשאי לרוץ כמש"ל מ"א. ועיין בשבות יעקב ח"ב סי' ד':
יא סָעִיף יג ליטלו. ואסור לומר לעכו"ם ליטלו כמ"ש סס"א. כתב הבאר היטב אשר לפני ונ"ל דמותר לומר לעכו"ם לשומרו ע"ש ולדידי צ"ע הוא. (ובספר אליהו רבה התיר לומר לכותי ליטלו כיון דעדיין לא זכה בו ישראל והרמב"ם התיר לגמרי ע"ש):
א סָעִיף א (ס"ק א) חמורו כו'. כמ"ש סי' רמ"ו סעיף קטן ח' בשם הג"א דשכירות קניא לחומרא. א"כ פשיטא דא"מ על שביתתו. והקש' בספר א"ר דמ"מ מצווה על איסור מחמר דנוהג אפי' אין הבהמה שלו. וכמ"ש מג"א ס"ק ה' א"כ טפי עדיף ליתן לגוי מלהניח על החמור. וכמ"ש מג"א ס"ק ו' דהא משום איסור מחמר גם צריך ליתן עליה כשהיא מהלכת. א"כ א"ל שמא לא יזהר בכך ותי' בספר ת"ש דוקא היכא דאיכא שביתת בהמתו שם עדיף ליתן לגוי מליתן על החמור מחשש שמא לא יזהר ליתן עליה כשהיא מהלכת כיון דליכא כ"א חד חשש אבל היכא דליכא כ"א משום מחמר אף דאיכא גוי מותר ליתן על החמור ולא יחמר הישראל אחרי' דלתרי חששי לא חיישי' שמא יחמר אחרי' ושמא לא יזהר:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) כיסוי כו' נ"ל דיתן החמור לגוי כו' הקשה בספר ת"ש כיון דהיא משא כבד דאין הגוי יוכל לשאת ה"ל כאין עמו גוי ומותר ליתן על החמור ותי' דכה"ג דנותנו לגוי או מפקירו אין צריך לתת עליה כשהיא מהלכת כו'. ולא יחמר ישראל אחריה כיון דהיא משא כבד טריחא מילתא טובא ליתן עליה וליטלה ממנו כל עת וע"ש מ"ש עוד:
ג סָעִיף א (ס"ק ג) משחשיכה כו' דבזמן הזה ליכא רשות הרבים כדלקמן סי' ש"ג סעיף י"ח דקיי"ל כי"א שבסי' שמ"ה סעיף ז' דלא מיקרי ר"ה אלא היכא דששים רבוא בוקעים בו דומיא דישראל במדבר: אסור דשם כ' הטור בשם בעה"ת שמותר לטלטל מעות אע"פ שמוקצין ולהצניען בביתו מפני הלסטים משום פסידא כ"ה דשרינן הכא משום פסידא והטור חלק עליו דוק' הכא התירו לו שבות משום דאדם בהול על ממונו ואי לא שרית ליה אתי למיעבד איסור תורה שיוליכו הוא בעצמו בר"ה דהיינו בזמן הש"ס שהיה להם ר"ה גמור מה שאין כן לדידן דל"ל ר"ה כנ"ל לא הותר לו שבות דטלטול מוקצה. דאפי' לא נתיר לו הטלטול ויוציאנו לרשות הרבים ג"כ לא יעשה איסור תורה ומה לי האי איסור דרבנן דטלטול מוקצה או איסור הוצאה לרשות הרבים דידן וסבירא ליה למג"א דה"ה הכא לדעת הטור אין מתירים לו מה"ט לדידן ואע"ג דיש לחלק דהכא עדיף להתיר לו ליתן לגוי דאי יעשה הוא בעצמו יעש' שבות אחד מה שאין כן כשנותנו לגוי והגוי מעבירו בר"ה ה"ל שבות דשבות מ"מ סבירא ליה למ"א כיון דעכ"פ ל"ל שיעשה איסור תורה משום חשש שיעשה איסור דרבנן יותר חמיר לא חיישינן דאל"כ גם לקמן סי' של"ד ג"כ יש לחוש שיוציאנו לרשות הרבים ויעשה ב' אסורי דרבנן טלטול מוקצה וגם הוצאה לרשות הרבים דידן אפ"ה לא התרנו לו לטלטל מוקצה גרידא ול"ח לאיסור חמור ממנו:
