א יִשְׂרָאֵל שֶׁלָּוָה כִּכָּר מֵחֲבֵרוֹ קֹדֶם הַפֶּסַח צָרִיךְ לְפָרְעוֹ אַחַר הַפֶּסַח וְיֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם גֶּזֶל אִם אֵינוֹ פּוֹרְעוֹ.
ב יִשְׂרָאֵל שֶׁמְּקַבֵּל מֵאֵינוֹ יְהוּדִי בְּרִבִּית כִּכָּרוֹת בְּכָל שָׁבוּעַ, יֹאמַר לוֹ קֹדֶם פֶּסַח שֶׁיִּתֵּן לוֹ בַּשָּׁבוּעַ שֶׁל פֶּסַח קֶמַח אוֹ מָעוֹת, וְכֵיוָן שֶׁהִתְנָה עִמּוֹ כָּךְ אַף עַל פִּי שֶׁאַחַר הַפֶּסַח נוֹתֵן לוֹ כִּכְּרוֹת חָמֵץ, חֲלִיפֵי הַקֶּמַח וְהַמָּעוֹת הֵן וְשָׁרֵי.
ג יִשְׂרָאֵל וְאֵינוֹ יְהוּדִי שֶׁיֵּשׁ לָהֶם תַּנּוּר בְּשֻׁתָּפוּת, אוֹמֵר לְאֵינוֹ יְהוּדִי קֹדֶם הַפֶּסַח: טֹל אַתָּה שֶׁל פֶּסַח וַאֲנִי אֶטֹּל אַחַר כָּךְ.
ד יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה לוֹ תַּנּוּר וְאָפוּ בּוֹ אֵינָם יְהוּדִים חָמֵץ בְּפֶסַח, אֲפִלּוּ מָעוֹת אָסוּר לְקַבֵּל בִּשְׂכָרוֹ דַּהֲוָה לֵיהּ מִשְׂתַּכֵּר בְּאִסוּרֵי הֲנָאָה; וְאִם קִבֵּל כְּבָר הַמָּעוֹת, מֻתָּר לֵיהָנוֹת מֵהֶם.
ה יֵשׁ מִי שֶׁמַּתִּיר לְהַשְׂכִּיר תַּנּוּרוֹ לְאֵינוֹ יְהוּדִי עַל מְנַת שֶׁיֹּאפֶה בּוֹ מַצָּה, וְאִם יֹאפֶה בּוֹ חָמֵץ אֵין זָקוּק לוֹ. הַגָּה: וְכֵן מֻתָּר לְהַשְׂכִּיר לוֹ בַּיִת לְדוֹר בּוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁמַּכְנִיס בּוֹ אַחַר כָּךְ חָמֵץ, שָׁרֵי (אָגוּר).
ו מֻתָּר לוֹמַר לְעֶבֶד בְּפֶסַח: הֵילָךְ דִּינָר זֶה וּקְנֵה וֶאֱכֹל, אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁיִּקְנֶה חָמֵץ; אֲבָל לֹא יֹאמַר לוֹ: צֵא וֶאֱכֹל וַאֲנִי פּוֹרֵעַ; וְיֵשׁ מַתִּירִים גַּם בָּזֶה, אֶלָּא אִם כֵּן הִקְדִּים דִּינָר אוֹ שֶׁנָּשָׂא וְנָתַן בַּיָּד. הַגָּה: וְאָסוּר לִקְנוֹת חָמֵץ לְאֵינוֹ יְהוּדִי בְּפֶסַח, אֲפִלּוּ בִּמְעוֹתָיו שֶׁל אֵינוֹ יְהוּדִי (ריב"ש סִימָן ת"א).
ז אָסוּר לְהַשְׂכִּיר כְּלִי לְאֵינוֹ יְהוּדִי בְּפֶסַח כְּדֵי שֶׁיְּבַשֵּׁל בּוֹ חָמֵץ, אֲבָל מַשְׂכִּיר לוֹ חֲמוֹר לְהָבִיא עָלָיו חָמֵץ. הַגָּה: וְיֵשׁ מַתִּירִין לְהָחֵם חַמִּין בִּכְלֵי חָמֵץ וְלִרְחֹץ בָּהֶן וְכֵן שְׁאָר צָרְכֵי הֲנָאָה בִּכְלֵי חָמֵץ, וְכֵן הוּא הַמִּנְהָג (תּוֹסָפוֹת פֶּרֶק אֵין מַעֲמִידִין וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק כָּל שָׁעָה).
א סָעִיף א (א) קודם הפסח צריך לפורעו - ר"ל אפילו לוה ממנו ככר זה בע"פ סמוך לזמן הביעור שאם לא הלוהו בלא"ה היה צריך לבערו ואם לא ביערו היה נאסר בהנאה אעפ"כ צריך להחזיר לו ככר אחר אחה"פ שהרי עכ"פ לוה ממנו בשעת היתר ואז היה החמץ ממון גמור שהיה עדיין קודם זמן הביעור וכתבו האחרונים דאפילו אם עבר ישראל הלוה והשהה החמץ עד לאחר פסח ונאסר מ"מ צריך לשלם ולא אמרינן שלא יכול המלוה לקבל דמיו משום חליפי חמץ כדלעיל סימן תמ"ג דאין זה חליפי חמץ שכיון שלוה הככר הרי הוא שלו ואין לו למלוה עליו אלא דמים בעלמא. ישראל שהלוה חמץ לעכו"ם לפני הפסח ושילם לו חמץ כיוצא בו לאחר הפסח הואיל ואינו מחזיר לו חמץ הראשון בעיניה מותר [כ"כ בשלטי הגבורים בשם הריא"ז] ומוכח מדבריו דאם מחזיר לו אותו חמץ אסור ופר"ח חולק על זה דלא מיקרי חמץ שעבר עליו הפסח שהרי עד עתה היה שייך להעכו"ם דכיון שהלוהו קם ליה ברשותיה והו"ל חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח דשרי אף באכילה ולמעשה יש להחמיר כדעה קמייתא דמחזי כחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח כיון שהחזיר לו אותו החמץ גופא:
ב סָעִיף א (ב) אם אינו פורעו - ומשום חשש רבית דאסור ללוות סאה בסאה ליכא בככרות משום דהחילוק הוא בדבר מועט ע"פ רוב ולא קפדי אינשי בזה [אחרונים]:
ג סָעִיף ב (ג) יאמר לו קודם - הטעם דכיון שנתחייב ליתן לו בכל שבוע ככר א"כ כשמיחד העכו"ם הככר בפסח בעבור הישראל הוי כאלו כבר זכה בו והוי כאלו עבר הפסח על חמץ של ישראל להכי צריך להתנות עמו שבעבור שבוע של פסח אינו רוצה ככרות רק הקמח שלהם או דמי שוין [או שיתן לו ככרות שיאפה אחר הפסח] ואם כן אף אם העכו"ם הכין לו ככרות בפסח לא איכפת לן שהרי אינם משועבדים כלל לישראל והם לגמרי ברשות העכו"ם לע"ע:
ד סָעִיף ב (ד) ככרות חמץ - ר"ל אף אותן שהכין עבורו בפסח והסכימו האחרונים דכ"ז לכתחלה אבל בדיעבד אפילו אם לא התנה כלל נמי שרי לו לקבל הככרות אחר הפסח בשביל שבוע של פסח ואע"ג דיחדם לו לישראל בפסח דכ"ז שלא באו לרשות ישראל לא זכה בהם ואין לו עליו אלא חוב בעלמא של ככרות ולא אותן גופא והרי הן של עכו"ם עדיין כל ימי הפסח:
ה סָעִיף ג (ה) אומר לנכרי קודם פסח וכו' - ואם לא אמר אסור לקבל אחר פסח עבור חלקו אפילו מעות וכדלקמיה:
ו סָעִיף ג (ו) ואני אטול אח"כ - יש מאחרונים שכתבו דדוקא כשאומר לו ואני אטול אח"כ דמים נגד הככר שנטלת דזה נחשב כאומר שאינו רוצה להשכיר תנורו למלאכה לפסח רק בעד דמים או דמיירי כשאומר לו טול אתה שבוע זו של פסח את התנור בין יהיה בו בין לא יהיה בו ואני אטול שבוע שלפניה או שאח"כ מה שיזדמן לי דזה מותר דחולקין הזמן ואין לזה על זה כלום אבל כשאומר לו טול אתה הככרות מה שיהיה בפסח ואני אטול כסכום זה אחר כך אם כן הרי ניחא ליה בהככרות שבתנור [דאם לא יזדמן לאפות בפסח בתנורו לא יתן לו העכו"ם אחר פסח] וזוכה לו התנור אלא שמחליפו עם העכו"ם שותפו אם כן הרי נהנה הוא מחמצו שבפסח שתחת חלקו שיש לו באותן ככרות העכו"ם נותן לו את חלק ככרותיו שיש לו בשבוע שאחר פסח ואסור ויש שאוסרין אפילו כשאומר לו ואני אטול אחר כך דמים נגד הככרות שנטלתה דמ"מ נהנה הוא דמי שיווי חמצו שבפסח והסכימו האחרונים דנכון למעשה לנהוג שימכור להעכו"ם התנור על שבוע של פסח שיהיה לגמרי ברשותו ויקצוב עמו מקח עבור זה ויטול ממנו הדמים מתחלה קודם פסח ובזה אין שום איסור מה שחל בשבוע זו שבת ויו"ט אחרי שהוא בהבלעה:
ז סָעִיף ד (ז) ואפו בו נכרים וכו' - ומשמע דאפילו שלא בידיעת הבעלים וכ"כ האחרונים:
ח סָעִיף ד (ח) אפילו מעות - וכ"ש ככרות מאותן שאפו בפסח דאסור לו לקבל ואפילו לאחר הפסח:
ט סָעִיף ד (ט) דהו"ל משתכר וכו' - דאסור לכתחלה מדרבנן בכל איסורי הנאה ואפילו נותן לו המעות קודם פסח או אחר פסח ולא דמי לס"ג דהתם התנור היה של שותפים וכשמחלקים בזמן הו"ל בעת ההיא התנור של עכו"ם לגמרי:
י סָעִיף ד (י) מותר ליהנות מהם - דמשתכר באיסורי הנאה אינו אסור בדיעבד בשום מקום שאין זה גופו של חמץ ולא חליפיו רק המעות בא ע"י גרם חמץ ולא החמירו בזה רק ביין נסך משום חומרא דע"ז. וכ"ז בקיבל מעות אבל אם נתנו לו איזה ככרות מככרות שאפו בתנורו אסור ליהנות מהם דזכה בהם כבר בפסח בשכר תנורו אם דרכן לעולם לתת ככרות והוי ליה חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח:
יא סָעִיף ה (יא) להשכיר תנורו לנכרי על מנת וכו' - ואין זה משתכר באיסורי הנאה שאסור לכתחלה עכ"פ כיון שאף אם לא היה אופה בו הנכרי כלום ג"כ היה צריך לפרוע לו לישראל שכרו משלם שהרי השכירו לו לזמן וא"כ אין הישראל משתכר כלום במה שהעכו"ם אופה חמץ ומ"מ לכתחלה צריך לומר לו שיאפה מצה דאל"כ כיון שידוע שדרכו לאפות בו חמץ הוי כאילו השכיר לו לאפיית חמץ דאסור:
יב סָעִיף ה (יב) לדור בו - היינו אע"ג שמשכירו סתמא לדור בו הוא ולא אתי לאפוקי אלא היכי שמשכירו בפירוש לשום בו חמץ ומשום דמשתכר באיסורי הנאה ומשמע מדברי אחרונים דאין לאסור משום משתכר באיסורי הנאה אלא דוקא היכי שהגיע זמן איסורו כגון בפסח או ע"פ אבל קודם אינו אסור אפילו לכתחלה ויש מחמירין בזה אפילו תוך שלשים קודם לפסח:
יג סָעִיף ו (יג) לעבד - אף שמזונותיו עליו הואיל ולא אמר לו שיקנה חמץ:
יד סָעִיף ו (יד) אע"פ שיודע שיקנה וכו' - ואם הוא מושכר אצלו לשנה לא יאכל בביתו משום חשדא [אגודה]:
טו סָעִיף ו (טו) חמץ - אבל לא יאמר לו הילך דינר זה וקנה לך חמץ מן החנוני ואכול אפילו אם הוא עכו"ם דעלמא שאין מזונותיו עליו דכיון שהישראל בעצמו אסור לו לקנות חמץ בפסח אסור לו לומר לעכו"ם לקנותו דאף שהנכרי קונה אותו לעצמו ולא בשביל הישראל כיון שהישראל נותן לו דינר ואומר לו שיקנה בו חמץ והעכו"ם קונה אותו בדיבורו הרי נראה כשלוחו אבל מותר לומר לו קנה לך חמץ בדינר שלך ואכול:
טז סָעִיף ו (טז) צא ואכול וכו' - ודוקא שא"ל צא ואכול חמץ או עכ"פ שיודע בודאי שיאכל חמץ והטעם שכיון שנותן לו החנוני לעבד ע"ד שיפרע הוא להחנוני הוי החנוני שלוחו והוי כאלו הוא מאכילו חמץ בידים וכיון שמזונותיו עליו נמצא שנהנה הוא מן החמץ שמאכילו:
יז סָעִיף ו (יז) ויש מתירין וכו' - שכיון שעדיין לא נתן המעות לחנוני לא חשיב כחמצו מה שנותן לו החנוני לעבדו אלא חוב בעלמא נתחייב להעכו"ם בעבור שערב בעדו ולדינא עיקר כדעה זו ומ"מ לכתחלה נכון לחוש לסברא הראשונה בעבדו ושפחתו שמזונותיהן עליו שלא לומר לו שילך ויקיף על חשבונו אלא יתן לו מעות מזומן והוא יקנה מה שירצה:
יח סָעִיף ו (יח) גם בזה - ולדעה זו מותר ג"כ לומר לחנוני תן לפועלי חמץ ואני פורע ומטעם הנ"ל, ולענין תינוק שנחוץ לו לאכול ולשתות חמץ צריך לישא אותו לבית נכרי ויבקש להנכרי שיאכיל חמץ להתינוק [אך יזהר שלא יקחו בידו דזוכה בו] ואם אין הנכרי רוצה ליתן לו בחנם יכול להבטיחו שישלם לו אח"כ דמותר מעיקר הדין וכנ"ל אבל לא יתן לו מעות קודם או בשעה שנותנו לו לאכול דקונה החמץ בזה ואסור לכו"ע וכנ"ל ואם א"א לו לשאתו לחוץ ובע"כ צריך העכו"ם להביא החמץ לביתו של ישראל ולהאכילו שם יש לו לומר להעכו"ם שיקבץ החמץ הנשאר וישאנו לביתו וכשיצטרך לאכול עוד הפעם יחזור ויביאנו ויאכילנו ואם א"א למצא נכרי על כל פעם ופעם יש להקל שישאיר העכו"ם חמץ בביתו כדי שיספיק לתינוק לכמה פעמים ויאמר בפירוש שאינו רוצה לקנות את החמץ [דאל"ה קני ליה רשותו] וכדלעיל בסימן תמ"ח ויצוה לקטן שיאכיל לתינוק אבל הוא בעצמו אין לו להאכילו חדא דאסור לכתחלה ליגע בו וכדלעיל בסימן תמ"ו ועוד משום לתא דקנין ואם יכול להטמין החמץ במקום שמונח חמצו המכור יטמינו שם וישא התינוק לשם לאכול ואם לא יעשה מחיצה עשרה בפני החמץ ועכ"פ יכפה עליו כלי וכ"ז אם אין התינוק מסוכן לזה דביש סכנה אין צריך לדקדק בכ"ז כדי למהר באכילתו וכדלעיל סימן שכ"ח:
יט סָעִיף ו (יט) אא"כ הקדים דינר - לחנוני וצוהו לתת מזונות לעבדו כשיבוא אז הו"ל כמאכילו בידים החמץ שהחנוני הוא שלוחו של בעה"ב ובזה אסור אפילו אינו יודע בודאי שיקנה חמץ ועיין ביו"ד סימן קל"ב ס"ד שכתב דגם בהקדים לו דינר אינו אסור אא"כ כשאמר לו יהא דינר זה בידך עד שתתן להפועל שלי אבל אם הרשהו להוציאו עכשיו בהוצאה מותר דבשעה שנותן להפועל אין כאן דינר שיקנה לבעה"ב אבל כמה אחרונים חלקו עליו והסכימו דאסור בכל גווני ודע דהקדים לו דינר לאו דוקא דה"ה אם נתן לו דינר בשעה שנתן החנוני החמץ לעבדו דג"כ אסור ולא אתי בזה למעוטי רק אם פרע לו לאחר זמן:
כ סָעִיף ו (כ) או שנשא ונתן ביד - ר"ל שבעה"ב בעצמו לקח החמץ מן החנוני העכו"ם לצורך עבדו ונתנו לו ובזה אפילו לא נתן לו מעות כלל אפ"ה אסור דקנה החמץ במשיכתו מן העכו"ם:
כא סָעִיף ו (כא) ואסור לקנות וכו' - דאיכא למיחש שמא יאכל ממנו ועוד דהוא רוצה בקיומו של החמץ ועוד דהא אין שליחות לעכו"ם ונמצא דהישראל קונה אותם ועובר בבל יראה ואפילו אינו מושך החמץ מרשות המוכר אלא נותן לו דמים בלבד בפסח ג"כ אסור לפי שי"א שישראל קונה מטלטלין מעכו"ם בכסף בלבד:
כב סָעִיף ו (כב) אפילו במעותיו וכו' - ומ"מ אם לא כוון לקנותו לעצמו וגם לא קיבל עליו אחריות כלל יש לצדד להקל באכילה ובהנאה לאחר הפסח כ"כ הפמ"ג ועיין בשע"ת:
כג סָעִיף ו (כג) של א"י - וכן אסור לומר לעכו"ם בחוה"מ פסח שיקנה חמץ בשבילו ואפילו לא ימשוך החמץ לתוך ביתו של ישראל דיש פוסקים שסוברין דיש שליחות לעכו"ם לחומרא ובדיעבד אם קנה ולא משך לרשותו אין לאסור לאחר הפסח [מחידושי רע"א ע"ש]. כתב הפמ"ג בעכו"ם שקונה מעכו"ם תבואה שיש בתוכה קצת חמוצים שרי לישראל להיות סרסור ביניהם כי לא בעד החמוצים הוא נותן דמים. אם היתה בהמת עכו"ם טעונה חמץ מותר לפורקה במקום שיש צער בע"ח דאף דהעכו"ם מחזיק לו טובה עבור זה [וזה מקרי בעלמא כרוצה בקיומו של חמץ כדי שיחזיק לו טובה] כיון דאין הישראל מכוין שיחזיק לו טובה שרי:
כד סָעִיף ז (כד) כדי שיבשל בו חמץ - משום שהוא רוצה בקיומו של חמץ [שאם ישפך החמץ בשעה שהכלי עומד ע"ג האש יבקע הכלי] והרי הוא כנהנה מן החמץ:
כה סָעִיף ז (כה) אבל משכיר לו חמור - שהרי לא איכפת ליה אם יאבד החמץ. והקשו האחרונים דליאסר בין בכלי בין בחמור משום משתכר באיסורי הנאה שאסור לכתחלה וכמ"ש בסעיפים הקודמים ומסקי דדין זה הוא להאי שיטה דאין אסור להשתכר באיסורי הנאה רק בע"ז וכדומה אבל לפי מה דנקטינן להחמיר לאסור להשתכר לכתחלה בכל מקום ה"ה דאסור גם גבי חמור להביא עליו חמץ. ודע דגם לשיטה זו דוקא שהשכיר בפירוש להביא עליו חמץ אבל אם השכיר סתם לזמן והביא עליו חמץ מותר שהרי אם לא הוליך עליו שום דבר ג"כ היה צריך לשלם לו שכרו וכמו שכתבנו לעיל גבי תנור:
כו סָעִיף ז (כו) ויש מתירין להחם וכו' - ר"ל דלא נימא דזה ג"כ כעין רוצה בקיומו של חמץ המובלע בדופני הכלי בשביל הכלי [שבשעה שמשתמש בה הרי הוא רוצה שתהיה שלמה וממילא כמי שרוצה בחמץ הבלוע בתוכה שהרי א"א זה בלי זה] דלא אמרינן כן בחמץ המובלע שאינו בעין:
כז סָעִיף ז (כז) ולרחוץ בהם - או לחוף בו הראש שהרי אינו נהנה אלא מן הכלי ולא מחמץ הבלוע בתוכה אע"פ שהוא נפלט מן הכלי לתוך החמין וכתבו האחרונים דדוקא בכלי המיוחד לרחיצה ולכביסה שאין דרך להשתמש בו לאכילה אבל בכלי שדרך לפעמים להשתמש בו לאכילה ושתיה צריך להצניע במקום צנוע ואין להשתמש בו אפילו לרחיצה וכביסה גזירה שמא ישתמש בו לאכילה ומ"מ דרך ארעי אין להחמיר גם בזה ויתבאר לקמן בסימן תנ"א:
כח סָעִיף ז (כח) וכן הוא המנהג - ולענין למכור לנכרי בפסח כלים חמוצים יש מתירים וגם כן מטעם הנ"ל שהרי נהנה רק מגוף הכלי ולא מבלוע [אם לא שהעכו"ם נותן לו יותר בשביל שהוא בלוע וישנה דאז נהנה מחמץ] ויש אוסרים בזה. כתבו האחרונים ישראל מחזיק ארענדע משר ויש שם בית שעושין שכר שקורין מאל"ץ הוי"ז ומנהג שכל מי שצריך לעשות שכר עושה בבית הנ"ל וישראל נוטל השכירות ואם יניח לנכרים לעשות שכר בפסח וא"כ הרי הוא רוצה בקיומו של חמץ מחמת הכלים שבמאל"ץ הוי"ז [שאם ישפך המאל"ץ יבקע היורה כשעומדת על האור] וכשיקבל שכר הרי הוא משתכר באיסורי הנאה ועוד יותר כיון שהמנהג תמיד לתת מדה מאלץ בשכר ולא מעות א"כ כשעושה העכו"ם השכר כבר זכה ישראל במדה מאלץ ואף שנותן לו זאת אחר פסח אסור דהוי ליה חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח וכתבו שימכור הזכות שיש לו במאלץ הויז לא"י או ישכיר על איזה שבועות כדי שיהיו ימי הפסח בהבלעה ושרי ואם לא חכר מן השר גוף המאלץ הויז רק חכר ממנו שכר המדות דהיינו שהמדות שנותנים העושים יהיו שייכים לו די שיצוה להעושים שכר שלא יפרישו המדות בפסח רק יכתבו בפנקסם לו שטחנו בפסח ואחר הפסח יגבה מהם וכן הדין במחזיק רחיים בארענדע:
א סָעִיף א צריך לפורעו. ואף על גב דלכתחלה אסור לקבל חליפי חמץ הכא כיון שבשעה שנותן לו ככר זה אין הראשון בעין לאו חליפי חמץ נינהו עמ"ש ססי' תמ"ג וכתו' בכ"ה שיש מקומות שנהגו איסור לכתחלה ללות לפני פסח ולפרוע אחר פסח:
ב סָעִיף ב יאמר לו כו'. ובדיעבד אפי' לא אמר לו והביא לו אחר פסח שרי שהרי לא זכה בו הישראל בפסח (ב"ח) וישראל שקנה חוק הגלחים שנותנים להם לחם מותר ליקח לאחר הפסח מה שחס' להם בפסח דחמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא מטע' קנס והכ' ליכ' למקנסי' (הג"מ ומרדכי):
ג סָעִיף ג אומר לעכו"ם וכו'. כ' ב"י בשם הג"מ שמותר להתנות קודם פסח וליטול דמים כו' ול"ד לישראל ועכו"ם שיש להם שדה בשותפות שאסור לומר טול אתה של שבת ואני של חול כמ"ש סי' רמ"ה דהתם כל הטורח לאמצע ונראה כטורח בשביל ישראל אבל הכא שנוטל הדמים מתחלה מותר עכ"ל הג"מ אבל המרדכי כתב כמ"ש כאן שא"צ ליטול הדמים: ונ"ל דפליגי בפלוגתא דהרמב"ם והרא"ש בי"ד סי' רצ"ד סי"ג לענין ערלה ע"ש וא"כ צ"ע על הרב"י מאחר שפסק שם דאסור לומר לעכו"ם טול אתה חלקך בשני ערלה ואני אח"כ דה"ל חליפי ערלה וא"כ ה"נ ליתסר וי"ל דהכא לא זכה הישראל מעולם בחמץ רק שמוכר להעכו"ם התנור בפסח והעכו"ם יכול לאפות בו מצה משא"כ התם דזכה באילנות ומ"מ יש לנהוג שימכור להעכו"ם התנור בפסח ויטול הדמים מתחלה כמ"ש הג"מ וכ"פ הב"ח ובד' ימים שהם י"ט עכ"פ אסור לו' טול אתה וכו' כמ"ש סימן רמ"ה:
ד סָעִיף ד מותר ליהנות. דחמץ אינו תופס דמיו כמ"ש ססי' תמ"ג אבל אם קבל הככרות אסור ליהנות מהם דזכה בהם בפסח בשכר תנורו כיון שדרכן לעולם לתת ככרות וא"כ ה"ל חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח:
ה סָעִיף ה אין זקוק לו. ואף ע"ג דאם שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת ואח"כ עשה עמו יין נסך שכרו אסור התם אם לא היה עושה עמו כלום לא היה משלם לו שכר ונמצא שנוטל שכר יי"נ אבל הכא כיון שהשכיר לו תנורו לשבוע א' אפי' העכו"ם לא יאפה בו כלל היה צריך לשלם לו א"כ לא שקיל שכר חמץ ולכן שרי ומ"מ לכתחלה צריך שיאמר שיאפו בו מצה כנ"ל ברור והב"י נדחק בזה ע"ש:
ו סָעִיף ה לדור בו. משמע דאסור להשכירו לשום בו חמץ דמשתכר באיסורי הנאה (ועס"ז) ודוקא כשהמשכירו תוך הפסח או בע"פ (אגור):
ז סָעִיף ו שיקנה חמץ. ואם הוא מושכר אצלו לשנה לא יאכל בביתו משום חשדא (אגודה):
ח סָעִיף ו צא ואכול. ודוקא שא"ל צא ואכול חמץ או שיודע בודאי שיאכל חמץ:
ט סָעִיף ו אא"כ הקדי' וכו'. וכן עיקר ודוקא שהדינר עדיין בעין ביד החנוני בשעה שאוכל וכמ"ש בי"ד סי' קל"ב ס"ד ואם לא הקדים לו דינר מותר לו' תן לפועלים חמץ ואני פורע: וא"כ מי שיש לו תינוק וצריך לשתו' חמץ מותר לו' לעכו"ם תן לו לשתות חמץ ואני פורע (וע' סי' שמ"ג) ואין זה הנא' במה שבנו שותה חמץ כמ"ש בי"ד סי' רכ"א ס"ד ע"ש ועוד דפועלי' נמי מזונתן עליו ואפ"ה שרי כמ"ש המרדכי ע"ש אבל הוא לא יקח החמץ בידו (ועסי' תרי"ו ס"א בהג"ה) כמ"ש סימן תמ"ו ס"ג ובחולה שיש בו סכנה הכל שרי:
י סָעִיף ו ואסור לקנות. דהא אין שליחות לעכו"ם ונמצא הישראל קונה אות' ועוד דאיכא למיחש שמא יאכל ממנו (ריב"ש ב"י) ועוד נ"ל דאסור משום רוצה בקיומו עבי"ד סי' קל"ג ס"ד ה"ו וכ"כ התו' בפסחי' דף ק"ב ע"ב דמה שמחזיק לו העכו"ם טובה חשוב כשכר אם לא שהוא שלא בפני העכו"ם ע"ש ומשמע מדבריה' דאם היתה בהמת עכו"ם טעונה חמץ אסור לפרוק אלא שלא בפני העכו"ם אבל לתי' קמא שרי כיון דצע' ב"ח דאוריי' ואינו מתכוין שיחזיק לו טוב' הוי לא אפשר ולא מכוין דשרי וכ"מ בח"מ סי' רע"ב בטור ע"ש:
יא סָעִיף ז אסור להשכיר וכו'. שרוצה בקיומו ע"י ד"א שלא יבקע הכלי (טור) ונ"ל דה"פ שהוא רוצה שישאר ויתקיים החמץ בתוכו שאם יטול החמץ מהקדירה בעודנו ע"ג האור יבקע הכלי אצל האור וא"כ נהנה מחמץ אבל בתנור לא שייך זה כנ"ל דלא כב"י ועוד כיון שהכלי עצמו אסור בהנאה אסור להשכירה לכתחלה (טור) פי' שהקדירה בלועה מחמץ אבל תנור כשאופין בו כבר הוסק ואינו בלוע מחמץ קשה דליתסר משום משתכר באיסורי הנאה כמ"ש ס"ד וצ"ל דדוקא התם שנותנין חמץ עצמו בדמי התנור שכך היה מנהגם וא"כ מעות אלו נמי הוי דמי חמץ אבל בכלי עיקר השכר הוא מעו' אלא שהחמץ גרם לו הנאה לא החמירו לאסרו וה"ה בחמור ומיהו נ"ל לאסור אף בחמור (ב"ח) ודבריו צ"ע דהא הרשב"א מייתי ראיה מי"נ דשכרו אסור והתם עיקר השכירות הוא המעות וע"ק דהא בית ג"כ עיקר השכירו' הוא המעות ואפ"ה אסור כמ"ש ס"ה בהג"ה וא"כ למה התיר גבי חמור לכן נ"ל דכל הנך מיירי שמשכיר לו סתם רק שיודע שהעכו"ם ישתמש בו (חמץ) לכן בתנור אסור דכיון שמשכירו לאפות וסתם אפייה היינו חמץ א"כ משתכר באיסורי הנאה לכן צריך שיאמר לאפות בו מצה אבל בכלי וחמור לאו מסתמא לחמץ קיימו לכן שרי סתם להשכיר לבשל ואסור בכלי מטעם אחר כנ"ל ובחמור שרי ומ"ש רמ"א גבי בית שמשכירו לדור בו היינו שמשכירו סתמא כנ"ל ובב"י סי' ת"מ בשם הרשב"א משמע דבבי' דוקא יושב ומשמר אסור:
יב סָעִיף ז ויש מתירין וכו'. לכאורה צ"ע מה ענין זה לכאן אבל בד"מ כ' דלדעת הטור דאסור להשכירו מפני שהכלי עצמו בלוע מחמץ א"כ כ"ש שאסור להחם בו חמין ליהנות בו בעצמו אמנם המנהג דשרי וכ"כ התו' עכ"ל וצ"ע דהא המרדכי התיר בתרנגולת שנמצא בו חטה למכור לעכו"ם כיון שאין לו הנאה מן החמץ וע"ז מביא המרדכי ראיה שמותר להחם חמין בכלי חמץ שאין נהנה מן הבלועה כו' ע"ש ואנן קי"ל דתבשיל שנמצא בו חמץ הכל אסור בהנאה כמ"ש בסימן תמ"ז (והטעם ע' סימן תמ"ב ס"ב) ואסור למוכרו לעכו"ם כ"ש דאסור בעצמו לרחוץ בו וגם בתוספת לא התיר אלא לתת לתוכו דבר יבש ובזה לא פליג הטור דהרי פסק בי"ד סימן צ"ד דקדרה הבלועה מבשר בחלב מותר לתת לתוכו פירות או צונן וגם האו"ה כלל כ"א כתב דבכל מקום דמותרין המים בהנאה מותרים למכרן לעכו"ם אם כן כיון דכאן מותרים לרחוץ בהם א"כ נימא גם כן דתבשיל שנתבשל בכלי חמץ מותר למוכרו לעכו"ם: ובמעגלי צדק כתוב והני כלים לאו כלים דאכילה נינהו אלא כלים המיוחדים לרחיצה ולכיבוס דאע"פ שעכ"פ בלעי חמץ מ"מ מדינ' א"צ להטמינם מן העין כשאר כלים (ערסי' תנ"א) מ"מ צ"ל שעכשיו אין משתמשין בהן שום שמוש בפסח עכ"ל ומ"מ אף לדברי המ"צ משמע כיון דבלעי חמץ משהו ואינן ב"י אין אסורים בהנאה ואם כן אם נתבשל בהם תבשיל מותר למוכרו לעכו"ם ועיי' בת"ח כלל פ"ה דפסק בקדירה הבלועה מבשר בחלב דמותר לעשות בו חמין לחוף הראש ואף על פי כן אסור למוכרו לעכו"ם וצ"ל דדבר העומד לאכילה כשהעכו"ם אוכל ונהנה ממנו ה"ל כאלו ישראל נהנה ממנו דמהנ' הוא לעכו"ם כמ"ש ססי' תמ"ח אבל לחוף בו הראש שרי שאין נהנה מחמץ שבתוכו ועוד דה"ל שלא כדרך הנאתן עמ"ש סי' תס"ו: וביש"ש בחולין כתב דדוקא חמין לחוף בו הראש נוהגין היתר אבל הראוים למאכל ומשתה אסור ע"ש וא"כ ה"ה כאן אסור למוכרו לעכו"ם: כתב הב"ח ואותן השוכרים מהמושל יורות וריחיים ליקח מכל שכר שמבשלין מדה חמץ אם הישראל מחויב לתקן היורות והריחיים כשמתקלקלים אז הם ברשות ישראל ואסור לקבל אפי' מעות בשכרו כיון דמנהגם לתת חמץ דמי לנהנה בדמי חמץ ואם יש לו כח למנוע מהם שלא יבשלו כלל מחויב למנוע מהם דה"ל רוצה בקיומו וע"י מכירה שרי דהיינו שימכור קודם פסח לעכו"ם כל המדות שיגיע משבוע זו ויטול הדמים ואף על פי שנותן לו העכו"ם אח"כ המדות שרי כמ"ש סימן תמ"ח ס"ג (ונ"ל דימכור ג"כ היורות לעכו"ם) ואם אין ישראל צריך לתקן היורות והריחיים דומה למי שקנה חוק הכומרים כמ"ש ס"ב ודי שיתנה קודם פסח ואם אין לו עם מי שיתנה ה"ל כדיעבד ושרי בלא תנאי עכ"ל ול"נ דל"ד דחק הגלחים אינו שכירות רק מס בעלמא הוא דיהבי להו ואי לא יהבי להו היום יהבי להו למחר אבל הכא נותן לו בשכר הריחיי' והיורות והעכו"ם מפרישו וא"כ דמי ממש לתנור דאפי' מעות אסור לקבל בשכרו דה"ל משתכר באיסורי הנאה ואף על פי שא"צ לתקן מ"מ הם שלו לפי שעה דשכירות ליומיה ממכר הוא ומאי איכפת לו לשר אם הישראל מניחן ריקנים או מניח לבשלו לטחון בהם לכן נ"ל דאין לו היתר אלא שימכור קודם פסח הריחיים והיורות לעכו"ם וע"ס סימן רמ"ג בהגה וצ"ל דמיירי שאין הישראל שוכר הריחיים עצמו רק שוכר חק המגיע להשר מהריחיים דהיינו המדות ומ"מ נ"ל דל"ד לחוק הכומרים דמיד כשטוחנין החמץ ומפרישין המדה ומניחו בריחיים זכה הישראל במידה שלו המגיע לו לכן יש למכרו לעכו"ם או יצוה להטוחנים שלא יפרישו המידות בפסח רק יכתבו העכו"ם שטחנו בפסח ויגבו מהם לאחר פסח כנ"ל:
א סָעִיף ב יאמר לו קודם פסח. כ"כ הטור בשם אבי עזרי וכתב ב"י דבהג"מ ובמרדכי בדין ישראל שקנה חוק הכומרים יקח לאחר פסח מה שחסר בפסח משמע שא"צ להתנות כן תחלה וטעם לפי שאין כאן איסור אלא קנס דעבר על בל ירא' וכאן לא שייך למיקנסי' ופסק כן להחמיר ונ"ל דיש חילוק בזמן התנאי ביניה' דבדין זה שמגיע לו ריבית בכל שבוע הוי כל שבוע חוב בפ"ע דהא אי בעי מצי מסלק לי' כל שבוע נמצא כשמתנ' ישראל תחלת השבוע ה"ל כמתנה מעיקרא אא"כ זקף עליו הריבית בפעם א' ולא יסלק לו עד זמן שביניהם לא מועיל התנאי קודם הפסח ודבר זה יש ללמוד ממ"ש סי' רמ"ה לענין שותפות עם העכו"ם לענין שבת דבעי' התנה ה"נ כן הוא דכיון שכבר זכה ישראל בככר של שבוע של פסח מה מועיל התנאי לסלק עצמו ממנו וה"ל כמוכר קודם פסח חמצו שהיה לו בפסח משא"כ אם התנה תחלה לא זכה בו הישראל כלל באותו הככר ומ"ה בההוא שקונה חוק הכומרי' בפעם א' מה שמגיע לו על זמן קצוב צריך להתנות בשעת הקנין מטעם שזכרנו ולא אחר כך קודם פסח ואם לא יתנה תחלה תקנתו לבטל המקח אחר כך ולהתנות אז כמ"ש לענין שבת שם. ובתנור של שותפות עם העכו"ם שכתב אח"ז בסמוך דמועיל התנאי קודם הפסח התם נמי כיון שחצי התנור של ישראל יכול לומר לעכו"ם כל זמן שירצה איני רוצה להשתתף עמך בפסח אלא ע"מ שתתן לי דמים בעד חלק שלי וזה מהני שפיר כנלע"ד:
ב סָעִיף ג א"ל קודם הפסח כו'. נעלם ממני הבנת דברי הרב בזה טול אתה של פסח כו' דס"ס נהנה הוא מחמץ של פסח במאי דשקיל בעד שבוע שאחר הפסח כל השכר אפי' חלק העכו"ם מחמת שהעכו"ם שקיל חלק שלו בשבוע של פסח בשלמא גבי שבת בסי' רמ"ה מועיל התנאי בזה תחלה דהיינו בשעת עשיית השותפות דאז לא הוי לישראל מעולם חלק בזה השבת כדפירש"י התם הביאו ב"י מה שאין כן כאן דהיינו דהתנו קודם פסח וכבר יש לעכו"ם חלק בכל שבוע ולישראל חלק בכל שבוע נמצא שיש דמים לחמצו של ישראל בפסח ואע"ג שכתבו בסמוך שמועיל אפי' קודם הפסח היינו לענין שיתן לו דמים שיוכל הישראל לומ' לא אתן חלקי לעשו' בו מלאכ' בפסח אם לא שאקבל מעות לא חמץ ואז אף אם יתן לו חמץ אח"כ הוה חליפי מעותיו אבל כאן אין שייך כן דהא מתנה שיהא נוטל עכ"פ חמץ אחר הפסח בעד חלקו בפסח במה שכבר זכה בו בתחלת השותפו' מה מועיל התנאי בזה ובטור בשם רש"י כ' שאלה מה לו' לעכו"ם טול אתה של פסח ואני אטול אח"כ והשיב שיתנה קודם הפסח ויטול דמים מאותו שבוע ונראה דהך ויטול הדמים אין פירושו שאסור לו לקבל חמץ אח"כ רק דמים אלא ה"ק שיתנה קודם הפסח שיטול דמים ועמ"ש בסעיף שקודם לזה ואח"כ יכול ליקח אפי' חמץ אבל בנדון שכתב הש"ע הוא תמוה לי ששינ' מדברי רש"י ומדברי הג"מ שמביא ב"י בדבר שאין מותר לפי הנראה ובהג"מ שמביא ב"י כתוב אבל לענין פסח מותר להתנות קודם הפסח ונוטל הימנו דמים של אותו השבוע ול"ד לישראל כו' אבל הכא כיון שנוטל את הדמים מתחלה מותר עכ"ל וכ' ב"י אבל המרדכי לא הזכיר שצריך ליטול דמים אותו שבוע קודם פסח כו' ובאמת נראה דגם הג"מ לא נתכוין ליקח המעות תחלה דוקא דהא לא זכרו תחילה שנטילת המעות יהיה קודם פסח וכן כתו' בתשו' רש"י ותו' דאף חמץ יכול ליקח אחר הפסח כמ"ש בסעיף שקודם לזה והוא דברי אבי עזרי בטור אלא נ"ל דמ"ש מתחיל' פי' לכתחלה וקאי אדבתרי' דאמר מותר כלומר שכיון שנוטל דמים אפי' לכתחלה מותר דבר זה ולא כמ"ש בסעיף שאח"ז דדוקא קיבל כבר מותר כנלע"ד:
ג סָעִיף ד אפי' מעות אסור כו'. בטור כתיב אחר תשו' רס"י דהוא ס"ג וז"ל הרשב"א כתב מעשה בא לידי בישראל שהיה לו תנור ואפו בו עכו"ם חמץ בפסח ובא האופה גזבר של ישראל והביא לו ככרות לאחר הפסח משבח התנור ואסרתי לו לקבלם לא מבעי' חמץ שאסור שזכה בו ישראל בשבח תנורו וה"ל חמצו של ישראל אלא אפי' מעות אסור לקבל בשכרו דה"ל משתכר באיסורי הנאה כיון דחמץ בפסח אסור בהנאה אפי' חמצו של עכו"ם אסור ליהנות ממנו בפסח עכ"ל. ולפי הנראה לכאורה דל' הטור שכתב והרשב"א כתב משמע דיש פלוגתא בינו לרש"י היינו דהרשב"א אוסר ליטול הדמים שהתיר רש"י וזה אינו דרש"י התיר משום התנה קודם פסח ולרשב"א לא שייך תנאי ממילא הככרות שנאפו בפסח היו ממש של ישראל ע"כ אסור לכתחלה ליטול אפי' המעות בעדם אלא ע"כ דעיקר הפלוגתא ע"ד שכ' הב"י בשם ריב"ש דאיכא למ"ד לא ישכיר בהמתו לעכו"ם להביא עלי' חמץ דסבר חמצו של עכו"ם אסור בהנאה ואיכא למ"ד משכיר לעכו"ם וחמצו ש"ג מותר בהנאה מ"ה כיון דרש"י התיר ליטול דמים אע"ג דהדמים יבואו מחמת חמצו דעכו"ם א"כ ס"ל כמ"ד חמצו ש"ג מותר בהנאה אבל הרשב"א כתב בהדיא כמ"ד אפילו בשל עכו"ם אסור וא"כ יש תימה רבתי על הש"ע שהביא בסעיף שקודם לזה דברי רש"י וכאן מביא דברי רשב"א דלרשב"א אין תקנה לתנור של ישראל אפי' בשותפו' עם העכו"ם אא"כ התנו בשעת קניית התנור שבשבוע של פסח יהיה של עכו"ם וכההיא דסי' רמ"ה וא"ל על מ"ש הרשב"א דהישראל זכה בככרות שהביא לו הגזבר אחר פסח ואסור ולמה לא נימא גם כאן דהתירא ניחא ליה דלקני ולא דאיסורא כמ"ש סי' תמ"ח לענין עכו"ם שמביא חמץ בי"ט דיכול הישראל אח"כ לו' כן ושרי דשאני התם דאין לנו הוכחה דניחא לי' שיקנה לו ביו"ט אמרי'. ודאי לא ניחא ליה באיסוריה משא"כ כאן דהחמץ באלו מחמת מעשה היום שאפה בתנורו היום שהוא נותן התנור לאפות בו היום ודאי ניחא ליה וזה פשוט לפע"ד ועמ"ש בסי' זה בסופו:
ד סָעִיף ה יש מי שמתיר. הוא דעת הטו' שמביא ראייה לזה מדתנן שכרו לו לעשות מלאכה אחרת אע"פ שא"ל העבר לי יי"נ ממקום למקום מותר וי"ל דשאני התם דאינו מוכח מלתא כלל שירצה ממנו העברת יי"נ דיש הרבה מלאכות אחרות משא"כ בתנור דודאי לא יעשה בו העכו"ם רק חמץ ה"ל כאלו השכירו בפי' לחמץ ותו ק"ל טובא דהא כ' בסי' רט"ו ס"ג. אבל לא מהני אם מתנה עם העכו"ם שתנוח הבהמה בשבת שאין העכו"ם נאמן על כך וכ"ש כאן שוודאי יאפה בו חמץ וצ"ע:
ה סָעִיף ה בית לדור. אבל במפר' לשום בתוכו חמץ אסור בפסח או ע"פ אבל טפי לא כ"כ ב"י:
ו סָעִיף ז אסור להשכיר כו'. הטעם בטור דרוצה בקיומו של חמץ שלא יבקע הכלי ועוד כיון שהכלי עצמו אסור בהנאה אסור להשכירו לכתחל' ול"ד להא דתניא בתוספתא משכיר אדם חמורו לעכו"ם לחמץ דשם החמור אינו אסור אבל הכא הכלי עצמו אסור נראה שזהו לדעת רשב"א דבסמוך אבל לדעת רש"י שזכרנו דבתנור של שותפות מותר להשכירו כשיטול דמים היה לנו להתיר גם בזה אלא דמשמע דמסקנת הטור כרשב"א: אחרי הכללים שנאמרו בסי' זה ראוי לעיין במה שנוהגים במדינו' רוסי"א וואלי"ן ביהודים ששוכרי' אורנד"יס מהשרר' שלוקחים מדות מאלצי"ן מכל מי שטוחן מאל"ץ והמאל"ץ הוא חמץ גמור וענוש כרת מה לעשות בשבוע של פסח: ומו"ח ז"ל כ' בזה שיעשה דרך מכירה או נתינ' לעכו"ם כמ"ש סי' תמ"א ולעד"נ דיש תיוהא בזה חדא דמכירה לא שייכא בדבר שלא בא לעולם כדאית' פ"ק דב"מ מה שתעלה מצודתי מכור לך לא אמר כלום ותו דלא התירו המכירה אלא בשעה שמותר באכילה דכך לי המכיר' כמו האכילה. כמ"ש במשנ' כל שעה שמותר לאכול מותר למכור והיינו בחמץ שיש לו בשעת המכיר' וא"כ בחמץ שיבוא לו בשעה שאסור לאכול אין לך ראיה שיהיה מותר למכור דהא המכיר' לא חלה אלא עד שיהא החמץ ואז אסור באכילה תו קשה וכי פסח א' יש לנו בשנה והלא יש יותר מחמשים פסחים בשנה דהיינו כל השבתות כמאמ' הלל הזקן ר"פ אלו דברים לענין שחיטת הפסח בשבת והלא יש לנו יותר ממאתים פסחים שדוחין שבת אף אנו נאמ' כן בדבר זה דהיאך יש היתר ליקח בשבת שכר שבת דהיינו מה שהרחיים טוחנות בשבת נוטל מדה עבור זה והלא שכר שבת פשיטא דאסור כמבוא' בכמה דוכתי וא"כ לא שבקת היתר לכל מחזיקים אורנד"י ולא שמענו שמיחו בהם חכמים מעולם. ונלע"ד היתר כעין שזכרנו בי"ד סי' קי"ז לענין גידול חזירי' של אורנדיש ה"נ כן דהכל שייך להשר אלא שהישראל לוקח ממנו וזה דומה למ"ש בקונה חק הכומרי' שזכרנו תחילת סי' זה דלאותן דיעות שס"ל מותר אף בלא התנה ה"נ מותר ליטול חוק המגיע לשררה אע"ג דלא מתנה עם שום אדם ולמאי דקי"ל שם דבעי' התנ' נרא' דמוד' כאן דמות' דהתם גבי כומרי' דבר ידוע וקצוב להם שנותנים להם כל שבוע ככר א' ונמצא בשעה שקנה מהם חוק כל השנ' היי כאלו קנה מהם נ' ככרות ושל פסח ביניהם וכן ברבית של כל שבוע שזכרנו לעיל ע"כ צריך התנה אבל ברחיי' אין קצבה כמה יטחנו ומעיקרא כי זבין נכנס לספק אם יטחנו שאז יקח ממילא בכל פעם שטוחני' ומגיע מדה מהטוחן הוא קנין חדש וכאלו קונה אותו בעת ההיא מהשררה דהקנין שהיה מתחלה לא חל אא"כ בא המקח לעולם כיון שלא היה ברור בשעת הקנין וע"כ קרוי שפיר חמץ של עכו"ם שעבר עליו הפסח כשיקחנו ישראל אחר הפסח וכן אחר כל שבת שכן היתה הכוונה תחילה ולא שייך כאן קנס דקניס ר"ש משום שעבר על בל יראה דלא היה שייך לישראל בימי הפסח ובימי השבתות וא"ל דבפסח עצמו זכה הישראל בחמץ אחר שבא לעולם זה אינו דיוכל הישראל לומר לא ניחא לי דליקני לי בההיא שעתא כדלעיל סי' תמ"ח ואע"ג דכתבנו בסעי' ד' בההיא דרשב"א לענין שבח התנור דל"ד לההיא דסי' תמ"ח שאני התם דהתנור הוא שלו ונותן מרצון לאפו' בו ביום הזה ודאי ניחא ליה בכך משא"כ ברחיים שהיא שייכה לכל העיר ואין ביד המחזיק אורנד"א למחות שלא יטחון העכו"ם באותו היום ע"כ שפיר יכול לו' לא ניחא ליה דליקני בשעת האיסור כיון שאפשר לו שיבוא אחר הפסח דודאי יש עתים שהרחיים פנוי' מלטחון בהם המלצי"ן וכל מי שיש לו לטחון יטחון גם אחר הפסח כל זה הוא שייך ברחיי' של השר והישראל שוכר ממנו אבל ישראל שיש לו רחיים שלו לחלוטין ודאי לא מצא ידיו ורגליו ליתן לטחון בהם בשבתות ופסח ודמי' לההי' דרשב"א שזכרנו כיון שהוא יכול למחות ולעשות כרצונו ואין לו תקנה אלא ימכרם לעכו"ם על כל השנה או חצי שנה ויהיה שבת ופסח בהבלעה ביניהם משא"כ ברחיים של השר אע"ג דהישראל נתן לו כבר המעות מ"מ המכירה לא חלה עד שיבוא כיון שהיה ספק בשעת המכירה מה שיבוא אח"כ כנלע"ד בזה ללמוד היתר גמור אלא הרוצה להחמיר יתנה בפסח שכל מי שרוצה לטחון מלצי"ן יתן לו מדה משאר תבואה שאין בו חמץ ואז אם יתן לו מאלצי"ן אחר הפסח הוי חליפי שאר תבואה ושרי כדלעיל:
ז סָעִיף ז ולרחוץ בהם. מפני שאינו נהנה מהבלועה ועמ"ש בסי' תס"א:
א סָעִיף א שלוה. וכ' כנה"ג שיש מקומות שנהגו איסור לכתחילה ללות לפני פסח ולפרוע אחר הפסח ועסי' תמ"ח ס"ק י"א מש"ש:
ב סָעִיף ב יאמר לו. ובדיעבד אפי' לא א"ל והביא לו אחר פסח שרי שהרי לא זכה בו הישראל בפסח ב"ח מ"א. וכ' הח"י דלכתחלה טוב להתנות כן ואם התנה כן אף אם נותן לו העכו"ם אח"כ חמצו שעבר עליו פסח ג"כ שרי ואם לא התנה עמו כן אם העכו"ם נותן לו אח"כ קמח או מעות או חמץ שנעשה אחר פסח שרי. וכן הדין בלקח חק הכומרים שנותנים להם לחם קצוב בכל שבוע עיין ט"ז (דחוכך להחמיר וצריך לתנאי וסיים בשלא התנו תחלה יבטל המקח ויתנה עסי' רמ"ה לעיל) ואין להחמיר בדינים אלו כי בלא"ה אין ישראל קונה בלא משיכה לרוב. פוסקים ח"י:
ג סָעִיף ג אח"כ. והסכמת האחרונים דיש לנהוג שימכור להעכו"ם התנור בפסח ויטול הדמים שמגיע על חלקו ק"פ ע"ש. ומ"מ בשב' שבתוך פסח לא מהני במה שאומר טול אתה כמו בשאר שבתות השנה כמ"ש סי' רמ"ה אא"כ התנו בתחיל' השותפות ע"ש. וכתב מ"א ובד' ימים שהם י"ט עכ"פ אסור לומר לו טול ע"ש והח"י חולק עליו ע"ש:
ד סָעִיף ג לקבל. כיון שהתנור של ישראל ול"ד לס"ג דהתם הוא התנור של שותפים ועט"ז סק"ג ועיין בשכנה"ג:
ה סָעִיף ד ליהנות. דחמץ אינו תופס דמיו כמ"ש ס"ס תמ"ג אבל אם קיבל הככרות אסור ליהנות מהם דזכה בהם בפסח בשכר תנורו כיון שדרכו לעולם לתת ככרות וא"כ ה"ל חמץ ש"י שעבר עליו פסח. מ"א:
ו סָעִיף ה מצה. הט"ז מקשה על דין זה והניח בצ"ע והח"י מיישב ומתרץ ע"ש (דסיים ומ"מ יאמר שיאפה בו מצה):
ז סָעִיף ה לדור. הסכמת ראשונים ואחרונים דאע"ג שמשכירו סתמא לדור בו ולא אתי לאפוקי אלא היכא שמשכירו בפירוש לשם חמץ כשמשכירו תוך הפסח או בע"פ (מו' שעות ולמעלה) ע"ש ועח"י:
ח סָעִיף ו חמץ. ואם הוא מושכר אצלו לשנה לא יאכל בביתו משום חשדא. אגודה:
ט סָעִיף ו ואכול. אם יודע שיאכל חמץ מ"א. ומשמעות לשון הש"ס משמע דאפי' בחשש בעלמא אסור. ח"י:
י סָעִיף ו מתירים. וכן עיקר. מ"א. אבל הב"ח ושכנה"ג וח"י פסקו כדיעה ראשונה להחמיר:
יא סָעִיף ו דינר. ודוקא שהדינר עדיין בעין ביד החנוני בשעה שאוכל. ואם לא הקדים לו דינר מותר לומר תן לפועלים חמץ ואני פורע וא"כ מי שיש לו תינוק דצריך לשתות חמץ מותר לומר לעכו"ם תן לו לשתות חמץ ואני פורע אבל הוא לא יקח החמץ בידו. ובח"י כתב שלא יאמר ואני פורע ועב"ח. ובחולה שיש בו סכנה הכל שרי מ"א ע"ש ועיין במ"א ס"ס שמ"ג ובתשוב' נ"ש סי' י"ד ועיין שו"ת ב"ח סי' מ"ג. ומ"מ טוב לעשות מחיצה י' להפסיק כדי שלא יבא לאכול ממנו. ח"י ע"ש:
יב סָעִיף ו של עכו"ם. דאין שליחות לעכו"ם ונמצא הישראל קונה אותם ועוד דאיכא למיחש שמא יאכל ממנו ועוד דנראה דרוצה בקיומו. מ"א:
יג סָעִיף ז כלי. הטעם שרוצה בקיומו שישאר ויתקיי' החמץ בתוכו שאם יטול החמץ מהקדרה בעודנו ע"ג האור יבקע הכלי אצל האור וא"כ נהנה מחמץ אבל בתנור לא שייך זה ועוד כיון שהכלי עצמו אסור בהנאה שהקדירה בלוע מחמץ אסור להשכירה לכתחלה אבל תנור כשאופין בו כבר הוסק ואינו בלוע מחמץ עמ"א. כתב עט"ז אבל ג' או ד' שבועות קודם פסח מותר בכל ענין עיין שם:
יד סָעִיף ב חמץ. הסכמת אחרונים דהכא מיירי ששכר סתם ולא מפרש להביא עליו חמץ ע"ש. כתב הב"ח מה שנוהגין במדינת פולין שיהודים שוכרין אוראנד"י מהשררה שיש בו יורות ורחיים שלוקחין מכל שכר שמבשלין מדה וכן לוקחין מדה מאלץ מכל מי שטוחן מאלץ דאם הישראל מחוייב לתקן היורות והרחיים כשמתקלקלין אז הם ברשות ישראל ואסור לקבל אפילו מעות בשכרו. כיון דמנהגם לתת חמץ הוי כנהנה מדמי חמץ ואסור ואם יש לו רשות וכח למנוע מהם שלא יבשלו כלל מחויב למנוע מהם דה"ל רוצה בקיומו וע"י מכירה שרי דהיינו שימכור ק"פ לעכו"ם כל המדות שיגיע משבוע זו ויטול הדמים ואע"פ שנותן לו העכו"ם אח"כ המדות שרי. ואם אין הישראל צריך לתקן היורות והרחיים די שיתנה ק"פ כמו בסעיף ב'. ואם אין לו עם מי שיתנה ה"ל כדיעבד ושרי בלא תנאי עכ"ל וע' ט"ז ומ"א:
טו סָעִיף ז הנאה. כגון לשום בו צונן דרך עראי ביבש או דבר לח במידי דלאו בר אכילה כגון רחיצה ודוקא אם הוא עראי שלא חיישינן להשתמש בו שימוש אחר ח"י. ורש"ל אוסר רק לחוף הראש. ועיין שו"ת ש"א ס"ו ביהודי שהיה שכיר לשנה על שמירת היין ושכר אי מותר לשמור ולקבל המעות בעד השכר בפסח. עיין שם:
א סָעִיף א (ס"ק א) צריך כו' ואע"ג דלכתחלה כו' ר"ל ניהו דקי"ל חמץ אינו תופס דמיו וחליפיו מותרים כמ"ש ס"ס תמ"ג מ"מ לכתחלה אסור כו': אין הראשון בעין כו' ולפ"ז כתב בח"י דאפי' משלם לו בפסח דבר שאינו חמץ מותר וכ"מ מדברי תוס' בע"ז דמשם ללמד דין דהכא אמרי' ר"פ הפועלים דבי ר"י יזפי מעניים בשביעית פירות שביעית שהיה לעניים הרבה פירות שביעית והיו צריכין לכלותן קודם זמן הביעור (ע"ש בתו') ולטובת עניים יזפו מהן אותן הפירות ושלמו לעני' בשמינית פירות של שמינית ולא הוי חליפי שביעית אע"ג דשביעית תופס דמיו מ"מ כיון דבשעת פרעון אין פירו' שביעית בעין ל"מ חליפי שביעית כ"ש בחמץ שאין תופס דמיו וכתבו התוספות שם דה"ה אם פרעו להם בשביעית שאר פירות שאין של שביעית אם כבר אכלו פירות שלוו מהעניים מותר וכן נראה מדברי הרא"ש כ"ש בחמץ. כ' בכ"ה שיש מקומות שנהגו וכו' וכ' בח"י משמו משום איסור ריבית נגעו בה דהוי כמו סאה בסאה דאסור וכ"כ בד"מ ולא משום איסור חמץ ולפ"ז לפמ"ש רמ"א בי"ד סי' קס"ב דאנו נוהגים היתר בככרו' דאין מקפידים על דבר מועט כזה ליתא למנהג שכתב כ"ה:
ב סָעִיף ב (ס"ק ב) יאמר כו' וישראל שקנה חק הכומרי' כו' מותר ליקח כו' מל' זה משמע דאפי' לכתחלה א"צ להתנות קודם פסח וכן דייק הרב"י מל' הזה. ולפ"ז צ"ל דחק הכומרים קיל יותר ממי שמקבל ככרות בריבית וזה ליתא דאדרבה חק הכומרים יש סברא להחמיר טפי וכמ"ש ט"ז ס"ק א'. אלא דלדעת מרדכי לפי מה שהבין הרב"י (וע' פ"ח) דס"ל בחק הכומרים דא"צ להתנות קודם פסח ה"ה במקבל ככרות ברבי' ס"ל ג"כ דא"צ להתנות וכמ"ש הרב"י ע"ש אלא דלא קי"ל כוותיה ולדידן כיון דצריך להתנות בככרות של רבית כ"ש דצריך להתנות בחק הכומרים ומ"א הבין ל' המרדכי בחק כומרים לאשמעינן דגם בחק כומרים מקילינן כמו במקבל ככרות ברבית ולענין תנאי סמך מ"א עצמו דנדע דלא עדיף ממקבל ככרות ברבית:
ג סָעִיף ג (ס"ק ג) אומר כו'. אבל הכא שנוטל כו' ר"ל דהכא אין לאסור דנראה כטורח בשביל ישראל דמה בכך אם טורח בשביל ישראל דהא מיירי בחוה"מ כמ"ש מ"א סס"ק זה ואע"ג דגם בחה"מ מלאכה שא"צ המועד אסור מ"מ אינו חמור כ"כ ול"ח בזה למראית עין ואין האיסור כ"א ממה שמקבל החמץ בפסח בשכרו ולכן ע"י שנוטל הדמים תחלה שרי דאז מוכר לחמץ קודם פסח ואז מותר למכרו וכמו שאכתוב בע"ה למטה: דהרמב"ם והרא"ש דדעת הרא"ש בישראל וגוי שהיו שותפים באילנות אפי' לא התנו קודם שנשתתפו מותר לו' הישראל לגוי טול אתה ג' שני הערלה ואני אטול כנגדן ג' שנים אחרים דלמאי ניחוש אי משום מראית עין כשעובד הגוי בשני הערלה דנראה שהוא שלוחו של ישראל מה בכך הא הישראל בעצמו מותר לעבוד האילן בשני הערלה ואי משום שנוטל הישראל ג' שנים פירות נגד פירות ג' שני ערלה ה"ל חליפי ערלה. ז"א דכך המנהג מי שעובד האילן אוכל פירותיו וכיון שהגוי עובר בשני הערלה הפירות ערלה כולם של גוי וג' שנים אחרים שעובד ישראל הפירות הם כולם שלו ואין כאן חליפי ערלה כלל. ולפ"ז ה"ה די"ל כן הכא לענין חמץ וזהו דעת המרדכי דס"ל כהרא"ש שם אבל הרמב"ם ס"ל דגם בערלה בעי' שיתנו דוקא קודם שנשתתפו אבל אח"ז לא מהני מה שיאמר לו טול אתה כו' דאע"ג דהגוי עובד לבדו בשני הערלה וישראל עובד לבדו בג' שנים אחרים מ"מ הוי חליפי ערלה. והוא הדין דיש לאסור הכא בחמץ וכן ס"ל להג"מ כהרמב"ם ולכן ס"ל דבעי שיטול המעות תחלה ובזה סגי כמ"ש אח"ז: רק שמוכר לגוי התנור כו'. ר"ל אם מוכר לגוי החמץ קודם פסח אע"ג דיש סברא להתיר דהא אז החמץ עדיין מותר לאכול כ"ש למכור מ"מ ס"ל למ"א דלא מהני סברא זאת דדוקא להנות ולמכור קודם פסח חמץ שכבר זכה בו שרי אבל הכא מוכר ונהנה מחמץ שיהיה נקנה לו בפסח בזמן איסור זה אסור דה"ל נהנה בפסח מאיסורי הנא' וכן כ' הב"ח ע"ש. ולכן כתב מ"א דבעינן שימכור לו התנור וכמ"ש מ"א ודעת הג"מ דס"ל דבעינן שיטול הדמים תחילה. צ"ל דלא מהני מה שאמר לו טול אתה בפסח כו' שעי"ז אנו אומרים שמוכר לו התנור כיון דכבר התנור של ישראל. והא דמהני נטילת הדמים תחלה לא ידעתי טעם מבורר ואפשר לו' כיון דחליפי חמץ דיעבד מותרים אלא דלכתחלה אסור לקבל החליפים וכיון דלוקח החליפין דהיינו הדמים קודם פסח היינו קודם שזכה בחמץ שרי אפי' לכתחלה ומ"א לדינא מחמיר דבעינן מכירת תנור וגם נטילת מעות קודם פסח: ובד' ימים שהן י"ט כו'. ובח"י תמה דהא בי"ט הבערה מותרת א"כ מה בכך שיאמרו שבשליחות הישראל הגוי עושה ודוקא בשבת אסרו בסי' רמ"ה. והטיב אשר דיבר בספר א"ר דכה"ג אפי' בי"ט אסור כיון דאופה בו חמץ לצורך גוי:
ד סָעִיף ה (ס"ק ה) אין זקוק כו'. כנ"ל ברור. והב"י נדחק בזה ע"ש. ר"ל דהטור הביא דין זה בשם הרשב"א ואייתי רשב"א ראיה מדתנן בע"ז ריש פרק השוכר שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת אע"פ שאמר לו העביר לי חביות של יי"נ ממקום למקום מותר. והקשה הרב"י דאין משם ראיה לפי שאין פרעון שכרו על העברת אותה חביות אלא על אותה מלאכה ששכרו לעשות. ולכן כתב הרב"י דהרשב"א פי' משנה הנ"ל באופן אחר מובן הפשוט אבל מ"א ס"ל דגם רשב"א פירש המשנה כנ"ל ואפ"ה מייתי שפיר ראיה דכל היכי דאפילו לא נעשה דבר שאסור ליטול שכר עבורו היה צריך ליתן לו שכרו משלם אע"ג שנעשה אותו דבר שאסור ליטול שכר עבורו השכר מותר. וא"כ ה"ה הכא השכר מותר דהא אפילו לא אפה בו הגוי כלל היה צריך ליתן שכר תנורו לכן אף ע"ג שאפה בו חמץ השכר מותר. ומ"מ לכתחילה צ"ל שיאפ' מצה דאם לא כן כיון דידוע שדרכו לאפות בו חמץ ה"ל כאילו השכירוהו לאפיית חמץ דשכרו אסור:
ה סָעִיף ה (ס"ק ו) לדור כו'. ודוקא כו' תוך הפסח או בער"פ ובפר"ח משמע דוקא קודם שלשים יום וכ"מ תחלת דברי אגור וכתב פר"ח דבחנם ובשאלה שרי ע"ש:
ו סָעִיף ו (ס"ק ט) אא"כ כו' ודוקא שהדינר עדיין בעין וכתב שם בי"ד סי' קל"ב דוקא שאמר תחל' לחנוני בשעה שנתן לו הדינר דינר זה יהי' בידך עד שתתן לפועלי' אבל אם נתו לו רשות להוצי' הדינר מיד מותר. וע"ש בש"ך וט"ז שכ' בשם הטור שחולק על גוף הדין וס"ל כיון שהקדים לו דינר בכל ענין אסור אפי' אין הדינר בעין והש"ך הסכים עם הטור ע"ש: א"כ מי שי"ל כו' וע"ס שמ"ג שכ' שם דאם אפשר להוציא התינוק לחוץ לא יביא החמץ לתוך ביתו: כמ"ש בי"ד סי' רך"א דהמודר הנאה מחבירו מותר לזון בניו ובנותיו אע"פ שמזונותיה' עליו ואעפ"כ לא נקרא מהנהו: אבל הוא לא יקח כו' שמא יבוא לאכלו:
ז סָעִיף ו (ס"ק י) ואסור כו' משום דרוצה בקיומו כו' וכ"כ התוס' כו' דמה שמחזיק לו הגוי טובה כו' משמע דס"ל דרוצה בקיומו היינו משום כדי שיחזיק לו הגוי טובה ולכן כ' על מ"ש דרוצה בקיומו וכ"כ התוס'. אבל ט"ז בי"ד סי' קל"ג סק"ט הוכיח דאפי' הגוי אומר בפי' שלא יחזיק לו טובה אפ"ה הוי רוצה בקיומו שהיה מיצר אם נאבד ע"י שמירתן ואסור. ומשמע מדבריהם כו' שהקשה על מ"ש תחלה דהיכי דהגוי מחזיק לו טובה מקרי הנאה ואסור. אם כן היכי בעי למפשט במס' ב"מ דצער ב"ח לאו דאוריית' מדתני' היתה בהמתו של גוי טעונה יי"נ ורבצה תחת משאה אין ישראל זקוק לפורקו וא"א צער בע"ח דאורייתא תקשי למה אינו זקוק. והקשו התו' כיון דטעונה יי"נ אסור דהגוי יחזיק לו טובה ותי' כיון דלא אפשר דהא צריך לפורקה משום צבע"ח ולא מכוין שהגוי יחזיק לו טובה כ"א לקיים מצות ה' כה"ג שרי כדאמרינן בפסחים אי נמי דברייתא סתמא קתני אפי' שלא בפני גוי אינו זקוק וכה"ג תקשי דהל"ל זקוק משום צבע"ח דהא הגוי לא יחזיק לו טובה דהא הגוי לא ידע: שרי כיון דצער ב"ח דאורייתא ר"ל דהכי קי"ל כדאי' בח"מ: וכ"מ בח"מ סי' רע"ב בטו' שכ' לטעון עם הגוי פטור רק בפני הגוי משום איבה ולכן ביי"נ כיון דמצי לאשתמוטי דאסור לנו וליכא איבה א"צ לטעון עמו אבל פריקא דאיכא צער ב"ח אפי' שלא בפניו חייב ומשמע מדסתם דקאי גם אדסמיך ליה שהיתה טעונה יי"נ ואפ"ה חייב לפרוק ומדכ' אפי' שלא בפניו משמע דכ"ש בפניו חייב לפרוק אע"ג שהגוי יחזיק לו טובה ע"כ צ"ל דס"ל כתי' א' דהתו' דשרי דהוי ל"א ול"מ.
