Shulchan Aruch, Orach Chayim 342 — שולחן ערוך, אורח חיים שמב
א כָּל הַדְּבָרִים שֶׁהֵם אֲסוּרִים מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לֹא גָּזְרוּ עֲלֵיהֶם בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְעַיֵּן לְעֵיל סי' רס"א (וְסוֹף סִימָן ש"ז), וְהוּא שֶׁיְּהֵא שָׁם דְּבַר מִצְוָה אוֹ דֹּחַק, כֵּיצַד, מֻתָּר לוֹ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת לַעֲלוֹת בְּאִילָן, אוֹ לָשׁוּט עַל פְּנֵי הַמַּיִם לְהָבִיא לוּלָב אוֹ שׁוֹפָר, וְכֵן מוֹרִיד מֵהָאִילָן אוֹ מוֹצִיא מֵהַכַּרְמְלִית עֵרוּב שֶׁעָשָׂה, וְכֵן אִם הָיָה טָרוּד וְנֶחְפָּז לְדָבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם שְׁבוּת, מֻתָּר בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת; וּמִטַּעַם זֶה מֻתָּר לוֹמַר בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת לְעַכּוּ"ם לְהַדְלִיק לוֹ נֵר לְשַׁבָּת.
מִשְׁנָה בְּרוּרָה Mishnah Berurah
סָעִיף א
א (א) כל הדברים וכו' - לישנא דכל לאו דוקא דיש דברים שאיסורן מדברי סופרים וגזרו עליהן ביה"ש אף לצורך מצוה כגון המבואר לקמן בסימן ת"ט ס"ג בשו"ע וכן להעביר פחות פחות מד"א וכמו שמובא שם במ"א בשם הרה"מ והטעם משום דהם קרובים לבוא לידי מלאכה גמורה דאורייתא גזרו בהם טפי וכן הרבה פוסקים סוברים דאין מערבין עירובי תחומין ביה"ש אף שהוא לצורך מצוה וכן מלאכה שאינו צריך לגופה חמור משאר איסור דרבנן ואסור בכל גווני ביה"ש אף אם נימא דעצם איסורו הוא דרבנן וכ"ש דלהרמב"ם הוא דאורייתא. ודע דכל סעיף זה לא מיירי כשקבל עליו שבת אבל אם קבל עליו שבת [כגון ע"י מזמור שיר ליום השבת או לכה דודי בזמנינו] מבואר לעיל בסימן רס"א שאפילו הוא מבע"י ואפילו אם רק הצבור קבלו עליו שאז חל עליו שבת בע"כ אסור לו לעשות כל שבות בעצמו אפילו לדבר מצוה אם לא ע"י עו"ג: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) בין השמשות - וזמנה מבואר לעיל בסימן רס"א עי"ש ועיין במ"א שנסתפק בבין השמשות של מוצאי שבת דאפשר דהשו"ע מיירי רק בע"ש ושאני אפוקי יומא מעיולי יומא דמספיקא לא פקעה קדושה ובח"א כתב להחמיר ועיין בה"ל שהבאנו דהבית מאיר הכריע דמדינא אין חילוק ואף במו"ש ביה"ש מותר שבות לצורך מצוה [וכן בברכי יוסף כתב כן בשם רשב"א כת"י דעירובין דשוה ביה"ש של מו"ש עם ביה"ש דע"ש] ומ"מ למעשה כתב דיש להחמיר במו"ש משום דאין אנו בקיאין בזמן ביה"ש מתי מתחיל הזמן שאיננו ודאי יום ועיין בה"ל: ש"ע סָעִיף א
ג (ג) וכן מוריד מהאילן וכו' - וחשיב צורך מצוה אף שא"צ לזה עתה כ"כ בשבת משום דמתחלה אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה ואם יהיה אסור להורידו ולהביאו אצלו לא יחול עירובו והלכך צורך מצוה היא: ש"ע סָעִיף א
