א חֲנוּת שֶׁל יִשְׂרָאֵל וּמְלַאי פֵּרוּשׁ הַסְּחוֹרָה וּכְלֵי הַחֲנוּת שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְהַפּוֹעֲלִים הַנִּכְנָסִים לְשָׁם אֵינָם יְהוּדִים, חָמֵץ שֶׁנִּמְצָא שָׁם אַחַר הַפֶּסַח אָסוּר בַּהֲנָאָה. חֲנוּת שֶׁל אֵינוֹ יְהוּדִי וּמְלַאי שֶׁל אֵינוֹ יְהוּדִי וּפוֹעֲלִים הַנִּכְנָסִים לְשָׁם יִשְׂרָאֵל, חָמֵץ שֶׁנִּמְצָא שָׁם מֻתָּר אֲפִלּוּ בַּאֲכִילָה; כָּךְ הִיא גִּרְסַת רַשִׁ"י וְרַבֵּנוּ הַאי, אֲבָל רַבֵּנוּ חֲנַנְאֵל גּוֹרֵס בְּהֶפֶךְ.
א סָעִיף א (א) פירוש הסחורה - ומיירי שהיה הסחורה פת ויין וכה"ג:
ב סָעִיף א (ב) ופועלים הנכנסים לשם - היינו לעשות מלאכה או שמשתדלים במכירת הסחורה:
ג סָעִיף א (ג) אסור בהנאה - דתלינן שחמץ זה של החנות הוא ולא מפועלים אף שהם רגילין שם משום דהחמץ שבחנות הוא קבוע שם ותדיר וטפי יש לתלות שנשאר שם מחמץ שלו שלא מצא בעת הבדיקה ופשוט דמיירי שמצא תיכף אחר הפסח בענין שאין לתלות שהחמץ של עכשיו:
ד סָעִיף א (ד) מותר אפילו באכילה - ר"ל אפילו אם היה החנות סגור כל ימי הפסח דליכא למיתלי שהנכרי בעל החנות הכניס שם חמץ זה בפסח ובודאי חמץ זה מקודם הפסח הוא. והו"א שיש לחוש לתלות החמץ הנמצא שם שהוא מהפועלים ישראלים המצויים שם תמיד שהם שכחוהו שם קודם הפסח קמ"ל דלא אמרינן הכי:
ה סָעִיף א (ה) גורס בהיפך - דהוא סבר דתלינן יותר בהפועלים שמצויים שם תמיד בין לקולא ובין לחומרא ולענין דינא נקטינן כדעה קמייתא ויש שכתבו דלא פליגי כלל ולא קאמרי דעה בתרייתא אלא בכגון שלא היה בחנות מיני מזון רק שאר סחורות אבל אם היה בחנות מיני מזון גם לדעה זו בתר חנות אזלינן שחמץ שם קבוע ותדיר. חמץ שנמצא אחר הפסח ולא ידעינן אם של עכו"ם הוא או של ישראל הוא יש דעות בין אחרונים יש שכתבו דמותר בהנאה ואסור באכילה ויש שמקילים ואומרים דגם באכילה מותר כשאר ספיקא דרבנן דלקולא אזלינן ואם באותו מקום רוב ישראל מצויים אסור בהנאה דודאי מישראל נפל, וכ"ז כשנמצא מיד אחר הפסח או שהפת ישן שא"א לומר שנאפה אחר הפסח אבל אם אפשר לתלות שנפל אחר הפסח מותר אפילו באכילה בכל ענין דיותר יש לתלות שמאחר הפסח הוא משנתלה לומר שמישראל נפל קודם הפסח דזמן מרובה כזה לא היה מונח בדרך:
א סָעִיף א ומלאי. פי' סחורה:
ב סָעִיף א אסור בהנאה. דתלי' בבעל החנות ולר"ח תלינן בפועלים, משמע מדברי הב"ח דחמץ שנמצא אחר הפסח ולא ידעי' אם הוא של עכו"ם או של ישראל אסור באכילה ומותר בהנאה ע"ש וכ"מ בעירובין דף ס"ד ע"ב ברש"י ותו' דאם לא היו הולכין אחר רוב עוברי דרכים והוי תלינן בשל ישראל אפ"ה הוי שרי בהנאה ומוכח משם דאזלינן בתר רובא דהיינו רוב העיר כדאי' בי"ד סי' א' ואם הוא בענין שאפשר לתלות שנעש' לאחר פסח אפילו במקום שרוב ישראל מצוים שרי (תו' שם ועיין פ"ק דחולין):
א סָעִיף א כך היא גירסת רש"י. דבחנות ומלאי תלינן ופי' הך מלאי היינו פת ויין הנמכר בחנות ולפ"ז ניחא בחנו' של עכו"ם דא"ל הא עכ"פ גם הפועלים מכניסים שם פת וה"ל ספיקא די"ל כיון דק"ל כר"ש דחמץ לאחר הפסח אסור מדרבנן משום קנסא בזה אין שייך קנס אלא בחנות של ישראל דאזלי' לחומרא צריך טעם למה ונר' דהחמץ של החנות הוא ודאי קבוע ומונח שם ושל הפועלים הוא דרך עראי שי"ל שמה שמכניסין שם הם אוכלין הכל הלכך אזלי' בתר החנות ור"ח דגורס בהיפוך ואזיל בתר הפועלים ודאי קשה למה תלינן טפי בפועלים מבחנות כיון דגם בחנות החמץ קבוע טפי ואם לר"ח מיירי שאין בחנות פת רק שאר סחורות א"כ אין חילוק בין רש"י לר"ח ואפשר שחילוק זה יש ביניה' דלר"ח מיירי שאין שם רק סחורות לא פת ואלו הי' שם פת בחנות היינו אומרי' דהוי ספיקא ובכל גווני אזלי' לקולא דאין כאן קנס:
א סָעִיף א אסור. ואם נמצא חמץ בדרך מיד אחר פסח ולא ידעינן אם הוא של עכו"ם או של ישראל אסור באכילה ומותר בהנאה ב"ח ומ"א ע"ש וע"ס תמ"ו ס"ד. והח"י חולק והעלה אם רוב ישראל אסור ואם מחצה על מחצה וכ"ש ברוב עכו"ם מותר אף באכילה למי שאינו נזהר מפתן וכן כל ספק חמץ שעבר עליו הפסח מותר אף באכילה ע"ש:
ב סָעִיף א בהיפך. וכתב הט"ז דבכל גוונא אזלינן לקולא דאין כאן קנס:
א סָעִיף א (ס"ק א) ומלאי פי' סחורה. ר"ל לאפוקי דבעי' דוקא שהמלאי הוא פת אלא בכל סחור' דינ' הכי:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) אסור כו' משמע מדברי הב"ח כו' וכ"מ בעירובין כו' הוי שרי בהנאה דאי' שם מעשה בר"ג שהיה רוכב כו' והי' ר"א מהלך אחריו מצא גלוסקן בדרך א"ל אילעי טול גלוסקן מצא גוי א' א"ל טול גלוסקן מאילעי כו' למדנו שהולכים אחרי רוב עוברי דרכים ולמדנו שחמצו של גוי אחר פסח מותר בהנאה. ופי' רש"י ותו' דדייק דהולכים אחרי רוב עוברי דרכים שהם גוים דאל"כ אי היינו תולין בשל ישראל היה מותר אפי' באכילה אע"פ שהיה סמוך אחר פסח מ"מ בישראל י"ל שנעשה אחר פסח אלא משום דאזלינן בתר רוב ע"ד שהם גוים ולכן אסור באכיל' משום פת גוי עכת"ד והק' המהרש"א דמנ"ל דלמ' הואיל והי' סמוך אח"פ אין תולין שנעשה אח"פ והא דדייק דהולכים אחר רוב ע"ד מדהתירו בהנאה דאי לא אזלינן בתר רוב יש לתלות בשל ישראל והוי חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח דאסור אפי' בהנאה. ותי' לחד תירוץ דמדהתירו בהנאה אין להוכיח דאזלינן בתר רוב דאפי' הוי ישראל וגויס מחצה ע"מ נמי מותר בהנאה דתליא בשל גוי דהא דחמץ של ישראל אסור אחר פסח לדידן דקי"ל כר"ש אינו אלא מדרבנן משום קנס והוי ספק דרבנן ואזלינן לקולא לתלות בשל גוי. א"ו דדייק א"א דלא אזלינן בתר רוב ה"ל להתיר אפי' באכילה כיון דפת גוי אינו אסור כ"א מדרבנן א"כ מספק יש לתלותו בשל ישראל ונעשה אחר פסח ומותר אפילו באכילה עכת"ד מהרש"א ומוכח מזה דמספק' היכי דא"א לתלות שנעשה אחר פסח מ"מ מותר בהנא' דתלינן בשל גוי כיון דהוי ספק דרבנן ומ"מ באכילה אסור משום פת גוי לפ"ז היכי דליכא משום פת גוי כגון שנראה שהוא פת פלטר או במקום שאין פלטר מצוי כלל כדאי' בי"ד סי' קי"ב הי' מותר אפי' באכילה אבל מלשון הב"ח משמע דמצד איסור חמץ יש להחמיר לאסרו באכילה אע"ג דגם לענין אכילה לא הוי רק ספק דרבנן מ"מ משום חומרא דחמץ יש להחמיר. ובאמת מ"א אין כוונתו להביא ראיה מעירובין כ"א דמותר בהנאה אבל מה שאסור באכילה ע"ז אינו מביא ראיה וכן דייק ל' מ"א: דהיינו רוב העיר כדאי' בי"ד סי' א' והיינו כמ"ש ש"ך שם ס"ק י"ז דהולכים אחר רוב המצויים שם ולא בתר רוב העיר ושוקים. ואם גוים וישראל מצוים בשוה אז הולכים אחר רוב השוק הנמצא שם ואם שוין בשוק אז הולכים אחר רוב העיר:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.