א הַדָּר עִם הָעַכּוּ"ם בְּחָצֵר אֵינוֹ אוֹסֵר עָלָיו, עַד שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵי יִשְׂרָאֵלִים דָּרִים בִּשְׁנֵי בָּתִּים וְאוֹסְרִים זֶה עַל זֶה, אָז הָעַכּוּ"ם אוֹסֵר עֲלֵיהֶם. וְאֵינוֹ מוֹעִיל שֶׁיְּבַטֵּל הָעַכּוּ"ם רְשׁוּתוֹ, אֶלָּא צָרִיךְ שֶׁיַּשְׂכִּירוּ מִמֶּנּוּ. הַגָּה: יִשְׂרָאֵל שֶׁהִשְׂכִּיר אוֹ הִשְׁאִיל בֵּיתוֹ לְעַכּוּ"ם, אֵינוֹ אוֹסֵר עָלָיו דְּלֹא הִשְׂכִּיר אוֹ הִשְׁאִיל לוֹ בֵּיתוֹ כְּדֵי שֶׁיֶּאֱסֹר עָלָיו (הַמַּגִּיד פֶּרֶק ב'). אֲבָל אִם הַבַּיִת שֶׁל עַכּוּ"ם, וּשְׂכָרוֹ יִשְׂרָאֵל מִמֶּנּוּ וְעַכּוּ"ם דָּר בַּבַּיִת עִמּוֹ, אֵין שְׂכִירוּת הַבַּיִת מוֹעִיל לְעִנְיַן שְׂכִירוּת הָעֵרוּב (אוֹר זָרוּעַ). יִשְׂרָאֵל שֶׁהִשְׁאִיל אוֹ הִשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ (בְּמָקוֹם שֶׁדָּרִים עַכּוּ"ם) אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ תְּפִיסָה בַּבַּיִת לֹא מְהָנֵי וּצְרִיכִים לִשְׂכֹּר מֵעַכּוּ"ם (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם מָצָאתִי כָּתוּב).
ב אִם בִּטְּלוּ הַיִּשְׂרָאֵלִים רְשׁוּתָם לְאֶחָד מֵהֶם כְּדֵי שֶׁיֵּחָשֵׁב כִּיחִידִי אֵצֶל הָעַכּוּ"ם, אֵינוֹ מוֹעִיל.
ג אִם אֵין לְעַכּוּ"ם דְּרִיסַת רֶגֶל עַל הַיִּשְׂרָאֵלִים, אֵינוֹ אוֹסֵר; כְּגוֹן, שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת הַפְּתוּחוֹת זוֹ לְזוֹ וְאֵין לָהֶם דְּרִיסַת רֶגֶל זֶה עַל זֶה, וּבְחָצֵר אַחַת דָּר עַכּוּ"ם וּבְחָצֵר אַחַת דָּרִים ב' יִשְׂרָאֵלִים אוֹ יוֹתֵר, מַכְנִיסִין וּמוֹצִיאִין מֵחָצֵר זוֹ לְחָצֵר זוֹ בְּשַׁבָּת דֶּרֶךְ חַלּוֹן שֶׁבֵּינֵיהֶם וְאֵין צָרִיךְ לִשְׂכֹּר מֵהָעַכּוּ"ם.
ד הַשּׁוֹכֵר מִן הָעַכּוּ"ם סְתָם, מוֹעִיל וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְפָרֵשׁ לוֹ שֶׁהוּא לְהַתִּיר הַטִּלְטוּל, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִכְתֹּב שׁוּם כְּתִיבָה עַל הַשְּׂכִירוּת.
ה שׂוֹכְרִין מֵעַכּוּ"ם אֲפִלּוּ בְּפָחוֹת מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה. וּמֻתָּר לִשְׂכֹּר מִמֶּנּוּ בְּשַׁבָּת (מָרְדְּכַי רֵישׁ פֶּרֶק הַדָּר). וְע"ל סִימָן שפ"ג.
ו כָּל זְמַן שֶׁאֵין הָעַכּוּ"ם חוֹזֵר בּוֹ, מוֹעִיל הַשְּׂכִירוּת וַאֲפִלּוּ לִזְמַן מְרֻבֶּה. וְאֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר מִשְּׂכִירָתוֹ עַד שֶׁיַּחֲזִיר הַדָּמִים (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשִׁ"י פֶּרֶק הַדָּר).
ז אִם שְׂכָרוֹ מֵהָעַכּוּ"ם לִזְמַן יָדוּעַ, לִכְשֶׁיִּכְלֶה הַזְּמַן צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִשְׂכֹּר שֵׁנִית וְצָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְעָרֵב, דְּאֵין עֵרוּב רִאשׁוֹן חוֹזֵר וְנֵעוֹר.
ח אִם שְׂכָרוֹ מֵהָעַכּוּ"ם לִזְמַן יָדוּעַ, וּבְתוֹךְ הַזְּמַן הִשְׂכִּיר הָעַכּוּ"ם דִּירָתוֹ לְאַחֵר, דַּי בַּשְּׂכִירוּת הָרִאשׁוֹן.
ט חֲמִשָּׁה חֲדָרִים בְּחָצֵר אֶחָד, שׂוֹכֵר מֵהָעַכּוּ"ם בִּשְׁבִיל כֻּלָּם.
י אִם שְׂכָרוֹ מִמֶּנּוּ בְּעַל כָּרְחוֹ, אֵינוֹ מוֹעִיל, אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה רָגִיל לְהַשְׂכִּיר מִקֹּדֶם.
יא אֲבָל מֵאִשְׁתּוֹ אוֹ מִשְּׂכִירוֹ וּלְקִיטוֹ, שׁוֹכְרִים אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מוֹחֶה. וּשְׂכִירוֹ שֶׁל שְׂכִירוֹ וּלְקִיטוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, הוּא כִּשְׂכִיר בַּעַל הַבַּיִת עַצְמוֹ, (ריב"ש סי' תכ"ז).
יב אִם אֵינוֹ רוֹצֶה לְהַשְׂכִּיר, יִתְקָרֵב לוֹ אֶחָד מִבְּנֵי הֶחָצֵר עַד שֶׁיַּשְׁאִיל לוֹ רְשׁוּתוֹ שֶׁיְּהֵא לוֹ רְשׁוּת לְהַנִּיחַ בּוֹ שׁוּם דָּבָר, דַּהֲוָה לֵיהּ כִּשְׂכִירוֹ וּלְקִיטוֹ, וּמַשְׂכִּיר שֶׁלֹּא מִדַּעַת הָעַכּוּ"ם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַשְׂכִּיר, אֶלָּא נוֹתֵן עֵרוּבוֹ וְדַיּוֹ.
יג אִם יִחֵד לוֹ מָקוֹם בַּבַּיִת שֶׁמַּשְׁאִיל לוֹ, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ כִּשְׁלוּחוֹ בְּכָל הַבַּיִת, לֹא מְהָנֵי.
יד שְׂכָרוֹ מִשְּׂכִירוֹ וּלְקִיטוֹ לִזְמַן, אַף עַל פִּי שֶׁסִלְּקוֹ תּוֹךְ הַזְּמַן מִהְיוֹת שְׂכִירוֹ וּלְקִיטוֹ, מֻתָּרִים עַד תֹּם הַזְּמַן. אֲבָל אִם שְׂכָרוֹ מִמֶּנּוּ סְתָם, כֵּיוָן שֶׁסִלְּקוֹ נִתְבַּטֵּל הַשְּׂכִירוּת. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין אִם שְׂכָרוֹ מִגִּזְבָּר הַמֶּלֶךְ וְנִסְתַּלֵּק לְגַמְרֵי מִן הַמֶּלֶךְ; אֲבָל אִם לֹא סִלְּקוֹ רַק מִן הַגִּזְבָּרוּת, וַעֲדַיִן אוֹכֵל פְּרַס הַמֶּלֶךְ, עֲדַיִן מִקְרֵי שְׂכִירוֹ וּלְקִיטוֹ וְיוּכַל לִשְׂכֹּר מִמֶּנּוּ וְלָכֵן גַּם שְׂכִירוּת הָרִאשׁוֹן עֲדַיִן קַיָּם. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א).
טו אִם יִשְׂרָאֵל וְעַכּוּ"ם דָּרִים בְּבַיִת אֶחָד, צָרִיךְ לִשְׂכֹּר מֵהָעַכּוּ"ם וּלְעָרֵב עִם הַיִּשְׂרָאֵל. הַגָּה: אִם יֵשׁ לְכָל אֶחָד דִּירָה בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וְהוּא הַדִּין שְׁנֵי (עַכּוּ"ם) הַדָּרִים בִּכְהַאי גַּוְנָא בְּבַיִת אֶחָד צָרִיךְ לִשְׂכֹּר מִשְּׁנֵיהֶם. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָגָ"א).
טז אִם יֵשׁ לְעַכּוּ"ם ה' שְׂכִירִים אוֹ לְקִיטִים יִשְׂרָאֵלִים דָּרִים בְּבֵיתוֹ, אֵין דִּירָתָם חֲשׁוּבָה דִּירָה שֶׁיַּאַסְרוּ זֶה עַל זֶה דִּשְׂכִירוּת שֶׁל עַכּוּ"ם אֵינוֹ אוֹסֵר אִם שְׂכָרוֹ מִבַּעַל הַבַּיִת (בֵּית יוֹסֵף).
יז שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת זוֹ לְפָנִים מִזּוֹ, יִשְׂרָאֵל וְעַכּוּ"ם בַּפְּנִימִית, וְיִשְׂרָאֵל בַּחִיצוֹנָה, אוֹ שֶׁיִּשְׂרָאֵל וְעַכּוּ"ם בַּחִיצוֹנָה וְיִשְׂרָאֵל בַּפְּנִימִית, וַאֲפִלּוּ עַכּוּ"ם בַּפְּנִימִית וּשְׁנֵי יִשְׂרָאֵלִים בַּחִיצוֹנָה, אוֹסֵר. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֲפִלּוּ עַכּוּ"ם בַּפְּנִימִית וְיִשְׂרָאֵל אֶחָד בַּחִיצוֹנָה, אוֹסֵר.
יח עַכּוּ"ם שֶׁהִשְׂכִּיר בֵּיתוֹ לַחֲבֵרוֹ עַכּוּ"ם, אִם נִשְׁאַר לוֹ שׁוּם תְּפִיסָה בַּבַּיִת, שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְשׁוּת לְהַנִּיחַ שָׁם שׁוּם כֵּלִים, יְכוֹלִים לִשְׂכֹּר מִמֶּנּוּ; וְאִם לֹא נִשְׁאַר לוֹ שׁוּם תְּפִיסָה, אִם יָכוֹל הַמַּשְׂכִּיר לְסַלֵּק הַשּׂוֹכֵר תּוֹךְ זְמַנּוֹ, יְכוֹלִים לִשְׂכֹּר מִמֶּנּוּ; וְאִם לָאו אֵינוֹ מוֹעִיל אֶלָּא אִם כֵּן יִשְׂכְּרוּ מֵהַשּׂוֹכֵר. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין אִישׁ אַחֵר שֶׁיֵּשׁ לוֹ תְּפִיסָה בַּבַּיִת, יְכוֹלִין לִשְׂכֹּר מִמֶּנּוּ, דְּלֹא גָּרַע מִשְּׂכִירוֹ וּלְקִיטוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם ריב"ש סי' תכ"ז).