ד (ד) או מוציא מהכרמלית וכו' - ר"ל והוא התכוין לקנות שביתה ברה"ר או ברה"י הסמוך אצל הכרמלית ואם לא יהיה רשאי ביה"ש שהוא זמן חלות עירוב להוציא מהכרמלית להביאו אצלו לא יחול עירובו ולכן שרי: ש"ע סָעִיף א
ה (ה) וכן אם היה טרוד וכו' - בא לפרש בזה האי או דוחק שכתב לעיל דהיינו אם היה טרוד ונחפז לזה דאז מן הסתם נצרך לו צורך הרבה ושעת הדחק הוא ולכן התירו לו ועיין בבאור הגר"א סימן רס"א שמשמע מיניה שמה שמתיר הרמב"ם מפני שהוא טרוד ונחפז היינו כשהוא שעת הדחק גדול כגון שרוצה לערב מפני שהוא טרוד ונחפז לברוח מפני כותי בזה שוה הענין לדבר מצוה והתירו שבות בין השמשות דהיינו אפילו כשהעירוב מונח על האילן או בכרמלית: ש"ע סָעִיף א
ו (ו) ונחפז - עיין מה שכתבנו בסימן רס"א במ"ב סקט"ז בשם רש"ל: ש"ע סָעִיף א
ז (ז) נר בשבת - האי בשבת ר"ל שידליק תיכף ביה"ש לצורך שבת אבל אם מבקשו שידליק אח"כ בשבת גופא זה אסור אפילו אם בקשו מבע"י וכמבואר לעיל בסימן ש"ז ס"ב. ולאו דוקא לצורך סעודה מתיר המחבר דה"ה אם מבקשו שידליק בחדר שישן שם ג"כ יש להקל: ש"ע סָעִיף א
מָגֵן אַבְרָהָם Magen Avraham
א צ"ע אם במ"ש ב"ה נמי לא גזרו משום שבות דשאני אפיקי יומא מעיולי יומא דמספיקא לא פקע קדושה כמ"ש ססי' שס"ו וערסי' תקס"ב וע' בספר הזכרונות דף כ"ו:
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל Machatzit HaShekel
א כ' מ"א צ"ע כו' כמ"ש ס"ס שפ"ו אם אמר בע"ש ככר זו היום חול ולמחר קדש מערבים לו בה אע"ג דקודש לא חזיא ליה ובעי' סעודה הראויה ב"ה כיון דבין השמשות ספק הוא ומספק לא חל על הככר קדושה וחזי' ליה בה"ש ורשאי לאכלה בה"ש אבל אמר היום קדש ולמחר חול אין מערבים לו בה דמספק שמא כבר הוא לילה ונכנס יום שאחריו לא פקע הקדושה ואסור לאכול בה"ש ולא חזי ליה בה"ש. וע' ר"ס תקס"ב במ"א שכ' בשם הגמ' אע"ג דבתענית בתחלת בה"ש שנכנס התענית מותר באכילה מ"מ בין השמשות שבסוף התענית אסור באכילה דמספק לא פקע התענית והיינו מטעם הנ"ל: וע' בספר ת"ש שכ' לעיין במ"ש על המג"א בזה בס"ס ש"ז דאשתמיט למ"א דברי התו' בעירובין דף ל"ד ע"א דגם במ"ש בה"ש ל"ג על שבות ועיינתי בדבריו בס"ס ש"ז ס"ק מ"ט שכ' הראי' מדאמר בעירובין אם הניח ערובו במקום שא"א לטלו בה"ש מן המקום ההוא מ"מ אם יש לאשכוחי גוונ' להביאו למקום אשר יכול ליטלו משם הוי עירוב ועז"א איתביה רב בר שבא לר"פ מדתנן כיצד הוא עושה אם חל י"ט בע"ש ורצה לערב לי"ט ולשבת וכיון די"ט ושבת שני קדושות צריך כל יום לערב על אותו יום דהיינו מבערב י"ט על י"ט ובי"ט על שבת ותני כיצד עושה מוליכו בעי"ט למקום שיקנה לו העירוב ומחשיך עד אחר בה"ש דבה"ש קונה עירוב ואחר ב"ה מוליכו