א כְּשֶׁיָּבֹא לְבֵיתוֹ יְמַהֵר לֶאֱכֹל מִיָּד.
ב נָשִׁים חַיָּבוֹת בְּקִדּוּשׁ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא (פי' מִצְוַת עֲשֵׂה הַתְּלוּיָה בִּזְמַן), מִשּׁוּם דְּאִתְקַשׁ זָכוֹר (שְׁמוֹת יט, ח) לְשָׁמוֹר (דְּבָרִים ה, יב) וְהָנֵי נְשֵׁי הוֹאִיל וְאִיתְנְהוּ בִּשְׁמִירָה אִיתְנְהוּ בִּזְכִירָה וּמוֹצִיאוֹת אֶת הָאֲנָשִׁים הוֹאִיל וְחַיָּבוֹת מִן הַתּוֹרָה כְּמוֹתָם.
ג אִם אֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת לִקְנוֹת יַיִן לְקִדּוּשׁ וּלְהָכִין צָרְכֵי סְעֻדָּה לִכְבוֹד הַלַּיְלָה וְלִכְבוֹד הַיּוֹם וּלְקִדּוּשׁ הַיּוֹם, מוּטָב שֶׁיִּקְנֶה יַיִן לְקִדּוּשׁ הַלַּיְלָה מִמַּה שֶּׁיָּכִין צָרְכֵי הַסְעֻדָּה אוֹ מִמַּה שֶּׁיִּקְנֶה יַיִן לְקִדּוּשׁ הַיּוֹם. וְהָא דְּתַנְיָא: כְּבוֹד יוֹם קֹדֶם לִכְבוֹד לַיְלָה, הַיְנוּ דַּוְקָא בִּשְׁאָר צָרְכֵי סְעֻדָּה אֲבָל אִם אֵין לוֹ אֶלָּא כּוֹס אֶחָד לְקִדּוּשׁ, כְּבוֹד לַיְלָה קֹדֶם לִכְבוֹד יוֹם.
ד אָסוּר לִטְעֹם כְּלוּם קֹדֶם שֶׁיְּקַדֵּשׁ, אֲפִלּוּ מַיִם. וַאֲפִלּוּ אִם הִתְחִיל מִבְּעוֹד יוֹם, צָרִיךְ לְהַפְסִיק שֶׁפּוֹרֵס מַפָּה, וּמְקַדֵּשׁ. וְאִם הָיוּ שׁוֹתִים יַיִן תְּחִלָּה, אֵינוֹ אוֹמֵר אֶלָּא קִדּוּשׁ בִּלְבַד בְּלֹא בִּרְכַּת הַיַּיִן, וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא. וְאִם אֵין לוֹ יַיִן וּמְקַדֵּשׁ עַל הַפַּת, אֵינוֹ מְבָרֵךְ הַמּוֹצִיא. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאַף כְּשֶׁמְּקַדֵּשׁ עַל הַיַּיִן אֵינוֹ מְבָרֵךְ הַמּוֹצִיא.
ה שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ שׁוֹתִים וְאָמְרוּ: בּוֹאוּ וּנְקַדֵּשׁ קִדּוּשׁ הַיּוֹם, נֶאֱסַר עֲלֵיהֶם לִשְׁתּוֹת עַד שֶׁיְּקַדְּשׁוּ; וְאִם רָצוּ לַחֲזֹר וְלִשְׁתּוֹת קֹדֶם שֶׁיְּקַדְּשׁוּ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם רַשָּׁאִים, צְרִיכִים לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ תְּחִלָּה בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן, וְאַחַר כָּךְ יִשְׁתּוּ. הַגָּה: אָדָם שֶׁשָּׁכַח לְקַדֵּשׁ עַד לְאַחַר שֶׁבֵּרַךְ בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא וְנִזְכַּר קֹדֶם שֶׁאָכַל, יְקַדֵּשׁ עַל הַפַּת וְאַחַר כָּךְ יֹאכַל. אֲבָל בְּהַבְדָּלָה יֹאכַל תְּחִלָּה, דַּהֲרֵי אֵין מַבְדִּילִין עַל הַפַּת (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי וּמָרְדְּכַי פב"מ).
ו אִם גָּמַר סְעוּדָתוֹ וְקִדֵּשׁ הַיּוֹם קֹדֶם שֶׁבֵּרַךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, מְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן עַל כּוֹס רִאשׁוֹן וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר קִדּוּשׁ הַיּוֹם עַל כּוֹס שֵׁנִי, וְצָרִיךְ לְהַזְכִּיר שֶׁל שַׁבָּת בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁמְּבָרֵךְ קֹדֶם קִדּוּשׁ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵינוֹ מַזְכִּיר שֶׁל שַׁבָּת, דְּאָזְלִינַן בָּתַר תְּחִלַּת הַסְּעֻדָּה, וְכֵן עִקָּר כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סוֹף סִימָן קפ"ח. וְיֵשׁ מַחֲלֹקֶת אִם יִטְעֹם מִכּוֹס שֶׁל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן קֹדֶם שֶׁיְּקַדֵּשׁ, גַּם אִם צָרִיךְ לֶאֱכֹל מְעַט אַחַר הַקִּדּוּשׁ כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הַקִּדּוּשׁ בִּמְקוֹם סְעֻדָּה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַף בִּגְמַר סְעוּדָתוֹ אֵינוֹ מְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן תְּחִלָּה, אֶלָּא פּוֹרֵס מַפָּה וּמְקַדֵּשׁ, וּמְבָרֵךְ הַמּוֹצִיא וְאוֹכֵל מְעַט, וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן. הַגָּה: וְהָכֵי נָהוּג לְהוֹצִיא אֶת נַפְשֵׁיהּ מִפְּלוּגְתַת סְבָרָא רִאשׁוֹנָה.
ז אַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר לוֹ לִטְעֹם קֹדֶם קִדּוּשׁ, אִם טָעַם, מְקַדֵּשׁ.
ח אִם לֹא קִדֵּשׁ בַּלַּיְלָה, בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד, יֵשׁ לוֹ תַּשְׁלוּמִין לְמָחָר כָּל הַיּוֹם. הַגָּה: וְאוֹמֵר כָּל הַקִּדּוּשׁ שֶׁל לַיְלָה (בֵּית יוֹסֵף) מִלְּבַד וַיְכֻלּוּ (אֹרַח חַיִּים בְּשֵׁם תּוֹסָפוֹת).
ט צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה מַפָּה עַל הַשֻּׁלְחָן תַּחַת הַפַּת וּמַפָּה אַחֶרֶת פְּרוּסָה עַל גַּבָּיו.
י מְקַדֵּשׁ עַל כּוֹס מָלֵא יַיִן שֶׁלֹּא יִהְיֶה פָּגוּם, וְטָעוּן כָּל מַה שֶּׁטָּעוּן כּוֹס שֶׁל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, וְאוֹמֵר וַיְכֻלּוּ מְעֻמָּד, וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן וְאַחַר כָּךְ קִדּוּשׁ. הַגָּה: וְיוּכַל לַעֲמֹד בִּשְׁעַת הַקִּדּוּשׁ, וְיוֹתֵר טוֹב לִישֵׁב (כָּל בּוֹ); וְנוֹהֲגִים לִישֵׁב אַף בְּשָׁעָה שֶׁאוֹמֵר וַיְכֻלּוּ, רַק כְּשֶׁמַּתְחִילִין עוֹמְדִין קְצָת לִכְבוֹד הַשֵּׁם כִּי מַתְחִילִין יוֹם הַשִּׁשִּׁי וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְנִרְמַז הַשֵּׁם בְּר"ת. וּכְשֶׁמַּתְחִיל יִתֵּן עֵינָיו בַּנֵּרוֹת (מַהֲרִי"ל וְשֵׂכֶל טוֹב), וּבִשְׁעַת הַקִּדּוּשׁ בַּכּוֹס שֶׁל בְּרָכָה, וְכֵן נִרְאֶה לִי. עַיִּןִ לְעֵיל סִימָן קפ"ג סָעִיף ד'.
יא אִם אֵין לוֹ אֶלָּא כּוֹס אֶחָד, מְקַדֵּשׁ בּוֹ בַּלַּיְלָה וְאֵינוֹ טוֹעֵם מִמֶּנּוּ, שֶׁלֹּא יַפְגִּימֶנּוּ, אֶלָּא שׁוֹפֵךְ מִמֶּנּוּ לְכוֹס אַחֵר וְטוֹעֵם יַיִן שֶׁל קִדּוּשׁ מֵהַכּוֹס הַשֵּׁנִי, וּלְמָחָר מְקַדֵּשׁ בְּמַה שֶּׁנִּשְׁאַר בְּכוֹס רִאשׁוֹן; וְאִם לֹא הָיָה בּוֹ אֶלָּא רְבִיעִית בְּצִמְצוּם וְנֶחְסַר מִמֶּנּוּ בַּלַּיְלָה, מוֹזְגוֹ לְמָחָר לְהַשְׁלִימוֹ לִרְבִיעִית. וְהַיְנוּ דַּוְקָא כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ כּוֹס אַחֵר לְהַבְדָּלָה, שֶׁאִם לֹא כֵּן מוּטָב שֶׁיַּנִּיחֶנָּה לְהַבְדָּלָה, שֶׁאִי אֶפְשָׁר בְּפַת, מִשֶּׁיְּקַדֵּשׁ עָלָיו וְלֹא יְהֵא לוֹ יַיִן לְהַבְדָּלָה; וְאִם יֵשׁ לוֹ שְׁנֵי כּוֹסוֹת מְצֻמְצָמִים אַחַר מְזִיגָה, יְקַדֵּשׁ בַּלַּיְלָה בְּאֶחָד וְיַבְדִּיל עַל הַשֵּׁנִי; וְלֹא יְקַדֵּשׁ בַּיּוֹם, דְּקִדּוּשׁ דְּלַיְלָה עָדִיף.
יב אַחַר שֶׁקִּדֵּשׁ עַל כּוֹס, נוֹטֵל יָדָיו וּמְבָרֵךְ עַל נְטִילַת יָדַיִם וְאִם נָטַל יָדָיו קֹדֶם קִדּוּשׁ גָּלֵי דַּעְתֵּיהּ דְּרִיפְתָא חֲבִיבָא לֵיהּ, לֹא יְקַדֵּשׁ עַל הַיַּיִן אֶלָּא עַל הַפַּת. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּלְכַתְּחִלָּה יֵשׁ לִטֹּל יָדָיו קֹדֶם הַקִּדּוּשׁ וּלְקַדֵּשׁ עַל הַיַּיִן (הָרֹא"שׁ וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק עַרְבֵי פְּסָחִים וְרַשְׁבָּ"א וְהגה"מ פכ"ט, וְטּוּר). וְכֵן הַמִּנְהָג פָּשׁוּט בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ וְאֵין לְשַׁנּוֹת רַק בְּלֵיל פֶּסַח, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר סי' תע"ג.
יג צָרִיךְ לִשְׁתּוֹת מִכּוֹס שֶׁל קִדּוּשׁ כִּמְלֹא לֻגְמָיו, דְּהַיְנוּ כָּל שֶׁיְּסַלְּקֶנּוּ לְצַד אֶחָד בְּפִיו וְיֵרָאֶה מְלֹא לֻגְמָיו, וְהוּא רֻבּוֹ שֶׁל רְבִיעִית.
יד אִם לֹא טָעַם הַמְקַדֵּשׁ, וְטָעַם אֶחָד מֵהַמְּסֻבִּין כִּמְלֹא לֻגְמָיו (פי' מְלֹא פִּיו), יָצָא; וְאֵין שְׁתִיַּת שְׁנַיִם מִצְטָרֶפֶת לִמְלֹא לֻגְמָיו, וּמִכָּל מָקוֹם מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר שֶׁיִּטְעֲמוּ כֻּלָּם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכֵיוָן שֶׁבֵּין כֻּלָּם טָעֲמוּ כִּמְלֹא לֻגְמָיו יָצְאוּ, דִּשְׁתִיַּת כֻּלָּם מִצְטָרֶפֶת לְכַשִּׁעוּר. וְהַגְּאוֹנִים סוֹבְרִים שֶׁאִם לֹא טָעַם הַמְקַדֵּשׁ לֹא יָצָא, וְרָאוּי לָחוּשׁ לְדִבְרֵיהֶם; וְדַוְקָא בְּקִדּוּשׁ, אֲבָל בִּשְׁאָר דְּבָרִים הַטְּעוּנִים כּוֹס מוֹדִים הַגְּאוֹנִים דְּסַגִּי בִּטְעִימַת אַחֵר.
טו קִדֵּשׁ, וְקֹדֶם שֶׁיִּטְעֹם הַפְּסִיק בְּדִבּוּר, חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן וְאֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְקַדֵּשׁ. וְהוּא הַדִּין אִם נִשְׁפַּךְ הַכּוֹס קֹדֶם שֶׁיִּטְעֹם מִמֶּנּוּ, יָבִיא כּוֹס אַחֵר וּמְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְקַדֵּשׁ.
טז לֹא יִטְעֲמוּ הַמְּסֻבִּין קֹדֶם שֶׁיִּטְעֹם הַמְקַדֵּשׁ אִם הֵם זְקוּקִים לְכוֹסוֹ, שׁוֹפֵךְ מִמֶּנּוּ לְכוֹסוֹת שֶׁבְּיָדָם רֵיקָנִים אוֹ פְּגוּמִים; אֲבָל אִם הָיוּ לָהֶם כּוֹסוֹת יַיִן שֶׁאֵינָם פְּגוּמִים רַשָּׁאִים לִשְׁתּוֹת קֹדֶם שֶׁיִּשְׁתֶּה הַמְקַדֵּשׁ.
יז אֵין צָרִיךְ לִשְׁפֹּךְ מִכּוֹס הַמְקַדֵּשׁ לְכוֹסוֹת יַיִן שֶׁלִּפְנֵי הַמְּסֻבִּין, אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ פְּגוּמִים שֶׁאָז צָרִיךְ לִשְׁפֹּךְ לְכָל כּוֹס וְכוֹס, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁתּוּ כֻּלָּם מִכּוֹס שֶׁאֵינוֹ פָּגוּם.
א סָעִיף א (א) ימהר לאכול וכו' - היינו לקדש כדי שיזכור שבת בעת תחלת כניסתו דכל כמה דמקדמינן ליה טפי עדיף ומכיון שקידש צריך לאכול מיד כמבואר בסימן רע"ג ס"ג בהג"ה ואם אינו תאב לאכול יכול להמתין מלקדש עד שירעב שכבר זכר את השבת בתפלתו בבהכ"נ ויוצא בזה המ"ע דאורייתא להרמב"ם וכדלקמן [ממ"א בשם הרמ"ע] ומ"מ נראה דהיכא דיש בזה משום שלום בית או שיש לו בביתו משרתים או שאר אורחים ובפרט אורח עני לא יאחר בכל גווני דכיון דהם מוטלים עליו לא יוכל לעכבם בשביל שהוא רוצה לקיים מצוה מן המובחר:
ב סָעִיף א (ב) מיד - ומ"מ מהנכון לקרות ק"ש מקודם אם מסתפק שבבהכ"נ לא קראה בזמנה ועיין לעיל בסימן רס"ז במ"ב סק"ו. כתב הרמב"ם פכ"ט מהלכות שבת מ"ע מן התורה לקדש את יום השבת בדברים שנאמר זכור את יום השבת לקדשו כלומר זכרהו זכירת שבת וקידוש וכו' ומדברי סופרים שתהא זכירה זו על כוס של יין וכ"כ התוספות [בסוכה דף ל"ח ובנזיר דף ד'] דעל היין הוא רק מדרבנן וכתב המ"א דלפ"ז מדאורייתא בקידוש שאומר בתפלה סגי דקרא כתיב זכור את יום השבת והרי זכר אותו וקידוש במקום סעודה מדרבנן כמש"כ הב"י בסימן רס"ט והביא המ"א ראיה לזה מן הגמרא דיוצא מה"ת בתפלה ע"כ אם ספק לו אם קידש או לא א"צ לחזור ולקדש דספיקא דרבנן לקולא [פמ"ג] גם דקטן שהגיע לחינוך יכול להוציא לפ"ז אפילו לגדול בקידוש אם הגדול התפלל כבר ואולם יש לפקפק בזה הרבה דהא קי"ל לעיל בסימן ס' ס"ד דמצות צריכות כונה לצאת בעשיית המצוה ומסתמא אין מדרך העולם לכוין לצאת את המ"ע דזכור בתפלה כיון שיש לו יין או פת ויכול לקדש עליהן אח"כ בברכה כדין וטוב יותר שיצא אז המ"ע דאורייתא משיצא עתה ויהיה בלא כוס ושלא במקום סעודה ועוד כמה טעמים אחרים שיש לפקפק בזה וכמו שבארתי בבה"ל ע"כ יש למנוע מלצאת ידי קידוש ע"י קטן ואפילו אם יזהר השומע לומר עמו מלה במלה ג"כ נכון למנוע מזה אם לא שמונח לפניו ג"כ פת או יין בעת הקידוש וכדלקמיה בסוף סק"ג. ודע דקידוש של יו"ט הוא מדרבנן ומ"מ יש לו כל דין קידוש של שבת ואם יו"ט חל בע"ש ואין לו אלא כוס אחד מניחו לשבת שהוא מן התורה וביו"ט יקדש על הפת:
ג סָעִיף ב (ג) דאיתקש זכור לשמור - דזכור את יום השבת לקדשו האמור בדברות הראשונות ושמור את יום השבת לקדשו האמור בדברות אחרונות שניהם בדבור אחד נאמרו וזכור קאי על מ"ע דקידוש וכנ"ל ושמור קאי על שמירה ממלאכה וכשם שבאיסור מלאכה בודאי גם נשים מוזהרות דבמצות ל"ת אין חלוק בין זמן גרמא בין שאין הזמן גרמא כן בעשה דזכור גם נשים מצוות ופשוט דקטן אינו מוציא את האשה דלא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא ואפילו אם הוא בן י"ג שנה חיישינן שמא לא הביא שתי שערות דבמילי דאורייתא לא סמכינן אחזקה דמכיון שהגיע לכלל שנים הגיע לכלל סימני שערות עד שיתמלא זקנו כמ"ש בח"מ סימן ל"ה ולכן תקדש האשה לעצמה ואם אינה יודעת לקדש בעצמה תאמר עמו מלה במלה מראשו ועד סופו ולא תכוין לצאת בקידושו ובאופן זה כיון שהיא אומרת הקידוש בעצמה נכון שיהא פת או יין מונח גם לפניה בעת הקידוש ולא תסמוך על מה שהנער אוחז הכוס או הפת בידו כיון שאינה יוצאת בקידוש שלו ועצה זו מועילה אפילו אם הוא קטן ביותר. וכ"ז בשלא התפללה האשה תפלת ערבית אבל אם התפללה דלדעת המ"א הנ"ל כבר יצאה ידי קידוש דאורייתא בזה יש לסמוך על נער בן י"ג שנים שיוציאה אח"כ בקידוש דהיינו שיכוין להוציאה. כתב בספר א"ר שני אנשים אם רוצים להוציא בני ביתם לא יקדשו כאחת דתרי קלי לא משתמעי:
ד סָעִיף ב (ד) ומוציאות את האנשים - וכן הסכימו הט"ז ומ"א והגר"א וש"א ומ"מ יש להחמיר לכתחלה שלא תוציא אשה אנשים שאינם מבני ביתה דזילא מילתא [א"ר ודה"ח]:
ה סָעִיף ב (ה) הואיל וחייבות וכו' - ולכן יכולה להוציא אפילו היא כבר יצאת ידי קידוש וכמו באיש לקמן בסימן רע"ג ס"ד דלענין קידוש אנשים ונשים שוין. ודע דכשאחד מוציא לחבירו ידי קידוש צריך לכוין להוציאו והשומע צריך לכוין לצאת לכן מהנכון שיזכיר בעה"ב לבני ביתו שיכוונו לצאת ועיין לקמן בסימן רע"ג במ"ב סק"ל מה שנכתוב שם:
ו סָעִיף ב (ו) כמותם - אך לענין זמן יש חילוק דבאיש זמן חיובו מן התורה כשהוא בן י"ג ובאשה כשנעשית בת י"ב דאז היא מתחייבת בכל המצוות:
ז סָעִיף ג (ז) מוטב שיקנה וכו' - דקידוש הוא מ"ע דאורייתא ולהכין צרכי סעודה הוא מצות עונג מדברי קבלה וכדכתיב וקראת לשבת ענג ואע"ג דהמ"ע של זכור נוכל לקיים בזכירת דברים של קדושת שבת בלבד ועל היין אינו אלא מד"ס וכנ"ל במ"ב סק"ב אפ"ה כיון דעיקר קידוש הוא מן התורה גם יין שלו קודם לכל והסכימו האחרונים דכ"ז דוקא כשיש לו פת לצורך הלילה ולצורך היום אבל כשאין לו פת מוטב שיקנה לו פת ויקדש עליו דהא חייב לאכול פת בלילה וכן למחר ביום השבת. ואם יש לו לקידוש לילה ואין לו לקידוש היום ולכבוד היום אף דמסתבר דכבוד היום עדיף מקידוש היום מ"מ אפשר דדי לו בפת והמותר יקנה לו יין לקידוש היום [מ"א] ועיין בבה"ל:
ח סָעִיף ג (ח) יין לצורך היום - היינו לצורך קידוש היום והטעם דקידוש הלילה עיקרו הוא מדאורייתא וקידוש היום הוא רק מדרבנן ואע"ג דבלילה יוכל לומר ברכת קידוש אריפתא וביום כשלא יהיה לו על מה לקדש ישאר בלי קידוש מ"מ כיון דבמקום שיש יין אין מקדשין אריפתא דלילה עדיפא:
ט סָעִיף ג (ט) בשאר צרכי סעודה - כגון שיש לו מעט מיני מגדים טוב יותר שיניחם לצורך סעודת היום ובספר ים של שלמה קורא תגר על שאין נזהרים בזה ואדרבה מוסיפין בליל שבת:
י סָעִיף ג (י) קודם לכבוד יום - היינו בין לצרכי סעודה דיום ובין לקידוש שעושין ביום וכמ"ש בריש הסעיף:
יא סָעִיף ד (יא) אסור לטעום - וזהו רק איסור דרבנן והטעם כיון דחיוב של הקידוש חל עליו מיד בכניסת שבת ואפילו לא קבל עליו שבת בהדיא דכיון שנעשה ספק חשיכה ממילא חל עליו שבת ואם קבל עליו שבת אפילו עדיין יום גדול דינא הכי ואם רוצה לקבל שבת מבע"י ולקדש ולאכול ולהתפלל ערבית אח"כ בלילה רשאי ובתנאי שיהיה חצי שעה קודם זמן מעריב כדלעיל בסימן רל"ה ס"ב [א"ר]:
יב סָעִיף ד (יב) קודם שיקדש - ואפילו אין לו אלא כוס אחד יקדש עליו ויברך בהמ"ז בלא כוס [היינו אפילו למאן דס"ל בהמ"ז טעונה כוס לעיל בסימן קפ"ב ס"ב] ולא יאכל קודם שיקדש:
יג סָעִיף ד (יג) אפילו מים - ושרי לרחוץ פיו במים כיון דאינו מכוין להנאת טעימה:
יד סָעִיף ד (יד) צריך להפסיק - ואע"ג דהתחיל בהיתר שאני הכא דהקידוש שייך לסעודה ולכתחלה איתקון שיקדש קודם סעודה ובמקום סעודה:
טו סָעִיף ד (טו) שפורס מפה - לכסות הפת עד אחר הקידוש ואח"כ יסירנה כי היכי דתתראה דאתא הסעודה השתא ליקרא דשבתא ואף אם לא ישב עדיין לאכול ג"כ דינא הכי דצריך פריסת מפה בעת הקידוש וכדלקמן בס"ט אלא דקמ"ל בזה דאף שהוא באמצע אכילתו די בפריסת מפה:
טז סָעִיף ד (טז) בלא ברכת היין - דכיון דבירך כבר בתוך הסעודה בתחלת שתיתו שוב א"צ לברך עתה בורא פה"ג קודם הקידוש וה"ה שאין צריך לברך על היין שבתוך הסעודה דהא אין שום היסח הדעת בין שתיית הכוס של קידוש לשתיית היין שבתוך הסעודה:
יז סָעִיף ד (יז) ואח"כ מברך ברכת המוציא - היינו כשבא לגמור אח"כ סעודתו מברך ברכת המוציא מחדש דאינו יוצא בהמוציא שבירך בתחלת הסעודה לפי שהקידוש שבינתים שהיה צריך לאמרו מפני שנאסר באכילה עד שיקדש זה הוי הפסק לפיכך צריך לברך שנית ברכת המוציא [ובהמ"ז רק פ"א בסוף הסעודה] משא"כ כשאין לו יין ומקדש על הפת שזמן ברכת המוציא שלו הוא קודם קידוש ולא היה עדיין הפסק שיהיה צריך מחמת זה לברך שנית לכן א"צ לברך המוציא לכו"ע:
יח סָעִיף ד (יח) אינו מברך המוציא - דס"ל דקידוש לא הוי הפסק. וכיון דספק ברכות להקל יש לתפוס כהי"א [אחרונים]:
יט סָעִיף ה (יט) ואמרו בואו ונקדש - ומיירי הכא מבעוד יום דאלו בספק חשיכה וכ"ש בודאי חשיכה אפילו לא אמרו בואו ונקדש ממילא חל חובת קידוש ואסור לאכול ולשתות וכמש"כ בס"ד:
כ סָעִיף ה (כ) עד שיקדשו - דע"י אמירת בואו ונקדש חלה עליהם חובת קידוש היום ונאסר עליהם לשתות:
כא סָעִיף ה (כא) ואם רצו וכו' - הטעם דאסחו דעתייהו מלשתות עוד קודם קידוש ולכן דומה זה לאומר קודם בהמ"ז הב לן ונברך דצריך השותה אח"כ לחזור ולברך ומ"מ על כוס של קידוש דעת המ"א שא"צ לברך בורא פה"ג ויוצא בהברכה שבירך בתחלת השתיה דהא לא אסחו דעתייהו מכוס של קידוש במה שאמרו בואו ונקדש וכן נראה דא"צ לברך ג"כ על היין שישתה אחר כוס של קידוש דהא לא אסח דעתיה רק מהשתיה שקודם קידוש ולפי שיש דעות הרבה בדינים אלו ראוי לכל בעל נפש ליזהר שלא יבוא לידי כך:
כב סָעִיף ה (כב) אע"פ שאינם רשאים - היינו מטעם דחלה עליהם קדושת היום. כתב הט"ז דכשלא אמרו בואו ונקדש אלא שהחשיך אם רצו לחזור ולשתות אין צריכין לחזור ולברך אף דאסור מחמת שהוא קודם קידוש האיסור לבד אין עושה היסח הדעת:
כג סָעִיף ה (כג) קודם שאכל - היינו קודם שטעם פרוסת המוציא דלאחר שטעם יקדש על היין אם יש לו משא"כ קודם זה צריך לקדש על הפת אע"פ שיש לו יין דאל"כ יהיה בורא פה"ג הפסק בין ברכת המוציא לאכילה מיהו צריך להביא לפניו עוד לחם משנה וזה לא מקרי הפסק דהוי מצורך סעודה וכדלעיל בסי' קס"ז ס"ו:
כד סָעִיף ה (כד) יקדש על הפת - ר"ל שיאמר ברכת אשר קדשנו ולא יאמר עתה ויכלו רק בתוך הסעודה:
כה סָעִיף ה (כה) ואח"כ יאכל - ואם נזכר לאחר שאכל קצת בין כשאין לו יין ואומר ברכת אשר קדשנו על הפת ובין כשיש לו יין ומקדש על היין כשחוזר לאכול את הפת א"צ לברך שנית המוציא:
כו סָעִיף ה (כו) יאכל תחלה - פי' פרוסת המוציא כדי שלא תהיה הברכה לבטלה ואח"כ צריך להפסיק ולהבדיל ועמ"ש המ"א בריש סימן רצ"ט דלהפוסקים הבדלה דרבנן א"צ להפסיק אלא גומר סעודתו ואח"כ מבדיל:
כז סָעִיף ו (כז) אם גמר סעודתו - ומיירי ג"כ שנטל ידיו למים אחרונים וקודם שהתחיל בבהמ"ז ראה שקידש עליו היום דבזה ס"ל דתחלה מברך בהמ"ז על כוס ראשון דמכיון שנטל ידיו צריך לברך תיכף [ועמ"ש סימן קע"ט] אבל אם לא נטל ידיו גם הדעה ראשונה ס"ל דפורס מפה ומקדש מקודם ולא יברך בורא פה"ג בעת הקידוש אם שתה יין מקודם באמצע הסעודה וכנ"ל בס"ד ואפילו אמר הב לן ונברך ג"כ מקדש מתחלה כיון שלא נטל ידיו עדיין אך בזה צריך לברך בפה"ג בעת הקידוש כיון שאמר הב לן ונברך וכנ"ל בסימן קע"ט ס"א:
כח סָעִיף ו (כח) על כוס שני - אבל אין אומר שניהם על כוס אחד דאין עושין מצות חבילות חבילות [גמרא]:
כט סָעִיף ו (כט) של שבת - דאזלינן בתר השתא כיון דבשעה שהוא מברך כבר נתקדש היום ומ"מ פשוט דלכו"ע אם לא הזכיר של שבת אינו חוזר:
ל סָעִיף ו (ל) בתר תחלת הסעודה - שהיה בזמן חול וכ"ז דוקא כשלא אכל משחשכה מאומה אבל אם אכל מעט גם משחשכה לכו"ע צריך להזכיר של שבת [מ"א וש"א]:
לא סָעִיף ו (לא) אם יטעום - דאית דס"ל דמברך בפה"ג וטועם תיכף כמו בכל כוס של בהמ"ז ולא חשיב טועם קודם קידוש משום דהכוס שייך לסעודה שהיה קודם חובת קידוש וממילא שוב א"צ לברך לדידהו בפה"ג על כוס שני של קידוש רק ברכת אשר קדשנו בלבד ואית דס"ל שאינו טועם ממנו משום דאסור לטעום קודם קידוש וממילא אינו יכול לברך עליו בפה"ג אלא מברך תחלה בפה"ג על כוס של קידוש ומקדש ושותהו ואח"כ שותה כוס זה של בהמ"ז בלא ברכה:
לב סָעִיף ו (לב) לאכול מעט - די"א כיון שאכל בתחלה הוי קידוש במקום סעודה ושוב א"צ לאכול וי"א דאינו נחשב למקום סעודה כיון שהיתה של חול וצריך עתה בשבת לאכול עכ"פ מעט:
לג סָעִיף ו (לג) וי"א דאף וכו' - ס"ל דע"כ צריך לאכול מיד אחר הקידוש כדי שיהא נחשב למקום סעודה דסעודה שאכל מתחלה אינה מועלת לזה וכנ"ל וכיון דע"כ צריך לאכול בהמ"ז שבינתים למה לי ודינו כמו המקדש באמצע סעודתו הנ"ל בס"ד שפורס מפה ומקדש:
לד סָעִיף ו (לד) ומקדש ומברך המוציא - ולא דמי לדלעיל בס"ד די"א דא"צ לברך המוציא דהכא שאני דהא מיירי שנטל ידיו למים אחרונים וכנ"ל וכבר נסתלק לגמרי בזה לכו"ע מאכילה ראשונה וכדלעיל בסימן קע"ט ס"א ומטעם זה גם בפה"ג צריך לברך על הכוס של קידוש ואינו יוצא בברכת בורא פה"ג שבירך על היין ששתה מתחלה בתוך הסעודה ואם לא נטל ידיו דינו כמו לעיל בס"ד [אחרונים]:
לה סָעִיף ו (לה) ואוכל מעט - היינו כזית עכ"פ כדי שיהא נחשב למקום סעודה [פמ"ג]:
לו סָעִיף ו (לו) להוציא את נפשו וכו' - היינו דאם יעשה כדעה ראשונה יפול בספיקות אם להזכיר של שבת ואם יטעום מכוס בהמ"ז ואם צריך לאכול אחר הקידוש ואף דעתה אינו יוצא ידי דעה ראשונה דס"ל דצריך לברך בהמ"ז מיד הא עדיפא דאם יעשה כדעה ראשונה יש חשש ברכה שא"צ לדעה שניה שיצטרך לברך בהמ"ז ב"פ [פמ"ג]:
לז סָעִיף ז (לז) אם טעם מקדש - פי' כל אימת שנזכר אפילו בלילה ולא נימא שימתין עד למחר בבוקר קודם האכילה כדי שיהיה הקידוש קודם הטעימה [אחרונים] ומשמע בפוסקים דלאו דוקא טעימה בעלמא אפילו אם עבר ואכל ושתה ג"כ צריך לקדש אח"כ:
לח סָעִיף ח (לח) יש לו תשלומין וכו' - ופשוט דבעינן שיהיה ג"כ מקום סעודה כמו בלילה:
לט סָעִיף ח (לט) כל היום - עד ביה"ש ובביה"ש מצדד הפמ"ג דיאמר הנוסח של קידוש בלי הזכרת שם ומלכות בפתיחה וחתימה ע"ש:
מ סָעִיף ח (מ) מלבד ויכלו - לפי שבלילה היתה גמר מלאכת הש"י:
מא סָעִיף ט (מא) על גביו - בטור בשם הירושלמי שלא יראה הפת בשתו שאין מקדשין עליו אלא על היין והוא יש לו דין קדימה בשארי מקומות ולפ"ז אם מקדש על הפת א"צ לכסות עליו מפה אבל לטעם אחר שכתב הטור שהוא זכר למן שהיה מונח בקופסא טל למעלה וטל למטה ממילא גם במקדש על הפת צריך לכסות במפה וכן נוהגים ומשמע בפמ"ג שלכל הטעמים די במקדש על היין שיהיה מכוסה עד אחר שגמר הקידוש וכן בשחרית צריך ג"כ להיותה פת מכוסה עד אחר הקידוש מטעמים אלו ובח"א משמע דלטעם זכר למן טוב שיהיה מכוסה עד אחר ברכת המוציא. כתב בא"ר ודה"ח כשמקדש על הפת יניח ידיו על המפה ועל הלחם משנה בשעת הקידוש וכשיגיע להמוציא יגלה הלחם משנה ויניח ידו עליהם ויברך המוציא וכשיגיע להשם יגביה שניהם למעלה עד שיגמור השם ואח"כ יניחם ואחר גמר המוציא יחזור ויכסה במפה ויניח ידו עליהם עד שיגמור הקידוש:
מב סָעִיף י (מב) על כוס מלא - דכוס של קידוש והבדלה הוא בכלל שאר כוס של ברכה דצריך שיהיה מלא וכנ"ל בסימן קפ"ג ס"ב בהג"ה ואם איננו מלא ואין לו כוס אחר לערות בתוכו מותר לקדש עליו כיון שיש שיעור רביעית בהיין שבתוכו וכדמוכח לקמיה בסעיף י"א:
מג סָעִיף י (מג) שלא יהיה פגום - היינו שאם שתה אחד ממנו פגמו ואין לקדש עליו ועיין לעיל בסימן קפ"ב ששם מבואר פרטי דיני כוס פגום וע"ש בסעיף זיי"ן דבשעת הדחק שאין לו כוס אחר ואין לו עצה לתקן הכוס מברכין על כוס פגום ועיין בא"א סק"ל דבקידוש של לילה אפשר שטוב יותר שיקדש על הפת:
מד סָעִיף י (מד) כל מה שטעון וכו' - היינו שיהיה הכוס שלם ויהיה מודח היטב מבפנים ומבחוץ וכל שאר דברים הנזכר לעיל בסימן קפ"ג לענין כוס בהמ"ז:
מה סָעִיף י (מה) ואומר ויכלו מעומד - שהוא עדות על בריאת שמים וארץ ועדות בעינן מעומד ואע"פ שאומרו בתפלה חוזר ואומרו כדי להוציא בניו ובני ביתו [טור] וברוקח הביא בשם מדרש דצריך לומר ויכלו ג' פעמים אחד בתפלה ואחד לאחר התפלה ואחד על הכוס וכתבו האחרונים דאם שכח לומר ויכלו בשעת קידוש אומרו באמצע סעודה על הכוס:
מו סָעִיף י (מו) ויותר טוב לישב - דבכי האי גוונא מקרי טפי קידוש במקום סעודה כיון שיושב במקום סעודתו בעת הקידוש וכן הסכים בבאור הגר"א ומטעם אחר דכיון שאחד פוטר חברו בעינן קביעות שיקבעו יחד ובישיבה מקרי קביעות וכנ"ל בסימן קס"ז ולפי דבריו גם השומעים צריכין לישב וטוב ליזהר בזה לכתחלה ויש לומר דגם דעתו הוא רק לכתחלה ועכ"פ צריך ליזהר שיקבעו השומעים עצמן יחד בעת הקידוש כדי לצאת ולא שיהיו מפוזרים ומפורדים והולכים אחד הנה ואחד הנה דזה לא מקרי קביעות כלל:
מז סָעִיף י (מז) אף בשעה וכו' - דכיון שאמרוה כבר בבהכ"נ מעומד אין מקפידין שוב ע"ז ואומרים אותו מיושב כמו שאר הקידוש:
מח סָעִיף י (מח) יתן עיניו בנר - והוא סגולת רפואה לעינים שכהו על ידי פסיעה גסה מיהו אין מדקדקין בזה כ"כ [א"ר]:
מט סָעִיף י (מט) וע"ל סימן קפ"ג - היינו דשם מבואר זה שיתן עיניו בכוס של ברכה שלא יסיח דעתו:
נ סָעִיף יא (נ) שופך ממנו וכו' - כשיעור מלא לוגמיו:
נא סָעִיף יא (נא) מהכוס השני - ובמ"א הסכים לדעת התוספות דכוס של חובה צריך להיות הטעימה דוקא מכוס שיש בו רביעית יין וע"כ הנכון שיעשה כך ישפוך מתחלה מהכוס הראשון לתוך כוס אחר ויזהר שישאר בו רביעית יין ויטעם מהכוס הראשון כשיעור מלא לוגמיו ואח"כ ישפוך היין שבכוס אחר לתוך כוס זה דבזה נתקן פגימתו וכדלעיל בסימן קפ"ב סעיף וי"ו ויוכל לקדש עליו אם יש בו עתה רביעית יין [ואף דבא"ר דחה דבריו וסובר דכעצת השו"ע עדיפא טפי עיין בתו"ש שיישבו]:
נב סָעִיף יא (נב) מקדש במה שנשאר - מלשון זה משמע דמקדש בזה הכוס גופא ואף דלעיל בס"י כתב דצריך להיות הכוס מלא זהו רק למצוה ואין מעכב אם אין לו ופשוט דאם יש לו כוס אחר קטן מזה צריך לשפוך היין לתוכו כדי שיהיה מלא:
נג סָעִיף יא (נג) רביעית בצמצום - לאו דוקא אלא ה"ה אם אפילו יש לו יותר מזה אלא דאחר טעימת מלא לוגמיו לא ישאר לו כשיעור רביעית אלא דנקט הכי לרבותא דאפילו בזה יש לו תקנה ע"י מזיגת מים ומיירי כשהיה היין חזק שאחר המזיגה יוכל לקדש עליו ועיין לקמן בסימן רע"ב ס"ה:
נד סָעִיף יא (נד) והיינו דוקא וכו' - קאי אדלעיל שכתב דכשיש לו כוס אחד מקדש בו בלילה ואשמעינן דהיינו דוקא וכו':
נה סָעִיף יא (נה) מוטב וכו' - בזה איירי השו"ע שהכוס הוא שיעור מצומצם וממוזג כבר דאל"ה הלא יכול לקדש בלילה ולמוזגו להשלימו גם להבדלה וכנ"ל:
נו סָעִיף יא (נו) שיניחנה להבדלה - וי"א דקידוש הלילה עדיף מהבדלה ואפילו לדעת השו"ע אם יש לו שכר להבדלה מוטב לקדש על היין דהא לכו"ע מבדילין אשיכרא כמ"ש בסימן רצ"ו ס"ב וקידוש אשכרא הרבה פוסקים אוסרים וגם על הפת מחמיר ר"ת ולכן אפילו בשחרית טוב יותר שיקדש על היין אם יש לו שכר להבדלה מיהו מה שנהגו לקדש בבהכ"נ וגם להבדיל בזה בודאי ההבדלה שהוא להוציא רבים ידי חובתן עדיף מקידוש שאינו אלא מנהג כמ"ש סימן רס"ט [מ"א וש"א]:
נז סָעִיף יא (נז) דקידוש הלילה עדיף - וכדלעיל בסימן זה ס"ג ועי"ש במ"ב סק"ח. המ"א הביא בשם שכנה"ג דטוב לקדש על כוס גדול שישייר מאותו הכוס לקידוש היום ולהבדלה והיינו שיתקננו בכל פעם שלא יהיה פגום ויקח בשחרית ובהבדלה כוס קטן מהקודם כדי שיהיה מלא אבל הא"ר פקפק בזה המנהג וכן במאמר מרדכי ממאן בזה וכתב דטוב יותר לעשות כמנהגנו:
נח סָעִיף יב (נח) אחר שקידש וכו' - ולא קודם כדי שלא יפסיק בהקידוש בין נט"י להמוציא אבל בני ביתו שאינם מקדשין בעצמן אלא יוצאין בשמיעתן מבעה"ב יוכלו ליטול ידיהם קודם:
נט סָעִיף יב (נט) דריפתא וכו' - ודוקא הכא דאיכא ג"כ חשש הפסק שמקדש על היין אחר נטילה וכמו שכתבנו בס"ק נ"ח אבל בעלמא היכא דלא נטל ידיו מותר לקדש על היין אף דריפתא חביבא ליה יותר מיין ועיין לקמן בסימן רע"ב ס"ט בהג"ה במה שכתבנו שם:
ס סָעִיף יב (ס) חביבא ליה - היינו דלכך נוטל ידיו שהוא רעב וממהר לאכול פת:
סא סָעִיף יב (סא) וי"א דלכתחלה וכו' - דס"ל דאין הקידוש מקרי הפסק כיון שהוא צורך סעודה ולכך יקדש על היין וישתה הכוס ואח"כ יברך המוציא ויבצע הפת וכיון דאינו הפסק ס"ל לרמ"א דטוב לנהוג כן לכתחלה משום דכשאין לו יין ומקדש על הפת בע"כ צריך ליטול ידיו קודם הקידוש וע"כ טוב לנהוג כן תמיד באופן אחד. ולמזוג את הכוס בחמין אחר הנטילה קודם המוציא ודאי אין לעשות כן לכו"ע כיון דצריך לדקדק יפה שימזוג כדרכו שלא יחסר ושלא יותיר הוי היסח הדעת:
סב סָעִיף יב (סב) ואין לשנות - וכמה אחרונים כתבו דטפי עדיף לכתחלה לקדש על היין קודם נט"י וכדעת המחבר דבזה יוצא מדינא לכל הדעות ובכמה מקומות נהגו כדבריהם מיהו אם כבר נטל ידיו קודם קידוש בזה יש לעשות כהרמ"א דאעפ"כ יקדש על יין:
סג סָעִיף יב (סג) בליל פסח - משום שאז מפסיקין הרבה באמירת הגדה עד הסעודה. כתב בדה"ח אם מקדש על הפת להוציא גם השומעים צריכין השומעים שיכוונו לצאת גם בברכת המוציא דאם לא יכוונו לברכת המוציא רק יכוונו לצאת בקידוש היום וברכת המוציא רוצין אח"כ לברך בעצמן בשעת אכילה עושין איסור דמהפכין סדר הקידוש ע"ש ולפ"ז צריכין ג"כ ליזהר ליטול ידיהם בשוה עם הבעה"ב כשמקדש על הפת דאל"ה איך יכוונו לצאת בברכת המוציא שלו:
סד סָעִיף יג (סד) צריך לשתות וכו' - ואם לאו לא יצא:
סה סָעִיף יג (סה) כמלא לוגמיו - דבעינן שיעור חשוב שתתישב דעתו עי"ז:
סו סָעִיף יג (סו) דהיינו וכו' - ר"ל ולא בעינן שיהא מלא פיו ממש משני הצדדים:
סז סָעִיף יג (סז) והוא וכו' - ושיעור זה די אפילו אם היה הכוס גדול שמחזיק כמה רביעיות:
סח סָעִיף יג (סח) רובו של רביעית - היינו באדם בינוני מחזיק שיעורו כך אבל באדם גדול ביותר משערינן כמלא לוגמיו דידיה לפי גדלו ומ"מ לא בעי לשתות טפי מרביעית. ודע דשיעור רביעית הוא כמעט מלא שתי קליפות מביצה בינונית של תרנגולת והוא שיעור ביצה ומחצה עם הקליפה דלוג הוא ששה ביצים כדאיתא בגמרא וממילא רביעית הלוג הוא ביצה וחצי [מ"א ופמ"ג בסי' ר"י ובח"י הלכות פסח וש"א] ויש מחמירין מאד בענין השיעורין והוכיחו דהביצים נתקטנו בזמנינו למחצית ממה שהיה בימי הגמרא וע"כ שיעור רביעית הוא בכפלים וכן נ"מ מזה לענין כזית מצה דהוא כחצי ביצה כמבואר בסי' תפ"ו ועיין בבה"ל מה שכתבנו בענין זה דנכון לחוש לדבריהם לענין קידוש של לילה ועכ"פ יראה לכתחלה שיחזיק הכוס כשני ביצים והשתיה אף שהכוס גדול די שישתה כמלא לוגמיו דידיה. ודע עוד דהשיעור של מלא לוגמיו צריך לשתות בלי הפסק הרבה בינתים דהיינו שלא ישהה מתחלת שתיה ראשונה עד סוף שתיה אחרונה יותר מכדי שתיית רביעית ועכ"פ לא יפסיק זמן רב כדי אכילת פרס ואם הפסיק בכדי אכילת פרס אף בדיעבד לא יצא וצריך ליזהר בזה כשמקדש בשחרית על יי"ש שאז מצוי להכשל בזה:
סט סָעִיף יד (סט) אחד מהמסובין - דכיון שהמסובין שמעו מתחלה את הברכה והוא כוון עליהם להוציאן מהני טעימתן לכולם אבל אם שתה אחר שלא כוון עליו בברכה ואותו האחר בירך מחדש משמע שאין יוצאין בטעימתו ודינו כאלו נשפך הכוס לקמן:
ע סָעִיף יד (ע) ואין שתיית וכו' - דבעינן שיטעום בעצמו או אחד מהמסובין שיעור הנאה שתתיישב דעתו עליו וכדלעיל בס"ק ס"ה:
עא סָעִיף יד (עא) שיטעמו כולם - היינו טעימה בעלמא וא"צ מלא לוגמיו רק לאחד וכתב המג"א דמי שיש לו יין מעט מוטב שיטעום אחד כשיעור והמסובין לא יטעמו כלל כדי שישאר הנותר למחר לקידוש או להבדלה:
עב סָעִיף יד (עב) דכיון שבין כולם וכו' - היינו בדיעבד אבל לכתחלה לכו"ע צריך שיטעום המקדש כשיעור [מ"א]:
עג סָעִיף יד (עג) לחוש לדבריהם - היינו ליזהר לכתחלה ובדיעבד הסכימו הרבה אחרונים דאפילו שתיית כל המסובין מצטרפין למלא לוגמיו אך שלא ישהה ע"י שתיית כולם יותר מכדי אכילת פרס:
עד סָעִיף יד (עד) ודוקא בקידוש - שהוא ד"ת ואסמכו אקרא לקדש על היין:
עה סָעִיף טו (עה) הפסיק בדיבור - ואם הפסיק בדברים השייכים להסעודה וכש"כ בדברים השייכים לקידוש לא הוי הפסק בדיעבד וא"צ לחזור ולברך:
עו סָעִיף טו (עו) וא"צ לחזור ולקדש - דההפסק אינו מגרע אלא ברכת בפה"ג מפני ששח בין ברכה לטעימה אבל הקידוש כבר יצא שהיה על הכוס כדין וישתנה עתה אחר הברכה:
עז סָעִיף טו (עז) ומברך עליו - דעל אותו הכוס לא היה דעתו מתחלה ואם היה דעתו בתחלה בשעת ברכה לשתות יין יותר א"צ לברך בפה"ג אלא ישתה תיכף כוס אחר בלא ברכה ובלבד שלא יפסיק בדיבור שלא מענין הקידוש:
עח סָעִיף טו (עח) ואין צריך לחזור - דכיון שקידש מתחלה על היין כדין וגם טעם כשיעור אע"פ שלא טעם מאותו הכוס שקידש יצא ודוקא שלא הסיח דעתו בינתים אבל אם כבר יצא ממקומו בינתים קודם שטעם מכוס אחר צריך לחזור ולקדש. כתבו הפוסקים אם קידש על הכוס וסבר שהוא יין ונמצא שהוא חומץ או מים יקח כוס אחר של יין ויברך בפה"ג ויקדש שנית דכיון שלא היה יין נמצא שלא קידש על הכוס כלל ומ"מ אם היה דעתו מתחלה משעת ברכה לשתות יין יותר א"צ לברך שנית בפה"ג וכדלעיל רק לקדש [וכ"ז שנמצא הכוס מים וכה"ג דבר שאינו משקה כלל אבל כשנמצא שכר או שאר משקה שהיה חמר מדינה באותו מקום א"צ ליקח כוס אחר לקידוש אלא יברך עליו שהכל וישתה] והא דצריך לקדש שנית דוקא שלא היה יין מוכן לפניו אבל אם היה יין מוכן לפניו בכלי על השלחן או על הספסל בעת הקידוש ודעתו היה לשתות ממנו אח"כ א"צ גם לקדש שנית דהוי כאלו קידש על כל היין שמוכן לפניו וישתה מהן תיכף מלא לוגמיו וי"א עוד דה"ה אם אין יין לפניו והיה הפת מונח לפניו על השלחן א"צ לקדש מחדש אלא יבצע תיכף אחר הקידוש על הפת ודי בברכת המוציא לבד ונראה דאם קידש קודם נט"י כמנהגנו היום אין שייך לומר דחל הקידוש על הפת:
עט סָעִיף טו (עט) ולקדש - כתב המ"א אם קידש שחרית על שכר ונשפך הכוס א"צ להביא אחר כי י"א שדי במה שמברך המוציא על הפת והגרע"א בחידושיו חולק ע"ז:
פ סָעִיף טז (פ) לא יטעמו המסובין - היינו אף שהיו להם כוסות בפני עצמן לשתיה:
פא סָעִיף טז (פא) או פגומים - פגום נקרא כשטעם מי מהמשקין מתחלה ומבואר בסעיף שאחר זה דכשהכוסות של המסובין פגומין מצוה שישפוך המקדש מעט מכוסו לתוך כוסן שבזה יתקן כוסן שלא יהיה פגום והואיל שהם זקוקין לכוסו צריכין להמתין עליו שיטעום מתחלה:
פב סָעִיף יז (פב) שאז צריך לשפוך - היינו קודם שישתה המברך:
פג סָעִיף יז (פג) כדי שישתו כולם וכו' - אע"ג דשתיית כל המסובין לא מעכבא כדלעיל בסי"ד מ"מ מצוה לכתחלה שישתו מכוס שאינו פגום:
א סָעִיף א לאכול מיד. היינו לקדש כדי שיזכור שבת בכניסתו ועסי' רע"ג ס"ג, וכתוב בתקוני שבת שיקדש קודם לילה כי בתחלת ליל שבת הוא מזל מאדים ובסוף יום ו' הוא מזל צדק לכן יקדש בצדק וכ"כ בתשובות מהרי"ל סי' קס"ג ומ"ע בתשוב' כתב שאם אינו תאב לאכול יכול להמתין שכבר זכר אותו בכניסתו בבה"כ ע"ש, ובירושלמי ריש ברכות אי' שדרך לאכול שעה או ב' בלילה וכ"מ ברש"י ריש דף ג', כ' הרמב"ם פכ"ט קידוש היום דאורייתא בלא יין ורבנן תקנו על היין וכ"כ התוס' בסוכה פ"ג דף ל"ח ונ"ל דמדאוריי' בקידוש שאמר בתפל' סגי דקרא כתיב זכור את יום השבת והרי זכר אותו וקידוש במקום סעוד' רבנן תקנוהו כמ"ש סי' רס"ט וכ"מ בתוס' שכתבו דלר"ת מי שאין לו יין לא יקדש כלל וק' וכי יעקור מ"ע דאורייתא אלא ע"כ דדי בתפלה ועוד דאמרי' בקדושה אף על גב דמקדש בצלותא וכו' ע' בברכות פ"ה וגם הבדלה י"א דאורייתא היא וכמ"ש המ"מ פכ"ט ואפ"ה אמרי' בגמ' דבתחלה קבעוהו בתפלה כו' ע"ש וכ"מ ל' הרמב"ם וכ"מ בתוס' פ' ע"פ בשם הירוש' ע"ש: ודע דהקידוש בי"ט הוא דרבנן כמ"ש המ"מ פכ"ט מ"מ יש לו כל דין קידוש של שבת ואם אין לו אלא כוס א' של שבת קודם:
ב סָעִיף ב ומוציאות את האנשים. הקשה הב"ח מ"ש ממגילה דאין מוציאות וכמ"ש סימן תרפ"ט ואשתמיטתיה דברי התוס' בסוכה דף ל"ח שכתבו כיון דרבים הם זילא בהו מילתא שתוציאם אשה ע"ש ועסי' קפ"ו וע' באגודה פ"ג דסוכה שכתב בשם ר"י דאין מוציאות והוא פוסק שמוציאות ובשבועות סימן ט' כתב שאין מורין כן עכ"ל ופשוט דקטן אינו מוציא האשה ועוד נ"ל דאפילו בן י"ג שנה חיישינן שמא לא הביא ב' שערות דבמילי דאורייתא לא סמכינן אחזקה שהביא ב' שערות עד שיתמלא זקנו, כמ"ש בח"מ סי' ל"ה לכן תקדש האשה לעצמה ועמ"ש רסי' קצ"ג:
ג סָעִיף ג צרכי סעודה. ודוקא כשיש לו פת אבל אם אין לו פת מוטב שיקנה פת ויקדש עליו דהא אין קידוש אלא במקום סעודה ועוד דחיוב לאכול פת כמ"ש בסי' קפ"ח ועסי"ב ועמ"ש רסי' רס"ג, ואם יש לו קידוש ללילה ואין לו לקידוש היום ולכבוד היום אפשר דכבוד היום עדיף דהא כתב הר"ן דרבנן תיקנו קידוש היום משום דכבוד היום עדיף מכבוד לילה ומ"מ אפשר דדי בפת והמותר יקנה בו יין:
ד סָעִיף ג והא דתניא. ע' זוהר יתרו ע' קנ"ז וז"ל בעי' לסדר פתורי' בליליא דשבתא בנהמא ובמזוני רי"א אפילו ביומא דשבתא נמי עכ"ל:
ה סָעִיף ד אסור לטעום. נ"ל דשרי לרחוץ פיו כיון דאינו מכוין להנאת טעימה וכ"מ בת"ה סי' קנ"ח ועסי' תקס"ז ותרי"ב ומשחשיכה אפי' לא קבל שבת ואם קיבל שבת אפילו מבע"י אסור לטעום (ב"ח) ונ"ל דאם רוצה לקבל שבת מבע"י ולקדש ולאכול ולהתפלל ערבית בלילה רשאי וכמ"ש סי' רס"ז ועמ"ש רסי' ער"ב וכתוב בש"ל דאפילו אין לו אלא כוס אחד יקדש עליו ויברך בלא כוס ולא יאכל קודם משא"כ בהבדלה כמ"ש רסי' רצ"ו ס"ג ועס"ו וערסי' קפ"ג:
ו סָעִיף ד צריך להפסיק. ואף ע"ג דבסימן תרנ"ב גבי לולב אינו פוסק כשהתחיל בהיתר שאני הכא דקידוש מקמי סעודה אתקין ובמקום סעודה (ר"ן פ"ק דשבת תוס'):
ז סָעִיף ד שפורס מפה. לכסות הפת ואחר כך מגלין אותה כי היכי דתיתי סעודה ביקרא דשבת':
ח סָעִיף ד בלא ברכת היין. וה"ה דאין צריך לברך על היין שבתוך המזון דהא אחר שתית כוס של קידוש לא הוי היסח הדעת לבין שתי' שאחריו:
ט סָעִיף ד מברך ברכת המוציא. לפי שהקידוש היה הפסק לפיכך צריך לברך שנית והע"ש הקשה מ"ש מתפלה ססי' קע"ח ולא ראה דברי הרא"ש פ' ע"פ שכתב דלא דמי לתפלה דהכא כיון שקידש היום נאסר עליו אכילה (פי' טעימה וכו' עמ"ש ס"ה) ולדעתו ה"ל להקשות על הרא"ש והטור עב"י סי' רצ"ט בשם מהרי"ק וי"א ס"ל דקידוש לא הוי הפסק ואם מקדש על הפת היה ראוי לו' ברכת המוציא לפני קידוש ואותו פעם עדיין לא הפסיק ופטור לכ"ע:
י סָעִיף ה ואמרו בואו ונקדש. הקשה הראב"ד הא אפי' בלא אמירה אסור להם לשתות כמ"ש ס"ד ותי' הכ"מ דהתם כשהחשיך כבר והכא אכתי לא החשיך וכיון שאמרו הב ונקדש אסורים לשתות כשם שקובעת למעשר מספק חשיכה עכ"ל, וצ"ע דברסי' רצ"ט משמע דפסק דאפי' בספק חשיכה צריך להפסיק ע"ש וצ"ל דהכא מיירי מבע"י וצריכים לחזור ולברך משום דהוי כאלו אמר הב לן ונברך אבל כשאמרו נתפלל אפילו הוא סמוך לחשיכה וצריכין להפסיק א"צ לברך שנית וכ"מ בב"ח ועססי' קע"ט וסימן רצ"ט וטעמא דהא מותר לטעום קודם תפלה אפילו ליכא שהות ואין איסור באכילה אלא משום גזירה שמא ימשוך ויעבור זמנה משא"כ בקידוש דאפי' טעימה אסור ומ"מ נ"ל דעל כוס של קידוש א"צ לברך דהא לא אסחו דעתייהו מיניה אפילו אמרו הב ונקדש וכמ"ש ס"ד אעפ"י שבב"י משמע קצת דצריך לברך ע"ש נ"ל מ"ש ומ"מ בעל נפש יזהר שלא יבא לידי כן כי יש דיעו' שונות הרבה בדינים אלו, ובע"ש כ' דבאמירה צריך לברך על כוס של קידוש וקשה דא"כ למה כתב הרמב"ם דצריכים לברך בשתיה הל"ל דבקידוש נמי צריכין לברך וגם הכ"מ לא הוי צריך לאוקמי בספק חשיכה:
יא סָעִיף ה קודם שאכל. פי' שלא אכל עדיין פרוסת המוציא ועס"ד ומ"מ צריך להביא לפניו לחם משנה ולא הוי הפסק כמ"ש סימן קס"ז ס"ו ועס"א בהג"ה שם:
יב סָעִיף ה יאכל תחלה. פי' פרוסת המוציא ואח"כ צריך להפסיק ולהבדיל שם ועמ"ש רסי' רצ"ט ובתשובת מהר"מ סי' ש"ב כתב ריצב"א דיבדיל ואח"כ יברך שנית המוציא ויאכל דהא אסור לאכול קודם שיבדיל, ול"ד לגביל לתורי דא"צ לברך דהתם אסור מדאוריי' עכ"ל:
יג סָעִיף ו גמר סעודתו. משמע ברי"ף ורא"ש ורי"ו דדוקא כשהתחיל ליטול מים אחרונים ס"ל להרי"ף דצריך לברך תיכף עמ"ש סי' קע"ט אבל אם לא נטל עדיין כ"ע מודו דפורס מפה ומקדש ואפשר דאפי' אמרו הב לן ונבריך מקדשין ומברכין בפה"ג על הכוס:
יד סָעִיף ו וצריך להזכיר של שבת. אף על גב דבססי' קפ"ח פסק דאזלינן בתר התחלת הסעודה י"ל דספוקי מספק' ליה ומספיק' בכל ענין צריך להזכיר דאין קפידא אם מזכיר שלא לצורך כמ"ש ססי' ק"ח:
טו סָעִיף ו וי"א דאינו מזכיר. אף על גב דבתוספתא בברכות קתני בהדיא דמזכיר ש"ה שאכל ג"כ משחשיכה אבל הכא שגמר סעודתו מבע"י לא (הרא"ש ורי"ו) וא"כ אם אכל משחשיכה לכ"ע צריך להזכיר וכ"מ בתשובת מהרי"ל סי' צ"ו /נ"ו/:
טז סָעִיף ו אם יטעום. ונ"ל דמי שיטעום מברך בפה"ג עליו ואינו מברך בפה"ג על כוס קידוש ולמ"ד שלא יטעום אינו מברך בפה"ג על כוס ב"ה ואינו שותה ממנו עד לאחר קידוש:
יז סָעִיף ו לאכול מעט. די"א כיון שאכל בתחלה הוי קידוש במקום סעודה:
יח סָעִיף ו ומברך המוציא. היינו כשנטל ידיו ואז אפי' בפה"ג צריך לברך ואם לא נטל עס"ד:
יט סָעִיף ז אם טעם מקדש. מיד בלילה והב"ח שגג בזה ע' בגמרא:
כ סָעִיף ט פרוסה. שאם היה מגולה צריך להקדימו כמ"ש סי' רצ"ט ס"ט דקודם ליין ולכן מכסהו ולפ"ז מיד כשבירך בפה"ג רשאי לגלותו אבל לפי הטעם דתיתי הסעודה ביקרא דשבת' לא יגלהו עד אחר הקידוש וכמ"ש ס"ד:
כא סָעִיף י ואומר ויכולו. ואם שכח לאומרו אומרו תוך הסעוד' על הכוס (מט"מ):
כב סָעִיף י כי מתחילין יום הששי. ועוד להשלים ע"ב תיבות שבקידוש ולפ"ז א"ל כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים ויש שמתחילין ויכולו השמים וחושבין זכור ושמור בשנים ע"ש בס"ה ובתיקוני שבת כתב שהוא ע' תיבות ולכן כ' שלא לומר ג"כ כי הוא יום ול"נ שאין לשנות שום מנהג כי לכל מנהג יש טעם ויסוד דוק ותשכח וגם י"ל שהזוהר קאמר דדי על קידוש של תפלה שהיא אלהינו ואלהי וכו' שהוא ג"כ ל"ה תיבות עמ"ש ס"ס זה:
כג סָעִיף י יתן עיניו בנרות. כי ב"פ נר עולה ת"ק והיא רפואה לפסיעה גסה (כ"כ במהרי"ל וש"פ) והקשה בד"מ דהא צריך ליתן עיניו בכוס ותי' כמ"ש פה בש"ע ומיהו אין זו קושי' דאפשר ליתן עיניו בכוס ובנר וכמ"ש סי' רצ"ו ובטור סי' רס"ט משמע שנותנין על העינים מהכוס והוי רפוא' ע"ש ועסי' שכ"ח וברש"י ובר"ן פט"ו דשבת כתבו ששתי' הכוס הוי רפואה:
כד סָעִיף יא שופך ממנו לכוס אחר. אבל התוספת בפסחים סוף דף ק"ה כתבו דכוס של חובה צריך לטעום מכוס שיש בו רביעית וכ"כ האגודה וא"כ הכא טועם מהכוס הראשון ואחר כך מוסיף עליו מהכוס הב' וכמ"ש סימן קפ"ב ס"ו וכ"מ ברא"ש פ' ח' דברכות ע"ש ובודאי אלו ראה הרב"י דברי התוספות באותו פעם היה פוסק כותייהו:
כה סָעִיף יא שיניחנה להבדלה. התוספו' פ' ע"פ והאגודה חולקין ע"ז וסוברים דקידוש עדיף וכ"כ הנ"ץ בשם רש"א ונ"ל דאפי' לדעת הרב"י אם יש לו שכר להבדלה מוטב לקדש על היין דהא לכ"ע מבדילין אשיכר' ולר"ת אין מקדשין על הפת וכ"ש על השכר דחולקים הרבה פוסקים ולכן אפי' בקידוש דשחרית קוד' להבדלה דהבדלה אפשר בשכר לכולי עלמא במקום דהוי חמר מדינא ועוד דנפשו של אדם קצה בשחרית בשכר, ורוב העולם אין שותין רביעית לכן היכא דאי' ליה יין עדיף טפי מהבדלה עסי"ג מיהו בבה"כ עדיף טפי להניחו להבדלה עסי' רס"ט: וטוב לקדש על כוס גדול שישייר מאותו הכוס לקידוש היום ולהבדלה (ע"ש כ"ג מה"ב):
כו סָעִיף יב אחר שקידש. כדי שלא יפסיק בין נט"י להמוציא ובני ביתו נוטלין קודם הקידוש (הגמ"ר):