יט חָצֵר שֶׁיִּשְׂרָאֵל וְעַכּוּ"ם דָּרִים בָּהּ, וּבַיִת אֶחָד שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֵצֶל בֵּיתוֹ שֶׁל זֶה וְאֵינוֹ פָּתוּחַ לֶחָצֵר וְחַלּוֹנוֹת בֵּינֵיהֶם, אֵינוֹ יָכוֹל לְעָרֵב עִמּוֹ דֶּרֶךְ הַחַלּוֹן שֶׁבֵּינֵיהֶם כְּדֵי לְהוֹצִיא כֵּלָיו דֶּרֶךְ בֵּית שְׁכֵנוֹ הַפָּתוּחַ לֶחָצֵר. אֲבָל אִם פֶּתַח פָּתוּחַ בֵּינֵיהֶם, מֻתָּר. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דְּאַף אִם פֶּתַח פָּתוּחַ בֵּינֵיהֶם, אָסוּר.
כ חָצֵר שֶׁיִּשְׂרָאֵל וְעַכּוּ"ם שְׁרוּיִים בָּהּ, וְהָיוּ חַלּוֹנוֹת פְּתוּחוֹת מִבֵּית יִשְׂרָאֵל זֶה לְבֵית יִשְׂרָאֵל זֶה וְעָשׂוּ עֵרוּב דֶּרֶךְ חַלּוֹנוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם מֻתָּרִים לְהוֹצִיא מִבַּיִת לְבַיִת דֶּרֶךְ חַלּוֹנוֹת הֲרֵי הֵם אֲסוּרִים לְהוֹצִיא מִבַּיִת לְבַיִת דֶּרֶךְ פְּתָחִים, מִפְּנֵי הָעַכּוּ"ם, עַד שֶׁיַּשְׂכִּיר. הַגָּה: סְפִינָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ יִשְׂרָאֵלִים רַבִּים וְיֵשׁ לָהֶם בָּתִּים מְיֻחָדִים, צְרִיכִים לְעָרֵב וְלִשְׂכֹּר רְשׁוּת מִן הָעַכּוּ"ם בַּעַל הַסְּפִינָה אוֹ לְהַבְלִיעוֹ בִּשְׂכַר הַסְּפִינָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם שִׁבּוֹלֵי לֶקֶט). וְעַיֵּן לְעֵיל סי' שס"ו ס"ב.
א סָעִיף א (א) אינו אוסר עליו - דמעיקר הדין דירת עכו"ם אינה חשובה דירה אלא דחכמים גזרו דליאסר עליו כדי שלא ידור עמו וילמוד ממעשיו ולא גזרו אלא בדבר דשכיח דהיינו במקום שדרים כמה ישראלים אבל לא בחד בית דלא שכיח שידור בין העכו"ם דהיו חשודין אש"ד:
ב סָעִיף א (ב) בשני בתים - אבל בחד בית אפילו יש כמה אנשים ואוכלים כל אחד בפ"ע כחד חשיבי:
ג סָעִיף א (ג) ואוסרים זע"ז - לאפוקי במקום שאינם אוסרים זה על זה כגון אב ובניו שמקבלים פרס מאתו שאינם צריכים לערוב אפילו הם דרים כל אחד בבית בפני עצמו כדמבואר בסי' ש"ע עיי"ש בזה אין עכו"ם אוסר עליהם וא"צ לשכור רשותו:
ד סָעִיף א (ד) אז העכו"ם אוסר עליהם - שלא יועיל עירובן שמערבין ביניהם עד שישכרו רשות העכו"ם:
ה סָעִיף א (ה) ואינו מועיל וכו' - כמו בישראל שלא עירב עם בני החצר שמבטל רשותו כדי להתיר שאר בני החצר לטלטל כדמבואר בסי' ש"פ והטעם דלא מהני משום דרצו חכמים לארחוקי דירת ישראל מן העכו"ם ולהכי החמירו דאין לו תקנה עד שישכור ממנו ומאחר שהעכו"ם אינו רוצה להשכיר בנקל יתרחק הישראל מלדור עמו כדי שלא יאסור עליו הטלטול:
ו סָעִיף א (ו) אלא צריך שישכירו ממנו - ולענין אם מהני שאלה תלוי בשתי הדעות המבואר בסי"ב ולדעה ראשונה שם לא מהני:
ז סָעִיף א (ז) דלא השכיר וכו' - ובס' עבודת הקודש להרשב"א כתב עוד טעם לדין זה שאין דרכו של ישראל להשכיר או להשאיל לעכו"ם בית בחצר שהוא שרוי בתוכה ולא גזרו חכמים בדבר שאינו מצוי ועיין בביאור הגר"א בכאן ולעיל בסי' ש"ע שדעתו דדוקא בשהתנה המשכיר או המשאיל שיכול לסלקו בכל שעה שירצה ובהיכא דלא יכול לסלוקיה בודאי אוסר עליו ועיין מה שהארכנו בזה בסי' שפ"ד בביאור הלכה:
ח סָעִיף א (ח) אבל אם הבית וכו' - פי' דלא נימא דשכירות הצריך לענין היתר טלטול נכלל בשכירות הבית משום דאומדנא דמוכח הוא שלא שכר ממנו הבית אדעתא שיהיה אסור לטלטל בשבת ולא יצטרך תו לשכור הרשות מהעכו"ם קמ"ל דלא אמרינן הכי רק במשכיר ולא בשוכר ולהכי צריך לשכור ממנו רשותו:
ט סָעִיף א (ט) ועכו"ם וכו' - ר"ל הנכרי המשכיר:
י סָעִיף א (י) בבית עמו - ומיירי שיש לו להעכו"ם חדר מיוחד דאם יש לו רשות לישראל להשתמש בכל הבית לא גרע משכירו ולקיטו של העכו"ם ולא יצטרך לשכור רשותו ועיין בסעיף ט"ו מש"כ שם:
יא סָעִיף א (יא) ישראל שהשאיל וכו' במקום שדרים נכרים וכו' - ר"ל שישראל יש לו ב' בתים בחצר שא"י דר בה והוא דר בבית אחד והשניה השכיר לישראל אחר ויש לו בבית זה תפיסת יד דהיינו שהשאיר בו כלים שאינם נטלים בשבת ומחמת זה אין צריכין לערב ביניהם כמו שנתבאר בסי' ש"ע וקמ"ל דאפ"ה אינם חשובים כחד וצריכים לשכור מהעכו"ם דתפיסת יד לא עדיף מאם ערבו ביניהם שאינו מועיל כ"ז שלא שכרו מן העכו"ם כמו שכתבנו בסק"ד עיין בביאור הלכה מ"ש בזה:
יב סָעִיף ב (יב) לאחד מהם - שיהיה עכ"פ הוא מותר לטלטל והם יהיו אסורין וכמו שנתבאר לעיל סי' ש"פ:
יג סָעִיף ב (יג) אינו מועיל - דא"כ בטלת תורת עירוב מאותו מבוי שהרי לא יצטרכו לשכור כלל ויוכלו תמיד לבטל וישכח תורת עירוב [גמרא]:
יד סָעִיף ג (יד) הפתוחות זו לזו - בחלון או בפתח:
טו סָעִיף ג (טו) ואין להם דריסת רגל וכו' - דהיינו שאינם זו לפנים מזו אלא זו בצד זו ופתחיהם למבוי:
טז סָעִיף ג (טז) מכניסין ומוציאין מחצר זו - ר"ל כלים ששבתו בבתיהם ומיירי שהישראלים ערבו ביניהם דבלא זה הלא אסורים להוציא מבתיהם לחצר:
יז סָעִיף ג (יז) דרך חלון - אפילו אם הוא למטה מעשרה טפחים וה"ה אם היה פתח ביניהם מוציאין דרך הפתח:
יח סָעִיף ג (יח) שביניהם - ולהוציא מחצרם לחצר עכו"ם דרך המבוי [כשהוא מתוקן בלחי וקורה כדין] תלוי בזה אם לא היה במבוי זה רק חצר אחד של ישראל מותר ואם היו שתי חצרות של ישראל אסור שהרי העכו"ם אוסר עליהם את המבוי עד שישכרו ממנו וכדמבואר לקמן סימן שצ"א ס"א:
יט סָעִיף ג (יט) וא"צ לשכור מהעכו"ם - והטעם דלא הצריכו חכמים לשכור אלא היכי שדרים בחצר אחד או בשתי חצרות והיו זו לפנים מזו שהעכו"ם עובר דרך החיצונה שהישראלים דרים שם דהוי ג"כ כבחצר אחד וכמבואר לקמן בסי"ז משא"כ בשתי חצרות שאין להם שייכות בהדי הדדי אף שמוציא ומכניס לפעמים דרך חלונו או פתחו שיש לו בצדו לית לן בה:
כ סָעִיף ד (כ) ואינו צריך לכתוב וכו' - דדי בשכירות חלושה ולא בעינן שכירות בריאה:
כא סָעִיף ה (כא) אפילו בפחות משוה פרוטה - הטעם דלגבי עכו"ם חשיב ממון דבן נח נהרג אפי' בפחות משוה פרוטה אבל מישראל אם ירצה לשכור ממנו רשותו לא מהני בפחות משוה פרוטה אפילו לדעת המקילין בסימן ש"פ ס"ג:
כב סָעִיף ה (כב) בשבת - שאינו שכירות ודאית אלא כביטול רשות והיכר בעלמא ומבואר בפוסקים דנותן לו דבר מאכל או כל דבר המותר לטלטל ואומר זה עבור שכר חצרך אבל מעות אסור לטלטל ועיין סימן שפ"ג דהעירוב נתבטל וצריכין לבטל רשותם לגבי אחד עי"ש:
כג סָעִיף ו (כג) כל זמן שאין הנכרי וכו' - מיירי ששכרו ממנו בסתם ולא פירש שום זמן דאי שכרו לזמן ידוע כשעבר הזמן צריך לשכור שנית בכל ענין כמבואר בסעיף שאח"ז וקודם שעבר הזמן אינו יכול לחזור בשום ענין:
כד סָעִיף ו (כד) ואפילו לזמן מרובה - כיון שלא פירש זמן בשכירות מהני כ"ז שאינו חוזר העכו"ם בפירוש אבל אם רוצה הנכרי יכול לחזור בו מיד אחר שבת הראשונה ואוסר עליו דכיון שלא השכיר לו אלא בסתם יכול לומר לו לא כוונתי אלא על שבת אחת:
כה סָעִיף ו (כה) עד שיחזור הדמים - ר"ל דמה שאמרנו דאחר שבת הראשונה יכול העכו"ם לחזור היינו דוקא כשמחזיר הדמים דאל"כ יכול הישראל לומר לו אנכי כונתי לשכור ממך על כמה שבתות וע"ד כן נתתי לך דמי השכירות ובכגון זה הקילו חכמים במקום עכו"ם שאינו יכול לאסור עליו והרבה חולקים ע"ז ולדבריהם יכול העכו"ם לחזור אחר שבת ראשונה אפילו בלא חזרת דמים דכיון דלא פירש לכמה שבתות יכול לומר לא כוונתי אלא על שבת אחת:
כו סָעִיף ז (כו) לכשיכלה הזמן צריך וכו' - אפילו אם אין העכו"ם חוזר בו דמאיליו נתבטל שכירות הראשונה ופשוט דאפילו אם יאמר לו העכו"ם שהוא מתרצה גם על להבא ג"כ לא מהני עד שישכור ממנו. כתב הט"ז אם שכר מעכו"ם ומת והניח יורש אין מועיל מה ששכרו מן המוריש דאז נתבטל כח השכירות דהא אפילו בחייו מצי למיהדר ביה וכו' עכ"ל וזהו לשיטתו לעיל שכתב בס"ו דאפילו בתוך זמן יכול לחזור אבל לפי מה שהסכימו האחרונים שם דבתוך הזמן אינו יכול לחזור בשום ענין א"כ אפילו מת לא נתבטל השכירות ואפילו היורש עומד ומוחה וכ"כ הא"ר ועוד הרבה אחרונים מיהו בשכר ממנו סתם ומת מסתברא דנתבטל ממילא השכירות וכדברי הט"ז. ואפילו אם היורש יאמר שמתרצה במה שעשה אביו מסתברא דלא מהני עד שיחזור וישכור ממנו:
כז סָעִיף ז (כז) וצריך לחזור ולערב - דמכיון שנתבטל השכירות ממילא נתבטל העירוב דאין עירוב מועיל במקום עכו"ם ולא אמרינן אח"כ דכששכרו מהעכו"ם יהא העירוב הראשון חוזר וניעור:
כח סָעִיף ח (כח) לזמן ידוע - מלשון זה משמע דאם שכר ממנו סתם והשכירו לאחר צריך לשכור מהשוכר השני:
כט סָעִיף ח (כט) ובתוך הזמן השכיר וכו' - וה"ה אם מכר לאחר והטעם דשכירות ליומא נמי ממכר הוא ואין יכול למכור הזכות שנתן כבר לאחר ויש מחמירין במכר:
ל סָעִיף ט (ל) בשביל כולם - היינו שא"צ כל אחד ואחד לשכור ממנו אלא כיון ששכר אחד מהן ממילא הותרו כולן:
לא סָעִיף י (לא) בעל כרחו וכו' - פי' אין יכולין ליתן שכירותו לרשותו להניחו לפניו על השלחן [ואפילו עכו"ם שהיה רגיל עד כה להשכיר לו רשותו] ולומר לו הרי לך שכירותך בעד רשותך שיהא לנו רשות לטלטל בחצרך לשנה כמו מלפנים ואע"ג דלגבי עירוב איכא מ"ד בסוף סימן שס"ז דבעירוב אם רגיל לערב ואינו רוצה עכשיו באין ונוטלין ממנו בע"כ הכא שאני דאין מדמין עכו"ם לישראל לענין כפיה בדבר מצוה:
לב סָעִיף יא (לב) אבל מאשתו - וה"ה מאחד מבני ביתו:
לג סָעִיף יא (לג) או משכירו ולקיטו - פי' שכיר לעבודת כל השנה לקיטו לימות הקציר:
לד סָעִיף יא (לד) אע"פ שהוא מוחה - כיון דמעיקר הדין אין דירתו אוסרת אלא כדי שלא ילמוד ממעשיו הקילו בה להיות אפילו שכירו נחשב לענין זה כבעה"ב וכתב הגר"א בביאורו דזהו רק לדעה הראשונה שבסימן שס"ז אבל לדעת י"א שם גם באשתו אינו יכול לשכור ממנה אם הבעל מוחה בה בפירוש שלא תשכיר:
לה סָעִיף יא (לה) של שכירו ולקיטו - והיינו כשיש לו להשכיר רשות לקחת שכיר שיהיה לו רשות להשתמש בכל הבית דאז הו"ל שכירו ג"כ כאלו היה שכיר של בעה"ב:
לו סָעִיף יב (לו) אחד מבני החצר - ה"ה אפילו שלא מבני החצר ואורחא דמלתא נקט:
לז סָעִיף יב (לז) להניח בו שום דבר - וקונה אותו המקום במה שהניח בו שום חפץ בע"ש ולדעת הרבה פוסקים מהני אע"פ שסילקו אח"כ משם כיון שכבר קנה אותו המקום להניח בו כשירצה:
לח סָעִיף יב (לח) דהו"ל וכו' - כיון שיש לו שיתוף עמו ברשותו:
לט סָעִיף יב (לט) ומשכיר וכו' - אבל בלא שכירות לא יועיל דלא עדיף הישראל העומד במקומו ממנו ולא דמי לחמשה שרוים בחצר המבואר בס"ט דשכירות אחד מהן די לכולם שאני התם שאותו האחד עכ"פ שכר מהעכו"ם משא"כ הכא שהיה רק בשאלה ממנו אינו מועיל דלא התירו חכמים בעכו"ם רק בשכירות ולא מהני בכאן שאלתו רק שיהיה עומד במקומו להשכיר כשכירו ולקיטו וכאחד מב"ב:
מ סָעִיף יב (מ) שאינו צריך להשכיר - ס"ל לדעה זו דל"ד שכירות מתיר בעכו"ם ה"ה שאלה וממילא שאילתו מועיל בעד כולם כמו בההיא דס"ט לענין שכירות וע"כ די במה שנותן בעירוב עם שאר בני החצר:
מא סָעִיף יב (מא) אלא וכו' - ולכתחלה נכון לחוש לסברא הראשונה:
מב סָעִיף יב (מב) נותן עירובו ודיו - לכאורה משמע דלא צריך לערוב אלא כשהוא מבני החצר וכמו שמיירי המחבר אבל בחידושי הרשב"א משמע דאפילו אינו דר בחצר הצריכוהו חכמים ליתן חלק בעירוב משום האי בית של עכו"ם דחשבינן ליה כאלו דר שם:
מג סָעִיף יג (מג) לא מהני - והאחרונים הסכימו לדינא דהא דלא מהני יחוד מקום היינו דוקא כשאין לו רשות להשתמש באותו מקום שייחד לו כלל וגם אינו יכול לסלקו וא"כ תו לא הוי כשלוחו כיון שאין לו שייכות עמו אבל כשיש לו רשות להשתמש במקום שייחד לו או שיש לו רשות לסלק את הישראל א"כ עדיין יש לו שייכות עם הישראל והוי כשלוחו:
מד סָעִיף יד (מד) אע"פ שסילקו תוך הזמן - הטעם דחשבינן אותו השכירות כאלו שכרו מהבעה"ב כיון שנחשב כאלו עשה ברשותו:
מה סָעִיף יד (מה) מותרים עד תום הזמן - וה"ה כשמת השכיר ולקיט כ"כ ח"א וש"א:
מו סָעִיף יד (מו) כיון שסילקו נתבטל וכו' - דהרי בסתמא יכול לחזור אחר שבת ראשונה מתי שירצה וכמש"כ בס"ו ולהכי אין כח בשכירות כזה רק כ"ז שהוא שכיר ולא אח"כ:
מז סָעִיף יד (מז) מגזבר המלך - ואפילו נוטל השכר לעצמו דמסתמא אין המלך מקפיד על ד"ז [מ"א] ובא"ר מיקל בזה גם בשכיר ולקיט ע"ש. וכתבו האחרונים דלאו דוקא גזבר אלא ה"ה כל עבד מעבדיו הקטנים דלא גרע משכירו ולקיטו ועיין לקמן סימן שצ"א סקי"ח במ"ב מה שכתבנו שם:
מח סָעִיף יד (מח) ונסתלק לגמרי וכו' - ולכך יש ליזהר לכתחלה שלא לשכור סתמא משר העיר או ממשרתיו רק על זמן דלפעמים נסתלק ובטל השכירות. ושיעור הזמן הסכימו הרבה אחרונים דיוכל לשכור על זמן ארוך ורב אך לכתחלה טוב שלא לשכור רק עד עשרים שנה:
מט סָעִיף יד (מט) ויוכל לשכור ממנו - הטעם דעדיין הוא בכלל ממוני המלך ומשרתיו כיון שמקבל פרס מבית המלך ועיין בה"ל:
נ סָעִיף טו (נ) אם יש וכו' - פי' ואין שום אחד מהם רשאי להשתמש בחדר המיוחד לחבירו ודמי להא שכתב המחבר לעיל סי"ג דייחד לו מקום לא הוי כשכירו ולקיטו ואינו יכול להשכיר עבור בעה"ב:
נא סָעִיף טו (נא) בכה"ג וכו' - ר"ל בחדרים מיוחדים לכל א' הא אי דרים בשותפות בכל הבית או אפי' מחולקים בכל הבית רק בחדר אחד יש רשות לשניהם להשתמש בו אין צריך לשכור רק מאחד מהם וכדלעיל בסי"ג. והרבה פוסקים חולקים אדברי רמ"א ולדידהו אפי' משתמשים ביחד בכל החדרים לא מיקרי ישראל שכיר ולקיט וצריך לשכור מן העכו"ם דוקא וכן בסיפא בשני עכו"ם נמי צריך לשכור משניהם דוקא והטעם דלא תקנו חכמים דיהיה ידו כיד בעה"ב אלא בשכיר ולקיט דנגרר אחריו אבל לא בשותפים שכח כל אחד מהם שוה בבית ואין כל אחד טפל לחבירו:
נב סָעִיף טז (נב) דרים בביתו - בחדרים מיוחדים לכל אחד בפ"ע:
נג סָעִיף טז (נג) אין דירתם וכו' - דאע"ג דאחשבינהו רבנן לדירתם ונעשים כבעלים על ידן להשכיר הרשות ואפילו שלא מדעת עכו"ם לא אמרו אלא להקל אבל לא שיהיה דירתן חשובה דירה שיאסרו זה על זה כשלא עירבו דבאמת אין דירתן מיוחדת להם שהרי העכו"ם יש לו רשות בהן ויכול לסלקם משם:
נד סָעִיף טז (נד) זה על זה - וה"ה שאין אוסרין על בני החצר דאין צריכין להשתתף בעירוב:
נה סָעִיף טז (נה) דשכירות - ט"ס הוא וצ"ל ושכירו ור"ל דאם שכרו בני החצר הרשות מן העכו"ם אין צריך לשכור מן השכיר והלקיט בין אם הוא ישראל או עכו"ם ומלתא דפשיטא הוא אלא דלפי מה דקי"ל דאחשבינהו לדירתן [ששוכרין מהן הרשות וכנ"ל] הו"א דהוי כשני עכו"ם שדרין בבית שצריך לשכור מכל אחד וכנ"ל קמ"ל דלקולא אמרינן ולא לחומרא:
נו סָעִיף טז (נו) מבעל הבית - וה"ה אם שכרו הרשות מאחד מן השכירים די וא"צ לשכור מכולם:
נז סָעִיף יז (נז) זו לפנים מזו - ודריסת רגלם של הפנימים דרך חצר החיצונה:
נח סָעִיף יז (נח) אוסר - על חצר החיצונה עד שישכור הרשות מהנכרי וטעם כל אלה דחשבינן כאלו כולם דרים בחצר החיצונה כיון שדריסת רגלם עליו ומצויים שם וגזרו בזה משום שמא ילמדו ממעשיו. ומ"מ ישראל הדר בפנימית מותר לטלטל בחצירו מביתו לחצר שאין העכו"ם אוסר על ישראל יחידי ואין החצר החיצונה אוסר עליו שהרי אין לו עליו דריסת הרגל ואינם מצויים שלשתם בחצר הפנימי ולא גזרו בזה חכמים:
נט סָעִיף יז (נט) ויש מי שאומר וכו' - דאע"ג דבכל מקום ישראל אחד עם עכו"ם אינו אסור אפילו אם דרים בחצר אחד ס"ל דהכא גרע טפי דבחצר שהוא לפנים מחצר לאו כו"ע ידעי מי ומי דר בו ויחשבו כי דרים בו גם ישראל מלבד עכו"ם וכי חזו דמטלטלי בחיצון אתו למימר דשרי בלי שכירות במקום עכו"ם ומ"מ להלכה לא נקטינן כן כי הרבה אחרונים דחו זה מהלכה:
ס סָעִיף יח (ס) שיש לו רשות וכו' - ר"ל אע"פ שלא הניח שם והטעם דלא גרע משכירו ולקיטו של נכרי המבואר בסי"א דלפי שיש לו רשות להשתמש בבית שוכרים ממנו האי משכיר נמי דיש לו רשות להשתמש בבית שוכרין ממנו:
סא סָעִיף יח (סא) לסלק השוכר תוך זמנו - כגון שהתנה עמו שרשות בידו לסלקו כל זמן שירצה:
סב סָעִיף יח (סב) יכולים לשכור ממנו - אפילו לא סילקו עדיין שהרי שייר לו עדיין זכות בחצרו ומ"מ פשוט דמכ"ש דיכולין לשכור מהשוכר דכל הבית שלו עכשיו וכתב הב"י דאפילו השוכר מצוי בביתו אם רצה לשכור מהמשכיר שוכר:
סג סָעִיף יח (סג) וה"ה איש אחר וכו' - פי' דלא תימא דוקא במשכיר מהני זה משום ששייר לו זכות בחצר קמ"ל דגם באיש אחר מהני כיון שיש לו עכ"פ רשות להשתמש שם:
סד סָעִיף יח (סד) שיש לו תפיסה בבית - וגם בזה די בשיש לו רשות להניח אפילו אם עדיין לא הניח וכמבואר לעיל בסי"ב:
סה סָעִיף יט (סה) שישראל ועכו"ם דרין בה - ר"ל ישראל אחד:
סו סָעִיף יט (סו) ובית אחד של ישראל - ר"ל של ישראל שני:
סז סָעִיף יט (סז) ואינו פתוח לחצר - אלא לחצר אחרת או למבוי דאלו היה פתוח לחצר זה א"כ הרי יש כאן ב' ישראלים במקום עכו"ם והדין פשוט דצריכין לשכור הרשות ואח"כ לערוב ביניהם רק הכא דבית א' אינו שייך לכאן שהרי פתחו לצד אחר וא"כ לא נשאר כאן רק ישראל א' במקום עכו"ם ואינו צריך שום תיקון לטלטל בחצר ואשמעי' הכא שישראל השני אסור לטלטל דרך חלונו לבית ישראל זה ומשם לחצר אפי' אם נתערבו ע"י חלונות שיש ביניהם ואע"ג דמשום ישראל זה שמטלטל ג"כ דרך ביתו של ישראל מסתברא דלא מיקרי שנים במקום עכו"ם לאסור דלא שייך זה רק כששניהם מטלטלים דרך פתחם לחצר אפ"ה גזרו בזה מטעם אחר דאם יהא מותר ישראל פלוני לטלטל דרך ביתו של זה לחצר יסמוך הישראל ע"ז וידור עם עכו"ם דלא מסתפי משום שהוא יחיד שהרי עוד ישראל אחר מצוי כאן וילמוד ממעשיו של עכו"ם:
סח סָעִיף יט (סח) אבל אם וכו' מותר - דאפי' בלא עירוב לא מסתפי ישראל לדור כאן יחידי שהרי הישראל מצוי תדיר כאן דרך פתחו ולהכי לא גזרו בזה שלא יהני עירובו:
סט סָעִיף יט (סט) ויש מי שאומר - ויש להחמיר כדעה זו ועיין ביאור הלכה:
ע סָעִיף כ (ע) שישראל ועכו"ם שרוים בה - ר"ל ופתחיהן של בתי ישראלים פתוחים לחצר:
עא סָעִיף כ (עא) עירוב דרך חלונות - ר"ל ע"י חלונות שיש ביניהם חל העירוב שעשו וכ"ש אם יש פתחים ביניהם:
עב סָעִיף כ (עב) להוציא וכו' דרך חלונות - וה"ה דרך פתח אם יש ביניהם:
עג סָעִיף כ (עג) הרי הם אסורים - דסד"א כיון שעירבו יחד דרך חלונות או פתחים שיש ביניהם יחשבו כבעה"ב אחד הדר בחצר של עכו"ם ואין אוסר עליו להוציא מבית לבית אפילו דרך אויר החצר קמ"ל:
עד סָעִיף כ (עד) מבית לבית דרך פתחים - ר"ל דרך אויר החצר דאלו דרך פתח שיש בין בית לבית מותר ע"י עירוב שעשו לכו"ע [הגר"א]:
עה סָעִיף כ (עה) ויש להם בתים מיוחדים - ר"ל שיש ב' ישראלים או יותר שלכל אחד מהם חדר מיוחד לאכילה דאם היו אוכלין במקום אחד אפילו כמה וכמה כחד חשיב ואינו אסור:
עו סָעִיף כ (עו) מן העכו"ם בעל הספינה - וכמו בכל מקום שיש בתים מיוחדים וחצר משותפת לכולם שצריכין לערוב ולשכור. ומבואר בב"י דלא מהני במה ששוכרים מבעל הספינה אלא אם שוכרין ממנו קודם שחילק המקומות לכל אחד מן העכו"ם דעדיין רשות הספינה שייך לו לבד ויכולת בידו להשכיר אבל לאחר שחילק המקומות לשאר שוכרים לא מהני במה שישכרו ממנו אלא צריכים לשכור מכל עכו"ם ועכו"ם אם לא שיש לו רשות לבעל הספינה להניח כליו בכל מקום דאז די במה ששוכרין ממנו בלבד:
עז סָעִיף כ (עז) או להבליעו - ר"ל דאפילו לא שכרו ממנו אח"כ אלא בשעה ששכרו מקומם פירשו לו שבשכירות זה שוכרים ממנו גם כן רשותו מהני ודמי שכירות המקום עולים גם לשכירות הרשות:
א סָעִיף א אינו אוסר. דירת עכו"ם אינה אוסרת אלא דגזרו חכמים שמא ילמד ממעשיו ובחד דלא שכיח דדייר לא גזרו:
ב סָעִיף א בב' בתים. אבל אב ובנו אין אוסרין וכמ"ש סי' ש"ע:
ג סָעִיף א לא מהני. למהוי יחיד במקום עכו"ם דלא עדיף מאלו עירבו:
ד סָעִיף ב לא' מהם. שיהיה הוא מותר והם אסורים דא"כ בכל שבת יעשו כך ויאמרו עירוב מועיל במקום עכו"ם (עיין ת"ש):
ה סָעִיף ג דרך חלון. ל"ד דה"ה דרך פתח:
ו סָעִיף ו עד שיחזור. היינו כששכרו סתם וחזר בו קודם שבת ראשונה ואם החזיר בו משנכנס השבת שוב אינו יכול לחזור בו ואם שכרו לזמן אינו יכול לחזור בו עד כלות הזמן:
ז סָעִיף ז דאין עירוב וכו'. צ"ע מ"ש בנסתם הפתח בחול ונפתח בשבת דהעירוב חוזר וניעור בסי' שע"ד ואפשר דסברות חלוקות הן וכמ"ש ב"י בשם רשב"א וצ"ע מ"ש סימן שפ"ג:
ח סָעִיף יב להניח כו'. ואף על פי שלא הניח כלום מהני ומ"מ צריך שיקנה הקרקע בא' מהדרכים שקרקע נקנה בהם:
ט סָעִיף יג לא מהני. ודוקא כשאין לעכו"ם רשות להשתמש במקום הישראל אבל אם יש לעכו"ם רשות להשתמש שם הוי כשכירו (ב"ח הג"מ):
י סָעִיף יד מגזבר. אפי' נוטל הגזבר השכר לעצמו דאין המלך מקפיד בדבר זה:
יא סָעִיף יד שכירו ולקיטו. וכל עבד מעבדיו הקטנים לא גרע משכירו ולקיטו (רי"ט ח"א נ"ד):
יב סָעִיף טז אין דירתן חשובה. משום דלא השאיל להם רשותו שיאסרו ומצי לסלקינהו וכמ"ש סי' ש"ע ס"ג (תוס' דף ע"ב והרא"ש):
יג סָעִיף יז שני חצירות כו'. שהרי רגלי שני ישראלים ועכו"ם מצוי שם והפנימי מותר בפנימי' (רמב"ם פ"ב) ועבמ"מ שיש שם חולקין ומתירין ועיין בגמ' ובהג"א דכיון שהפנימים מותרי' במקומה אין אוסרין שלא במקומה וא"צ עירוב כלל בחיצונה משא"כ כשעכו"ם בפנימית וב' ישראלים בחיצונה א"כ ב' החיצונים צריכים עירוב וחיישי' שיסברו שבפנימית דרים עוד ישראלים וא"כ ה"ל רגל האסורה במקומה ואוסרת שלא במקומה ואם איתא שעירבו ושכרו מן העכו"ם ה"ל קלא דעכו"ם מפעי פעי ויאמרו עירוב מועיל במקו' עכו"ם לכן צריך שישכו' משא"כ כשאין בחיצונ' אלא ישראל א' ע"ש ודעת הטור והרב"י דבכולהו בבות שייך למגזר וכ"כ המאור:
יד סָעִיף יז ויש מי שאומר כו'. זה דקדק הרב"י מלשון הרמב"ם פ"ד ול"נ דא"א לו' כן דא"כ ל"ל למכתב בפ"ב דין ישראל ועכו"ם בפנימית כו' הא אפי' עכו"ם לחוד אוסר וכן הוכיחו התו' בגמ' ע"ש ועוד דהא סיים הרמב"ם עד שישכרו מקומו משמע דברבים איירי ועוד ל"ל למיחש שיסברו שדרים עוד ישראלים כיון שאין רואין עוד ישראל בחצר בשלמא ברישא איירי שיש עוד ישראל בפנימי או בחיצונה אבל הכא שאין שם איש ל"ל למיחש להכי לכן נ"ל דהרמב"ם קאי כששני' בחיצונ' אלא שסתם כמנהגו:
טו סָעִיף יט חצר שישראל וכו'. מ"ש הע"ש כאן מבואר בהג"ה ס"א וסי' שצ"ה:
טז סָעִיף יט אינו יכול לערב. כדי שיתירא לדור יחידי ויצא משם:
יז סָעִיף כ או להבליעו. ועיינתי בש"ל משמע דא"צ להבליעו דהא עכ"פ יש לו רשות להשתמש בספינה וצ"ל דרמ"א לא פסיק כוותיה מטעם שכתב ס"א בהג"ה:
א סָעִיף א בב' בתים. אבל ב' ישראלי' בחד בית כחד חשבי' להו אפי' אינם אוכלים על שלחן א' ודבר זה דב' ישראלים הוא מדרבנן שחששו שמא ילמוד ישראל הדר עם העכו"ם ממעשיו ובקשו עליו למנוע דיר' ישראל עם העכו"ם הלכך אמרו שאוס' עליו כדי שיקש' דירתו ויצא משם ומזה הטעם אינו מועיל ביטול רשות מהעכו"ם עד שישכיר כי לא ירצה להשכיר ומתוך כך יצא הישראל משם ואינו מצוי שידור ישראל א' עם העכו"ם שמא יהרגנו ולכך לא הוצרכו לאסור אלא כששני ישראל דרים עמו:
ב סָעִיף א או השאיל כו'. עמ"ש ע"ז ס ' שפ"ד:
ג סָעִיף א לא מהני. פי' לענין שיהי' נחשב ב' ישראלים בבית א' ולא יאסר העכו"ם עליהם:
ד סָעִיף ב אינו מועיל. דהא החשש שלא ילמדו ממעשיו לא נתבטל בזה:
ה סָעִיף ג אם אין לעכו"ם דריסת כו'. דאז לא שכיח גביה ללמוד ממעשיו:
ו סָעִיף ה אפי' בפחות מש"פ. הטעם בגמ' דבן נח נהרג אפי' על פחות מש"פ וא"כ בישראל לא מהני אם שוכר ממנו בפחו' מש"פ דלאו ממון הוא כלל וא"ל דמ"מ לא גרע מביטול רשות דמהני י"ל כיון שבא עמו בתורת שכירו' ובאמת אין כאן שכירות גרע טפי ודמיא לההוא דסי' שס"ט הנותן מעות לנחתום כו':
ז סָעִיף ה בשבת. דאין זה כמקח וממכר שאין זה אלא כמתנה להתיר טלטול בשבת:
ח סָעִיף ו עד שיחזיר הדמים. משמע מזה אפי' שכרו לזמן מצי למיהדר אפי' תוך הזמן אם נותן הדמים:
ט סָעִיף ז לכשיכלה הזמן כו'. נראה לי דאם שוכרין מעכו"ם ומת והניח יורש אין מועיל מה ששכרו מן המוריש דאז נתבטל כח השכירו' דהא אפי' בחייו מצי למיהדר ביה אם ירצה וראיה נ"ל ממה דאמרו בפ' הדר (עירובין דף ס"ו) שוכר כמערב דמי לכמה דברים ומצינו במערב בסי' שע"א שלא מהני עירוב של האב שמת לבנו ובמיתת האב נתבטל עירובו אלא צריך לערב יורש מחדש ה"ה נמי בשוכר מעכו"ם מיתה מבטלת שכירות כנ"ל שצריך לחזור ולשכור מן היורש ועמ"ש סי' שפ"ג ס"ג:
י סָעִיף ח די בשכירות הראשון. נראה הטעם דעכו"ם הראשון לא סילק נפשו ממנו כיון שאחר הזמן משכירו' השני תחזור לו והוה כאלו לא זזה ממנו ממילא לא נתבטל השכירות הראשון ואע"ג דלגבי עירוב שאם השכיר המערב לאחר ודאי אוסר וצריך עירוב חדש שאני התם שכיון שמשכירו לאחר ועקר דירתו ה"ל כאלו חוזר מן השיתוף שהיה לו דאין לך חזרה גדולה מזו משא"כ בשכירות העכו"ם לאחר לא ראינו חזרה בזה ממה שהשכיר כבר הרשות לישראל דהוא משום היתר טלטול ולא תקשה אמה שהבאתי ראי' בסמוך לענין מיתת העכו"ם לענין שכירות ממיתת המערב וכאן אנו מחלקים ביניהם דשם לא באנו אלא לומר כי היכי דאין היורש יורש העירוב שנתן מורישו דיהיה כאלו נתן הוא העירוב דיורש במקום מוריש קאי אלא הוה כאיש אחר ה"נ לענין שכירות הוה היורש כאיש אחר אבל כאן אתה בא ללמוד כי היכי דהשכירות לאחר מבטלת השיתוף ה"נ בשכירות מעכו"ם שהשכיר לאחר הא לאו כלום הוא דאין דומה שכירות זה לאחר לשכירות זה לאחר כנ"ל נכון:
יא סָעִיף ט א' שוכר כו'. דכמערב דמי דגם במערב ה' ששרוים בחצר מערב א' מהם ע"י כולם ה"נ אין כל א' צריך לשכור מן העכו"ם בפ"ע:
יב סָעִיף י בעל כרחו אינו מועיל. אע"ג דלגבי עירוב אמרי' ססי' שס"ז דאם רגיל לערב עמהם נוטלין ממנו בע"כ בזה לא ילפינן שכירות מעירוב ונ"ל הטעם דשם יכולים אנו לכוף את הישראל לקיים דבר מצוה שהורגל בה משא"כ כאן בעכו"ם:
יג סָעִיף יא אע"פ שהוא מוחה. מו"ח ז"ל כת' שחילק בזה בין אשתו לשכירו ולקיטו ולא מהני בשכירו ולקיטו מוחה ואנו אין לנו אלא כמ"ש כאן ע"פ הרשב"א והכי מוכח מדברי התוס' בפ' חלון (עירובין דף פ') בד"ה אתי לקמיה דר"י:
יד סָעִיף יג אם ייחד לו מקום כו'. לעיל סי' ש"ע ס"ב כתב ב"י בשם מהרי"ק דלא איכפת לן בפינ' מיוחדת שאני הכא שיכול לשכור מעכו"ם אפי' אין לעכו"ם כלי שם מאחר שיש לו רשות להניח שם כליו הלכך בעינן שיהיה לו רשות בכל הבית ואפילו הניח שם כלים כל שאין לו רשות בכל הבית אין שוכרין ממנו דלא פלוג רבנן משא"כ התם דבעינן שיהיה לו שם כלים ממש אפילו בפינה מיוחדת סגי כ"כ מהרי"ק וכתב ב"י דהך יחד לו מקום פירושו שבפירוש מנעו מלהשתמש בשאר הבית אבל כשנותן לו חדר אחד סתם לא חשיב יחוד מקום ולשון הטור לא משמע כן ומשמע דהדר ביה ב"י ולא קבע כן בש"ע:
טו סָעִיף יד אע"פ שסילקו תוך הזמן. הטעם דחשבי' אותו השכירות כאלו שכרו מבע"ה כיון שנחשב כאלו עשה ברשותו:
טז סָעִיף יז וישראל בחיצונה. פי' שיש איסור על אותו ישראל אע"פ שאין שם עכו"ם מ"מ יש להעכו"ם שבפנים דריסת רגל עליו ויש שם ב' ישראלים דהיינו עם הפנימי אבל ישראל הדר עם העכו"ם בפנים אין עליו איסור מחמת עכו"ם שלו שאין שם אלא ישראל א' כי החיצון אין לו דריסת רגל לפנים הכי איתא להדיא בגמ' אר"י אמר רב ישראל ועכו"ם בפנימית וישראל בחיצונה בא לפני ר' ואסר פירש"י אסר החיצונה ואמרינן ע"ז אח"כ דהפנימי במקומו פי' בחצר שלו מביתו לחצר מותר ובלבוש כתב על חלוקה זו דשניהם אסורים ותמהתי על מכשול כזה דפסק בהדיא נגד הגמ':
יז סָעִיף יז או שישראל ועכו"ם בחיצונה וישראל בפנים. בזה פשיטא דאין איסור על הפנימי במקומו כיון שאין שם עכו"ם כלל דהא אין דריסת הרגל להפנימי:
יח סָעִיף יז ואפי' עכו"ם בפנימי כו'. בגמ' איתא עכו"ם הרי הוא כרבים פירש"י אם דר עכו"ם בפנימית וב' ישראלים בחיצונה אוסרת דריסת רגלו עליהן עד שישכרו והא ליכא למימר דביחיד בחיצונה אסור דהשתא אפילו דר עמו בחצר מותר כיון דאין אוסר עד שיהיו ב' ישראלים אוסרין זע"ז דריסת רגלו לא כ"ש דלא אסרה ופרכי' מ"ש ישראל דלא אסר (פי' באם יש ב' ישראלים בחיצונה וא' בפנימית דלא אסר הפנימי עליהם דקי"ל רגל המותר אינה אוסר) דמאן דידע שהוא שם יחידי סבר דאין דריסת הרגל אוסרת וידע שאין רגל המותרת אוסרת ולא נפק מיניה חורבה ומאן דלא ידע סבר דעירובו עירוב עכו"ם נמי אמרינן דידע ידע דלא ידע סבר אגורי אוגר סתם עכו"ם אם איתא דאוגר מיפעי פעי פירש"י קלא אית ליה והני לא אוגר ומאן דלא ידע שהוא דר שם יחידי סבר דאין דריסת הרגל אוסרת אם כן עירוב של פנימית וחיצוני' מועיל במקום עכו"ם בלא שכירות עכ"ל רש"י נראה כוונת רש"י דמאן דלא ידע שהעכו"ם דר בפנימית יחידי סובר שדר שם ישראל עמו כיון שהכל רואים שבאלו החצירות דרים ב' ישראלים ועכו"ם א' דסברו שבפנימית יש עכו"ם וישראל ואם כן אוסר ישראל הפנימי על החיצון מחמת דריסת הרגל שלו עם העכו"ם שעמו ויטעו לומר שבאמת אין דריסת הרגל אוסרת כלל או יטעו לומר לפי טעות' שהעירוב של החיצון והפנימי של ישראל מועיל במקום עכו"ם והשתא פשוט הדין