א עַכְבָּר שֶׁנִּכְנַס לְבַיִת בָּדוּק וְכִכָּר בְּפִיו, וְנִכְנַס אַחֲרָיו וּמָצָא פֵּרוּרִין אֲפִלּוּ כְּדֵי כָּל הַכִּכָּר, צָרִיךְ לַחֲזֹר לִבְדֹּק הַבַּיִת אַחַר הַכִּכָּר שֶׁהִכְנִיס; לְפִי שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ שֶׁל עַכְבָּר לְפָרֵר, וְהָנֵי פֵּרוּרִין מֵעָלְמָא אָתוּ וְלֹא מֵאוֹתוֹ כִּכָּר. אֲבָל אִם תִּינוֹק נִכְנַס לְבַיִת בָּדוּק וְכִכָּר בְּיָדוֹ וְנִכְנַס אַחֲרָיו וּמָצָא פֵּרוּרִין, אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִבְדֹּק שֶׁחֶזְקָתוֹ שֶׁאֲכָלוֹ, וְאֵלּוּ הַפֵּרוּרִין שֶׁנָּפְלוּ מִמֶּנּוּ בִּשְׁעַת אֲכִילָה, שֶׁדֶּרֶךְ הַתִּינוֹק לְפָרֵר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם אֵין בַּפֵּרוּרִין כְּדֵי כָּל הַכִּכָּר, צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִבְדֹּק. דִּינֵי עַכְבָּר נִכְנַס וְיוֹצֵא הִשְׁמִיט הָרַב, הוֹאִיל וְלֹא שְׁכִיחֵי.
ב כַּזַּיִת חָמֵץ לְמַעְלָה עַל הַקּוֹרָה, מְחַיְּבִים אוֹתוֹ לְהָבִיא סֻלָּם לְהוֹרִידוֹ מִפְּנֵי שֶׁפְּעָמִים יִפֹּל מֵהַקּוֹרָה; אֲבָל אִם הָיָה חָמֵץ בְּבוֹר, אֵין מְחַיְּבִים אוֹתוֹ לְהַעֲלוֹתוֹ אֶלָּא מְבַטְּלוֹ בְּלִבּוֹ וְדַיּוֹ.
א סָעִיף א (א) וככר בפיו וכו' - ואפילו אם היה הככר קטן שיוכל עכבר לאכלו ואפילו ביטל החמץ אפ"ה לא תלינן לקולא מטעם ספיקא דרבנן משום דכיון דידעינן בודאי שהעכבר גרר החמץ לפנינו אין ספק מוציא מידי חזקת ודאי איסור:
ב סָעִיף א (ב) ומצא פירורין - אבל אם מצא ככר שלם אין צריך בדיקה דתלינן דזהו הככר שהכניס העכבר ודוקא בביטל אבל בלא ביטל דהוא מלתא דאורייתא לא תלינן להקל וצריכין לבדוק עדיין כל הבית אם לא שהכירו שזהו שנטל העכבר:
ג סָעִיף א (ג) אפילו כדי כל הככר - וכ"ש אם היו רק מעט פירורין בודאי לא תלינן שאכלו ונפל ממנו הפירורין בעת אכילתו:
ד סָעִיף א (ד) צריך לחזור לבדוק וכו' - ודוקא שראינו עכבר נכנס עם חמץ אבל מצא סתם חמץ בבית אחר בדיקתו א"צ לחזור ולבדוק כל הבית בשביל זה [מקור חיים]:
ה סָעִיף א (ה) הבית - עיין מ"א דבית פירושו חדר וא"צ בדיקה אלא אותו חדר שראינו שנכנס לשם אבל שאר חדרים הפתוחים לאותו חדר תלינן להקל וא"צ לבודקם אם ביטל החמץ או שהיה הככר קטן ואם לא ידענו כלל לאיזה חדר נכנס עיין סימן תל"ט ס"ב בהג"ה ובמש"כ שם:
ו סָעִיף א (ו) שאין דרכו - וה"ה כלב או תרנגול אין דרכן לפרר:
ז סָעִיף א (ז) ומצא פירורין - ודוקא באופן זה שמצא פירורין שרגלים לדבר שאכלו אבל לא מצא פירורין אין לתלות שאכלו דאין ספק מוציא מידי ודאי חמץ וצריך לחזור ולבדוק אותו חדר שראה שנכנס שם התינוק ודוקא בתינוק שאין בו דעת אבל ביש בו דעת נאמן לומר שאכלו כולו [מ"א]:
ח סָעִיף א (ח) שחזקתו שאכלו - ואפילו לא ביטלו:
ט סָעִיף א (ט) שדרך התינוק לפרר - ולדעה זו אין נ"מ בין אם היו רק מעט פירורין בין אם היו כדי כל הככר:
י סָעִיף א (י) שאם אין בפירורין וכו' - דאל"כ חיישינן שמא שייר התינוק:
יא סָעִיף א (יא) צריך לחזור ולבדוק - והעיקר כסברא ראשונה אך אם לא ביטל וכבר עבר הזמן שאין יכול לבטל יש להחמיר לחזור ולבדוק. כתב המקור חיים דעכו"ם שנכנס עם חמץ בבית הבדוק א"צ לחזור ולבדוק הבית דדוקא בעכבר ותינוק חיישינן שדרכן להטמין משא"כ בעכו"ם אין דרכן בכך אלא או לאכלו או להוליכו לביתו:
יב סָעִיף ב (יב) כזית חמץ - משמע אבל בפחות מכזית א"צ סולם להורידו וסגי בביטול [ח"י] ויש מפקפקין בזה:
יג סָעִיף ב (יג) מחייבין אותו - אפילו נודע לו קודם זמן איסורו דאז מהני ביטול שלא יעבור בב"י אפ"ה הצריכוהו רבנן להורידו ולבערו שמא יפול בתוך הפסח מן הקורה ויבא לאכלו וכ"ש אם נודע לו לאחר זמן איסורו ולא ביטל מקודם ואז שוב לא מהני ביטול דבודאי צריך להורידו ולבערו:
יד סָעִיף ב (יד) בבור - אפילו אין בו מים ואם דרכו להשתמש שם כל השנה מחויב להעלותו ולבערו:
טו סָעִיף ב (טו) מבטלו בלבו וכו' - ודוקא שנפל שם מאליו דחשבינן לו כחמץ שנפל עליו מפולת אבל להטמין בידים ע"ד שישאר שם עד אחר הפסח אסור ואפילו ביטול לא יועיל אלא צריך להוציא ולבערו בי"ד:
טז סָעִיף ב (טז) ודיו - ואם נודע לו אחר זמן איסורו דאז לא מהני ביטול צריך להוציאו ולבערו:
א סָעִיף א לחזור ולבדוק הבית. היינו החדרים הפתוחים אבל הנעולים א"צ בדיקה ולא חיישי' שהכניסה דרך חור ואם ראינו לאיזה חדר נכנס שאר החדרים א"צ בדיקה (ב"ח) ול"נ דבית פירושו חדר וא"צ בדיק' אלא אותו חדר שראינו שנכנס לשם אבל שאר חדרים היינו בעי' דגמ' בנכנס לחצר ואינו יודע אם נכנס לבית ומסקינן אף על פי שקרוב לבית מאד תלי' להקל וא"צ לבדוק אם ביטל או שאין הככר גדול וכמ"ש סי' תל"ט ה"ה כאן ואם לא ידענו לאיזה חדר נכנס היינו ב' בתים ולא ידענא להי עייל:
ב סָעִיף א שאין דרכו. וה"ה כלב או תרנגול אין דרכן לפרר (ב"ח רוקח):
ג סָעִיף א תינוק נכנס כו'. ומיירי שאין בו דעת דאם יש בו דעת נאמן לומר שאכל כולו וכמ"ש ססי' תל"ז:
ד סָעִיף ב מבטלו בלבו. דהוי כחמץ שנפלה עליו מפולת עסי' תל"ג סס"ח אבל אסור להטמין בידים (מ"מ ע' סימן תל"ו):
א סָעִיף א עכבר שנכנס כו'. כ' הרא"ש ז"ל וז"ל והיכא דבדק ובתר הכי חזי עכברא דעייל לביתא ובפומי' פיתא אע"ג דעל לההוא ביתא ומשכח פירורין כשיעו' ההוא פיתא לא אמרי' מיכל אכלה לההוא פיתא והנהו פירורין דידה נינהו כו' עכ"ל וקשה דמתחילה אמר ומשכח פירורין כשיעור ההוא פיתא והדר קאמר לא אמרינן מיכל אכלה וברי"ף באמת לא כתב שם תיבות כשיעור ההוא פיתא ול"נ להגיה וכצ"ל ומשכח פירורין לא אמרי' מיכל אכלה לההוא פיתא והני פירורין דידה נינהו ואפי' אי משכח פירורין כשיעור ההוא פיתא:
ב סָעִיף א אבל נכנס לשם תינוק כו'. קשה הא אמרינן בגמ' ד"י גבי גררה חולדה דלא אמרי' אתי ספק אכילה ומוציא מידי ודאי חמץ ואמאי אמרי' כאן חזקתו שאכלה וי"ל דכאן יש רגלים לדבר מאחר שיש כאן פירורין ולכן אם לא היו פירורין כאן אין להוציא מידי ודאי חמץ והי"א ס"ל דאינו מוציא מידי ודאי חמץ אא"כ יש כדי כל הככר:
ג סָעִיף א דיני עכבר כו'. השמיט הרב כו' ואני אומר דכולהו צריכי לאשמועינן כה"ג בעכו"ם דשכיח:
ד סָעִיף ב כזית חמץ למעלה על הקורה כו'. בטור כתב וז"ל ותו מבעיא בגמ' ככר למעלה על הקורה אם צריך סולם להורידו כו'. ואם הוא בבור כו' ודינא דהנך כדינא דקמייתא שאם ביטל אז הוא ספיקא דרבנן ואין צריך לבדוק ואם לא ביטל אז הוא ספיקא דאוריי' וצריך לבדוק אבל הראב"ד כ' דהנך בעיין לאו לכתחלה בעי אם צריך להוציא אם לאו דודאי צריך שאל"כ הוי כמטמין בבורות אלא כשבדק וביטל מיירי ולאחר איסורו מצא מבעי ליה אם צריך להוציאו אם לאו ואין דבריו נראין שאין כאן הטמנה וכיון שבטלו אז הוא אינו שלו והא דאמרינן שלא יטמין בבורות היינו כשלא ביטלו וכ"כ הרמב"ם ז"ל על ההיא דככר שמבטלו ודיו וכו' וכתב עליו הראב"ד שטעה ונ"ל שלא טעה עכ"ל הטור ודייק הב"י מלשון אם לא ביטל צריך לבדוק משמע דביטול לא מהני שיבטל עוד דכיון דחל הספק קודם הביטול הוי ספיקא דאורייתא ואע"פ שיבטל אח"כ ע"ש ולפ"ז הקשה על מ"ש וכ"כ הרמב"ם ז"ל הא הוא חולק על הרמב"ם ג"כ דהרמב"ם ס"ל דאם לא ביטל שיבטלנו ודיו וע"ש באריכות ואני או' דהטור כ' דינו בשלא ידע מהחמץ עד לאחר זמן איסורו וה"ק אם ביטל קודם זמן איסורו אז הוי ספיקא דרבנן ואין צריך לבדוק ואם לא ביטלו קודם זמן איסורו והשתא א"א לו לבטלו כיון שהוא לאחר זמן ממילא הוי ספיקא דאוריי' וצריך בדיקה ובאמת אם אירע כן קודם זמן איסורו אפי' אם לא ביטל עדיין יש לו לבטל והוי ספיקא דרבנן והיינו כמ"ש הרמב"ם והרמב"ם מיירי כשמצא קודם זמן איסורו וא"כ לא פליגי הטור והרמב"ם כמ"ש ב"י ששלש מחלוקת בדבר ואין להקשות מפני מה לא כ' הטור דין דקודם זמן איסורו ויורנו בזה דאפילו לא ביטל עדיין יבטל עוד ומ"מ מחלק בין ביטלו ובין לא ביטלו הוי ליה לחלק בין מצא קודם זמן איסורו ובין לאחר זמן איסורו והכל בלא ביטלו דאם הוא קודם זמן איסורו יבטל עוד והוו ספיקא דרבנן ואם הוא לאחר זמן איסורו הוי ספיקא דאורייתא וי"ל דלא מבעיא קאמר לא מבעיא היכא דלא ביטל עדיין והוא קודם זמן איסורו שיבטל עוד דבביטול זה יהיה כוונתו בפי' ע"ז החמץ אלא אפילו אם ביטל כבר וה"א שלא יועיל על חמץ זה דהא לא ידע מהחמץ זה כלל בביטולו קמ"ל דאפ"ה