א הַמְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ, וְהוֹצִיא אַחַר כָּךְ מִבֵּיתוֹ לֶחָצֵר בְּשׁוֹגֵג, אֵינוֹ אוֹסֵר; בְּמֵזִיד אוֹסֵר, שֶׁהֲרֵי חוֹזֵר מִבִּטּוּלוֹ שֶׁבִּטֵּל. וְאִם הֶחֱזִיקוּ בּוֹ כְּבָר, שֶׁהוֹצִיאוּ מִבָּתֵּיהֶם לֶחָצֵר אוֹ שֶׁהִכְנִיסוּ מֵחָצֵר לְבָתֵּיהֶם, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר מִבִּטּוּלוֹ. וּלְרַשִׁ"י אֵין חֲזָקָה מוֹעֶלֶת אֶלָּא אִם כֵּן הֶחֱזִיקוּ מִשֶּׁחָשְׁכָה.
ב יֵשׁ בִּטּוּל רְשׁוּת מֵחָצֵר לְחָצֵר, לֹא שְׁנָא שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת, וּפֶתַח בֵּינֵיהֶן, וְעֵרְבָה כָּל אַחַת לְעַצְמָהּ, וְלֹא עֵרְבוּ יַחַד, יְכוֹלָה כָּל אַחַת לְבַטֵּל רְשׁוּתָהּ לַחֲבֶרְתָּהּ לִהְיוֹתָהּ מֻתֶּרֶת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ, וְלֹא הִיא, לֹא שְׁנָא שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת זוֹ לִפְנִים מִזּוֹ וְלֹא עֵרְבוּ אֶלָּא הַחִיצוֹנָה לְבַדָּהּ שֶׁפְּנִימִית אוֹסֶרֶת עַל הַחִיצוֹנָה, יְכוֹלָה לְבַטֵּל לָהּ רְשׁוּתָהּ שֶׁלֹּא תִּשְׁתַּמֵּשׁ וְלֹא תַּעֲבֹר עָלֶיהָ אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁצְּרִיכָה לָצֵאת וְתִהְיֶה הַחִיצוֹנָה מֻתֶּרֶת, אוֹ אִם עֵרְבוּ יַחַד וְנָתְנוּ עֵרוּבָן בַּחִיצוֹנָה, וְשָׁכַח אֶחָד מֵהַפְּנִימִית וְלֹא עֵרֵב, יָכוֹל לְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁיְּבַטֵּל רְשׁוּתוֹ לְכָל אֶחָד מִבְּנֵי הַפְּנִימִית וְגַם לְכָל אֶחָד מִבְּנֵי הַחִיצוֹנָה, וְיִהְיֶה הוּא לְבַדּוֹ אָסוּר וְכֻלָּם מֻתָּרִים.
ג יֵשׁ בִּטּוּל רְשׁוּת בְּחֻרְבָה, שֶׁאִם הָיוּ שְׁנֵי בָּתִּים וְחֻרְבָה בֵּינֵיהֶם שֶׁהִיא שֶׁל שְׁנֵיהֶם וְשָׁכְחוּ וְלֹא עֵרְבוּ, יָכוֹל אֶחָד לְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ לַחֲבֵרוֹ וְלִהְיוֹתוֹ מֻתָּר בּוֹ.
ד יֵשׁ בִּטּוּל רְשׁוּת מִבַּיִת לְבַיִת, שֶׁאִם הָיוּ שְׁנֵי בָּתִּים וּפֶתַח בֵּינֵיהֶם וְלֹא עֵרְבוּ, אֶחָד מְבַטֵּל רְשׁוּת לַחֲבֵרוֹ. וַאֲפִלּוּ הַמְבַטֵּל מֻתָּר לְהוֹצִיא מִבֵּיתוֹ לְבֵית חֲבֵרוֹ, אֲבָל אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא מִבֵּית חֲבֵרוֹ לְבֵיתוֹ, שֶׁאָז הָיָה חוֹזֵר וּמַחֲזִיק בָּרְשׁוּת שֶׁבִּטֵּל. וְכֵן אִם יֵשׁ לוֹ חֶדֶר פָּתוּחַ לְבֵיתוֹ וּבִטֵּל רְשׁוּת בֵּיתוֹ, אָסוּר לְהוֹצִיא מֵהַחֶדֶר לְבֵיתוֹ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין לְבַטֵּל מִבַּיִת לְבַיִת אֶלָּא אִם כֵּן יַשְׁאִיר לְעַצְמוֹ חֶדֶר אֶחָד שֶׁלֹּא בִּטֵּל וְאָז מֻתָּר לְהַכְנִיס אֲפִלּוּ מִבֵּית חֲבֵרוֹ לְבֵיתוֹ. וְטוֹב לְהַחְמִיר לְכַתְּחִלָּה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַבֵּנוּ יְרוּחָם וְרַבֵּנוּ תָּם וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ב מֵהִלְכוֹת עֵרוּבִין).
