א הָיָה עוֹמֵד בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְהוֹצִיא יָדוֹ מְלֵאָה פֵּרוֹת לִרְשׁוּת הָרַבִּים בְּתוֹךְ עֲשָׂרָה, בְּשׁוֹגֵג, מֻתָּר לְהַחְזִירָהּ לְאוֹתוֹ חָצֵר וְאָסוּר לְהוֹשִׁיטָהּ לְחָצֵר אַחֵר; וְאִם בְּמֵזִיד, אָסוּר אֲפִלּוּ לְהַחְזִירָהּ לְאוֹתוֹ חָצֵר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָנֵי מִלֵּי כְּשֶׁהוֹצִיא מִבְּעוֹד יוֹם, אֲבָל אִם הוֹצִיאָהּ מִשֶּׁחָשְׁכָה מֻתָּר לְהַחְזִירָהּ שֶׁמָּא יַשְׁלִיכֵם מִיָּדוֹ וְיָבֹא לִידֵי חִיּוּב חַטָּאת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהוֹצִיאָהּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, אֲבָל אִם הוֹצִיאָהּ לְכַרְמְלִית בְּכָל גַּוְנָא מֻתָּר לְהַחְזִירָהּ.
א סָעִיף א (א) בתוך עשרה - דלמעלה מעשרה בר"ה הוא מקום פטור כדלעיל בסימן שמ"ה סי"ב ואפילו אם הוציא במזיד מותר להחזירה:
ב סָעִיף א (ב) בשוגג מותר וכו' - אף דעבד איסורא שעשה עקירה ברה"י כדי להוציא לר"ה אפ"ה לא קנסוהו רבנן כיון דבשוגג עשה:
ג סָעִיף א (ג) לאותו חצר - כדי שלא יתקיים מחשבתו שחשב לפנותו משם:
ד סָעִיף א (ד) לחצר אחרת - ואפילו נתכוין מתחלה להוציאה לר"ה ג"כ אסור להושיטה לחצר אחרת דעכ"פ נתקיים מחשבתו שחשב לפנותו מחצירו וחיישינן דלמא זמנא אחריתא שדי להו לר"ה וי"א דדוקא כשהיתה כונתו מתחלה לפנותו לאותו חצר אז אסור דנתקיים מחשבתו לגמרי אבל אם כונתו להוציאה לר"ה מותר לפנות לחצר. וכ"ז כשאותו החצר לא היה בדיוטא אחת [בשורה אחת] עם זה החצר אלא זה כנגד זה אבל אם היה בדיוטא אחת והר"ה נמשכת גם בין החצרות הלא יש בזה איסור דאורייתא להושיט מזו לזו ואפילו הם למעלה מעשרה וכמש"כ לעיל בסוף סימן שמ"ז:
ה סָעִיף א (ה) במזיד אסור - דקנסוהו רבנן משום דעבד איסורא אלא יאחז בידו עד שחשיכה:
ו סָעִיף א (ו) כשהוציאה מבעוד יום - אז קנסוהו רבנן על שהשהה את ידו במזיד באויר ר"ה עד שתחשך:
ז סָעִיף א (ז) להחזירה - ר"ל לאותו חצר:
ח סָעִיף א (ח) חיוב חטאת - האי לישנא לאו דוקא דהא במזיד מיירי אלא ר"ל שמא ישכח וישליך מידו ויבוא לידי מלאכה שיש בה חיוב חטאת להעושים בשגגה משא"כ כשהוציאה מבע"י אפי' אם ישליך לבסוף לא יהיה רק איסורא בעלמא דהא לא עשה עקירה בשבת ועיין בא"ר שמצדד להקל כהי"א שכן דעת הרבה ראשונים:
ט סָעִיף א (ט) אבל לכרמלית - שאינו אלא שבות דרבנן אפילו אם היה משליך אותם שם להדיא לא אסרו דהוי כעין גזירה לגזירה:
י סָעִיף א (י) בכל גווני - פי' בין בשוגג בין במזיד ודוקא לאותו חצר מותר להחזיר אבל לא לחצר אחרת והגר"א בביאורו מסיק לאיסור בכרמלית כמו בר"ה. המפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהן והוציאן פטור מחטאת שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך ונמצא דלא עשה אלא הנחה ולית ביה רק איסורא בעלמא. היה קנה בידו והגביה קצה האחד וקצה השני מונח בארץ וחזר והגביה הקצה השני אפילו כל היום כולו פטור כיון שלא עקר כל הקנה מהארץ ואם משך החפץ וגררו על הארץ מתחלת ד' לסוף ד' חייב שהמגלגל עוקר הוא [גמרא]:
א סָעִיף א לחצר אחר. הרמב"ם כתב דוקא כשהית' כוונתו מתחלה להוצי' לחצר ההוא אסור להכניסה לשם כדי שלא תתקיימה מחשבתו שחשב בשעת שגגה אבל ברש"י משמע אפי' נתכוין להוציא' לר"ה אסור להושיט' לחצר אחרת דחיישינן דלמא זימנא אחרית' שדי להו לר"ה ע"ש. וכששני החצירות בדיוטא א' לכ"ע אסור כמ"ש בסי' שמ"ז וכ"ה בתו':
ב סָעִיף א במזיד אסור. דקנסוהו רבנן:
ג סָעִיף א חיוב חטאת. כלומר איסור דחיוב ליכא אלא אם כן תחלתו וסופו שגגה:
ד סָעִיף א בכל גוונא מותר. דאל"כ ה"ל גזירה לגזירה [ב"י] וצ"ל דקאי אשוגג ומותר להושיט' אפי' לחצר אחרת ולא גזרי' שיוציא ידו פעם אחר' דהא ליכא איסורא דאוריי' אבל במזיד אסור מטעם קנס ולא מטעם גזירה כדאי' בגמרא ומ"מ צ"ע דהא התו' כתוב בד"ה ומאי שנא דאפי' אין בין החצירות ר"ה אסור להושיטה לחצר אחרת ומ"ש דגזירה לגזירה היא הלא הרבה פעמי' מצינו בגמ' גזיר' לגזירה (עססי' שמ"ט וסי' ש"ח ס"מ ובטור וב"י שם עסי' שנ"ג) ואמרי' כולה חדא גזיר' היא ואפשר דס"ל להרב"י כתירוץ ראשון של התו' ומ"מ צ"ע דעכ"פ ה"ל להביא דבריהם, המפנה חפצי' מזויות לזויות ונמלך והוציאן פטור שלא הית' עקירה משעה ראשונה לכך, היה קנה בידו והגבי' הקצה הא' והקצה השני מונח בארץ וחזר והגבי' הקצה השני אפי' כל היום כולו פטור שהרי לא עקר החפץ כולו מן הארץ ואם משך החפץ וגררו על הארץ מתחל' ד"א לסוף ד' חייב שהמגלגל עוקר הוא ועיין פ"ז דפסחים:
ה סָעִיף א בכל גוונא וכו'. עסי' רנ"ד ס"ו והע"ש לא ע"ש:
א סָעִיף א חיוב. כלומר איסור חטאת דחיוב ליכא אלא אם כן תחלתו וסופו שגגה. המפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך והוציאן פטור שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך היה קנה בידו והגביה הקצה הא' והקצה השני מונח בארץ וחזר והגביה הקצה השני אפי' כל היום כולו פטור שהרי לא עקר החפץ כולו מן הארץ ואם משך החפץ וגררו על הארץ מתחלת ד' אמות לסוף ד' חייב שהמגלגל עוקר הוא. מ"א:
א סָעִיף א (ס"ק א) לחצר כו' אבל ברש"י משמע כו' ומה שאמרו בגמ' הטעם דלחצר אחרת אסור משום דנתקיימה מחשבתו אף דכוונתו לא הית' לחצר הזה מ"מ בזה נתקיימה מחשבתו שהית' להוציאה מחצר זה שהית' תחלה בו לכך לא הותר כ"א להחזיר' לאותה חצר שהית' תחלה: וכששני כו' לכ"ע אסור ר"ל אפי' לרמב"ם אם לא נתכוין להוציא לאותה חצר מ"מ כה"ג מודה דאסור ולא משום גזרה אלא איכ' ביה איסור תורה כמ"ש מ"א ס"ס שלפני זה. וכ"ה בתוס' ע' בס"ק ד':
ב סָעִיף א (ס"ק ג) חיוב כו' וסופו שגגה והכא תחלתן עכ"פ הי' מזיד:
ג סָעִיף א (ס"ק ד) בכל גווני כו' התוס' כ' בד"ה מ"ש כו' שבת דף ד' ע"א. על מאי דבעי רבא מר"נ הי' ידו מלאה פירות והוציאה לחוץ מהו וא"ל ר"נ לאותה חצר מותר ולחצר אחרת אסור וא"ל רבא מ"ש והשיב ר"נ לאותה חצר לא אתעביד' מחשבתי' בחצר אחרת אתעבידת מחשבתיה וכתבו התוס' בד"ה מאי שנא וז"ל בזו כנגד זו מיירי דבדיוטא אחת שנא ושנא דאיכא איסור חיוב חטאת דמושיט מרה"י לרה"י דרך ר"ה א"נ בדיוט' אחת וכגון שאין מפסיק שם ר"ה עכ"ל וע"כ לתי' השני מיירי דמפסיק כרמלית ולכך ל"ל דלחצר אחרת אסור משום מושיט ולכך