א אֶחָד מִבְּנֵי הֶחָצֵר שֶׁשָּׁכַח וְלֹא עֵרֵב עִם הָאֲחֵרִים, אוֹסֵר עֲלֵיהֶם. מַה תַּקָּנָתָם, יְבַטֵּל לָהֶם רְשׁוּתוֹ, שֶׁיֹּאמַר: רְשׁוּתִי מְבֻטֶּלֶת לָכֶם אוֹ קְנוּיָה לָכֶם. וְאֵין צָרִיךְ לִקְנוֹת בְּקִנְיַן סוּדָר. וְיָכוֹל לְבַטֵּל אַף מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ. וְאִם דָּר עִם אַרְבָּעָה אוֹ חֲמִשָּׁה, צָרִיךְ לְבַטֵּל לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, שֶׁיֹּאמַר: רְשׁוּתִי מְבֻטֶּלֶת לְךָ וּלְךָ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁדַּי שֶׁיֹּאמַר: רְשׁוּתִי מְבֻטֶּלֶת לְכֻלְּכֶם. אִם בִּטֵּל רְשׁוּתוֹ סְתָם, לֹא בִּטֵּל אֶלָּא רְשׁוּתוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֶּחָצֵר, הִילְכָּךְ הֵם מֻתָּרִים לְהוֹצִיא מִבָּתֵּיהֶם לֶחָצֵר וְגַם הוּא, שֶׁהוּא אֹרַח בְּעָלְמָא, אֲבָל אֲסוּרִין לְהוֹצִיא מִבֵּיתוֹ לֶחָצֵר, וְגַם הוּא. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לִנְעֹל בֵּיתוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לְהוֹצִיא בְּאִסוּר, וְלֹא יִפְתְּחֶנּוּ אֶלָּא כְּשֶׁרוֹצֶה לָצֵאת וְלָבֹא, וְיִנְעֲלֶנּוּ מִיָּד אַחַר צֵאתוֹ וּבוֹאוֹ.
ב אִם בִּטֵּל לָהֶם גַּם רְשׁוּת בֵּיתוֹ, מֻתָּרִין בֵּין הוּא בֵּין הֵם לְהוֹצִיא לֶחָצֵר, בֵּין מִבֵּיתוֹ בֵּין מִבָּתֵּיהֶם.
ג אִם אֵינוֹ רוֹצֶה לְבַטֵּל לָהֶם רְשׁוּתוֹ אֶלָּא לְהַשְׂכִּירוֹ, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמּוֹעִיל כְּמוֹ בִּטּוּל; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ מוֹעִיל.
ד אִם בְּנֵי הֶחָצֵר שֶׁעֵרְבוּ מְבַטְּלִים רְשׁוּתָם לְאַחַר שֶׁלֹּא עֵרֵב, הוּא מֻתָּר לְהוֹצִיא מִבֵּיתוֹ לֶחָצֵר, וְלֹא מִבָּתֵּיהֶם, אִם לֹא שֶׁבִּטְּלוּ בְּפֵרוּשׁ גַּם רְשׁוּת בֵּיתָם, (בֵּית יוֹסֵף), וְהֵם אֲסוּרִים אַף מִבֵּיתוֹ לֶחָצֵר; וְלֹא אַמְרִינָן שֶׁיִּהְיוּ כְּאוֹרְחִים, שֶׁאֵין רַבִּים נַעֲשִׂים אוֹרְחִים אֵצֶל יָחִיד. וְהוּא הַדִּין אִם הָיוּ שְׁנַיִם לְבַד, וּבִטֵּל אֶחָד מֵהֶם לַחֲבֵרוֹ, הַמְבַטֵּל אָסוּר אַף בְּשֶׁל חֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ מֻתָּר אַף בְּשֶׁל עַצְמוֹ. וְכֵן רַבִּים שֶׁלֹּא עֵרְבוּ, שֶׁנָּתְנוּ רְשׁוּתָם לְרַבִּים שֶׁעֵרְבוּ; לְפִי שֶׁהַיָּחִיד נַעֲשָׂה אוֹרֵחַ אֵצֶל הָרַבִּים, וְרַבִּים אֵינָם נַעֲשִׂים אוֹרְחִים אֲפִלּוּ אֵצֶל הָרַבִּים, וְלֹא הַיָּחִיד אֵצֶל הַיָּחִיד. שָׁכְחוּ שְׁנַיִם וְלֹא עֵרְבוּ, יְכוֹלִים