בזה דבישראל א' בחיצון ועכו"ם אחד בפנימי דאין שום טעות לומר דאין דריסת הרגל אוסרת דהא הכל רואין שאין שם רק ישראל א' ועכו"ם א' בשני החצירות ולא חשו לטעות שמא יסברו לומר שיש עוד ישראל בפנימי או בחיצון דזה לאו סברא כלל דלא חשו אלא באם רואין שם ג' דהיינו ב' ישראלים ועכו"ם א' ולא ידעו הדירות היכן הם וכ"מ בדברי הרמב"ם פ"ד מה"ע היה אחד דר בחצר זו ואחד דר בחצר זו אין צריך לערב אלא כל אחד משתמש בכל חצירו ואם היה עכו"ם בפנימית אע"פ שהוא אחד הרי הוא כרבים ואוסר על החיצונה עד שישכרו מקומו עכ"ל הרי שלא אסר בעכו"ם אחד אלא אם כן יש ב' ישראלים בחיצונה שהרי סיים לשון רבים שישכרו ותו דאי יש איסור בישראל א' בחיצונה ועכו"ם א' בפנימית אמאי כתב בפ"ב ב' חצירות זו לפנים מזו וישראל ועכו"ם בפנימית וישראל א' בחיצונה או שהיה ישראל ועכו"ם בחיצונה וישראל א' בפנימית ה"ז אוסר על החיצונה עד שישכור ממנו שהרי רגלי ב' ישראלים ועכו"ם מצוים שם והפנימי מותר בפנימי עכ"ל הרי מבואר דבישראל א' מותר בכל גווני ע"כ תמהתי מאוד על הב"י שכתב על דברי הרמב"ם שבפ"ד שזכרתי וז"ל נראה מדבריו שאפי' ביחיד בחיצונה אוסר וכ"מ לכאורה דבה' נמי איכא למיחש למאן דלא ידע שהוא דר שם יחידי וכיון דלא פעי עכו"ם ודאי לא שכרו ממנו וא"כ הרי הם אוסרים זע"ז ואפ"ה אין דריסת רגלים אוסרת כו' מלבד שיש לתמוה היכן נראה לו מדברי הרמב"ם אדרבה מוכח להיפך כמ"ש יש לתמוה הרב' על חשש שלו דכ' דלא ידע שהוא דר יחידי והלא הכל רואים שאין בשני החצירות אלו רק ישראל א' ועכו"ם א' ומי הוא שיטעה לומר שיש שם יותר ע"כ ברור הוא שלא ס"ל להרמב"ם אלא כרש"י שזכרנו וכ"כ התוס' דבישראל א' בחיצונה ועכו"ם אחד בפנימית מותר והא דכ' כאן בש"ע ויש מי שאומר שאפי' עכו"ם בפנימית כו' אזיל לשיטתיה לדעת הרמב"ם ואינו כן וליכא מאן דס"ל הכי כנלע"ד פשוט:
יט סָעִיף יט אינו יכול לערב. הטעם דאסור לעשות יחיד במקום עכו"ם פי' שלא ילמוד ממעשיו לפיכך לא יערבו אלו עמו ולא ישתמשו עמו במבוי כדי שיהיה יחיד וירא מהעכו"ם שלא יהרגנו ויצא ופר"י דוק' נקט חלונות משום דכי לא מיערבו בהדדי מרתת ישראל ולא דייר עמו וכי מערבי בהדדי לא מרתת ע"כ אסור לערב אבל דרך פתחים דאפילו לא מערבי שכיח דדיירי ולא מרתת כיון שיש פתח ביניהם נראה לו כאלו דר עמו בביתו שרי לערב בהדיא כיון דבלא עירוב נמי שכיח דדייר ורש"י לא מחלק ואפי' דרך פתחים נמי אסור לערב מה"ט שיצא מן הדירה ובטור יש ט"ס לרש"י במקום לר"י ור"י במקום רש"י והב"י ומו"ח ז"ל לא הרגישו בזה הט"ס: דירה של עכו"ם כדיר' בהמה ומותר לישראל הדר שם להכניס ולהוציא ואם נתאכסן שם ישראל עמו אין בע"ה אוסר על האורח ולא האורח על בע"ה (ת"ה וב"י):
א סָעִיף א בשני בתים. אבל ב' ישראלים בחד בית כחד חשבינן להו אפי' אינם אוכלים על שלחן א'. ט"ז:
ב סָעִיף א לא מהני. לענין שיהיה נחשב ב' ישראלים בבית אחד ולא יאסר העכו"ם עליהם:
ג סָעִיף ג חלון. ל"ד דה"ה דרך פתח. מ"א:
ד סָעִיף ה בפחות. דבן נח נהרג אפי' על פחות מש"פ וא"כ בישראל ל"מ אם שוכר ממנו בפחות מש"פ דלאו ממון הוא כלל עיין ט"ז:
ה סָעִיף ו שיחזור. כתב המ"א היינו כששכרו סתם וחזר בו קודם שבת ראשונה. ואם החזיק בה משנכנס השבת שוב אינו יכול לחזור בו. ואם שכרו לזמן אינו יכול לחזור בו עד כלות הזמן עכ"ל. והט"ז כתב דאפי' שכרו לזמן מצי למהדר אפי' תוך הזמן אם נותן הדמים ע"ש. ועי' בתשובת שבות יעקב ח"ב סי' ז' שדחה דבריו ע"ש. ועיין מ"ש היד אהרן עליו:
ו סָעִיף ז לזמן. נ"ל דאם שוכרין מעכו"ם ומת והניח יורש אין מועיל מה ששכרו מן המוריש דאז נתבטל השכירות וצריך לחזור ולשכור מן היורש ט"ז וכ"כ הט"ז בסי' שצ"א ס"ק ג' ע"ש ועיין סי' שפ"ג. וכן פסק בתשו' חכם צבי סי' ו' כוותיה ולא מטעמיה. וכן נ"ל עיקר ודלא כמ"ש בתשובת שבות יעקב ח"ב סי' ז' דאין צריך לחזור ולשכור מן היורש. ומ"ש שם שכן פסק מהרימ"ט בת"א ליתא דמשם אין ראיה לומר שאם מת שא"צ לחזור ולשכור מיורש. יד אהרן ועיין מ"ש בסי' שצ"א ס"א ועיין בדברי שמואל סי' נ"ז:
ז סָעִיף יב להניח. ואע"פ שלא הניח כלום מהני מ"מ צריך שיקנה הקרקע בא' מהדרכים שקרקע נקנה בהם. מ"א:
ח סָעִיף יג לא מהני. ודוקא כשאין לעכו"ם רשות להשתמש במקום הישראל אבל אם יש לעכו"ם רשות להשתמש שם הוי כשכירו. ב"ח מ"א:
ט סָעִיף יד מגזבר. אפי' נוטל הגזבר השכר לעצמו דאין המלך מקפיד בדבר זה. וכל עבד מעבדיו הקטנים לא גרע משכירו ולקיטו רי"ט ח"א סי' נ"ד מ"א. וכתב בתשו' חכם צבי סי' ו' הא דאמרינן דאין המלך מקפיד מסתמא דוקא שנה או שנתיים דמסתמא אין דרך המלך להקפיד על זמן כזה אבל על חמשים שנה דרך המלך להקפיד ונהי דכל זמן שהוא שכירו ולקיטו לא חיישינן אקפידה דידיה שהרי אף במקום שהוא אינו רוצה להשכיר שכירו משכיר הנ"מ בעודו שכירו אבל שתועיל שכירתו לאחר שיעבור משכירו ובהקפדה לא ואף את"ל דלאו דוקא ה"מ כשהמלך חי אבל כשמת המלך אף שהגזבר חי הכל בטל אם לא שמינהו המלך החדש גם כן עכ"ל ע"ש:
י סָעִיף יז אוסר. עיין ט"ז ובתשובת יד אליהו סימן ט"ז:
יא סָעִיף יז וישראל. וט"ז ומ"א כתבו דליכא מאן דס"ל הכי ע"ש:
יב סָעִיף יט אינו. כדי שיתיירא לדור יחידי ויצא משם ועי' ט"ז מ"ש:
יג סָעִיף כ שישראל. חצר של עכו"ם כדירת בהמה ומותר לישראל הדר שם להכניס ולהוציא ואם נתאכסן שם ישראל עמו אינו אוסר בעה"ב על האורח ולא האורח על בעה"ב. ב"י ט"ז:
א סָעִיף א (ס"ק א) אינו כו' אלא דגזרו כו' עמ"ש לעיל סי' ש"פ במ"א ס"ק ו'. דל"ש דדייד דחייש לשפיכת דמים שהעכו"ם יהרגנו:
ב סָעִיף ו (ס"ק ו) עד שיחזור היינו כו' הם דברי הב"ח שכ' ליישב קושית הרב"י שהקשה על הרא"ש שכתב שהעכו"ם יכול לחזור בו משמע אפילו בלי חזרת דמי' ומרש"י ר"פ הדר משמע דאינו יכול לחזור אם לא כשמחזי' הדמי' שכתב במשנה אהא דאמר אביו של ר"ג לבניו שהיה דר במבוי שלהם צדוקי א' צוה לבניו שיוציאו למבוי ויחזיקו בה קודם שיוציא הצדוקי ויחזור בו. ועל זה כ' רש"י דע"כ ס"ל דצדוקי דין ישראל י"ל ודי בביטול ולכן חשש פן יחזו' מביטולו דאלו ס"ל דיש לו דין עכו"ם וע"כ שכרו ממנו א"כ אין יכול לחזו' עד שיחזיר הדמים הרי דס"ל לרש"י דאין יכול לחזו' אם לא שיחזיר הדמי' ועז"כ הב"ח דלא פליגי דהרא"ש מיירי ששכר סתם ולא קבע זמן נמצא דאחר שבת ראשון יכול לחזור אפי' בלי חזרת דמים די"ל לא השכרתי כ"א על שבת א' משא"כ קודם שבת ראשונה ודאי דאין יכול לחזור בו אם לא שיחזי' הדמים דהא עכ"פ השכירו לשבת א' ורש"י מיירי קודם שבת ראשונה אבל קבע זמן אינו יכול לחזור עד שיגיע הזמן עכת"ד ומשמע דאפי' קבע זמן דא"י לחזור תוך הזמן היינו בלי חזרת דמים אבל אם מחזיר הדמים ודאי יכול לחזור בו כמו בהשכיר סתם קודם שבת ראשונה דאין לומ' מה שהחזיר ובשבת ראשון יועיל שלא יכול לחזור עד שיגיע הזמן דהחזיק אינה מועלת כ"א לאותה שבת וכ"כ בט"ז: אם החזיק בה משנכנס שבת הואיל והדברים הללו נובעים מדברי רש"י ורש"י ס"ל דבעינן שיחזיק משחשכה כמבוא' סעיף א' נקט האי לישנא: עד כלות הזמן אם לא בחזרת דמים כנ"ל וכ"ה בתשובת ה"ה חכם צבי סימן ו' דאם מחזיר הדמים אפילו שכר לזמן יכול לחזור וכתב שם בתשוב' הנ"ל דמ"ש הט"ז ס"ק ט' דאם מת הגוי המשכיר אפילו השכירו לזמן מ"מ השכירות בטל דאפילו לא החזיר היורש הדמים מ"מ בטל דאפי' המשכיר חי וחוזר ואינו מחזי' הדמים היה ראוי לו' דהשכירות בטל אלא שהגוי דמים חייב לו וגזלו ניהו דלגבי משכיר גופיה לא אמרינן כן מכל מקום כשמת לגבי יורש הדין כן דאפילו אינו מחזיר הדמים הוי היורש גזלן אבל השכירות עכ"פ בטל וכ"כ בס' ת"ש:
ג סָעִיף ז (ס"ק ז) דאין כו' ועמ"ש סי' שפ"ג ר"ל דשם ג"כ הם סברות חלוקות וכתב שם דנראה עיקר דעת האומרים דאינו חוזר וניעור. בש"ע סעיף ח' אם שכרו כו' ובתוך הזמן הזכיר כו' די בשכירות הראשון ונתן הט"ז הטעם בס"ק י' דנכרי אחד לא סילק נפשיה כו' ממילא לא נתבטל שכירות הראשון כו' עכ"ל ובלבוש נתן טעם כיון ששכר לזמן ואינו יכול לחזו' אלא בחזרת דמים א"כ ה"ל כאלו התנה גוי ראשון עם השני שלא יהיה בידו לחזו' אא"כ יחזיר הדמים דהא אינו יכול להשכיר כ"א זכותו מה שיש לו בבית וכ' בס' ת"ש דלפ"ז מ"ש בש"ע אם שכרו מהגוי לזמן הוא דוקא דאם שכרו סתם אם השכירו לאחר השכירות בטל ממילא כמו ביורש דהא כה"ג א"צ חזרת דמים משא"כ לטעם הט"ז אפי' השכירו סתם והשכירו לאחר לא בטל השכירות של ישראל כיון דהוי כאלו לא זזה מתוך ידו של ראשון וכתב דלפ"ז דוחק דצ"ל מ"ש בש"ע אם שכרו מהגוי לזמן כו' הוא לאו דוקא ע"ש אולם לבבי לא כן ידמה דגם להט"ז לשון הש"ע אם שכרו מהעכו"ם לזמן הוא דוקא די"ל דהט"ז ס"ל דאם השכירו לאחר יש קצת רגלים לדבר שחזר משכירות שהשכיר לישראל אך כיון שהשכיר לזמן אמרינן מסתמא כיון שלא חזר בפירוש ניחא ליה דליקו' בהימנותי' בלי לחזור (וביותר דהא חזינן דלא התזיר הדמים ובשכירות לזמן צריך חזרת דמים) אלא דקשיא להט"ז מאי מהני שאינו חוזר הא ממילא השכירות בטל דהא יצאה מתחת ידי הראשון ליד עכו"ם שני השוכר לזה הוצרך לומר דאכתי לא זזה מת"י הראשון כיון שאחר זמן שכירות עכו"ם השני תחזור לראשון וא"כ כיון שעדיין תחת ידי הראשון והיא לזמן אמרינן דלא חזר מה שא"כ בשכרו ישראל סתם דאין בחזרת העכו"ם שאינו עומד בדבורו אמרינן מסתמא כיון דהשכירו לעכו"ם אחר חזר בו משכירות ישראל ואין מחלוקת לדינא בין לבוש להט"ז:
ד סָעִיף יב (ס"ק ח) להניח כו' ומ"מ צריך כו' שקרקע ניקנית בהם עבח"מ סימן קצ"ד כתב רמ"א אף דקרקע אינה ניקנית מן העכו"ם בכסף או בחזקה מ"מ שנירות קרקע ניקנית מעכו"ם בכסף א"כ ה"ה שאלה וע"ש יתר דינים:
ה סָעִיף יג (ס"ק ט) לא מהני כו' אבל יש לעכו"ם רשות כו' הב"ח כתב כן לאפוקו מדעת הרב"י עוד כתב דאפילו אין רשות לעכו"ם להשתמש שם אלא שיש רשות לעכו"ם לסלק הישראל בכל עת שירצה מקרי ישראל שכירו ולקיטו:
ו סָעִיף טז (ס"ק יב) אין דירתן כו' וכמ"ש סימן ש"ע סעיף ג' גבי ישראל ותוספות דימו דין דהכ' להתם וא"כ לפ"ז לפמ"ש לעיל סימן ש"ע במ"א ס"ק ח' דתרתי בעי' שהמקום מושאל להם וגם משתמשים יחד בכל הבית בכל תשמישיהן באפי' ובישול וכדומה ה"ה הכא וכ"כ בספר ת"ש:
ז סָעִיף יז (ס"ק יג) ב' חצרות כו' וע' בח"מ כו' וע' בגמרא ר"ל דפשטא דהש"ס מורה כהמתירים (וכ"פ בהג"א שם) וז"ל הגמרא דף ס"ה ע"ב אמר ר"י אמר רב ישראל ועכו"ם בפנימית וישראל בחיצונה בא מעשה לפני רבי ואוסר כו' סבר רב ששת ורבה למימר דס"ל כר"מ דאפי' עכו"ם וישראל א' אוסר העכו"ם ובעי' שכירות א"ל רבי יוסף אי כר"מ ל"ל ישראל בחיצונה (דהא פנימי לבד ג"כ צריך לשכור) וכ"ת מעשה שהיה כך היה והא בעי מרב פנימי במקומו וא"ל מותר (דהפנימי אחדא לרש' בפני החיצון דאין לחיצון דריסת רגל על הפנימי) ופריך אלא מאי כראב"י הא דס"ל דאין העכו"ם אוסר עד שיהיו שני ישראלים אוסרים זה על זה והכא לא אסרו אהדדי דהא הפנימי ה"ל רגל המותר במקומו ואינו אוסר שלא במקומו כדקי"ל לעיל סימן שע"ח אלא כראב"י וכר"ע דס"ל רגל המותרת במקומה אפ"ה אוסרת שלא במקומה וכגון שעירבו שני הישראלים מ"מ השתא העכו"ם אוס' עליה' וקאמר בתר הכי דא"ר לר"א ה"ה איפכא לישראל ועכו"ם בחיצונה וישראל בפנימי עכת"ד הש"ס: וא"צ עירוב כלל דהא קי"ל כרבנן דר"ע דרגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה וכיון דאין שני ישראלים אוסרי' זע"ז כיון דקי"ל כראב"י כנ"ל אין העכו"ם אוסר עליהן וא"צ לשכור מן העכו"ם: משא"כ כשהעכו"ם בפנימית כו' והוא דין ג' שכתב המחבר אף שהמחבר כתב על דין ג' ואפי' עכו"ם בפנימית כו' משמע דס"ל דבשני דינים יש סברא יותר לאסור מבדין ג' ע"ז כתב מ"א דליתא דאדרבא בדין ג' כשעכו"ם בפנימי ושני ישראלי' בחיצונה אפי' לדידן העכו"ם אוסר כדאיתא דף ע"ה ע"ב אר"א עכו"ם ה"ה כרבים והיינו בנדון זה שעכו"ם א' בפנימי וב' ישראלי' בחיצונה העכו"ם אוסר כאלו היו רבים בפנימי וה"ט דחיישינן שיסברו שבפנימי דרים עוד ישראלים כמ"ש מ"א: וא"א שעברו ושכרו כו' הם דברי הש"ס שם דפריך מ"ש ישראל ר"ל דאם בפנימי אינו רק ישראל א' אינו אוסר על החיצונים לדידן דקי"ל כרבנן דרגל המותרת במקומה אינה אוסרת ולא חיישינן שמא יאמרו רבים בפנימי ומשני בשלמא בישראל בפנימי דידע שאין שם רק ישראל א' בפנימי וגם ידע דרגל המותרת במקומה אינו אוסרת הא ידע ומאן דלא ירע אלא יהיה סובר שרבים בפנימי או רגל המתרת במקומה אוסרת ידין אותם לכף זכות מסתמא ערבו יחד ואין אוסרים זע"ז משא"כ בעכו"ם בפנימי חיישינן שמא יאמרו רבים בפנימי ולא ידונו לכף זכות שערבו ושכרו מן העכו"ם רא"א שיערבו ושכרו כו' מפעי פעי כו' כמ"ש מ"א: ויאמרו עירוב כו' ר"ל מדל"ל קלא ע"כ לא שכרו וע"כ עירוב מועיל במקום עכו"ם בלי שכירות: משא"כ כשאין בחיצונה כו' ר"ל בדין ראשון שבש"ע שישראל ועכו"ם בפנימי וישראל בחיצונה ע"כ צ"ל דלא גזרי' שיאמרו רבים בפנימי דא"כ הסוגיא שבד' ס"ה ע"ב ושבדף ע"ה ע"ב סותרים זא"ז דהא בד' ס"ה מבואר דדין ראשון שבש"ע כשעכו"ם וישראל בפנימי וישראל בחיצונה שהעכו"ם אוסר אינו כ"א לר"ע דס"ל רגל המותרת במקומה אוסרת שלא במקומה אבל לרבנן דקי"ל כוותייהו אין העכו"ם אוסרת כה"ג כנ"ל ואמאי הא גם לרבנן ראוי לומר שהעכו"ם יאסר דנגזור שיאמרו שרבים דרים בפנימי אע"כ ס"ל להש"ס בדין ראשון אינו ראוי לגזו' דדוקא בדין ג' שרואים בחיצונה שני ישראלים יאמרו שגם בפנימי יש שני ישראלים משא"כ כשאין בחיצונה אלא ישראל א' וה"ה מה"ט בדין שני שישראל ועכו"ם בחיצונה וישראל בפנימי אין ראוי לגזור. ודעת הטו' והרב"י דבכלהו בבות כצ"ל. וכ"כ המאור שכתב דהאי סוגיא שבדף ס"ה ע"ב כיון שהעיד רב שמעשה בא לפני רבי ואסר מעשה רב ויש לפסוק כן וצ"ל הא דמסיק הש"ס על האי עובדא אלא כראב"י וכר"ע דאמר רגל המותרת כו' אין הכוונה דאתי' דוקא כר"ע אלא דגם רבנן ס"ל בעכו"ם דאיכא חשש שמא ילמוד ממעשיו לכן החמירו ומודים בזה לר"ע דאפי' רגל המותרת במקומה אוסרת וכתב עוד בעל המאור על הרי"ף שהשמיט הסוגיא דדף ס"ה צ"ל שסמך על הסוגיא דדף ע"ה הנ"ל שהביא הרי"ף וס"ל להרי"ף כמו דגזרינן בדין השלישי שבש"ע שהוא דין המבואר בדף ע"ה כן ראוי לגזו' בהאי עובדא דדף ס"ה והם ב' דינים הראשוני' שבש"ע וצ"ל ששני הסוגיות חולקות דלפי הסוגיא שבדף ע"ה אין צ"ל דהאי עובדא דרבי שבדף ס"ה אתי דוקא כר"ע אלא אפי' לרבנן דקי"ל כוותייהו דרגל המותרת במקומה אינה אוסרת אפ"ה אוס' העכו"ם בהאי עובדא דהיינו ב' דינים הראשונים שבש"ע והיינו משום גזרה: ובזה א"ש גם לשון בש"ע שכתב ואפי' עכו"ם בפנימית כו' דלא מבעי' בשני דינים הראשונים דאיכא תרי טעמא לאסורא חדא די"ל כסברת בעל המאור דבעכו"ם אפי' לדידן רגל המותרת במקומה אוסרת. ועוד דאיכא למיגזר שיאמרו רבים בפנימי אלא אפילו עכו"ם בפנימי וב' ישראל בחיצונה דליכא טעמא רק משום גזרה לחוד אפ"ה אוס':