פריך מ"ש ואעפ"כ השיבו הכא אתעבידית מחשבתיה הרי דאפי' בכרמלית אסור משום גזרה וע"כ תי' שני של התוס' לא ס"ל כהרב"י ואפשר דס"ל להרב"י כתי' א' של התוס' דהרב"י כ' דכן משמע מרש"י ורמב"ם דבכרמלית שרי וע"כ צ"ל דס"ל כתי' א' דהתוס' וא"כ אין ראיה דבכרמלית אסור וא"כ מסבר' א"ל דכרמלית שרי והטעם דהוי גזרה לגזרה דלא בכל דוכתיה אמרי' כולי חדא גזירה: ומ"מ צ"ע דעכ"פ ה"ל להביא בש"ע דהתוס' חולקים וס"ל דאפי' בכרמלית אסור: הי' קנה בידו כו' ואם משך כו' חייב כו' התוס' הביאו ראי' מהא דתנן הגונב כיס בשבת והוציאו חייב ולא אמרי' דקים ליה בדרבה מיניה דהא חייב מיתה על ההוצא' שכבר נתחייב בגניב' מיד שהגביה הגניב' קודם שחייב מיתה דחיוב מיתה לא בא עד שעת הוצא' ואם הי' מושכן ומוציאו ולא הגביהו ברשות בעלים דאז חיוב הגניבה וחיוב מיתה באים כא' בשעת הוצאה וק"ל בדרבה מיניה ולכן פטור מתשלומין ות"ל דאינו חייב כלל אהוצאה דהא מושכו וגררו לחוץ א"ו דכה"ג מיקרי הוצאה. וע' פ"ז דפסחים ראיה זו הביא ה"ה פי"ג מהל' שבת מהא דאמרי' בפסחים דף פ"ה ע"ב דילפי' דיני הוצא' בקדשים מהוצא' דשבת דבעינן עקירה והנחה ופריך מהא דתנן בפרים הנשרפים דהיו נשרפים חוץ לג' מחנות אבל מיד שהוציאו חוץ לעזרה כל המתעסקים בהם היו מטמאים בגדים ותנן היו סובלים אותו במוטות ע"י ד' אנשים הראשונים שיצאו חוץ לעזר' היו מטמאים בגדים ושנים האחרונים שהיו עדיין בעזרה אין מטמאים עד שיצאו ואמאי הראשונים מטמאים הא עדיין ליכא הוצאה דהא בעינן עקירה והנחה והא ליכא הנחה דהא היו נושאין אותם ומשני בנגררים ע"ג קרקע דהוי הנחה וא"כ ע"כ גם לענין שבת מקרי הנחה ע"י גרירה דהא ילפי' מהדדי וע' בתו' דמס' שבת דף ח' ע"ב ד"ה לא מיחייב כו' דאם מגלגל חביות חייב דהוי כמו מגרר דאינו נח כלל אבל מגלגל תיבה שהיא מרובעת פטור דהוי כמו קנה דפטור דא"א שלא תהי' נחה קצת עכ"ל:
ד סָעִיף א (ס"ק ה) בכל גווני כו' ע' סי' רנ"ד ס"ז שם הובא דין הדביק פת בתנור כו': והע"ש לא ע"ש שהקשה שהשמיט דין הדביק פת וכו':
א סָעִיף א ס"א בתוך' כו'. כתירוץ הראשון דשם וכ"ש לתי' האחרים כמ"ש אידי ואידי למטה כו': מותר כו'. כתירוץ האחרון וכדבעא כו': ואם במזיד כו'. כתירוץ הא בשוגג כו' וגם לתי' האחרון כן מדקא' אידי ואידי בשוגג ולכן לא הביאו הרי"ף אלא תי' זה שכולל כל התי': וי"א. כתירוץ אדרבא איפכא וגם לתי' אחרון צ"ל כן דאל"כ הדק"ל כמ"ש תוס' שם ד"ה בשוגג עד וא"ת וכ' הרא"ש שלא כ' הרי"ף שסמך על פשיטות דרב ביבי והר"ן כ' דאפשר שסבר כרש"י ד"ה בשוגג. ולאיסור נמי כו' ור"ל שאין הקושיא מדאסרי' משחשכה אלא מדלא משני איפכא וז"ש אדרבה כו' ומדלא כו': להחזירה. דוקא דומיא דרדיית הפת דלא נתקיימה מחשבתו. רשב"א ור"ן שם: בד"א. ומה שדקדק מלשון לר"ה ע' ברא"ש פ"ו דשבת סי"ד ולקמן סי' ש"נ ס"ב. ולמד כן מדברי רבא י"א ב' אבל ל"ד דשם מבע"י לרבא מותר כמש"ש מאי לאו בע"ש לא בשבת וכן המסקנא וכמש"ל סי' רנ"ג ס"ו וכאן אסור וכן עיקר וע' תוס' דחולין ק"ד א' ד"ה ומצא כו' וע' בפ"ב די"ט י"ח א' בסוגיא שם ועיין מ"א:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.