לביתו דאם יניחנו שם פן יאבד ולא יהי' לו עירוב לשבת ובי"ט לע"ע מוליך העירוב לאותו מקום הנ"ל ומחשיך עליו עד אחר בה"ש וכיון דבשבת אסור להביאו לביתו ע"כ נותן התנא עצה טובה שיאכלנו שם באותו מקום כי כבר קנה עירובו בה"ש ואם יניחנו שם פן יאבד ויפסיד הפת שעירב בו טוב לו שיאכלנו הוא וא"כ למה צריך להוליך העירוב למקום שיקנה לו עירובו אפי אינו מוליכו שם די כיון שיש בידו שיכול להוליכו הוי כאלו הוליכו א"ר זיר' גזרה משום י"ט שחל אחר השבת דאם רוצה להניח עירוב על י"ט צריך להוליכו מע"ש למקום ההוא ויניחנו שם עד שתחשך בי"ט דאז א"א שיקנה העירוב לי"ט אם לא שמונח העירוב באותו מקום דל"ל בה"ש במוצאי שבת הא אי בעי מצי להוליכו דהא א"א להוליכו דעדיין הוא ספק שבת וכ' רש"י דה"ה דמצי להקשות מכל ערב שבת למה צריך להוליכו לאותו מקום כיון דאפשר לו להוליכו הוי כאלו כבר הוליכו אלא לפי שלא מצינו מפורש בשום מקום דצריך להוליך העירוב דלמא באמת א"צ להוליך רק הכא בי"ט שחל בע"ש תנן להדי' דצריך להוליך העירוב לכן מקשה מיניה אבל באמת הקושי' על כל ע"ש והתו' ב"ה ואמאי כו' חלקו על רש"י דמכל ע"ש לק"מ דהא לא מצי להוליכו בע"ש בה"ש שהוא שעת קניות עירוב משום איסור הוצאה ואי דאכתי תקשה למה הוצרך להביאו עד מקום שיקנה עירובו לא יוליכנו כ"א עד סמוך לאותו מקום שיעור בה"ש דהיינו לדידן בסי' רס"א ג' רביעי מיל ומשם ואילך יכול להביאו בה"ש והיינו פחות פחות מד"א עד מקום השביתה וכ' דגם זה אינו קושיא לרבנן דס"ל גזרו על שבות בה"ש א"כ אסור להוליכו בה"ש פחות פחות מד"א ולרבי באמת כה"ג מותר ולא משכחת לרבי דצריך להוליכו עד מקום השביתה כ"א כשרוצה לקנות שביתה ברה"י ויש ר"ה מפסיק בין ביתו למקום השבית' וכ' שם בגליון התוס' וז"ל וע"כ כן צ"ל באמת לפירש"י (והיינו לר' אם לא יקנה שביתה ברה"י ור"ה מפסיק א"צ להוליכו) דאי לעולם צריך להוליכו עד מקום השביתה א"כ תקשה ליה מרבי ולא יכול לתרץ מה שמתרץ גזירה אטו י"ט שאחר השבת עכ"ל הגליון והבין בס' ת"ש דמה שכ' הגליון דלא יוכל לתרץ גזירה כו' דהא גם כשחל יום טוב אחר השבת שרי להוליכו בין השמשות של מוצאי שבת לרבי פחות פחות מד"א הרי לפי זה מבואר להדיא דגם במוצאי שבת ל"ג שבות על בין השמשות: ולפי עניות דעתי אין כוונת התוספות כן אלא כוונתם לדבר אחר דהא כתבו שם באותו דיבור להקשות לפי שיטתם דבכל ע"ש צריך להוליכו ולא קשיא להש"ס כי אם על ערב י"ט א"כ למה הוצרך לשנויי גזירה אטו י"ט שאחר השבת הוי לי' למימר גזירה י"ט אטו שבת דבכמה דוכתין גזרינן י"ט אטו שבת ותי' בתרוצם השני וז"ל בעירוב דמקילינן טפי לא הוי גזרינן י"ט אטו שבת עכ"ל. א"כ כך כוונתם של הגליון במ"ש דלא יוכל לתרץ גזיר' כו' דדוקא אם י"ט חל בע"ש צריך להוליך העירוב שצריך