א עַכּוּ"ם הַדָּר עִם שְׁנֵי יִשְׂרָאֵלִים וְאֵין הָעַכּוּ"ם בְּבֵיתוֹ, אֵינוֹ אוֹסֵר עַיֵּן לְעֵיל סִימָן שע"א וִיעָרְבוּ וְיִהְיוּ מֻתָּרִים. בָּא עַכּוּ"ם בְּשַׁבָּת, אוֹסֵר וְהָעֵרוּב בָּטֵל. וּמִיהוּ יְכוֹלִים לִשְׂכֹּר מִמֶּנּוּ בְּשַׁבָּת, וְאַחַר כָּךְ יְבַטֵּל הָאֶחָד לַחֲבֵרוֹ וְיִהְיֶה הַיָּחִיד מֻתָּר; וְכָל שֶׁכֵּן אִם מֵת הָעַכּוּ"ם בְּשַׁבָּת, שֶׁיְּבַטֵּל אֶחָד לַחֲבֵרוֹ וְיִהְיֶה הַיָּחִיד מֻתָּר.
א סָעִיף א (א) עם שני ישראלים - בחצר אחד:
ב סָעִיף א (ב) ואין העכו"ם בביתו - שהלך קודם השבת הוא וכל בני ביתו לעיר אחרת:
ג סָעִיף א (ג) וע"ל סימן שע"א - ר"ל דשם נתבאר לדעה ראשונה דדוקא כשהלך למקום רחוק יותר מיום אחד שא"א לו לבוא בשבת ולדעה שניה אפילו בתוך מהלך יום אינו אוסר:
ד סָעִיף א (ד) אוסר - ולא אמרינן דכיון שהותר תחלת השבת הותר לכל השבת ואפילו אם הלך למקום רחוק יותר ממהלך יום כיון שבא אח"כ בשבת אגלאי מלתא למפרע דיצא משם בחול ובכניסת השבת היה בתוך מהלך יום והיה עומד לבוא בשבת ולכך לא שייך לומר הואיל והותר תחלת השבת הותר דהא בין השמשות היה עומד להיות נאסר אח"כ:
ה סָעִיף א (ה) והעירוב בטל - ר"ל כמו שכתב אח"כ דאפילו אם ישכרו מן העכו"ם לא יהיו יכולים לטלטל כ"ז שלא יבטלו הרשות אחד לחבירו משום דהעירוב נתבטל תיכף בבוא העכו"ם לביתו:
ו סָעִיף א (ו) יכולים לשכור ממנו - ואין זה דומה למקח וממכר משום דאין זה אלא משום היכר להתיר טלטול:
ז סָעִיף א (ז) ויהיה היחיד מותר - ר"ל האיש שביטלו לו הרשות משא"כ המבטל בודאי אסור אם לא שחזר השני וביטל להראשון דאז מותר כנ"ל בסוף סי' שפ"א:
ח סָעִיף א (ח) וכל שכן אם - ר"ל שעירבו מבע"י ולא היה העכו"ם כאן ובא בשבת ומת בו ביום דודאי מהני בטול לחוד מק"ו דכיון דגם היכא דצריך שכירות וביטול מהני אפילו בשבת וכ"ש ביטול לחודא. [וה"ה אם לא עירבו כלל מבע"י מפני העכו"ם שהוא אוסר עליהן ומת בשבת דמבטל אחד לחבירו ושרי]. וכ"ז כשלא שכרו מן העכו"ם אבל אם שכרו ממנו מבע"י וגם עירבו ומת העכו"ם בשבת אף שיש לו יורשים לא נתבטל העירוב אף שעדיין לא שכרו מן היורש דכיון שהותר לתחלת השבת הותר לכל השבת:
א סָעִיף א והעירוב בטל. וכי הדר שכר לא חזר העירוב לקדמותו ול"ד לספינות שנפסקו ונתקשרו חזרו להתירן הראשון דהתם אין הספינות עומדו' ליפסק משא"כ הכא דמתחל' כשנעשה העירוב אין סופו להתקיים כל השבת לפי שעתיד העכו"ם לבא ולא שייך לו' כאן שבת הואיל והותרה הותרה ולא יתבטל כשיבא העכו"ם דהא בין השמשות עמד לאיסור (הרא"ש ומרדכי ותו') ואפי' הוא רחוק מ"מ יכול לילך ממקומו בחול ולבוא בשבת כנ"ל דלא כע"ש וא"כ כ"ש כשהספינות לא היו קשורו' מאתמול דהעירוב בטל דהא אין עומדות ליקשר (עסי' שס"ה ס"ז) וא"כ קשה על מ"ש הרא"ש ספ"ק דעירובין דאפי' נקשרו בשבת שרי (עסי' שנ"ה סל"א) וע"ק מדקאמר וכ"ש אם מת עכו"ם וכו' משמע דאפי' היה העכו"ם כאן מאתמול ועירבו ומת בשבת או שכרו ממנו העירוב בטל וצריכים לבטל וכמ"ש התוס' דף ס"ז ע"א ודף ע' ע"ב בד"ה לאתויי ובד"ה וקתני ע"ש א"כ ש"מ דלא אמרי' העירוב חוזר וניער א"כ קשה מ"ש דבסי' שע"ד פסק דחוזר וניער אפי' נפתח בשבת וע"ש לכן יש להתישב בדין זה שפסק לעיל:
ב סָעִיף א אם מת וכו'. ול"ד למת ישראל בשבת דעירובן קיים כמ"ש סימן שע"א סעיף ד' דהתם אי בעי לערובי מאתמול הוי מערבי מה שאין כן כאן עיין ברא"ש:
א סָעִיף א יכולים לשכור ממנו בשבת. דאין זה אלא משום היכר להתיר טלטול:
ב סָעִיף א יבטל הא' לחבירו. ולא אמרי' בזה דהדר העירוב שעשו לכתחלה לקדמותו ואע"ג דאמרי' גבי ספינות קשורות זו בזו כו' חזרו להיתרן הראשון וכן לעיל סי' שס"ב ס"ג שאני הכא דמתחלה כשעושה העירוב אין סופו להתקיים כל השבת שעתיד העכו"ם לבא אבל התם אין הספינה עומדת להיפסק כ"כ התו' ונ"ל דמה"ט יש ללמוד במש"כ אח"ז וכ"ש אם מת העכו"ם בשבת שיבטל א' לחבירו כו' והיינו שלא שכרו ממנו תחלה רק היו אסורים ובמיתת העכו"ם נעשה היתר ע"י שיבטל א' לחבירו אבל שכרו ממנו קודם שבת והיה להם עירוב רק שבשבת שמת העכו"ם נאסר כמש"ל סי' שפ"ב ס"ז שכרו מן היורש בשבת ההוא שא"צ אח"כ ביטול רשות דזה דמיא לספינות שזכרנו הא גם בזה לא היה עומד העכו"ם למות בשבת ועדיף מההיא דספינות על כרחך שפיר אמרי' בזה חזרו להתירן הראשון ודי בעירוב שעשו תחל' וכ"ש אם מת העכו"ם בחול כנלע"ד:
א סָעִיף א מת. והיינו שלא שכרו ממנו תחלה רק היו אסורים ובמיתת העכו"ם נעשה היתר על ידי שביטל א' לחבירו אבל אם שכרו ממנו קודם שבת והיה להם עירוב רק שבשבת שמת העכו"ם נאסר כמש"ל בסימן שפ"ו ס"ז סק"ו שכרו מן היורש בשבת ההוא וא"צ אח"כ ביטול רשות ודי בעירוב שעשו תחלה וכ"ש אם מת העכו"ם בחול ט"ז עיין שם. ועיין מ"א שכתב דמשמע בתוספות דף ס"ד ע"א דאפילו היה העכו"ם כאן מאתמול ושכרו ממנו ומת בשבת בטל העירוב וצריכים לבטל ע"ש ועיין סי' שפ"ב ס"ק ו' מש"ש:
א סָעִיף א (ס"ק א) והעירוב כו' ול"ד לספינות הבאתי הסוגיא לעיל באריכות בסי' שס"ב במ"א ס"ק ד' והעיקר המצטרך פה דתני' בשבת דף ק"א ע"ב ספינות קשורות זו בזו מערבים יחד ומטלטלים מזו לזו נפסקו לאסרו חזרו ונתקשרו בין שוגגים כו' חזרו להתירן הראשון כו': ולא שייך לו' כאן כו' ר"ל בתירוץ זה יתיישב גם מה דלא אמרי' הואיל והותרה כו' ומזה כ' הט"ז סק"ב דאם עירבו וגם שכרו מן העכו"ם ע"ש ובשבת מת העכו"ם דצריכים לשכור מן היורש כדאיתא סי' שפ"ב ס"ז אז א"צ לבטל רשות אחד לחבירו דבזה חזר העירוב להתירו דהא לא היה עומד למות (אם לא שהיה גוסס