א יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת סָמוּךְ לְשַׁבָּת, בֵּין מִלְּפָנֶיהָ בֵּין מִלְּאַחֲרֶיהָ, אוֹ שְׁנֵי יוֹם טוֹב שֶׁל גָּלֻיּוֹת, יֵשׁ לוֹ לְעָרֵב שְׁנֵי עֵרוּבִין לִשְׁתֵּי רוּחוֹת, וְסוֹמֵךְ עַל אֵיזֶה מֵהֶם שֶׁיִּרְצֶה לַיּוֹם הָרִאשׁוֹן, וְעַל הָעֵרוּב שֶׁבָּרוּחַ הַשְּׁנִיָּה לַיּוֹם הַשֵּׁנִי; אוֹ מְעָרֵב עֵרוּב אֶחָד לְרוּחַ אַחַת וְסוֹמֵךְ עָלָיו לְאֶחָד מִשְּׁנֵי הַיָּמִים, וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי יִהְיֶה כִּבְנֵי הָעִיר וּכְאִלּוּ לֹא עָשָׂה עֵרוּב וְיֵשׁ לוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלֻיּוֹת אֲבָל בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, הֲרֵי הֵן כְּיוֹם אֶחָד וְאֵינוֹ מְעָרֵב לִשְׁנֵי יָמִים אֶלָּא לְרוּחַ אַחַת. וְכֵן מַתְנֶה אָדָם עַל עֵרוּבוֹ וְאוֹמֵר: עֵרוּב לְשַׁבָּת זוֹ אֲבָל לֹא לְשַׁבָּת אַחֶרֶת, לְשַׁבָּת אַחֶרֶת אֲבָל לֹא לְשַׁבָּת זוֹ, לְשַׁבָּתוֹת וְלֹא לְיָמִים טוֹבִים, לְיוֹם טוֹב וְלֹא לְשַׁבָּתוֹת.
ב הַמְעָרֵב לִשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלֻיּוֹת אוֹ לְשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עֵרוּב אֶחָד לְרוּחַ אַחַת לִשְׁנֵי הַיָּמִים, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה הָעֵרוּב בִּמְקוֹמוֹ מָצוּי בַּלַּיִל הָרִאשׁוֹן וּבְלֵיל ב' כָּל בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה, מוֹלִיכוֹ בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב אוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת וּמַחְשִׁיךְ עָלָיו וְנוֹטְלוֹ בְּיָדוֹ וּבָא לוֹ, אִם הָיָה לֵיל יוֹם טוֹב, וּלְמָחָר מוֹלִיכוֹ לְאוֹתוֹ מָקוֹם וּמַנִּיחוֹ שָׁם עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ, וְאוֹכְלוֹ אִם הָיָה לֵיל שַׁבָּת, אוֹ מְבִיאוֹ אִם הָיָה לֵיל יוֹם טוֹב; מִפְּנֵי שֶׁהֵן שְׁתֵּי קְדֻשּׁוֹת, וְאֵינָם כְּיוֹם אֶחָד כְּדֵי שֶׁנֹּאמַר מִלֵּיל רִאשׁוֹן קָנָה הָעֵרוּב לִשְׁנֵי יָמִים. נֶאֱכַל הָעֵרוּב בָּרִאשׁוֹן, קָנָה הָעֵרוּב לָרִאשׁוֹן וְאֵינוֹ עֵרוּב לַשֵּׁנִי. עֵרֵב בְּרַגְלָיו בָּרִאשׁוֹן, צָרִיךְ לְעָרֵב בְּרַגְלָיו בַּשֵּׁנִי וְהוּא שֶׁיֵּלֵךְ וְיַעֲמֹד בְּאוֹתוֹ מָקוֹם וְיַחֲשֹׁב בְּלִבּוֹ שֶׁיִּקְנֶה שָׁם שְׁבִיתָה וְלֹא יֹאמַר כְּלוּם, מִפְּנֵי שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹת שׁוּם הֲכָנָה מִיּוֹם טוֹב לְשַׁבָּת אוֹ מִשַּׁבָּת לְיוֹם טוֹב אֲפִלּוּ בְּדִבּוּר. וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְעָרֵב בְּפַת שֶׁלֹּא עֵרְבוּ בּוֹ כְּבָר בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה צָרִיךְ לִקְרוֹת עָלָיו שֵׁם עֵרוּב וְנִמְצָא מֵכִין. עֵרֵב בָּרִאשׁוֹן בְּמַאֲכָל, אִם רָצָה לְעָרֵב בְּרַגְלָיו בַּשֵּׁנִי, הֲרֵי זֶה עֵרוּב. וְאִם רָצָה לְעָרֵב בַּפַּת, צָרִיךְ לְעָרֵב בְּאוֹתָהּ הַפַּת עַצְמָהּ שֶׁעֵרֵב בָּהּ בָּרִאשׁוֹן, שֶׁאֵין צָרִיךְ לוֹמַר כְּלוּם שֶׁכְּבָר קָרָא שֵׁם עֵרוּב וְאִם כֵּן אֵינוֹ מֵכִין כְּלוּם.