לי"ט מבעוד יום דגזרינן אטו אם חל י"ט אחר שבת ורצה לערב על י"ט דודאי צריך להוליך מע"ש מבע"י כנ"ל דבזה גזרינן י"ט אטו י"ט דהיינו אם אם רוצה לערב על י"ט שחל בע"ש גזרינן אטו י"ט דהיינו אם רוצה לערב על י"ט שחל אחר השבת אבל לפירש"י אם נאמר דגם לר' בעי' בכל ע"ש אם רוצה לערב על שבת שצריך להוליכו דגזרי' אטו חל י"ט אחר השבת ורוצה לערב מע"ש על י"ט והיינו דנגזר שבת אטו י"ט כה"ג ל"ג וס"ל להגליון כתי' השני של התוס' הנ"ל וכה"ג כ' המ"א לקמן בסי' תק"א ס"ק ט"ז בלפידים עיין שם ואפי' לתירוץ הא' שם דה"ה דהמ"ל דגזרינן י"ט אטו שבת אלא דעדיפי משני א"א דלרבי צ"ל דגזרינן אטו י"ט שחל אחר שבת והיינו דגזרינן שבת אטו י"ט כנ"ל ה"ל למימר מיד דגזרינן י"ט אטו שבת כיון דבלא"ה לרבי צריך להאי גזירה ולעולם י"ל דגם הגליון ס"ל דב"ה במ"ש גזרו על שבות:
ט״ז Taz
סָעִיף א
א להביא לולב. בטור כתוב או שהי' טרוד והוצרך לעשר פירות ב"ה והקשה ב"י אי בדמאי מיירי אפי' בלא טרוד נמי דהא תנן אבל מעשרין את הדמאי ואי בודאי ל"מ טרוד דהא תנן אין מעשרין את הודאי ומסיק ב"י דמיירי בודאי ואפ"ה מותר אפי' שלא לצורך שבת כיון שאין בו אלא שבות והוא היה טרוד והא דתנן אין מעשרין הודאי אתיא כמ"ד כל שהוא משום שבות גזרו אפי' ב"ה וכפירש"י שם וקשה ע"ז שהרי כתב הטור והוצרך לעשר כו' משמע שיש צורך שבת ומו"ח ז"ל פירש דדוקא לצורך שבת מיירי ואפ"ה בעי' שיהיה טרוד דלא הוה מצוה כ"כ כיון דאפשר להיות בלעדו ואינו דומה ללולב ע"כ בעי' כאן עוד לטיבותא שיהיה טרוד ובסמ"ג כתוב והוא שיש בו צורך מצוה או דוחק כגון שהיה טרוד ונחפז לדבר זה עכ"ל. משמע כל דבר שהיה נחפז עליו ואם לא יעשה כן יהיה צער כה"ג התירו לו השבות ב"ה ונל"ל גם דברי הטור כן ומ"ש והוצרך לעשר פירותיו הוה כמו או הוצרך ומיירי בדמאי נמצא דמ"ש שהיה טרוד קאי אשאר מילי וכדעת סמ"ג וכתב רש"ל בתשו' סי' מ"ו שלצורך גדול והפסד מרובה שרינן אמירה לעכו"ם ב"ה שהרי אפי' בשבת עצמו הקילו בהפסד מרוב' לו' כל המציל אינו מפסיד ע"כ ב"ה לא גזרו כלל בזה וכתב שכן שמע מזקן שהורה לו' ב"ה לעכו"ם שידליק נר של יא"ר צייט ששכח להדליקו מבע"י ע"כ וכ"נ כוונת הרמב"ם שכתב והוא שיש שם דבר מצוה או דוחק כמו שהעתיק הש"ע כאן דמשמע דוחק אפי' בדבר הרשות: ש"ע סָעִיף א
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א להביא עט״ז בב״ח משמע דוקא דוחק וקצת מצוה שרי ביה״ש או מצוה גמורה בלא דוחק אבל הש״ע השמיט לעשר פירות סובר כל שהוא דחוק ונחפז ומצטער אם לא יעשה הדבר ההוא שרי אף לצורך חול גמור. ומפני שיש לי בכאן הרהורי דברים אמרתי אשיחה וירווח לי. ראשונה הא דאין שבות ביה״ש האי כללא ל״ד דיש שבותים הקרובים לחיוב חטאת ואסורין ביה״ש כמו פחות ד״א וקנה רך