א אֵין קִדּוּשׁ אֶלָּא בִּמְקוֹם סְעֻדָּה, וּבְבַיִת אֶחָד מִפִּנָּה לְפִנָּה חָשׁוּב מָקוֹם אֶחָד, שֶׁאִם קִדֵּשׁ לֶאֱכֹל בְּפִנָּה זוֹ וְנִמְלַךְ לֶאֱכֹל בְּפִנָּה אַחֶרֶת, אֲפִלּוּ הוּא טְרַקְלִין גָּדוֹל, אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְקַדֵּשׁ. הַגָּה: וּמִבַּיִת לְסֻכָּה חָשׁוּב כְּמִפִּנָּה לְפִנָּה (מָרְדְּכַי פ' ע"פ) וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכָּל שֶׁרוֹאֶה מְקוֹמוֹ, אֲפִלּוּ מִבַּיִת לְחָצֵר, אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְקַדֵּשׁ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם קִדֵּשׁ בְּמָקוֹם אֶחָד עַל דַּעַת לֶאֱכֹל בְּמָקוֹם אַחֵר, שַׁפִּיר דָּמִי וְעַיֵּן לְעֵיל רֵישׁ סי' קע"ח, וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵי הַמְּקוֹמוֹת בְּבַיִת אֶחָד, כְּגוֹן מֵחֶדֶר לְחֶדֶר אוֹ מֵאִגָּרָא לְאַרְעָא, וְכֵן עִקָּר.
ב אִם קִדֵּשׁ בְּבַיִת אֶחָד עַל מְנַת לֶאֱכֹל שָׁם, וְאַחַר כָּךְ נִמְלַךְ לֶאֱכֹל בְּמָקוֹם אַחֵר, צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְקַדֵּשׁ בַּמָּקוֹם שֶׁרוֹצֶה לֶאֱכֹל שָׁם.
ג אִם קִדֵּשׁ וְלֹא סָעַד, אַף יְדֵי קִדּוּשׁ לֹא יָצָא. הַגָּה: וְצָרִיךְ לֶאֱכֹל בִּמְקוֹם קִדּוּשׁ לְאַלְתַּר, אוֹ שֶׁיְּהֵא בְּדַעְתּוֹ לֶאֱכֹל שָׁם מִיָּד, אֲבָל בְּלָאו הָכֵי אֲפִלּוּ אָכַל בִּמְקוֹם קִדּוּשׁ אֵינוֹ יוֹצֵא (מַהֲרִ"י מוּלִין), וְאִם הָיָה בְּדַעְתּוֹ שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל שָׁם מִיָּד, וְנִמְלַךְ וְאָכַל, יָצָא (בֵּית יוֹסֵף סוֹף הַסי').
ד יָכוֹל אָדָם לְקַדֵּשׁ לַאֲחֵרִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל עִמָּהֶם, דִּלְדִידְהוּ הָוֵי מְקוֹם סְעֻדָּה. וְאַף עַל גַּב דִּבְבִרְכַּת הַיַּיִן אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא אֲחֵרִים אִם אֵינוֹ נֶהֱנֶה עִמָּהֶם, כֵּיוָן דְּהַאי בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן הוּא חוֹבָה לְקִדּוּשׁ, כְּקִדּוּשׁ הַיּוֹם דָּמִי וְיָכוֹל לְהוֹצִיאָם אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נֶהֱנֶה. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ בְּקִדּוּשׁ שֶׁל יוֹם בְּשַׁחֲרִית בְּשַׁבָּת, מֻתָּר לַעֲשׂוֹת כֵּן (רַבֵּנוּ יְרוּחָם וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרִי"ף וְהָרֹא"שׁ וְהַטּוּר סי' תפ"ד). וְהוּא שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים. וְאִם עֲדַיִן לֹא קִדֵּשׁ לְעַצְמוֹ, יִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִטְעֹם עִמָּהֶם, שֶׁאָסוּר לוֹ לִטְעֹם עַד שֶׁיְּקַדֵּשׁ בִּמְקוֹם סְעוּדָתוֹ.
ה כָּתְבוּ הַגְּאוֹנִים הָא דְּאֵין קִדּוּשׁ אֶלָּא בִּמְקוֹם סְעֻדָּה, אֲפִלּוּ אָכַל דָּבָר מוּעָט, אוֹ שָׁתָה כּוֹס (שֶׁל) יַיִן שֶׁחַיָּב עָלָיו בְּרָכָה, יָצָא יְדֵי קִדּוּשׁ בִּמְקוֹם סְעֻדָּה וְגוֹמֵר סְעוּדָתוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר. וְדַוְקָא אָכַל לֶחֶם אוֹ שָׁתָה יַיִן, אֲבָל אָכַל פֵּרוֹת, לֹא. הַגָּה: וּלְפִי זֶה הָיָה מֻתָּר לְמוֹהֵל וּלְסַנְדָּק לִשְׁתּוֹת מִכּוֹס שֶׁל מִילָה בְּשַׁבָּת בְּשַׁחֲרִית, אִם שׁוֹתִין כַּשִּׁעוּר (בֵּית יוֹסֵף) אֲבָל נָהֲגוּ לִתֵּן לְתִינוֹק (הגמי"י פֶּרֶק כ"ט).
ו וְאִם קִדֵּשׁ בְּבֵיתוֹ וְשָׁמַע שְׁכֵנוֹ וְשֻׁלְחָנוֹ עָרוּךְ לְפָנָיו, יוֹצֵא בּוֹ דְּשַׁפִּיר הָוֵי מְקוֹם סְעֻדָּה. וּכְגוֹן שֶׁנִּתְכַּוֵּן הַשּׁוֹמֵעַ לָצֵאת, וּמַשְׁמִיעַ לְהוֹצִיא.
ז יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין מְקַדְּשִׁים אֶלָּא לְאוֹר הַנֵּר, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין הַקִּדּוּשׁ תָּלוּי בְּנֵר וְאִם הוּא נֶהֱנֶה בֶּחָצֵר יוֹתֵר מִפְּנֵי הָאֲוִיר אוֹ מִפְּנֵי הַזְּבוּבִים, מְקַדֵּשׁ בֶּחָצֵר וְאוֹכֵל שָׁם אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה הַנֵּר, שֶׁהַנֵּרוֹת לְעֹנֶג נִצְטַוּוּ וְלֹא לְצַעַר, וְהָכֵי מִסְתַּבְּרָא.