ד סָעִיף ב (ס"ק ו) מניחו כו' בש"ע כ' מניח לאחר שעקרה כו' ואם כן ליכא עקירה אבל הנטילה ממנה כ' בש"ע כשהיא עומדת ולא כ' שיטול ממנה כשתרצה לעמוד כדי שלא תעש' גם הנחה משום דסבירא ליה כיון דאין הבהמ' עוש' רק חצי מלאכ' דכה"ג באדם פטור אבל אסור בבהמ' מותר לכתחל' וכ"כ רשב"א בחדושיו ומהרש"א שם אבל דעת הרמב"ם אינו כן אלא בעינן שיטול ממנה כשתרצ' לעמוד שלא תעש' הנחה ובלבוש הוסיף להחמיר גם בעקירה דבעינן שתעקור שני רגליה ועיין באחרוני':
ה סָעִיף ב (ס"ק ז) וי"א כו' ובתוס' פסחים כו' דאיתא התם ער"פ שחל בשבת ושכח להביא לעזרה סכין לשחוט פסחו ובירושלים הי' הטלטול אסור למחר מי שפסחו טלה תוחב לו בצמרו ומי שפסחו גדי תוחב לו בין קרניו ופריך הש"ס והלא מחמר ומשני מחמר כלאחר יד (פרש"י שאין דרך טלה וגדי לשאת משאוי) וכתבו התוס' המ"ל כשהוא מהלך מניחה עליה כו' דכה"ג שרי בר"פ מי שהחשיך עכ"ד והקש' בספר א"ר ובס' חמד משה מאי ראיה יש משם הלא התוס' ברור מלולם כה"ג דשרי בר"פ מי שהחשיך המ"ל הכא א"כ לדעת הרמב"ם מיירי בר"פ מי שהחשיך באין מנהיגה בקול כן יעש' גם בפסח ולענ"ד לק"מ דהא אין הבהמ' בת דעת לילך אל מקום ששמה רוח הבעלים. ופעמים עומדת ולא תזוז ממקומה עד יכריחנה בעליה ע"י קולו או הכאה וכדומה. וא"כ בשלמא הכא לרמב"ם לא הותר לו להנהיגה בקול ואם לא תרצה הבהמ' ללכת מה בכך אעפ"כ לא רצו חכמים להתיר יותר מה שאין כן בפסח אם הבהמ' תעמוד תחתיה ולא תלך לעזרה איך יעשה זה פסחו וע"כ ירים קול שאגה להכריחה על ידי זה ולדעת הרמב"ם זה אסור וא"כ ודאי עדיפא משני דהוי כלאחר יד אע"כ התוס' חולקים בזה על הרמב"ם: כתב בהגמ"ר כו' דאינו עובר אלא משום שבות דהיינו אין רוכבים על גבי בהמה. אבל משום שביתת בהמתו לא עבר דהחי נושא את עצמו ולכן גם בנשיאת אוכף ליכא משום שביתת בהמתו דהאוכף בטל לגבי רוכב כדאיתא בשבת דף צ"ג ע"ב במשנה: ולהר"מ נראה כו' ויזרוק כו'. וא"כ מוטב לילך ברגליו דלא עביד איסור כלל כיון דאין הבהמ' נושאת משא ליכא לא משום שביתת בהמתו ולא משום מחמר מה שאין כן כשירכוב יעבור על שבות דאין רוכבין כו': ואפשר שמוטב לרכוב כו' הם דברי הרב ב"י שהוסיף על דברי הגמ"ר דמיירי תוך התחום והרב ב"י חידש קולא ביוצא לתחום: משום דאיבעי' לן בעירובין דף מ"ג ע"א: ברכיבה נקטינן לקולא. ר"ל דבמקום ישיבתו ע"ג בהמ' הוא למעל' מיו"ד: ומיהו כו' וחוץ לי"ב מיל כו' היינו לדעת הרמב"ם דסבירא ליה לקמן סי ת"ד דהוי דאוריית': וחוץ לי"ב מיל אפשר דמוטב כו' כצ"ל. וכ"ה בב"י דתוך י"ב מיל דתחומין דרבנן ולכן נקטי לקולא דאין תחומין למעל' מעשרה דספק דרבנן לקולא אך מה לי רכיבה ומה לי תחומין אם ילך דאכתי לא עביד כ"א איסור דרבנן אדרבא גרע רכיבה כו' כנ"ל לכן עדיף שילך אבל חוץ לי"ב מיל א"א דהוי דאוריית' וא"כ אם ילך יעש' איסור תור' אע"ג גם אם ירכב לא ינצל מאיסור תחומין אע"ג דהוא למעל' מי' מ"מ בדאורייתא נקטינן האבעי' לחומרא וכהכלל ספק דאורייתא לחומרא (ואפילו להפוסקים ספק תורה דאזלינן לחומרא אינו אלא מדרבנן עכ"פ אסור) מ"מ אפשר אעפ"כ מוטב לרכוב. דאם ילך יעש' ודאי איסור תור' משא"כ כשירכב ליכא רק ספק תור'. ואעפ"כ כ"כ דרך אפשר ולא החליט ההיתר. די"ל מ"מ כשרוכב איכא תרתי ספק איסור תור' ובודאי איסור דרבנן דהיינו