מועיל ובעיקר פלוגתא דהראב"ד והטור נ"ל דס"ל דאם הוא קודם זמן אסורו אף אם ביטלו צריך לבדוק משום דהוי כמטמין בבורות משום דביטול משום הפקר נגעו בה ובזה לא שייך הפקר משום שידו של אדם אינו שולטת בבור וגם הוא ברשותו משא"כ אם הוא לאחר זמן איסורו והוא כבר ביטלו מקודם לכן אז למפרע הוי ביטול כיון שהוא אינו ברשותו והטור ס"ל דלא הוי כמטמין אלא דוקא אם בשעה שביטל היה בכוונתו שלא יהיה בטל משא"כ בסתם והא דאמרינן שלא יטמין בבורות היינו כשלא ביטלו פירוש שמפרש שכוונתו היה שלא לבטל ומ"ש בטור והראב"ד כ' דהנך בעיין ר"ל בור וקורה דאעכבר לא שייך לומר דהוי כמטמין ע"ש כנלע"ד:
א סָעִיף א ולבדוק אותו החדר ששם נכנס. ואם לא ידענו לאיזה חדר נכנס היינו ב' בתים ר"ס תל"ט ס"ב. מ"א:
ב סָעִיף א עכבר לפרר. וה"ה כלב ותרנגול. אחרונים:
ג סָעִיף א שחזקתו שאכלו. אפי' לא ביטלו. ב"ח ט"ז ח"י:
ד סָעִיף א צריך לחזור ולבדוק. ואם יש בו דעת נאמן לומר שאכלו. מ"א:
ה סָעִיף ב כזית חמץ. אבל פחות מכזית א"צ סולם להורידו וסגי בביטול. ח"י:
א סָעִיף א (ס"ק א) לחזור כו' היינו החדרים כו' דהב"ח ס"ל הא דאמר כל הבית ר"ל כל הבית ממש כל החדרים וע"כ מיירי דלא ידעי' לאיזה חדד נכנס: ול"נ כו' וא"צ בדיקה אלא אותו חדר כו' דלא כהב"ח דס"ל דשאר חדרים א"צ בדיקה בכל ענין ודעת מ"א דהוא כעין איבעיא דנכנס לחצר כו' א"כ ה"ה הכא דוקא בביטול דהוי ספק דרבנן או ככר קטן דא"ל אכלתו והוי ס"ס כמו שכ' סי' תל"ט אבל בלא"ה צריך לבדוק כל החדרים: היינו שני בתים כו' כמבואר בסי' תל"ט דהוא ג"כ איבעיא ובביטול א"צ לבדוק ע"ש:
ב סָעִיף א (ס"ק ג) תינוק כמ"ש ס"ס תל"ז דנאמן שבדוק ה"ה נאמן שאכל וכ"ש הוא דהבדיקה טרחא מרובה. וגם האכילה בידו כמו בדיקה:
א סָעִיף א ס"א אפי' כדי. הרא"ש והר"ן וכמש"ו לפי כו' והני כו': שהזקתו שאכלו ואלו כו'. לשון הרמב"ם וכ"מ: ברי"ף ע"ש: וי"א שאם. תוס' שם דאל"כ דלמא שייר וכמ"ש שם גבי עכבר בלחם משיירא וס' ראשונה ס"ל דכיון דנפלו פירורין חזקתו שאכלו וכשיטתו דס"ל כתי' דרבא דאמר האי מאי כו' אבל כאן שודאי אכלו כיון שיש פרורין ורבא לא ס"ל דמשיירא ותוס' וטור כשיטתם דס"ל כר"ז אפי' ודאי אכל אמרי' משיירא וכמ"ש בסי' תל"ט: דיני עכבר כו'. הרמב"ם פסק כשיטתו לפסוק כאת"ל אבל הטור פסק דכולהו ספיקא נינהו ובכולא תליא אם בטלו או לא וע' ב"י שנסתפק בפי' דברי הטור אם בטלו אם דוקא שכבר בטלו או שיכול עדיין לבטלו ואזלינן לקולא והסכים שהוא עדיין יבטלנו וכ"כ ב"ח דלא כד"מ וכן כת' הרא"ש להדיא בפ"א ס"ב ויראה כו' וכ"כ הטוש"ע בס"ב ומבטלו וסי' תמ"ב ס"ח וש"מ:
ב סָעִיף ב ס"ב כזית. כדרכו לפסוק כאת"ל ובסיפא ספיקא דרבנן לקולא כמש"ל:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.