ה שְׁנֵי בָּתִּים בִּשְׁנֵי צִדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים וְהִקִּיפוּם עַכּוּ"ם מְחִצָּה בְּשַׁבָּת, בְּעִנְיָן שֶׁיֵּשׁ בֵּינֵיהֶם כְּמוֹ חָצֵר שֶׁשְּׁנֵי בָּתִּים פְּתוּחִים לוֹ, וַהֲרֵי הֵם אוֹסְרִים זֶה עַל זֶה, אֵינָם יְכוֹלִים לְבַטֵּל אֶחָד לַחֲבֵרוֹ.
ו יוֹרֵשׁ מְבַטֵּל רְשׁוּת, שֶׁאִם לֹא עֵרֵב מוֹרִישׁוֹ, וּמֵת בְּשַׁבָּת, וְהַיּוֹרֵשׁ בָּא לָדוּר בֶּחָצֵר וְאוֹסֵר, יָכוֹל לְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ.
ז מְבַטְּלִין וְחוֹזְרִין וּמְבַטְּלִין; כְּלוֹמַר, שֶׁמְּבַטְּלִים רְשׁוּתָם בְּנֵי חָצֵר זוֹ לִבְנֵי חָצֵר אַחֶרֶת, אוֹ לְאֶחָד מִבְּנֵי חָצֵר, עַד שֶׁיּוֹצִיאוּ מַה שֶּׁיִּרְצוּ, וְחוֹזְרִין וּמְבַטְּלִים לְאוֹתָם שֶׁבִּטְּלוּ לָהֶם עַד שֶׁיּוֹצִיאוּ גַּם הֵם מַה שֶּׁיִּרְצוּ.
א סָעִיף א (א) והוציא אח"כ - פי' שעבר והוציא:
ב סָעִיף א (ב) במזיד אוסר - על בני החצר לטלטל:
ג סָעִיף א (ג) שהרי חוזר וכו' - שנראה כחוזר ומחזיק ברשות שביטל. ומ"מ אם חוזר אח"כ ומבטל מחדש מהני. כתב המג"א דלא אמרינן שהוא כחוזר ומחזיק אלא ע"י הוצאה מבית לחצר אבל אם מכניס מחצר לבית לא נראה כרוצה לחזור מביטולו ולהחזיק בחצר וכבר כתבנו לעיל סי' ש"פ ס"ק ט"ז שכמה פוסקים חולקים ע"ז וס"ל דאין חילוק בין הוצאה להכנסה וכמו דלא מחלקינן בין הוצאה להכנסה לענין החזיק וכמו שמסיים המחבר:
ד סָעִיף א (ד) ואם החזיקו וכו' - קודם שחזר והוציא כליו:
ה סָעִיף א (ה) אינו יכול לחזור - דבכל מקום חזקה מועילה בקניה ואע"ג שאין זו חזקה גמורה אפ"ה הקילו חכמים בה דמהני כשאר חזקות ולדעה זו מהני חזקה אף אם החזיק בערב שבת אחר הביטול:
ו סָעִיף א (ו) משחשיכה - דמבעוד יום לא מוכחא מילתא שהרי גם בלא ביטול יכולין להוציא ולהכניס ועיין בביאור הלכה שיש להחמיר כדעה זו:
ז סָעִיף ב (ז) יש ביטול רשות מחצר לחצר - כמו שיש ביטול רשות מבית לבית בחצר אחד:
ח סָעִיף ב (ח) ועירבו כל אחת לעצמה - דאי לא עירבו אין מבטלין כמו שנתבאר בסימן ש"פ דלשנים אין מבטלין לפי שכל אחד אוסר ע"ח:
ט סָעִיף ב (ט) ול"ש עירבו יחד - מיירי בששכח אחד מהם ולא עירב דיכול לבטל רשותו לבני חצר שלו וגם לבני האחרת:
י סָעִיף ב (י) להיותה מותרת וכו' ולא היא - קאי ארישא מהיכא שעירבה כל אחת לעצמה דהמבטלים רשותם שוב אסורים להוציא מבתיהם לחצר והיכא ששכח אחד ולא עירב וביטל רשותו לכולם הוא לבדו אסור וכולם מותרים:
יא סָעִיף ב (יא) אלא החיצונה וכו' - דאם גם החיצונה לא עירבו לא אפשר בביטול דאין מבטלין רשות לשנים וכנ"ל:
יב סָעִיף ב (יב) לבדה - ואז הוי הפנימית רגל האסורה במקומה ואוסרת שלא במקומה וכנ"ל בסימן שע"ח:
יג סָעִיף ב (יג) בשעה שצריכה לצאת - דאין דריסת הרגל אוסר אלא עם עשיית תשמיש:
יד סָעִיף ב (יד) ונתנו עירובן בחיצונה - ל"ד דה"ה דאם נתנו עירובן בפנימית ג"כ צריך הפנימי לבטל רשותו לשתי החצרות ולא סגי בשיבטל לפנימית לבד ויהא הוא אורח לגבייהו ולא יאסור עליהן ואח"כ יסלקו הם עצמן לגמרי מלהשתמש בחצר החיצונה דכיון שהעוות בא מהם שהרי אחד מבני חצרם שכח לערב אי אפשר להם להסתלק מבני החיצונה אחרי שנתחברו מתחלה יחד ע"י עירוב אחד:
טו סָעִיף ב (טו) וגם לכ"א מבני החיצונה - שנעשו כחצר אחד ע"י העירוב ואפילו אם ירצו בני הפנימי להסתלק עצמן מן החיצונה ג"כ לא מהני בבטול לבני הפנימי לבד וכנ"ל בס"ק הקודם ובפרט לפי מה שצייר המחבר שהעירוב מונח בחיצונה בלא"ה א"א להסתלק מהם שהרי העירוב מונח אצלם:
טז סָעִיף ב (טז) ויהיה הוא לבדו אסור - היינו להוציא מבית לחצר וכדלעיל בסימן ש"פ:
יז סָעִיף ג (יז) בחורבה - ולא אמרינן שלא הקילו חכמים בביטול רשות אלא בחצר שלפני הבתים שבה הוא עיקר תשמישם:
יח סָעִיף ג (יח) שהיא של שניהם - עיין לעיל בסימן שע"ו:
יט סָעִיף ד (יט) יש ביטול רשות מבית לבית - כמו שמועיל הביטול מחצר לחצר:
כ סָעִיף ד (כ) ואפילו המבטל וכו' לבית חברו - שהרי הכל של חברו כיון שביטל לו ואפילו קודם שהחזיק חבירו בביתו יכול הוא להוציא ממנו לבית חברו ואפילו היו המבטלין רבים ג"כ מותרין להוציא מביתם לבית חבירן ואינו דומה להמבטל רשות חצרו שאין לו להוציא מביתו לחצר אפילו ביטל גם רשות ביתו עד שיחזיקו הם תחלה ואפילו אם החזיקו אינו מועיל אלא ביחיד שביטל לרבים אבל לא ביחיד ליחיד וכנ"ל בסימן ש"פ וכ"ש ברבים ליחיד דהתם כיון שהיה לו חלק בחצר אלא שביטל להם א"כ כשמוציא מביתו לחצר נראה כחוזר מבטולו ומחזיק בחלקו שבחצר משא"כ כשמוציא לבית חבירו שלא היה בו חלק מעולם לא שייך לומר שעי"ז מחזיק ברשות חבירו וגם לענין ביתו גופא לא שייך לומר שחוזר וזוכה בו במה שמוציא ממנו כליו לבית חבירו דאדרבה הרי מסתלק ממנו:
כא סָעִיף ד (כא) חוזר ומחזיק וכו' - ואע"ג דלעיל בסימן ש"פ ס"א מבואר דאם ביטל רשות חצרו לחבריו דמותר לו להוציא מביתם לחצר ולא אמרינן שחוזר וזוכה בחצרו בהוצאתו התם מיירי ביחיד לגבי רבים וחשיב רק כאורח לגבייהו אבל הכא מיירי ביחיד לגבי יחיד ויחיד לגבי יחיד לא הוי אורח וכנ"ל בס"ד ולהכי חוזר וזוכה במה שביטל מתחלה ולפ"ז אפילו אם החזיק זה שביטלו לו ג"כ אסור למבטל להוציא מביתו וכנ"ל בסימן ש"פ ס"ד:
כב סָעִיף ד (כב) מהחדר לביתו - וה"ה מבית לחדרו מפני שהוא כמוציא מרשות לרשות ועיין באחרונים שהעלו דאפילו אם ביטל גם רשות חדרו בהדיא אסור להוציא מאחד לחבירו דבזה הוא חוזר ומחזיק ברשותו וכנ"ל לענין מבית חבירו לביתו:
כג סָעִיף ד (כג) ויש אומרים דאין לבטל וכו' - לפי שיש לחוש שלא תשתכח תורת עירוב מבתים אלו הפתוחים זה לזה שכולם יבטלו בעליהם לאחד וגם הם יהיו מותרים להוציא כל אחד מביתו לבית חבירו הואיל ואינו נראה כחוזר ומחזיק ברשותו בהוצאה זו משא"כ כשמשאיר חדר אחד שאסור להוציא ממנו לבית ואם היה עירוב היה מותר נמצא משתכר הוא בעירוב ושוב אין לחוש שיבטלו הכל ותשתכח תורת עירוב:
כד סָעִיף ד (כד) ואז מותר להכניס וכו' - עיין במ"א שתמה ע"ז דהא ע"כ מיירי ביחיד לגבי יחיד דאי ביחיד לגבי רבים שעירבו א"כ תו לא שייך לומר שישתכח תורת עירוב כיון שעירבו אלא דמיירי ביחיד לגבי יחיד וא"כ האיך שרי להכניס מבית חבירו לביתו כיון דיחיד לגבי יחיד לא מקרי אורח והוי כאלו חוזר ומחזיק בביתו ואפילו החזיק חבירו לא מהני ועיין בחמד משה שתירץ דדין זה דרמ"א מיירי ביחיד לגבי רבים אלא שאותן רבים היו דרים בבית אחד ולא היו צריכין לעירוב וזה ג"כ מקרי רבים וזה היחיד מקרי אורח לגבייהו ולכן מותר לו להכניס מביתם לביתו ואפילו קודם שהחזיקו ועיין בבה"ל מה שכתבנו בשם הגר"א:
כה סָעִיף ה (כה) אינם יכולים לבטל וכו' - כדי שיוכל חבירו להשתמש והטעם דכיון שלא היו יכולים לערב יחד מבע"י אמרינן כיון שנאסר למקצת השבת נאסר לכל השבת ולא מהני בטול:
כו סָעִיף ו (כו) והיורש בא לדור בחצר ואוסר - אבל אם לא היה בא לדור אינו אוסר על בני החצר דדירה בלא בעלים לא שמה דירה וכנ"ל בסימן שע"א ס"ד ועיין לעיל מה שכתבנו שם בבה"ל:
כז סָעִיף ו (כז) יכול לבטל רשותו - אף דאי בעי לערובי מאתמול לא מצי מערב אפ"ה מהני ביטולו משום דיורש כרעיה דאבוה הוא [ש"ס]:
כח סָעִיף ז (כח) וחוזרים ומבטלים לאותם וכו' - אבל אם לא היו חוזרין ומבטלין להם לא היו מותרים המבטלים להוציא אפי' ביטלו גם רשות בתיהם הואיל והם רבים ואינם נעשים אורחים כמש"כ בסימן ש"פ [מ"א וש"א]:
א סָעִיף א והוציא. אבל להכניס מותר אלא א"כ ביטל גם רשות ביתו דאז אסור להכניס עס"ד:
ב סָעִיף א החזיקו. ומ"מ לכתחלה אסור להוציא עסי' ש"פ סא"ב:
ג סָעִיף א משחשיכה. דאם הוציא מבע"י ליכא חזקה דבלא ביטול נמי יכולין להוציא:
ד סָעִיף ג בחורבה. אף על פי שאין עיקר תשמישתייהו שם:
ה סָעִיף ד מביתו לבית חבירו. שהרי הכל של חבירו:
ו סָעִיף ד חוזר ומחזיק. דיחיד לגבי יחיד לא הוי אורח:
ז סָעִיף ד ואז מותר להכניס. כ"כ הרב"י ודבריהם תמוהים דהא דומה למי שביטל רשות חצירו ליחיד דאסור להוציא מבית חבירו לחצר דנראה שחוזר ומחזיק דיחיד לגבי יחיד לא הוי אורח וכמ"ש סי' ש"פ ס"ד וא"כ ה"נ אסור ואי מיירי ביחיד המבטל לרבים שעירבו א"כ אפי' לא שייר חדר נמי שרי דלא שייך לומר שתשתכח תורת עירוב דוק ותשכח:
ח סָעִיף ה אינם יכולים לבטל. כיון שלא היו יכולים לערב יחד מבע"י:
ט סָעִיף ז וחוזרים ומבטלים. כיון דרבים הם אפי' ביטלו ביתם אסורים להוציא לחצר כמ"ש סי' שפ"ד ס"ד דלא כב"י:
א סָעִיף א שהרי חוזר בו מביטולו. וקשה מ"ש מסי' שע"א ס"ב בישראל בן חצר זו שהלך לשבות כו' דאינו אוסר דאמרי' כיון דהותר' שבת הותר' ולמה לא נימא כאן ג"כ הכי באם חזר וביטל בשבת דלא יוכל לחזור ולאסור כיון שכבר הותר בכניסת שבת י"ל דשאני התם דההיתר תלוי בכניסת שבת דהא צריך להסיע מדעתו בכניסת שבת שלא יהי' שבת זו בבית זה ע"כ תלוי בהיתר בכניסת שבת לחוד משא"כ כאן יכול לבטל רשות אפי' משחשיכה כמ"ש סי' ש"פ ע"כ צריך להיות ההיתר כל השבת דוקא כנ"ל:
ב סָעִיף א ולרש"י אין חזקה מועל' כו'. דאי' ברש"י על מעש' דר"ג שאמר שצדוקי היה דר עמהם במבוי וביטל רשותו וא"ל אבא מהרו והוציאו את הכלים למבוי עד שלא יוציא ויאסור עליכם פירש"י החזיקו במבוי ושוב לא יוכל לחזור מביטולו וכשקידש היום עסקינן דחזקה דמבע"י לא מוכח' עכ"ל נראה דה"ק דבאמ' אין כאן חזק' גמור' שיקנה קנין גמור אלא דלא בעי אלא לאפקועי איסור שבת וזה אין שייך בע"ש דאין שם איסור טלטול עדיין עד שקידש היום ואסור בטלטול ואתם שתוציאו כליכ' לשם תגלו בזה שהחצר שלכם כ"ז נ"ל פשוט ובחנם אפקי' מו"ח ז"ל להאי ורש"י פי' מן נוסחאו' הטור וכ' שהוא ט"ס אלא הדברים כהוייתן דבאיסור טלטול תליא מילתא וכמ"ש:
ג סָעִיף ד ואפי' המבטל מותר כו'. ואין כאן משום חוזר ומחזיק ברשותו שאין נקרא מחזיק אלא כשמכניס לרשות שביטל אבל מה שמוציא ממנו אינה חזרה ומ"ה כתבו התו' והרא"ש דמעשה בא לפני רש"י בחופה א' ששכחו ולא עירבו והוצרכו להוציא מבית זה לבית זה והתיר להם ע"י שביטלו רשותם לא' עכ"ל וי"א שמביא רמ"א הוא ר"י ור"ת שחלקו עליו דאין מועיל ביטול מבית לבית דא"כ יהי' מותר לטלטל לכולן ויבטל תור' עירוב כיון שיש תקנ' ע"י ביטול אא"כ ישאיר לעצמו חדר א' שלא ביטל וא"כ ישתכר בעירוב שיהי' מות' גם מאותו חדר ומ"ש רמ"א ואף מות' להכניס צ"ל ואז מות' כו':
ד סָעִיף ה אינם יכולים לבטל א' לחבירו. הטעם לפי שלא היו יכולים לערב מאתמול:
א סָעִיף א והוציא. אבל להכניס מותר אא"כ ביטל גם רשות ביתו דאז אסור להכניס עיין ס"ד:
ב סָעִיף ד דאין. דא"כ יבטל תורת עירוב כיון שיש תקנה ע"י ביטול אא"כ ישאיר לעצמו חדר א' שלא ביטל וא"כ ישתכר בעירוב שיהיה מותר גם באותו חדר. ט"ז ע"ש:
ג סָעִיף ה אינה. לפי שלא היו יכולים לערב מאתמול:
ד סָעִיף ז ומבטלים. כיון דרבים הם אפילו ביטלו רשות ביתם אסורים להוציא לחצר כמו שכתב סי' ש"פ ס"ד ע"ש. מ"א ע"ש:
א סָעִיף א (ס"ק א) והוציא אבל הכניס מותר. אא"כ כו' אסור בהכניס כצ"ל. דהגרסא שלפנינו אבל להכניס מותר ע"כ ט"ס הוא דאיך יהיה מותר להכניס לביתו והבית רשות מיוחר לו לבר דלא ביטלו והחצר מיוחד לבעלי חצר והוא אין לו חלק בה דהא ביטל גם אח"ז הגרסא לפנינו דאז אסור להכניס. אדרבא איפכא מסתברא כשביטל גם רשות ביתו אז מותר כמבואר סי' שפ"ט סעיף ב' אע"כ צ"ל כמו שהגהתי. ואמר עמ"ש בש"ע דאם הוציא אוסר דחוזר מבטולו עז"א דוקא הוציא שמשתמש בחצר נראה שחוזר מבטולו אבל הוציא מן החצר והכניס לבית בזה אינו נראה שחוזר מבטולו דהא אררבא הוציא מן החצר ואינו רוצה להשתמש ולכן כתב אבל הכניס מותר. ר"ל מותר לבני החצר דבטולו נשאר בבטולו אא"כ ביטול גם רשות ביתו והכניס א"כ הכניס לבית שביטל ומשתמש שם נראה דחוזר מביטול ביתו ושוב אוסר על בני חצר. ואולי כיון שבפ"א ביטל רשות ביתו וחצרו והשתא שהכניס נראה שחוזר מביטול ביתו אף שאין ראיה שחזר מביטול חצרו דהא הוציא מן החצר מ"מ אמרינן כיון דחזר ממקצת הביטול חזר מכל הביטול:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) החזיקו כו' אסור להוציא עסי' ש"פ ס"א ב'. ר"ל דוקא כשביטל סתם דאז לא ביטל רשות ביתו אבל כשביטל גם רשות ביתו בפי' אז מותר לכתחלה לאחר שהחזיקו להוציא כמבואר שם סעיף ב':
ג סָעִיף ג (ס"ק ד) בחורבה אף ע"פ שאין עיקר תשמישם שם ר"ל דס"ד דוקא בחצר דעיקר תשמישם שם ויש צורך הרבה הקילו רבנן דמהני משא"כ בחורבה דאין בו צורך כ"כ דהא אין עיקר תשמישם שם לא הקילו קמ"ל:
ד סָעִיף ד (ס"ק ז') ואז כו' ודבריהם תמוהים כו' דדעת י"א הם דברי ר"ת שחלק על רש"י וס"ל דמבית לבית אין לבטל דלא נשתכח תורת עירוב דבשלמא בחצר אם מבטל רשות חצרו ולא ביתו דאסור להוציא מביתו לחצר א"כ יערב בשבת הבא כדי להתיר ההוצא' מביתו לחצר (ואם ביטל גם רשות ביתו דמבואר לעיל סי' ש"פ סעיף ב' דמותר להוציא מביתו לחצר ע"ש בתוס' דף ס"ד ע"א ד"ה א"כ כו' מ"מ כשיחיד מבטל ליחיד הא אסור להוציא כיון דאינו נעשה אורח כמבואר ס"ס ש"פ ואם בטלו לרבים הא הרבים ערבו ולא ישתכח תורת עירוב משא"כ מבית לבית דאין חצר מפסיק ביניהם כשא' מבטל לחבירו רשאי להוציא אפי' המבטל לבית חברו שביטל לו דבזה אינו נראה כמחזיק במה שהוציא