א אֵין מְקַדְּשִׁין עַל יַיִן שֶׁרֵיחוֹ רַע, אַף עַל גַּב דְּרֵיחֵיהּ וְטַעְמֵיהּ חַמְרָא, וְלֹא עַל יַיִן מְגֻלֶּה אֲפִלּוּ הָאִדָּנָא דְּלֹא קָפְדִינַן אַגִּלּוּי. הַגָּה: וְאֵין מְקַדְּשִׁין עַל הַיַּיִן דְּרֵיחֵהּ חַמְרָא וְטַעֲמֵהּ חֲלָא (טוּר).
ב יַיִן מִגִּתּוֹ מְקַדְּשִׁין עָלָיו; וְסוֹחֵט אָדָם אֶשְׁכּוֹל שֶׁל עֲנָבִים וְאוֹמֵר עָלָיו קִדּוּשׁ הַיּוֹם.
ג מְקַדְּשִׁין עַל יַיִן שֶׁבְּפִי הֶחָבִית, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קִמְחִין. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹסְרִין לְקַדֵּשׁ עָלָיו אֶלָּא יְסַנְּנוֹ תְּחִלָּה לְהַעֲבִיר הַקִּמְחִין. (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַמּוֹכֵר פֵּרוֹת וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם א"ח וְתוס') וְעַל יַיִן שֶׁבְּשׁוּלֵי הֶחָבִית, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁמָרִים; וְעַל יַיִן שָׁחֹר; וְעַל יַיִן מָתוֹק; וְעַל יַיִן דְּרֵיחֵיהּ חַלָּא וְטַעְמֵיהּ חַמְרָא. וּמִכָּל מָקוֹם מִצְוָה לִבְרֹר יַיִן טוֹב לְקַדֵּשׁ עָלָיו.
ד מְקַדְּשִׁין עַל יַיִן לָבָן, וְהָרַמְבָּ"ן פּוֹסְלוֹ לְקִדּוּשׁ אֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד, אֲבָל מַבְדִּילִין עָלָיו, וּמִנְהַג הָעוֹלָם כִּסְבָרָא רִאשׁוֹנָה.
ה יַיִן חַי אֲפִלּוּ אִם הוּא חָזָק דְּדָרֵי (פִּי' שֶׁרָאוּי לִמְזֹג) עַל חַד תְּלָת מַיָּא, מְקַדְּשִׁים עָלָיו; וּמִכָּל מָקוֹם יוֹתֵר טוֹב לְמָזְגוֹ וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא מָזוּג כְּרָאוּי. הַגָּה: וְיֵינוֹת שֶׁלָּנוּ יוֹתֵר טוֹבִים הֵם בְּלֹא מְזִיגָה (טוּר).
ו יֵין צִמּוּקִים מְקַדְּשִׁין עָלָיו, וְהוּא שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן לַחְלוּחִית קְצָת בְּלֹא שְׁרִיָּה (טוּר).
ז שִׁמְרֵי יַיִן אוֹ חַרְצַנִּים שֶׁנָּתַן עֲלֵיהֶם מַיִם, אִם רָאוּי לְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן מְקַדְּשִׁין עָלָיו. וְעַיֵּן לְעֵיל סי' ר"ד סָעִיף ה'.
ח מְקַדְּשִׁין עַל יַיִן מְבֻשָּׁל וְעַל יַיִן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דְּבַשׁ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין מְקַדְּשִׁין עֲלֵיהֶם. הַגָּה: וְהַמִּנְהָג לְקַדֵּשׁ עָלָיו אֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ יַיִן אַחֵר רַק שֶׁאֵינוֹ טוֹב כְּמוֹ הַמְבֻשָּׁל אוֹ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דְּבַשׁ (אָגוּר).
ט בְּמָקוֹם שֶׁאֵין יַיִן מָצוּי, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמְּקַדְּשִׁים עַל שֵׁכָר וּשְׁאָר מַשְׁקִין, חוּץ מִן הַמַּיִם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין מְקַדְּשִׁין. וּלְהָרֹא"שׁ, בַּלַּיְלָה לֹא יְקַדֵּשׁ עַל הַשֵּׁכָר אֶלָּא עַל הַפַּת, וּבַבֹּקֶר יוֹתֵר טוֹב לְקַדֵּשׁ עַל הַשֵּׁכָר, שֶׁיְּבָרֵךְ עָלָיו שֶׁהַכֹּל קֹדֶם בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא, שֶׁאִם יְבָרֵךְ עַל הַפַּת תְּחִלָּה אֵין כָּאן שׁוּם שִׁנּוּי, וְדִבְרֵי טַעַם הֵם. הַגָּה: וְכֵן הַמִּנְהָג פָּשׁוּט כְּדִבְרֵי הָרֹא"שׁ. וְאִם יַיִן בָּעִיר, לֹא יְקַדֵּשׁ עַל הַפַּת. וּמִי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹתֶה יַיִן מִשּׁוּם נֶדֶר, יָכוֹל לְקַדֵּשׁ עָלָיו וְיִשְׁתּוּ אֲחֵרִים הַמְּסֻבִּין עִמּוֹ; וְאִם אֵין אֲחֵרִים עִמּוֹ יְקַדֵּשׁ עַל הַפַּת וְלֹא עַל הַיַּיִן, אוֹ יִשְׁמַע קִדּוּשׁ מֵאֲחֵרִים. (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק כ"ט דִּמְחַזֵּר אַחַר יַיִן וּתְשׁוּבַת מַיְמוֹנִי סוֹף סֵפֶר הַפְלָאָה סי' ד' דִּיקַדֵּשׁ עַל הַפַּת לָכֵן צ"ל הַחִלּוּק אִם אוֹכֵל לְבַדּוֹ וְאִם אוֹכֵל עִם אֲחֵרִים).
י בִּרְכַּת יַיִן שֶׁל קִדּוּשׁ פּוֹטֶרֶת יַיִן שֶׁבְּתוֹךְ הַסְעֻדָּה, וְאֵינוֹ טָעוּן בְּרָכָה לְאַחֲרָיו דְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן פּוֹטַרְתּוֹ בֵּין שֶׁהוּא עַל הַכּוֹס בֵּין שֶׁאֵינוֹ עַל הַכּוֹס וְעַיֵּן לְעֵיל סי' קע"ד סָעִיף ו'.