רכיב' וכשילך ליכא רק איסור תור' אפשר דשקולים לכן כ' לשון אפשר: ואם הולך כו' כארעא סמיכתא. ור"ל וניחא תשמישתי' ובודאי יש תחומין אפי' למעל' מעשרה. ולכן מוטב לילך ברגליו ולא לישב בקרון: וש"מ דאם האוכף כו' עתה חוזר המ"א על דעת הר"מ שהובא בהגמ"ר דסבירא ליה תוך התחום מוטב לילך מלרכוב וישלך האוכף. כיון דליכא רק הפסד מועט. ומזה דייק המג"א דאם האוכף שוה הרב' מותר. ועז"כ וצ"ע דלא מצינו שהתירו חז"ל בשום מקום משום הפסד איסור רכיבה ובסי' של"ד התירו לטלטל מוקצה במקום פסידא דוקא במקום שיש לחוש אם לא נתיר לו יעשה איסור תור': ואם רגליו כו' עכשיו חוזר על דברי הרב ב"י שרצ' להקל כשהולך חוץ לתחום משום דברכיבה ליכא משום תחומין דאין תחומין למעל' מי' ועז"כ מג"א דלא אזלינן בתר מקום ישיבתו. ואם רגליו תלויות תוך י' יש איסור תחומין: וכ"מ סוף ביצה דתנן אין רוכבים על גבי בהמה בי"ט אמרינן מ"ט גזירה שמא יצא חוץ לתחום דברכיבה קשה לשער שיעור התחום ופריך ש"מ דתחומין דאורייתא דאי דרבנן למה גזרו שמא יצא חוץ לתחום הוי כעין גזירה לגזירה אלא גזירה שמא יחתוך זמורה להנהיג הבהמה. ומשמע דא"א תחומין דאוריית' ניחא דגזרינן שמא יצא חוץ לתחום. מ"מ הא רוכב למעל' מעשרה וה"ל למימר ש"מ תחומין דאוריית' וש"מ יש תחומין למעלה מיו"ד. ונראה למג"א דוחק לפרש מה שאמר תחומין דאוריית' וא"כ האיסור משום שביתת בהמתו שהולכת ח"ל כמ"ש מג"א סי' רמ"ו לפרש דברי הירושלמי חדא דאין הלשון משמע כן וגם אכתי תקשי למ"ד אין אדם מצווה על שביתת בהמתו בי"ט כדלעיל סי' רמ"ו. דהא משנה דאין רוכבין מתניא גבי יום טוב: ולפמ"ש רש"י כו' נלע"ד דעכשיו בא לו' אפי' אין רגליו תלויות למטה מ"מ ברכיבה יש תחומין למעלה מעשרה דהא מרש"י נראה דקילת למעלה מי' הואיל ולא ניחא תשמישתיה להילוך (ובאמת גם מדברי הש"ס נראה כן) א"כ ברכיבה והילוך דניח' תשמישתי' יש תחומין וכמו שסיים אם כן ברכיבה ובישיבה בקרון כו' וכבר כתבתי בע"ה לעיל סי' רמ"ו ס"ק י"ב ליישב קושיית א"ר מה שהקש' מפה ע"ש: ולפע"ד יש ברכיבה. רצה לו' עוד מטעם אחר יש תחומין ברכיבה. מדדחיק בגמ' כו'. וכ' ע"ז בספר ת"ש וז"ל לכאורה דבריו תמוהים דהא באמת קאמר הש"ס לישנא אחרינא ע"י ספינה ע"ש שדחק א"ע ולענ"ד הדברים פשוטים. דז"ל הגמ' בעי ר"ח יש תחומין למעל' מעשרה כו' כי תבעי לך בעמוד גבוה יו"ד ואינו רחב ארבע (פי' רש"י שראשה א' חוץ התחום. וראש השני יוצא חוץ לתחום אי רשאי לעלות עליו בראש אחד ויצא לראש השני) א"נ דקאזיל בקפיצה (פי' רש"י ע"י שם) לישנא אחרינא בספינה. ודייק מ"א למה נקט לישנא קמא למנקט ע"י עמוד או ע"י שם שהם דברים רחוקים ולא נקט גם בלישנא קמא ספינה דהוא ענין השכיח אע"כ דאין זה דיוק וחדא מנייהו נקט וא"כ גם בדיוק ראשון שמדייק מ"א דברכיבה יש תחומין דרוכב כמהלך מדלא קאמר נ"מ ברוכב השתא חזינן דאין זה דיוק. ובלא"ה ה"מ לאשכוחי גוונא אחרינא לזה השיב מ"א דאין זה קושיא מה דלא אמר לישנא קמא ע"י ספינה. דבמים לכ"ע אפי' חוץ לי"ב מיל תחומין דרבנן לפי שאינו דומה