לְבַטֵּל רְשׁוּתָם, שֶׁיְּבַטֵּל כָּל אֶחָד מֵהֶם רְשׁוּתוֹ לְכָל בְּנֵי הֶחָצֵר. בֵּין אִם מְבַטְּלִין לְרַבִּים שֶׁעֵרְבוּ, וּבִלְבַד שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶם יְבַטֵּל לְכָל אֶחָד, בֵּין אִם מְבַטְּלִין לְאֶחָד שֶׁלֹּא עֵרֵב. אֲבָל אֵין מְבַטְּלִין לִשְׁנַיִם שֶׁלֹּא עֵרְבוּ, בֵּין אִם מְבַטְּלִין רַבִּים וְעֵרְבוּ, בֵּין אִם הוּא יָחִיד שֶׁלֹּא עֵרֵב, שֶׁהֲרֵי אַף לְאַחַר שֶׁיְּבַטְּלוּ לָהֶם הֵם שְׁנַיִם וְאֶחָד אוֹסֵר עַל חֲבֵרוֹ. וַאֲפִלּוּ אָמַר לְאֶחָד: אֲנִי מְבַטֵּל לְךָ עַל מְנַת שֶׁתַּחֲזֹר וּתְבַטֵּל לַחֲבֶרְךָ, אֵינוֹ מוֹעִיל.
א סָעִיף א (א) ששכח ולא עירב - נקט ששכח לאשמועינן דאפילו בכה"ג אוסר כשלא ביטל אבל ה"ה דאפילו כשהזיד ולא עירב מהני ביטול:
ב סָעִיף א (ב) אוסר עליהם - לטלטל מבתיהם לחצר:
ג סָעִיף א (ג) וא"צ לקנות בק"ס - דהוא רק סילוק רשותא בעלמא שמסלק עצמו מרשותו כדי שלא יאסור עליהם ומה"ט מותר לבטל אף משתחשך:
ד סָעִיף א (ד) לכל אחד ואחד - ולא אמרינן דכשביטל רשותו לאחד מהם דעתו לבטל לכל בני החצר כדי שלא יאסור עליהם ומה שאמר לאחד מהם במקום כולם אמר לו. ואם לא ביטל לכולם אף למי שביטל אסור:
ה סָעִיף א (ה) וי"א שדי שיאמר וכו' - משמע דלדעה ראשונה לא מהני כשאמר לכולכם והטעם כתב הט"ז משום דבעלמא רובו ככולו וע"כ אי אמר לכולכם אפשר דכונתו רק על הרוב מהם ומה שכתב המחבר בריש הסעיף רשותי מבוטלת לכם התם מיירי שהיו רק שנים ולדינא מסיק הא"ר דהעיקר כהי"א דמהני גם כשאמר לכולכם וכ"ז כשעומד נגד כולם ואמר להם לשון זה:
ו סָעִיף א (ו) רשותו סתם וכו' - וכ"ש אם אמר רשות חצרי מבוטלת לכם דאין הבית בכלל:
ז סָעִיף א (ז) שהוא אורח בעלמא - ואורח אינו אוסר על בני החצר וגם הם אינם אוסרים עליו וכדלעיל בסוף סימן ש"ע ע"ש:
ח סָעִיף א (ח) מביתו לחצר - שהרי לא ביטל להם רשות ביתו:
ט סָעִיף א (ט) וגם הוא - ר"ל שאסור להוציא מביתו לחצר שאין לומר על ביתו שהוא כאורח בו שהרי לא ביטל להם:
י סָעִיף א (י) שצריך לנעול ביתו וכו' - ר"ל כשלא ביטל רשות ביתו דכשביטל מותר לכתחלה להוציא מביתו הוא והם כמ"ש בס"ב:
יא סָעִיף א (יא) כדי שלא יבוא וכו' - ובמקום הדחק יש לסמוך להקל שאין צריך נעילת בית:
יב סָעִיף ב (יב) בין הוא וכו' מביתו - היינו לאחר שהחזיקו אנשי החצר את רשותו שהוציאו מבתיהם להחצר [דקודם שהחזיקו אם יוציא מביתו לחצר אז חוזר מביטולו וממילא אוסר עליהם והן עליו כדלקמן בסימן שפ"א ס"א וכן יזהר שלא יכניס מחצר לביתו קודם שיכניסו הם מהחצר לביתו כדלקמן בשפ"א] וטעם ההיתר דכיון שביטל גם רשות ביתו נעשה אורח גמור אצלם כיון שלא נשאר לו רשות שלא ביטל:
יג סָעִיף ג (יג) שאינו מועיל - ס"ל דלא תקנו שכירות אלא בעכו"ם אבל לא בישראל ועיין באחרונים שחתרו למצוא טעם לזה והמ"א מצדד דבחול לכו"ע יכול להשכיר דלא גרע מביטול אלא דבשבת אסור לשכור דהוי כמקח וממכר. ולענין הלכה הא"ר פוסק דאין שכירות מועלת בישראל כלל אבל שארי אחרונים מקילין בזה לענין ימי החול כהמ"א:
יד סָעִיף ד (יד) הוא מותר וכו' - דכיון שביטלו לו רשותם נעשה חצירם וביתו רשות אחת:
טו סָעִיף ד (טו) ולא מבתיהם - דמסתמא כשבטלו לו רשותן לא ביטלו אלא חצרן לבד:
טז סָעִיף ד (טז) אף מביתו - כצ"ל. ור"ל לא מיבעיא דמביתם שלא ביטלו אסורים להוציא לחצר שהוא רשות אחרת אלא אפילו מביתו של זה שביטלו לו שהוא רשות אחת עם החצר ג"כ אסור וכדמסיים דלא חשיבי כאורחים בעלמא כשהם רבים וא"כ כשחוזרין ומוציאין לתוכה ה"ז כאלו חוזרים בהם ורוצים לזכות בה וכתב המ"א דלא אמרינן זה אלא כשהם מוציאים מבית לחצר אבל כשהם מכניסים מחצר לבית אין זה נקרא השתמשות בחצר ולא הוי כרוצים לזכות בחצר אבל בא"ר כתב בשם הרבה פוסקים שגם להכניס מחצר לבית אסור וכ"כ באבן עוזר:
יז סָעִיף ד (יז) ולא אמרינן וכו' - ואפי' ביטלו לו רשות ביתם ג"כ אסורים להוציא בין מביתם ובין מביתו לחצר:
יח סָעִיף ד (יח) שאין רבים נעשים אורחים וכו' - ר"ל בכגון זה שבאמת החצר והבתים שייך להם אלא כדי שיהא מותר לטלטל נסתלקו מרשותם. וכתב המ"א דאפילו קדם היחיד והחזיק נמי לא מהני לענין רבים שלא יוכלו לחזור ולזכות ואסורין בכל גווני ועיין בה"ל:
יט סָעִיף ד (יט) אף בשל עצמו - כתבו האחרונים דלא גרסינן אף דמשמע מזה דכ"ש בשל חבירו וזה אינו דהא המחבר מיירי שלא ביטל אלא רשות חצרו ולא ביתו וא"כ אסור להוציא מבית חבירו לחצר וכן הוא בשו"ע ישנים:
כ סָעִיף ד (כ) שכחו שנים ולא עירבו וכו' - ר"ל דכמו ביחיד שלא עירב מהני ביטול כן ה"ה ביותר:
כא סָעִיף ד (כא) לכל אחד - וכמ"ש בסעיף א':
כב סָעִיף ד (כב) לאחד שלא עירב - פי' שלא היו בחצר כ"א ג' אנשים ושום אחד מהן לא עירב ולהכי כשביטלו אותם השנים רשותם להשלישי נמצא שחצר של יחיד הוא וא"צ עירוב. ומבואר בב"י דאפילו לא ביטלו השנים בבת אחת אלא בזה אחר זה ג"כ מהני:
כג סָעִיף ד (כג) ואפילו אמר לאחד וכו' ע"מ וכו' - ר"ל דלא מיבעי אם לא פירש שיחזור ויבטל לחבירו אלא שביטל סתם לראשון והראשון מעצמו חזר וביטל חלק של עצמו וגם חלק שקיבל דלא מהני דחלק דידיה יכול לבטל ולא חלק דאקני ליה חבריה [דכיון דבעידנא דבטיל ליה רשותיה לא הוי ליה שריותא בחצר משום דאסרי אהדדי אשתכח דבטול לא אהני מידי ולא קני ליה ולהכי לא מצי לאקנויי האי בטול לחבריה] אלא אפילו אמר לו לכתחלה אני מבטל לך ע"מ שתחזור ותבטל לחברך לא אמרינן דשליח שויה והוי כאלו הוא בעצמו מבטל להאחרון אלא דכיון דלראשון לא מהני האי בטול לא קני ליה שיוכל לחזור ולהקנות לאחרון:
כד סָעִיף ד (כד) אינו מועיל - וכנ"ל דחלקו יכול לבטל אבל לא חלק שהקנוהו לו. ומסתברא דאם אותו שביטל לראשון חזר וביטל בעצמו לשני שפיר מהני שהרי עכשיו כל החלקים שלו שהרי הראשון ביטל לו מעיקרא חלק של עצמו:
א סָעִיף א אף משתחשך. דאסתלוקי רשותא בשבתא שרי:
ב סָעִיף א לכל אחד. ואם לא עשה כן אף למי שביטל אסור (מ"מ):
ג סָעִיף א מביתו לחצר. וגם הוא אסור שהרי בביתו אין לומר שהוא אורח:
ד סָעִיף ב ביתו מותרים. מ"ש הע"ש דא"כ למה אמרי' דף ע"ט נועל ביתו הל"ל לבטל גם רשות ביתו ויהיה מותר להוציא לא דק דהתם מיירי בשני יחידים כדאיתא בגמ' ברש"י ואז הוא אסור דחד לגבי חד לא הוי אורח כמ"ש ס"ד ועסי' שפ"א ס"ד ובלא"ה לק"מ דמיירי שאינו רוצה לבטל רשות ביתו שלא להרבות עליו נכנסי' ויוצאים:
ה סָעִיף ב בין מביתו. היינו לאחר שהחזיקו בחצר ערסי' שפ"א:
ו סָעִיף ג וי"א שאינו מועיל. לולי דמסתפינא הייתי אומר דהר"מ מודה דבחול שרי דלמה יגרע מביטול אלא דשבת אסו' לשכור דהוי כמקח וממכר דבשלמא גבי עכו"ם אין דירתו דירה אלא שאסור משום גזירה לא מיקרי קנין אבל בישראל אסור לשכור ועיין בגמרא דמקנא רשותא בשבתא אסור:
ז סָעִיף ד אף מביתו. ואפי' בטלו רשות ביתם מ"מ כיון דמשתמשי בחצר ה"ל משקל רשותא כיון דלא חשיבי כאורחים (רש"י) ואפי' חזקה לא מהני (כ"מ בהר"ר יונתן) וא"כ משמע דמותרים להכניס מחצר לביתו ועסי' שפ"א ס"ד:
ח סָעִיף ד אף בשל עצמו. וה"ה בשל חבירו והיינו כשנותן לו גם רשות ביתו ואם נתן לו רשות חצירו לבד אסור בשל חבירו:
ט סָעִיף ד אינו מועיל. כיון דלא אקני ליה שיהא הוא מותר אינו מועיל (רש"י):
א סָעִיף א לך ולך. משמע דלדיע' זו לא מהני לכולכם ונרא' הטעם דמצינו רובו ככולו וע"כ אי אמר לכולכם אפשר דלא נתכוין רק על הרוב ומה"ט נ"ל נוסח התפלה בר"ה מלוך על כל העולם כולו דאמר כפל לשון להוציא שלא נפרש על רובו:
ב סָעִיף ג וי"א שאינו מועיל. זהו דעת הר"מ באשר"י ולא זכר טעם ע"ז ונ"ל כיון דבשכירות שוכרין אפי' בפחות מש"פ כדלקמן סי' שפ"ב ומ"ה דוקא בעכו"ם שמצינו שב"נ נהרג על פחות מש"פ משא"כ בישראל דפחות מש"פ לאו כלום הוא ע"כ בטלו השכירות לגמרי בישראל כנ"ל:
ג סָעִיף ד והם אסורים כו'. כן עיקר ולא כנוסחא שבטור אף מביתן:
ד סָעִיף ד אינו מועיל. כיון שתיכף שביטלו אותן שעירבו לאותן שלא עירבו לא הותר לטלטל בחצר כיון שהיו שנים שוב לא מהני ביטול א' מהם לחבירו ואפי' ע"מ שאמר לא מועיל כיון שלא זכה בחלק שביטלו לו בענין שיוכל לטלטל בחצר אינו יכול להקנו' לחבירו:
א סָעִיף א לכל. ואם לא עשה כן אף למי שביטל אסור:
ב סָעִיף ב בין. היינו לאחר שהחזיקו בחצר עיין ריש סי' שפ"א. מ"א:
ג סָעִיף ג שאינו. כתב המ"א לולי דמסתפינא הייתי אומר דבחול שרי לכ"ע ע"ש הטעם ועיין ט"ז:
ד סָעִיף ד אף. ואפי' בטלו רשות ביתם ואפי' חזקה ל"מ מ"א ועיין סי' שע"א ס"ד:
ה סָעִיף ד אף. וה"ה בשל חבירו והיינו כשנתן לו גם רשות ביתו ואם נתן לו רשות חצירו לבד אסור בשל חבירו. מגן אברהם:
א סָעִיף א (ס"ק א') אף כו' דאסתלוקי כו'. ר"ל אף דאסור למיקני רשות בשבת זה לא מיקרי קנין רק שמי שלא עירב מסלק את עצמו וממילא האחרים מותרים:
ב סָעִיף א (ס"ק ב') לכל כו' אף למי שביטל אסור (מ"מ) והן דברי הש"ס דף צ"ו ע"ב וז"ל רש"י שם ד"ה ה"ג כו' למאן דלא פי' דלא בטיל וכלם אסורים דע"ג דהאי דבטל ליה עירב עם חבירו כי עירב מאתמול אדעתא דהאי חולק' לא עירב דהאי שעתא לאו דידיה הוי ודכוותיה תני בהדר א' מן השוק שמת כו' והניח רשותו לאחד מבני חצר כו' והוא מבואר לעיל סי' שע"א סעיף ג':
ג סָעִיף א (ס"ק ג') מביתו כו' א"ל שהוא אורח דהא לא בטלו:
ד סָעִיף ב (ס"ק ד') ביתו כו' למה אמרינן דף ע"ט כו' וה"ה התם והתניא בית שבין שתי חצרות (ופרש"י ושני בתים משני חצרות פתוחים לו) ומלאוהו תבן מערבים שנים ואין מערבים א' (ר"ל דכל חצר צריך לערב בפני עצמו) אבל אין יכולים שתי החצרות לערב אף דאותו בית פתוח לשתיהן כיון דהוא מלא תבן הוי כאלו כותל מפסיק ביניהם נתמעט התבן עוד שאינו גבוה עשר' שניהם אסורים כיצד הוא עושה (פרש"י להתיר מיהו את הא') נועל את ביתו (הפתוח לאותו בית שיש בו תבן) ומבטל רשותו הוא אסור וחבירו מותר (פרש"י הוא אסור להוציא מאותו בית לחצר שלו שהרי ביטל רשותו וכל הבית לחצר האחרת הוא): דהתם מיירי בשני יחידים כו' ר"ל דודאי בכל חצר דרים הרבה בני אדם דהא קתני רישא מערבים שנים. ואם אין בכל חצר כ"א יחיד עם מי יערב וסיפא ארישא קאי. וגם סתם החצרות כך הם אלא שכל בני החצר אין להם דריסת רגל על בית שיש בו תבן כ"א אותן שתי בתים העומדים משני צדדיו. וגם אותו בית שיש בו תבן אין לו דריסת רגל על החצרות כ"א על שני הבתים או שבית התבן פרוץ במלואו לשני הבתים ולכן אם לא היה כאן תבן בבית האמצעי היו יכולים לערב שתי החצרות יחד כיון דפתוחים זה לזה ומעתה שלא ערבו אין הבית האמצעי אוסר כי אם על שני הבתים ולא על החצרות כנ"ל וא"כ כשמבטל א' מהן אינו מבטל כ"א לבעה"ב השני ולא לבני החצר האחרת. כי אין להם צורך וגם אין להם שייכות: ואז הוא אסור. ר"ל אפילו ביטל גם ביתו:
ה סָעִיף ב (ס"ק ה) בין מביתו כו' לאחר שהחזיקו דקודם שהחזיקו אם יוציא מביתו לחצר אז חוזר מבטולו כיון ששוב משתמש בחצר שביטל כדאיתא ריש סי' שפ"א:
ו סָעִיף ג (ס"ק ו) וי"א שא"מ. לולי דמסתפינא כו' הרא"ש הביא בשם הר"ם שכתב דמישראל אין שוכרים וא"כ א"ל כמ"ש מ"א דהטעם מצד איסור קנין בשבת: בדיעבד אם שכר י"ל דמהני דהא קי"ל בח"מ סי' ר"ח דמקח שנעשה באיסור קונה ואם קנה בשבת מהני: אבל הרב"י ודאי דלא ס"ל האי טעמא דהא כתב דאינו מועיל משמע אפי' דיעבד וגם מדסתם הרב"י משמע אפי' בחול אין שוכרים: לכן כתב מ"א לולי דמסתפינ' כו' וע' בט"ז מה שנתן טעם לדבר: דבשלמא גבי עכו"ם אין דירתו דירה כו' דהוי כדירת בהמה אלא שחז"ל חששו אם ידור עכו"ם עם ישראל פן ילמוד ממעשיו לכן תיקנו שאוסר וביטול לא מהני אלא דוקא צריך לשכור ויאמר העכו"ם למה בחנם שאני רוצה לבטל ואין ישראל רוצה כ"א דוקא שאקח ממנו מעות אלא ודאי שרוצה לעשות כשפים ומה"ט בקושי ישכיר לו העכו"ם וככן יצא ישראל מן הריר' כי יקשה עליו השכירות וע' בגמרא: דמיקני כו' הוא בדף ע"א דפליגי ב"ש וב"ה דלב"ש אין מבטלים אלא מבעוד יום ולב"ה דקי"ל כוותייהו אפי' משחשיכה ומסיק הש"ס דב"ה דביטל היינו מיקני רשותא ולכן אסור משחשיכה וב"ה ס"ל דהוי סלוקי רשות' ולכן מותר בשבת משמע אי הוי מיקני רשותא מודה ב"ה דאסור בשבת:
ז סָעִיף ד (ס"ק ז') אף כו' וא"כ משמע דמותרים להכניס כו' כיון דאין האיסור מה שאין חשובים כאורחים אלא שעי"ז שמשתמשים בחצר ה"ל משקל רשותא וחוזרים מבטול' אם כן במה שמכניסים מחצר לבית בזה אינו נראה כחוזרים מבטולם דדוקא כשמוציאים לחצר ומשתמשים בחצר נראה שחוזרים לזכות בחצר אבל כשמוציאים מחצר לבית אררבא אין משתמשים בחצר דהא מוציאים מן החצר מה שיש להם בתוכו וכן מבואר ריש סימן שפ"א אא"כ בטלו גם רשות ביתם דאז גם להכניס אסורים כמ"ש מ"א ריש סי' שפ"א:
ח סָעִיף ד (ס"ק ט) אינו כו' שיהא הוא מועיל ומותר. ולא אמרינן דשליח שויא לבטל כ"ה ברש"י:
א סָעִיף א ס"א שיאמר רשותי כו'. רמב"ם: וי"א שצריך. ע"ט ב' ואב"א לעולם כו' וכפרש"י שם וע"ש תוס' ואב"א: אם ביטל. כ"כ רמב"ם ועתוס' ס"ד א' ד"ה אם כן ועמ"א דלאחר שהחזיקו דאל"כ אסור כמ"ש בסי' שפ"א ס"א וכ"כ בלחם משנה וע"כ צריך לומר כן דהא מפורש במתני' לר"א בפ"ב כ"ג א' ביתו אסור כו' וה"ה לרבנן היכא דגלי וערש"י שם כ"ו א' ד"ה אנשי חצר וצ"ל דשם קודם שהחזיקו איירי: אם לא. כנ"ל:
ב סָעִיף ד ס"ד וה"ה. שם חד לגבי חמשה. דוקא בכה"ג:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.