א סָעִיף א (א) אין מקדשין - אפילו אין לו יין אחר ואפילו בדיעבד אם קידש משמע מדברי הרמב"ן שהובא בב"י דלא יצא ועיין בבה"ל. ואם מותר להבדיל על היין כזה עיין בחדושי רע"א שמסתפק בזה ול"נ פשוט הדבר לאיסור כיון שהטעם הוא משום הקריבהו נא לפחתך אח"כ מצאתי בברכי יוסף שכ"כ בשם ספר בית יהודה. ופשוט דה"ה על השכר שריחו רע אין מקדשין:
ב סָעִיף א (ב) שריחו רע - היינו שמסריח קצת מחמת שמונח בכלי מאוס ואף דמברכין עליו בפה"ג אפ"ה לקדש אסור משום הקריבהו נא לפחתך וגו':
ג סָעִיף א (ג) דלא קפדינן אגילוי - משום שאין מצויין אצלנו נחשים אפ"ה אסור משום הקריבהו נא לפחתך מיהו אם עמד שעה מועטת מגולה אין להקפיד האידנא כ"ז שלא נמר טעמו וריחו וכתב הח"א דדוקא במקום שהיין ביוקר דלא קפדי כולי האי בגילוי מועט אבל המקדש על השכר יהיה זהיר בזה ונראה דבאין לו אחר אין להקפיד בדיעבד גם בשכר כמו ביין:
ד סָעִיף א (ד) וטעמיה חלא - דבתר טעמא אזלינן וכחלא דמי ולכך לקמן בס"ג בטעמיה חמרא מקדשין עליו אע"ג דריחו חלא וטעמי' חלא נקרא כל שבני אדם נמנעין לשתותו משום חמצותו וכמ"ש סימן ר"ד ס"ד וכתבו האחרונים דלחנם העתיק הרמ"א דין זה דגם בפה"ג אין מברכין עליו כדאיתא שם וכ"ש שאין מקדשין:
ה סָעִיף ב (ה) יין מגתו - ומ"מ מצוה מן המובחר ביין ישן והיינו כשכבר עבר עליו מ' יום:
ו סָעִיף ב (ו) וסוחט אדם - בזה אשמועינן רבותא טפי אף שהוא חדש לגמרי שזה מקרוב שסחטו קודם השבת אפ"ה מותר לקדש עליו:
ז סָעִיף ג (ז) קמחין - היינו נקודות לבנות אבל אם יש עליו קרום לבן אין מקדשין עליו וכ' הא"ר דכשהסיר הקרום אין להחמיר:
ח סָעִיף ג (ח) מתוק - מדסתם משמע בין שנתבשלו הענבין בחמה יותר מדאי ועי"ז היין מתוק מאד ובין שהיין מתוק מאד מחמת הפירות עצמן שהיין הזה הוא גרוע ופסול לנסכים ואפ"ה כשר לקידוש ועיין בה"ל:
ט סָעִיף ג (ט) ומ"מ מצוה וכו' - היינו אף דמקדשין אכל הני אף לכתחלה מ"מ מצוה מן המובחר לברור יין טוב וע"כ טוב שלא יקח מסתם יין שבמרתף לקידוש עד שיראה מתחלה אם אינו מקולקל:
י סָעִיף ד (י) על יין לבן וכו' - ולכו"ע מצוה לכתחלה לחזר אחר יין אדום אלא דאם אין לו אדום או שאינו משובח ס"ל לדעה זו דמותר לכתחלה לקדש על לבן:
יא סָעִיף ד (יא) אבל מבדילין עליו - אם הוא חמר מדינה שם שהכל שותין אותו והטעם דלא גרע משכר דקי"ל לקמן בסימן רצ"ו ס"ב דמבדילין עליו אם הוא חמר מדינה וה"ה דמטעם זה מותר לקדש עליו בשחרית לכו"ע לפי מה שכתבו האחרונים לקמן בס"ט דבשחרית נוהגין להקל לקדש על כל משקה שהוא חמר מדינה:
יב סָעִיף ד (יב) כסברא ראשונה - ובא"ר משמע דביין שהוא לבן יותר מדאי נכון לחוש לדעת הרמב"ן שלא לקדש עליו אלא בשעת הדחק שאין לו אדום:
יג סָעִיף ה (יג) יותר טוב למזגו - היינו שהוא מצוה מן המובחר:
יד סָעִיף ה (יד) כראוי - היינו שלא יחלישנו יותר מדאי. והמברכין על היין שאין בו אלא מתיקות בעלמא וטעמו כמים מברכים לבטלה ואינם יוצאין ידי קידוש [ח"א] ועיין מה שכתבנו לקמיה:
טו סָעִיף ו (טו) יין צמוקים - היינו שנעשה היין מענבים שנצטמקו בין שנצטמקו מחמה או ע"י תולדות האור אף דלענין נסכים אין מביאין מהן לכתחלה מ"מ לקידוש כשר. ואופן עשייתן הוא שלוקח הצמוקין וכותשן ונותנין עליהם מים ותוסס אז נקרא יין אחר שנשתהו ג' ימים:
טז סָעִיף ו (טז) מקדשין עליו - כתב בספר בכור שור דלפי מה שמבואר לעיל בסימן ר"ד ס"ה בהג"ה דאחד מששה יין במים ודאי בטל ואין מברכין עליו בפה"ג אף בכאן צריך ליזהר ליתן צמוקים כ"כ במים עד שיהיו הצמוקים מעט יותר מאחד מששה נגד המים דאל"ה תהיה הברכה לבטלה דלא עדיף מאלו היו כל הצמוקים יין [וכתב דמשערינן את גודל הצמוקים כמו שנתהוו אחר שנפחו ע"י המים ולא כשעת נתינתן במים אבל ביד אפרים בסימן ר"ד מפקפק עליו בזה וכן בדרך החיים חולק עליו בפשיטות בזה וסובר דמשערינן הצמוקין כפי עת נתינתן למים ולא כפי נפיחתן אח"כ דנפיחתן הוא רק ע"י המים שנכנסו בם] והנה יש פוסקים שסוברים דכ"ז שיש בו טעם יין יין מקרי [עיין ביו"ד סימן קכ"ג ס"ח בהג"ה] מ"מ כל י"ש יזהר בזה דכבר נפסק ביו"ד סימן קל"ד ס"ה ולעיל בסימן ר"ד ס"ה בהג"ה דבטלו באחד מששה במים וסתם יין שלנו יש בו בודאי שיעור הזה ויוכל לקדש עליו ועיין בבה"ל מה שכתבנו בשם תשו' משכנות יעקב:
יז סָעִיף ו (יז) לחלוחית קצת - ר"ל שאם אינו יוצא מהם שום לחלוחית אף אם ידרכום ברגל או יעצרום בקורה אלא ע"י שריה בלבד אין מקדשין עליו ואפילו בורא פה"ג אין מברכין עליו:
יח סָעִיף ז (יח) וע"ל סימן ר"ד - דשם מבואר איזה שמרי יין וחרצנים שמברכין עליהן:
יט סָעִיף ח (יט) על יין מבושל וכו' - ס"ל דע"י כל זה אין משתנה היין לגריעותא והי"א ס"ל דמשתנה לגריעותא ואפילו בפה"ג אין מברכין עליהם אלא שהכל:
כ סָעִיף ח (כ) שיש בו דבש - כעין קונדיטון שנעשה מיין ודבש ופלפלין ואפילו אם נשתנה טעמיה וריחיה עי"ז:
כא סָעִיף ח (כא) שאין מקדשין עליהן - אפילו אם נתן בו דבש כל שהוא [רמב"ם] ואותן האנשים שמשימין מי דבש ביין למתק או משימין שם צוקער יש להחמיר לפי דבריו [פמ"ג]:
כב סָעִיף ח (כב) לקדש עליו - וע"כ מותר לבשל הצמוקין ולסנן היין ולקדש עליו [ח"א] ויש מחמירין דלא נקרא יין עד שיהיה תוסס ג' ימים אחר בישול הצמוקין [ספר החיים]:
כג סָעִיף ח (כג) שאינו טוב וכו' - דאם הם שוין יש לחוש לדעת היש אומרים שמחמירין בזה שלא לקדש ולענין ברכה כבר נפסק לעיל בפשיטות בסימן ר"ב ס"א דמברכין עליו בפה"ג:
כד סָעִיף ט (כד) שמקדשין על שכר - ודוקא במקום דהוי חמר מדינה דהיינו שאין יין מצוי בכל העיר בשנה הזו ועיקר שתייתן הוא משכר ושאר משקין ואם יש שם יין אלא שהוא ביוקר מקרי מצוי ואם אין יין ישראל מצוי אע"פ שיין א"י מצוי לא מקרי מצוי עי"ז:
כה סָעִיף ט (כה) ושאר משקין - וחלב ושמן אין בכלל זה דהא אינו חמר מדינה דאין רגילין לשתותו למשקה ומ"ש חוץ מן המים ר"ל אף אם שתיית כל המקום ההוא הוא רק מים אפ"ה אין דינו לקרותו חמר מדינה עי"ז ואודות יין שרוף עיין לקמיה:
כו סָעִיף ט (כו) חוץ מן המים - עיין לקמן בסימן רצ"ו ס"ב במש"כ שם במ"ב:
כז סָעִיף ט (כז) ולהרא"ש וכו' - גם הרא"ש ס"ל כהי"א הראשון אלא דכיון שהפת בא לצורך סעודת שבת חשיב טפי משכר לקדש בו בלילה ולדינא יש ליזהר לכתחלה שלא לקדש בלילה על שום משקה חוץ מן היין או פת אם אין יין בעיר וכדלקמיה דהרבה גדולי הראשונים מחמירין שאינו יוצא בזה ידי קידוש וגם המחבר לא הכריע בזה להלכה:
כח סָעִיף ט (כח) על הפת - ומניח ידיו עליו עד גמר הקידוש כמ"ש סי' תפ"ג והטעם דכמו שצריך לאחוז בידו הכוס של קידוש כך צריך לאחוז הפת בידו כשמקדש על הפת:
כט סָעִיף ט (כט) טוב לקדש - היינו דבזה הוא יותר טוב מעל הפת כמו שמפרש הטעם אבל יין במקום שהוא מצוי ודאי יברך עליו אפילו ביום וכדמוכח בסימן רפ"ט ס"ב ומ"מ במדינתנו שהיין ביוקר ורוב שתיית המדינה הוא משאר משקין לא נהגו אפילו הגדולים להדר אחר יין ביום שהקידוש שלו הוא רק מדרבנן לכו"ע וסומכין עצמן על דברי המקילין בזה ומי שמברך גם ביום על היין ודאי עושה מצוה מן המובחר:
ל סָעִיף ט (ל) על השכר - ואם חביב לו יין שרוף יכול לקדש עליו ביום לכתחלה במדינתנו שהוא חמר מדינה אך שיזהר ליקח כוס מחזיק רביעית ולשתות ממנו מלא לוגמיו שהוא רוב רביעית ובדיעבד או בשעת הדחק שאין יכול לשתות כמלא לוגמיו ואין לו יין ושאר משקין אפילו שתיית כל המסובין מצטרפין למלא לוגמיו וכדלעיל סימן רע"א סי"ד. ולענין מי דבש ושאר משקים עיין במה שכתבנו לקמן בסימן רצ"ו במ"ב:
לא סָעִיף ט (לא) שהכל - ובזו הברכה שהוא מוסיף קודם הסעודה הוא היכר שהוא לכבוד השבת משא"כ אם יברך על הפת אין כאן היכר כלל שהרי בבוקר אין אומרים נוסח הקידוש:
לב סָעִיף ט (לב) לא יקדש על הפת - כדי לחוש לדעת ר"ת שסובר דאין מקדשין על הפת כלל [מ"א]. ודע דאפילו להרא"ש ויתר הפוסקים דנקטינן כוותייהו דמותר לקדש על הפת ג"כ מודו דבמקום שיש יין בעיר אין מקדשין על הפת דעיקר מצוה הוא על היין אך דלדידהו אם הפת חביב לו יותר מיין אז מותר לקדש על הפת אפילו יש לו יין וכן פסק בדה"ח ואפשר שע"ז סומכין העולם להקל בזה:
לג סָעִיף ט (לג) יכול לקדש עליו וכו' - ובמ"א הכריע דאסור בזה לקדש ע"מ שישתו אחרים כיין שהם יודעים לברך בעצמן בפה"ג וכדמוכח לקמן סימן רע"ג ס"ד אלא הם יקדשו בעצמן והוא יקדש על הפת:
לד סָעִיף ט (לד) או ישמע קידוש מאחרים - ר"ל ילך אצל מסובין אחרים שמקדשין לעצמן:
לה סָעִיף י (לה) פוטרת - דכיון שהוא במקום הסעודה צרכי סעודה הוא ומחמתה הוא בא:
לו סָעִיף י (לו) שבתוך הסעודה - מברכת בפה"ג וה"ה שפוטרת יין שלאחר הסעודה קודם בהמ"ז:
לז סָעִיף י (לז) דברכת המזון פוטרתו - דכוס של קידוש הוא ג"כ בכלל דברים הבאים מחמת הסעודה:
לח סָעִיף י (לח) ועיין לעיל סימן קע"ד - היינו דשם מבואר דאפילו לא היה לו יין כלל בתוך המזון ג"כ פוטר הבהמ"ז לכוס של קידוש:
א סָעִיף א אם הוא בערב שבת במקום שיש בו יין ויודע שבשבת לא יהיה לו יין (כגון שאינו יכול להוליכו לביתו) יקדש מבע"י על היין וישת' ואסור אח"כ לעשות מלאכה [ש"ל בשם גאון] וע' ריש סי' רס"ז וססי' רצ"ג: על יין מגולה. משום הקריבהו נא לפחתך ואפשר דאם עמד שעה מועטת מגולה אין קפידא ובפרט במדינות אלו דאין היין מצוי כ"כ וגם הפחות והסגנים לא קפדי בדיעבד אא"כ נמר ריחו וטעמו:
ב סָעִיף א וטעמיה חלא. היינו כל שבני אדם נמנעין לשתותו משום חמיצותו וכמ"ש סימן ר"ו ומש"ה לא כתבו הרב"י דסמך אדלעיל ועב"ח ודבריו אין נראים:
ג סָעִיף ב יין מגתו. ומ"מ מצוה ביין ישן כמ"ש סימן ת"ר:
ד סָעִיף ג קמחין. ומ"מ אם יש עליו קרום לבן שקורין קאני"ק אין מקדשין עליו (ב"ח):
ה סָעִיף ו לחלוחית קצת. אבל אם הם יבשים לגמרי שאפי' ע"י דריכ' ועצים לא יצא מהן לחלוחית כלל פסולים (ריב"ש סי' ט'):
ו סָעִיף ט שמקדשין על שכר. דוקא במקום דהוי חמר מדינה דהיינו שאין יין בכל העיר וי"א שאין יין גדל מהלך יום סביב העיר (טור) ומ"ש שאין יין בכל העיר פי' שבכל השנה אין יין שם וכ"מ בגמרא דהא אמימר בת טות וכתב המרדכי ואם בשנה זו לוקה היין ואינו מצוי מיקרי השכר חמר מדינה ע"כ ואם אין יין ישראל מצוי אף על פי שיין עכו"ם מצוי לית לן בה ואם היין ביוקר מ"מ מקרי מצוי (ב"י הג"מ) ונ"ל דאין מקדשין על יי"ש אא"כ במדינות שרוב שתית ההמון היא י"ש בכל יום כמ"ש סי' קפ"ב וכ"מ ברמב"ם ובאגור סי' שפ"ג ועסי' ער"א סי"ג:
ז סָעִיף ט על הפת. ומניח ידיו עליו כמ"ש סי' תפ"ג:
ח סָעִיף ט לא יקדש על הפת. דר"ת סובר דאין מקדשין אריפתא:
ט סָעִיף ט ומי שאינו שותה וכו'. ז"ל ד"מ אם אין היין מקובל וחביב עליו יקדש על הפת כ"כ ב"י וכ"כ הרמב"ם ולפ"ז מי שאינו שותה יין אין צריך לחזור אחר יין לקידוש דהא ודאי חביבא ליה רפתא אבל בהג"מ כתב דאם יש יין בעיר אין מקדשין על הפת וכן ראיתי נוהגין דאפי' מי שאינו שותה יין מחזר אחר יין לקדוש עכ"ל הב"י, ובא"ז כ' בהדיא דמי שאינו שותה יין לא יקדש אלא על הפת וכ"ה בתשו' מיימון ספר הפלאה סי' ד' שיקדש על הפת או ישמע מאחרי' ואפשר דאף ב"י לא קאמר אלא כשאוכל עם האחרים דהאחרים שותין וכן נהגו אבל כשמקדש לעצמו אין לקדש רק אפת עכ"ל ודבריו תמוהים דלק"מ דהרב"י מיירי כשאין היין חביב עליו וכמ"ש אח"כ וז"ל אף על גב דבגמרא אמרי' דכשהפת חביב עליו מקדש עליו מ"מ אם רצה לקדש על היין הרשות בידו [ועסי' ער"א סי"ב] עכ"ל, אבל בתשו' מיימון מיירי שאינו שותה משום נדר התם מקדש על הפת ונ"ל דאסור לקדש על היין שישתו אחרים כיון שהאחרים יודעים בעצמם לברך בפה"ג וכמ"ש סי' ער"ג ס"ד רק הם יקדשו ודברי רמ"א צ"ע: וכתב הב"ח תימה על הגאונים אשר היו לפנינו כגון מהרש"ל ומהר"ר שכנא שאע"פ שהיה להם יין בביתם קדשו על השכר בשחרית בשבת וכן נהגו כל העולם ע"ש שהאריך, ול"נ דטעמם משום דבמדינתינו השכר הוי חמר מדינה וא"כ אפי' יש יין בעיר רשאי לקדש עליו אלא שי"א שאין מקדשין עליו מ"מ הא י"א דמקדשין אריפתא אם הוא חביב עליו אלא לר"ת אין מקדשין על הפת ולכן כ' רמ"א דאם יש יין בעיר לא יקדש על הפת ומ"מ בבקר שמקדש על שניהם דהא מברך גם כן המוציא וא"כ יוצא ממ"נ אבל בערב א"א לעשות כן יקדש איין ועוד דבבקר חביבא ליה ריפתא מסתמא דתאב לאכול וא"כ רשאי לקדש אפת ומצוה לברך על החביב כמ"ש הרב"י אלא שמברך על השכר משום היכר כנ"ל לישב מנהגם ומ"ש הב"ח דגם מהרי"ו כתב כן בשם האגודה לא עיין באגוד' עצמו דשם מיירי היכא דהוי חמר מדינה ע"ש ומ"ש הב"ח דהגאונים קידשו אשכר כדי לפטור השכר שבתוך המזון כמ"ש סי' קע"ד לא ידעתי למה לא על היין דהא יין פוטר כל מיני משקין ומ"מ מצוה מן המובחר לקדש לעולם איין:
א סָעִיף א יין מגולה. עמ"ש בזה בי"ד סי' קי"ו:
ב סָעִיף א אפי' האידנא. משום הקריבהו נא כו':
ג סָעִיף א דריחי' חמרא וטעמא חלא. פשוט הוא דאפילו בורא פרי הגפן אין מברכין עליו דהיינו יין שהקרים שזכרנו סי' ר"ד דאמרינן בהדיא פרק המוכר פירות כן לרב חסדא והכא לענין קידוש פשיט' דאסור אלא דנקטי לרבותא דאפילו ריחא חלא מקדשין עליו ואגב זה מסיים הטור דבריחי' חמרא וטעמא חלא אין מקדשין עליו וה"ה דבורא פרי הגפן א"א עליו ולא כמ"ש מו"ח ז"ל דלענין בפה"ג מברכין אפי' בטעמיה חלא כל שלא הקרים דזה ודאי אינו דכיון שהגיע לכלל זה גרע טפי מהקרים אבל לפי הנראה שזה אינו בנמצא שיהיה טעמיה חלא ולא יקרים:
ד סָעִיף ג אע"פ שיש בו קמחים. עמ"ש סי' ר"ד ס"א:
ה סָעִיף ג ומ"מ מצוה לברור כו'. פי' ולא יקח מסתם יין שבמרתף ובזה מתורץ קושית ב"י למה צריך רבינו להזכיר של מרתף כ"כ מו"ח ז"ל:
ו סָעִיף ט טוב לקדש על השכר. אבל במקום שיין מצוי ודאי יברך על היין אפילו ביום אלא דמ"מ אם היין ביוקר כגון במדינות אלו אין מהדרין אחר יין כיון שאין חיוב גמור כמו שיש חיוב בלילה וסגי בכך ומש"ה לא נהגו אפי' הגדולים במדינתינו לברך על היין ביום ומי שמברך גם ביום על היין ודאי עושה מן המובחר כנ"ל:
ז סָעִיף י ברכת יין של קידוש כו' בטור כתוב בשם רע"מ ע"ש וצריך ביאור רחב לזה כי הב"י פירש פירוש דחוק במ"ש רע"מ כ"ז שלא בירך ב"ה היינו כתיקונה עם כוס ואין זה במשמעו' הל' ומו"ח ז"ל פי' דלכתחלה קאמר אבל בדיעבד יוצא בב"ה ועז"ק דהטור סיים לדעת רע"מ דברכ' ג' אינה פוטרת דמשמע אפי' דיעבד וצ"ל דה"פ דהטור חולק על רע"מ מצד הדין דהיינו שרע"מ ס"ל דב"ה אינה פוטרת כוס של קידוש מברכה אחרונה דחשבינן שלא מעין הסעודה ואיהו ס"ל דשפיר פוטר ובזה אין שייך קושיא אלא סברות חלוקות אבל יש קושיא על רע"מ אפילו לפי סברתו דמ"ש יש לו כוס מאין לו דהא הב"ה לא נשתנ' עבור הכוס וע"ז כתב דעל הקושיא יש לתרץ לפי סברתו דיש חילוק אם יש כוס בב"ה דאז צריך לברך ברכה אחרונה על כוס של ברכה לפ"ד הטור סימן ק"ץ וא"כ נפטר באותה ברכה גם על כוס של קידוש משא"כ בלא כוס של ברכה אין פוטר לכוס של קידוש ולדעת רע"מ שמביא הטור סימן ק"ץ שסבירא ליה כבה"ג דב"ה מושך הפטור עמו על כוס של ברכה דה"ל כאילו שתה תוך הסעודה יש ג"כ נ"מ דאם יש כוס של ב"ה כיון דב"ה יש לו כח לפטור מה שישתה אח"כ ה"נ יש כח לפטור כוס של קידוש משא"כ אם אין לו כוס ממילא הוה ב"ה רחוק מכוס של קידוש ואין פוטר אותו וא"ל אמאי כתב רע"מ תחלה כל זמן שלא בירך ב"ה דמשמע הא בירך פוטר ובאמת זה אינו הא לאו קושי' כלל דרע"מ לא נתכוין לדיוק זה כלל תחלה אלא נקט תחל' עיקר החיוב דהיינו כל זמן שלא בירך ב"ה בזה הוא חייב ברכה אחרונה על הקידוש ולענין אם רוצה להפטר מחמ' ב"ה יתבאר אח"כ הדבר ובדרך זה כת' וה"מ שאין לו כוס לב"ה בזה אמרתי לך שיש עליו חיוב בשעת סעודה קודם ב"ה אבל יש לו כוס אין עליו חיוב תוך הסעודה אלא יסמוך על בה"מ לפי הדרכים שזכרנו נמצא לנו שמסוף דברי רע"מ אנו מבינים תחלת דבריו שלא נתכוין לדיוק לומר הא אם בירך ב"ה פטור דזה אינו אלא אחר כך מחלק בדבר במ"ש וה"מ כו' ואח"כ כתב הטור במה שמחולק עם רע"מ מצד הסבר' בלי קושיא וא"א ז"ל כת' כסברא הראשונה כנ"ל נכון והוא באמת גם דרך הב"י זולת במה שפירש דברי רב עמרם בתחלת דבריו כמ"ש הוא דחוק:
א סָעִיף א אין מקדשין. אם הוא בע"ש במקום שיש בו יין ויודע שבשבת לא יהיה לו יין כגון שאינו יכול להוליכו לביתו יקדש מבע"י על היין וישתה ואסור אחר כך לעשות מלאכה ש"ל בשם גאון מ"א עיין מ"א סימן רס"ז:
ב סָעִיף א מגולה. ואם עמד שעה מועטת מגולה אין קפידא אא"כ נמר ריחו וטעמו מ"א. בתשובת באר עשק סי' ק"ט מתיר לברך ולקדש ולהבדיל על סתם יינם שתקנת הברכות קדמה בזמן לתקנת וגזרת סתם יינם ע"ש ובהלק"ט ח"א סימן יו"ד חולק וכתב דאין זה מברך אלא מנאץ ע"ש:
ג סָעִיף ב מגתו. ומ"מ מצוה מן המובחר ביין ישן. מ"א:
ד סָעִיף ג קמחין. ומ"מ אם יש עליו קרום לבן שקורין קאני"ק אין מקדשין עליו ב"ח. בתשובת שער אפרים סי' י"ח אוסר לקדש על היין שמסריח קצת אחר החבית. ולענין הבדלה מורה פנים לאסור ולהתיר ע"ש:
ה סָעִיף ג מצוה. ולא יקח מסתם יין שבמרתף. ט"ז:
ו סָעִיף ו לחלוחית. אבל אם הם יבשים לגמרי שאפי' ע"י דריכה לא יצא מהן לחלוחית כלל פסולים. ריב"ש ס"ט:
ז סָעִיף ט מצוי. אבל במקום שהיין מצוי ודאי יברך על היין אפי' ביום אלא דמ"מ אם היין ביוקר כגון במדינות אלו אין מהדרין אחר היין כיון שאין חיוב גמור כמו שיש חיוב בלילה ומש"ה לא נהגו אפי' גדולים במדינתינו לברך על היין ביום ואי מברך גם ביום על היין ודאי עושה מצוה מן המובחר ט"ז. כתב המ"א ונ"ל דאין מקדשין על יין שרף אא"כ במדינות שרוב שתיית ההמון הוא יין שרף בכל היום עי' סי' קפ"ב. ועי' סי' קע"ד ובתשו' נחלת שבעה סימן ל"ה כתב דמקדשין בשחרית של שבת על יין שרף. וכן כתוב בהלק"ט חלק א' סימן יו"ד:
א סָעִיף א כ' מ"א אם הוא כו' וע' רס"ו ר"ל דוקא מפלג המנחה יוכל לקדש וכיצד יתנהג עם תפלת ערבית וק"ש והאכילה הכל מבואר שם ולקמן סי' רל"ג מבואר הדין כה"ג לענין הבדלה:
ב סָעִיף א (ס"ק ב') וטעמיה כו' וכמו שכ' סי' רי"ו דיין כזה אין מברכים עליו בפה"ג: דסמיך אדלעיל ר"ל עמ"ש סי' ר"ו דאין מברכים עליו בפה"ג כ"ש דאין מקדשים עליו: ועב"ח כו' שהקשה לו עמ"ש הטור ריחיה חלא וטעמי' חמרא חמרא אבל אם ריחיה חמרא וטעמי' חלא חלא דבתר טעמי' אזלינן עכ"ל והקשה הב"ח ריחיה חמרא וטעמי' חלא פשיטא דאין מקדשים עליו דהא מבואר לעיל דאפי' בפה"ג אין מברכים עליו ולכן תי' הא דאין מברכים עליו בפה"ג מיירי דוקא שעל' עליו קרום שגדל עליו כמין קרום אבל אי לא עלה עליו קרום אע"ג דטעמיה חלא מברכים עליו בפה"ג וקמ"ל הכא דמ"מ אין מקדשים עליו ועז"כ מ"א דדבריו א"נ אלא אפי' לא עלה עליו קרום אין מברכין עליו בפה"ג דלענין קושית הב"ח צ"ל כמ"ש הט"ז דאיידי דכ' הטור בריחיה חלא וטעמיה חמרא דמקדשין עליו כ' גם ההיפוך אם ריחיה חמרא וטעמיה חלא אין מקדשים עליו:
ג סָעִיף ב (ס"ק ג) יין כו' סי' ת"ר שכ' מ"א בשם ד"מ ומנהגים בליל ב' דר"ה בשעת קידוש ילבש בגד חדש או פרי חדש לברכת שהחיינו אולם אם יש לו תירוש חדש יקדש על יין ישן וכשמגיע לשהחיינו יטול התירוש בידו ואע"ג דמקדשים על התירוש מ"מ ישן מצוה מן המובחר עכ"ל מ"א:
ד סָעִיף ג (ס"ק ד') קמחים כו' אין מברכים עליו וכתב בספר א"ר וז"ל וכשהסירו הקרום נ"ל דאין להחמיר עכ"ל:
ה סָעִיף ו (ס"ק ה) לחלוחית כו' פסולים וכתב מ"א לעיל סי' ר"ב ס"ק כ"ז דוקא אחר שנשתהו הצמוקים ג' ימים אז מקרי יין ואפילו עדיין הצמוקים תוך המים מ"מ מקרי יין ועמ"ש בס' ת"ש:
ו סָעִיף ט (ס"ק ו) שמקדשים כו' וי"א שאין יין גדל כו' וכתב מגן אברהם לעיל סי' קפ"ב בשם הב"ח דהני י"א מקילים וס"ל אפי' יש יין הרבה אצל חנוני כל שאין יין גדל כו' שכר הוי חמר מדינה וכתב עוד שם דאפי מעט יין גדל סמוך לעיר אין בכך כלום: וכ"מ בגמרא דהא אמימר כו' והוא בפסחים דף ק"ז ע"א אמימר איקלע לההוא אתרא והביאו לו במ"ש שכר להבדלה ולא רצה להבדיל עליו ובת טוות (היינו לן בתענית כי אסור לאכול קודם הבדלה) למחר טרחו והביאו לו יין והבדיל וטעם. שנה אחרת שוב איקלע להאי אתרא ושוב הביאו לו שכר להבדלה אמר אי הכי חמר מדינה והבדיל עליה וטעם ע"כ ומסתמא בשנה הא' כשראו שלא טעם מידי ודאי טרחו בכל כחם להמציא לו יין ולא מצאו וגם אמימר מסתמא אסיק אדעתיה שאין יין מצוי וא"כ גם בשנה א' הא הוי חמר מדינה ולמה לא הבדיל עליו אע"כ דלא מיקרי חמר מדינה אלא שבכל השנה אין יין שם ולכן אמימר בשנה ראשונ' טעה דכל השנה הי' להם יין אלא דהיום דרך מקרה לא ה"ל יין ולכן לא רצה להבדיל על שכר: ונ"ל דאין מקדשין על יי"ש כו' ועסי' רע"א סי"ג. ר"ל עוד טעם שאין מקדשין על יי"ש כו' דהא מבואר בסי' רע"א דצריך המקדש לשתות מלא לוגמיו דהיינו רוב רביעית ואין דרך לשתות יי"ש כ"כ הרבה בפעם אחד אף על גב די"א שם דמצטרפים שתיית כל המסובים למלא לוגמיו היינו דיעבד אבל לכתחל' צריך המקדש לבד לשתות מלא לוגמיו וכ"כ בתשובת בית יעקב סי' נ"ז ואף על גב דהטורי זהב כתב לעיל סי' ר"י דביי"ש אין צריך שיעור רביעית לברכה אחרונ' ודי במה שהוא שיעור שתיה לרוב ב"א וא"כ ה"ה לענין קידוש אולם מ"א לטעמיה אזיל שכתב בסי' ק"ץ סק"ד דגם ביי"ש שעורו רביעית וכ"כ בתשובת ב"י הנ"ל ודחה שם ראיית ט"ז אלא כתב שם אם אפשר לו לשתות כשיעור שלא בהפסק גדול (דהיינו תוך שיעור שתיית רביעית או תוך כדי אכילת פרס לכל מר כדאית ליה כמ"ש סי' תרי"ב) מצטרף. אך בתשובת נ"ש סי' ל"ה כתב דאפי' במקום דלא הוי יי"ש חמר מדינה מותר לקדש עליו בשחרית כיון דקידוש שחרית אינו אלא משום הכירא לא בעינן שיהי' חמר מדינ' כ"ה דעת הטור סי' רפ"ט הובא במ"א שם אבל אין כן דעת הרב"י שם אדרבה עדיף טפי לקדש עליו מלקדש בשחר על שכר כי אליבא ריקנא ודאי חביב עליו היי"ש יותר מן השכר וראוי לברך על החביב אבל בזה שניהם ה"ה בעל תשובת ב"י הנ"ל ותשובת נ"ש הנ"ל מודים דאינו זיעה אלא הוי משקה גמור ע"ש. ובס' ידי משה על מדרש רבה כתב ראיה בשם גדול אחד דע"כ יי"ש לא מקרי משקה מדאמרינן למה נמשלו ישראל לשמן מה שמן עולה על כל המשקין ר"ל אם תתן שמן על כל המשקים השמן צף למעל' כן ישראל יעלו על כל או"ה וביי"ש אם ניתן לתוך המשקין היי"ש שוקע למטה ואם כן ע"כ אינו בכלל משקין לפ"ד המדרש הובא גם כן בספר ת"ש אלא דסיים שאין למדין הלכה מפי אגדה:
ז סָעִיף ט (ס"ק ז) על הפח ומניח ידו עליו. והטעם כי בשעת ברכת המוציא יש להניח שתי ידיו עליו כמ"ש לעיל סי' קס"ז סעיף ד' וכיון שמקדש עליו אין ראוי להסיר יד אחד בשעת קידוש:
ח סָעִיף ט (ס"ק ט) ומי שאינו כו' ז"ל ד"מ כו' כוונות מ"א להקשות על חלוקו של רמ"א כמו שכתב אח"ז ולפי שבד"מ הכריח את חלוקו לכן הביא תחלה לשון ד"מ והוכחתו ודוחה הוכחתו. דהרב"י מיירי כשאין היין חביב עליו. ר"ל אבל לא נדר מן היין וא"כ אם ירצה אפשר לו לשתות יין אלא שאין חביב לו. אע"ג דבגמרא אמרינן כשהפת חביב כו' והוא מימרא דרב ברונא דאמר נטל ידיו לא יקדש דכיון דנטל ידיו גליא דעתיה דרפתא חביבא ל"ה וראוי לקדש על החביב אלא דרב ברונא סבירא ליה אין מקדשין על הפת לדעת הרי"ף ואמר ליה ר"י זמנין סגיאין הוי קאי קמיה רב והוי חביבא ליה ריפתא ומקדש אריפתא אלמא מקדשים על הפת כ"ה לדעת הרי"ף ועיין לעיל סי' רע"א במ"א ס"ק כ"ו הבאתי דברי הש"ס הנ"ל ומפרשי' אלמא היכי דפת חביב עליו יש לקדש על הפת ולא על היין: מ"מ אם רצה כו' ולא תיקשי מהא דר"ב עמ"ש לעיל סי' רע"א. ונ"ל דאסור כו' ר"ל עכשיו שדחה ראיית הרמ"א א"כ מסברא אין לעשות כמ"ש רמ"א שיקדש ואחרים ישתו: כיון שאחרים יודעים כו' ר"ל דהא קיי"ל בסי' רע"א דלכתחל' צריך המקדש לשתות מלא לוגמיו ניהו דדיעבד יוצא אם טעמו המסובים מ"מ לכתחל' אין לעשות כן אלא שלא תימא הא כ' בסי' רע"ג ס"ד דיוכל אדם לקדש לאחרים דלדידהו הוי מ"ס וסיים שם ואם עדיין לא קידש לעצמו יזהר שלא יטעם עמהם כו' הרי דהותר לכתחלה לקדש לאחרים והם יטעמו ולא הוא וע"כ צ"ל כיון דעיקר כוונתו להוציא אחרים ה"ל כאלו הם קדשו וא"כ אם הם שותים הוי כמי שטעם המקדש וא"כ גם כאן אפשר לו לעשות כן שיכוין להוציא המסובים וא"כ סגי במה שיטעמו האחרים שהוציא ומ"מ כאן גם הוא רשאי לאכול ע"י קידוש זה דגם לדידיה הוי קידוש ב"ס ע"ז כ' מ"א דזה דוקא באין יודעים אבל ביודעים הם יקדשו ויותר י"ל דכוונות מ"א להקשות מסי' רע"א דלכתחל' צריך המקדש לטעום כנ"ל ואם נאמר דכוונות רמ"א באם נדר יקדש על היין וישתו האחרים מיירי דוקא בקידוש דשחרית וא"כ כוונתו במה שמקדש על היין להוציא האחרים אבל הוא באמת לא יצא אלא במה שמברך המוציא על הפת מ"מ אפשר לו לקדש על היין משא"כ כשאין אחרים עמו א"א לו כלל לברך בורא פרי הגפן על יין וזה דחה מ"א דהא א"א להוציא לאחרים אם הוא אינו יוצא אא"כ באין יודעים וכיון דבשחרית אין הקידוש כי אם בפה"ג וזה מסתמא יודעים וע' סוף תשובת ה"ה ח"צ סי' קס"ח: וכתב הב"ח כו' שאע"פ שה"ל יין בביתם כו' תיבת בביתם הוא ט"ס וצ"ל בעירם. וכ"ה בב"ח וכ"כ בספר ת"ש שהוא ט"ס (וכן מכח מתי' מ"א דאלו הי' יין בביתם לא סגי במ"ש דהוי חמר מדינה) אבל על מנהג העולם כתב הב"ח ומנהג העולם לקדש על השכר אף על גב שיש להם יין בביתם ע"ש: וא"כ אפי' יש יין בעיר כו' ר"ל דס"ל כהפוסקים שהביא מ"א ס"ק ז' אם אין יין גדל מהלך יום סביב לעיר אף על גב שיין מצוי בעיר מ"מ הוי השכר חמר מדינה. אלא שי"א שאין מקדשים עליו היינו הפוסקים דס"ל דלא נקרא חמר מדינה אע"ג שאינו גדל סמוך לעיר אלא א"כ אין יין מצוי בעיר וגם יש דעות מן הראשונים דס"ל דאין מקדשים על שכר אפי' הוא חמר מדינה כמו שכתבו הטור והרב"י ע"ש: דמקדשי' ארפתא והא בבק' ע"כ בלא"ה צריך לברך המוציא ויצא בזה ידי קידוש: אם הוא חביב אפי' יש לו יין עמ"ש מ"א ריש ס"ק זה בשם הרב ב"י: יוצא ממ"נ כו' הלשון ל"ד. אלא ר"ל דיש שני צדדים שיוצא ע"י פת לדעת האומרים דמקדשים על הפת וגם יש לו לצאת ע"י שכר למ"ד שיוצא בה וכולי האי לא נחמיר לחוש לדעת ר"ת דאין מקדשים על הפת וגם לחוש לדעת שאומרים דאין יוצאים בשכר ולמינקט תרי חומרא להדדי וע' לעיל במ"א סי' קפ"ד ס"ק ג'. והקשה בספר תוספות שבת דאכתי בחד חומרא נמי עביד שלא כדין דהיינו להפוסקים דאין יוצאים בשכר ניהו דמ"מ יצא ידי קידוש בפת מ"מ מה ששתה השכר קודם שקידש על הפת עשה שלא כדין וע"ש וי"ל דבזה ג"כ יש עוד צד להקל לסמוך על הראב"ד דס"ל בשחרית מותר לטעום קודם קידוש וע"ל סי' רס"ט נמצא דג"כ יש ב' צדדים אחד שיצא בשכר. ואם תמצא לומר שלא יצא לסמוך על הראב"ד ונאמר כדעת האומרים דמקדשים על הפת ואפשר כוון לזה בספר ת"ש: אבל בערב אי אפשר לעשות כן דדוקא בשחר דאין בקידוש ברכה נוספת כי אם ברכות יין או שכר או פת שפיר י"ל דיוצא ממה נפשך משא"כ בערב שתיקנו חז"ל ברכה מיוחדת לקידוש נוסף על ברכות הנהנין אם כן אי יקדש על השכר ויאמר אחר ברכות שהכל הברכה נוספת ודלמא לא יצא בשכר. ול"ל דיוצא בפת הא אי אפשר לו לחזור ולומר פעם שניה ברכה המיוחדת לקידוש דתהי' א' מהן לבטלה. ומ"ש הב"ח דהגאונים כו' כמ"ש סי' קע"ד ר"ל דיש שם מחלוקת הפוסקים אם צריך לברך על המשקין חוץ מיין תוך הסעודה או נאמר דפת פוטרן דהוי צורכי סעודה. ולכן כ' שם הרב ב"י כדי להסתלק מן הספק ישב קודם נטיל' במקום סעודתו וישתה משקין פחות מכשיעור ויברך עליהן ויתכוין לפטור גם המשקין שתוך הסעודה וסיים הב"ח ואם היו מקדשין על היין לא היו מסתלקין מן הספק עכ"ל וע"ז כ' מ"א ולא ידעתי כו' דהא יין פוטר כו' ובספר א"ר וספר