א סָעִיף א (א) במקום סעודה - דכתיב וקראת לשבת ענג במקום ענג שהוא הסעודה שם תהא הקריאה של קידוש:
ב סָעִיף א (ב) לאכול בפנה זו וכו' - וכ"ש אם קידש על דעת לאכול בפנה אחרת דשפיר דמי:
ג סָעִיף א (ג) ונמלך לאכול וכו' - ומ"מ לכתחלה טוב שלא לסור ממקום שקידש דהא יש מחמירין גם במפנה לפנה אם לא שהיתה דעתו בעת שקידש לאכול בפנה אחרת אז מסתברא דאין להחמיר בזה:
ד סָעִיף א (ד) בפנה אחרת - אבל אם נמלך לאכול בחדר אחר אף שהוא באותו בית צריך לחזור ולקדש כיון שלא היה דעתו לזה בעת שקידש:
ה סָעִיף א (ה) ומבית לסוכה וכו' - כגון שירדו גשמים וקידש בבית ואח"כ פסקו הגשמים ורוצה לאכול בסוכה וה"ה להפך שקידש בסוכה וירדו גשמים ורוצה לאכול בבית בכל זה אין צריך לקדש שנית ומיירי שהסוכה בתוך הבית שהוסר היציע ואין שם הפסק מחיצה אחרת רק מחיצת הסוכה וע"כ ס"ל דכיון שאין מחיצת הסוכה עשויה לתשמיש אלא לשם מצות סוכה חשיב כמפנה לפנה בלא מחיצה דקי"ל דאפילו לא היתה דעתו מתחלה לכך א"צ לקדש שנית אבל אם הסוכה עשויה מחוץ לבית שמחיצות הבית מפסיקות הו"ל כמחדר לחדר דכשאין דעתו מתחלה צריך לקדש שנית אם לא שרואה את מקומו הראשון וכדלקמן זה הוא באור דברי רמ"א לפי מה שביארו המ"א ומפני שיש פוסקים החולקים על כל זה וכמו שבארתי בבה"ל ע"כ טוב כשרוצה לעקור אחר קידוש את דירתו לסעודה שישתה מתחלה רביעית יין במקום ההוא דאז חשיב עי"ז כמקום סעודה וכדלקמן ולכו"ע אין צריך שוב לקדש שנית:
ו סָעִיף א (ו) שכל שרואה מקומו - שכיון שיכול במקום הסעודה לראות את המקום שקידש אפילו דרך חלון ואפילו רק מקצת מקומו חשיב הכל כמקום אחד:
ז סָעִיף א (ז) אפילו מבית לחצר - וה"ה מבית לבית אם רואה מקומו ואין שביל היחיד קבוע בימות החמה ובימות הגשמים מפסיק ביניהן. ואין לסמוך על דעת הי"א הזה רק לענין דיעבד בשעת הדחק שלא יכול לסעוד במקום הקידוש אבל בלא"ה יזהר מאד שלא להקל מבית לבית ע"י ראית המקום כי יש אחרונים שמחמירין אפילו דיעבד:
ח סָעִיף א (ח) בבית אחד - היינו תחת גג אחד אע"פ שאין רואה מקומו:
ט סָעִיף ב (ט) ואח"כ נמלך - ולא אכל כאן כזית אבל אם אכל כזית יצא כדלקמן בס"ה:
י סָעִיף ב (י) במקום אחר - היינו אפילו בחדר אחר שבאותו בית כיון שלא היתה דעתו לזה מתחלה וכדלעיל בס"א:
יא סָעִיף ג (יא) אף ידי קידוש וכו' - קמ"ל דלא תימא דוקא אם רוצה לאכול במקום אחר הוא דלא מהני הקידוש להתיר לו באכילה כיון שלא קידש במקום סעודה אבל אם אינו רוצה לסעוד אח"כ כלל יצא עכ"פ ידי קידוש קמ"ל:
יב סָעִיף ג (יב) לאלתר - ולא יפסיק אפילו זמן קצר. כתב בשכנה"ג דאם מאיזה סיבה קם מדוכתיה ויצא לחוץ ואח"כ חזר למקומו אין צריך לחזור ולקדש מחמת שיצא לחוץ כיון שלבסוף היתה הסעודה במקום הקידוש ע"ש ויש חולקין בזה וע"כ לכתחלה יזהר בזה מאד אך בדיעבד ובפרט כשהיה צריך לעשות צרכיו נראה ודאי דאין להחמיר לקדש שנית דהרי זה כדברים שהם צרכי סעודה:
יג סָעִיף ג (יג) או שיהא - מלשון או מבואר דמעיקרא לא מיירי כשהיה בדעתו בפירוש בשעת קידוש לאכול לאלתר אלא בסתמא ואפ"ה יצא כיון שאכל לאלתר והדר אשמועינן דאם היה בדעתו בשעת קידוש לזה אפילו אם ארעו אח"כ אונס ולא אכל מיד אלא אח"כ ג"כ יצא [ואם יצא גם ממקומו בינתים דעת כמה אחרונים שצריך לחזור ולקדש] וה"ה כשהיה טרקלין גדול והלך מפנה לפנה לאכול שם או כשקידש בחדר זה על מנת לאכול מיד בחדר אחר שהוא תחת גג אחד או מארעא לאגרא ועל ידי ההליכה גופא נשתהה איזה זמן ג"כ אין צריך לחזור ולקדש:
יד סָעִיף ג (יד) אבל בלא"ה וכו' - היינו שלא היתה דעתו לאכול מיד כגון שדעתו להפסיק בדברים אחרים והפסיק אפילו היה ההפסק אח"כ מחמת אונס אף שאכל אח"ז במקום קידוש לא יצא. ונראה דאם היה ההפסק מחמת הדברים שהם צורך סעודה לא חשיב הפסק:
טו סָעִיף ג (טו) שם מיד - פי' מתחלה כשקידש היה בדעתו שלא לאכול כלל עד אחר זמן וגם זה היה בדעתו ג"כ שלא יאכל בבית זה אלא בבית אחר מ"מ כיון שאח"כ נמלך ואכל מיד במקום הקידוש אין צריך לחזור ולקדש:
טז סָעִיף ד (טז) לקדש לאחרים - וה"ה דלקטנים מותר לקדש אע"פ שאינו אוכל עמהם כדי לחנכם במצות והוא שאינם יודעים לקדש בעצמם וכדלקמיה לענין גדול:
יז סָעִיף ד (יז) עמהם - ואפילו אם כבר יצא לעצמו:
יח סָעִיף ד (יח) עמהם - דקי"ל כל ברכות הנהנין אין אדם מוציא את חבירו אם הוא עצמו אינו נהנה אז רק בדבר שהוא חוב כגון קידוש וכיוצא בו אדם מוציא חבירו וכמבואר הכל בסימן קס"ז סי"ט וכ"ף:
יט סָעִיף ד (יט) ואפילו וכו' - ר"ל אף דשם כל הקידוש הוא רק בפה"ג לבד מ"מ כיון דהיא מצוה ועיקרו נתקן שלא בשביל הנאה אלא מצוה עליו כשאר מצות משו"ה מוציא אחרים אע"פ שאינו נהנה כקידוש הלילה ולא דמי לברכת המוציא של שבת של כל השלש סעודות דאינו מוציא אם אינו אוכל עמהם דאף שהם חוב אין החוב עליו משום מצוה אלא כדי שיהנה מסעודת שבת ואין להמצוה עצמה חוב דהא אם הוא נהנה ממה שמתענה א"צ לאכול כדאיתא בסימן רפ"ח ע"כ אין מוציא אחרים אם אינו אוכל עמהם. ואם קידש על הפת אז מוציא גם בברכת המוציא דהאי ברכת המוציא כברכת בפה"ג לקידוש היין דמיא:
כ סָעִיף ד (כ) והוא שאינם יודעים - דאם יודעים לקדש בעצמם אינו יכול להוציאם בקידוש שלו אם אינו יוצא אז בעצמו בהקידוש והפר"ח בסימן תקפ"ה חולק וס"ל דבכל גווני יוכל להוציאם ובספר ארצות החיים סימן ח' מסיק ג"כ דמדינא יכול להוציא בכל גווני אך לכתחלה המצוה שיקדש בעצמו כיון שהוא בקי וגם חבירו המוציאו אינו יוצא עתה בהקידוש. ואשה אלמנה שאינה יודעת בעצמה איך לקדש לא תוכל ליכנס בבית אחר לשמוע קידוש כיון שאינה סועדת שם כלל אלא יכנס אחר לביתה לקדש לפניה ומהני זה אף שהוא אינו יוצא עתה בהקידוש:
כא סָעִיף ה (כא) מועט - היינו עכ"פ שיעור כזית דהאי שחייב עליו ברכה אתרוייהו קאי:
כב סָעִיף ה (כב) ברכה - היינו כשיעור רביעית שחייב עליו ברכה אחרונה וסתם המחבר כאן כדעת הפוסקים דלברכה אחרונה צריך שיעור רביעית דוקא [חידושי רע"א לעיל בסימן ק"צ ס"ג] והפמ"ג מצדד דאפילו אם נאמר בעלמא דלברכה אחרונה אין צריך רביעית לענין שיהיה נקרא במקום סעודה לא חשיב בפחות מרביעית יין:
כג סָעִיף ה (כג) וגומר סעודתו - עיין לעיל בסימן קע"ח ס"ב בהג"ה דלכתחלה לא יעקור ממקומו בלי ברכת המזון אך בדיעבד כשעקר א"צ לברך בהמ"ז מקודם אלא אחר גמר הסעודה:
כד סָעִיף ה (כד) במקום אחר - ושם א"צ לברך עוד על הכוס קודם שיסעוד דהא כבר יצא ידי קידוש:
כה סָעִיף ה (כה) או שתה יין - וכ"ש אם אכל מיני תרגימא מה' מינים דיצא דהם חשיבי טפי לסעודת שבת מיין אבל שכר ושאר משקין אפילו אם היו חמר מדינה אין יוצא בם במקום סעודה דלא סעיד הלב כמו יין. ועיין בחדושי הגרע"א ובתו"ש שהוכיחו דלכמה ראשונים אינו יוצא ידי קידוש במקום סעודה ע"י כוס יין וע"כ נראה שאין להקל בזה אלא במקום הדחק:
כו סָעִיף ה (כו) פירות לא - דה' מינים נקרא מזון ויין סועד הלב אבל שאר דברים אפילו אכל מהם הרבה אינו חשוב סעודה כלל וע"כ מה שנוהגים לילך לבית חתן או מילה ואין שם כיסנין אחר קידוש רק מיני מגדים אין לו לטעום שם כלל ולא סגי במה שהמקדש שותה כל הכוס אף שהוא מחזיק רביעית דזה מהני רק לשותה עצמו אבל לא לאחרים [אחרונים] והנה בשלטי גבורים כתב דאף בפירות די דכל סעודת שבת נחשבת קבע אך דעת הטור ושו"ע עיקר [מ"א] אך אם חלש לבו קצת ואין לו עתה מחמשת המינים לסעוד אחר הכוס דעת איזה אחרונים דיש לסמוך על הש"ג בשחרית אבל בלילה בודאי אין לסמוך עליו דשארי פוסקים לא ס"ל כוותיה:
כז סָעִיף ה (כז) כשיעור - דהיינו שישתה שיעור רביעית וי"א שאינו יוצא ידי קידוש במקום סעודה אפילו ישתה שיעור רביעית רק צריך לשתות רביעית יין מלבד הכוס של הקידוש:
כח סָעִיף ו (כח) ואם קידש - וה"ה דאפילו לכתחלה יכול לקדש בביתו כדי שישמע שכנו הדר בבית אחר [מ"א] ואם שכנו אינו יודע בעצמו לקדש מהני הקידוש שלו אפילו הוא אינו אוכל בעצמו וכדלעיל בס"ד ועיין מה שכתבנו שם בסק"כ. עוד כתב המ"א דה"ה כשמקדש על הפת שיכול לברך להם המוציא:
כט סָעִיף ו (כט) ושלחנו ערוך - נראה דלאו דוקא אלא ה"ה כשרוצה לערוך השלחן לאכול לאלתר ג"כ מהני כיון שהיה דעתו לזה בשעת הקידוש וכנ"ל בס"ג בהג"ה:
ל סָעִיף ו (ל) וכגון שנתכוין וכו' - לאו דוקא בענין זה דה"ה בכל שמקדש לאחרים דינא הכי וכשהש"ץ מקדש בביהמ"ד בזמנינו לא יצא השומע אפילו אם יתכוין לצאת והוא רוצה לסעוד שם אח"כ אא"כ נתכוין הש"ץ להוציאו:
לא סָעִיף ז (לא) מקדש בחצר ואוכל שם - אבל לא יקדש בבית ויאכל בחצר וכדלעיל בס"א:
לב סָעִיף ז (לב) והכי מסתברא - והיינו במצטער הרבה דאל"ה צריך לאכול דוקא במקום נר. ועיין בפמ"ג שמצדד דיותר טוב שיקדש בבית ויאכל מעט ואח"כ יגמור סעודתו בחצר ועיין בסימן רס"ג ס"ט מה שכתוב שם מענין זה:
א סָעִיף א שאם קידש. אבל לכתחלה לא יעשה כן דהא יש אוסרים:
ב סָעִיף א ומבית לסוכה. כיון שאין המחיצה עשויה לתשמיש אלא לשם מצות סוכה חשוב כמו מפנה לפנה בלא מחיצות (מרדכי) וא"כ אפי' לא היה דעתו לכך א"צ לקדש שנית ודוקא כשאין שם מחיצה אחרת רק מחיצות הסוכה כגון שהסוכה בתוך הבית, אבל אם מחיצות הבית מפסיקות ה"ל כמחדר לחדר וכ"מ בתוס', והע"ש לא עיין במרדכי:
ג סָעִיף א שרוא' מקימו. אפי' דרך חלון ואפי' רואה מקצת מקומו וכמ"ש סי' קצ"ה (כ"מ בר"ן):
ד סָעִיף ב ואחר כך נמלך. פי' שלא אכל כאן ועס"ה:
ה סָעִיף ג וצריך לאכול. ז"ל ד"מ כ' מהר"י מולין דאפי' באותו מקום שקידש אם אין דעתו לאכול שם לאלתר מקרי שלא במקום סעוד' ואין חילוק בין זמן קצר לזמן ארוך אבל אם היה דעתו לאכול שם אפילו שהא בדרך זמן גדול עד שמגיע לשם חשוב במקום סעודה דאפי' בטרקלין גדול חשוב מפינה לפינה במקום סעודה עכ"ל והוא באגור סי' שפ"ז ומ"ש רמ"א או שיהא בדעתו וכו' פי' כגון שהולך מפינה לפינה ודעתו לאכול שם מיד אבל בלא"ה וכו' פי' אם לא היה בדעתו לאכול מיד כגון שדעתו להפסיק בדברים אחרים והפסיק אפי' אכל לאחר זמן במקום קידוש אינו יוצא ואם היה דעתו לאכול מיד וארעו אונס שלא אכל אלא לאחר זמן א"צ לחזור ולקדש וכ"מ בגמ' בעובדא דר"ה דדוקא משום שיצא ממקומו קידש שנית אבל אם היה נשאר במקומו אף על פי שהפסיק עד שידליקו הנר א"צ לקדש שנית וכ"מ מל' רמ"א אך אם יצא ממקומו בנתיים צריך לקדש שנית כנ"ל:
ו סָעִיף ג לאכול שם מיד. פי' שהיה דעתו לאכול בבית אחר ונמלך ואכל במקומו יצא כ"ה בהדיא בב"י והע"ש עשה את עצמו כאלו לא ידע את יוסף:
ז סָעִיף ד לקדש לאחרים. כתב הע"ש לקטנים מותר לקדש דילפינן מדכתיב זכור ושמור וכו' ולא ראה בגמ' דקאי על המוציא אבל בקידוש גדול וקטן שוה עססי' קס"ו וכ"כ הוא בעצמו סק"ד:
ח סָעִיף ה שחייב עליו ברכה. פי' ששתה רביעית שחייב ברכה אחרונה וכ"מ בפסחים דף ק"א שכתבו התוס' בד"ה ור"י ששתו בב"ה ואפ"ה לא יצאו ידי קידוש:
ט סָעִיף ה וגומר סעודתו. ואם אכל לחם צריך לברך ברהמ"ז כאן להרב"י בסימן קע"ח ע"ש ולרמ"א א"צ לברך ולענין יין ע"ש ס"ה וע' בברכות דף מ"ג ונ"ל דא"צ לברך על הכוס קודם סעודה האחרת מידי דהוי אסעודה שלישית כמ"ש סימן רצ"א ע"ש בטור:
י סָעִיף ה לחם. ונ"ל דכזית מיהא בעי':
יא סָעִיף ה פירות לא. בש"ג כתב דאף בפירות דיו דכל סעודת שבת נחשבת קבע ע"ש ודעת הטור והש"ע עיקר מ"מ נ"ל דבאוכל מיני תרגימ' מה' מינים יצא דהא עכ"פ חשיבי טפי לסעודת שבת מיין וכמ"ש ססי' רצ"ג ושכר אף על גב דהוי חמר מדינה לא יצא בו במקום סעודה דלא סעיד כמו יין:
יב סָעִיף ה שותין כשיעור. ולבוש וב"ח כתבו דבעי שישתה עוד כוס מלבד הכוס של קידוש והשתיה השניה נחשבת לסעודה:
יג סָעִיף ו ושמע שכנו. אפי' לכתחלה יכול לקדש בביתו כדי שישמעו אפילו הוא אינו אוכל וכמ"ש סי' רס"ט וכ"ה בתוס' דף ק"א וה"ה כשמקדש על הפת שיכול לברך להם המוציא אבל כשמקדש על היין אסור לברך להם המוציא אא"כ ישבו בשולחן א' כמ"ש סי' קס"ז סי"א ועמ"ש שם סי"ג:
יד סָעִיף ו וכגון שנתכוין. אבל הש"ץ א"צ להתכוין ביחוד להוציא את זה דש"ץ אכ"ע מכוין ובזמן הזה שהש"ץ אינו מקדש אלא משום מנהג לא יצא השומע אא"כ נתכוין להוציאו (ב"י) ועסי' תקפ"ט:
טו סָעִיף ז והכי מסתברא. במצטער הרבה הא לאו הכי צריך לאכול במקום נר (מ"ב בשם רש"ל):
א סָעִיף א במקום סעודה. דכתיב וקראת לשבת עונג במקום עונג תהא הקריאה של קידוש וכ"פ רשב"ם ולעיל סימן רס"ט כתבתי דלר"נ יש טעם אחר:
ב סָעִיף ג ואם היה בדעתו שלא לאכול שם כו'. ב"י כתב זה מסברא דנפשי' ולא הביאו בש"ע משמע שלא היה זה הוראה ברורה אצלו ול"נ שתלמוד ערוך הוא בר"פ ע"פ אמר אביי כי הוינא בי מר הוה מקדש אמר לן טעימו מידי דלמא אדאזליתו לאושפיזא אתעקרו לכו שרגא ובקידוש דהכא לא נפקיתו דאין קידוש אלא במקום סעודה הרי שלא הזהיר רבה לאביי קודם הקידוש שיטעמו אחר כך דליהוי משמע שבשעת הקידוש יהיה דעתם לאכול כאן אלא אדרבה בשעת קידוש היה דעת אביי לאכול בביתו ואמר ליה רבה אחר כך שיאכל שם ש"מ בהדיא דסגי בזה:
ג סָעִיף ד אם אינו נהנה עמהם. דקי"ל כל ברכת הנהנין אין אדם מוציא חבירו רק בדבר שהוא חוב כגון קידוש וכיוצא בו אדם מוציא חבירו ובמרדכי כ' שם ולעשות ברכת המוציא לאלמנה פשיטא דאסור דהיינו ברכת הלחם וכמו כן אדם המתענה תענית חלום בשבת לא יעש' ברכ' לבני ביתו דכיון דליכא רק בפה"ג שמא הוה כמו ברכת היין שאין יכול להוציא כיון שהוא עצמו אינו אוכל עכ"ל ופשוט שאותו המוציא שעושה במקדש על הפת אינו בכלל זה אלא הוה כמו בפה"ג דקידוש. ומ"ש בסי' קס"ז ס"ך אפי' בשבת לא יברך על הפת כו' היינו שמקדש על היין ורמ"א פסק דלא כהמרדכי אלא כמ"ש ב"י בשם הטור דגם בשחרית יכול לעשות להם קידוש ובודאי בשאר אכילות בשבת לא יברך להם המוציא. ובלבוש כ' דגם במקדש על היין לאינו בקי בליל שבת יכול לעשות להם גם המוציא אחר זה כיון דהסעודה היא חובה לקידוש דהא צריך להיות במקום הסעודה וק"ל דהא כל הג' סעודות בשבת הם חוב ויברך להם המוציא וע"כ נ"ל דלא קראו חוב בזה אלא בקידוש עצמו שעיקרו נתקנה שלא בשביל הנאה אלא מצוה עליו כשאר מצות וכן ברכת שופר שהתקיעה עצמה מצוה ואין שם הנאה כלל ע"כ מוציא אחרים משא"כ ברכת המוציא בסעודת שבת אף שהם חוב מ"מ אין החוב עליו משום מצוה אלא כדי שיהנה מסעודת שבת ואין לזה המצוה עצמה חוב דהא אם הוא נהנה ממה שמתענה א"צ לאכול כדאיתא בסימן רפ"ח ע"כ אין מוציא אחרים וכ"ש בזאת הברכה שלאחר קידוש דאין ע"ז חוב רק הקידוש צריך להיות שם וכ"מ ס"פ ראוהו ב"ד דדוקא ברכת הלחם של מצה יכול להוציא כיון דעכ"פ יש חיוב לאכול מצה:
ד סָעִיף ה שחייב עליו ברכה. משמע מדברי רמ"א וב"י דהיינו ששתה כשיעור במה שטועם כוס של קידוש ומש"ה פסקו דמילה בשבת שרי למוהל לשתות אם שותה כשיעור והך ששייך עליו ברכה פי' ברכה אחרונה שצריכה שיעור אבל ברכה ראשונה אפי' כל שהוא חייב אלא דק' א"כ כל קידוש לא יצטרך להיות במקום סעודה דהא צריך לשתות מלא לוגמיו כדלעיל וע"כ נראה דה"ק אחר שטעם כוס של קידוש כשיעור ששתה פעם שנית כשיעור שחייב עליו ברכה אחרונה דומיא דאכל דבר מועט דנקט. ולפ"ז מדינא אסור למוהל לשתות מכוס של מילה בשבת וכ"כ בלבוש
א סָעִיף א סעודה. כדכתיב וקראת לשבת עונג במקום עונג תהא הקריאה של קידוש:
ב סָעִיף ג לאכול שם מיד. ר"ל שהיה בדעתו לאכול שם מיד ואירעו אונס שלא אכל אלא לאחר זמן אבל עכ"פ היה נשאר במקום קידוש יצא וא"צ לחזור ולקדש. אבל בלא"ה וכו' ר"ל אם לא היה בדעתו לאכול מיד כגון שדעתו היה להפסיק בדברים אחרים והפסיק אפי' אכל אחר זמן במקום קידוש אינו יוצא:
ג סָעִיף ג ונמלך ואכל. ר"ל שהי' בדעתו לאכול בבית אחר ונמלך ואכל במקומו מיד יצא:
ד סָעִיף ד שחרית. ובשאר אכילות בשבת לא יברך להם המוציא ואם מקדש על היין לאינו בקי אינו יכול לברך המוציא. ט"ז ע"ש:
ה סָעִיף ה מועט. היינו כזית:
ו סָעִיף ה ברכה. פי' ששתה רביעית שחייב ברכה אחרונה. משמע מדברי רמ"א וב"י דהיינו ששתה כשיעור במה שטועם כוס של קידוש ומש"ה פסקו דמילה בשבת שרי למוהל לשתות אם שותה כשיעור. ולבוש וב"ח וט"ז כתבו דבעי שישתה עוד כוס מלבד כוס של קידוש והשתיה השניה נחשב לסעודה לפ"ז מדינא אסור למוהל לשתות מכוס של מילה בשבת ע"ש רק מ"ש הט"ז דא"כ כל קידוש לא יצטרך להיות במקום סעודה דהא צריך לשתות מלא לוגמיו ע"ש ליתא דמלא לוגמיו הוי בציר מרביעית והגאונים מצרכי לשתות רביעית פר"ח וכ"כ היד אהרן. ואפשר לומר דלשיטתו אזל לפי מ"ש בסי' ק"ץ ס"ק ג' ע"ש. (ובס' אבן העוזר השיג על הב"ח וט"ז הוכיח בראיות דבכוס של קידוש ששתה כשיעור רביעית דיצא ידי קידוש במקום סעודה):
ז סָעִיף ה פירות לא. ומיני תרגימא מה' מינים יצא דהא עכ"פ חשיבי טפי לסעודת שבת מיין. ושכר אע"ג דהוי חמר מדינא לא יצא בו במקום סעודה דלא סעיד כמו יין מ"א לפ"ז נ"ל דכ"ש בקאוו"י דלא יצא:
ח סָעִיף ו שכנו. ואפי' לכתחלה יכול לקדש בביתו כדי שישמעו ואפי' הוא אינו אוכל וכמ"ש סי' רס"ט. מ"א ע"ש
ט סָעִיף ו להוציא. ובזמן הזה שהש"צ אינו מקדש אלא משום מנהג לא יצא השומע אא"כ נתכוין להוציאו. ב"י מ"א:
י סָעִיף ז ולא לצער. היינו במצטער הרבה הא לאו הכי צריך לאכול במקום נר. מ"א בשם רש"ל:
א סָעִיף א (ס"ק א) שאם קידש כו' דהא יש אוסרים. הוא דעת הרי"ף דאוסר אפי' מפנה לפנה וסביר' ליה דצריך לחזור ולקדש:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) ומבית כו' אפי' לא היה דעתו כו' כגון שהי' סבור שגשמים יורדים וקידש בבית וקודם שהתחיל לאכול א"ל שאין הגשמים יורדים ונכנס לסוכה לאכול. וה"ה איפכא שקידש בסוכה וקודם שהתחיל לאכול ירדו גשמים והלך לאכול לבית. אבל אם מחיצו' הבית כו' כגון שבנויה בחצר או ברחוב. וה"ה לענ"ד אם י"ל סוכה בנויה משנה לשנה אפי' הוא תוך חדרו כיון שכל השנה משמש שם כמו בחדר אחר אלא שבסוכות פותח הגג למעל' ויושב שם לשם מצות סוכה הוי מחיצה גמיר' להפסיק: וכ"מ בתוס' פרק ע"פ דף ק' ע"ב ד"ה ידי קידוש כו' הביאו ירושלמי שמואל סבירא ליה אין קידוש אלא במקום סעודה ורב אמר מי שסוכתו ערבה עליו וחפץ לאכול גם ביום ח' בסוכה אלא שא"א משום בל תוסיף כמ"ש בסי' תרס"ו מקדש ליל י"ט בבית ועולה ואוכל בסוכתו משמע דס"ל לרב יש קידוש שלא במקום סעוד' כמו דאיתא בש"ס דילן ואמר ר' בון דלא פליגי דשמואל מיירי שלא הי' דעתו לאכול במקום אחר ורב מיירי שהי' דעתו בשעת קידוש לאכול בסוכה. והוא דעת י"א האחרון שהביא הרב בית יוסף בסעיף זה ולמה הוצרך רב להיות דעתו לאכול בסוכה. ת"ל דמבית לסכה ה"ל כמפנה לפנה אלא ע"כ צ"ל היכי דמחיצות הבית מפסקת ה"ל כמחדר לחדר ושם היו מחיצות הבית מפסיק דהא קתני ועולה ואוכל בסוכתו דהיינו מארעא לאגרא: והע"ש לא עיין במרדכי. ר"ל שהע"ש כתב הטעם כיון דחייב לאכול בסוכה עדיף ממקדש במקום א' על דעת לאכול במקום אחר וה"ה איפכא כשקידש בסוכה וירדו גשמים והולך לבית לאכול כיון דצריך לילך לבית כשגשמים יורדים דזולתו מקרי הדיוט עדיף מאלו הי' דעתו לילך למקום אחר ע"ש ולפ"ז אפי' כשמחיצות הבית מפסק' נקרא במקום סעודה ובמרדכי מבואר דליתא:
ג סָעִיף א (ס"ק ג) שרואה כו' וכמו שכתב סי' קצ"ה וכ"מ בר"ן שהוא בעל סברא זו דברואה מקומו סגי ואייתי ראיה מסי' קצ"ה דקי"ל שני חבורות שאכלו בבית אחד מצטרפים לזימון אם דואים אלו את אלו. אלמא חשיב כהאי גוונא כאלו אכלו יחד במקום א' והוא הדין לענין קידוש במקום סעודה אם רואה המקום הוי מקום א' עם מקום שקידש. ושם בסי' קצ"ה סגי אם מקצתן רואים אלו את אלו אלמא במקצת סגי:
ד סָעִיף ב (ס"ק ד) ואח"כ נמלך פי' כו' ועס"ה ר"ל דמשם מוכח דע"כ כאן מיירי דלא אכל כאן דהא כ' שם דאם אכל דבר מועט במקום קידוש או שתה שם כוס יין הוי קידוש במקום סעודה וגם אם אכל אח"כ במקום אחר כ' מ"א שם דאין צריך שוב לקדש וא"כ למה כ' פה דצריך לחזור ולקדש אלא על כרחך כאן מיירי שלא אכל במקום קידוש כלל:
ה סָעִיף א (ס"ק ה) וצריך לאכול ז"ל ד"מ כו' להיות הגהת רמ"א צ"ב שכ' או שיהי' בדעתו לאכול שם מיד אבל בלאו הכי ע"כ ר"ל שלא הי' דעתו לאכול שם מיד וסיים רמ"א אפי' אכל במקום קידוש לא יצא כיון שהי' במחשבתו שלא כדין ומיד אחר זה כ' ואם הי' בדעתו כו' יצא הרי הדברים סותרים זה את זה תוך כדי דיבור. ומדברי לבוש נרא' שגם הוא הרגיש בזה ולכן שינה לשון רמ"א וכ' וז"ל ואם קידש ולא סעד כלום אף ידי קידוש לא יצא שצריך לאכול במקום קידוש לאלתר כו' או שיהי' בדעתו לאכול מיד ואע"פ שנמשך אח"כ מעט ל"ל בה אבל אם הי' בדעתו שלא לאכול כלל לא במקום קידוש ולא במקום אחר אף ע"פ שנמלך אח"כ ואכל שם יש אומרים שלא יצא שם ידי קידוש ואם הי' בדעתו מתחלה שלא לאכול שם אלא במקום אחר ונמלך אח"כ לאכול שם א"צ לחזור ולקדש דהא מ"מ הי' בשעת קידוש דעתו לאכול וכיון שאוכל במקום שקידש שפיר הוי קידוש במקום סעודה עכ"ל וע"כ הי' מפרש מ"ש רמ"א תחלה אבל בלא"ה אפי' אכל כו' אינו יוצא ר"ל שהי' דעתו שלא לאכול כאן גם לא במקום אחר לכך לא יצא ומ"ש בסיפא אם הי' בדעתו כו' יצא מיירי שהי' דעתו שלא לאכול כאן אלא במקום אחר ולבסוף אכל כאן יצא (והא לא קשיא כיון שהי' דעתו לאכול במקום אחר מאי ארי' שנמלך ואכל כאן יצא אפי' אכל במקום אחר יצא לדעת רמ"א בסעיף א' שכ' שכן עיקר וכן הקש' ע"ש די"ל דמיירי בשני בתים דלא מהני דעתו וכמ"ש בסעיף א' אף שכתב ע"ש שהוא דוחק) אולם מ"א הביא דברי מהרי"ל שמשם נובע הגהת רמ"א הלז וממנו תראה שאין הפי' כמ"ש הלבוש אבל בלאו הכי כו' פי' כו' והפסיק אפי' אכל אחר זה במקום קידוש אינו יוצא אע"ג דהכוונה לבדה כשהיא שלא כדין אינה מפסדת מ"מ כאן שקיים מחשבתו והפסיק בדברים אחרים אע"ג שאחר כך אכל במקום קידוש מ"מ לא יצא ובזה אתי שפיר מ"ש רמ"א אחר זה ואם הי' בדעתו כו' ונמלך ואכל יצא ר"ל אע"פ שהי' דעתו להפסיק כיון שלא נתקיימה מחשבתו דהא לא הפסיק ואכל כאן ולכן יצא: ואם הי' דעתו כו' וארעו אונס כו' לא כתב זה לפרש דברי רמ"א כ"א מ"א דין חדש מסבר' דנפשי' דאפי' הפסיק אם הי' ע"י אונס אינו מפסיד אם הי' נשאר במקומו: וכ"מ בגמרא דף ק'. אמרו שם רב הונ' לאחר שקידש קודם שאכל כבו הנרות ונכנס לבית חתונת בנו ששם הי' עדיין הנרות דולקים וקידש שנית ואכל. ומזה הוכיח הש"ס דע"ש ג"כ הוה סביר' ליה אין קידוש אלא במקום סעודה: דדוקא משום שיצ' כו' אע"ג דא"ל מעשה שהי' כך הי' מ"מ כיון דהש"ס הביא כל המעשה שיצא ממקומו משמע דבזה תלי' מילתא ומהאי טעמ' קידש שנית. וכ"מ מלשון רמ"א שכתב שהי' דעתו תחלה להפסיק משמע דאם הי' דעתו תחלה שלא להפסיק ואחר כך ע"י הכרח ואונס הפסיק לא הפסיד: אך אם יצא כו' אפילו ע"י אונס והו' עובד' דרב הונ':
ו סָעִיף ג (ס"ק ו) לאכול כו' מצוין בטעות וכן צריך להיות ואם הי' בדעתו שלא לאכול שם מיד כו' פי' שהי' דעתו לאכול בבית אחר בא ליישב בזה קושית הע"ש שכתבתי לעיל מאי ארי' שנמלך ואכל כאן אפי' הי' אוכל כפי מחשבתו במקום אחר יצא כיון שהי' דעתו מתחלה לשם ועז"כ מ"א דמיירי שהי' דעתו לאכול בבית אחר דבזה לא מהני דעתו והע"ש כ' ע"ז שהוא דוחק ועז"כ מ"א ועשה א"ע כו' דהא כן מבואר בב"י שאצל הטור:
ז סָעִיף ד (ס"ק ז) לקדש כו' מדכ' זכור ושמור כל שישנו בשמירה כו' (וכן דרשו הש"ס דמה"ט נשים חייבים בקידוש אף על גב דהוי מצות עשה שהזמן גרמא ודרשו כיון שישנו בשמירה דהיינו לא תעשה דעל ל"ת גם הנשים נצטוו אע"ג דהוי ל"ת שהז"ג ישנן בזכירה דהיינו קידוש אף על גב דהוי מ"ע שהז"ג) והני קטנים הואיל וצריך לחנכן במצות ל"ת דהיינו שמור ה"ה דחייבין כחנכו במצות זכור דהיינו קידוש עכת"ד: ולא ראה בגמר' כו' בר"ה דף כ"ט דמשמעות לשונו דיש לקטנים עודף על הגדולים לענין להוציאן ידי קידוש דלענין להשוותם לגדולים כשאין יודעים מה"ת גרעו קטנים מן הגרולים ומאי צריך ילפית' מן שמור ת"ל במ"ע יותר יש חיוב על האב לחנך בנו מלהפרישו מאיסור לא תעשה וע"ל במ"א ס"ס שמ"ג אע"כ דעתו דקטנים עדיפא (ואפשר ס"ל אפי' הקטנים יודעים לברך רשאי להוציאן) ועז"כ המ"א דליתא דלענין ברכות מצות כגון קידוש קטן וגדול שוה ולא מצינו בש"ס עדיפא לקטן כ"א בברכת הנהנין דתניא בר"ה דף כ"ט לא יפרוס אדם פרוסה לאורחים (היינו לברך להם ברכת המוציא ולהוציאן) אלא א"כ אוכל עמהם דבלא"ה מברך להוציא את עצמו מוציא גם האורחים אבל אם אינו אוכל אפי' הם אין יודעים אסור להוציאן וכמש"ל סי' קס"ז וסיימה הברייתא אבל פורס הוא לבניו ובני ביתו (וה"ה לקטנים אחרים) כדי לחנכן במצות אבל בברכת קידוש דכשאינו יודע אפי' הוא גדול יכול להוציאו מצד ערבות כמבואר לעיל סי' קס"ז וסתם קטן גם הוא אינו יודע ואם הקטן יודע מה חינוך שייך בזה באמת אין הגדול יוכל להוציא ואין חילוק בין גדול לקטן:
ח סָעִיף ה (ס"ק ח) שחייב כו' וכן משמע בפסחים דאיתא שם אותם בני אדם שקדשו בבית הכנסת אמר רב ידי קידוש יצאו דסבירא ליה יש קידוש שלא במקום סעודה אבל ידי יין (רצה לומר אם ירצו לשתות בביתם יין) לא יצאו וצריכים לברך על היין שבביתם דשינוי מקום הוי הפסק ושמואל אמר אפי' ידי קידוש לא יצאו דאין קידוש אלא במקום סעודה. ור' יוחנן אמר אפי' ידי יין יצאו דסבירא ליה שינוי מקום לא הוי הפסק וכתבו התוס' הא דאר"י אף ידי יין יצאו צ"ל ששתו מן היין של קידוש בבה"כ דאם לא כן הא ודאי לא עדיף מה ששמעו הברכה מפי המברך מאלו ברכו הם עצמם ולא שתו מיד אחר הברכה דהוי הפסק אע"כ ששתו מעט מיין המקדש בבית הכנס' עכת"ד. וא"כ מסתמא דומיא דהכי מיירי רב ושמואל ששתו מעט מן היין ואפילו הכי סבירא ליה לשמואל דלא יצאו ידי קידוש דבעי' קידוש במ"ס. ותיקשי הא לגאונים הוי קידוש במ"ס כיון ששתו מן היין. אלא ע"כ בעי' דוקא רביעית שיהיה נחשב סעודה. והם לא טעמו כ"א מעט דכיון דאפקת מכל שהוא אוקמי' ארביעית:
ט סָעִיף ה (ס"ק ט) וגו' כו' צ"ל בהמ"ז כאן להרב"י כו' דהרב"י ס"ל לעיל סי' קע"ח דאפי' דברים הצריכים ברכה אחריהן במקומו כגון פת דצריך לברך בהמ"ז במקום שאכל אם יצאו קודם בהמ"ז ורצה לאכול במקום אחר אע"ג שעשה שלא כדין ביציאתו ואפי' חוזר למקומו הראשון צריך לברך תחלה בהמ"ז על מה שאכל כבר ואח"כ אם ירצה לאכול חייב לברך שוב המוציא אבל רמ"א ס"ל דבדברים הצריכים ברכה במקומן אם יצא למקום אחר. א"צ לברך בהמ"ז ולא ברכת המוציא על מה שיאכל. ולענין יין ע"ש סעיף ה'. ר"ל יש מחלוקת אי הוא ג"כ צריך ברכה לאחריו במקומו או לאו. וא"כ אי צריך ברכה לאחריו במקומו תליא נמי במחלוקת הרב"י ורמ"א הנ"ל ואע"ג דהכא מיירי לענין לכתחלה דהא כ' בש"ע וגו' סעודתו כו' ולכתחלה גם רמ"א מודה דאסור לעקור ממקומו עד שיברך בהמ"ז. מ"מ הא כ' שם בסי' קע"ח הטעם שמא ישכח ולא יאכל במקום אחר ומה"ט כ' מ"א שם דאם הזמינוהו לסעודה דוודאי יאכל שם ול"ל שמא ישכח ס"ל לרמ"א דרשאי לעקור לכתחלה בלי בר"המ ויברך במקום אחר ולדע' הב"ח שם הביאו מ"א שם בקיצור דבעי' דוקא שיהיה דעתו מתחלה לילך למקום אחר באמצע סעודה. דכה"ג להרב"י שם לא מהני אלא מחדר לחדר ולהב"ח ורמ"א מהני דעתו אפי' מבית לבית ע"ש: ועיין בברכות כו' משם נובע מחלוקת הרב"י ורמ"א. מידי דהוי אסעודה ג' כו' ע"ש בטור ר"ל דבסעודה ג' א"צ לקדש רק הרמב"ם כפי הבנת הטור את דבריו ולא קיי"ל הכי. וא"כ ה"ה בסעודת שחרית אם כבר יצא ידי קידוש וסעודה:
י סָעִיף ה (ס"ק יא) פירות כו' דכ"ס שבת נחשב' קבע. כמו דקיימא לן אע"ג דרשאי לאכול אכילת עראי מתבואה שלא נתרמה. אבל בשבת קובע' למעשר ואפי' אכילת עראי דשבת מיקרי קבע ואסור לאכול עד שיעשר: וסבירא ליה דה"ה דמחשב קבע לענין קידוש במ"ס: דהא עכ"פ חשיבי כו' מיין. וכמו שכ' ס"ס רצ"א. באמת להדיא לא מצאתיו שם. ומ"מ מוכח שם דהובא שם ג' דעות י"א דיוצא בסעודה ג' אפי' במיני תרגימא וי"א אפי' בבשר ודגים וי"א אפי' בפירות ומחלוקתן ממה דאמרי' בסכה דף כ"ז רא"א י"ד סעודות חייב אדם לאכול בסכה ועוד אר"א מי שלא אכל ליל י"ט א' ישלים בי"ט אחרון של חג ואמרי' שם במאי ישלים ישלים במיני תרגימ' ומוכח ביומא דף ע"ט דאינו יכול להשלים אלא במידי דבעי סכה וס"ל להפוסקי' מאי דמהני להשלמה שם מיקרי ג"כ סעודה לענין סעודה ג'. ולכן ס"ל לי"א קמאי דאינו יוצא ידי סעודה ג' בפירות דהא גם לענין השלמה גבי סכה ל"מ פירי (דלא כרש"י שם) דהא קי"ל פירי לא בעי סכה אפי' קבע עלייהו ע"ש. וא"כ לפ"ז להני י"א גם ביין לא יצא ידי סעודה ג' דהא גם יין לא בעי סכה כמ"ש סי' תרל"ט ואפ"ה ס"ל להני י"א דבמיני תרגימא יוצא וכמפורש להדיא בגמ' הנ"ל הרי דמיני תרגימא עדיפא מיין. אמנם קי"ל שם דמיני תרגימא היינו מה' מינים שמברכים עליו במ"מ. ושכר כו' ואע"ג דהיכי דהוי חמר מדינ' י"ל דין יין לענין קידוש אבל שתהא נחשב לסעודה כמו יין לא אמרי' כיון דלא סעיד כמו יין דאמרי' בברכו' דסעיד:
יא סָעִיף ה (ס"ק יב) שותין כו' ולבוש וב"ח כו' מלבד כוס של קידוש ומביא ראיה דהא יין בא תחת פת שיאכל שיהיה קידוש במ"ס א"כ כמו שאוכל פת מלבד מלא לוגמיו יין ששתה אוכל פת וה"ה יין הבא תמור' הפת צ"ל מלבד מלא לוגמיו יין ששתה מכוס קידוש והט"ז מביא ראיה אחרת דאי ס"ד דסגי בכוס קידוש אם כן הא דכתבו הפוסקים אין קידוש אלא במ"ס היכי משכחת ליה דהא כשמקדש צריך לשתות מן היין ואע"ג דלקידוש סגי במלא לוגמיו ובמ"ס צריך לשתות רביעית מ"מ לדידן דנסתפקו התו' כמה שיעור ברכה אם שיעורו כזית כמו באכילה או בשתיה בעי' רביעית לכן כ' לעיל סי' ק"צ דמספק ישתה פחות מכזית ואם שתה כו' צריך לשתות רביעית לצאת ידי ספק ברכה אחרונה א"כ בשלמא במ"ס סגי כשטועם מכוס קידוש מלא לוגמיו ואע"ג דאיכא ספק לענין ברכה אחרונה מה בכך הא אינו מברך כלל אחר כוס קידוש דבהמ"ז פוטרו כמ"ש ססי' רע"ב אבל כשאינו אוכל מיד אחר הקידוש כיון דצריך עכ"פ לשתות מלא לוגמיו א"כ הוי ספק לענין ברכה אחרונה דהא לא יברך בהמ"ז דהא לא אכל ע"כ צריך לשתות רביעית ואם כן להגאונים גם ידי קידוש במ"ס יצא אע"כ צ"ל דמלבד כוס קידוש צריך כוס אחר והאחרונים דחאוהו דהא משכחת לה שלא טעם המקדש כלל אלא המסובי' דדיעבד יצא ידי קידוש אם אכל שם והי' במ"ס או אם יטעמו שנים ובצירוף שתו מלא לוגמיו וכה"ג או להיפך שטעם המקדש לבד והשומעין לא טעמו אם הי' במ"ס יצאו:
יב סָעִיף ו (ס"ק יג) ושמע כו' ואפי' הוא א"א כו' וכמ"ש סי' רס"ט וכ"ה בתו' כו' דלדין הש"ס היו מקדשים בבה"כ בשביל האורחים דאכלי בבי כנישתא דלדידהו הוי מקום סעודה וכתבו התו' דמסתמא אחד מבני העיר היה מקדש והא לא אכל עמהם ולא יצא ידי קידוש מ"מ מוציאם: ולענ"ד צריך שלא יפסיק בין המקדש להשומעים צואה או ע"ז דהא מבואר בסי' נ"ה סעיף כ' די"א כה"ג אם שומע קדיש או קדושה אינו יכול לענות עמהם. ואיך נאמר שיצא. השומע דשומע כעונה: אבל כשמקדש על היין כו' וכ"כ הט"ז סק"ג דכיון דקידש על היין ה"ל ברכ' המוציא כשאר ברכת הנהני' דאינו יכול להוציא אחרים אלא א"כ אוכל עמהם כדלעיל סי' קס"ז. אע"ג דאין קידוש אלא במקום סעודה וא"כ לכאורה גם בברכת המוציא שייך לקידוש ז"א דמ"מ לא הוי אלא כשאר ברכת הנהנין דהא בלא"ה כל סעודת שבת הוי סעודת מצוה ולמה אינו יכול להוציא אחר אלא א"כ אוכל עמהם. כבר כ' לעיל סי' קס"ז דמצות סעודת שבת ג"כ הוי ברכת הנהנין דנצטוינו להתענג בשבת וא"כ גם המצוה באה להנאתינו וה"ה די"ל כן בברכת המוציא שאחר הקידוש: אא"כ ישבו בשלחן א' דגם אם אוכל עמהם אינו יכול להוציאן אא"כ קבעו יחד ולדידן ליכא קביעות אא"כ ישבו בשלחן א' כדלעיל סי' קס"ז:
יג סָעִיף ו (ס"ק יד) וכגון כו' ועס"י תקפ"ט. ר"ל אע"ג דלענין תקיעת שופר קי"ל שם דהש"ץ מסתמא דעתו להוציא כל השומעים. מ"מ בקידוש שבבה"כ ל"ל הכי. דהא סתמא דמלתא אין הש"ץ מתכוין להוציא לשום אדם דהא הקידוש בזמן הזה אינו כ"א שלא לבטל מנהג הראשונים דהא בזמן הזה ליכא אורחים דאכלו בבה"כ וכדלעיל סי' רס"ט לכן בעי' דוקא שיתכוין הש"ץ להוציאו:
א סָעִיף א ס"א א' ובבית א'. עתוס' ע"פ ק"א א' ד"ה אבל כו': ונמלך לרבותא וכמ"ש למטה: ומבית לסוכה יתבאר למטה: וי"א שכל. עסי' קע"ח ס"ב אכל במזרחה כו' וע"ש מ"א ס"ק ה': וי"א שאם. רא"ש בשם ר"נ גאון מירו': והוא. ממש"ש ולשמואל ל"ל לאקדושי וכו' אם איתא נ"מ בכה"ג. תוס' ק"ב ד"ה ידי קידוש ופי' את הירו' בכה"ג והמרדכי שם פי' את הירושלמי דמפינה לפינה חילוק בין דעתו לאכול בפינה האחרת אז א"צ לחזור ולקדש אבל ממקום למקום אף אם דעתו נאכול צריך לחזור ולקדש ולכן פי' פלוגתא דירושלמי במפינה לפינה ולפי פי' מבית לסוכה חשיב מפינה לפינה כמ"ש בירוש' לפי פירושו וז"ש בהג"ה לעיל ומבית לסוכה כו' וצ"ע שעירב דברי המרדכי עם דעת התוס' וע"ל סימן קע"ח ס"א בהג"ה:
ב סָעִיף ב ס"ב אם קידש. שם ק"א ומירושלמי הנ"ל וכפי' התו' הנ"ל:
ג סָעִיף ג ס"ג וצריך. מהא דיומא ל' א' וע' בתוס' דפסחים ק"ב א' ד"ה כשהן דאמר בפ"ג דיומא כו' וה"ה כו' וה"ה כאן דחד דינא אית להו כמש"ש בגמ' ובתוס' ד"ה אבל ממקום כו': או שיהא כו'. אפי' אירעו אונס ולא אכל מיד וראיה מר' הונא דאיתעקרא ליה שרגא כו' מ' דאם נשאר במקומו אע"פ שהפסיק א"צ עמ"א: ואם עט"ז:
ד סָעִיף ד ס"ד יכול אדם. תוס' שם ד"ה ידי קידוש והא דאמרי' לאפוקי אורחים ומסתמא א' מבני העיר היה מקדש: ואפי' בקידוש. שם כיון דלחובת היום כו' וכמסקנא כנ"ל: והוא. ברכות מ"ה ב':
ה סָעִיף ה ס"ה כ' הגאונים. שם טעימו מידי: ודוקא אכל. מדקא' במקום סעודה מ' דוקא דבר שסועד וה"ה ליין שסעיד כמ"ש בברכות ל"ה ב' ועמ"א סקי"א:
ו סָעִיף ו ס"ו ואם קידש. מהא דמקדשין בבהכ"נ לאפוקי אורחים אע"פ שאין אוכלין בבה"כ כמ"ש תוס' ק"א שם ד"ה דאכלי כו':
ז סָעִיף ז ס"ז וי"א שאין שפי' הא דאביי משום שלא יאכלו כמ"ש רש"י ורשב"ם שם:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.