כז סָעִיף יב וי"א דלכתחל' וכו'. דס"ל דאין הקידוש מקרי הפסק כיון דצורך סעודה היא ולכ"ע אסור למזוג הכוס בחמין כמ"ש סי' קס"ו ולמ"ד שם דאסור להפסי' אפי' לשפוך מהקנקן לכוס אסור אחר נטילה:
כח סָעִיף יב בליל פסח. משום שמפסיקין הרבה באגדה:
כט סָעִיף יג רובו של רביעית. היינו באדם בינוני ובגדול לפי גדלו [תוס' יומא דף פ' ועסי' תרי"ב ס"ט] וכתב הר"ן דמ"מ לא בעי טפי מרביעית [ב"ח ואגודה פ' ע"פ]:
ל סָעִיף יד שיטעמו כלם. ומיהו מי שיש לו יין מעט מוטב שיטעום א' כשיעור ויניח השאר למחר לקידוש או להבדלה ואף על גב די"א דשתיית ב' מצטרפין היינו בדיעבד אבל לכתחל' צריך שיטעום המקדש כשיעור:
לא סָעִיף טו הפסיק בדיבור. כתבו התוס' בברכות דף מ' אם שח בין קדושה לשתיה צריך לחזור ולברך אי לאו מילתא דשייכ' לסעוד' וכו' עכ"ל משמע אף על גב דאינו שייך לקידוש כיון דשייך לסעודה לא הוי הפסק כמ"ש סימן קס"ז ס"ו לענין המוציא ה"ה לענין קידוש דקידוש נמי צורך סעודה הוא:
לב סָעִיף טו יביא כוס אחר. כתב הלבוש ק' ל"ל כוס אחר הא קי"ל דשתיה לא מעכבא כדאי' בפ' בכל מערבין עכ"ל ושגג בזה שראה זה הל' בב"י ססי' זה בשם התוס' ובאמת כוונת התוס' דשתיית המסובים לא מעכבא דדי אם טעם אחד מהם כדאמרי' פ' בכל מערבין ליתביה לינוקא ואדרב' שם מוכח דמעכבא דאלת"ה לימא זמן על הכוס ולא לישתי כיון דא"א בע"א וגם על הרב"י יש לתמוה שכתב ואם נשפך הכוס א"צ לחזור ולקדש דמאי דאמרי' אם לא טעם לא יצא היינו לומר דלא יצא ידי מצוה כתקנה וכ"כ בא"ח בהדי' עכ"ל ואח"כ כ' בשם א"ח אי לא טעמי ליה אחריני צריך למיהדר וקדושי עכ"ל וכ"כ בש"ג בהדי' שאם לא טעם אחד מהם לא יצא וכ"כ ברמזים וכ"כ התוס' בפסחי' דף ק"א בד"ה ידי קידוש יצאו לכן נ"ל דחזר פה בש"ע וכתב שיביאו כוס אחר ויטעום ממנו דכיון שקידש על היין וטעם אף על פי שלא טעם מאותו הכוס יצא דהא כשיש כוסות אחרים לפני המסובין א"צ לשתות מכוס המקדש א"כ הוא בעצמו נמי יצא בכוס אחר וכיוצא בזה כתב בהג"מ פ"ד ודוק' כשלא הסיח דעתו בנתיים אבל אי קם מההיא דוכת' קודם שטעם צריך לחזור ולקדש [ב"י בשם א"ח] כתוב בפסקי מהרא"י אם קידש על מים וסבר שהוא יין יחזור ויקדש אף על גב דקידוש על היין דרבנן גם במילי דרבנן צריך לחזור עכ"ל ואם היה דעתו לשתות יין יותר א"צ לברך שנית בפה"ג כמ"ש ססי' ר"ט וה"ה בנשפך הכוס כמ"ש ססי' ר"ו, ונ"ל דאם קידש בשחרית על השכר ונשפך הכוס א"צ להבי' אחר דהא י"א דדי בפת כמ"ש סימן ער"ב ס"ט:
א סָעִיף א לאכול מיד. ואפי' קודם שתחשך. ומותר לאכול בשבת על ידי קידוש זה (ב"י בשם רשב"א):
ב סָעִיף ב ומוציאות את האנשים כו'. אף על גב דבסי' תרפ"ט פסק בש"ע כבה"ג דאין נשים מוציאות אנשים במקרא מגילה אף ע"ג שהם חייבות במקרא מגילה לא דמי לכאן דבמגילה יש דיעות דאין לנשים לברך על מקרא מגילה אלא על משמע מגילה כמ"ש שם ב"י ע"כ בודאי לא נכון שלכתחלה יוציאו האנשים משא"כ כאן הכל מודים שאין חילוק כלל בין אנשים לנשים ע"כ שפיר מוציאות אותם ורש"ל ומו"ח ז"ל פסקו גם כאן דאין מוציאות כמו במגילה ואין זה מוכרח כלל:
ג סָעִיף ג קודם לכבוד יום. פי' אפי' לצורכי סעודה ליום וכ"ש לקידוש שעושי' ביום:
ד סָעִיף ד בלא ברכת יין. דכיון דבירך כבר עליו אין הקידוש מפסיק לומ' שיברך שנית (ובטור הביא חד דיעה דצריך לברך על היין ותמה ב"י שזה לא נמצא כלל ובסמוך יתבאר בדברינו שהוא דעת הראב"ד) אלא דבברכת המוציא מביא כאן הפלוגתא שמביא הטור וטעם הדיעה הא' שצריך לברך המוציא ועל היין ל"צ כ' הרא"ש וז"ל דודאי איסור האכילה גורם לקידוש דהוי הפסק להצריך המוציא אבל בורא פרי הגפן שהוא קודם הקידוש בשביל איסור שתיה לא הוי הפסק עכ"ל נראה פי' דבריו דאע"ג דשתיה אסורה כמו אכילה מ"מ תרתי בעי' דהיינו שיש איסור לאכול וגם עביד מעשה הפסק דעשה קידוש משא"כ ביין דאין בו אלא איסור לחוד ולא שום מעשה שהרי בשעה שיש לו לברך בפה"ג מחמת הקידוש עדיין לא אמר הקידוש ע"כ אותו הכוס שמקדש עליו א"צ לברכת היין מה שא"כ בברכת הלחם שזמנו אחר קידוש וס"ל להרא"ש דכאן נחשב הקידוש גמר וסילוק על האכילה שאכל כבר כיון שרובץ עליו האיסור לאכול עד שיעשה קידוש ול"ד למ"ש הרא"ש סי' קע"ח דתפילה לא הוי הפסק באכיל' כיון דלא הוה גמר וסילוק כמו ב"ה דהכא ודאי יש איסור כשהגיע העת של הקידוש והוא מוכרח לעשות מעשה חדש לומר הקידוש מה שא"כ בתפלה אף שעושה מעשה חדש מ"מ אין איסור אכילה בעת ההיא באותה שעה ממש שמתפלל כי ודאי לא מיירי שממתין עד סמוך לכלות היום שלא יהיה לו אפשרות לאכול מעט ע"כ לא הוה גמר וסילוק. והי"א ס"ל דגם הקידוש לא הוי הפסק לחזור ולברך המוציא דכאן לא נאסר עליו האכילה אלא מצד שיש עליו מונע מצד אחר דרמיא עליה לעשות קידוש וכל שהלך המונע חוזר לענינו הראשון וזה דומה למי שנשתתק בשעת אכילה ח"ו ונתרפא תכף ודאי א"צ לחזור ולעשות המוציא וע"כ לא הוה גמר וסילוק על אכילה ראשונה כנ"ל טעם נכון לאלו הדיעות וכיון דספק ברכות להקל ודאי לא יברך גם המוציא ועמ"ש בסי' רצ"ט בס"ד ופשוט דאין צריך להתפלל ערבית אם הוא פורס מפה ומקדש כיון דהתחיל לאכול בהיתר ממש כדין כל תפלת ערבית:
ה סָעִיף ה שנים שהיו שותים כו' ז"ל הרמב"ם פ"ד דברכות וסיים ע"ז אבל אם אמרו בואו ונבדיל א"צ לחזור ולברך וכתב הראב"ד ע"ז ערבובי דברים יש כאן שהפסקת הקידוש אע"ג דלא אמרו בואו ונקדש כיון שקידש היום חייב להפסיק משא"כ בהבדלה שאע"פ שחשיכה אינו מפסיק מ"מ אם אמר בואו ונבדיל הא סליק נפשיה משתיה ואסור למשתי בלא ברכה עכ"ל. וכתב בכ"מ פי' פלוגתייהו דבגמרא אמרי' שבת לקידוש קובע ולא להבדל' ופי' הראב"ד היינו בלא אמירת בואו ונקדש וממילא דכי אמרי' הבדלה אינה קובעת היינו בלא אמירתם בואו ונבדיל אבל באמירתם ה"ל היסח הדעת כמו הב לן ונברך והרמב"ם ס"ל דכי אמרינן שבת קובעת לקידוש היינו כשאמרו בואו וכו' וא"כ כי אמרי' להבדל' אינה קובעת אפי' באמירת בואו ונבדיל עכ"ל הנה אנו רואים בפי' לדעת הראב"ד דבקידוש אפי' בלא אמירת' מפסיק ומברך בפה"ג כמ"ש בהבדלה כשאומרים בואו כו' דבזה שוין הסוא"כ בחנ' תמה ב"י על רבינו הטור למה כ' י"א שמקדש ומברך על היין שזה לא נמצא והא לך הראב"ד שכ"כ בפי' וקשה דהא כבר פסק הרמב' ספכ"ט דמשקידש היו' אסור לשתו' ולא זכר כלום מאמיר' זו תי' בכ"מ דהתם משחשיכ' ודאי וכאן בספק חשיכה וק"ל דא"כ חשיכ' ודאי בלא אמירה יהיה לו דין א' עם ספק חשיכה עם אמירה וא"כ היה לו לרמב"ם לכתוב בפכ"ט משבת שצריך לברך בפה"ג קודם הקידוש כמ"ש כאן בספק חשיכה עם אמירה ותו דא"כ פסקי הש"ע סותרים זה את זה דבסמוך הביא דיעות לענין המוציא משמע דלענין בפה"ג ד"ה שא"צ וכאן כ' הרמב"ם שצריך ונ"ל דודאי לענין איסור שתיה שוה חשיכה ודאי בלא אמירה כמו ספק חשיכה עם אמירה אלא לענין בפה"ג אינם שוים דבחשיכה בלא אמירה אין האיסור שהוא מצד עצמו עושה היסח הדעת שיצטרך לברך שנית בפה"ג אבל כשיש אמירה אפי' בספק חשיכה וכ"ש בודאי חשיכה האמירה היא עושה היסח הדעת לברך שנית וכמ"ש בדעת י"א בסעיף שלפני זה שהוא הרא"ש לענין חילוק שבין בפה"ג ולברכת המוציא דלא סגי לעשות היסח הדעת מחמת האיסור לחוד כנלע"ד:
ו סָעִיף ה אע"פ שאינם רשאים. משמע שאע"פ שמברכים שנית עבדי איסורא במה ששותים אחר שחל עליהם קידוש היום ולעיל סי' קע"ט פסק בש"ע דאם אמר הב לן ונבריך אסור לשתות עד שיברך כו' משמע שאחר הברכה אין איסור וס"ל דיש חילוק בין אמירה זו לזו דברמב"ם כאן נקט שניהם ועל שניהם סיים אע"פ שאינם רשאים ונ"ל דמ"מ לענין הלכה אנו מחלקים דלענין הב לן ונבריך אין איסור אחר הברכה שנית ולענין שבת דקובעת עצמה לקידוש יש איסור אפילו בברכה שנית עד שיקדש:
ז סָעִיף ה ונזכר קודם שאכל. נראה פשוט דגם לאחר שאכל קצת הוה כן שיקדש ולא יצטרך לברך שנית המוציא ואפי' לאותה דיעה דסעיף ד' דצריך להמוציא היינו כיון שאכל כבר מבע"י אבל כאן שבירך המוציא אחר שנכנס שבת ודאי לא צריך שנית להמוציא ולא זכר כאן קודם שאכל אלא משום סיפא דבהבדלה לא יבדיל קודם האכילה כיון דאין מבדילין על הפת ה"ל הבדלה הפסק בין המוציא לאכילה אלא יאכל קצת תחלה ויבדיל ויסיים אכילתו משא"כ בקידוש דלא הוי הפסק אע"ג שתחלה בירך המוציא שלא ע"ד קידוש אלא אאכילה בעלמא:
ח סָעִיף ו וצריך להזכיר של שבת. מידי דהוי אמי שלא התפלל מנחה בע"ש מתפלל שתים של שבת ועמ"ש בסי' קפ"ח מענין זה:
ט סָעִיף ו וי"א דאף בגמר סעודתו כו'. משמע כ"ש תוך סעודתו דדינא הכי וקשה דלמה כתב כאן ומברך המוציא דהא בס"ד הביא דיעות דא"צ ומשמע ספק ברכות להקל וכאן כתב שיברך ובאמת דברים של י"א אלו דאף בגמר כו' הם דברי הרא"ש כמ"ש הטור וכמו שהעתיק ב"י שהסכים עם מהר"ר ישעיה מטראנ"י לדידיה באמת גם בס"ד צריך לברך המוציא שהיא הדיעה הראשונה שם אלא דעל בעל הש"ע קשה ונ"ל דל' דאף בגמר לא קאי על כל מה שיזכר ע"ז אח"כ אלא אהאי מילתא לחוד דפורס מפה ומקדש אבל מה שסיים אח"כ ומברך המוציא זה קאי דוקא אגמר סעודתו ונוטל ידיו או אמר הב לן ונבריך דאז חייב לברך שנית המוציא אפי' בחול וא"ל א"כ גם בפה"ג צריך לכ"ע דאה"נ דהך ומקדש שכתב כאן פי' בסתם קידוש כל השנה דאומר בפה"ג תחלה:
י סָעִיף ז טעם מקדש. פי' כל אימת שנזכר אפי' בלילה דבזה פליגי בגמ' מ"ד טעם אינו מקדש פי' רשב"ם בלילה אינו מקדש אלא ביום קודם אכילה ממילא למ"ד טעם מקדש דהלכה כוותיה היינו אפילו בלילה ומו"ח ז"ל נזדקר טעות לפניו אגב ריהטי שכתב שמשמע מדברי רשב"ם דלא יקדש בלילה אלא למחר קודם אכילה שהיה סבור שרשב"ם פי' זה אליבא דמ"ד טעם מקדש וזה אינו דלא כתב רשב"ם כן אלא דרך פי' למ"ד לא יקדש אבל לפי ההלכה ודאי יקדש אף בלילה:
יא סָעִיף ח מלבד ויכולו. לפי שבלילה היתה גמר מלאכת הש"י:
יב סָעִיף ט פרוסה. בטור בשם ירושלמי שלא יראה הפת בשתו שאין מקדשין עליו אלא על היין ולפ"ז אם מקדש על הפת א"צ לכסות עליו מפה אבל לטעם אחר שכ' הטור וז"ל ואני שמעתי טעם לעשות זכר למן שהי' מונח בקופסא טל למעלה וטל למטה עכ"ל ממילא גם במקדש על הפת צריך לכסות במפה וכן אנו נוהגין:
יג סָעִיף י ואו' ויכלו. הא דא"א אשר בחר בנו בשבת לפי ששבת נתנה במרה ועדיין לא בחר לנו לגמרי עד אחר נתינ' התורה (ב"י בשם א"ח):
יד סָעִיף יב אחר שקידש כו'. בטור הבי' תחלה דברי רע"מ דהוא ס"ל כמ"ש כאן ואח"כ הביא דברי רשב"ם ור"ת ור"י ואחר כל זה כתב שהוא תמה על מנהג הרא"ש שצריך לדחוק ולהוציא מימרא דרב ברונא מפשטיה וכ' ב"י לפ' מה הוא שהוציא מפשטים ונ"ל בדרך זה דבגמר' אמרינן א"ר ברונא נטל ידיו לא יקדש ואר"י ע"ז דרב זמנין דחביבא ליה ריפת' כו' משמע דקי"ל כר' יצחק ואם כן קשה למה הבי' רע"מ דברי רב ברונא אלא פשוט דס"ל דלא אדחו דברי ר"ב לגמרי אלא במקצת דהיינו דס"ל נטל ידיו לא יקד' משמע שום קידוש דכ"ה פשטן של דבריו ולדברי ר"י לא נתבטל הקידוש לגמרי ממנו אלא דיקדש על הפת כיון דרב זימנין דמקדש ליה אריפת' ולפ"ז שפיר קי"ל כרב לענין דלא יקדש על היין עכ"פ נמצא דעכ"פ לא נתבטלו דברי ר"ב אבל לפירושים אחרים שסוברים דלכתחל' יטול ידיו קודם וצריך שידחקו לומר דר"ב אזיל לטעם דיש קידוש שלא במקום סעוד' ולפי פשוטן של דברים משמע סתמ' בכל גווני ולמה נעשה לכתחל' כדיעה זאת ולא נעשה כפי' רע"מ ורמב"ם שבזה דברי ר"ב מיירי מכל גווני ע"כ תמה הטור על מנהג הרא"ש שנהג כן כיון שיש פי' אחר מרווח מזה ודי היה לנו לסמוך בדיעבד על הפי' הזה וה"ק הטור ואני תמה על מנהגו כך לכתחל' שהרי צריכים אנו לדחוק אפי' אם נעש' כן בדיעבד ולהוצי' עכ"פ מפשוטן ואנן נעשה לכתחל' להוצי' דברי ר"ב לגמרי ולא היה לו תימה על עיקר הפי' אלא על המנהג לעשות כן לכתחל' ונר' להכניס עוד בכלל תימהון הזה דאין מן הראוי לקבוע מנהג ולעקור דברי ר"ב שאיהו ס"ל אפי' בדיעבד נמי לא ואיך נקבע כן לעשות לכתחלה תמיד הפך מדבריו וזהו כפוגם בכבודו ח"ו ע"כ נ"ל דאע"פ שכתב ואין לשנות מ"מ מי שחרד לדבר ורוצה לעשות כדיעה ראשונ' וליטול ידיו אחר הקידוש אין לומר עליו כל המשנ' ידו על התחתונה ח"ו אלא הוא יכול לומר אעשה כדברי הכל ומי ימחה בידו ושפיר עבד כנלע"ד:
טו סָעִיף יב רק בליל פסח. שאז יהיה הפסק גדול באגדה עבסי' תע"ג:
טז סָעִיף יג מלא לוגמיו. עמ"ש בסימן ק"צ ס"ג:
יז סָעִיף יד שיטעמו כלם. אבל א"צ להם מלא לוגמיו:
יח סָעִיף יד ודוק' בקידוש. נראה הטעם דבקידוש אסמכוה אדאורייתא לקדש על היין:
יט סָעִיף טו אם נשפך הכוס כו'. מעשה בא לידי במדינות מעהרין שעשיתי קידוש על כוס שהייתי סבור שהוא יין והיה מים ובכלי שני שהי' עוד לפני היה בו יין וכבר אמרתי הקידוש כלו והעליתי בדעתי לכאורה לשתות היין האחר שבכלי השני מטעם דקידוש על היין הא מדרבנן שדרשו באסמכת' זכרהו על היין אבל מדאורייתא סגי באמיר' לחוד כמ"ש התוס' בר"פ ע"פ בשם ר"ת ותקנתם לא היתה אלא להסמיך היין לקידוש דאוריית' שבזה יקיים המצוה אבל אם כבר יצא ] ידי המצוה מן התור' לא הצריכו בשביל היין לעשות קידוש מחדש ועוד ראיה ברורה ממ"ש בסט"ו שאם נשפך הכוס קודם שיטעימנו יביא כוס אחר ויברך בפה"ג וא"צ לחזור ולקדש אלא יצא בקידוש הראשון אע"ג שנשפך הכוס ולא יצא דהא אפי' שתה בפחות משיעור לא יצא וא"כ נימא שאח"כ יצטרך לקידוש שנית ואפ"ה לא מצריכי לזה כי עכ"פ ידי קידוש יצא ה"ה נמי בכאן דמה לי שנשפך ולא שתה כלל או שהוא מים סוף סוף לא יצא ידי קידוש על יין וכן אי' בטור סימן רס"ט בשם ר"נ גאון שכתב שחובה לשמוע קידוש בלבד ויוצא אף בלא טעימה ואף שהטור תמה עליו שם היינו מטעם שאין שם מקום סעודה כו' אבל לא מטעם שאין יוצאין בשמיעה לחוד. שוב ראיתי דין זה בפסקי מהרא"י סימן קט"ו וז"ל ואמרתי בפשיטות דיחזור ויקדש שנית על היין דמה בכך אם קידוש על היין הוא דרבנן הלא כמה מצות דרבנן ומברכין עליהם ואטו אם תקע בטעות בר"ה בתקיעות מעומד שא"צ לחזור הואיל וכבר יצא י"ח מן התור' בתקיעות שמיושב והני אינן אלא מדרבנן הא ודאי ליכא למ"ד הכי עכ"ל ואני תמה מאד על הרב הגדול הנ"ל שהוציא מפיו דברים כאלה דמה ראיה הביא מתקיע' שופר ששם א"צ ברכה נוספת ומה איכפת לן במה שיחזור ויתקע דזה ודאי אם תקע בטעות וגמר כל התפל' שא"צ לחזור ולהתפלל שנית דהא קי"ל הברכות והתקיעות אין מעכבין זא"ז והיא תלמוד ערוך משא"כ כאן שיצטרך לברך שנית ברכ' הקידוש ויש חשש ברכה לבטלה: אמנם אחר העיון שעיינתי נראה דצריך לחלק בדבר כמו שאבאר בס"ד דיש לדמות בדין זה למ"ש סימן רע"ב בדין קידוש במקום סעודה דקי"ל שם דאם קידש ע"ד לאכול כאן ובא לו איזה סיבה שצריך לעקור ממקום זה צריך לחזור ולקדש ואע"ג דהך דקידוש במקום סעודה אינו אלא דרבנן דאף לפי' רשב"ם דילף לה מוקראת לשבת עונג אינו אלא אסמכת' בעלמ' ואפ"ה צריך לקדש שנית ה"ה נמי כאן דצריך לקדש שנית על יין וא"ל דשאני התם בדין מקום הסעודה די"ל דהקידוש היה כהוגן ויצא בו אלא שאסור לו לאכול שלא במקום הקידוש זה אינו דאדרבה פסק ב"י שם דאפי' אינו רוצה לאכול כלל אח"כ לא יצא ידי קידוש ויליף לה מדאי' בגמר' ר"ה איעקר ליה שרגא ואזיל לגבי רבה בריה וקידש שנית וטעם מידי אלא ע"כ דכיון דלא יצא ידי קידוש דרבנן צריך לחזור ולקדש ה"נ כן. אלא קשה טובא לפ"ז מ"ש בנשפך הכוס למה לא יצטרך לחזור ולקדש על כוס אחר כיון שלא יצא מדרבנן דהיינו לקדש על הכוס וכן קשה מ"ש מקידש ודיבר קודם שיטעום צריך לברך שנית בפה"ג ולא הקידוש כמ"ש בסעיף זה והוא מדברי בה"ג שהבי' הטור בססי' זה וכן קשה מההיא דכתב הטור בשם בה"ג בסימן זה דס"ל שהמקדש עצמו צריך שיטעום דוקא ואי שתה את הכוס מייתי להמקדש כסא אחרינא ומברך בפה"ג ולא קידש שנית למה לא נימא כיון דעכ"פ לא יצא למה לא יקדש שנית. ונ"ל דהעיקר תלוי בקידוש שצריך לטעום יין בשעת הקידוש וע"ז אמרו זכרהו על היין שצריך שיהא שם טעימת יין ויאמר הקידוש עליו וזה שאירע לו קלקול בטעימת היין קידש עליו כדין אלא שא"א לו לטעום יוכל לתקן העוות שיטעום יין אחר משא"כ בדין מקום סעודה באם אירע שלא יוכל לאכול שם אין תקנה לעוות זה ע"כ צריך לקדש שנית במקום שיאכל וא"כ בנידון דידן שלא קידש כראוי והוי כאלו לא קידש כלל ע"כ צריך לקדש שנית על יין אלא דיש חילוק בדבר באם היה בשעת הקידוש יין על השלחן או על הספסל אצלו מוכן לשתות אז ודאי א"צ לא לבפה"ג ולא לקידוש שנית אלא ישתה המוכן לפניו וכמ"ש רמ"א סי' ר"ט והוא מתשו' מהרי"ל דהוי כאלו קידש על היין ההוא ובזה אמרי' כולהו נבגי דברכתא נינהו כנלע"ד נכון בזה:
א סָעִיף א לאכול מיד. היינו לקדש כדי שיזכור שבת בכניסתו. כתב בתיקוני שבת שיקדש קודם לילה כי בתחלת ליל שבת הוא מזל מאדים וסמא"ל מושל עליו ובסוף יום ו' מזל צדק ומלאכו צדקיא"ל והם שני מלאכים אחד רע ואחד טוב לכן יקדש בצדק או ימתין עד שיעבור ממשלת מאדים ויקדש. ואם אינו תאב לאכול יכול להמתין שכבר זכר אותו בכניסתו בבה"כ מ"ע מ"א. (ובס' החינוך פ' יתרו משמע שנהגו שלא לקדש בבית עד חשיכה). כתב הרמב"ם פכ"ט קידוש היום דאורייתא בלא יין ורבנן תקנו על היין וכ"כ התוס' בסוכה דף ל"ח ול"נ דמדאורייתא בקידוש שאומר בתפלה סגי וקידוש במקום סעודה רבנן תקנוהו. ודע דהקידוש בי"ט הוא דרבנן מ"מ יש לו כל דין קידוש של שבת. ואם אין לו אלא כוס אחד של שבת קודם. מ"א:
ב סָעִיף ב האנשים. רש"ל וב"ח פסקו דאין מוציאות את האנשים ואין דעת הט"ז כך. ופשוט דקטן אינו מוציא האשה ואפי' בן י"ג שנה שמא לא הביא ב' שערות לכן תקדש האשה לעצמה. או תאמר מלה במלה עמו ע"ל סי' קצ"ג ס"א:
ג סָעִיף ג סעודה. דוקא כשיש לו פת דאם אין לו פת מוטב שיקנה פת ויקדש עליו דהא אין קידוש אלא במקום סעודה מ"א. ועיין ט"ז סי' תרע"ח:
ד סָעִיף ד לטעום. נ"ל דשרי לרחוץ פיו כיון דאינו מכוון להנאת טעימה. ואם רוצה לקבל שבת מבע"י ולקדש ולאכול ולהתפלל ערבית בלילה רשאי מ"א ע"ש ועי' סי' רס"ז:
ה סָעִיף ד מפה. ופשוט דא"צ להתפלל ערבית אם הוא פורס מפה ומקדש כיון שהתחיל בהיתר כדין כל תפלת ערבית. ט"ז:
ו סָעִיף ד תחלה. ר"ל שהיו שותין ג"כ יין תחלה עם פת:
ז סָעִיף ד היין. לפי שברכת היין הוא קודם קידוש ולא הוי קידוש הפסק. משא"כ בברכת המוציא הוי הקידוש הפסק לפיכך צריך לברך שנית. וה"ה דא"צ לברך על יין שבתוך המזון דהא אחר שתיית הכוס של קידוש לא הוי היסח הדעת לבין שתיה שאחריו:
ח סָעִיף ד המוציא. דאז מברך המוציא קודם קידוש ולא הוי קידוש הפסק:
ט סָעִיף ד המוציא. דס"ל דקידוש לא הוי הפסק כיון דספק ברכות להקל ודאי לא יברך גם המוציא. ט"ז וכ"ד אחרונים:
י סָעִיף ד שאכל. פי' שלא אכל עדיין פרוסת המוציא. ומ"מ צריך להביא לפניו לחם משנה ולא הוי הפסק מ"א. וכתב ט"ז נראה פשוט דגם לאחר שאכל קצת הוי כן שיקדש ולא יצטרך לברך שנית המוציא ואפי' לאותה דיעה דסעיף ד' דצריך לברך המוציא היינו כיון שאכל כבר מבע"י אבל כאן שבירך המוציא אחר שנכנס שבת ולא זכר כאן קודם שאכל אלא משום סיפא דבהבדלה לא יבדיל קודם האכילה כיון דאין מבדילין על הפת ה"ל הבדלה הפסק בין המוציא לאכילה אלא יאכל פרוסת המוציא תחלה ואח"כ צריך להפסיק ולהבדיל ע"ש ועיין מ"א:
יא סָעִיף ו המוציא. קשה הא בס"ד הביא דיעה דא"צ לברך המוציא וצ"ל דהכא איירי שנטל ידיו ואז אפי' בפה"ג נמי צריך לברך ואם לא נטל הדין כמ"ש בס"ק ט':
יב סָעִיף ז מקדש. פי' כל אימת שנזכר אפי' בלילה. ט"ז מ"א דלא כב"ח:
יג סָעִיף ח ויכלו. לפי שבלילה היתה גמר מלאכת הש"י:
יד סָעִיף ט על גביו. בטור בשם הירושלמי שלא יראה הפת בשתו שאין מקדשין עליו אלא על היין ולפ"ז אם מקדש על הפת א"צ לכסות עליו מפה. אבל לטעם אחר שכתב הטור שמעתי זכר למן שהיה מונח בקופסא טל למעלה וטל למטה ממילא גם במקדש על הפת צריך לכסות במפה וכן נוהגים ט"ז. ועי' סי' רס"ב ס"ק ג' מש"ש:
טו סָעִיף י ויכולו. ואם שכח לאומרו אומרו תוך הסעודה על הכוס מט"מ וע"ל סימן רס"ח סקי"ב:
טז סָעִיף יא מהכוס הב'. ומ"מ כתב דטועם מכוס הראשון ואח"כ מוסיף עליו מהכוס השני עי' שם. (ובספר אליהו רבה דחה דברי מ"א בשתי ידים על מה שהקשה על ב"י מתוס' פסחים ע"ש):
יז סָעִיף יא להבדלה. התוס' והאגודה חולקין ע"ז וסוברים דקידוש עדיף ואפי' בקידוש דשחרית קודם להבדלה דהבדלה אפשר בשכר לכ"ע במקום דהוי חמר מדינא ונפשו של אדם קצה בשחרית בשכר לכן היכא דאית ליה יין עדיף טפי מהבדלה מיהו בבה"כ עדיף טפי להניחו להבדלה וטוב לקדש על כוס גדול שישאיר מאותו הכוס לקידוש היום ולהבדלה. שכנה"ג ע"ש:
יח סָעִיף יב לשנות. כתב הט"ז נ"ל אע"פ שכתב רמ"א ואין לשנות מ"מ מי שחרד לדבר ורוצה לעשות כדיעה ראשונה וליטול ידיו אחר הקידוש אין לומר עליו כל המשנה ידו על התחתונה ח"ו אלא הוא יוכל לומר אעשה כדברי הכל:
יט סָעִיף יב בליל פסח. משום שמפסיקין הרבה בהגדה:
כ סָעִיף יג רביעית. היינו באדם בינוני ובגדול לפי גדלו. ומ"מ לא בעי טפי מרביעית ב"ח מ"א וע"ל סי' ק"ץ ס"ג מ"ש בשם הט"ז:
כא סָעִיף יד כולם. אבל א"צ להם מלא לוגמיו ט"ז. ומיהו מי שיש לו יין מעט מוטב שיטעום א' כשיעור ויניח השאר למחר לקידוש או להבדלה. מ"א:
כב סָעִיף טו בדיבור. כתבו תוס' בברכות דף מ' אם שח בין קידוש לשתיה צריך לחזור ולברך אי לאו מלתא דשייכא לסעודה עכ"ל. משמע אע"ג דאינו שייך לקידוש כיון דשייך לסעודה לא הוי הפסק. מ"א:
כג סָעִיף טו נשפך. אבל אם לקח בידו כוס של מים בחושבו שהוא יין ובירך עליו בפה"ג וקידש צריך לחזור ולברך בפה"ג ולקדש שנית על כוס של יין פסקי מהרא"י סי' קט"ו. וכן הסכים הט"ז וחילק דאם היה יין בשעת הקידוש על הספסל או על השלחן מוכן לשתות אז ודאי א"צ לא בפה"ג ולא קידוש אלא ישתה המוכן לפניו ע"ש והמ"א כתב דאם דעתו לשתות יין יותר א"צ לברך שנית בפה"ג וה"ה בנשפך כו' עי' סי' ר"ט ס"ב בהג"ה וס"ס ר"ו. ואם קידש בשחרית על השכר ונשפך הכוס א"צ להביא אחר דהא י"א דדי בפת כמו שכתב סימן ער"ב. עיין מ"א וט"ז באורך:
כד סָעִיף יז פגומין. ע"ל סימן קפ"ב ס"ד:
א סָעִיף א (ס"ק א) לאכול מיד היינו לקדש כו' דהא כתב הטור הטעם שיאכל מיד כדדרשינן זכרהו בכניסתו משמע מיד בכניסתו והא האי דרשה אתא לקידוש א"כ ליכא למילף מזה כ"א שיקדש מיד בכניסתו והא דכ' בש"ע ויאכל מיד לכן כ' מ"א ועסי' רע"ג ס"ג דשם כ' כיון דבעי' קידוש במ"ס צריך לאכול לאלתר במקום קידוש כו' עכ"ל לכן משום לתא דקידוש דבעי לאלתר בכניסתו צריך גם לאכול לאלתר בכניסתו כי בתחלת ליל שבת כו' ע' ברש"י במס' שבת דף קכט ע"ב כ' שתחלת יום ד' נתנו מאורות ברקיע וכן ז' כוכבי לכת שצ"ס חנכ"ל וכל א' משמש שעה אחת ואח"ז משמש שעה כוכב שאחריו וכן חוזרים חלילה נמצא תחלת יום ו' משמש שעה א' כוכב נוגה ואחריו כובב ואחריו לבנה אח"ז חוזרים חלילה שצ"ם חנכ"ל הרי עבר מיום ו' עשרה שעות נשאר מן יום שתי שעות ומשמש בהם שבתאי ואחריו צדק ואחריו מאדים א"כ צדק משמש סוף יום הששי שהוא שעה י"ב ומאדים שאחריו תחלת ליל שבת והוא ממונה על חורבן ומלחמה והוא בממשלת ס"מ וע' ברש"י עירובין דף כ"ו אך סדר הלוכן אינן שעה זמניות אלא שעות ההשואה א"כ דברי תקוני שבת אינן אמורים אלא בזמן שיום ולילות שוים שתחלת שעה שביעית מן שעות ההשואה והיא שעה א' מן יום ו' אז משמש נגה וכן בשעה ששית אחר חצות היום משמש צדק וא"כ בזמן שאין יום ולילה שוים ליתא לדברי תקוני שבת כן נראה לפענ"ד וע' בתשו' צ"צ סי' י"ד לענין חשבון התקופות וכ"מ ברש"י בברכות דף נ' ר"ל שגם מרש"י משמע שהיו אוכלים בליל שבת בלילה אבל אינו מוכח כמ"ש בירושלמי ב' ג' שעות בלילה והכי איתא שם דרמי ר"מ אדר"מ דתניא חדא רבי מאיר אומר זמן ק"ש של ערבית משעה שהכהנים טובלים מטומאתן והוא סמוך לבין השמשות ומסיק ר"מ גופי' דקאי על ב"ה דר' יוסי דס"ל ב"ה כהרף עין זה לילה נכנס ויום יוצא א"כ הטבילה וזמן ק"ש הם סמוך ללילה ממש ותניא אידך ר"מ אומר משעה שבני אדם נכנסים לאכול סעודתן בע"ש ופרש"י דשיעור דבנ"א נכנסין כו' הוא מאוחר לזמן דטבילות כהנים וא"כ כיון דזמן טבילת כהנים סמוך ללילה ממש כנ"ל ע"כ זמן אכילה בליל שבת הוא לילה ממש אחר צ"ה וע"ש בתוס': וכן משמע בתוס' שכ' לר"ת והוא בפסחים דף ק"ו ע"ב דלר"ת דס"ל אין מקדשין על הפת כו' וכי יעקור מ"ע דאוריי' והא מן התורה לא בעי יין כלל ועל היין רבנן תקנוה וכיון דאין לו יין ה"ל עכ"פ לקדש בלא יין ויצא עכ"פ דין תורה אע"כ מן התורה כבר יצא בתפלה: ועוד דאמרינן בקדושא והוא בברכות דף ל"ג אנשי כנה"ג תקנו תפלות וברכות ותחלה כשעלו מבבל היו עניים תקנו הבדלה בתפלה העשירו קבעוהו על הכוס חזרו והענו קבעוה בתפלה והם אמרו המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס והדר קמבעיא ליה להש"ס המבדיל בתפל' אם צריך להבדיל על הכוס ואמר ליה רבא לרבינא כי קידוש אע"ג דמקדש בצלותא מקדש אכסא אף הבדלה נמי אף ע"ג דאבדיל בצלותא מבדיל אכסא עכל"ה ודייק מ"א מלשון הש"ס דאמר אע"ג דמקדש בצלותא כו' הרי דקרא התפלה בשם קידוש ע"כ דס"ל דיוצא מן התורה במה שקידש בתפלה דאל"כ לענין מאי קראו קידוש ועוד היכי יליף הבדלה מקידוש בשלמא הבדלה הית' תחלת התקנה בתפלה לכן גם אחר שתקנו על הכוס מ"מ י"ל דיצאו ידי עיקר התקנה שהית' להבדיל בתפלה משא"כ קידוש שעיקר התקנה הי' בתחלה על הכוס ולא יצא כלל במה שקידש בתפלה אע"כ דגם בתפלה עכ"פ יצא ידי דין תורה בקידוש ואפ"ה הצריכוהו חכמים לקדש על הכוס וה"ה בהבדלה:
ב סָעִיף ב (ס"ק ב) ומוציאות כו' מ"ש ממגילה כו' דגם במגילה הנשים חייבות ואפ"ה אינן מוציאות האנשים: דקטן כו' שהוא דרבנן והאשה חייבת מן התורה: שמא לא הביא ב"ש ועדיין קטן הוא עד שיהי' בן עשרים והביא סימני סריס ואם לא הביא סימני סריס עדיין הוא קטן עד שיעברו רוב שנותיו דהיינו שהוא בן ל"ו שנה וכמבואר בח"מ ר"ס ל"ה: דבמילי דאוריי' כו' ר"ל אע"ג דלעיל סי' נ"ה כ' רמ"א לענין תפלה סמכינן על החזקה ואי הוא בן י"ג אמרי' חזקה שהביא ב"ש ומוציא אחרים בתפלה היינו דוקא בתפלה שהוא דרבנן אבל הכא בקידוש שהיא דאוריי' לא. וכ' בספר א"ר דאם האשה כבר התפללה הרי מן התור' כבר יצאו ידי קידוש א"כ קטן יכול להוציאה ובס' ת"ש השיג עליו דהא בעי' עד שיכוון לצאת כמ"ש לקמן סי' רע"ג סעיף ו' אם קידש בביתו ושמע שכנו כו' והאשה סתמה לא נתכוונ' לצאת בתפלתה ידי קידוש ולענ"ד אין נידון דהכא שייך להאי דסי' רע"ג דשם מיירי דהשומע רוצה לצאת במה ששמע מן המשמיע כהא דקי"ל במס' ר"ה עד שיכוין שומע ומשמיע משא"כ הכא דהיא רוצה לצאת באמירתה זה תליא בפלוגתא אי מצות צריכות כוונה והוא מבואר לעיל סי' ס' אמת שהרב"י כ' שם דהעיקר כמ"ד צריכות כוונה וכ"כ מ"א שם בשם רדב"ז דבדאוריי' מצות צריכות כוונה אבל לענ"ד ג"כ אינו ענין לנידון דהכא דגם אי לא נתכונה האשה לצאת ידי קידוש עכ"פ נתכוונה להתפלל תפלת שבת ובזה די ויספיק לצאת ידי קידוש דאוריי' דמי כתיב בקרא לעשות קידוש כ"א זכרהו והרי נתכוונה להזכיר את יום השבת כנלע"ד דרך אפשר מ"מ אין דינו של א"ר מוסכם לפמ"ש במ"א ס"ק קפ"ו בשם התוס' דבמגילה אין הקטן מוציא את האשה אע"ג דגם האשה אינה חייבת כ"א מדרבנן מ"מ הקטן גרע דהאשה אינה כ"א חד דרבנן דבקריאת מגילה היא תקנת חכמים והקטן הוא תרי דרבנן דגם במצוה דאורייתא אינו חייב כ"א מדרבנן חוץ אם הקטן יכול להביא א"ע באותו פעם שגם הוא לא יהי' כ"א חד דרבנן כגון אם הקטן והגדול לא אכלו כדי שביעה דהגדול ג"כ דרבנן לענין בהמ"ז הקטן יוכל להוציאו אע"ג דהקטן לא אכל כדי שביעה והוי תרי דרבנן. ומ"מ אם ירצה יוכל הקטן להוסיף לאכול עד כדי שביעה. ויהי' הוא גם כן רק חד דרבנן כה"ג יכול להוציא הגדול. כמ"ש מ"א סי' תרפ"ט בשם הרא"ם. וא"כ הכא דאין הקטן יכול להביא א"ע שלא יהי' רק חד דרבנן א"כ לא יוכל להוציא אשה אפילו כבר התפללה דהאשה חד דרבנן והקטן תרי דרבנן. אם לא שהקטן עדיין לא התפלל דהוי הקטן רק חד דרבנן. וכן ביום טוב שהקידוש דרבנן אין הקטן יוכל להוציא הגדול מה"ט אם לא שהגדול כבר התפלל של יו"ט והוי הגדול ג"כ תרי דרבנן: ועיין מ"ש ר"ס קצ"ג דטוב שהאשה תאמר עם המברך מלה במלה כיון דלהרבה פוסקים אינו יוצא בשמיעה אלא אם כן מבין לשון הקודש ועוד דא"א שיכוין לשמוע כל תיבה ותיבה כדלעיל סי' נ"ט ע"ש וכיון דאומרת עם המקדש מלה במלה אם כן אפשר אפילו מקדש קטן מכל מקום האשה יוצאה דהא גם היא אומרת עמו וכדקיי"ל לענין הלל:
ג סָעִיף ג (ס"ק ג) צרכי כו' ועיין מ"ש ר"ס רס"ג ר"ל דהוכיח שם דפת קודם לנר שבת ונר שבת מבואר שם דקודם לקידוש א"כ מכ"ש דפת קודם לקידוש: ולכבוד היום היינו צורך סעודות היום אכילה ושתיה: דהא כתב הר"ן בפרק ערבי פסחים נותן הר"ן טעם על מה שאין אומרים בקידוש היום שום ברכה נוספת כ"א בורא פרי הגפן ה"ט דוקא קידוש לילה שהוא דאוריית' תקנו חכמים ברכה נוספת אבל ביום דמן התורה אין צריך לקדש אלא הואיל וכיבוד היום עדיף מכיבוד לילה לכן לחשיבת סעודת היום רצו חז"ל להשוותו לסעודת לילה ושיקדשו גם ביום ולכן די במה שהשוהו במה שמקדש על היין ואומר בורא פרי הגפן שהוא התחלת הקידוש עיין שם הרי דחשיבות סעודת היום גרמו שתיקנו לקדש א"כ הסעודה עיקרית וחשובה מן הקידוש לכן י"ל דכיבוד היום עדיף מקידוש היום: ומ"מ אפשר דדי בפת כו' וכתב בספר ת"ש דאפשר דדי לו בפת א' אף שאין לו לחם משנה כמ"ש מ"א ס"ס רנ"ד ס"ק נ"ג:
ד סָעִיף ג (ס"ק ד) והא כו' עיין זוהר כו' אפי' ביומא כו' ר"ל דמשמע מלשון זה היפך דברי הש"ס דסעודת לילה חשובה יותר מסעודת יום עכ"פ דברי הש"ס עיקר במקום שחולק על הקבל' כנודע ולא הביאו מ"א כ"א כדי להזדרז במה דאפשר גם בסעודת לילה:
ה סָעִיף ד (ס"ק ה) אסור כו' וכ"מ בת"ה כו' ועיין סי' תקס"ז כו' רצה לו' שכתב אע"ג דהא דקיי"ל בתענית טעימה מותר והיינו טועם ופולט היינו דוקא עד רביעית ולא יותר אבל לרחוץ פיו בשחרית במים מותר בתענית יחיד אפילו יותר מרביעית: ודוקא בטעימה דמתכוין להנא' הוא דאוסר יותר מרביעית מה שא"כ ברחיצות פיו דאינו מכוון כלל להנא' ועוד מים אם אינו שותה לצמאו אין בו הנאה כמו שכתב לעיל סי' ר"ד סעיף זיי"ן באם חונקתו אומצא ושותה מים לרפואה דאינו מברך עליו עד כאן תוכן דבריו: וה"ה דרחיצת פיו במים קודם קידוש שרי דלא עדיף מתענית יחיד: ונ"ל כו' ולקדש ולאכול כו' היינו חצי שעה קודם זמן ק"ש כדלעיל סי' רס"ז: וכתב בש"ל כו' ויברך בלא כוס היינו אפילו למאן דאמר ברכת המזון טעונה כוס וכדלעיל סי' קפ"ב: ולא יאכל קודם ה"ט ניהו דרי"ף ס"ל אפי' אכל בע"ש וגמר סעודתו וקידש היום מברך ברכת המזון ואח"כ מקדש ואין צריך שוב לאכול אע"ג דאין קידוש אלא במ"ס מכל מקום סעודה שאכל ע"ש עולה לו והרא"ש חולק דאין אותה סעודה של ע"ש עולה לו וכדלקמן סעיף ו' היינו דוקא שם פליג הרא"ש כיון דהסעודה לא נעשית לכבוד שבת כמבואר שם ברא"ש אבל הכא אפי' יאכל תחלה מ"מ יעלה הסעודה לקידוש שאחריו שתהי' נקרא קידוש במ"ס דהא הסעודה נעשה לכבוד שבת מ"מ לכ"ע צריך לקדש תחלה כיון דמעיקרא הכי תיקנו חז"ל שיהי' הקידוש קודם סעודה וכמ"ש בס"ק שאח"ז משא"כ הבדלה דאין לו שייכות לסעודה ניהו דאסור לאכול קודם הבדלה מ"מ כה"ג דאין לו אלא כוס אחד או להבדלה או לברכת המזון מותר וכדלקמן סי' רצ"ו:
ו סָעִיף ד ס"ק ו צריך כו' ש"ה דקידוש כו' כן הוא ל' הר"ן במס' סוכה דף ל"ח ובשבת דף ט' וביאר דבריו בשלמא בלולב דצריך להפסיק משום דעביד איסור' והתחיל באיסור לכן בהתחיל בהיתר דלא עביד איסורא א"צ להפסיק משא"כ בקידוש איכא טעם אחר שצריך להפסיק כיון דתחלת תקנות חז"ל היתה דאין קידוש אלא במ"ס וקודם סעודה ניהו דהתחיל כבר ואכל קודם קידוש דלא כתקנת חז"ל מ"מ מאי דאפשר לתקן נתקן והיינו שיפסיק ויקדש ואח"כ יגמור סעודתו ויהיה עכ"פ הקידוש קודם למה שיאכל אחר הקידוש ועיין שם בהגהת שנדפס סביב הר"ן:
ז סָעִיף ד (ס"ק ז) שפורס כו' כ"ה דתיתי כו' ר"ל ניהו דלקמן סק"ך כתב שני טעמים שיהיה הפת מכוסה בשעת קידוש טעם אחד דאם יהיה מגולה היה צריך להקדים ברכת המוציא לברכת יין קידוש. וטעם זה לא שייך פה. דהא אפילו למ"ד דצריך לברך המוציא היינו דוקא כשיקדש וכמ"ש אח"ז דהוי הפסק אבל כל שלא קידש עדיין אין חל עליו ברכת המוציא וגם אם היו שותים יין הלא אין מברך בפה"ג. וא"כ לא שייך פה טעם ההקדמה. לכן כ' מ"א דאכתי איכא טעם שני שכ' בס"ק ך' כ"ה דתיתי כו':
ח סָעִיף ד (ס"ק ח) כוס כו' לא הוי היסח הדעת ר"ל ניהו דלדעה א' צ"ל המוציא דהקידוש הוי הפסק וכמו שיתבאר בס"ק שאחר זה אבל ליין לא הוי הפסק דהא א"צ לברך על יין של קידוש וכמו שיתבאר א"כ ה"ל כאלו בירך בורא פרי הגפן קודם קידוש דהא ברכת יין שבירך על שתיית יין הרשו' עלתה לו ושוב ליכא הפסק בין הברכה לבין שתיית יין שאחר קידוש דהקידוש לא הוי הפסק דהא כן דרכו כל השנה שמברך בפה"ג ומקדש: ושוב א"צ לברך על יין שבתוך הסעודה:
ט סָעִיף ד (ס"ק ט) מברך כו' לפי שהקידוש היה הפסק. ר"ל תרתי בעי' חדא כיון שקידש היום נאסר לו לאכול הוי סילק וגמר לאותה סעודה והיה צריך לחזור ולברך גם בפה"ג אלא דזה לחוד אינו הפסק גמור ולכך אינו מברך בפה"ג אלא בצירוף שאח"ז מקדש ועשה מעשה הפסקה ברכת הקידוש לכן בצירוף שני הטעמים צ"ל המוציא אבל לענין היין ל"מ הקידוש הפסק דהא בכל פעם מפסיק בברכות קידוש בין בפה"ג לשתיה כ"כ הט"ז וגם הרב"י משמע דס"ל הכי ע"ש: והע"ש הקשה מ"ש מתפלה כו' ר"ל דכאן הביא שני דיעות די"א דצריך לברך המוציא שהקידוש הוי הפסק ולעיל סי' קע"ח הביא בלי חולק דאם התפלל תוך הסעודה לא הוי הפסק: נאסר עליו אכילה (פי' טעימה): הוסיף מ"א תיבת טעימה כ"ה דלא תיקשי הא בתפלה קיי"ל אפי' ליכא שהות אחר סעודתו להתפלל דכה"ג ג"כ אסור לאכול קודם תפלה ואפ"ה אם התפלל תוך הסעודה לא הוי הפסק לכן כ' מ"א טעימה ר"ל דבתפלה עכ"פ טעימ' מותר משא"כ בקידוש אפי' טעימה אסור כמ"ש ס"ק יו"ד והוי סילוק יתר: ולדעתו הל"ל על הרא"ש וטור ר"ל דעדיפא ה"ל להקשו' דעל הרב"י אין הקושיא חזקה כ"כ דעכ"פ הביא כאן שני דיעות אי צריך לברך ברכת המוציא אלא דקיי"ל דעה א' עיקר והדעה א' ס"ל דצ"ל המוציא ולעיל סי' קע"ח בתפלה פסק דא"צ לברך אבל על הרא"ש וטור קשה יותר דהם סתמו דצריך לברך המוציא ופסקו ג"כ האי דסי' קע"ח דתפלה לא הוי הפסק אע"כ צ"ל כמ"ש הרא"ש כנ"ל: וי"א דס"ל ר"ל י"א שכ' הרב"י פה שאף כשמקדש על היין כו': ואם מקדש על הפת כו' ופטור לכ"ע כו' ר"ל אפי' לדעה א' א"צ לברך המוציא דהא בשלא היה יושב בסעודה ומקדש על הפת מברך קודם קידוש ברכות המוציא תמורת בפה"ג א"כ כשיושב תוך הסעודה ומקדש א"צ לברך המוציא דהא כה"ג הפת דין יין יש לו דאכתי כשיש לו לברך המוציא לא עשה מעשה הפסק':
י סָעִיף ה (ס"ק י) ואמרו כו' הקשה הראב"ד בפ"ד מהל' ברכות: ותירץ הכ"מ כו' כשם שקובעת למעשר כו' והם דברי רב בפסחים דף ק"ה ע"א כשם שקובעת למעשר כך קובעת לקידוש (ר"ל דקי"ל אפי' דבר שנגמרה מלאכתו אם דעתו להוליכו לתוך הבית מותר לאכול מהן עראי. אך אחד מששה דברים קובעים דאפי' אכילת עראי אסור וכמבואר בביצה דף ל"ה ופסק' הרמב"ם פ"ב מהל' מעשר (ודברי רשב"ם בפסחים צ"ב) ואחד מהן הוא שבת דסעודת שבת חשיבא ואפי' ארעי דידה מקרי קבע והיא הדין דקובעת לקידוש ופי' הכ"מ דמיירי באמרו באו ונקדש אז קובעת לקידוש ואסור לאכול ולשתות וכ' ואע"ג דאמרי' בער"פ כיון שחשכה אפי' לא אמר באו ונקדש אסור באכילה התם מיירי בודאי חשיכה אבל בס"ח לא נאסר אא"כ אמרו באו ונקדש וע"ז אמרו כשם שקובעת למעשר כו' דהא אפי' בספק חשכה אין מעשרים את הודאי ה"ה דספק חשכה קובע דאסור לאכול אפי' עראי וכן לענין קידוש עכת"ד: וצ"ע דבר"ס רצ"ט כו' מ"א אזיל לשיטתיה לקמן בסי' רצ"ט דעל מאי דאמר רב כשם שקובעת למעשר כו' כנ"ל מסיק הש"ס וה"מ לקידוש אבל להבדלה אינה קובעת וה"מ לאפסוקי דלא מפסי' אבל אתחולי לא מתחילין אפי' בהבדל' ונחלקו הרי"ף ורא"ש בפי' הסוגיא הרי"ף מפרש הא דאמרי' בהבדלה אינה קובעת וא"צ להפסיק היינו דוקא בספק חשיכה אבל ודאי חשכה אפי' להבדלה צריך להפסיק וע"ש ואייתו והרא"ש כ' ע"ז ואין דברים של טעם ורחוק לומד דשקלא וטריא דהש"ס דמפליג בין הפסקה דקידוש להבדלה כו' איירי בס"ח דוקא עכ"ל הרי מבואר מחלוקת הרי"ף והרא"ש דלהרי"ף בודאי חשכה אסור אפי' להבדלה צריך להפסיק ולהרא"ש א"צ להפסיק וכן הביא הרב"י מחלקותם ר"ס רצ"ט וז"ל והביא תחלה דעת הרא"ש וז"ל אסור לאכול כו' משתחשך עד שיבדיל אבל אם היה יושב ואוכל מבע"י וחשיכה לו א"צ להפסיק כו' וי"א (הוא דעת הרי"ף) דה"מ בספק חשיכה אבל ודאי חשיכה אפי' היה יושב ואוכל פורס מפה ומבדיל כו' עכ"ל ולכאורה משמע כי היכי דפליגי הרי"ף ורא"ש לענין הפסק' ה"ה פליגי לענין התחל' דמסיק הש"ס דאפי' בהבדל' לא מתחלינן דלהרי"ף דהסוגיא איירי בס"ח לענין הפסקה הוא הדין לענין התחלה מיירי אפי' בספק חשכה אסור אבל להרא"ש דהסוגיא מיירי דוקא בודאי חשיכה ה"ה לענין התחלה מיירי דוקא בודאי חשיכה אבל בספק חשיכה אפי' להתחיל מותר וכן פי' הט"ז ר"ס רצ"ט ע"ש וכן מורה פשטו' לשון ש"ע שם שכתב אסור לאכול כו' משתחשך כו' משמע דמיירי בודאי חשיכה דוקא לפי שהעתיק תחלה דעת הרא"ש ולדידי' אפי' להתחיל מותר בספק חשיכ'. ולפ"ז ליתא לדברי מ"א שכ' כאן וכאשר יתבאר אבל מ"א ר"ס רצ"ט כ' וז"ל אסור לאכול משתחשך אפי' בספק חשכה כו' עכ"ל הרי דס"ל אפי' להרא"ש דהוא דעה א' שם אפ"ה בספק חשיכה נמי אסור להתחיל והוכחת מ"א לענ"ד דהא להרי"ף דהסוגי' מיירי בס"ח ע"כ בהתחלה אסור' אפי' בס"ח דודאי חשיכה אפי' להפסיק צריך ואי איתא דלהרא"ש מותר להתחיל בס"ח ה"ל להרב"י להביא מחלוקת הרי"ף ורא"ש לענין התחלה כמו שהביא מחלקותם לענין הפסקה אע"כ צ"ל דהרב"י ס"ל דלענין התחל' אין מחלוקת ומודה הרא"ש להרי"ף דאפי' בספק חשיכ' אסור להתחיל וא"כ מ"ש בש"ע אסור לאכול כו' משתחשך הוא לאו דוקא וכמ"ש מ"א דאפי' בספק חשיכה אסור להתחיל וטעמו של הרב ב"י י"ל דהא הרא"ש לא דחה דעת הרי"ף כ"א שהוא דוחק דצ"ל דכל שקלא וטריא דהש"ס כו' מיירי בספק חשיכ' דוקא כנ"ל. ומזה נדאה דכוונות הרא"ש דראוי לומר הסוגיא מיירי בכל גווני הן בספק חשיכ' הן בודאי חשיכ' בכל ענין אין צריך להפסיק וא"כ ה"ה מאי דאמרי' אבל להתחיל אסור מיירי ג"כ בכל גווני הן בוודאי חשכה והן בספק חשכה בכל ענין התחלה אסורה וא"כ לענין התחלה לא פליגי הרי"ף ורא"ש. וגם להרא"ש אפי' ספק חשכה אסור להתחיל וכמ"ש מ"א שם א"כ לפ"ד מ"א דלהרא"ש דהוא עיקר לדעת המחבר דהא הביאו תחל' בר"ס רצ"ט הסוגי' מיירי בכל גווני הן בס"ח הן בודאי חשכ'. וא"כ מאי דאמרי' שם לענין קידוש דקובעת מיירי אפי' בס"ח ג"כ צריך להפסיק וא"כ הדרא קושית הראב"ד לדוכתי' ל"ל לאמיר' דהא אפי' בספק חשיכה שבת קובע' ולא על הכ"מ תלונות מ"א דהא הכ"מ ס"ל דהא דאמרי' שבת קובעת מיירי נמי באמרו בא ונקדש אבל בלי אמירה באמת אינה קובעת בספק חשכה אלא קושית מ"א על דברי הש"ע שהעתיק פה דברי הרמב"ם דבעי' דוקא אמיר' וקשיא גם כן קושי' הראב"ד דהא אפי' בלי אמירה אסור כמ"ש ס"ד ובש"ע ל"ל כתי' הכ"מ דהכא מיירי בספק חשיכ' ולכך בעי' אמירה דהא בר"ס רצ"ט לא הוזכר כלל מאמיר' משמע דהסוגי' מיירי אפי' בלי אמירה ואפ"ה מוכח דבקידוש אפי' בספק חשיכ' צריך להפסיק ולכן כ' מ"א דבש"ע צ"ל ליישב קושי' הראב"ד דע"י אמירה אפי' ודאי יום צריך להפסיק: צריכים לחזור נדפס בטעות והוא ס"ק חדש: ומ"מ נ"ל כו' דהא לא אסחי דעתייהו מיניה דהא אמרו באו ונקדש הרי דעתם לשתות מכוס קידוש. אע"פ שבב"י משמע קצת דצריך לברך הוא על מ"ש בש"ע סעיף ד' דלכ"ע א"צ לברך על היין אבל הטור כ' די"א דגם על היין צריך לברך וכ"כ רי"ו והקשה הרב"י דלא מצינו מאן דס"ל דעל היין צריך לברך וכ' אחר כך וז"ל ומיהו לדברי הרמב"ם שאכתוב בסמוך (והן דברי הרמב"ם שהוא בסעיף זה שנים שהיו שותים כו') אפשר לומר שצריך לברך כו' ולפ"ז מ"ש רבינו שי"א שמברך בפה"ג הוא דעת הרמב"ם עכ"ל הרב"י: והא הטור מיירי שי"א שיברך בפה"ג על כוס קידוש דמינה מיירי בסעיף ז' והרמב"ם כ' אם רצה לחזור ולשתות שתיית רשות צריכים לחזור ולברך ע"כ דהרב"י ס"ל דלהרמב"ם אפי' על כוס קידוש צ"ל ומיניה סבירא ליה להרב"י כיון דלהרמב"ם באמרו באו ונקדש צריך לברך על כוס קידוש אפי' בספק חשיכה דכן מיירי לדברי הכ"מ ה"ה בלי אמירה אם הוא ודאי חשיכה דבהא מיירי בסעיף ד' ג"כ צריך לברך. עכ"פ מוכח מדברי הרב"י דס"ל דלהרמב"ם כאן אפי' על כוס קידוש צריך לברך ומ"ש מ"א משמע קצת אע"פ שלכאורה הדבר מוכרח להרב"י הוא משום דהרב"י כ"כ דרך אפשר שהרי כ' ומיהו לדברי הרמב"ם כו' אפשר לומר כו' הרי דלא החליט הדבר. אולי מה"ט דשמא על כוס קידוש מודה הרמב"ם דא"צ לברך (גם י"ל דנסתפק אולי יש לחלק בין אמירה בס' חשיכה לבלי אמירה בוודאי חשיכה) גם י"ל דהרב"י לא כ"כ אלא ליישב דברי הטור ורי"ו דהם היו מפרשים כן דברי הרמב"ם. אבל הרב"י אליבא דנפשיה ג"כ ס"ל כמ"ש מ"א דעל כוס קידוש מודה הרמב"ם דאין צריך לברך: והע"ש כ' דבאמירה כו' דאם כן למה כ' הרמב"ם כו' זה קשה גם להרב ב"י הנ"ל דגם הוא ס"ל דלהרמב"ם צ"ל על כוס קידוש אלא דהרב בית יוסף לא החליט הדבר לא דקדק מג"א כ"כ מדבריו. וגם הכ"מ לא הוי צריך כו' ר"ל קושיא זו כעין את"ל. אם תרצה ליישב קושיא א' דבאמת כן מבואר בלשון הרמב"ם במ"ש נאסר להם לשתות עד שיקדשו כו' ומדסתם פה עד שיקדשו ודאי כוונתו כסדר כל קידוש דמברך תחלה בפה"ג. ומ"ש אח"ז ואם רצו כו' אע"ג דאתי' בק"ו מכוס קידוש צ"ל דזו ואצ"ל זו קתני. מ"מ כיון דמבואר בלשון הרמב"ם דגם על כוס קידוש צ"ל תו לא קשיא קושית הראב"ד ל"ל אמירה אפי' בלי אמירה אסורים. דטובא קמ"ל דע"י האמירה אפי' על כוס קידוש צריכים לברך. וא"ל אפי' לדעת מג"א דא"צ לברך על כוס קידוש מ"מ אשמועינן קידוש באמירה דאם רצו לשתות שתיית הרשות צריכים לברך דה"ל כאלו אמרו הב לן ונברך משא"כ בלי אמירה א"צ לברך דהא אפי' על היין שלאחר הקידוש כ' מ"א בס"ק ח' דאצ"ל מכ"ש על יין שלפני קידוש מ"מ זה נראה דדוחק קצת דנקט ברישא אמרו באו ונקדש משום סיפא אבל לפ"ד ע"ש קשה דהא איצטריך לומר באו ונקדש משום רישא דצ"ל על כוס קידוש. אולם אין זה קושיא על הע"ש דהא כתב הרב"י בספרו ב"י ליישב הטור ס"ל דלהרמב"ם אפי' על כוס קידוש צ"ל כשאמרו באו ונקדש וה"ה בלא אמירה כשהוא ודאי חשכה להרמב"ם צריך לברך על כוס קידוש. ולזה נתכוין הטור במ"ש בסעיף ד' די"א דצ"ל על היין כנ"ל וא"כ הדרא קושית הראב"ד לדוכתי' דהא אפי' בלי אמירה צ"ל גם על כוס קידוש והוצרך בכ"מ לחלק בין ודאי חשכה לס"ח אלא המ"א האמת כ' דלדעת הע"ש דגם על כוס קידוש צ"ל באמרו באו ונקדש ואנן קי"ל בלי אמירה א"צ לברך על כוס קידוש נתיישב קושית הראב"ד וא"צ לתי' הכ"מ:
יא סָעִיף ה (ס"ק יא) קודם כו' פי' שלא אכל כו' המוציא כו' ועס"ד ר"ל דהא בסעיף ד' כ' דאם עומד באמצע סעודה צריך לפרוס מפה ולקדש על היין אע"כ י"ל דכאן מיירי שאפי' פרוסת המוציא לא אכל עדיין ואם נאמר שיקדש על היין יהי' ברכת המוציא לבטלה דהא לאחר הקידוש יהיה צריך שוב לחזור ולברך המוציא דהא הפסיק בין ברכת המוציא לאכילה ע"י הקידוש לכן יקדש על הפת: ולא הוי הפסק. ר"ל מה שימתין או יצוה שיביאו לו לחם משנה דכיון שהוא צורך סעודה לא הוי הפסק כמ"ש סי' קס"ז ע"ש. וע"ש סעיף א' בהג"ה. ר"ל כיון ששכח שהוא שבת בלי ספק חתך הלחם כדרכו בחול ואין ראוי לצרף ללחם משנה אלא א"כ שהחתיכות עדיין מדובקות כ"כ שאם אוחז בפרוסה הקטנה עולה הגדולה עמה שאז עדיין נקרא שלם לענין לח"מ:
יב סָעִיף ה (ס"ק יב) יאכל כו' ובתשובת מהר"ם ר"ל דשם חולק על מ"ש כאן דיאכל תחלה. וז"ל שם פסק הריצב"א אם שכח ולא הבדיל ולאחר שבירך המוציא נזכר אם יבדיל יהי' הפסק אלא יבדיל ויחזור ויברך ול"ד לגיבול כו' עכ"ל: ול"ד לגיבול כו' דכ' לעיל סי' קס"ז סעיף ז' שאם אמר ליתן מאכל לבהמתו (זהו נקרא גיבול) לא הוי הפסק והיינו משום דהוי צורכי סעודה דאסור לאכול קודם שיאכיל לבהמתו דכתיב ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת וה"ה הכא כיון דאסור לאכול קודם הבדלה הוי הבדלה צורכי סעודה ולא יהיה הפסק. דהתם איסור דאורייתא כנ"ל דכתיב ונתתי עשב כו' דדוקא מה שהוא צורכי סעודה ממש כגון להביא מלח וכדומה לא הוי הפסק אבל מה שאינו צורכי סעודה אלא להסיר האיסור לא מיקרי צורכי סעוד' כ"א מה שהוא איסור תור':