כבסי׳ ת״ט במ״א אות ז׳ וברס״א אות וי״ו ולכאורה רבי בעירובין ל״ד ב׳ לשיטתיה דבכריתות ר״פ ספק אכל כפשטא דמתני׳ בעינן איקבע איסורא באשם תלוי וסיפא פירושא דרישא (יע״ש דדוחק זו ואצ״ל זו) וכמ״ש מהרימ״ט ופר״ח י״ד ק״י דסובר ספק מ״ה לקולא וביה״ש ספק הוא ולא גזרו בדרבנן עוד שבות וזה יצדק להר״מ ז״ל דסובר תו״ש דרבנן או לגמרי לא אבל להמחבר ברס״א דתו״ש ד״ת עשה אפ״ה ל״ג ביה״ש קשה למה וכ״ת דוקא בעצומו של יום שיש כרת גזרו ולא בתו״ש הא חזינן דבכל איסורי תורה דעלמא אסור אמירה לעכו״ם וכ״ת לחלק בין איסור לאו לאיסור עשה שהרי הר״ב אומר כן בי״ד רצ״ז ס״ד כל אמירה באיסור לאו כו׳ וכמ״ש פ״ק דיבמות ל״ת חמיר מעשה (וחסמה בקול לוקה) עכ״ז וצ״ע לחלק בין עשה לל״ת: גם הא דכל שבות ביה״ש ל״ג אם קיבל עליו תו״ש וחילוק בין יחיד לציבור עסי׳ רס״א במ״א אות ז׳ ושצ״ג בט״ז אות ד׳ וז׳. והא דאין מערבין עירובי תחומין ביה״ש ועירובי חצירות מערבין לכתחלה ביה״ש כבסי׳ רס״א וסי׳ שצ״ג ותט״ו יע״ש עיין מ״מ פכ״ד מה״ש הלכה יו״ד ופרק ששי מה״ע הי״ג דמש״ה ע״ת אין מניחין לכתחלה ביה״ש שאין לעשות ספק לכתחלה יע״ש ומינה עירובי חצירות אף לכתחלה עושין בספק ואמרינן ספק דרבנן לקולא וע״ת יש חזקת ביתו קצת או אסמכוה אקרא או מקצה ביתא הוי שבוח חמיר וגזרו ביה״ש עמ״א רס״א אות ד׳ בזה. ועסי׳ תס״ז במ״א אות ב׳ ותפ״ט בט״ז אות ח׳ אין עושין ספק דרבנן לכתחלה וס״ס בשל תורה וספק דרבנן שוין המה כבסי׳ ק״י בי״ד בש״ך יע״ש ומ״ש המחבר ומטעם זה כו׳ להדליק נר בשבת משמע דקאי אמצוה ולצורך שבת לאכול ועיין לבוש וי״ל דמטעם זה דוחק וטרוד ונחפז ויצטער נמי שרי אף שאין לצורך סעודה כ״א בחדר לישן שם אצל נר וכדומה: עוד אני חוזר אל הראשונות כל דבר שהוא משום שבות ל״ג הן אמירה לעכו״ם הקשינו מי״ד רצ״ז דמ״ש עשה מלאו וכ״ת לצורך מצוה דוקא הא טרוד ונחפז מ״ה שרי ולא מצינו כן באיסור לאו ולהב״ח א״ש קצת. גם אפי׳ שבות ע״י ישראל התירו כשיש דוחק וטרוד ונחפז בעירובי חצירות עמ״א רס״א וי״ו ובשאר עשין משמע דגזרו ז״ל הרחקה ואע״פ דכתיב ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרת י״ל בעשה לא הורשו כבר נתבאר זה בפתיחה כוללת גם בעשין עשו הרחקה: ש"ע סָעִיף א
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א ונחפז. ואם לא יעשה כן יהיה לו צער כה"ג התירו לו שבות בה"ש וכתב רש"ל בתשובה סימן מ"ו בשם גדול אחד שהורה לומר לעכו"ם בה"ש להדליק נר של יאר צייט דהמנהג שנזהרים באותו נר והוה ליה כצורך גדול ועיין סי' רס"א ס"א מש"ש וכתב המ"א וצ"ע אם בה"ש במ"ש נמי לא גזרו משום שבות דשאני אפוקי יומא מעיולי יומא דמספיקא לא פקעה קדושה ע"ש: ש"ע סָעִיף א
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)