לדגלי מדבר וכדלקמן סי' ת"ד ורצה לישנא קמא למנקט האיבעי' בדבר הנוגע לאיסו' תורה: ובהכי מתיישבת מעשה דאחר כו' דהרב"י הביא בשם המרדכי שהביא ראיה דגם ברוכב יש תחומין מעובדא שהובא בש"ס שר"מ הלך אחר אחר שהי' רוכב על הסוס בשבת ואמר אחר לר"מ שערתי בטלפי הסוס שרוכב עליו שכאן הגיע תחום שבת וחזור לאחוריך. א"ל ר"מ לאחר ואת מה תהא עליך והבין המרדכי דשאלת ר"מ הית' מה תהי' עליך מאיסור תחומין שאתה רוכב חוץ לתחום א"כ מוכח דגם ברכיבה יש איסור תחומין אבל המרדכי לא נתן טעם לדבר למה יש ברוכב תחומין. ולדברי מ"א מובן הטעם דכמהלך דמי. או מצד יתר טעמים לאיסור שכתב מ"א: ודע כו' שהיא נתגלגלת כו'. ר"ל שנותן עליה בעוד שהעגלה מתגלגלת והולכת כמו בבהמה שצריך ליתן עליה בעוד שמהלכת כמבואר בש"ע: עמ"ש סי' שמ"ח ראיה לדבריו פה שכ' וז"ל ואם משך החפץ מתחלת ד"א לסוף ד"א חייב שהמגלגל עוקר הוא עכ"ל שם: אבל עמוד כו'. ר"ל דהא עמוד רחב ד' ואינו גבוה יו"ד בר"ה מקרי כרמלית ולא אמרינן דהוי בטל לגבי ר"ה ולזה כ' דעמוד קבוע ולא בטל. וא"כ אפשר כו' חוזר מדבריו הראשונים דאין על העגל' דין כרמלית דאין כרמלית בכלים אבל לטעם שכתבו התוספות דמהאי טעמא אין כרמלית בכלים משום דלא קבוע א"כ עגלה אפשר דקבוע והוי כרמלית: ומותר לטלטל כו' א"כ מותר לטלטל מן העגל' הנקראת כרמלית לחוץ לר"ה שלנו: ותחת העגלה הוי ר"ה. ר"ל דבמקום שיש ר"ה גמור ולא ר"ה דידן. דהא מג"א מיירי מענין חיוב ופטור ורשות הרבים שלנו אין בו מקום חיוב: ויש במקום הפתוח ג"ט דאל"כ אמרי' לבוד והוי ר"ה מקור': אבל אם היא מקורה פטור שבת דף ה' ע"א: ואם העגלה בעצמה כו' א"א לבוד בכלים ודעת רמב"ן שם דלא אמרי' לבוד בכלים לשוויא רשות: ודע דאפי' א"א לבוד ע"כ מיירי בעגלה שאינו מקורה: אבל אם היא מקורה לא אמרי' לבוד דלא אמרי' לבוד אלא במחיצות. ולכן כתבו רש"י ותוס' בשבת דף ח' ע"א בכוורת דלא אמרי' גביה לבוד אלא אם כפה הכוורת על פיה למטה. אבל כשהיא עומדת כדרכה ושוליה למט' לא אמרי' לבוד ע"ש: ואם הוא מלמעלה רחבה ד' אע"פ שלמט' כו' כ"ה דעת רש"י ורמב"ם אבל דעת התוס' שם דמ"מ עד גובה ג' טפחים צ"ל בעוביו ג"ט דאל"כ גדיים מבטלים מחיצה: מיהו בגבוה י' לא מחייב כדאית' בשבת דף ח' לענין כוורת. דבריו סתומים פה יותר מבשאר מקומות ובס' ת"ש כתב וז"ל ר"ל אם העגלה רחבה ד' טפחים דאז אף אם היה עומדת ואח"כ עוקרת לא מיחייב על העגלה לחוד אם אין חפצים עליה כיון דהעגלה הוי רשות ממש ועל רשות אינו חייב במעבי' ד"א ברה"ר כמבואר בסוגי' דכוורת עכ"ל. וקשה להעמיס זה בכוונת מ"א דהא עד עתה לא דיבר כלל שיחייב או יפטר על העגל' עצמה כ"א מן טלטול חפצים ואיך יסתם כ"כ גם גוף הדין קשה בעיני דרש"י כתב שם הטעם דלא זרקו במשכן רשויות זה לזה אלא כלים.