מרשותו לרשות חבירו כדלעיל דדוקא כשמכניס לרשותו נראה כמחזיק) וא"כ אפי' ביחיד נגד יחיד מותר להוציא מבית המבטל לבית שבטלו ועי"ז ישתכח תורת עירוב ולא יערבו (וחיישינן פן ישכחו גם לבטל כ"כ מהרש"א שם) ודעת רש"י שהוא דעה א' כתב התוס' דלא חייש להכי כיון דעכ"פ אם לא יערבו יהיה המבטל אסור להכניס לביתו וישתכר כשיערב. ור"ת צ"ל דס"ל דלא חייש באיסור הכנסה דממ"נ להכניס כלי חבירו כביתו בזה לא איכפת ליה דסתמא דמלתא כי משתמש אינש בכלים דידיה משתמש ולא בכלים של אחרים כדאמרי' דף ע"ב וכליו על פי הרוב אין מצוים בבית חבירו וגם כשיוציא כליו לבית חבירו שלא יהיה רשאי שוב להכניס בזה לא יחוש כ"ה ני אינו מצוי כ"כ ולא ישתכר ע"י עירוב ועי"ז ישתכח תורת עירוב אבל כשמשאיר לעצמו חדר א' דאז אסור להוציא מחדר זה לבית וישתכר ע"י עירוב להוציא מן החדר עי"ז יערב ולא ישתכח תורת עירוב ולכך תמה מ"א במה שהתיר הרב"י וכן רמ"א להכניס כה"ג מבית חבירו לביתו ולמה דהא דומ' למי שביטל רשות חצרו לחברו יחיד אף שלא ביטל רשות ביתו ואסור להוציא מביתו לחצר מ"מ אסור להוציא מבית חבירו לחצר ה"ה כאן שביטל ביתו ולא חדר ניהו דאסור להוציא מחדר לבית מ"מ אסור להוציא מבית חברו לביתו דכאן הבית יש לו דין חצר וחדר יש לו דין בית. דלא שייך לומר שלא ישתכח כו' דהא הרבים עירבו כנ"ל:
ה סָעִיף ז (ס"ק ט') וחוזרים כו' אפילו בטלו ביתם כו' דלא כב"י ר"ל דהרב"י כתב בספרו וז"ל משמע הא דצריך לבטל ולחזור ולבטל כשביטל רשותו סתם הוא שאלו ביטל רשות ביתו בפי' שניהם מותרים בין בבית המבטל בין בבית שאר שכנים כו' וא"צ לחזור ולבטל עכ"ל ועל זה כתב מגן אברהם דליתא כיון דרבים המבטלים אפי' ביטלו גם רשות ביתם מכל מקום אסורים להוציא לחצר דלא נעשו אורחים:
א סָעִיף א ס"א ולרש"י אין. שם ד"ה והוציאו:
ב סָעִיף ב ס"ב ל"ש שתי חצירות כו' או אם ערבו כו'. זו ואצ"ל זו קתני דלאביי בכה"ג מבטלין אף לשמואל כמש"ש מתוך שאוסרין מבטלין:
ג סָעִיף ג ס"ג שהוא של שניהן. פ"ח א' יש דין גזל בשבת וחורבה כו' הב"ע כו':
ד סָעִיף ד ס"ד ואפי' המבטל. תוס' שם וע"ש: אבל אינו יכול. שם: ונראה דאין כו' וברא"ש בשם רש"י ולכך מועיל הביטול ולא אמרינן שישתכח כו' כיון שאסור בכה"ג. שם: וכן אם. כמו במבטל רשות חצירו לבד כנ"ל תוס' שם: וי"א דאין כו' ואז כו'. דס"ל כס' ראשונה שבתוס' שם דאין חילוק בין להוציא או להחזיר וא"כ ישתכח כו' ולכן ישאיר כו' וז"ש ואז כו' ר"ל שחולק על סברא ראשונה בזה ג"כ:
ה סָעִיף ו ס"ו והיורש כו'. כנ"ל בסי' שע"א ס"ד:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.