א הַנּוֹתֵן עֵרוּבוֹ בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, אֵינוֹ עֵרוּב. לְפִי שֶׁבֵּית הַקְּבָרוֹת אָסוּר בַּהֲנָאָה, וְכֵיוָן שֶׁרוֹצֶה בְּקִיּוּם הָעֵרוּב שָׁם אַחַר קְנִיָּה, הֲרֵי נֶהֱנֶה בּוֹ. וְאִם נְתָנוֹ בְּבֵית הַפְּרָס, הֲרֵי זֶה עֵרוּב וַאֲפִלּוּ הָיָה כֹּהֵן, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לְהִכָּנֵס שָׁם בְּמִגְדָּל הַפּוֹרֵחַ אוֹ שֶׁיְּנַפַּח וְהוֹלֵךְ.
ב צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא הוּא וְעֵרוּבוֹ בְּמָקוֹם אֶחָד, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה אֶפְשָׁר לוֹ לְאָכְלוֹ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. לְפִיכָךְ אִם נִתְכַּוֵּן לִשְׁבֹּת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהִנִּיחַ עֵרוּבוֹ בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, אוֹ בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְהִנִּיחַ עֵרוּבוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אֵינוֹ עֵרוּב, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהוֹצִיא מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת אֶלָּא בַּעֲבֵרָה. אֲבָל אִם נִתְכַּוֵּן לִשְׁבֹּת בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד אוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהִנִּיחַ עֵרוּבוֹ בַּכַּרְמְלִית, אוֹ שֶׁנִּתְכַּוֵּן לִשְׁבֹּת בַּכַּרְמְלִית וְהִנִּיחַ עֵרוּבוֹ בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד אוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, הֲרֵי זֶה עֵרוּב, שֶׁבִּשְׁעַת קְנִיַּת הָעֵרוּב שֶׁהוּא בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת מֻתָּר לְהוֹצִיא וּלְהַכְנִיס מִכָּל אֶחָד מִשְּׁתֵּי הָרָשֻׁיּוֹת לַכַּרְמְלִית לִדְבַר מִצְוָה. שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁהוּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לֹא גָּזְרוּ עָלָיו בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת בִּמְקוֹם מִצְוָה אוֹ בִּשְׁעַת הַדַּחַק.
ג נְתָנוֹ בְּרֹאשׁ הַקָּנֶה אוֹ הַקֻּנְדֵּס הַצּוֹמְחִים מִן הָאָרֶץ, אֵינוֹ עֵרוּב, מִפְּנֵי שֶׁמֵּאַחַר שֶׁהֵם רַכִּים וְנוֹחִים לְקִטּוּם וְיִתְחַיֵּב חַטָּאת, גָּזְרוּ בָּהֶם, וְאִם הֵם רַכִּים כְּיֶרֶק עַיֵּן לְעֵיל רֵישׁ סִימָן של"ו, אֲפִלּוּ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת אֲפִלּוּ בִּמְקוֹם מִצְוָה; וְאִם הָיוּ תְּלוּשִׁים וּנְעוּצִים, הֲרֵי זֶה עֵרוּב.
ד נְתָנוֹ בְּמִגְדָּל וְנָעַל בְּפָנָיו, וְאָבַד הַמַּפְתֵּחַ מִבְּעוֹד יוֹם אוֹ שֶׁנָּפַל עָלָיו גַּל, אִם יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ בְּלֹא עֲשִׂיַּת מְלָאכָה דְּאוֹרַיְתָא, הֲרֵי זֶה עֵרוּב.
ה כָּל הַמַּנִּיחַ עֵרוּבוֹ בְּמָקוֹם, יֵשׁ לוֹ בִּמְקוֹם עֵרוּבוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת, לְפִיכָךְ הַמַּנִּיחַ עֵרוּבֵי תְּחוּמִין שֶׁלּוֹ בְּסוֹף הַתְּחוּם וְנִתְגַּלְגֵּל בְּתוֹךְ ד' אַמּוֹת, הֲרֵי זֶה עֵרוּב; חוּץ לְאַרְבַּע אַמּוֹת, אֵינוֹ עֵרוּב.
ו אָבַד עֵרוּבוֹ אוֹ נִשְׂרַף, אוֹ אִם הָיָה בְּסוֹף הַתְּחוּם וְנִתְגַּלְגֵּל חוּץ לְד' אַמּוֹת, אוֹ שֶׁהָיְתָה תְּרוּמָה וְנִטְמֵאת מִבְּעוֹד יוֹם, אֵינוֹ עֵרוּב; מִשֶּׁחָשְׁכָה, הֲרֵי זֶה עֵרוּב שֶׁקְּנִיַּת הָעֵרוּב בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. אִם סָפֵק, כָּשֵׁר; שֶׁסְפֵק הָעֵרוּב כָּשֵׁר, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה לוֹ חֶזְקַת כַּשְׁרוּת כְּגוֹן זֶה שֶׁהִנִּיחוּ שָׁם וְאֵרַע בּוֹ סָפֵק; אֲבָל אִם לֹא הָיָה לוֹ חֶזְקַת כַּשְׁרוּת, כְּגוֹן סָפֵק אִם הֻנַּח שָׁם אִם לָאו, לֹא.
ז כֵּיצַד עֲשִׂיַּת עֵרוּב, אִם רוֹצֶה לֵילֵךְ בְּסוֹף הַתְּחוּם אוֹ בְּתוֹכוֹ וּלְהַחְשִׁיךְ שָׁם, זֶה הוּא עִקַּר מִצְוָתוֹ. וַאֲפִלּוּ לֹא אָמַר: שְׁבִיתָתִי בַּמְּקוֹמִי, אֶלָּא הֶחְשִׁיךְ שָׁם וְשָׁתַק, לֹא שְׁנָא מִי שֶׁיּוֹצֵא מִבֵּיתוֹ לְהַחְשִׁיךְ עַל הַתְּחוּם לֹא שְׁנָא מִי שֶׁבָּא בַּדֶּרֶךְ וְחָשְׁכָה לוֹ, קוֹנֶה אַלְפַּיִם אַמָּה בְּלֹא אֲמִירָה. וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה לִטְרֹחַ לְהַחְשִׁיךְ שָׁם, יֵלֵךְ מִבְּעוֹד יוֹם וְיַנִּיחַ שָׁם מְזוֹן שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת, כָּל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי מְזוֹנוֹ. וְאִם הוּא חוֹלֶה אוֹ רְעַבְתָּן, שִׁעוּרוֹ שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת בֵּינוֹנִיּוֹת שֶׁהֵם כְּשִׁשָּׁה בֵּיצִים מִפַּת, וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן שס"ח סָעִיף ג', אוֹ מִכָּל דָּבָר שֶׁמִּשְׁתַּתְּפִין בּוֹ שִׁתּוּפֵי מְבוֹאוֹת; וְאִם הוּא לִפְתָּן, בִּכְדֵי לֶאֱכֹל בּוֹ שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת סַגֵּי. וְאוֹמֵר: בְּזֶה הָעֵרוּב אֶהְיֶה מֻתָּר לֵילֵךְ לְמָחָר אַלְפַּיִם אַמָּה, וְחוֹזֵר וְלָן בְּבֵיתוֹ וַאֲפִלּוּ הָכֵי מוֹדְדִים לוֹ תְּחוּמוֹ מִמְּקוֹם עֵרוּבוֹ שֶׁאָנוּ רוֹאִים כְּאִלּוּ דָּר שָׁם. אֲבָל הַתַּלְמִידִים הָאוֹכְלִים אֵצֶל בַּעֲלֵי בָּתִּים, שֶׁבָּתֵּיהֶם בַּשָּׂדֶה וְחוֹזְרִים וְלָנִים בְּבֵית רַבָּם, מוֹדְדִין לָהֶם תְּחוּמָם מִבֵּית רַבָּם שֶׁהוּא מְקוֹם לִינָתָם שֶׁהוּא לָהֶם עִקָּר, שֶׁשָּׁם הָיוּ חֲפֵצִים גַּם לֶאֱכֹל אִלּוּ הָיָה שָׁם מְזוֹנָם.
ח אִם יִרְצֶה יִשְׁלַח הָעֵרוּב עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, וְיֹאמַר: בְּזֶה הָעֵרוּב יְהֵא פְּלוֹנִי מֻתָּר לֵילֵךְ. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן אוֹ שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בָּעֵרוּב; וְאִם שְׁלָחוֹ עַל יְדֵי חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן אוֹ עוֹבֵד כּוֹכָבִים אוֹ אֶחָד שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בָּעֵרוּב, אֵינוֹ עֵרוּב. וְאִם אָמַר לְאַחֵר לְקַבְּלוֹ מִמֶּנּוּ, וּשְׁלָחוֹ עַל יְדֵי אֶחָד מֵאֵלּוּ וַאֲפִלּוּ שְׁלָחוֹ עַל הַפִּיל אוֹ עַל הַקּוֹף וְרָאָה מֵרָחוֹק שֶׁהִגִּיעַ שָׁם וּנְתָנוֹ לוֹ, הָוֵי עֵרוּב אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָאָה שֶׁהִנִּיחוֹ הָאַחֵר, דַּחֲזָקָה: שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ. וְכֵן רַבִּים שֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ בְּעֵרוּבֵי תְּחוּמִין וְרָצוּ לִשְׁלֹח עֵרוּבָם בְּיַד אַחֵר, הֲרֵי אֵלּוּ מְשַׁלְּחִין.
