א אֵין מְעָרְבִין עֵרוּבֵי תְּחוּמִין אֶלָּא לִדְבַר מִצְוָה, כְּגוֹן שֶׁהָיָה רוֹצֶה לֵילֵךְ לְבֵית הָאָבֵל, אוֹ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה שֶׁל נִשּׂוּאִין, אוֹ לְהַקְבִּיל פְּנֵי רַבּוֹ אוֹ חֲבֵרוֹ שֶׁבָּא מִן הַדֶּרֶךְ וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ, הַגָּה: אוֹ שֶׁרוֹצֶה לֵילֵךְ לְטַיֵּל בְּיוֹם טוֹב אוֹ בְּשַׁבָּת בְּפַרְדֵּס שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שִׂמְחָה בָּזֶה מִקְרֵי דְּבַר מִצְוָה (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן ע"ז), אוֹ מִפְּנֵי הַיִּרְאָה כְּגוֹן שֶׁהָיָה רוֹצֶה לִבְרֹחַ מִן הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אוֹ מִן הַלִּסְטִים וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, וְאָז מֻתָּר לוֹ לֵילֵךְ אֲפִלּוּ לִדְבַר הָרְשׁוּת (טוּר וְהָגָ"א פ' בַּכֹּל מְעָרְבִין). וְאִם עֵרֵב שֶׁלֹּא לְאֶחָד מִכָּל אֵלּוּ, אֶלָּא לְדִבְרֵי הָרְשׁוּת, הֲרֵי זֶה עֵרוּב.
ב אֵין מְעָרְבִין עֵרוּבֵי תְּחוּמִין בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְאִם עֵרֵב, עֵרוּבוֹ עֵרוּב.
ג אָמְרוּ לוֹ שְׁנַיִם: צֵא וְעָרֵב עָלֵינוּ; אֶחָד עֵרֵב עָלָיו מִבְּעוֹד יוֹם וְאֶחָד עֵרֵב עָלָיו בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, זֶה שֶׁעֵרֵב עָלָיו מִבְּעוֹד יוֹם נֶאֱכָל עֵרוּבוֹ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְזֶה שֶׁעֵרֵב עָלָיו בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת נֶאֱכָל עֵרוּבוֹ מִשֶּׁחָשְׁכָה, שְׁנֵיהֶם קָנוּ עֵרוּב. וְיֵשׁ חוֹלְקִים.
ד כְּשֶׁמַּנִּיחַ עֵרוּבֵי תְּחוּמִין מְבָרֵךְ: עַל מִצְוַת עֵרוּב, וְאוֹמֵר: בְּזֶה הָעֵרוּב יְהֵא מֻתָּר לִי לֵילֵךְ מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ. וְאִם מְעָרֵב לְרַבִּים אוֹמֵר: יְהֵא מֻתָּר לִפְלוֹנִי וְלִפְלוֹנִי אוֹ לִבְנֵי מָקוֹם פְּלוֹנִי.
א סָעִיף א (א) אלא לדבר מצוה - ויש מחלוקת בין הפוסקים די"א דזה דוקא כשעירב בפת אבל במערב ברגליו מותר לכתחלה אף לדבר הרשות דכיון שיושב שם בעצמו וקונה שביתה בישיבתו אפילו לדבר הרשות מותר וי"א דאין חילוק בין פת ובין רגליו לעולם אין מערבין לכתחלה אלא לדבר מצוה. ובמקום צורך יש להקל כדעה הראשונה:
ב סָעִיף א (ב) של נישואין - וה"ה סעודת אירוסין או סעודת קנין שנוהגין לעשות עכשיו שגם אלו סעודת מצוה הם. נשואי בת כהן לישראל ע"ה או בת ת"ח לע"ה אינה סעודת מצוה [גמרא] ובתשובת חו"י כתב דעכשיו אין לנו ע"ה שדברו חכמים כאן [אם לא כשידוע שהם מזלזלים במצות דלא עדיפא מע"ה המוזכר בש"ס] וכ"ש אם הוא בת ע"ה לע"ה דלכו"ע הוי סעודת מצוה אכן אם ידוע שלא ינהגו שם כדת וירקדו שם בחורים ובתולות יחד בודאי אין כאן מצוה לערב כדי לילך לשם ולשמחם ועיין לעיל בסי' של"ח בבה"ל ד"ה להקל וגדולה מזו כתבו הפוסקים באה"ע סי' ס"ב דאין נכון לברך בכגון זה שהשמחה במעונו אם לא שבהליכתו שם יוכל למנעם מזה בכגון זה בודאי מצוה לילך שם:
ג סָעִיף א (ג) או חבירו - אפילו אינו חכם דחשיב זה מצוה כיון שבא מן הדרך ודעת הא"ר דבחבירו חכם מיירי:
ד סָעִיף א (ד) וכיוצא באלו - כגון שצריך לצאת לפקח על עסקי רבים או ללכת לברית מילה או להתפלל במנין וכן כשהיה חוץ לעירו ורוצה לבוא לביתו להתפלל בשבת ויו"ט אכן לפדיון שבויים וחכמה הבאה ליילד והבא להציל מן הכותים יוצאים אף בלא עירוב [אחרונים]:
ה סָעִיף א (ה) בפרדס שיש בו שמחה - מיהו פשוט דמיירי בשמחה של היתר אבל לפי מה שמצוי בעו"ה באיזה מקומות בעיירות גדולות שעוסקין שם בהוללות ובהתערבות זכרים ונקבות לזה בודאי אין לערב דמקרי דבר עבירה ולא דבר מצוה וכבר צוחו על הוללות זו כמה גדולים והשומר נפשו ירחק מלילך שם וע"ז אמר דהע"ה אשרי האיש אשר לא הלך וגו':
ו סָעִיף א (ו) מן הכותים - שיצערו אותו או יגבו ממנו ממון. ואם יש בזה חשש סכנה אף בלא עירוב מותר לברוח [אחרונים]:
ז סָעִיף א (ז) ואז מותר - קאי על כל הסעיף הנ"ל ור"ל דכיון דקנה שם עירובו משום צורך מצוה מותר לו ללכת אלפים אף לדבר הרשות:
ח סָעִיף ב (ח) עירובי תחומין - דעירובי חצרות מותר לכתחלה ביה"ש וכדלעיל בסימן רס"א ס"א ועירובי תחומין חמיר ממנו דיש סמך לע"ת מקרא:
ט סָעִיף ב (ט) ואם עירב וכו' - משום דאיסור תחומין הוא דרבנן וספיקא לקולא ומ"מ ספק הונח העירוב או לא גרע מזה וכמבואר לעיל בסימן ת"ט ס"ו עי"ש:
י סָעִיף ב (י) עירובו עירוב - והיש חולקין דס"ג ס"ל גם בזה דפסול כיון שלא היה לעירוב חזקת כשרות:
יא סָעִיף ג (יא) אמרו לו שנים וכו' - דין זה נזכר לעיל בסימן שצ"ג ס"ג אלא דשם מיירי לענין ע"ח והכא קמ"ל דאף לענין עירובי תחומין ג"כ דינא הכי והיש חולקים ס"ל דדוקא בע"ח הקילו בזה אבל לא בעירובי תחומין ואינו קונה העירוב אלא דוקא הראשון משום דמוקמינן לעירוב אחזקתיה ובודאי היה קיים עד הזמן שצריך להתקיים אבל לא לשני דהניח בין השמשות דאין שייך בזה חזקה ועיין בבה"ל שכתבנו דרוב ראשונים ס"ל כדעה זו:
יב סָעִיף ג (יב) שניהם קנו עירוב - דלכל אחד נקטינן להקל משום דהוא מילתא דרבנן ועיין לעיל בסימן שצ"ג ס"ג במ"ב ובה"ל במה שכתבנו שם:
יג סָעִיף ד (יג) מברך וכו' - אע"ג שאם לא ירצה לילך חוץ לאלפים א"צ עירוב מ"מ שייך לומר וצונו שלא לילך בלי עירוב כענין שחיטה שמברך עליה אע"ג שאינו מחוייב לאכול בשר:
יד סָעִיף ד (יד) על מצות עירוב - ואם לא בירך אינו מעכב:
טו סָעִיף ד (טו) ואומר בזה העירוב וכו' - ואם לא אמר לא הוי עירוב (מ"א) מיהו אם אמר יהא זה לעירוב מהני בדיעבד [ח"א] וכ"ז כשעירב בפת אבל אם עירב ברגליו בכונה לחוד סגי כשהלך לשם [פמ"ג]:
טז סָעִיף ד (טז) לילך - בלבוש הנוסח לילך למחר וכן איתא לעיל בסימן ת"ט ס"ז ואם מערב לכל השבתות יאמר לכל שבתות השנה:
יז סָעִיף ד (יז) פלוני - פי' ממקום זה דהא אומר בשעה שמניח:
א סָעִיף א ושל נשואין. אבל בת כהן לישראל (ע"ה) או בת ת"ח לע"ה אינה מצוה כדאיתא פ"ג דפסחים עמ"ש סי' תר"ע:
ב סָעִיף א או חבירו. ואפי' אינו חכם (כ"מ בת"ה) או שיצא לפקח על עסקי רבים (תוס' דפ"ח) או שהיה חוץ לעירו וצריך לילך לביתו (ש"ג רפ"ח) במהרי"ל נסתפק אם מותר לערב כדי לילך למנין ולפי מ"ש סימן צ' סי"ו ודאי שרי וכ"מ ממ"ש סימן שי"א סס"ב והמערב ברגליו יכול לערב לדבר הרשות (ב"י) עסי' ת"ח עמ"ש סי' תמ"ד:
ג סָעִיף ב עירובו עירוב. ולהיש חולקין בס"ג ס"ל דפסול כיון שלא היה לו חזקת כשרות עסי' ת"ט ס"ו ובמ"מ:
ד סָעִיף ד מברך על כו'. אף על גב דקולא הוא שיוצא חוץ לתחום מ"מ שייך לומר וצונו שלא להלוך בלא עירוב כענין שחיטה:
ה סָעִיף ד ואומר כו'. ואם לא אמר אינו עירוב כמ"ש סי' תי"ו ס"ב ע"ש וע"ס סי' שס"ו:
א סָעִיף א נישואין. אבל בת כהן לישראל או בת ת"ח לע"ה אינו מצוה גמרא פסחים וכתב המ"א בסי' תר"ע סק"ד דאם אומרים שירות וזמירות הוי סעודת מצוה ע"ש:
ב סָעִיף א חבירו. אפילו אינו חכם. או שיצא לפקח על עסקי רבים. או שהיה חוץ לעירו וצריך לילך לביתו ש"ג. ובמהרי"ל נסתפק אם מותר לערב כדי לילך למנין וכתב המ"א ולפמ"ש סי' נ' סי"ו ודאי שרי וכ"מ ממ"ש סי' שי"א סוף ס"ב. והמערב ברגליו יכול לערב לדבר הרשות. ב"י עיין מ"א:
ג סָעִיף ד ואומר. ואם לא אמר אינו עירוב כמ"ש סי' תי"ו ס"ב ועיין ססי' שס"ו:
א סָעִיף א (ס"ק א) של כו' אבל כו' לע"ה כו' תיבת לע"ה קאי גם אבת כהן לישראל דוקא כשהוא עם הארץ אבל כשהוא תלמיד חכם אפי' בת כהן לישראל תלמיד חכם הוי מצוה וכן הוא בגמ' שם וכן בת עם הארץ לעם הארץ ג"כ אינו סעודת הרשות וע' תשובת חו"י סי' ע' שכתב וז"ל ולעד"נ דאין לנו ע"ה שדברו חכמים פה כמו שאין ע"ה שאמרו בו ששה דברים בפסחים פ"ג עכ"ל ועי' שם שהאריך בגדר ס"מ עמ"ש סי' תר"ע ר"ל שכתב שם דאף בנשואי בת ת"ח לע"ה אי אומרים בסעודה שירות ותשבחות מיקרי ס"מ אולם לענ"ד ניהו דעי"כ הסעודה מיקרי ס"מ אבל אין רשאי לערב מה"ט ולסמוך על השירות ותשבחות דהשירות אף בביתו יכול לאומרן אף דהשירות הן מעין הנשואים מ"מ הא יכול לו' בביתו שירות אחרים וכל ס' תהלים:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) או חברו אפי' אינו חכם דל"מ אי הוא חכם הוא בכלל היתר רבו וכמ"ש הרבה תורה למדתי מרבותי ומחברי יותר מהם. ולפי מ"ש סי' צ' סעיף ט"ז ר"ל דלחד דעה כדי להתפלל בעשרה צריך לילך לפניו ד' מילין ולאחריו מיל א"כ מצוה גדולה היא וכן ר"א שחרר עבדו להשלים לעשרה:
ג סָעִיף ד (ס"ק ד') מברך כו' כענין שחיטה ר"ל דמברכין על השחיטה אע"ג דלא נלטוינו לשחוט דאם אינו רוצה לאכול א"צ לשחוט מ"מ מברכים כיון שנצטוינו שלא לאכול בלי שחיטה:
ד סָעִיף ד (ס"ק ה) ואומר כו' עס"ס שס"ו דבע"ח א"צ לומר דאינו מעכב:
א סָעִיף א ס"א של נשואין. אע"ג דסעודת אירוסין ג"כ מצוה כמ"ש בפ"ג דפסחים מ"ט א' דוקא לארוס עצמו כמש"ש אצל חמיו: או חבירו. שם ורבנן זמנין דניחא כו': או שרוצה. י"ט י"ב א' וכפי' תוס' שם ד"ה ה"ג כו': ואז מותר. פ"ה די"ט מ' א' מי שזימן כו' לא יוליכו כו': ואם עירב. פסחים מ"ט א' ולשבות שביתת הרשות וכפרש"י שם וע"ש בתו':
ב סָעִיף ב ס"ב ואם עירב. רש"י שם מהא דלמטה ס"ג: כשמניח ואומר. כמש"ל:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.