ח סָעִיף יז (ס"ק יד) ויש כו' מלשון הרמב"ם פ"ד שכתב וז"ל היה א' דר בחצר זו ואחד דר בחצר זו א"צ לערב כו' (דה"ל רגל המותרת במקומה) היה עכו"ם בפנימי אע"פ שהוא א' ה"ה כרבים ואוס' על החיצונה עד שישכרו מקומו עכ"ל וס"ל להרב ב"י מדסתם הרמב"ם משמע דהרמב"ם אריש דבריו קאי שאין בחיצונה כ"א ישראל א' רק דבריש מיירי שבפנימי יש ישראל א' והשתא מיירי שתמורת ישראל שבפנימי העכו"ם בפנימי וס"ל דגם כה"ג איכא למגז' דדוקא כשהעכו"ם וישראל דרים בחצ' אחד ליכא למגז' דהא חזי דליכא רק ישראל א' משא"כ כה"ג כיון שידעו שיש דיורים בפנימי דהא עכו"ם דר בפנימי יאמרו כמו שבחיצונה דר ישראל. גם בפנימי דרים ישראלים רבים: בפ"ב דין ישראל כו' הם שני דינים ראשונים שבש"ע: וכן הוכיחו התם בגמ' ר"ל קושית הש"ס שבדף ס"ה אהא דבעי רבה ור"ש למימ' דהאי עובדא דרבי כר"מ אתיא ופריך ר"י א"כ ל"ל ישראל בחיצונה כנ"ל א"כ ה"ה הכא י"ל איפכא ל"ל לרמב"ם בהאי דפ"ב ישראל בפנימי: סיים הרמב"ם עד שישכרו מקומו כצ"ל. ור"ל שכתב ישכרו שהוא לשון רבים משמע דרבים בחיצונה וכל זה מבוא' גם בט"ז: לכן נ"ל דהרמב"ם קאי. ר"ל בפ"ד ולא קאי ארישא כמו שהבין הרב"י:
ט סָעִיף יט (ס"ק טז) א"י לערב כו' כדי שיתירא כו' ולכן מה"ט לדעה א' כשיש להם פתח ביניהם מותרים לערב דאפי' נאמ' שלא יערבו ויאסרו לטלטל מזה לזה מ"מ לא יתירא דעכ"פ יכולים לילך א' לחברו דרך הפתח ודעה שניה ס"ל דאף על פי כן אם לא נתיר להם לערב ויהיו אסורים לטלטל מזה לזה לא יהיה להם התערבות זה עם זה כ"כ ועדיין יתירא ויצא מכל מקום לענ"ד אם ירצו לשכו' מן העכו"ם בכל ענין רשאים לערב דלא גרע מאלו ב' ישראלים דרים עם העכו"ם בחצר א' דסגי בשכירות דגם ע"י השכירות יקשה על הישראל ויצא כדלעיל סימן שפ"ב:
י סָעִיף כ (ס"ק יז) או כו' ועיינתי בש"ל שמשם מקורו של דין זה: מטעם שכתב בסעיף א' בהג"ה שכ' אבל אם הבית של עכו"ם ושכרו ישראל כו' אין שכירות הבית מועיל לענין עירוב. ודין ההג"ה שבסעיף א' נובע מא"ז וע"כ צ"ל דהא"ז פליג על של בזה ופסק רמ"א כהא"ז:
א סָעִיף א ס"א דרים כו' ואוסרין כו'. ל' הטור וכ"כ רש"י ונתכוין למ"ש המ"מ דאותן שאין אוסרין כמו האחין שאוכלין כו' אינו אוסר ודייק מל' המשנה אוסרין דוקא וכמ"ש רש"י שם ובאין לערב כו' דאין עירוב מועיל: ואינו. שם ס"ט ב': ישראל שהשכיר. ס"ד א' אם אמרו שכירו כו' ואע"ג דאפילו באכסניא אם נכנס ברשות ורגיל אוסר מיד וכמ"ש בסי' שפ"ד ס"א י"ל כמ"ש תוס' שם ס"ו א' ד"ה מערב ועוד יש לחלק כו' ואין יכול לסלק כו' דשכירו דוקא אם יכול לסלק וכן כאן וכמ"ש בסי"ב וי"ג וט"ו וי"ח כמ"ש תו' וה"ה ישראל מישראל החילוק הוא ג"כ בזה ע"ב א' ד"ה ומודים ועוד דאין משאיל להם רשותו לאסור עליו כו' ומצי לסלוקינהו וה"ל כה' שכירים כו' וכמש"ל סי' ש"ע ס"ג ואם אינו יכול לסלק צריך שיהיה שם תפיסת יד כמש"ש ס"ב וה"ה ישראל מנכרי כנ"ל וכן נכרי מנכרי כמ"ש סי"ח: אבל כו'. ר"ל בענין שאין יכול לסלקו ובענין שהן מיוחדים כמ"ש בסט"ו והוא מירושלמי כמש"ש ולשון אבל צ"ע דאין חילוק בין ישראל מנכרי לנכרי מישראל כנ"ל: אין שכירות. כמש"ל ס"ך בהג"ה או להבליעו כו': ישראל שהשאיל כו' אע"פ. עמ"א וצ"ע מ"ש מאחין שאוכלין כו' דאין הנכרי אוסר ואפשר דמ"כ זו אוסר אפי' שם:
ב סָעִיף ב ס"ב אם כו' כגון. דלא אסר אלא במקום שישראל אוסר מדאמרי' ס"ט ב' ישראל נותן כו' ובנכרי עד שישכור במקום שישראל צריך לבטל נכרי שוכר ובכה"ג ישראל אין אוסר כמש"ש ס"ו א' ב' וז"ש אם אין כו' לאפוקי אם הם זו לפנים מזו דאוסר בישראל כמש"ש ושם בנכרי נמי אוסר כמ"ש בסי"ז והוא ג"כ מפורש בגמ' ע"ד ב' לפי' הרמב"ם וכמ"ש בס"כ וסי' ש"צ ס"ב ע"ש:
ג סָעִיף ג ס"ג דרך חלון. ר"ל לאפוקי דרך פתחים הפתוחים למבוי וכ"ה בגמ' לפי' הרמב"ם וכמ"ש בס"ך וסי' ש"צ ס"ב ע"ש ושם:
ד סָעִיף ד ס"ד השוכר כו' וא"צ. טור וכ"כ בס"ס או להבליעו כו': וא"צ. כרב ששת שם וכן הוכיחו מדשוכרין בשבת כמ"ש בס"ה:
ה סָעִיף ה ס"ה שוכרין מנכרי. שם וס"ו א': ומותר. שם ס"ה וס"ו:
ו סָעִיף ו ס"ו כ"ז שאין. דשוכר כמערב דמי לקולא שם ובעירוב מועיל כמ"ש פ"ב ב' אבל בשירי עירוב כו' וע"כ לשאר שבתות קאמר וכמ"ש שס"ח ס"ד וע"ש ס"ה ומ"ש רש"י שם ס"ב א' ד"ה אלא. בכל שבת ושבת פי' הרא"ש אם חוזר בו וז"ש כאן כ"ז שאין כו': ואינו יכול. רש"י שם ס"א ב' ד"ה עד והוכרח רש"י מדמוכיח בגמ' שם מדברי ר"ג דצדוקי אינו כנכרי שם ס"ח ב' וכ"ה מפורש בירושלמי דפירקין מעתה אפי' משכיר חזר בו בגזל הוא כו' ע"ש: צריך לחזור. כ"כ תוס' שם ס"ה ב' ד"ה דאתא. דבעי תרתי כו' והוא בגמ' שם ס"ז א' השתא תרתי כו' כמ"ש בסי' שפ"ג:
ז סָעִיף ח ס"ח די בשכירות. דאין הנכרי הראשון יכול לחזור כמ"ש בס"ו ואין יכול להשכיר חלקם כ"ז שאין מחזיר הדמים:
ח סָעִיף י אם. ס"ג ב' פ' א': ס"י אע"פ. ר"ל אע"ג דבישראל כה"ג מהני לענין בע"כ לא שייך למילף שכירות מעירוב. רא"ש ר"פ הדר ס"א ועיין לעיל ס"ס שס"ז אבל אם כו' וע"ש מ"א סק"ה וצ"ע שם וכאן דהוא דוקא לדעת הרמב"ם:
ט סָעִיף יא סי"א אבל. שם פ"א: או. שם ס"ד א': אע"פ. זהו לדעת הרא"ש בסי' שס"ז: ושכירו של. שיכול להניח כליו של אדונו:
י סָעִיף יב סי"ב ומשכיר. ס"ו אף שוכר כו' ור"ל מה מערב אם הוא שכירו ולקיטו של ישראל וכן מש"ש ס"ד א' נותן עירובו בכה"ג: וי"א שא"צ. רש"י שם ושם ופי' שוכר נכרי שכירו ולקיטו: ס"ג אם ייחד. תוס' שם ס"ו ד"ה מערב מירושלמי וע' מ"א והוא בתוס' שם וכגון שאין יכיל לסלק את הישראל. שם:
יא סָעִיף יד סי"ד שכרו. כנ"ל ס"ח: אבל אם. דבכה"ג יכול לחזור לאחר שבת ראשונה אע"פ שאין מחזיר הדמים:
יב סָעִיף טו סט"ו אם יש. תוס' הנ"ל מגמרא הנ"ל: וה"ה שני. ירושלמי שם:
יג סָעִיף טז סט"ז דשכירות של. כיון שיוכל לסלקו כנ"ל מדין שכירו ולקיטו:
יד סָעִיף יז סי"ז שתי חצירות. אע"ג דאוקמוה שם כר"ע. למסקנא שם ע"ה ב' נכרי ה"ה כרבים כו' א"צ למוקמי כר"ע: ואפי'. שם כפרש"י ותוס': ויש. כפי' הרמב"ם שם ואע"פ שכתבו תוס' שם ד"ה נכרי דל"ל דביחיד כו' וכן מוכח כו' לשיטת הרמב"ם דשם לפי ס"ד דנכרי אינו כרבים:
טו סָעִיף יח סי"ח אם נשאר. רשב"א וכמ"ש בהג"ה דלא גרע כו' וכמש"ש ס"ד א' ליזיל כו' ולישאל מיניה דוכתא ולינח כו':
טז סָעִיף יט סי"ט אבל. מדנקט חלונות והטעם דאז לא יזיקנו הנכרי: ויש מי. דל"ד אלא שאין דרך לעשות פתחים מבית לבית:
יז סָעִיף כ ס"כ דרך חלונות. כאן ודאי ל"ד חלונות כמ"ש רש"י בס' שקדם: ספינה. כנ"ל סי' שס"ו ס"ב בהג"ה: ויש להם בתים מיוחדים. דוקא כמש"ש בתוספתא הנ"ל בתים כו' ושאר ספינה שאין להם בתים ה"ה כשרויין בחצר: או. כנ"ל ס' א' וס"ד:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.