ט אֶחָד אוֹ רַבִּים שֶׁאָמְרוּ לְאֶחָד: צֵא עָרֵב עָלֵינוּ, וְעֵרֵב עֲלֵיהֶם בְּאֵיזֶה רוּחַ שֶׁרָצָה, הֲרֵי זֶה עֵרוּב וְיוֹצְאִים בּוֹ, שֶׁהֲרֵי לֹא יִחֲדוּ לוֹ רוּחַ.
י הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: עָרֵב עָלַי בִּתְמָרִים; וְעֵרֵב עָלָיו בִּגְרוֹגָרוֹת; בִּגְרוֹגָרוֹת, וְעֵרֵב עָלָיו בִּתְמָרִים; אָמַר לוֹ: הַנַּח עֵרוּבִי בְּמִגְדָּל, וְהִנִּיחוּ בְּשׁוֹבָךְ; בְּשׁוֹבָךְ, וְהִנִּיחוֹ בְּמִגְדָּל; בְּבַיִת, וְהִנִּיחוּ בַּעֲלִיָּה; בַּעֲלִיָּה, וְהִנִּיחוֹ בְּבַיִת, אֵינוֹ עֵרוּב. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: עָרֵב עָלַי, סְתָם, וְעֵרֵב עָלָיו בֵּין בִּגְרוֹגָרוֹת בֵּין בִּתְמָרִים בֵּין בְּבַיִת בֵּין בַּעֲלִיָּה, הֲרֵי זֶה עֵרוּב.
יא מִי שֶׁבָּא בַּדֶּרֶךְ וּמַכִּיר אִילָן אוֹ גָּדֵר בְּסוֹף אַלְפַּיִם אַמָּה, וְיָרֵא שֶׁמָּא תֶחְשַׁךְ קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ שָׁם, וְאָמַר: שְׁבִיתָתִי תַּחְתָּיו בְּעִקָּרוֹ, קָנָה שְׁבִיתָה בְּעִקָּרוֹ וְיֵשׁ לוֹ מִשָּׁם אַלְפַּיִם אַמָּה. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַגִּיעַ שָׁם מִבְּעוֹד יוֹם בְּמַהֲלָךְ בֵּינוֹנִי אֶלָּא אִם כֵּן יָרוּץ, מֻתָּר לֵילֵךְ לְשָׁם בְּנַחַת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַגִּיעַ שָׁם מִבְּעוֹד יוֹם. אֲבָל אִם לֹא הָיָה יָכוֹל לְהַגִּיעַ שָׁם כְּלָל מִבְּעוֹד יוֹם, לֹא יָזוּז מִמְּקוֹמוֹ, שֶׁהֲרֵי עָקַר דַּעְתּוֹ מִכָּאן וְגַם שָׁם לֹא קָנָה. וְדַוְקָא שֶׁיִּחֵד ד' אַמּוֹת וְהֵם בְּתוֹךְ אַלְפַּיִם אַמָּה, כְּגוֹן שֶׁאָמַר: שְׁבִיתָתִי בְּעִקָּרוֹ, וּמִכָּאן עַד עִקָּרוֹ אֵין יוֹתֵר מֵאַלְפַּיִם. אֲבָל אִם אֵין כָּל הָאִילָן בְּתוֹךְ אַלְפַּיִם, וְלֹא יִחֵד מָקוֹם תַּחְתָּיו, לֹא קָנָה שְׁבִיתָה דְּשֶׁמָּא הָיָה בְּדַעְתּוֹ עַל אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁהֵם חוּץ לְאַלְפַּיִם, וְגַם כָּאן לֹא קָנָה, שֶׁהֲרֵי עָקַר דַּעְתּוֹ מִכָּאן, וְלֹא יָזוּז מִמְּקוֹמוֹ. וְאִם כֻּלּוֹ עוֹמֵד תּוֹךְ אַלְפַּיִם וְלֹא יִחֵד מְקוֹם שְׁבִיתָתוֹ, כְּגוֹן שֶׁאָמַר: שְׁבִיתָתִי תַּחְתָּיו, יֵשׁ לוֹ אַרְבָּעָה אֲלָפִים מִמְּקוֹמוֹ לְצַד הָאִילָן חוּץ מִשִּׁעוּר מֶשֶׁךְ תַּחְתָּיו שֶׁל אִילָן; כְּגוֹן אִם שִׁעוּר הָאִילָן עֶשְׂרִים אַמָּה, יֵשׁ לוֹ שָׁם אַלְפַּיִם פָּחוֹת עֶשְׂרִים אַמָּה. וּלְהָרַמְבָּ"ם, הַקּוֹנֶה שְׁבִיתָה בְּרִחוּק מָקוֹם וְלֹא סִיֵּם מְקוֹם שְׁבִיתָתוֹ, לֹא קָנָה שְׁבִיתָה שָׁם אֶלָּא בַּמָּקוֹם שֶׁהָיָה עוֹמֵד בּוֹ כְּשֶׁחָשְׁכָה; וְכֵן אִם אָמַר: שְׁבִיתָתִי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, וְהוּא רָחוֹק מִמֶּנּוּ יוֹתֵר מֵאַלְפַּיִם, קָנָה שְׁבִיתָה בִּמְקוֹמוֹ. וְהָאוֹמֵר: שְׁבִיתָתִי תַּחַת אִילָן פְּלוֹנִי, אִם יֵשׁ תַּחְתָּיו שְׁמוֹנֶה אַמּוֹת אוֹ יוֹתֵר, לֹא קָנָה שְׁבִיתָה שֶׁהֲרֵי לֹא כִּוֵּן מְקוֹם שְׁבִיתָתוֹ. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְהִתְכַּוֵּן לִשְׁבֹּת בְּעִקָּרוֹ, אוֹ בְּד' אַמּוֹת שֶׁבִּצְפוֹנוֹ אוֹ בִּדְרוֹמוֹ. וְאִם הָיָה תַּחְתָּיו פָּחוֹת מִשְּׁמוֹנֶה אַמּוֹת, וְנִתְכַּוֵּן לִשְׁבֹּת תַּחְתָּיו, קָנָה; שֶׁהֲרֵי מִקְצָת מְקוֹמוֹ מְסֻיָּם. וְכֵן דַּעַת הָרִי"ף בָּזֶה.
יב הָיוּ שְׁנַיִם, אֶחָד מַכִּיר וְאֶחָד אֵינוֹ מַכִּיר, שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר מוֹסֵר שְׁבִיתָתוֹ לַמַּכִּיר וְאוֹמֵר: שְׁבִיתָתֵנוּ בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי.
יג וְדַוְקָא לְבָא בַּדֶּרֶךְ הִתִּירוּ לוֹ כְּהַאי גַּוְנָא אֲבָל לֹא לְמִי שֶׁהוּא בְּבֵיתוֹ; וְאִם אָמַר כֵּן, לֹא עָלֶה לוֹ וְאֵין לוֹ אֶלָּא שְׁבִיתַת בֵּיתוֹ.