מע"ש כדלעיל ס"ס שע"א במ"א) ובס' חמד משה כתב דכה"ג א"צ שכירות באותו שבת מן היורש דכה"ג י"ל שבת הואיל והותרה הותרה: ואפי' רחוק ר"ל דע"כ מיירי שהעכו"ם היה רחוק מהלך יום אחד דאל"כ לדעת הרב"י דסבירא ליה עיקר כדעה קמיית' ר"ס שע"א דאי העכו"ם קרוב מהלך יום אחד אפי' אינו כאן אוסר ולמה כתב פה דאינו אוסר אע"כ דרחוק אפי' הכי כשבא אמרינן דמתחלה לא היה העירוב ראוי להתקיים דעתיד לבא ע"י שילך ממקומו בחול ניהו כ"ז שלא בא לא חיישינן לזה כמ"ש מ"א לעיל סי' שע"א ס"ק ב' ומה"ט אינו אוסר כשרחוק מהלך יום א' מ"מ כשבא אח"כ איגלאי מילתא למפרע דהיה עומד לכך: דאפי' נקשרו בשבת שרי. הלשון אינו מדוקדק ור"ל שהרא"ש הוכיח דע"כ ברייתא דספינות הנ"ל מיירי שנפסקו בחול אפ"ה כי נקשרו בשבת חזרו להתירן הראשון דאי נפסקו בשבת ל"ל נקשרו אפי' לא נקשרו יהיו מותרים דנימא שבת הואיל והותרה הותר' הרי דהרא"ש סבירא ליה בספינות אפי' נפסקו בחול ונקשרו בשבת (דכן מיירי בברייתא שם שנקשרו בשבת כדקתני בין שוגגים כו' שכל מחיצה הנעשה בשבת כו') חזרו להתירן הראשון ואמאי הא לא היו עומדים ליקשר: וע"ק מדקאמר וכ"ש אם מת עכו"ם (הכ"ש הוא דמה כשהוא חי דבעי' תרתי שכירות וביטול כ"ש כשמת דסגי בחד' דהיינו ביטול גרידא דעבדינן): משמע דאפי' היה העכו"ם כאן כו' ולא ידעתי משמעות ואפשר מדסתם הרב"י וגם נראה מהעתקת מ"א שהיה הגירס' לפניו בש"ע מת עכו"ם בלא ה"א דלא כמו שהוא נדפס לפנינו העכו"ם בה"א דמשמע עכו"ם הידוע דאיירי' מיניה לעיל אבל אי גרסינן עכו"ם משמע עכו"ם דעלמא ולא קאי אדלעיל וכיון דסתם הרב"י משמע אפילו היה כאן אתמול: אפי' נפתח בשבת. ר"ל בשתי חצרות שהיה חלון או פתח ביניהם וערבו לשנה ונסתם הפתח או החלון בחול ובטל העירוב כשנפתח החלון בשבת או הפתח חזר העירוב למקומו והא דהוצרך מ"א להקדים דמשמע מדכתב וכ"ש אם מת עכו"ם כו' דאפי' היה העכו"ם כאן מאתמול כו' דלא תימא לחלק דוקא לעיל בסי' שע"ד שהיה ראוי להפתח מע"ש משא"כ כאן אלו מיירי שלא היה כאן העכו"ם מאתמול דלא היה ראוי לשכור ממנו וכאשר כתב מ"א כעין סברא זו בס"ק שאח"ז לכן הקדים דגם כאן מיירי שהיה העכו"ם כאן מאתמול והיה ראוי לשכור ממנו ואעפ"כ לא חזר העירוב למקומו: לכן י"ל בדין זה שפסק לעיל ר"ל בסי' שע"ד דנראה למ"א עיקר כדהכא:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) אם כו' ול"ד למת ישראל בשבת. ר"ל כשערבו בני החצר ושכח אחד מהן ולא עירב עמהן ואסר עליהן ואח"כ מת אותו שלא עירב דעירובן קיים וכן משמע ומבואר לעיל סי' שע"א סעיף ד'. ע' ברא"ש שכתב כן על מ"ש ר"ס ש"פ דאי שכח א' ולא עירב דמבטל רשותו בשבת ואז עירובן קיים ותי' גם כן לחלק כמ"ש מ"א:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.