ג זֶה שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְעָרֵב ב' עֵירוּבִין בִּשְׁתֵּי רוּחוֹת לִשְׁנֵי הַיָּמִים, הוּא שֶׁיִּהְיֶה אֶפְשָׁר לוֹ לְהַגִּיעַ לְכָל אֶחָד מִשְּׁנֵי הָעֵרוּבִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, אֲבָל אִם אִי אֶפְשָׁר לְהַגִּיעַ לָעֵרוּב שֶׁל יוֹם הַשֵּׁנִי בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, אֵין עֵרוּב הַשֵּׁנִי עֵרוּב; שֶׁהָעֵרוּב מִצְוָתוֹ שֶׁיִּהְיֶה בִּסְעֻדָּה הָרְאוּיָה מִבְּעוֹד יוֹם, וְזֶה הוֹאִיל וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַגִּיעַ לְזֶה הָעֵרוּב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן הֲרֵי זֶה אֵינָהּ רְאוּיָה מִבְּעוֹד יוֹם. כֵּיצַד, הֲרֵי שֶׁהִנִּיחַ עֵרוּבוֹ בְּרִחוּק אַמָּה אַלְפַּיִם מִבֵּיתוֹ לְרוּחַ מִזְרָח וְסָמַךְ עָלָיו לְיוֹם רִאשׁוֹן, וְהִנִּיחַ עֵרוּב שֵׁנִי בְּרִחוּק אַמָּה אַחַת אוֹ מֵאָה אוֹ אֶלֶף בְּרוּחַ מַעֲרָב וְסָמַךְ עָלָיו לְיוֹם שֵׁנִי, אֵין זֶה הַשֵּׁנִי עֵרוּב שֶׁהֲרֵי בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֵין זֶה עֵרוּב הַשֵּׁנִי רָאוּי לוֹ מִבְּעוֹד יוֹם, לְפִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַגִּיעַ אֵלָיו שֶׁהֲרֵי לֹא נִשְׁאַר לוֹ בְּרוּחַ מַעֲרָב כְּלוּם. אֲבָל אִם הִנִּיחַ עֵרוּבוֹ בְּרִחוּק אֶלֶף וְת"ק מִבֵּיתוֹ בְּרוּחַ מִזְרָח וְסָמַךְ עָלָיו לְיוֹם רִאשׁוֹן, וְהִנִּיחַ עֵרוּב שֵׁנִי רָחוֹק מִבֵּיתוֹ לְרוּחַ מַעֲרָב בְּתוֹךְ ת"ק אַמָּה וְסָמַךְ עָלָיו לַיּוֹם הַשֵּׁנִי, הֲרֵי זֶה עֵרוּב, שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר שֶׁיַּגִּיעַ לוֹ בְּיוֹם רִאשׁוֹן.
ד יוֹם הַכִּפּוּרִים הֲרֵי הוּא כְּשַׁבָּת, בֵּין לְעִנְיַן עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת בֵּין לְעִנְיַן עֵרוּבֵי תְּחוּמִין.
ה יוֹם טוֹב נוֹהֵג בּוֹ עֵרוּבֵי תְּחוּמִין אֲבָל לֹא עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת.