א סָעִיף א (א) הנותן וכו' - מיירי אפילו בישראל ואם נתנוהו שם העירוב בשביל כהן בלאו הטעם שבפנים ג"כ אסור משום דבעינן שיהיה יכול להגיע למקום עירובו וכיון דכהן הוא לא אפשר [טור]:
ב סָעִיף א (ב) אסור בהנאה - ומיירי בקבר של בנין דאלו נתנו בקבר של קרקע שרי דקרקע עולם לא נאסר כמש"כ ביו"ד סימן שס"ד וכ"ש אם לא נתנוהו בקבר רק על הקרקע שבצדדי הקברות בודאי לכו"ע עירובו עירוב דאין שם איסור הנאה כלל:
ג סָעִיף א (ג) אחר קנייה - דמה שמונח שם בין השמשות שהוא שעת קניית שביתה לא איכפת לן כיון שאין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו [וע"כ לא חשיבא הנאה מה שהוא יכול לילך עי"ז לחוץ לתחום] אלא מה שרוצה שיהיה העירוב קיים שם אף אחר קניית השביתה כדי לאכול אח"כ אם ירצה זה חשוב הנאה ולכן אסרו לקנות שם שביתתו:
ד סָעִיף א (ד) בבית הפרס - הוא שדה שנחרש בה קבר וחיישינן מדרבנן שמא נשאר שם עדיין עצם כשעורה:
ה סָעִיף א (ה) הרי זה עירוב - דלא שייך כאן איסור הנאה כלל:
ו סָעִיף א (ו) מפני וכו' - ר"ל אף דמדרבנן אסור לכהן לילך שם שמא יסיט ברגליו עצם כשעורה דמטמא במגע ומשא וא"כ הרי אינו יכול להגיע למקום עירובו מ"מ שרי דאפשר לו להכנס שם ע"י מגדל הפורח והוא נישא ע"ג שוורים שעי"ז לא יזוז בעצם ודוקא בבית הפרס שהוא מדרבנן ואין בו טומאת אוהל משא"כ בבית הקברות אי אפשר בעצה זו לכהן מפני שהוא מאהיל על הקברים ואפילו אם יכנס במגדול שהוא מחזיק ארבעים סאה לא הוי חציצה בינו לקבר דקי"ל אוהל זרוק לאו שמיה אוהל וכל שאינו אוהל אינו חוצץ:
ז סָעִיף א (ז) שינפח - כי מפני שהוא מדרבנן סמכו להקל ולילך ע"י ניפוח בפיו ואם יש שם עצם כשעורה ידחהו ועצם גדול יראהו:
ח סָעִיף ב (ח) כדי שיהיה אפשר וכו' - דהא טעם העירוב משום דנחשב כאלו קבע דירתו שם:
ט סָעִיף ב (ט) בין השמשות - שהוא זמן קנית עירוב תחלת שבת:
י סָעִיף ב (י) שכל דבר וכו' - ומבואר בש"ס דאף אם נותן עירובו ע"ג אילן שהוא למטה מעשרה טפחים והוא נתכוין לשבות למטה בארץ שהוא ר"ה אף שיש בזה שני שבותים אם יטול העירוב מן האילן אחד שהוא מכרמלית לר"ה [דהאילן כרמלית הוא] ועוד שהוא משתמש באילן שהוא מחובר אפ"ה הוי עירוב מטעם דלא גזרו על שבותין בין השמשות ומ"מ יש שבותין שגזרו אף לענין זה וכדלקמיה בסעיף שאחר זה:
יא סָעִיף ב (יא) במקום מצוה - ועירובי תחומין חשיב במקום מצוה דהא אין מערבין אלא לדבר מצוה כדלקמן בסימן תט"ו:
יב סָעִיף ג (יב) שמאחר וכו' - ר"ל אף דבהניח עירובו באילן דיש בו נמי משום שבות דמשתמש באילן ואפ"ה הוי עירוב דלא גזרו ביה"ש במקום מצוה וכנ"ל מ"מ בקנה שהוא רך ודק קרוב שיבוא לידי קטימה בשעה שיבוא ליטול עירובו [וקטימה ממחובר הוא מלאכת קוצר] וגזרו אף ביהש"מ וכן הדין בהניח עירובו בר"ה רחוק שמנה אמות ממקום שנתכוין לשבות שם דאינו עירוב דאין מתירין להביאו אצלו בין השמשות פחות פחות מד"א דהוא קל לבוא לידי חיוב חטאת שיטלטלנו ד"א שלימות בר"ה:
יג סָעִיף ג (יג) כירק - ר"ל שהם רכים ביותר דאז י"ל דדין ירק יש להם ולא גזרו בהן משום השתמשות במחובר ולא משום שמא יקטום ונתבאר זה בסימן של"ו עי"ש במ"ב סקי"ד וט"ו:
יד סָעִיף ג (יד) ואם היו תלושים - ומיירי אפי' בגבוה יותר מעשרה ועומדין בר"ה ורק שלא יהיה ברחבן ד' טפחים דאז אין עליהם שם רה"י וה"ה ברוחב ד' ורק שהן פחותין מעשרה טפחים בגובה שאין נחשבין רק לכרמלית אבל אם הניח בקנה שהוא גבוה י"ט ורחב ד"ט שהוא רה"י גמור לא הוי עירוב אם נתכוין לשבות למטה בארץ שהוא ר"ה דיש מלאכה דאורייתא בנטילתו:
טו סָעִיף ג (טו) הרי זה עירוב - דבזה אפילו יקטום ג"כ ליכא איסור דאורייתא וי"א דאף איסורא דרבנן לית בתלוש עיין א"ר:
טז סָעִיף ד (טז) נתנו במגדל וכו' שנפל עליו גל וכו' - עיין לעיל בסימן שצ"ד סעיף ב' וג' לענין עירובי חצרות דשם במ"ב ובה"ל מבואר כל פרטי הדינים וה"ה הכא:
יז סָעִיף ה (יז) כל המניח וכו' - שמקום עירובו קונה לו ד"א תמיד סביביו לבד האלפים שנותנין לו לכל רוח:
יח סָעִיף ה (יח) במקום - היינו בכל מקום שאין מוקף מחיצות דבמוקף מחיצות חשבינן כולהו כד"א:
יט סָעִיף ה (יט) בסוף התחום - ה"ה בהניחו באמצע התחום ונתגלגל בתוך ד"א שמחוץ לתחום נמי דינא הכי:
כ סָעִיף ה (כ) ונתגלגל - מבעוד יום וה"ה אפילו אם גלגלו בעצמו בכוונה [אחרונים]:
כא סָעִיף ה (כא) הרי זה עירוב - דהד"א שייך לתחומו וכנ"ל ואם יכול להניח לכתחלה העירוב בתוך ד"א שמחוץ לאלפים יבואר לקמן בסי"א:
כב סָעִיף ה (כב) אינו עירוב - דצריך שיהיה מונח במקום שיהיה ביכלתו להגיע אליו ביה"ש וכיון שהוא חוץ לתחום ממקום שהוא עומד ביה"ש ולא יוכל להגיע אליו לא הוי עירוב ונשאר על תחום ביתו וכדלעיל:
כג סָעִיף ו (כג) תרומה ונטמאת - דלא חזי לא לכהן ולא לישראל:
כד סָעִיף ו (כד) מבעוד יום - אכולהו קאי:
כה סָעִיף ו (כה) כגון ספק אם הונח - וה"ה בהניח לכתחלה ספק תרומה טמאה או ספק טריפה דאינו עירוב דמלבד שלא היה לו חזקת כשרות בעינן סעודה הראויה לאכול ביה"ש וכאן שהוא ספק איסור אינה ראויה:
כו סָעִיף ז (כו) ולהחשיך שם - היינו שיהא יושב שם כל ביה"ש עד שחשיכה ודאי [ח"א וראיה מלקמן סימן תט"ו ס"ב]:
כז סָעִיף ז (כז) זהו עיקר וכו' - ר"ל שקונה שביתתו ברגליו שהוא עומד שם בעת שנכנס השבת:
כח סָעִיף ז (כח) מצותו - וה"ה דיכול לערב בפת אפילו לכתחלה אלא דעיקר התקנה הוא ברגל וכדי להקל עליו שלא יצטרך לילך שם בעצמו דוקא ולישב שם עד שתחשך התירו לערב בפת שא"צ לישב שם עד שחשיכה וגם יוכל לשלוח ע"י שליח וכדלקמיה:
כט סָעִיף ז (כט) לא שנא וכו' - היינו דבשניהם א"צ אמירה ודי בשתיקה אבל מ"מ יש נ"מ דכשיוצא מביתו הוא דוקא ביוצא ע"מ להחשיך על התחום כדי לקנות שם שביתה אבל סתמא דהיינו שיצא מן העיר וחשכה לו תוך תחומו ולא נתכוין לקנות שם שביתה אינו קונה שם שביתה אלא בביתו כיון שהוא סמוך לביתו אבל הבא בדרך וחשכה לו אפילו לא נתכוין לקנות שם שביתה ממילא קנה שם שביתה ויש לו אלפים לכל רוחותיו ואפילו הוא ישן כמו שנתבאר לעיל סימן ת"א [אחרונים]:
ל סָעִיף ז (ל) כפי מזונו ואם הוא חולה - כצ"ל. ור"ל דלחולה משערין בסעודות שלו כפי אכלו ולא בעינן אפילו כששה ביצים וה"ה דלזקן משערין ג"כ כפי אכלו אבל לאדם בריא משערין לעולם בסעודות בינוניות וכדלקמיה:
לא סָעִיף ז (לא) או רעבתן - צ"ל ורעבתן דלא קאי אדלעיל רק דין אחר אשמועינן דאף דבחולה בדידיה משערינן מ"מ ברעבתן משערינן בסעודה בינונית כשאר אדם והוא משום דבשניהם אזלינן להקל:
לב סָעִיף ז (לב) כששה ביצים - עם קליפתן:
לג סָעִיף ז (לג) סימן שס"ח - דשם הביא המחבר דעת י"א שהם כשמונה ביצים וכאן סתם כדעה ראשונה ועיין מש"כ שם דלכתחלה נכון לנהוג כדעת הי"א:
לד סָעִיף ז (לד) מפת או מכל דבר וכו' - וכמבואר בסימן שפ"ו עי"ש ולא כעירובי חצרות דאין מערבין אלא בפת:
לה סָעִיף ז (לה) שמשתתפין בו - והנשבע שלא יהנה מככר אע"ג דתו לא חזי לשיתוף כמבואר לעיל בסימן שפ"ו סוף ס"ח לדעת הי"א לעירובי תחומין חזי לכו"ע דהא אין מערבין ע"ת אלא לדבר מצוה והנאת מצוה לא חשיבא הנאה דמצות לאו ליהנות ניתנו:
לו סָעִיף ז (לו) ואם הוא ליפתן - ומה נכלל בכלל ליפתן נתבאר הכל בסימן שפ"ו. והנה לענין שיעור שתי הסעודות בכאן צריך מזון שתי סעודות מאכל או ליפתן לכל אחד ואחד בפ"ע ואפילו בעה"ב עם ב"ב צריך להניח לכל אחד שיעור עירוב חוץ מבנו קטן הצריך לאמו וכדלקמן בסימן תי"ג ותי"ד ולא הוי בזה דומיא דשיתופי מבואות דשם מערבין במזון שתי סעודות לכל העיר [ועיין בב"י שכתב בשם הג"א עצה לערב בחומץ דבמעט חומץ סגי להרבה אנשים לטבל בו ירק מזון שתי סעודות דזהו השיעור בחומץ כמבואר בסימן שפ"ו ס"ו. אכן לפי מה שכתב שם הא"ר בשם פוסקים דלטבל שתי סעודות צריך רביעית חומץ א"כ לפי שיעור האנשים שמניח עבורם העירוב כן צריך ליתן חשבון הרביעיות]:
לז סָעִיף ז (לז) ואומר וכו' - אבל בהניח בשתיקה אף שכוון בלבו לקנות שם שביתה לא הוי עירוב כשעירב בפת מיהו אף אם לא אמר כל הנוסח הזה ורק שאמר זה יהיה לעירוב סגי [ח"א]:
לח סָעִיף ז (לח) כאלו דר שם - דאנן סהדי אלו היה לו שם מקום לדור היה ג"כ לן שם [גמרא]:
לט סָעִיף ז (לט) שהוא להם עיקר - ומסתברא בפשיטות דאף אם היו כל בין השמשות בבית הבע"ב שם מ"מ לא קנו שביתה שם ורק בבית רבם אם לא שכוונו בפירוש לקנות שביתתם שם:
מ סָעִיף ז (מ) ששם היו חפצים - וכן הרועים הלנים בשדה אף שאוכלין בבית הולכין אחר מקום לינתן ששם היו חפצים לאכול ג"כ אלו היה ביכלתם וכן הקייצים ושומרי פירות:
מא סָעִיף ח (מא) חרש שוטה וקטן - משום דלאו בני דיעה נינהו ולא אלימי למיקני שביתה ואפילו עומד ורואה מרחוק שמניחים שם במקום שצום משא"כ בעירובי חצרות דשם העיקר הוא מה שמקבץ מכולם ועי"ז מתערבין יחד לכן מהני גם ע"י קטן כמ"ש בסימן שס"ו ס"ג:
מב סָעִיף ח (מב) שאינו מודה בעירוב - כגון עו"ג וצדוקים וכה"ג דשמא לא יניחום שם ואפילו אם יעמוד מרחוק ויראה ג"כ לא מהני דשמא לא הניחום לשם עירוב:
מג סָעִיף ח (מג) ע"י חרש - ואפילו אם החרש ההוא הוא שומע ואינו מדבר דבעלמא הוא כפיקח לכל דבריו מסתברא דהכא לא מהני דהכא הלא בעינן שיאמר בפירוש דבזה העירוב יהיה מותר לפלוני להלך והאמירה מעכב וכמש"כ באות ל"ז והוא אינו יכול לדבר:
מד סָעִיף ח (מד) אינו עירוב - ונשאר על תחום ביתו וכנ"ל בסימן ת"ח ס"ב:
מה סָעִיף ח (מה) לקבלו ממנו - ולהניחו לשם עירוב:
מו סָעִיף ח (מו) ושלחו וכו' - ר"ל שאמר להם שיוליכו לאדם ההוא:
מז סָעִיף ח (מז) וראה מרחוק - דאל"ה אמרינן דלמא לא ממטו ליה:
מח סָעִיף ח (מח) ונתנו לו - עיין בבה"ל:
מט סָעִיף ח (מט) הוי עירוב - ודוקא שהאחר הבטיח לו בפירוש שיקבלו ויניחו לשם עירוב בשבילו אבל אם שתק לו לא אמרינן בזה דחזקה שיעשה שליחותו:
נ סָעִיף ח (נ) דחזקה וכו' - ודוקא בזה שהוא איסור דרבנן סמכינן על חזקה זו אבל באיסור דאורייתא אין סומכין על חזקה זו להקל כ"א להחמיר ויש אומרים דאפילו באיסור דאורייתא היכא שיש מכשול להמשלח אם לא יעשה שליחותו והוא יחשוב שעשה שליחותו כגון הכא סומכין על החזקה דעשה שליחותו וכשידעינן שעשה שליחותו ורק שספק שמא שינה לכו"ע אמרינן דודאי לא שינה:
נא סָעִיף ח (נא) הרי אלו משלחין - וצריך השליח לומר בשעת הנחת העירוב שבזה העירוב יהיו מותרין לילך כל אותן האנשים שנשתתפו בהעירוב:
נב סָעִיף ט (נב) שהרי לא ייחדו לו רוח - וע"כ אמרינן דמסתמא ניחא להו באיזה רוח שיערב ואף אם לא נתודע להם עד שחשיכה הוו עירוב דאגלאי מלתא דמעיקרא קנו שביתה. אמנם נראה דאם היה ידוע להשליח שרצון המשלח לערב ברוח זה אף שלא פירש לו בהדיא לא מהני כשעירב ברוח אחרת אף שעכשיו רוצה ללכת שם:
נג סָעִיף י (נג) בתמרים - ואין חילוק בין עירב משל משלח או משל שליח בכל גווני הוי קפידא ואין חל השליחות:
נד סָעִיף י (נד) במגדל והניחו בשובך - ואפילו שניהם קרובים או שניהם רחוקים דאמרינן דכאן דעתו לנוח בשבת ולא במקום אחר:
נה סָעִיף י (נה) אינו עירוב - ששינה מדעת משלחו ועקר השליחות:
נו סָעִיף יא (נו) אילן או גדר - וה"ה שאר מקום מסויים כגון סלע וכה"ג. ואם ציין מקום השביתה בתל שהוא גבוה עשרה טפחים או בבקעה שהיא עמוקה עשרה טפחים עד בית סאתים נחשבת כולה כארבע אמות ויש לו מאותו מקום ולהלן אלפים אמה [גמרא]:
נז סָעִיף יא (נז) שביתתי תחתיו בעקרו - של אילן לאפוקי אם אמר סתם שביתתי תחתיו שהוא כולל גם תחת הענפים אפילו אם כל האילן הוא בתוך שיעור אלפים אמה ממקום עמידתו לא יהיה לו מן האילן והלאה אלפים אמה שלמים כ"א פחות מזה וכדלקמיה:
נח סָעִיף יא (נח) קנה שביתה - באמירה בעלמא דהקילו לבא בדרך וכדלקמיה בסי"ג:
נט סָעִיף יא (נט) מותר לילך לשם בנחת - וה"ה דמותר לישב במקומו ולילך לשם למחר [אלפים אמה למקום האילן ואלפים אמה מן עיקרו של האילן והלאה] דכיון שהיה יכול להגיע שם ע"י ריצה מבע"י מהני דיבורו לקנות שם שביתה אף שאינו הולך עכשיו לשם:
ס סָעִיף יא (ס) ודוקא שייחד וכו' - ר"ל דאפילו היכא שיכול להגיע שם מבעוד יום לא מהני אלא בשייחד וכו'. והנה לא חידש המחבר בזה דבר על מה שכתב בריש הסעיף וכונתו כאלו אמר ודוקא באופן שציירנו שאמר שביתתי בעיקרו שייחד בזה המקום לשביתה וזה המקום היה בתוך אלפים אבל אם לא ייחד המקום תחתיו ואין כל האילן בתוך אלפים לא קנה שם שביתה דשמא היה בדעתו וכו':
סא סָעִיף יא (סא) אין יותר מאלפים - לאו דוקא דאפילו אם היה ממקומו עד עיקרו אלפים וארבע אמות קנה שם שביתה דנותנין לו ארבע אמות למקום שביתתו לבד האלפים וגם כונת המחבר הוא אלפים לבד הד"א של מקום שביתה וגם מה שכתב אח"כ אבל וכו' בתוך אלפים הכונה בתוך אלפים וד"א:
סב סָעִיף יא (סב) אם אין כל האילן וכו' - היינו אף שעיקרו בתוך התחום אלא שמקצת ענפיו יוצאין חוץ לתחום דהיינו חוץ לאלפים וד"א והוא לא ייחד שביתתו שיהיה בצד עקרו שהוא בתוך התחום אלא אמר סתם שקונה שביתה תחת האילן לכן לא קנה שביתה כלל דשמא כוון לקנות שביתה תחת הענפים היוצאין חוץ לתחום:
סג סָעִיף יא (סג) ולא יזוז ממקומו - ר"ל מתוך ד' אמותיו:
סד סָעִיף יא (סד) ארבעה אלפים ממקומו לצד האילן - קיצור לשון יש כאן ור"ל מצד זה של האילן ומצד האילן והלאה לצד ביתו:
סה סָעִיף יא (סה) יש לו שם אלפים פחות עשרים אמה - היינו מכל צד של האילן אין נותנין לו רק שיעור זה [ונמצא שביחד עם רוחב האילן הוא בס"ה ד' אלפים פחות עשרים אמה] והטעם משום דבכל רוחב האילן שהוא כ' אמה מספקינן למקום שביתה ותלינן לחומרא דכשמודדין האלפים השניים של מאילן והלאה מודדין אותו ממקום התחלת האילן שהוא לצד רגליו דשמא קנה שביתה שם ואף דלפ"ז משם עד רגליו הוא אלפים פחות עשרים אמה אפ"ה אין יכול להלך לאחריו כלום ממקום שהוא עומד דאמרינן שמא קנה שביתתו בארבע אמות של סוף האילן שמשם עד רגליו הוא אלפים שלמים:
סו סָעִיף יא (סו) ברחוק מקום ולא סיים וכו' - ואף שהוא בתוך התחום ממקום רגליו דלדעה ראשונה קנה שביתה שם ואין מפסיד אלא מקום רוחב האילן כנ"ל ולהרמב"ם כיון שלא סיים מקומו אינו קונה שם שביתה כלל אלא קונה שביתתו במקום רגליו:
סז סָעִיף יא (סז) והוא רחוק וכו' - קנה שביתה במקומו. גם בזה פליג אדעה ראשונה דלדעה ראשונה בזה לא יזוז ממקומו מפני ששם לא קנה ומכאן עקר דעתו ולהרמב"ם קנה שביתה עכ"פ במקומו ויש לו אלפים לכל רוח ממקום שהוא עומד:
סח סָעִיף יא (סח) שמונה אמות או יותר - גם בזה לדידיה אפילו כל השמונה אמות היו בתוך אלפים ממקום רגליו ולא כן לדעה הראשונה:
סט סָעִיף יא (סט) שבצפונו וכו' - ואם היה רחב יותר מח' אמות אפשר ג"כ לסיים המקום כגון ד"א הראשונים שתחת האילן או השניים:
ע סָעִיף יא (ע) מקצת מקומו מסויים - באמה האמצעית דממ"נ א"א שלא בירר אותה דאם באמצע האילן בירר לו הד"א הרי היא מהן ואם מן הצדדין בירר באיזה צד שיהיה הרי היא מהן:
עא סָעִיף יא (עא) וכן דעת הרי"ף בזה - עיין בא"ר שכתב דהעיקר כדעה הראשונה ועיין בבה"ל שכתבנו דאין דבריו מוכרחים ועכ"פ לכתחלה בודאי יש ליזהר לסיים מקום שביתתו בצמצום כדעת הרמב"ם:
עב סָעִיף יב (עב) מוסר שביתתו למכיר - שאומר לו שביתתי עמך והמכיר אומר שביתתנו במקום פלוני:
עג סָעִיף יג (עג) לבא בדרך וכו' - דמשום דהוא יגע בדרך הוא דהקילו שקונה שביתה בדבור בעלמא מה שאמר שביתתי במקום פלוני משא"כ מי שהיה בביתו אין קונה שביתה אלא כשהולך ברגליו ויושב שם עד שתחשך או שמניח שם מזון שתי סעודות:
עד סָעִיף יג (עד) שביתת ביתו - בזה אפילו דעה ראשונה דלעיל בסי"א [דס"ל שם לא יזוז ממקומו] מודה דיש לו שביתה בביתו דכיון דעומד בביתו ודאי ניחא ליה דליקני שביתה בביתו כשלא יועיל אמירתו לקנות שביתה במקום אחר וכמ"ש לעיל סוף סימן ת"ח במ"ב:
א סָעִיף א אסור בהנאה. צ"ל דמיירי בקבר של בנין דאלו נתנו בקרקע בה"ק שרי דקרקע עולם אינו נאסר כמ"ש בי"ד סי' שס"ד:
ב סָעִיף א אחר קנייה. דבשעת קנייה הוא מערב לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו:
ג סָעִיף א בבית הפרס. הוא שדה שנחרש בו קבר וחיישינן שמונח שם עצם כשעורה:
ד סָעִיף א כהן. ואף ע"פ שנטמא העירוב ואסור לו לאכול מ"מ הא חזי לישראל:
ה סָעִיף א במגדל. היינו תיבה גדולה אמה על אמה ברום ג' אמות ונושאים אותו בהמות ויוכל ליטול העירוב בפשוטי כלי עץ שאין בה רוחב טפח ולהביאו אצלו עיין בתו' שם:
ו סָעִיף א שינפח בפיו. ואם יש שם עצם כשעור' יראהו:
ז סָעִיף ג ויתחייב חטא'. וה"ה כשמניח עירובו בר"ה רחוק ח' אמות משביתתו ואין מתירין לו להביאו פחות פחות מד' כיון דאפשר לבא לידי חיוב חטאת (מ"מ תו'):
ח סָעִיף ג ה"ז עירוב. ובלבד שלא יהא הקנה רוחב ד' טפחים:
ט סָעִיף ו ספק כשר. עירב בספק טריפה אינו עירוב דבעי' סעודה הראוי לאכילה וכ"ה בגמ' גבי תרומה:
י סָעִיף ז להחשיך שם. פי' שכוונתו היתה לקנות שם שביתה אבל בלא"ה לא קנה שביתה אלא בביתו:
יא סָעִיף ז כפי מזונו. אם הוא חולה רעבתן שעורו כו' כצ"ל וכ"ה בטור וב"י וב"ח:
יב סָעִיף ז מכל דבר שמשתתפין. מ"מ הנשבע שלא יהנה מככר מערבין שאין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות נתנו ועסי' שפ"ו ס"ח:
יג סָעִיף ז כאלו דר שם. שאנן סהדי אלו היה לו שם מקום לדור היה דר שם (גמרא):
יד סָעִיף ז ששם היו חפצי'. וכן הרועי' הלנים בשדה הולכים אחר מקום לינתן שגם שם היו חפצים לאכול וכן הקייצים ושומרי פירות (גמ' ד' ע"ג והרא"ש):
טו סָעִיף ח וקטן. לפ' רש"י הטעם משום דקטן לא אלים למקני שביתה ואפילו עומד ורואה שמניחו שם לא מהני משא"כ בעירובי חצירו' דא"צ אמירה כלל סגי בקטן וכמ"ש סימן שס"ו ס"ג וכ"כ הרי"ף בעכו"ם אפילו מצא שם העירוב שמא לא הניחו שם ע"מ לערב בו עכ"ל:
טז סָעִיף ח וראה מרחוק. הא לאו הכי חיישינן דלמא לא ממטי ליה כיון דעירובי תחומין אסמכוהו אקרא חמירי ולא הימנוהו רבנן ואף על גב דגבי בדיקת חמץ נאמנים כמ"ש ססי' תל"ז היינו בבית שלהם דרמי עלייהו אבל שליחו' איכא למימ' דמייחשי ובירושלמי נמי מחלק בין אמר צא וערב בין אמר צא וערב לך (תוספו') ומדסתמו הפוסקי' משמע דבשליחות בכל ענין אין נאמנים וצ"ע:
יז סָעִיף ח דחזקה שליח עוש' שליחותו. ואפי' באיסור דאורייתא וכגון שיש מכשול למשלח אם לא יעשה שליחותו כגון הכא אבל האומר לשלוחו צא ותרום ומצא תרום אין חזקתו תרום דאין השליח חושש לתרום כי אם לא ימצא התרומה אצל הכרי ידע המשלח שאינו תרום וא"כ חיישי' שהשליח לא תרם ואיש אחר תרם (תוס' והרא"ש ורמזים ע"ש ותשובת מהר"מ סי' ש"פ ותשובת מיימוני ה' קנין סי' כ"ג) וצ"ע שבי"ד סי' של"א סל"ד כתוב שאם מצא הכרי תרום אמרי' השליח תרם דהא דלא כר"נ בחולין וכמ"ש התו' ע"ש וצ"ע, אם ידעינן שעשה שליחותו אלא שספק אם שינה השליח אמרי' ודאי לא שינה (ר' בצלאל סי' כ"ט /כ"ז/):
יח סָעִיף ט באיזה רוח שירצ'. דבדרבנן קי"ל יש ברירה:
יט סָעִיף י בתמרים. אפי' צוה לשליח לערב משלו הוה קפידא ואינו עירוב (מ"מ):
כ סָעִיף יא אין כל האילן בתוך האלפים. נ"ל דאם יש ג' אמות חוץ לאלפים מותר דעכ"פ מקצת ביתו תוך אלפים וכמ"ש סוף הסעיף:
כא סָעִיף יא עקר דעתו מכאן. עמ"ש סי' תי"א והע"ש לא ע"ש:
א סָעִיף א בבית הפרס. הוא שדה שנחרש בה קבר וטומאתו מדרבנן וע"ז אמר שאפשר שינפח העפ' אם יש עצם כשעורה וילך ע"י ניפוח:
ב סָעִיף ב לא גזרו עליו בין השמשות. עיין סי' שצ"ד מה שיש לתמוה על הטור מזה במ"ש שם אבד המפתח בשדה אין עירובו עירוב והא אין איסור הוצאה בשדה אלא מדרבנן שהוא כרמלית ואין לחלק דשאני כאן בעירובי תחומין שהוא לדבר מצוה שהרי אין מערבין תחומין אלא למצוה מה שאין כן לעיל גבי עירובי חצירות שמערבים אפילו לדבר הרשות וא"כ אין בעירובו מצוה ע"כ גזרו עליו אפי' ב"ה זה אינו שהרי בסי' שצ"ה כ' מצוה לחזור על עירובי חצירות כו':
ג סָעִיף ג מפני שהם רכים ונוחים חיישי' שמא יקטום. ואע"ג דכל שבות לא גזרו עליו ב"ה מ"מ חשו כאן כיון שנוח לקטום:
ד סָעִיף ה בתוך ד"א ה"ז עירוב. הקש' ב"י דהא תנן מי שיצא חוץ לתחום אפילו אמה א' לא יכנס כמ"ש סי' ת"ה ואמאי הא אפי' יצא ד"א פחות משהו מותר י"ל דל"ד דהתם כיון דנתכוין לשבות בעיר היא חשובה לו כד"א ואין לו ד"א אחרים אבל הכא שהוא רוצה לעקור דירתו מהעיר ראוי לתת לו במקום שמניח עירובו ד"א כי שם ביתו עכ"ל ויפה תי' אבל מו"ח ז"ל תירץ דשאני הכא דנתגלגל שלא מדעת וה"ל כמו יצא שלא לדעת דיש לו ד"א כדאי' סי' ת"ו דזה אינו לפי הטעם שכתב הטור כאן דתוך ד"א הוה עירוב מטעם שהרי הנותן עירובו יש לו ד"א והם נחשבו לו מתוך התחום עכ"ל ואי מטעם יצא שלא מדעת אין כאן תוך התחום לגמרי אלא ד"א לחוד ולפ"ז נראה דאפי' אם עבר במזיד וגלגלו חוץ לתחו' תוך ד"א לא הפסיד עירובו:
ה סָעִיף ה חוץ לד"א אינו עירוב. וא"ל דהא תחומין דרבנן ובשבות לא גזרו עליו ב"ה כדלעיל תרצו בתו' כיון דאם קנה שביתה במקום שמתגלגל העירו' היה עומד עתה חוץ לתחום ואין לו אלא ד"א הלכך תקנו רבנן שלא יהי' עירוב אלא כשהוא בתוך התחום:
ו סָעִיף ו אבל אם לא היה לו חזקת כשרות. בי"ד סי' ס"ט כ' בבשר שנתבשל וספק אם נמלח תחלה דמותר ולכאורה יש לדמותו לכאן דיש ספק אם הניח עירוב או לא דאסור כיון דאין כאן חזקת כשרות אלא דכתבתי שם טעם משום דאזלינן בתר רובא דמולחין תחלה ורוב עדיף מחזקה מה שא"כ כאן דאין רוב מכחיש החזקה דלא עירב ותחומו מביתו ע"כ אזלינן לחומרא אפילו בספק תחומין שהוא דרבנן ועמ"ש סי' תכ"ב עוד ראיה לזה:
ז סָעִיף ז ב' סעודות כל א' כו'. בטור כ' ב' סעודות כל א' וא' כפי מזונו לחולה ולרעבתן הוה שיעור ב' סעודות בינונית כו' ופירש ב"י דה"ק כל א' לפי מזונו לחולה אבל רעבתן הוה שיעור ב' סעודות בינונית וזה פי' תמוה מאוד שישערו לכל א' כפי מזון של חולי וגי' דכאן בש"ע היא תמוה ביותר שהשוה חולה לרעבתן והעיקר הוא שיש חסרון למ"ד א' דכצ"ל ב' סעודות לכל אחד ואחד ואח"כ מפרש השיעור כמה הם הב' סעודות ואמר כפי מזונו לחולה אבל רעבתן סגי ליה בבנונית פי' כמו אדם אחר בינוני והכל לקולא וכ"כ ברמזים וזכר שם זקן אצל חולה וכן צ"ל ג"כ כאן הכי:
ח סָעִיף ז שהם כששה ביצים. בטור כתוב ח' ביצים והאריך ב"י שזה דלא כמאן דאפי' מאן דס"ל בבי' המנוגע הוה שיעור סעודה ד' ביצים מ"מ לענין עירוב לא פליגי כלל וע"כ הגיה וצ"ל שהם ה' ביצים ועוד ופסק כרבי שמעון כו' ולענד"נ כיון שבאנו להגיה יש להגיה כדברי הטור שכתב ברמזים שהם כששה ביצים והיינו כר"י בן ברוקה ונ"ל שלמד כן מדהביא הרא"ש דברי הרי"ף שכתב הלכך כד הויין תמניא סעודתא לקבא כו' וזה לדברי ר"י בן ברוקא דאלו לדברי ר"ש ט' הוי מ"ה פסק ברמזים שיעור ו' ביצים וכך יש להגיה בטור וכ"כ הרמב"ם כמו שהעתיק כאן בש"ע וא"כ אותן י"ח גרוגרו' הנזכרי' בסי' שס"ח בטור היינו שיעור ו' ביצים:
ט סָעִיף ח ואם אמר לאחר לקבלו ממנו ושלחו ע"י א' מאלו. הלשון אינו מתוקן קצת דה"ק ואם שלחו ע"י א' מאלו ואמר לאחר לקבלו מאחד מאלו ומיירי שראה שאותו א' מאלו נתן לאותו אחר הוה עירוב:
א סָעִיף א הקברות. דהיינו בקבר של בנין דאלו בקרקע שרי דקרקע עולם אינו נאסר עיין ביו"ד סי' שס"ד:
ב סָעִיף א במגדל. היינו תיבה גדולה אמה על אמה ברום ג' אמות ונושאים אותו בהמות ויכול ליטול העירוב בפשוטי כלי עץ שאין בה רוחב טפח ולהביאו אצלו. מ"א:
ג סָעִיף ג חטאת. וה"ה כשמניח עירובו בר"ה רחוק ח' אמות משביתתו אין מתירין לו להביאו פחות פחות מד"א כיון דאפשר לבוא לידי חיוב חטאת תוס' דף נ"ד. מ"א:
ד סָעִיף ה ונתגלגל. ונראה דאפי' אם עבר במזיד וגלגלו חוץ לתחום תוך ד"א לא הפסיד עירובו ט"ז. הקשה ב"י דהא תנן מי שיצא חוץ לתחום אפילו אמה א' לא יכנוס כמ"ש סימן ת"ה ואמאי הא אפי' יצא ד"א פחות משהו מותר י"ל דל"ד דהתם כיון דנתכוין לשבות בעיר היא חשובה לו כד"א ואין לו ד"א אחרים אבל הכא כשהוא רוצה לעקור דירתו מהעיר ראוי לתת לו במקום שמניח עירובו ד"א כי שם ביתו עכ"ל ועיין ט"ז ועיין סי' ת"ה ס"ק א' ב':
ה סָעִיף ו ספק. עירב בספק טריפה אינו עירוב דבעי סעודה הראוי לאכילה. מ"א:
ו סָעִיף ז כל א'. עיין ט"ז ומ"א מה שהגיהו:
ז סָעִיף ז חפצים. וכן הרועים הלנים בשדה הולכים אחר מקום לינתן שגם שם היו חפצים לאכול וכן הקייצים ושומרי פירות גמרא דף ע"ג:
ח סָעִיף ח שליחותו. ואפי' באיסור דאורייתא וכגון שיש מכשול למשלח אם לא יעשה שליחותו כגון הכא אבל האומר לשלוחו צא ותרום ומצא תרום אין חזקתו תרום דאין השליח חושש לתרום כי אם לא ימצא התרומה אצל הכרי ידע המשלח שאינו תרום וא"כ חיישינן שהשליח לא תרם ואיש אחר תרם תוס' והרא"ש וצ"ע שביו"ד סי' של"א סל"ד כתב שאם מצא הכרי תרום אמרינן השליח תרם וצ"ע מ"א ע"ש. אם ידעינן שעשה שליחותו אלא שספק אם שינה השליח אמרינן ודאי לא שינה הרב בצלאל סי' כ"ט:
ט סָעִיף י בתמרים. אפי' צוה להשליח לערב משלו הוי קפידא ואינו עירוב. מ"א:
א סָעִיף א (ס"ק א) אסור כו' בקבר של בנין כו' ומהו נקרא קבר בנין תליא במחלוקת הטור והרר"י שם דלדעת הרר"י דאפי' העפר שלקחו מן הקבר ואח"ז נתנוהו עליו לכסות הארון יש לו דין קבר בנין דהוי תלוש ולבסוף חברו ולא מקרי קרקע עולם אלא חופר כוך בסלע שע"ג הכוך מיקרי קרקע עולם וכ"ש צדדי הקבר אבל לדעת הטור אפי' תלוש ולבסוף חברו כיון דמ' מ עפר ה"ה קרקע עולם ולא אסור רק קבר בנין ממש ע"ש ואולי אפשר להקל בעירוב כדעת הטור וגם שם משמע שהעיקר כהטור:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) אחר כו' מערב לדבר מצוה כדלקמן סי' תט"ו:
ג סָעִיף א (ס"ק ג) בבית כו' שנחרש כו' ושיעורו מאה אמה על מאה אמה דקים להו לרבנן אין המחריש' מוליכה עצמות: עצם כשעורה. אף דאינו מטמא באוהל מכל מקום מטמא במגע ומשא ואסור לכהן נילך שם פן יסיט עצם ברגליו דה"ל משא:
ד סָעִיף א (ס"ק ד) כהן כו' ואסור לו לאכול. ודאי כהן גם הוא מותר לאכול חולין טמאים אלא בסתם כהנים אוכלין חוליהן על טהרת תרומה ולכן חולין טמאה מיקרי לא חזי לכהן כ"כ בספר ת"ש:
ה סָעִיף א (ס"ק ה) במגדל כו' ברום ג"א. דגמרינן כלים משק מה שק יכול לטלטל מלא וריקן ומקבל טומאה אף כל הכלים אבל כלי שגדול כשיעור שכתב מ"א קים לרבנן דלא מטלטל כשהוא מלא מפני כובדו ולכך אינו מקבל טומאה וחוצץ: ויכול ליטול כו' כתב בספר ת"ש וז"ל וצ"ל דמ"ש מ"א ויכול ליטלו מלתא באפי נפשיה הוא דלא קאי אבית הפרס דהא בבית הפרס אפי' רחב טפח ל"ל בה דהא בית הפרס אינו מטמא באהל אלא דקאי אקבר יחידי והוא של בנין דשרי כו' ויכול לילך שם ע"י שידה תיבה כו' עכ"ל ע"ש הנה תיובת' קחזינן דהש"ס בעירובין דף ל"א ע"א לא הוצרך לפשוטי כלי עץ אלא לר"י דס"ל דמערבים אפי' לכהן בבה"ק דס"ל דלא ניחא לי' שיהיה משומר העירוב אחר הקנין ולית ביה משום איסור הנאה אף על פי כן משום טומאה לכהן אסור דהא קבר מטמא באהל וע"ז משני שאפשר לילך שם ע"י שידה תיבה ומגדל ופריך האיך מביא העירוב אצלו הא הכלי מאהיל ומשני בפשוטי כלי עץ אלא שאם היה רחב טפח אפי' פשוטי כלי עץ מקבל טומאה עכ"פ מדרבנן אע"כ שאינו רחב טפח אבל מ"א דמיירי בבית הפרס דהטומאה הוא משום חשש עצם כשעורה ועצם כהאי אינו מטמא באהל כ"ש בבית הפרס שאינו מטמא באהל ולכן כתב בספר ת"ש דקאי על קבר בנין וצ"ל לדבריו דגם מ"ש מ"א תחלה שיהיה כמות המגדל אמה על אמה כו' קאי ג"כ אקבר בנין דוקא ומשום חציצה שיהיה חוצץ שלא יהיה מאהיל בעי' שיעור זה שאז אינו מקבל טומאה וחוצץ ולא קאי אבית הפרס ודבריו דחוקים ואולי י"ל דמ"א מסבר' דנפשיה כתב כן דאפי' בבית הפרס בעינן שיטלו ע"י פשוטי כ"ע שאינו רחב טפח דאל"כ כמו שהכהן אינו רשאי לילך שם מחשש נגיעה והיסט ה"ה דאסור ליטול דבר משם ע"י כלי המקבל טומאה שמא יגע ע"י כלי ויטמא הכלי וגם הכהן לכן בעינן שלא יהיה רחב טפח אבל עדיין לא ידעתי למה הוצרך שיהיה המגדל גדול אמה ע"א כו' כיון שאינו מטמא באהל ואין בו אלא משום נגיעה והא השידה ומגדל בהמות מוליכין אותה וליכ' למיחש שיגע ע"י המגדל ואפשר להרחקה יתירה וגם זה דוחק:
ו סָעִיף א (ס"ק ו) שינפח כו' עצם כשעורה ילך לו ע"י הניפוח ואם הוא עצם גדול (שא"א שילך ע"י הניפוח) יראהו כצ"ל:
ז סָעִיף ג (ס"ק ז) ויתחייב כו' כיון דאפשר לבא לידי ח"ח ר"ל דבקל אפשר לבא לעבור בד"א ויתחייב חטאת לכן אף דבשאר שבותים הותרו ב"ה שבות זה לא התירו וזה ג"כ דנותנו בראש הקנה וקונדס כו' שמבואר בש"ע דאינו עירוב כיון שבקל יבא לידי ח"ח לא הותר ב"ה:
ח סָעִיף ג (ס"ק ח) ה"ז כו' רחב ד"ט היינו שלא יהיה רחב ד"ט מלמטה עד למעלה דאז הוי רה"י וכיון שנתכוין לשבות בר"ה אינו עירוב אבל אם רק למעלה רחב ד' ולא למטה לא הוי רה"י וכדלעיל ר"ס שמ"ה וע"ש במ"א:
ט סָעִיף ו (ס"ק ט) ספק כו' דבעינן סעודה כו' לפמ"ש בש"ע והוא שיהיה לו חזקות כשרות לא הוי צריך לטעם זה דהא האי ס' טרפה לא היה לעירוב חזקת כשרות אלא בא ליתן טעם כולל אפי' לדעת הרמב"ם דס"ל דלא בעי חזקת כשרות והביא הרב"י לק' סי' תט"ו סעי' ב' וג' (וצ"ע על הרב"י דכאן סתם כהרשב"א דבעינן חזקת כשרות ולק' סי' תט"ו סתם כהרמב"ם דהא הביאו תחלה וכן דרכו בש"ע כנודע שדעה העיקרית מביא תחלה סתם) אפ"ה ס' טרפה אינו עירוב דבעי' סעוד' כו' ניהו דהוא רק ס' טרפה עכ"פ אסור לאכלו כאלו הוא ודאי טרפה וכמ"ש לעיל ר"ס שצ"ד:
י סָעִיף ז (ס"ק י) להחשיך כו' פי' שכוונתו כו' אבל בלא"ה ל"ק כו' והיינו דוקא בנדון זה שעומד בביתו ויוצא להחשיך אבל מי שבא בדרך וחשכ' לו אפי' כוונה א"צ דלא גרע מישן בדרך בסי' ת"א דקונה שבית' במקומו אף על גב דליכ' כוונה כלל אלא דוקא ביצא מביתו דבלי כוונה אמרי' מסתמא שביתת ביתו ניח' לי' יותר וכ"ה בהרב"י ע"ש:
יא סָעִיף ז (ס"ק יא) כפי כו' אם הוא חול' ר"ל אף על גב דבסתם אדם בעינן כששה ביצים מ"מ בחולה לא בעינן כ"כ מיהו נלע"ד דבעינן מאכל שראוי לאכול לאותו חולה. ניהו דקיימא לן לעיל סי' שפ"ו סעיף ח' דמערבים אפי' בדבר שאינו ראוי לו אי חזי לאחריני מכל מקום הכא כיון דאינו שיעור ב' סעודות לאחרים אלא שהקילו דסגי אי הוא מזון ב"ס לאותו חולה א"כ בעינן מזון ראוי לחולה ולא נעביד תרתי דסתרי וע' בתוספות דף ל' ע"ב ד"ה תרגמ' כו': רעבתן שעורו כו הטעם דבטלה דעתו אצל כ"א דלא כט"ז:
יב סָעִיף ז (ס"ק יב) מכל כו' ועסי' שפ"ז דשם מבואר י"א דאין מערבים בכה"ג היינו שתופי מבואות דאינו מצוה גמורה. ואם אסר ע"ע בקונם דדמי להקדש דעת הטור שם דאפי' ערובי תחומים אין מערבים ע"ש וכתב הרב בשם הג"א עצה טובה לערב בחומץ דא"צ כ"א מעט לכ"א לב' סעודות. אבל פת צריך הרב' ב"ס לכל א' עכ"ל:
יג סָעִיף ח (ס"ק טו) וקטן לפירוש רש"י הטעם כו' ר"ל שהתוספות כתב הטעם דקטן אין לו נאמנות ולפ"ז אם ראה שהניחו להם עירוב מהני לדעת התוס' משא"כ לטעם רש"י דא"צ אמירה כלל משום דליכא קנין כלל: וכמ"ש סי' שס"ו סעיף ג' דקי"ל כמ"ד עירוב משום דירה ולא משום קנין: וכתב רי"ו בכותי כו' כצ"ל צ"ל דרי"ו ס"ל כטעם התוספות דהטעם דקטן אינו נאמן ולכן מצא שם העירוב ל"מ דשמא לא הניחו לשם עירוב. אבל אי ראה שהניחו לשם עירוב מהני וה"ה בכותי. או ס"ל לחלק בין קטן לכותי ואינו נלע"ד לחלק:
יד סָעִיף ח (ס"ק טז) וראה כו' כיון דערובי תחומים כו' ר"ל אע"ג דלענין ערובי חצרות קטן נאמן. דקטן גובה ערובי חצרות וכדלעיל סי' שס"ו מכל מקום ערובי תחומים חמור דא"ל אסמכתא מן התורה. אעפ"כ ס"ל להתוס' דלא חמיר משאר אסורי דרבנן ולכן הוצרכו לחלק בין ערובי תחומי' לבדיקת חמץ: ובירושלמי נמי מחלק כו' בין אמר אצא כו ר"ל דבא' אצא שהשליח פתח שהוא רוצה לערב אמרי' דודאי עשה כאשר אמר משא"כ כשא"ל צא וערב דהוא צוהו יש לו' דלא עירב כך כתב הכ"מ פ"א מהלכות מעשר דין ח' ומדסתמו כו' הרמב"ם פ"א הביא דברי ירושלמי דמס' מעשר שחילק כה"ג דהוא פסק דבדבר תורה לא אמרי' שליח ע"ש בכל ענין ולכן כשאמר לשלוחו לעשר צריך דוקא לראות שעישר מה שאין כן כשהשליח פתח שיעשר מהימני' ליה שקיים דבורו אבל ירושל' דהכא לענין עירוב שמחלק ג"כ כה"ג לא הביאו הפוסקים:
טו סָעִיף ח (ס"ק יז) דחזקה כו' וכגון שיש מכשול כו' כגון הכא ר"ל אלו היה איסור תורה כה"ג דהכא דאיכא מכשול. אבל כאן הוא רק איסור דרבנן: כ"א לא ימצא התרומה כו' דא"א דתרם הלא ה"ל להניח התרומה אצל הכרי דהא טובת הנאה ליתן התרומה לאיזה כהן שירצה זה שייך לבעל הכרי. ואיש אחר תרם וזה לא אסיק השליח אדעתיה שמא איש אחר יתרום ויבא בעל הכרי לידי מכשול. כי תרומת האחר אינו מועיל כיון שבעל הכרי לא עשאו שליח ובעל הכרי יטע' שהשליח תרם. דניהו דאנן חיישי' לזה אבל השליח לא אסיק האי חששא אדעתיה כ"כ התוס': וצ"ע שבי"ד כו' דהא דלא כר"נ בחולין. ר"ל דבעירובין דף ל"ב פליגי ר"נ ור"ש ר"נ ס"ל דוקא בדרבנן אמרי' שליח עשה שליחותו ור"ש ס"ל אפי' באיסור תורה אמרי' שליח ע"ש וכתב התוספות בשם רבינו שמשון דפסק כר"ש דקייל"ן הלכה כר"ש באסורי' ור"ת הוכיח דבהא הלכה כר"נ דא' ר"נ בפ"ק דחולין האומר לשלוחו צא ותרום לי ומצאו תרום אין חזקתו תרום דלמא איש אחר תרם ואף על גב די"ל דר"נ לטעמיה דסבירא ליה בשל תורה לא אמרי' עשה שליחתו מ"מ משמע התם דסתמא דהש"ס ס"ל הכי אלמא דהלכה כר"נ בזה ור"י מקיים פסק ר"ש דקייל"ן כר"ש דאפילו באיסור תורה אמרי' עשה שליחותו ובהאי דצא ותרום גם ר"ש מודה דלא אמרי' עשה שליחותו כיון דליכא מכשול לבעל הכרי וכמ"ש מ"א ולכן הקשה מ"א על ש"ע ממ"נ דפסק שם בי"ד דלא כר"נ אי ס"ל דר"ש ס"ל אפילו היכא דליכא מכשול למשלח אפ"ה אמרינן עשה שליחותו א"כ ע"כ צ"ל דלית הלכתא הכא כר"ש כדהוכיח ר"ת מדר"נ בחולין דא' באומר צא ותרום לא אמרי' עשה שליחותו ומשמע דסתם גמרא הסכים על ידו ואי ס"ל כמ"ש ר"י דהיכא דליכא מכשול גם ר"ש מודה א"כ הלכתא כר"ש אבל לפ"ז בהאי דצא ותרום אפי' לר"ש לא אמרי' דעשה שליחותו ואיך פסק בי"ד דאמרי' עשה שליחותו וע' במשנה למלך פ"ד מהלכות בכורות שהאריך בדינים אלו:
טז סָעִיף י (ס"ק יט) בתמרים אפי' כו' משלו כו' דלא מבעי' אם צוה לערב בתמרים של משלח ושליח לקח גרוגרו' של משלח דאיכא קפידא אלא אפילו צוה לערב בתמרים של שליח ושליח עירב בגרוגרות של שליח דליכה קפידא כ"ה דמאי איכפת ליה כיון שאינה שלו אפ"ה אמרי' דקפי' וזה דעת רבה בגיטין דף ס"ה ואף על גב דר"י פליג וס"ל דוקא בפירות של משלח איכא קפידא מ"מ בש"ע ע"כ צ"ל דפסק כרבה דלר"י מסיק הש"ס א"כ במגדל ושובך מאי קפידא איכא ומשני דלר' יוסף צ"ל במגדל שיקח מפירות שבמגדל ושליח לקח מפירות שבשובך וכיון דבש"ע העתיק הנח ערובי במגדל והניחו בשובך והוא לשון הרמב"ם ע"כ צריך לו' דסבירא ליה כרבה ע"ש במ"מ:
יז סָעִיף יא (ס"ק כ) אין כל כו' נ"ל דאם יש ג' אמות כו' וכמ"ש סוף הסעיף. לכאורה אין דמיונו עולה יפה לסוף הסעיף דשם יוכל לילך לערובו אלא שאין המקום מסוים ולכך באמה אחת סגי משא"כ כאן דאין יכול לילך לערובו וא"ל דמיירי כפשטו שכל האילן תוך ב' אלפים וג' אמות (דלא כמו שהביא בספר א"ר) דאפי' אי היה דעתו לקנות שביתה באותן ג' אמות שחוץ לאלפים מ"מ קנה שביתה כדלעיל סעיף ה' דאם נתגלגל העירוב תוך ד"א חוץ לעירוב הרי זה עירוב אלא שהוצרך מ"א לראיה מסוף הסעיף שלא נחלק כמ"ש הב"ח בהאי דסעיף ה' הובא בט"ז ס"ק ד' דוקא נתגלגל דהוי ממילא הוי כיצא שלא לדעת ע"ש אבל מכאן דהוי מדעת ס"ד דלא ולכן הוצרך לראיה מסוף הסעיף וכמו דלהרמב"ם דצריך מקום מסוים אפילו לדעת מהני במקצת המקום מסוים ה"ה לדידן דצריך לילך שם אם רק מקצת ד"א מובלעים אפי' לדעת מהני. כך י"ל קצת וע' בספר א"ר שהניח דבריו בצ"ע:
א סָעִיף א ס"א ואם נתנו. מתני' שם: במגדל הפורח. אע"ג דקי"ל כר' שם ל' ב' היינו בסוריא שהיתה שמטמא באהל וכאן מיירי בבית הפרס שאין מטמא באוהל כמש"ו או שינפח כו' והוא בגמ' שם ובמ"ק ה' ב' ובית הפרס מי כו': צריך כו'. מתני' שם ל"ב וכמ"ש בגמ' שם ושבת ח' ב': במקום כו'. ואין מערבין אלא לדבר מצוה או דחק כמ"ש סי' תט"ו:
ב סָעִיף ג ס"ג ויתחייב חטאת גזרו. עתו' שם ל"ג א' ד"ה והא ונ"ל כו':
ג סָעִיף ד ס"ד נתנו במגדל. עמש"ל סי' שצ"ד ס"ג דסוגיא דשם כרבנן:
ד סָעִיף ז כיצד. מתני' ושם בגמ' נ"א ב': ואפי'. תוס' שם במתני' ואמר בגמ' ל"ח ב' דאזיל ושתיק ושם מ"ה א' מי שישב כו' לרבנן ומי שישן כו' וע"ל סי' ת"י ס"ב וז"ש ל"ש כו' משום דתוס' כ' שם ויש לחלק כו' אבל כו': כפי מזונו. עמ"א: כששה. כריב"ב שם: ואומר. רי"ף בפ"ב די"ט: וחוזר ולן. מתני' ל"ח א' ושם ע"ג א':
ה סָעִיף ח ס"ח אם ירצה. נ"א ב': וכן רבים. מתני' נ"ב א' וכמ"ש בסי' ת"י ס"ג:
ו סָעִיף ט ס"ט אחד או. נ' ב' או שאמר לעבדיו כו': האומר לחבירו. גיטין ס"ה כרבה ובתוספתא פ"ג דמכילתין: בבית כו'. הכל בתוספתא שם:
ז סָעִיף יא סי"א לא היה יכול להגיע כו' לא יזוז. נלמד ממ"ש למטה אבל אם אין כו' וערש"י ס' א' ד"ה ואסור לעירובו כו': ודוקא כו' אבל. שם נ' ב': ולהרמב"ם כו'. עבמ"מ שפי' דרמב"ם מפרש דברי שמואל שקנה במקומו וה"ק ונעשה תחתיו של אילן כו' לפיכך לא קנה שם כלל אלא במקומו. ואין נראה לי פירושו חדא דנעשה תחתיו דחוק מאוד לפי' ועוד דא"כ מאי אמרו תניא כוותיה דרב כו' לימא תהוי כו' אדרבא סייעתא היא לשמואל כמ"ש למטה אלא נ"ל שפוסק כרב דהלכתא כוותיה באיסורי ודלא כרי"ף דסייעתא שהביא הרי"ף משנים ששאלו חלוק בפ"ה די"ט אינו סייעתא לפי' הרמב"ם שפסק כרב דקנה שביתה במקומו ורב הונא ברי' דר"י סבר נמי כרב אלא שצ"ע הא דסי' תי"ב שכ' הרמב"ם דהוא כוותיה דשמואל ואמר שם רב תנא כו' ואפשר דגי' אחרת לו שם: אלא במקום. כן פי' להא דרב וכמ"ש מותר לביתו ואסור לעירובו וכמש"ש בברייתא דתניא כוותיה דרב לא יזוז ממקומו ופי' שנשאר לו שביתה במקומו: וכן אם אמר. שם א"ל שמואל וגם רב מודה בזה וכפי פירושו לא יזוז כנ"ל: והאומר. שם אמר ר"ה בריה דר"י כו': וכן דעת. מדהביא מימרא הזא' דר"ה ש"מ שמפרש כפי' המ"מ ונ"מ אף לשמואל:
ח סָעִיף יג ס"יג ודוקא לבא. מ"מ שם בשם הרשב"א וכמ"ש בגמ' שם נ"ב איהו כיון דנפק כו' ושם להחזיק דכ"ע ל"פ כו' וכמ"ש בסי' ת"י ס"א וס"ג ושם נ"א ב' אבל במקום פלוני כו' וערש"י שם אלא שכ' ואין עמו פת אבל הרשב"א כ' דבא בדרך אפי' יש לו פת נק' עני ובביתו אפי' אין לו פת אפ"ה לא:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.