(מלבד דריש פרק הזורק אין המסקנא כן דהא לא הוי שואלים זה מזה אלא כל ד"א בר"ה הלכתא גמירי ע"ש. אבל לענין מעביר רשויות הא היו מעבירים הלוים העגלות ואותן עגלות היה רה"י כמבואר בש"ס) לכן נ"ל לענ"ד בכוונת מ"א דקאי אדלעיל דאין העגלה גבוה מן הארץ ג"ט שכתב אם אין העגלה גבוה כ"א ז' ומשהו תליא במחלוקת א"א לבוד בכלים. וע"ז כתב באם העגלה עצמ' גבוה י' ואינו גבוה מן הארץ ג' טפחים אז אמרינן לבוד ולפ"ז אע"ג שכתב לעיל דתחת העגלה ר"ה. ואם הוציא מן העגלה לתחת העגלה חייב. מכל מקום כה"ג דליכא ג"ט מן העגלה לארץ אמרינן לבוד. וגם מה שתחת העגלה הוי רה"י ואם כן אם הוציא מהעגלה לתחת העגלה פטור דהוציא מרה"י לרשות היחיד אלא דסד"א ניהו דגבוה יו"ד מ"מ בכלל לבוד בכלים הוא ותליא במחלוקת הפוסקים א"א לבוד. עז"כ מ"א וכדאיתא כו' לענין כוורת. ר"ל דשם מוכח דכה"ג לכ"ע אמרינן לבוד בכלים דהא הרמב"ן דהרחיק מאד ענין לבוד בכלים אפ"ה כתב אין לבוד בכלים לשוויא רשות עכ"ל אבל אם הוא כבר רשות מודה דאמרינן לבוד:
ו סָעִיף ו (ס"ק ח) מבע"י מותר דדוקא כו' וזהו דעת הרמב"ם. אבל דעת רשב"א דאפילו נותן להם מבע"י צריך לומר כשהם מהלכים דלא גרעי מחמור. אבל הרמב"ם סבירא ליה דגרעי לענין זה מחמור משום דחמור מצווה על שביתתו מה שא"כ קטן ואינך אינו מצווה על שביתתן אלא דבשבת אסור דהוי כמאכילן איסור בידים וזה לכ"ע אסור דאפי' למ"ד קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווים להפרישו מ"מ להאכילו נבלות בידים אסור. מדסתם הרמב"ם ולא התנה ואמר דוקא כשנותן להם כשהם מהלכים אע"כ ס"ל דבכל ענין שרי ומיירי שנותן עליהם מבע"י. ואע"ג שעדיין סתם ולא ביאר דמיירי דוקא מבע"י כתב בספר ת"ש דחשבי' הרמב"ם למלתא דפשיטא דבשבת אסור דהוי כמאכיל בידים וא"צ לבארו: וכתב הרמב"ן והרשב"א דאפילו מע"ש כו'. ודעת המחבר ע"כ כרשב"א ומ"ש המחבר י"א כשנותנו לא' כו' מיירי מבע"י ושפיר שייך לשון י"א. דהא הרמב"ן חולק דאי ס"ד דמיירי בשבת וס"ל כהרמב"ם א"כ למה כתב לשון י"א דהא בשבת אין חולק וכ"ע ס"ל דצ"ל כשהיא מהלכת. ורמ"א ע"כ פסק כהרמב"ם. והקשה בספר ת"ש דה"ל לרמ"א לכתוב בלשון י"א ולענ"ד אין קושיא דידוע דכן דרכו של רמ"א במקום דאין מבואר להדיא בדברי המחבר דלא כרמ"א אע"ג שבאמת הרב"י חולק מ"מ אינו כותב בלשון י"א:
ז סָעִיף ז (ס"ק ט) פחות כו' ומיהו בע"ז דף ע' אהא דאמרי' המוציא כיס בשבת מוליכה פחות פחות מד' אמות וכתב הט"ז דזה דוקא באדם א' צריך להעמיד בנתיים אבל כשהם שני ב"א וכ"א נושא פחות מד"א ונתנו לחברו אח"כ כשהוליכו חברו שוב פחות מד"א נותנו שוב לראשון ומוליכו פחות מד' אמות וחוזר חלילה א"צ לעמוד. עוד כתב שטועים העולם שמוליכין תינוק למול במקום שאסור לטלטל כהאי גוונא פחות פחות מד"א דמ"מ לא הועילו כלום דהא מוציאים הקטן מרה"י לר"ה ושוב כשמכניסים לבה"כ מכניסו מר"ה לרה"י ולכן צריך להיות ההוצאה מן הבית וההכנסה לבה"כ על ידי גוי ושאר דרך ישאוהו ישראלים פחות פחות מד' אמות:
ח סָעִיף ח (ס"ק י) סמוך כו' אבל מבע"י שרי. ר"ל כל שאינו סמוך לחשכה ואינו צריך להיות דוקא בתחלת היום: בשוכח ר"ל כאן מיירי שהי' יודע תחלה והזיד ואח"כ שכח ושם מיירי שהי' שכוח אצלו מעיקרא מיד כשיצא:
ט סָעִיף ט (ס"ק יב) נוטל כו' יותר מט"ו סאין כו' דאסור לפנותה כלל כו' דבסי' של"ג מבואר דלצורך בה"מ או אורחים שרי לפנות אוצר שאינו מוקצה שיעור ט"ו סאין אבל שלא לצורך הנ"ל אפי' הובא יין על העגלה וצריך ליין לשבת אסור להוריד החביות מעגלה אלא ימשך היין מן החביות על העגלה. והכא אפי' יותר מט"ו סאין מותר מפני צער ב"ח:
י סָעִיף ט (ס"ק י"ג) לפי כו' שאם יפלו ישתברו לכן אין דרך לכסות עמהם כלי פן יפלו וישתברו:
יא סָעִיף ט (ס"ק יד) שיכול כו' עליהן ב"ה. ועיין במ"א לעיל סי' רס"ה ס"ק ב': ועוד שלא כו' ע"ד לשמטן ר"ל אפי' הי' עליו ב"ה מ"מ כיון שהי' דעתו ליטלו בשבת דין שוכח י"ל ולא נעשה בסיס והוא כדעת התוס' בסי' שע"ט ע"ש. שהשמיטו הא דבולסי היינו חתיכת זכוכית רחבות לחלונות שהביא מ"א אח"ז וכבר העתקתי הסוגיא לעיל סי' רס"ה ס"ק ב' ד"ה ותלמוד ערוך ע"ש ומדלא חלקו ואסרו בבולסי משמע דס"ל אפי' בבולסי דליכא רק הפסד מועט שרי לבטל כלי מהיכנו למקצת שבת ומ"מ צ"ב לדעתם סוגית הש"ס דהא הש"ס בפי' מחלק בין בולסי דהוי הפסד מועט ובין שאר כלי זכוכית דהוי ה"מ: וצ"ע על הרב ב"י שהשמיטו כו' דאף ע"ג שכן דרכו של הרב"י לסמוך על ג' עמודי הוראה דהיינו הרי"ף ורא"ש ורמב"ם ובמקום שחולקים הולך אחר הרוב וכאן הא הרי"ף ורא"ש חולקים על הרמב"ם והשמיטו הא דבולסי כנ"ל אלא כיון שהר"ן ורי"ו גם הם מסכימים להרמב"ם והעיקר כיון דפשטיה דגמ' משמע כהרמב"ם ה"ל להחמיר כהרמב"ם. וכן יש להורות כו' עיין לעיל סי' רס"ה במ"א סק"ב ובמ"ש שם בע"ה: ולבטל כלי מהיכנו לכל השבת. כתב הר"ן כו' וכן מוכח בגמ' דהא הוצרך לאוקמי הא דאמר ר"ה היתה בהמתו טעונה כלי זכוכית דאיכא הפסד מרובה בשבירתן מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ומתיר השקין והכלים נופלים על הכרים וכסתות ופריך והא מבטל הכלים מהיכנו. ומשני במשאות קטנות דיכול לשמטן כמ"ש לעיל סי' רס"ה. אבל משאות גדולות דא"א לשמטן מצד כובדן והוי ביטול כ"מ לכל השבת אע"ג דהוי ה"מ אסור: אבל המ"מ כ' והוסיף רבינו כו' שהביא המ"מ תחלה דברי הרשב"א דס"ל כהר"ן דאפילו לבטל כ"מ למקצת שבת אסור אם לא בהפסד מרובה וכן דעת הרמב"ם כמ"ש מ"א לעיל ועז"כ המ"מ והוסיף רבינו על דברי רשב"א להתיר הפריקה בנחת מפני ה"מ התירו לטלטל ר"ל דגם ע"י פריק' בנחת איכא טלטול קצת וכמ"ש מ"א אח"ז. אפ"ה הותר משום צער ב"ח והיינו היכא דא"א אלא א"כ מבטל כ"מ לכל השבת הותר לפורקו בנחת וכאשר יתבאר: ואפי' ביטל כ"מ ר"ל לכל השבת אפ"ה מותר היינו בא"א לפורקן בנחת. וכ' הלח"מ דהרמב"ם כ' ג"כ כמו שהוא הל' בש"ע וכ' תחלה פורקן בנחת היינו דין ראשון שכ' המ"מ. ומדסיים ולא יניחם על הבהמה משום צער ב"ח דהוא שפת יתר אלא בא לאשמועי' דעכ"פ לא יניחם על הבהמה משום צער ב"ח: ר"ל אפי' א"א לפורקן בנחת ואיכא ביטול כ"מ לכל השבת מ"מ משום צער ב"ח מותר: וכ"מ ברש"י כו' דאי' דף קנ"ד ע"ב חמורו של ר"ג היתה טעונה דבש והדביש ואינו ראוי כ"א לרפואה והוי מוקצה ולא פרקה עד מוצאי שבת ופריך ויתיר החבלים ויפלו השקין. ומשני דהיה ה"מ דיתבקעו הנודות שבהן הדבש. ופריך ויביא כרים