תוס' שבת שניהם לדבר א' נתכוונו דהגאונים חששו לדעת הרוקח שהביא ב"י בסי' קע"ד דסבירא ליה דאין יין פוטר שאר משקין כי אם מברכה אחרונה ולא מברכה ראשונה ורמזו רמ"א ר"ס קע"ד שכתב עמ"ש המחבר יין פוטר כ"מ משקין וכ' רמ"א אפי' מברכה ראשונה עכ"ל וכתב על ברכה א' לשון אפי' כי אין רוקח מודה בברכה א' עכת"ד ולעניות דעתי י"ל דהא בלאו הכי יש לומר על תירץ הב"ח שרצו להסתלק מן מחלוקת הפוסקים אי צריך לברך על המשקין ונכנסו במחלוקת אי מקדשים על השכר. גם העיקר לכל הפוסקים אם יין בעיר שלא יקדש על השכר ומאי הרויחו במה שקדשו על השכר וזה יישב הב"ח במתק לשונו שכ' וז"ל א"ל דהגאונים היו נוהגים כו' לברך כל פעם על שאר משקין במקום סעודה ע"ד לשתות תוך הסעודה לכן אף שבת בבקר היו מקדשים כו' עכ"ל. ור"ל כיון שכבר הנהיגו מנהג הטוב ההיא לא רצו לשנות מנהגם ואותו מנהג הי' אצלם כמו נדר שלא הי' אפשר לשנותו אע"פ שעי"ז הכניסו את עצמם למחלוקת הפוסקים אי מקדשים על השכר לכן הקשה מ"א דהא גם ביין היו פוטרים את המשקין שתוך הסעודה. ואי שחשו לדעת הרוקח כנ"ל עי"ז יקשה כנ"ל וכי זה כדאי לצאת ידי הרוקח שהוא יחיד בדבר ולהכניס את עצמו במחלוקת אי מקדשים על השכר ורבים מהפוסקים דסבירא להו אפי' במקום שהוא חמר מדינה אין מקדשים עליו כ"ש במקום שיין מצוי בעיר וע"ז ל"ל כנ"ל שכבר נהגו לצאת גם ידי הרוקח דלא שייך בזה מנהג דהא אין דרך לשתות יין בחול אדרבא כל ליל שבת עשו שלא כדעת הרוקח דהא בלילה קדשו על היין ובמה פטרו המשקין שתוך הסעודה אם לא ע"י היין. דל"ל שברכו על שכר אימתי קודם קידוש על היין אסור לשתות שכר ולהב"ח צריך לדחות כיון שדרכם בקדש היה להוציא נפשם ממחלוקת הפוסקים בברכת משקין שתוך הסעודה. לכן במקום שהי' אפשר להם לצאת ידי הרוקח היו עושים כיון שעל כל פנים מנהגם היה בעיקר הדבר לצאת בזה ידי המחלוקת בברכה ודוחק:
א סָעִיף א ס"א אע"ג דריחיה. כמו בנסכים דפסול דאל"ה בל"ז פסול כמו קוסס אט"ג דפלוגתא דר"י וריב"ל ובנסכים מודים שפסול. אפי' האידנא. כמו בימיהם במסננת. שם: ואין מקדשין. טור. כיון דקי"ל דהכל (הולך) אחר הטעם. אבל הוא דבר שאינו כמ"ש תוס' שם צ"ו א' ד"ה הבודק כו':
ב סָעִיף ג ס"ג ויש אוסרין. מנחות פ"ז א' ר' יוסי בר יהודה אומר שיש בו כו' ור' יוחנן בעי שם אליביה. ובב"ב אמרינן דמה שפסול לנסכים פסול לקידוש. וצ"ל מ"ש שם שבפיה מיירי כה"ג: ומ"מ מצוה. ירושלמי בברכות ושבת ושארי מקומות מצוה ביין אדום שנאמר כו':
ג סָעִיף ד ס"ד מקדש על יין לבן והרמב"ן פוסלו. הדיעה ראשונה גורסין שם בב"ב צ"ז ב' בורק ובדיעבד כשר לנסכים א"כ הכא אפי' לכתחלה. ומה שאיבעיא בגמ' רב כהנא שם חמר חווריין מהו לא שמיעא הך ברייתא אבל לדידן מותר. ועוד ראיה מירושל' שבת פ"ח שקלים פ"ג פסחים פ' בתרא מצוה לקדש על יין אדום שנאמר אל תרא יין כי יתאדם דמשמע מצוה לבד אבל לא איסור ועוד ראיה פסחים ק"ח ב' פלוגתא דת"ק ור"י וסבר הת"ק דא"צ טעם ומראה יין והלכה כת"ק. ועוד ראיה מנחות פ"ז א' אין מביאין יין ישן כו' היינו טעמא דרבי דכתיב אל תרא כו' דמשמע לכתחילה לבד. והרמב"ן גורס בודק שם בב"ב והאבעיא כך פירושו אם הלכה כר"י או כת"ק ופשיט אל תרא כו' והלכה כר"י והירושל' הנ"ל ג"כ משמע אפי' דיעבד כיון שהוא מביא ראייתו מפסוק: אבל מבדילין. דלא גרע משכר ומיירי שהוא חמר מדינה ועס"ט:
ד סָעִיף ה ס"ה יין חי כו'. בפסחים ק"ח ב' משמע דוקא דיעבד וכ"כ תוס' שם ד"ה שתאן כו'. אבל בב"ב שם דפריך אי למעוטי מזוג כו' מ' דחי ודאי מקדשין לכתחילה. וצ"ל דהא דפסחים משום חירות כמ"ש שם. ומ"מ לכתחילה ודאי טוב למוזגו כמ"ש בכוס של ברכה ובירושל' הכין נהיגין רבנן בכסא דקידושא וז"ש ומ"מ כו': ויינות. פסחים שם ברשב"ם ותוס' שם ד"ה שתאן:
ה סָעִיף ו ס"ו והוא שיש כו'. רי"ף בשם הגאונים וע' ריב"ש סי' ט' בזה:
ו סָעִיף ז ס"ז שמרי יין כו'. ע"ל סי' ר"ד ס"ה וס"ו וכמ"ש בב"ב צ"ו ב' ת"ר כו' אמר רבא כו' כי פליגי כו' ודוקא תלתא ואתא ארבע הא פחות לא וע' רשב"ם שם ד"ה פש להו כו' ואע"ג דבי"ד סי' קכ"ג ס"ח וסי' קל"ד ס"ה פ' דוקא בששה וי"א בששי' התם ביין גמור ולמדו מהא דפ"ה דע"ג ע"ג ב' שני כוסות כו' וס' הראשונה ס"ל דמיירי בס' וסברא האחרונה ס"ל דמסתמא מיירי בכוסות שוין ש"מ דבששה וכמ"ש ב"י בסי' קכ"ג צ"ה א' בד"ה יין מזוג כו' וכ' הר"ן איכא מ"ד כו' ואינה ראיה כו' והרשב"א בת"ה כו'. מיהו בחרצנים שלא נעצרו בקורה אין להם דין שמרים ואפי' מצא כדי מדתו או פחות קלטו טעם החרצנים ואסור וכמו ביין גמור אם לא שיש במים ששה פעמים נגד כל החרצנים וכן ביין ממש וז"ש לעיל בסי' ר"ד ס"ה בהג"ה ובלבד כו' ר"ל ביין ממש וכמ"ש באגור עב"י. ומ"מ בשמרים ובחרצני' של יי"נ היה ג"כ הדין כן בתלתא ואתא פחות מארבעה דמותר וכ"כ הרא"ש שם בב"ב בשם הרב אב ב"ד אבל בשם הר' יונה לא כתב כן שמדמה חרצנים ושמרים של היתר לענין מגע נכרי לשמרים של מעשר ראשון דפעם ראשון אסור וכפי' הרשב"ם שם דכל הברייתא מיירי הכל בכדי מדתו ע"ש ד"ה ראשון כו' ובשני מותר אא"כ רמי תלתא ואתא ארבע דבזה לעולם אסור ומיהו כשלא נדרכו בקורה אף פעם שני אסור אף בכדי מדתו כנ"ל אלא דהר"י סובר כן דוקא לענין יי"נ אבל לענין ברכה לא ואנן קי"ל אף לענין ברכה כן כנ"ל וביין נסך שנתערב מדמי להקדש דלעולם אסור כיון דנאסרו מתחילתן. והא דאמרו המתמד ונתן מים במדה כו' דפטור אף בפעם ראשון ס"ל כפירוש רשב"ם הנ"ל דכל הברייתא משום