יג סָעִיף ו (ס"ק יג) גמר כו' משמע ברי"ף כו' ז"ל הרי"ף הביאו הרא"ש פ' ע"פ סי' ז' היכא דגמרי סעודתייהו מקמי דקדיש יומא ואדמשי ידייהו (מים אחרונים) קדיש יומא. מקדימין ומברכי' בהמ"ז על כוס א' ואח"כ אומר קידוש על כוס שני (דאין אומרים שתי קדושות על כוס אחד שאין עושין מצות חבילות שנראים שהן עליו כמשא לכן צריך לבהמ"ז כוס אחד ולקידוש כוס שני ולא יאמר שניהם על כוס אחד) וכ' הרא"ש ותמיה לי לדברי הרי"ף דע"כ צריך לאכול מיד אחר הקידוש כו' דאין קידוש אלא במ"ס כו' וכיון דצריך לאכול מיד בהמ"ז ל"ל לפרוס מפה ולקדש אע"ג דמשו ידייהו ואתסר להו למיכל הא קי"ל הב לן ונברך א"צ לברך בהמ"ז וסגי בפריסת מפה וקידוש והמוציא ואם הוא סובר דחשיב קידוש במקום סעודה כיון שהיתה קריאה במקום עונג אע"ג שלא היתה לכבוד שבת לא מסתבר ליה טעמא בהא כו' הלכך נ"ל דאין חילוק בין גמר קודם חשכה ובין לא גמר אלא לעולם פורס מפה ומקדש עכ"ל הרא"ש והלא צריכים לישב להרי"ף קושית הרא"ש ומה שהק' הרא"ש דע"כ צריך לאכול מיד אחר קידוש דאין קידוש אלא במקום סעודה כבר יישבו הר"ן הביאו הרב"י דס"ל להרי"ף דסעודה שאכל קודם הקידוש אע"ג שלא היתה לכבוד שבת עולה שיהיה נקרא קידוש במ"ס אע"ג דלא מסתבר להרא"ש מ"מ הרי"ף סובר כן אבל עדיין צריך יישוב ל"ל כ"ה שיברך בהמ"ז אלא די במה שיפרוס מפה ויקדש כמו שהק' הרא"ש אולם בסי' קע"ט יש שלשה דיעות בענין סילוק (יש יתר דעות שם אבל המצטרך פה סגי בג') דעת רש"י בין שנטל מים אחרונים ובין אמר הב לן ונברך הוי סילוק ואפי' רוצה לחזור ולברך על מה שיאכל וישתה לא סגי בהכי אלא צריך לברך תחלה בהמ"ז ואח"כ יברך על מה שרוצה לאכול. והרא"ש לפי הבנת הרב"י לעיל מחלק בין נטל ידיו ובין אמר הב לן ונברך דבנטל ידיו מודה לרש"י דצריך לברך תחלה בהמ"ז אבל בהב לן ונברך א"צ בהמ"ז וסגי במה שיברך על מה שיאכל וישתה. ומ"א לעיל חלק על הרב"י וס"ל דגם להרא"ש אין חילוק בין ה"ל ונברך ובין נט"י ובתרווייהו פליג על רש"י וס"ל דבתרווייהו אין צריך לברך בהמ"ז וסגי במה שיברך על מה שיאכל וא' מראיית מ"א היא מדברי הרא"ש דהכא שכ' על מ"ש הרי"ף ואדמשו ידייהו קדיש יומא מקדמינים ומברכים בהמ"ז כו' וכ' עליו הרא"ש אע"ג דמשו ידייהו ואתסר להו למיכל הא קי"ל הב לן ונברך א"צ לברך בהמ"ז כו' כנ"ל הרי דהשוה נט"י להב לן ונברך ובתרווייהו ס"ל דאין צריך לברך בהמ"ז וזה כוונת מ"א במ"ש ומשמע ברי"ף ורא"ש שהביא דברי הרי"ף דוקא כשהתחיל ליטול מ"א כו' דהא כ' ואדמשי ידייהו כו' ולפ"ז לא קשיא ל"ל בהמ"ז הלא די בפריסת מפה משום דס"ל להרי"ף כיון שנט"י אפי' רוצה לברך על מה שיאכל לא סגי אלא צריך לברך תחלה בהמ"ז אלא הרא"ש לשיטתי' לפי הבנות מ"א לעיל סי' קע"ט דס"ל דאפי' בנטל ידיו א"צ לבהמ"ז שפיר הקשה: אבל אם לא נטל כו' ר"ל וגם לא אמר הב לן ונברך בזה גם הרי"ף מודה דסגי בפריסת מפה. ואפשר דאפי' אמרו הב לן ונברך כו' בזה לא נסתפק לדעת הרי"ף אי הרי"ף ס"ל כרש"י דבין נטל ידיו ובין אמרו הב לן ונברך צריך בהמ"ז וא"כ מ"ש הרי"ף ואדמשי ידייהו כו' הוא לאו דוקא דאפי' עדיין לא נט"י אלא אמר הב לן ונברך צ"ל בהמ"ז או י"ל דמ"ש הרי"ף ואדמשו ידייהו הוא דוקא אבל בהב לן ונברך מודה דסגי בפריסת מפה והיינו דס"ל כדעת הרב"י אליביה דהרא"ש אע"ג דהוא דעה שלישית שלא מצינו מי שחלק בין נט"י להב לן ונברך לדעת מ"א מ"מ כי היכי דתהיה ל' ואדמשו ידייהו דוקא אפשר לומר כן:
יד סָעִיף ו (ס"ק י"ד) וצריך כו' דאין קפידא כו' ר"ל דלעיל סי' קפ"ח שכ' היה אוכל ויצא שבת מזכיר של שבת. הוא מספק דלמא אזלינן בתר תחלת סעודה והלא יש לחוש גם להיפך דלמא אזלינן בתר השתא ואין להזכיר רצה כו' וכיון דהוא מזכיר הוי הפסק וכן כאן להיפך על זה כ' מ"א דאין קפיד' דלא הוי הפסק וכמ"ש ססי' ק"ח הטועה ומזכיר מאורע שאר ימים בתפלה שלא בזמנה לא הוי הפסק וע"ש כי הטורי זהב חולק בזה:
טו סָעִיף ו (ס"ק טו) וי"א כו' וא"כ אם אכל משחשכה לכ"ע צריך לברך וכשר"ח ערב שבת דצריך להזכיר יעלה ויבא. וגם אכל בלילה דצריך להזכיר רצה והוי תרתי דסתרי עיין דינו לעיל סוף סימן קפ"ח וסי' תי"ט:
טז סָעִיף ו (ס"ק יז) לאכול כו' כיון שאכל כו' והוא דעת הר"ן אליביה דהרי"ף כנ"ל ודעת החולקים דס"ל דצריך לאכול כו' הוא דעת הרא"ש אליביה דהרי"ף כנ"ל:
יז סָעִיף ו (ס"ק י"ח) ומברך כו' היינו כשנטל ידיו כו' דקאי על דברי המחבר דאיירי בנט"י ולכן צ"ל בורא פרי הגפן כל שכן המוציא: ואם לא נטל ידיו היינו גם הב לן ונברך לא אמר כה"ג דינו מפורש בסעיף ד' ואם אמר הב לן ונברך עמ"ש ס"ק י"ג:
יח סָעִיף ז (ס"ק יט) אם כו' בלילה דלמ"ד טעם אינו מקדש היינו בלילה אבל ביום מודה דצריך לקדש כ"פ הרשב"ם ולמ"ד טעם מקדש ע"כ מקדש אפי' בלילה דלא כב"ח שכ' בשם דשב"ם דלמאן דאמר טעם מקדש היינו ביום ולא בלילה וכן השיגו הטורי זהב:
יט סָעִיף י (ס"ק כא) פרוסה כו' ולפ"ז מיד כו' וה"ה כשמקדש על הפת אבל לטעם שני דתיתי הסעודה כו' וכן הטעם שכתב ט"ז זכר למן שהיה טל למעלה ולמטה אפי' כשמקדש על הפת צריך שיהיה מכוס' וכן כ' הט"ז ובספר א"ר השיג עליו דהא מבואר בסי' דע"ב במ"א ס"ק ז' דכשמקדש על הפת צריך להניח ידיו על הפת ואייתי ראיה מסי' תפ"ג וא"כ איך יכסה הפת והא צריך להניח ידיו עליו ולכן כתב וז"ל ונראה דקודם קידוש יכסה וכשמתחיל לקדש יגלה ויניח ידיו עליו עכ"ל:
כ סָעִיף י (ס"ק כב) כי מתחילים כו' וחושבים זכור ושמור כו' רצה לו' בדברות הראשונות נאמר במצות שבת זכור ובדברות אחרונות נא' בו שמור אותן ב' תיבות חושבים למלאות מספר התיבו' של קידוש אע"ג שאינו אומר אותן ב' תיבות מ"מ הואיל ונאמרו במצות שבת מחשבים אותן לצרוף דרך רמז: ולכן כתב שאין לו' ג"כ כי הוא יום כו' והוא הדין למתחילים יום הששי למלאות מספר ע"ב אין לו' ג' תיבות הללו ואע"ג שכתב רמ"א בסי' רמ"ג סעיף א' כי יכולים להוסיף ע"ד המכוון נגד ד"א בלבד שלא יפחות עכ"ל מ"מ היכי דאפשר שיהיה המספר מכוון ממש בלי תוספות וגרעון עדיף: ול"נ שאין לשנות ובשו"ת חנוך ב"י סי' ח' הביא בשם הגאון מהר"י אולמא ז"ל המתחילים ויכלו שיהיה מנין ע' תיבות מ"מ י"ל כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים שהם ז' תיבות וגם כי הוא יום זה (כן הוא נוסחתו) שהן ד' תיבו' ויחד הם י"א תיבו' כי נגד זה חסרים מהמספר ע' תיבות י"א תיבות אחרו' כי חושבים ע' תיבות מעיקר מטבע הברכה ולא הפתיחה והחתימ' וא"כ חסר בתחל' הברכה ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שהן שש תיבות ולבסוף יחסר ברוך אתה ה' מקדש השבת שהם ה' תיבות הרי יחד י"א תיבות ונשאר מכוון ע' תיבות וכמו שאין חושבים לענין ברכות פה"ג אע"פ שהוא בכלל הקידוש ע"ש שהאריך ואם כן ה"ה למאן דמתחיל יום הששי להשלים ע"ב י"ל כן אולם נוסחתינו הוא כי הוא יום ולא יותר וא"א יום זה א"כ חסר תיבה אחד לזה י"ל לענ"ד דמצרפים לזכור ושמור והואיל ובדיבור אחר נאמרו אין אנו חושבים אותו כי אם לתיבה אחת ויהיה לפ"ז המספר מכוון:
כא סָעִיף י (ס"ק כג) יתן כו' כי ב' פעמים נר כו' ר"ל כיון דעכ"פ צריך להדליק בשבת שני נרות כמ"ש לעיל סי' רס"ג: לפסיעה גסה שנוטלת א' מת"ק ממאור עיניו של אדם ובזכות מצוה זו של ב' נרות שעולין ת"ק ישלח ה' לו רפואה לחלק ת"ק שנחסר מאורו: דהא צ"ל עיניו בכוס דהא כתב ריש סעיף ז' וטעון כל מה שטעון כוס בהמ"ז והא בכוס ברכת המזון קי"ל לעיל סי' קפ"ג שצריך ליתן עיניו בכוס ועסי' שכ"ח סעיף ך' דתוך העין ודאי אסור ליתן וע"ג עין אם פותח וסוגר העין נמי אסור ולדידן כ' מ"א שם ס"ק ח"י בכל ענין אסור כיון דאין דרך לרחוץ ביין וניכר שהוא לרפואה וע"ש במ"א ס"ק מ"ג דכל היכי דמכוין לרפואה בדבר מאכל אפי' הוא ארם בריא אסור:
כב סָעִיף יא (ס"ק כד) שופך כו' דכוס ש"ח וכו' וא"כ הכא טועם מכוס הראשון כו' והא דתניא התם הנכנס לביתו במ"ש ואין לו אלא כוס אחד מניחו עד לאחר המזון ומברך עליו בהמ"ז ומשלשל הבדלה וכל ברכותיה אחריו על אותו כוס ואמרינן ש"מ תמניא ותרתי מינייהו המברך צריך שיטעום וש"מ טעמו פגמו דאי א"צ לטעום לא ה"ל להתיר לאכול קודם הבדלה אלא להבדיל תחלה עליו ולא יטעום ממנו ויניחנו לבה"מ אלא ודאי צריך לטעום אך מה בכך דהוי ס"ד מאי דקתני ואין לו אלא כוס א' היינו שאין לו שיעור שני כוסות אבל מ"מ יותר מרביעי' אחד י"ל דדוחק בעיניו שיהי' לו שיעור מצומצם וא"כ אכתי קשה יבדיל תחלה ויטעום ממנו והמותר רביעית יניח לברכת המזון אלא ע"כ טעמו פגמו ואסור לברך עליו ברכת המזון ור"א דחי דלעולם טעמו לא פגמו אלא הב"ע דליכא כ"א שיעור מצומצם ואם יטעום ממנו בשעת הבדלה לא ישאר לו כשיעור לכוס ברכת המזון וכתבו התוס' ומיהו קשה ה"מ טעמו כו' אכתי תיקשי ליה אמאי לא טעים ליה בידים או בכלי אחר כדאמר בא"ד דרמינן לב"ש דא"ל בהמ"ז טעונ' כוס והתנן בא להם יין לאחר המזון בית שמאי אומרים מברך על היין ואח"כ על המזון ומשצי דמברך על היין קודם ברכת המזון וטעים מיניה ומניח המותר לכוס ברכת המזון דמיירי שהוא קצת יותר מרביעית ופריך והא כיון דטעמו פגמו ומשני דטעים ליה בידים ותי' התוס' וז"ל וי"ל בכוס חובה כגון הבדלה ובה"מז וקידוש צריך לשתות מכוס שיש בו רביעית כו' אבל בברכות דלא מיירי בכוס חובה אפשר לתקן ע"י דטעים ליה בידי' עכ"ל התוס' מבואר כמ"ש מ"א אולם העולם מקשים וכן נדפס כעת בס' אליה רבה דאכתי קשיא גם לפי תירוץ התוס' הא מצי לשפוך מעט מהכוס לידו או לכלי אחר ויטעום מכוס שיש בו דביעית ויתקנו אח"כ ע"י מעט ששפך לידו או לכוס אחר כמו שכ' מ"א עוד הקשה ניהו דאשתמיט להרב"י דברי התוס' מ"מ היכי יתיישב להרב"י קושית התוס' הנ"ל ולענ"ד י"ל לקושיא אח' דהא דמהני תיקון לכוס פגום הם דברי הירושלמי והרב ב"י לעיל סי' קפ"ב הביא דברי המרדכי שכ' דהצרפתים אין סומכים ע"ד ירושלמי הנ"ל דס"ל דל"מ תיקון. א"כ י"ל אע"ג דאנן קי"ל כהירושלמי מ"מ א"ש דהא למסקנת ר"א דמיירי דליכא כ"א דביעית מצומצם לק"מ כ"א למאי דס"ד מעיקרא דהוא יותר מרביעית ודייק מיני' טעמו פגמו א"כ י"ל לפי אותו ס"ד באמת הוי ס"ל דמוכח מהאי ברייתא דלא כהירושלמי אלא דל"מ תיקון לפגם והא דלא קאמר ש"מ תשעה דאין מועיל תיקון לכוס פגום ולטעמיך אמאי לא חשיב תשעה דכוס חובה צ"ל מכוס שיש בו רביעית ע"כ צ"ל דזה פשיטא ליה ה"ה די"ל דזה ג"כ פשיטא ליה דל"מ תיקון ולא ידע מהאי דירושלמי וגם מה שהקשה איך יתיישב להרב"י קו' התו' י"ל דמודה הרב"י דלפי מאי דס"ד ש"מ טעמו פגמו דהוי ס"ל דיש בו יותר מרביעית ע"כ דס"ל דכוס חובה צריך לטעום מכוס שיש בו רביעית אבל למסקנא דאין בו אלא שיעור מצומצם דאין הכרח נשאר סברא חיצונה דאינו צריך לשתות מכוס שיש בו רביעית אבל התוס' ע"כ ס"ל דגם למסקנא נשאר הדין דצ"ל מכוס שי"ב רביעית דאלת"ה הל"ל בתירוצי' וי"ל דהוי ס"ד בכוס חובה כו' ומדלא כתבו הוי ס"ד משמע דהדין כן באמת. ועוד אי ס"ד דלפי אמת אין צריך לברך מכוס שיש בו רביעית לאיזה צורך הוצרכו לסיים אבל בברכות דלא מיירי בכוס חובה כו' ת"ל דבברכות אזיל למסקנ' דהכא אלא על כרחך צ"ל דהתוס' ס"ל דגם לפי האמת הדין כן דצ"ל מכוס שיש בו רביעית ומ"מ אין זה מספיק ליישב דעת הרב"י דהא הלכה רווחת דין או סברא המוכח דס"ל דהמקשן ס"ל כן אף דלתרצן אין הדבר מוכרח מ"מ כ"ז דלא מצינו להדיא דהתרצן חולק נשאר סברת המקשן. לפ"ז בשלמא מ"ש ליישב קושי' א' דמאן דאמר ש"מ תמניא הוי סבירא ליה דלא כהירושלמי מ"מ קי"ל כירושלמי כיון דלר"א דמוקי לה בשיעור מצומצם ואין ראיה דהש"ס דידן חולק אם כן מה"ת נשוה פלוגתא בין תלמוד דידן לירושלמי טפי י"ל דגם בתלמוד דידן ס"ל דמהני תיקון אבל בהא שכתבתי ליישב דעת הרב"י דמאן דאמר ש"מ תמני' על כרחך ס"ל דצריך לשתות מכוס שי"ב רביעית ניהו דלר"א אין הכרח דס"ל כן מ"מ מנ"ל לעשות מחלוקת בין מ"ד ש"מ תמניא ובין ר"א בדבר זה אי בעינן שישתה מכוס רביעית אח"ז עיינתי בספר ת"ש וראיתי שרוב דברי מכוונים למה שכתב הוא ע"ש:
כג סָעִיף יא (ס"ק כה) שיניחנה כו' התוס' פרק ע"פ דף קי"ג ע"א אהא דאר"י שלשה מנוחלים עה"ב וחד מנייהו דמשייר מקדוש להבדלה ופירש רשב"ם שי"ל מעט יין ומונע שתייתו בשביל הבדלה. והקשה התוס' והא דוק' קידוש לילה קודם לכיבוד היום אבל הבדלה אינה קודמ' (דהכי אמרינן בדף ק"ה קידוש היום קודם לכיבוד היום) ותי' מורי הר"י דקידוש היום קרי כיבוד היום ר"ל מאי דאמרינן קידוש לילה קודם לכיבוד יום ר"ל קודם לקידוש היום אבל לסעודת יום אפי' הבדלה קודמת הרי מוכח מדברי התוס' דקידוש קודם להבדלה דהא כן הוא תחלת קושייתם דוקא קידוש ליל' קודם כו' אבל לא הבדלה משמע דקידוש עדיף מהבדלה ודוחק לומר דהתוס' אזלי לר"ת דס"ל אין מקדשים על הפת. ולכן אפי' בקידוש דשחרית כו' ד"ל דהא כ' מ"א ס"ק ג' דכיבוד יום עדיף מקידוש יום וכיון דהבדל' קודם לכיבוד יום כ"ש דקודם לקידוש יום אפ"ה קידוש דשחרית קודמ' להבדלה דהבדל' אפשר כו'. מיהו בבית הכנסת עדיף כו' עיין סי' רס"ט ר"ל דהא אין אדם יוצא בקידוש דבית הכנסת דהא אין קידוש אלא במקום סעודה ותחלה נתקן בשביל אורחים דאכלו בבה"כ דלדידהו הוי מקום סעודה לדידן דליכא אורחים היה ראוי שלא לקדש וכדס"ל לכמה פוסקים אלא שלא רצו לבטל מנהג קדמונים מה שאין כן הבדל' דגם לדידן יש בו צורך למי שאין לו יין להבדיל יוצא בהבדלה שבבה"כ. לכן לדידן הבדל' שבבית הכנסת קודם לקידוש: וטוב לקדש כו' דפירש כן דברי ר"י הנ"ל דמשיירי מקדושא לאבדלתא רק שצריך לתקן כל פעם שלא יהיה פגום ויקח בשחרית כוס קטן משל לילה כדי שיהי' מלא:
כד סָעִיף יב (ס"ק כו) אחר שקידש כדי שלא יפסיק כו' לכאורה דבריו אין מובנים לי שנתן טעם אחר ממה שכ' הרב ב"י דמשמע מדברי הרב ב"י דטוב יותר לקדש על יין מעל פת לכן יטול ידיו אחר קידוש דאם יטול ידיו תחלה גלי דעתיה כו' ויהיה צריך לקדש על הפת. ומ"א כ' הטעם משום הפסק וגם באמת הם שני שיטות בש"ס והוא פרק ער"פ דף ק"ו א"ר ברונא אמר רב הנוטל ידיו לא יקדש אמר ליה רבי יצחק זמנין סגיאין הוי קאימנא קמיה דרב זמנין דחביבא ליה חמרא וקידש אחמר' זימנין דחביבא ליה ריפתא וקידש אריפתא ופירש הרי"ף דרב ברונא הוי סבירא ליה אין מקדשים על הפת. ולכן אמר הנט"י לא יקדש כיון דנטל ידיו על כרחך לא לצורך שתיית היין דהאמרי' הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח ע"כ גלי אדעתיה דתאב לאכילה ורוצה לאכול מיד ונט"י משום פת ובזה גילה דעתי' דחביבה ליה רפתא ולכן א"א לקדש על יין דהא צריך להקדים החביב והוא הפת ועל הפת סבירא ליה דאין מקדשי' לכן אמר דלא יקדש אלא ישמע קידוש מאחר ויוצא בו וא"ל ר"י זימנין כו' ומקדש אריפתא אלמא דמקדשין על הפת וכתב הרי"ף ניהו דאדחי דברי ר"ב וקיי"ל דמקדשי' על הפת מכל מקום בזה דבריו קיימין דצריך לקדש על החביב ואם נט"י גילה אדעתיה דריפתא חביבה ליה וצריך לקדש עליו והן לכאורה דברי הרב בית יוסף בש"ע פה אולם רשב"ם מפרש דברי ר"ב נט"י לא יקדש דהקידוש הוי הפסק בין נטילה לאכילה. לכן אם נט"י לא יקדש אלא ישמע מאחרים וזהו לא הוי הפסק. ואמר ליה ר' יצחק זמנין כו' ומקדש אריפתא ובוודאי נוטל ידיו תחלה ועל כרחך דהקידוש לא הוי הפסק בין נטילה לאכילה והטור הוסיף דר"ב משמיה דרב דס"ל דיש קידוש שלא במקום סעודה ואין קידוש מצורכי סעודה לכן הוי הפסק. אבל לדידן דקיי"ל כשמואל דאין קידוש אלא במקום סעודה והוי קידוש מצורכי סעודה ולא הוי הפסק ומ"מ כ' רשב"ם דלכתחלה דיש ליטול אחר קידוש כב"ה בברכות דסבירא ליה מוזגי' את הכוס ואח"כ נוטלים לידים דלכתחלה אין להפסיק במזיגה ה"ה הכא לכתחלה אין להפסיק בקידוש ור"ת סבירא ליה דאפילו לכתחלה מותר ליטול ידיו תחלה ול"ח להפסקה אפי' לכתחלה ומזיגה שאני דמיירי מזיגה בחמין וצריך דקדוק הרבה שלא יחסר והוי היסח הדעת טובא עוד כ' תי' אחר ע"ש עכ"פ לכאורה נראה דהרב בית יוסף העתיק שיטת הרי"ף ומ"א העתיק עליו שיטת רשב"ם וטעמו: ונלע"ד דהוי קשיא למ"א עפ"י דברי הרב בית יוסף בספרו הארוך בסי' רע"ב שכ' דמוכח מדברי ר"ב הנ"ל וכ"כ הרמב"ם להדיא דאי חביבא ליה ריפתא אפי' יש לו יין מקדש על הפת אע"ג דמצוה מד"ס לקדש על היין מ"מ חביב עדיף ואם כן סתם בני אדם שמתאוים יותר לאכול מלשתות ה"ל לקדש על הפת ותי' וז"ל ושמא י"ל שאע"פ שאם רצה להקדים החביב לקדש על הפת הרשות בידו מ"מ כשאינו מקדים החביב ומקדש על היין כיון דמצוה מדברי סופרים לקדש על היין ש"ד עכ"ל הרב"י ולפ"ז קשה למה כ' פה אחר שקידש כו' וא"כ נט"י קודם קידוש גלי אדעתיה דרפתא חביבא לי' ולא יקדש על היין כו' ולמה לא יקדש על היין ניהו דפת חביב מ"מ רשאי לקדש על היין כיון דמצוה מד"ס לקדש לכתחלה על היין ומהכרח זה הוי ס"ל למ"א דהרב"י ניהו דהעתיק פי' הרי"ף מ"מ מסכים לדינ' לדברי רשב"ם דהקירוש הוי הפסק וכמו שהוכיח רשב"ם מהא מוזגים את הכוס ולכן צריך לקדש על הפת והא דאיצטריך לומר דגלי אדעתיה דפת חביבא ליה דבלא"ה ניהו דאיכא למיחש אם יקדש על היין יהיה הפסק מ"מ הלא אין זה הפסק גמור וביותר לדידן דקי"ל אין קידוש אלא במקום סעודה דהוי קידוש מצורכי סעודה אלא דמ"מ לכתחלה אין להפסיק אפי' בקידוש וראוי לקדש על הפת אלא שנגד זה יש סברא לקדש על היין משום דמצוה מדברי סופרים לקדש על היין וכמ"ש הרב"י כנ"ל מכדי הסברות שקולים וס"ד אם ירצה רשאי לקדש על היין לכן כ' דגלי אדעתי' דרפתא חביבא ליה וא"כ בלי חשש הפסק לקדש על היין או על הפת שקולים דפת יש לו מעלה דחביב ויין יש לו מעלה דמצוה מד"ס לקדש על היין וכיון דיש סברא נוספת לקדש על הפת משום הפסק לכן יש לקדש על הפת: ובני ביתו נוטלים כו' אולם לפמ"ש מ"א ר"ס קנ"ג הבאתי דבריו בסי' זה סק"ב דטוב שגם השומעים יאמרו מלה במלה עם המקדש א"כ גם ב"ב יטלו אחר הקידוש וכן כ' בספר ת"ש:
כה סָעִיף יב (ס"ק כז) וי"א כו' דס"ל דאין הקידוש כו' ר"ל כיין דקי"ל אין קידוש אלא במ"ס כנ"ל והיא דעת ר"ת דלעיל ומה"ט סיים מ"א ולכ"ע אסור כו' בחמין דהא בזה מיישב ר"ת האי דאמרי' מוזגים כו' ואח"כ נט"י כנ"ל ולמ"ד שם ר"ל בסי' קס"ו:
כו סָעִיף יג (ס"ק כט) רובו כו' ל"ב טפי מרביעית: וכ' דהטעם דחכמים לא חלקו בין גדול ובין בינוני כ"א לענין שתיות מלא לוגמיו אבל לענין שיעור כוס קידוש שנתנו חכמים שיעור רביעית לא מצינו שחלקו וגם לעוג מלך הבשן סגי בכוס רביעית:
כז סָעִיף טו (ס"ק לא) הפסיק כו' לענין המוציא כו' דכתב מ"א לעיל סי' קס"ז דאם הפסיק בין ברכת המוציא לאכילת המוציא בדברים שהם צורכי סעודה אפי' אינן מצרכי המוציא מ"מ לא הוי הפסקה כיון דהמוציא צורכי סעודה א"כ צורכי סעודה וצורכי המוציא כחדא חשבינן להו ה"ה בקידוש כיון דהקידוש מצורכי סעודה דאין קירוש אלא במ"ס א"כ צורכי סעודה הדיבור בהם הוי כצורכי הקידוש:
כח סָעִיף טו (ס"ק לב) יביא כו' כתב הלבוש כו' כדאמרינן פ' ב"מ עירובין דף מ"ב ע"ב דביוה"כ אומרים שהחיינו בלא כוס דאי אפשר שיברך על הכוס כמו בשאר יום טוב כיון דקי"ל המברך צריך שיטעום וכיון דבירך שהחיינו כבר קיבל עליו יום הכפורים ואסור לשתות ואי דיתן לתינוק לשתות חיישינן דלמא אתי למסרך כשיגדיל יטעום מכוס לכן יברך בלי כוס ומזה הוכיחו כיון דיוצאים ע"י ששותה התינוק אע"ג דהמקדש לא שתה כ"ש אי שתה המקדש לבד והשומעים לא שתו דאין שתייתם מעכב אבל אם לא שתה שום אדם לא המקדש ולא השומעים מזה לא דברו התוס': ואדרבא כו' דאלת"ה כו' כיון דא"א בע"א ר"ל ניהו דהלבוש לא כ' כ"א דאין השתי' מעכבת אבל מודה דלכתחלה בעינן שישתה והתם ביוה"כ מיירי לענין לכתחלה איך יתנהגו ע"ז כ' דזה מיקרי דיעבד כיון דאי אפשר בע"א דהא בע"א א"א לומר ברכת שהחיינו על הכוס כמו בכל י"ט: וגם על הרב"י יש לתמוה כו' ר"ל עמ"ש הרב"י דמ"ד אם לא טעם כו' לא יצא ידי מצוה כתקנה אבל עכ"פ יוצא ידי קידוש והא מסוגיא הנ"ל מוכח איפכא דאם לא טעם אפי' בדיעבד לא יצא כנ"ל. ואח"כ כ' בשם א"ח כו' הוא קושיא אחרת דלפ"ד הרב"י דברי הא"ח סותרים זה את זה דתחלה כ' בשמו אם לא שתה יצא אלא ידי מצוה כתקנה לא יצא ואח"כ כ' בשמו להיפך: וכ"כ התוס' בפסחים דף ק' ע"ב דאמר רב אותן בני אדם שקדשו בבה"כ ידי קידוש יצאו דס"ל יש קידוש שלא במ"ס וכתבו התוס' וז"ל אף ע"פ שלא שתו רק שיטעום המברך או אחד מהן כדמוכח ס"פ ב"מ ולכתחלה צריכים שיטעמו כלם עכ"ל התוס' מבואר בדבריהם דאם לא טעם שום אדם אפי' דיעבד לא יצאו: ולכן נ"ל שחזר בו פה וכ' שיביאו כוס א' כו' דלא כהלבוש דס"ל דגם בש"ע ס"ל להרב"י דיצאו ידי קידוש על כוס א' שנשפך אע"ג דלא טעם ממנו דהשתיה אינה מעכבת והא שכ' יביא כוס אחר ומברך עליו כו' באמת הקשה הלבוש למה צריך לכוס אחר וכ' אפשר כוונתו להודיענו שאם ירצה להביא כוס אחר שצריך לברך עליו ואינו יוצא בברכתו הראשונה שבירך על הכוס שנשפך כו' עכ"ל. לכן כתב מ"א דליתא אלא שחזר בו בש"ע וס"ל כיון דלא טעם מכוס א' לא יצא ידי קידוש וכיון שמביא כוס א' וטעם ממנו יוצא ידי קידוש למפרע ניהו דבכוס א' לא יצא כיון דעכ"פ א' צריך לטעום מן היין והשתא הא טעם יין אע"ג דלא טעם מכוס שקידש עליו יצא: דהא כשיש כוסות אחרות כו' והקשה בס' א"ר וכן בס' ת"ש מאי ראיה מהמסובים כיון דקי"ל שומע כעונה ה"ל כאלו הם קדשו על כוסות שבידם וא"כ אי טועמים מכוסות שבידם מקרי שטעמו מכוס שקדשו עליו עכת"ד. ולעניות דעתי ראיית מ"א אם היה כוסות המסובים פגומים די כשהמקדש שופך מעט מכוסו לכוסות המסובים ויתקנן בזה. וניהו דעכשיו אחר הקידוש שופך מכוסו לכוסם אבל בשעת הקידוש היו פגומים דהשתא ל"ל דע"י שמיעתם הוי כאלו קדשו על כוס שבידם דהא הכוסות בשעת הקידוש הם פגומים וא"כ איך יצאו בשתייתם מכוס שבידם אי אמרי' דבעי' שישתה מכוס שקדשו עליו וא"ל באותו מעט שנתן המקדש מכוסו לתוך כוסם הוי כוסם כמו כוס המקדש ודי במה ששתו מכוסם דזה דוחק ניהו דע"י אותו מעט ששופך המקדש יתוקן הפגם אבל אין סברא דע"י אותו מעט יקרא שכל הכוס שבידם יהיה נידון ככוס המקדש ועוד א"כ למה הוצרך ליתן טעם (והוא דברי התוס') דמהאי טעמא צריך לשפוך לתוך כוסם שלא יהיה פגומים ת"ל כדי שיהיה כאילו כוס המקדש ונ"מ ג"כ דלטעם זה אם הובא לפני המסובים אחר הקידוש כוסות שאינן פגומים אפ"ה צריך לשפוך מכוס המקדש לתוך כוסם שישתו מכוס המקדש אלא ודאי דליתא ואינו צריך לטעום מכוס המקדש דוקא וה"ה הכא: ואם היה דעתו לשתות יין יותר אצ"ל כו' ואם טעם מכוס של מים קודם ששתה היין אי הטעימה הוי הפסק עיין לעיל במ"א ס"ס ר"ט מ"ש ע"ד מהרי"ל: אין צריך לברך בפה"ג אבל צריך לקדש שנית על יין וכדלעיל ובט"ז רצה לחלק דאם היה יין מוכן לפניו על השלחן או על הספסל בשעת קידוש אפי' לקדש א"צ: ונ"ל דאם קידש בשחרית על השכר. מה"ט נקט שחרית דבלילה לא משכחת שיקדש על השכר דאפי' אין לו יין והשכר חמר מדינה מ"מ בלילה עדיף לקדש על הפת מלקדש על השכר משא"כ בשחרית כשהשכר חמר מדינה יקדש על השכר ולא על הפת כמ"ש סי' רע"ב: וא"צ להביא אחר כו'. משמע דאם ירצה להביא כוס אחר רשאי אבל בספר ת"ש כ' דאינו רשאי ותליא בפלוגתא שהביא בסי' קע"ד אם המשקין שבתוך הסעודה צריכים ברכה וכ' הרב"י שם כדי להסתלק מן הספק ישתה קודם סעודה מעט משקין פחות מכשיעור ויכוין לפטור גם המשקין שבתוך הסעודה ולפ"ז כיצד יעשה פה אם יביא כוס אחר ולא יברך עליו הניחא אם המשקין שתוך הסעודה טעונים ברכה א"כ הברכה שבירך תחלה היה חל על המשקין שתוך הסעודה וא"כ נפטר גם כוס זה אבל לדעת הפוסקים שמשקין בתוך הסעודה א"צ ברכה א"כ לא חל ברכה ראשונה עליהן א"כ כשרוצים לשתות עכשיו קודם סעודה ודאי צריך לברך ואם יברך על הכוס שמביאים לו עכשיו א"כ יש לחוש לדעת הפוסקים שמשקין שתוך הסעודה צריכים ברכה ונפטר גם כוס זה וא"כ ברכה שבירך על הכוס לבטלה עכת"ד ולא הבנתי דודאי רשאי להביא כוס אחר וכמשמעות לשון מ"א ובאמת לא יברך על אותו כוס ושפיר עביד לכ"ע דהא למאן דאמר שמשקין תוך הסעודה צריכים ברכה מודה ס' ת"ש דא"צ לברך על כוס זה אף ע"ג דדעתו לא היה כ"א לפטור המשקי' שתוך הסעודה ולא למשקין שלפני סעודה ע"כ צ"ל דמ"מ כיון שנתכוין לפטור המשקין שישתה אחר זה גם כוס שלפני הסעודה נפטר א"כ אפי' למ"ד שמשקין שתוך הסעודה א"צ ברכה מ"מ הוא לצאת ידי ספק דיעות היה דעתו לפטור המשקין שישתה אח"ז וא"כ גם כוס שלפני סעודה בכלל וניהו דלאותו דעה המשקין שתוך הסעודה א"צ ברכה מ"מ כוס שלפני סעודה א"צ ברכה דהא עכ"פ הוא נתכוין לפטור המשקין שישתה אח"ז וגם כוס זה בכלל:
א סָעִיף א ס"א כשיבא. פסחים ק"ו זכרהו כו' ומפרש הטור תיכף כשיכנס. ושם ק"ה ב' וברכות נ"ב א' עיולי יומא כו' ש"מ דממהרין לקדש:
ב סָעִיף ב ס"ב ומוציאות. שם דמספקא בבה"מ אי מוציאות:
ג סָעִיף ג ס"ג והא דתניא. שם:
ד סָעִיף ד ס"ד אסור לטעום. שם ק"ה א': אפי' מים. שם לקידוש קובעת ולא כו' וה"מ בחמרא כו' משמע דבקידוש בכ"ע אסור: ואם היו. ע' רא"ש סוף סי' ד' בשם הירושלמי ותוס' ק"ג ב' ד"ה רב אשי כו' ושם ק"ד ב' ד"ה חוץ כו': ואח"כ. שם בגמ' כמר זוטרא וכתלמידי דרב: ואם אין. כנ"ל בברכת היין: וי"א. כמ"ש בחולין פ"ז א' וכמ"ש תוס' בפסחים ק"ב א' ד"ה ועקרו דדוקא בה"מ דהוי גמר סעודה:
ה סָעִיף ה ס"ה שנים שהיו. שם ק"ה א' נפסיק ונקבעיה. ופי' הרמב"ם באמירה וכמ"ש בבה"מ שם ק"ג ב': קודם שאכל. עמ"א ועסי"ב: דהרי אין. מדאמרינן שם ק"ז א' בת טוות משא"כ בקידוש שקידש על הפת:
ו סָעִיף ו ס"ו וצריך כו'. תוספתא מדאמרינן בפ"ד דברכות כ"ו ב' ת"ר טעה ולא כו' אע"ג שמתפלל בשביל חול וה"ה כאן: וי"א דאינו. עמ"א ס"ק ט"ו ובסי' קפ"ח ס"ק י"ז: ויש מחלוקת. אם נחשוב אותו הכוס לסעודה ומותר ואע"ג דלר' יוסי שם ע"כ טועם משום דאזיל לטעמיה דא"צ להפסיק: גם אם. אם נחשוב מה שאכל למקום סעודה כיון שהיתה של חול וע"ש תוס' ד"ה ונימרינהו דר' יוסי אפשר דסבר כרב דא"צ במקום סעודה: וי"א. דסובר שצריך לאכול אחר קידוש א"כ ל"ל לברך בה"מ וכנ"ל: ומברך. כס' הראשונה שבס"ד וע' תוס' ק' א' ד"ה ר' יוסי כו' וזהו דעת הרי"ף ותוס' ק"ב ב' ד"ה ראשון כו' וכ"ה ס' הרי"ף הנ"ל:
ז סָעִיף ח ס"ח ואומר כל. שם בגמ': מלבד. דלא נתקן אלא בע"ש שבת קי"ט ב':
ח סָעִיף י ס"י מקדש על. מהא דירושלמי ר' יונה טעים ומתקן כו' והביאו הרא"ש בפ"ח דברכות ע"ש וע' ברש"י פסחים ק"ו א' ד"ה קפיד וברשב"ם שם ורש"י בברכות נ"ג א' ע"ש: וטעון. הרמב"ם שמפרש מ"ש כוס של ברכה טעון עשרה כו' נאמר על כל הדברים שטעון כוס דלדידיה בה"מ אינה טעונה כוס כמ"ש בהל' ברכות ממסקנא דפסחים קי"ז ב' וכ"מ שם ברי"ף. מ"מ. ועוד פסחים ק"ה ב' המברך כו' ובברכות שם והאמר מר המברך כו'. ואמרינן בירושלמי בפ"ז דברכות ומודים חכמים לר"א בכוס של ברכה כו' והכי נהגין רבנן בכסא דקידושא כו': ואומר ויכולו. פסחים ק"ו א' בתוס' ד"ה זכרהו ורשב"ם שם ב' ד"ה דחביבא: בפה"ג ואח"כ קידוש. מתני' בפ"ח דברכות ופ"י דפסחים: ויותר טוב. עתוס' ברכות מ"ג א' ד"ה הואיל וכן עיקר: כי מתחילין יום הששי. הטעם משום דקאי אתוספות שבת כמ"ש בבראשית רבה פ' בראשית ע"ש פרשה ט'. ועמ"א ס"ק כ"ב. וברמב"ם פ' כ"ט מה"ש הלכה ב' ליתא להני ג' תיבות כי הוא יום וכן עיקר שמיותרים הם אבל כי בנו בחרת אין לדלג וכ"ה ברמב"ם שם וערא"ש פ"ד דר"ה סי' ג' אבל לענין תוספות כו':
ט סָעִיף יא ס"יא אם אין לו. רא"ש בפ"ח דברכות בשם ירושל' וכפי פירושו וכמ"ש בגמ' שם נ"ב א' והאמר מר המברך כו': ואם לא היה. הוא עובדא דירושלמי הנ"ל: דקידוש. כנ"ל ס"ג:
י סָעִיף יב ס"יב וי"א. כפי פירושם שם דאין חילוק בין מקדש אחמרא או אריפתא וע' רשב"ם שם: דלכתחילה. הוא דברי הרמ"א וע' ברשב"א סי' תשנ"ב וכ' הטעם שאמרו הנוטל ידיו לא יקדש שנראה כמזלזל בקידוש שאילו היה דעתו לקדש על היין לא היה נוטל שתי ידיו שכל הנוטל ידיו לפירות כו' ומ"ש זימנין דחביבא כו' אין זה כמזלזל דילמא היה דעתו לקדש על הפת ולפיכך מקדש בין אריפתא ובין אחמרא וע"כ נהגו עכשיו הכל ליטול ידים קודם קידוש חוץ בערב פסח והטעם לפי שא"א לו בפת דכוס ראשון אומר עליו קידוש היום עכ"ל והעיקר כדעת הש"ע וכ"ד הט"ז:
יא סָעִיף יג סי"ג והוא רובו. שם ק"ח ב' וע"ש תוס' ק"ז א' ד"ה אם טעם כו':
יב סָעִיף יד סי"ד אם לא. שם ק"א א' ל"ל לקדושי בבי כנישתא כו' אע"ג דאין המקדש טועם כנ"ל סי' רס"ט: ואין שתיית. דהנאה בעינן כמ"ש לענין יה"כ פ' א' וב'. וכמ"ש ק"ח ב' והוא דאשתי כו' אע"ג דב"ב שתו השאר וי"א ס"ל והוא קאי אכולם יחד: ומ"מ מצוה. פסחים ק"ו א': והגאונים. שהם מפרשים שא' מן האורחים קידש בבהכ"נ וע"ל סימן רס"ט: אבל בשאר דברים. עירובין מ' ב' וליתביה לינוקא כו':
יג סָעִיף טו סט"ו קידש. ברכות מ' א' וע"ש בתוס' ד"ה הביאו כו': וא"צ לחזור. דבפה"ג אינו מעכב הקידוש כנ"ל ס"ד וכ"ש בסדר להקדים. ועוד דקידוש ד"ת בלא יין כנ"ל: וה"ה אם נשפך. רא"ש בפ"ו דברכות סי' כ' בשם ירושל' הדין כו' ועט"ז ומ"א:
יד סָעִיף טז ס"טז לא יטעמו. תוס' בשם ירושל' וג"כ משמע מהגמ' שלנו בהא דגחין ושתי. ובפ"ז דברכות מ"ז א' אין המסובין וצ"ל כתי' דירושלמי:
טו סָעִיף יז ס"יז אין צריך לשפוך. כן הוכיחו תוס' מירושלמי הנ"ל דאל"כ לעולם זקוקין וכן משמע בעובדא הנ"ל מדלא המתין עד ששפך לתוך הכוס. הר"ן:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.