א סָעִיף א (א) יו"ט וכו' סמוך לשבת וכו' - דיו"ט ושבת וכן שני י"ט של גליות שתי קדושות הן ולכן אין עירוב יום אחד שייך לחבירו:
ב סָעִיף א (ב) יש לו לערב וכו' - פי' יכול לערב שני עירובין בפ"א וכו':
ג סָעִיף א (ג) לשתי רוחות - ומכוין שהעירוב שיברור בלילה הזה לילך משם האלפים יקנה לו שביתה בבין השמשות של יום זה לצורך מחר והעירוב שבצד השני יקנה לו שביתה בבין השמשות דלמחר לצורך יום השני:
ד סָעִיף א (ד) על איזה מהם שירצה - וא"צ לברר דעתו מעיו"ט דאמרינן יש ברירה והוברר הדבר למפרע שבמקום הזה קנה לו שביתה היום בבין השמשות וכדלעיל בסימן תי"ג אך מכיון שבירר צד אחד ביום ראשון שוב אינו רשאי לילך באותו יום לצד השני:
ה סָעִיף א (ה) לאחד משני הימים - היינו לאיזה מהם שירצה ומיירי ג"כ שמכוין בהנחתו שעירובו יקנה לו בבין השמשות של איזה משני הימים לצורך יום מחר שלו וביום האחר יהיה כבני עירו:
ו סָעִיף א (ו) כיום אחד וכו' - דכיום אחד ארוך חשבינן ליה וביום אחד אינו יכול לערב חציה לכאן וחציה לכאן:
ז סָעִיף א (ז) לרוח אחת - וה"ה דאינו יכול לומר יקנה לי עירובי כאן היום ולמחר אהיה כבני עירי:
ח סָעִיף א (ח) וכן וכו' - אריש הענין קאי כמו שם שיכול להניח עירוב אחד בעיו"ט ושיחול עליו לבדו או רק על השבת שאחר יו"ט:
ט סָעִיף א (ט) לשבת אחרת - והוא שיהיה עירובו קיים באותו שבת בין השמשות. וכשמניחו לכמה שבתות צריך להשגיח תמיד שמא נתעפש או התליע דזה הוא דבר המצוי ובפרט בימי הקיץ או נאבד לגמרי [אחרונים]:
י סָעִיף ב (י) המערב לשני ימים טובים וכו' - ר"ל שפירש בהדיא שיחול העירוב על שני הימים או על שבת ויו"ט:
יא סָעִיף ב (יא) של גליות - ולאפוקי שני ימים טובים של ר"ה אף אם נאכל עירובו ביום הראשון יכול לילך גם בשני שתיכף בביה"ש ראשון נקנה לו העירוב לשני הימים דקדושה אחת הן משא"כ בשל גליות לא נתקן השני רק משום ספיקא דיומא וה"ה במערב ברגליו בבין השמשות דיום ראשון של ר"ה קונה שביתה בזה לשני הימים:
יב סָעִיף ב (יב) אע"פ שהוא עירוב אחד וכו' - ר"ל מ"מ לא אמרינן דדי שיהיה העירוב קיים ביום הראשון לבד כיון דשתי קדושות הן:
יג סָעִיף ב (יג) כיצד הוא עושה וכו' - ר"ל אם הוא מקום שאינו משתמר שחושש שמא יאבד ביום א' לכך מוליכו שם ע"י עצמו וה"ה ע"י שליח ויושב שם עד שחשיכה ואח"כ נוטלו לביתו ומוכרח להוליכו למחר עוד הפעם לשם:
יד סָעִיף ב (יד) אם היה ליל יו"ט - ובשבת שאסור לישאנו לביתו יהיה מוכרח לילך למחר קודם בין השמשות לשם לראות אם העירוב קיים ולישב שם עד שתחשך וכדלקמיה:
טו סָעִיף ב (טו) ואוכלו אם היה וכו' - ר"ל שמותר לאכלו כשירצה מכיון שכבר חל העירוב:
טז סָעִיף ב (טז) ברגליו בשני - דעירוב יום הראשון שעירב ברגליו אפילו אם כוון שיועיל לשני הימים אינו מועיל כלל ליום השני וכתבו הפוסקים דאם לא עירב בראשון לא בפת ולא ברגליו אינו יכול לערב בשני אפילו ברגליו דמכיון שמתחלה היה אסור במקום זה לילך מחוץ לתחום נראה כמכין:
יז סָעִיף ב (יז) באותו מקום - אבל לרוח אחרת אינו יכול לערב ברגליו ביום שני דכיון שמקום זה היה אתמול אסור לילך נראה כמכין עתה מיו"ט לשבת וי"א דאף ברוח אחרת יכול לערב ברגליו ליום שני ואך שיזהר שלא יאמר כלום רק שישב עד שתחשך וכדלקמיה:
יח סָעִיף ב (יח) ולא יאמר כלום - ואם עבר ואמר אפ"ה קונה שביתה [אחרונים]:
יט סָעִיף ב (יט) שום הכנה מיו"ט לשבת - וה"ה לענין שני ימים טובים של גליות שאסור להכין מיו"ט לחבירו (ח"א):
כ סָעִיף ב (כ) וכ"ש שאינו יכול וכו' - ואפילו בדיעבד לא מהני כשעירב בפת כיון שבפעם הראשון לא עירב אלא ברגל וכן במה שכתב המחבר לקמיה דדוקא באותה הפת עצמה אם עשה בפת אחר אפילו בדיעבד לא הוי עירוב:
כא סָעִיף ב (כא) ואם רצה וכו' - משום דברגליו א"צ לו לומר כלום ואין בו משום הכנה כנ"ל:
כב סָעִיף ב (כב) באותה הפת וכו' שא"צ לומר וכו' - ר"ל משא"כ אם יקח פת אחר צריך לקרות עליה שם עירוב והוא בכלל הכנה:
כג סָעִיף ב (כג) עצמה - ובאותו מקום דוקא דבמקום אחר א"א לערב אף באותה הפת דכיון שעקר הפת ממקומו שלא ע"מ להניחו עוד במקום הזה נעקר ממנו שם עירוב והוי כמערב בפת חדשה:
כד סָעִיף ב (כד) שא"צ לומר כלום - ועיין בפמ"ג שמצדד לומר שגם הברכה על העירוב לא יוכל אז לברך כי עי"ז יהיה מנכר הכנה:
כה סָעִיף ג (כה) זה שאמרנו וכו' - היינו בתחלת ס"א:
כו סָעִיף ג (כו) שיהיה אפשר לו - היינו שלא יהיו רחוקים זה מזה יותר מאלפים וכדמפרש:
כז סָעִיף ג (כז) הראויה מבע"י - דאף דקנין העירוב הוא בתחלת יום השני מ"מ צריך שיהיה ראוי לו להגיע ולאכול מסוף יום הראשון:
כח סָעִיף ג (כח) רחוק מביתו לרוח מערב - היינו כשביתו הוא בשדה אבל אם הוא בעיר כל העיר חשובה כד"א ומודדין האלפים חוץ מחומת העיר:
כט סָעִיף ג (כט) בתוך ת"ק אמה - הכלל בזה בין שהרחיק העירוב מצד זה הרבה או מעט לעולם צריך שיהיה העירוב השני שכנגדו אינו מרוחק ממנו יותר מאלפים:
ל סָעִיף ד (ל) בין לענין וכו' - דיש בו איסור הוצאה כמו לשבת וע"כ שייך בו כל אלו הדברים:
לא סָעִיף ה (לא) אבל לא עירובי חצרות - משום דאין איסור הוצאה ביו"ט. ועיין בסימן תקי"ח באחרונים דמ"מ כשמערב ע"ח לשבת יכלול גם יו"ט משום דברים שא"צ היום כלל דאסור גם ביו"ט בלא עירוב:
א סָעִיף ב לב' י"ט של גליות. אבל בר"ה אפי' נאכל בראשון יצא בשני דקדוש' א' הן אפי' לקולא (מ"מ רשב"א ורמב"ם) וצ"ע דבסימן תק"ג פסק דאסור לבשל מי"ר לחבירו אפי' בר"ה דלהקל לא אמרינן קדושה אחת הן וצ"ל דקי"ל ראשון עיקר וא"כ אסור לבשל בו ליום ב' אבל גבי תחומים כיון דראשון עיקר ה"ל יום שני חול ומותר לצאת חוץ לתחום:
ב סָעִיף ב ולא יאמר כלום. ואם אמר הוי עירוב (ב"ח) ואם עירב בפת שלא עירב בה מאתמול לא הוי עירוב (מ"מ רשב"א):
ג סָעִיף ג שיהי' בסעוד' הראויה. ואף על גב דבב' י"ט של גליות י"ל ממ"נ אם ראשון חול יכול ללכת לעירובו ואם השני חול אין צריך עירוב מ"מ כיון שאינו יכול להגיע לעירובו ביום ראשון אף על פי שהוא ספק מ"מ אינו ראוי לו וכ"מ במ"מ פ"ו:
א סָעִיף ב צריך לערב ברגליו ביום שני. ואע"ג דאין מערבין ע"ת בי"ט אפי' על ידי תנאי דמותר בסי' שצ"ג לגבי חצירות מ"מ גבי תחומין אסור כמ"ש סוף ה' י"ט אפ"ה מותר כאן כיון שכבר עירב בעי"ט על י"ט ראשון:
ב סָעִיף ב וכ"ש שאינו יכול לערב בפת כו'. כצ"ל כתב מו"ח ז"ל דהני תרי איסורי' אינם שוים דבאיסור אמירה שזכר תחלה אם עבר בדיעבד הוה עירוב כיון דאף בלא אמירה הוה עירוב אבל באיסור פת חדש לא הוה עירוב אפילו בדיעבד כמ"ש ב"י בשם המ"מ בשם הרשב"א דאינו עירוב וכ"מ בגמ' דף ל"ח דפרכינן על מערב בראשון ברגליו מערב בשני ברגליו והא מכין מי"ט לשבת פירוש בשלמא עירב בפת בשני תרצת דעירוב קונה בתחלת יום השבת ועירוב דפת היא שתיק' ממילא קנה אלא עירב ברגליו ס"ד דבעי למימר שביתתי במקומי ולא מצי לכוין תחילת היום ובעי למימר מבע"י וקא מכין מי"ט לשבת ומשני מי סברת דאזיל ואמר מידי דאזיל ושתיק ויתיב א"כ משמע לדעת התרצן א"צ לומר שביתתי במקומי ובזה מחולק עם המקשן וכבר קי"ל כן בסי' ת"ט ס"ז דאצ"ל שביתתי במקומי וא"כ שיש איסור לומר שביתתי במקומי אע"פ שא"צ לכך ממילא גם באם מערב בשני בפת של ראשון אסור לו' ה"ז עירוב אע"פ שא"צ לכך וא"כ קשה למה לא זכרו בזה ג"כ איסור אמיר' ונראה דאותה אמירה חמיר טפי דהא אמרי' שם בגמ' דהא דמותר במהלך ברגליו בשני בלא אמירה הוא משום דלא מוכחא מילתא דאזיל בשביל עירוב וא"כ זה שמערב בפת אע"פ שא"צ לקרות עליו שם עירוב מ"מ כל שאומר כן שזה יהי' עירוב גם למחר ודאי אסור:
ג סָעִיף ב ואם רצה לערב בפת. פי' שרוצה לילך למחר לרוח אחר וא"א באותו פת שהניח אתמול לרוח זה:
ד סָעִיף ב באותה הפת עצמה שעירב בה. הטעם מבואר בהדיא דאסור בפת אחר משום הכנה מי"ט לשבת ובגמ' אמרי' מאן דל"ל הכנה מ"מ נכון ליקח אותו הפת של אתמול משום עצה טובה פרש"י שלא יאבד ויפסיד פתו ויטריח באחרת עכ"ל ועפ"ז נ"ל לישב מ"ש הטור בסימן שצ"ג לענין עירוב חצירות על תנאי שיקח אותו הפת של אתמול ושם אין שייך הטעם הנזכר משום הכנה דהא שם אומר בי"ט אם היום קודש הרי ערבתי מאתמול כו' וא"כ א"צ אותו פת אלא נ"ל דעכ"פ עצה טובה דכאן קמ"ל התם שלא יצטרך לטרוח באחרת ומ"ה לא זכר זה בסוף הלכות י"ט כיון דאינו מן הדין כנ"ל נכון:
א סָעִיף א ס"א או שני י"ט של גליות. ל"ט ב' מודה ר"י בשני כו': וכן. תוספתא פ"ג:
ב סָעִיף ב ס"ב המערב לשני. מתני' שם וכמ"שו: וכ"ש. ואם. שם:
ג סָעִיף ד ס"ד ה"ה כו'. כן מסקינן בכריתות י"ד וכ"כ תו' ביבמות ל"ד א' בד"ה אם היתה כו' אבל רש"י שם בד"ה אם היתה כו' כת' דמסיק שם דאין עירוב והוצאה וסובר דקושיות הגמרא שם דחיות בעלמא הן ומש"ש ברותא היא היינו אזאת אומרת דלא מוכח משם אבל הסוגיא דיבמות שם מוכח כסוגיא דשם מדקאמר ומאן כו' ר"מ כו' אלמא דמשום הוצאה דשבת ויה"כ חייב ב' אלא שרש"י דחק עצמו וכת' משום אכילה והוצאה אבל כבר הקשה עליו בתוש' שם ד"ה והוציא כו' ואמר ר"י כו' וכן פי' הרי"ף שם בארוכה וכ"כ הרמב"ן ורשב"א ע"ש ושמהסוגיא דיבמות מוכח דיש עירוב והוצאה ליה"כ ראיה שאין עליה תשובה:
ד סָעִיף ה ס"ה י"ט. פ"ב די"ט ט"ז ב' מפני שאתה כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.