חומרא ולר"י במתמד לענין טבל שם אוקמוה אדינא דאורייתא דשם א"א להחמיר משום דאתי לאפרושי מן הפטור כו' כמ"ש בפ"ד דפסחים וכן לענין ברכה ועתו' שם צ"ו ב' ד"ה וביותר כו' וקשה מהא כו' וי"מ כו' וכן בחולין שם ע"ש. וז"ש בש"ע י"ד שם ס"ט מים כו' כיון שלא נעצרו בקורה אף לענין ברכה הדין כן כנ"ל ומש"ש ואם נעצרו בגלגל כו' קאי אפעם שני אבל בראשון אפי' כדי מדתו אסור כנ"ל וכמש"ש בסי"א בשמרים ושם סי"א ופעם שני מותר היינו עד ארבעה אבל באתא ארבעה אסור ודבריו סתומים ביותר. ומ"ש הש"ך שם ס"ק י"ח ומצא ארבע ל"ד כו' טעה בדברי הרשב"א שהרשב"א ל"ק אלא בשמרים של יי"נ כבר וכמ"ש ב"י שם בד"ה וכ' בת"ה שמרים של יי"נ כו' וכ' שם לדברי האומרים בס' ה"נ בס' ע"ש וכמ"ש שם בד"ה יין מזוג בשם הר"ן והרשב"א דבשמרים כ"ע מודו דדוקא אתא ארבעה וגמ' ערוכה היא פלוגתא דאחרים ורבנן ושיטת הרשב"א שם צ"ז א' דברייתא מיירי ביותר מכדי מדתו כמ"ש שם דכל שנעצרו בגלגל וקורה כל לחלוחית שבהן יוצא אלא דמיירי במצא יתר מכדי מדתו שביין גמור כמ"ש למר בס' ולמר בו' ובכה"ג החמירו במעשר ותרומה והקדש וביי"נ גמור החמיר כמו שם אבל בהיתר ס"ל כמו בטבל וברכה ועב"י שם ד"ה הנ"ל וכ' בת"ה וכו': או חרצנים. במכ"ש משמרים דבעינן תלתא ואתא ארבעה וכ"ז בחרצנים שהם גרועים יותר כמ"ש בפסחי' מ"ב ב' אבל אי אתא ארבעה ודאי יין הוא:
ז סָעִיף ח ס"ח מקדשין כו' וי"א שאין מקדשין. זהו פסק הגאון דפוסל וראייתו ממנחות פ"ו ב' במתניתין ולא מבושל ואם הביא פסול וח"כ לקידוש נמי פסול. ומדחי הרא"ש שם בב"ב הדלה הגפן ע"ג תאינה לפסול לנסכים בבכורות י"ז א' ה"נ לפסול ועוד קשה דפריך הגמ' הכא בב"ב אי למעוטי מזוג עילויי עליי' ותהוי עלויי עליי' הא פסול בדיעבד בנסכים אלא אין ראיה משם ועוד למה לא קחשיב הגמ' בב"ב למעוטי מבושל. אך זה יכול לתרץ דקי"ל דשלקות כיון דנשתנה לגריעותא מברך שהכל אם כן לפ"ז לא קחשיב הגמ' כאן כיון דמברך אפי' שהכל עליו. ועתו' פסחים ק"ט ב' ד"ה ארבע כוסות מביא ירושלמי דתרומות תמן תנינין כו' א"כ יוצאין ארבע כוסות במבושל ומקדשין עליו. וא"כ לפ"ז קשה על הש"ע בי"ד הל' תרומות סעיף ס"ג אבל לא מן המבושל על שאינו מבושל הא מבושל מעליי' והרמב"ם פוסק בעצמו כת"ק דר"י וצ"ל דהרמב"ם פי' האי מוחלפת השיט' ר"י מחליף שיטתו ופוסק הכא כת"ק שממעיטו ולפ"ז קשה למה פוסק דהרמב"ם בברכה דמברכין בפה"ג ובהל' פסח פוסק לחלוטין דמקדשין וצריך לתרץ דאיתא בירושלמי פ' שני דתרומות במתניתין ד' כל מקום שיש כהן תורם מן היפה וכ"מ שאין כהן תורם מן המתקיים רי"א לעולם הוא תורם מן היפה ומקשה שם בירושלמי הל' ד' הא ר"י מתיר מפני שהוא משביחן ואר"י מחלפא שיטתי' דר"י ר' אלעזר אמר אינה מחלפת תמן בכהן וכאן בבעלי' ר"א ור"י חד אמר מפני שממעיטו משותיו וחד אמר מפני שממעטו ממדתו ולא ידעינן מאן אמר דא ומאן אמר דא מן מה דאר"י מחלפא שיטתיה דר"י הוי ר"י אמר מפני שממעטו משותיו וא"כ לפ"ז יוכל לומר דכולהו סוברים דמשביחו וא"כ כאן נכון דמקדשין עליו הך הפלוגתא ר"י סבר מפני שממעטו משותיו דהרמב"ם פי' דאין הכל שותים וכיון דאין הכל שותים אף ע"פ שמשביחו לאו כלום הוא ות"ק סבר מפני שמשביחו עדיף טפי אבל לענין קידוש לא איכפת לן שממעיטו משותיו כיון שהוא משביחו וגי' האמיתית כמ"ש בפירוש על הירוש' שצ"ל הוי ר"א או' מפני שממעיטו משותיו וע' מש"ש. וע' רא"ש בב"ב צ"ז ב' שמאריך בזה ועוד ראיה מהירושלמי שבת פ"ח ושקלים פ"ג מהו לצאת בקונדיטין מן מה דתני בר קפרא קונדיטין כיין הדא אמרה יוצאין בקונדיטין מהו לצאת ביין מבושל ר' יונה אמר יוצאין ביין מבושל כו' ע"ש וע' י"ד סי' רי"ז סט"ז בקונדיטין פי' כו' וכן פירש מהרי"ל כמ"ש ב"י שם משמו וכ"ה בילקוט פ' יתרו ס"ס ער"ב אר"א ד"ת נמשלו כקונדיטין מה קונדיטין הזה יש בו יין יש בו דבש יש בו פלפלין אף ד"ת כו' והיא בגמ' שלנו נקרא אנומלין בפ' כ' דשבת ק"מ א' ובפ ב דע"ז ל' א':
ח סָעִיף ט ס"ט במקום שאין יין. י"א שמקדשין וי"א. וסברא האחרונה מביאין ראיה מהירושל' מבדילין בלא יין ואין מקדשין בלא יין וע"כ במקום שהוא שכר *מדינה דאל"כ הא גם אבדולי לא מבדילין כמ"ש בפסחים ק"ז א' וס' ראשנה דחו ראיה זו דהירושל' סבר כס"ד דגמ' שלנו שאמרו סבור קדושי לא מקדשינן כו' ובשאינו חמר מדינה איירי אבל בחמר מדינה מקדשין כמו בהבדלה דחד דינא אית להו כמ"ש כשם שאין כו': אלא על הפת. דודאי מקדשין כנ"ל סי' רע"א סי"ב: ואם יין כו'. דלר"ת אין מקדשין על הפת ומביא ראיה מירושל' רס"ח דברכות אר"י ברבי נהיגין תמן במקום שאין יין ש"ץ יורד לפני התיבה ואומר ברכה א' מעין שבע וחותם במקדש יום השבת ועוד דקידוש חמור מהבדלה דהא קובעת משא"כ בהבדלה ואין מבדילין על הפת מהא דאמימר ועוד דאיבעי' להו בפ"ב דשבת נר ביתו כו' ואם איתא יקדש על הפת והרא"ש דחה ראיה א' דשם להוציא האורחים דא"א בפת בבהכ"נ כו' ושניה דהבדלה לא שייך בפת ע"ש והא דשבת מ"מ עיקר מצותו יין וס"ד דידחה כו' ואף לדברי הרא"ש לא יקדש במקום שיש יין מהא דשבת הנ"ל וכמ"ש הרא"ש: ומי שאינו. מהא דעירובין מ"ב: ואם אין כו' לא כו'. מהא דנזיר ד' וכי כו' וע"ש בתוס' וכנ"ל:
ט סָעִיף י ס"י ברכת כו'. כן מ' בפסחים ק' ב' ובברכות מ"ב ב' וע' בתוס' שם ושם: ואינך טעון. דאל"כ היאך יכול לצאת ידי יין ולפטור ע"ש: בין. דהוא כדברים הבאים מחמת כו' הרא"ש בפ' ע"פ סכ"ד:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.