ויניח תחתיהן ומשני א"כ מטנפי הכרים מן הנודות ודבש וא"א שוב להשתמש באותן כרי' כל השבת דמאיסי והוי ביטול כ"מ לכל השבת ופריך והאיכא צב"ח ומשני קסבר צב"ח דרבנן עכ"ל הגמ'. והיה אפשר לפרש קושיות הש"ס והא איכא צער ב"ח וכדי להסיר הצב"ח ה"ל להתיר החבלי' ויפלו הנודות אע"ג שיתבקעו יהיה ה"מ. מ"מ משום ה"מ לא נתיר איסור צער ב"ח דאורייתא ומשני דס"ל צער ב"ח דרבנן ומשום ה"מ הותר איסור דרבנן וכן פי' הרשב"א בחדושיו ולפ"ז אין ראיה למ"א אבל רש"י שכ' והאיכא צער בע"ח וכו' ודחי ביטול כ"מ שהוא דרבנן משמע דמפ' קושית הש"ס דכדי להציל מצער ב"ח היה ראוי להתיר החבלים ויפלו הנודות: וכדי שלא ישתברו ויהיה הפסד מרובה יניח כרים תחתיהם: ואע"ג דהוי ביטול כ"מ לכל השבת מ"מ הותר משום ה"מ הרי מוכח כמ"ש המ"מ: והא דקפריך והא מבטל כו' על רב הונא דאמר היתה בהמתו טעונה כלי זכוכית וכמ"ש הסוגיא לעיל סי' רס"ה סק"ב. ומאי קושיא ניהו דס"ד במשאות גדולות והוי ביטול כ"מ לכל השבת מ"מ במקום הפ"מ מותר ועבח"מ סי' רע"ב כנ"ל דקי"ל צער ב"ח דאורייתא: כללא כו' בשליפי זוטרא כו' עדיף מפריקה בנחת כו' דהא קושיי' הש"ס היתה והא קמבטל כ"מ ומשום ה"מ ה"ל לפורקן בנחת כמ"ש מ"א וכדמשני ע"ז בשליפי זוטרא היינו משאות קטנות ומה"ט אינו פורקן בנחת ע"כ זה עדיף מפריקה בנחת: ופריקה בנחת עדיף כו' כמ"ש המ"מ ואפי' כו' ר"ל תחלה כ' המ"מ שהותר הפריקה בנחת משום הפ"מ ואח"ז כ' ואפי' ביטול כ"מ כו' ע"כ פריקה בנחת יותר מסתבר להתיר לכן כתב דל"מ דהותר פריק' בנחת אלא אפי' ביטול כ"מ כו' ג"כ הותר וע"כ צ"ל דמיירי בביטול כ"מ לכל השבת דאי למקצת שבת אדרבא ביטול כ"מ למקצת שבת עדיף מפריק' בנחת כנזכר לעיל וכן מוכח מגמרא גופה דפריקה בנחת עדיף מביטול כ"מ לכל השבת דהא פריך לר"ה דהא קמבטל כ"מ לכל השבת ופירש מ"א לעיל אף ע"ג דהותר במקום ה"מ ותי' מ"א דקושית הש"ס דה"ל לפרקן בנחת אם כן ע"כ צ"ל דפריק' בנחת עדיף מביטול כ"מ לכל השבת:
יב סָעִיף י (ס"ק טו) מניח כו' מפני הרואים וע"ל סי' ל' סעיף ד':
יג סָעִיף יא (ס"ק טז) דזמנין כו' לתקן המשא פטור דדוקא כשעומד לפוש ולנוח הוי הנחה וכששוב הולך הוי עקירה חדשה משא"כ לתקן המשא לא הוי כהנחה וכשהולך אח"כ ל"מ עקירה חדשה:
יד סָעִיף יב (ס"ק יט) יוכל לילך כו' עד שיצניע התוקע ר"ל התוקע בערב שבת שש תקיעות לבטל העם ממלאכה ומיד אחר תקיעה ששית הוי שבת ואעפ"כ קתני התם דממתינים מלשבות עד שיצניע התוקע השופר וסיים הברייתא לפי שאין מטלטלין את השופר הרי משום טלטול שופר המוקצ' הוצרכו להמתין לשבות ות"ל הא הוי השופר ביד התוקע וכה"ג אפי' בשבת רשאי להוליכו לכל מקום שירצה:
טו סָעִיף יב (ס"ק כ) ואם כו' ונ"ל דאם מתיירא כו' רשאי לרוץ כמש"ל והיינו כדעת י"א שכתב המחבר דה"ה לכיסוי וכן פסק בט"ז אך מ"ש הטורי זהב איני יודע כו' לפי מ"ש מ"א לק"מ דאין ענין דברי רמ"א לדברי המחבר דרמ"א מיירי בענין שאינו צריך להתיר לו הריצה מ"מ מוכח מדברי המ"א דאפי' מתחיל לרוץ בשבת דהוי עקירה בשבת מ"מ מותר דהא הש"ע מיירי ששכח כיסוי עליו בשבת וכן מורה לשון הרב ב"י בסעיף י"א היתה כו' וקידש עליו היום רץ כו' ועיין בלחם משנה:
א סָעִיף א ס"א ואפי' לא נתן. מדפריך בגמ' מ"ט שרו כו' ואי בקצץ הא ב"ה מתירין בכולן עם השמש בפ"ק אלא כיון דבלא נתן שכר ניחא כמ"ש תוס' י"ט א' ד"ה אלא כו' וע"ל סי' רמ"ז ס"ב אבל בסתם כו'. וסובר הרמב"ם דמתני' איירי מבע"י מדקאמר ואע"פ שנתנו משמע דע"כ איירי מבע"י כפשטא דמתני' דע"כ צריך ליתן מבע"י משום מוקצה: ואע"פ שנתנו. מדאמרינן אבל מציאה כו' ולא אמרן כו' ואי מבע"י הרי יכול ליטלו ועי' ברא"ש:
ב סָעִיף ב ס"ב וי"א שצריך. ב"מ פ' השוכר את הפועלים צ' ב' הנהיגה בקול ולא התירו אלא מעשה בחמור וכמ"ש אי הכי אפי' חבירו נמי אמר רב פפא כל כו' וכה"ג הוי מעשה בעצמו: והוא. דשבות בעצמו לא התירו כנ"ל: ואפי'. עט"ז:
ג סָעִיף ו ס"ו י"א שכשנותנו. תוס' ד"ה מי שהחשיך מהא דפט"ז אבל קטן שבא כו' דקטן העושה כו': ודוקא כו'. וכמ"ש ה' ב' היו טעון אוכלין כו' ועמ"א:
ד סָעִיף ז ס"ז ודוקא כיסו כו'. לאפוקי מהרמב"ם פ"ו ופ"ך מהל' שבת שכת' שכה"ג אפי' מציאה דלא אתא לידיה והשיגו הראב"ד והרמ"ך וש"פ וע' במ"מ וכ"מ ומ"ע שהליצו בעדו וכן הרמב"ן ומוצאו של הרמב"ם מפ' בתרא דע"ג ע"א ולשיטת הפוסקים צ"ל המוציא שהוציא בשוגג אבל הרמב"ם מפרש כפשטיה שמצא וכ"מ פשטא דגמ' כמה כיסי משתכחין בשוקא. והטעם כיון שאוקמוה אדאורייתא אז אין חילוק בין כיסו או מציאה. אבל בב"מ ט' א' משמע כדברי החולקין עיין רא"ש שם וע' סי"ג:
ה סָעִיף ח ס"ח י"א דדוקא. קמ"ב ב' ואפי' שכח לא. ולא התירו בדרכים אלו ואפי' ר' יוחנן דמתיר שם לא התיר אלא במחיצה של בני אדם דלא כרש"י שם דלפרש"י מה שהשביח ע"י הככר בטלטול פגם בהוצאה. רשב"א בשם רמב"ן:
ו סָעִיף ט ס"ט המשתמרת. רש"י: שאין כו' לכלום. דבלא"ה מותר דקי"ל בסוף שבת במוקצה מחמת מיאוס כר"ש אלא משום דאין כו' וכמש"ש מ"ו א' בשרגא דנפטא משום דחזי לכסויי כו' הא לא"ה לא: לא יניהם כו'. ר"ל אפי' לבטל כלי מהיכנו מותר דקי"ל צער בע"ח דאורייתא כמ"ש בפ"ב דב"מ ל' א' וז"ש ילא כו' ר"ל בכ"ע דמדאמרי' שם והאיכא כו' משמע דלמ"ד צער בע"ח דאורייתא צריך לפורקן:
ז סָעִיף י ס"י חשכה כו' או. כפרש"י שם ולעיל סי' ל' ס"ד כ' כפי' תוס':
ח סָעִיף יב סי"ב י"א. דדוקא מדלא הזכיר במתניתין היתר זה ולא בגמ' דאמרו אין שם כו': וי"א דה"ה. ובמקום שאין יכול מאלו האופנים הנ"ל ולכן לא הזכירו ועמ"א: ומי ששכח כו' אם. מ"ג א' בצריך למקומו אלמא כיון שהוא כבר בידו יכול להוליכו לכ"מ שירצה ואין משום איסור טילטול. אבל ל"נ דשם התחלת הטלטול הוא בהיתר וכל הטלטול הוא בהיתר משא"כ כאן שבאיסור הוא ומי שאכל שום וריחו נודף וכו' וראיה ממ"ש בספ"ב דשבת אריב"ח שמעתי כו' מקום צנוע כו' ואף שנדחק במ"א ליישבו לא נראו דבריו כלל וכלל וכן בתוספתא סוף סוכה שמשלכת הפתילה מידה בקבלת שבת: ואם הוא בשוק. כנ"ל ס"ח:
ט סָעִיף יג סי"ג מצא ארנקי. מהא דב"מ ט' א' דלא כרמב"ם כנ"ל ס"ז:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.