ח סָעִיף ד (ס"ק יא) אסור כו' אבל בתנור ל"ש זה ר"ל דהרב"י הקשה א"כ למה הוצרך ליתן טעם בסעיף ד' בתנור משום דהוי משתכר באיסורי הנאה. ולפי' מ"א בטעם רוצה בקיומו א"ש דבתנור אפי' יטול החמץ מתוך התנור לא יפול התנור ואינו נהנה מחמץ. דלא כב"י שפי' רוצה בקיומו שרוצה שלא ישבר קדרתו בשעת בישול החמץ בתוכו דא"כ יפסיד החמץ והוא אינו רוצה שבגרמת כלי שלו יופסד החמץ. א"כ כוונתו שיתקיים החמץ וזה ס"ל דגם בחמץ אסור אע"פ שאין החמץ שלו ואינו חייב לבערו מ"מ אינו נכון שיהנה שיתקיים אפי' חמץ של גוי (ועיי' בפר"ח) וכ' דמה"ט בתנור ל"ל הטעם דרוצה בקיומו דאפי' יפול התנור לא יופסד החמץ לגמרי: ועוד כיון שהכלי כו' זה טעם ב' שכ' הטור: כבר הוסק דהא א"א לאפות בו אא"כ יסיקנו תחלה ואע"ג דהיסק זה אינו מועיל להכשיר התנור כמ"ש רסי' תס"א מ"מ לענין איסור דהכא דקיל סמכי' על היסק כל דהו: וקשה כו' הוא מדברי הב"ח כמו שסיים מ"א: דלתסר משום כו' ול"ל הני תרי טעמי: וא"כ מעות אלו כו' ר"ל אפי' נותן לו מעות בשכרו אסור כמ"ש בסעיף ד': וה"ה בחמור ר"ל דנהי דבחמור לא שייכי הני תרי טעמי שכ' הטור מ"מ לתסר משום משתכר בא"ה. ולסברת הב"ח א"ש דגם בחמור אין דרך ליתן כ"א מעות: ומיהו נ"ל לאסור כו' ר"ל ניהו שבא ליישב דברי הטור דהיכי דדרך ליתן מעות בשכר אין בו משום משתכר בא"ה מ"מ הב"ח לא ניחא ליה בזה ולכן ס"ל דגם בחמור אסור משום משתכר בא"ה: דהא הרשב"א כו' ר"ל מרא דהאי דינא דסעיף ד' בתנו' הוא הרשב"א ומייתי ראיי' מדתנן בפ"ה דע"ז השוכר את הפועל לעשות עמו ביי"נ שכרו אסור: אסור כמ"ש סעיף ה' דרמ"א לא התיר להשכיר בית אלא לדור בו אבל להשים בו חמץ לא וע"כ ס"ל דאפי' דרך ליתן שכר המעות אסור וה"ל להגיה פה ע"ד המחבר ולומר דאפי' בחמור אסור: ואסור מטעם אחר דהיינו הני תרי טעמי שכ' הטור: וב"י סי' כו' דדוקא יושב ומשמר כו' בשכר אז אסר הירושלמי להשכיר בית לשום בו חמץ אבל אם אינו יושב ומשמר מותר וע"כ צ"ל דלזה לא מקרי משתכר בא"ה במה שמשכיר לו בית לחמץ וצריך לחלק בין בית לתנור או דגם בתנור חולק וס"ל דמותר ואין זה הרשב"א שמביא הטו' כאן דאוסר בתנור אלא הוא הרשב"א אחר כנודע:
ט סָעִיף ז (ס"ק יב) ויש כו' לכאורה צ"ע מה ענין זה לכאן ר"ל דמשמע דהיש מתירין להחם כו' חולקים על מה שאסר המחבר להשכיר כו' לבשל בו חמץ וזה אינו דאין תלוים זה בזה: אבל בד"מ כ' כו' מפני שהכלי עצמו כו' ור"ל דוודאי היש מתירין להחם כו' מודים לדין דאסור להשכיר כו' לבשל בו חמץ והיינו מטעם א' שכ' הטור שרוצה בקיומו וטעם זה לא שייך במחמם חמין בין להרב"י ובין לפי' מ"א בס"ק שלפני זה אבל כ' לשון ויש מתירין כו' דלטעם שני שכ' הטור לאסור להשכיר כו' לבשל חמץ מפני שהכלי עצמו כו' ולפ"ז גם להחם חמין אסור ע"ז פליגי הני יש מתירין. וכך כתבו התוס' בע"ז דף ל"ב ע"א סוף ד"ה והא הכא כו' וז"ל הלכך יש פוסקים דצריך ליזהר שלא לעשות שום תשמיש בכלי הבלוע מחמץ בפסח דהוי רוצ' בקיומו ע"י ד"א אבל אינו נראה לר"ת כו' ומכאן פסק ר"ת דקדירות הבלועים מבשר וחלב שמותר להשים בתוכן דבר יבש כו' וכן קדירות האסורים משום חמץ אבל דבר לח לא עכ"ל: וצ"ע דהא המרדכי כיון שאין לו הנא' כו' דהא אין הגוי נותן לו יותר משום טעם החטה הבלוע בתרנגולת: והטעם עיי' בסי' תמ"ה סעיף ב' כצ"ל ע"ש במ"א ס"ק וי"ו דניהו דקיי"ל כר"ג ביי"נ שנתערב שמותר למכרו לגוי חוץ מדמי איסור שבו היינו דוקא בנתערב חביות של יי"נ בחביות של היתר דחביות היתר נשארים בהתיר' אלא דאינו יוכל לברר ואינו מכיר המותרין וא"כ כשמוכרו לגוי חוץ מדמי א"ש הרי אינו מוכר ואינו נהנה אלא מחביות המותרים שנשארו בהתירם אבל נתערב יי"נ ביין היתר דאז אפי' יין היתר נעשה איסור שהוא תערובת לח בלח אסור למוכרו לגוי חוץ מדמי א"ש דהא נעשה הכל איסור וא"כ ה"ה בטעם החטה הבלוע בתרנגולת נעשה כל התרנגולת איסור ולכן אסור למוכרו לגוי וע"ש: כ"ש דאסור בעצמו כו' דכל הכלי נעשה איסור ע"י בלוע והרי נהנה מן הכלי אע"ג דאינו נהנה מן הבלוע אסור: גם בתוס' לא התיר כו' ר"ל אותו תוס' דע"ז דמביא בד"מ ראי' מהם כנ"ל: דבר יבש כו' וצ"ל לסברת מרדכי הנ"ל בין לח ויבש: א"כ נימא ג"כ דתבשיל כו' מותר דהא תלה או"ה שני הדינים זה בזה והא קי"ל רס"י תמ"ז דאסור: ובמ"צ כ' והני כלים כו' ר"ל דקשי' ליה איך מתיר להחם חמין בכלי חמץ הא צריך להטמינם מן העין שלא יבוא להשתמש בהן כמ"ש רס"י תנ"א: ומ"מ אף לדברי מ"צ ר"ל דנהי לדברי המ"ץ א"ש מה שמתיר להחם חמין בכלי כזה אע"ג דאוסר ר"ס תמ"ז כנ"ל דהני כלים עדיפי מ"מ לפי דבריו גם תבשיל שנתבשל מותר למכרו לגוי ואינו ענין למ"ש המחבר דמיירי בכלי שבלעו חמץ גמור אסו' להשכיר כו' וא"כ אכתי קשיא מ"ש רמ"א ויש מתירין כו': צ"ל דדבר כו' ה"ל כאלו הישראל נהנ' ממנו כו' כמ"ש ס"ס תמ"ח כצ"ל ר"ל להאכיל חמץ אפי' לבהמת גוי או בהמת הפק' אסור אע"ג דאין מי שיחזיק לו טובה. מ"מ הוי כאלו הוא נהנ' וה"ה הכא כמו שישראל אסור לאכול מה שנתבשל בקדיר' בלוע מבב"ח דנהנה מבלוע ה"ה דאסור למכרו לגוי וה"ה בחמץ: ועוד דה"ל שלא כו' עמ"ש רס"י תס"ו כצ"ל וצ"ל דבחמץ שלא כד"ה שרי ונ"מ בין הני תרי טעמי לענין בב"ח דלטעם א' מותר להחם חמין לחוף הראש בקדירה בלוע מבב"ח ולטעם שני אסור דבב"ח קי"ל אפילו שלא כדרך הנאתן אסו' כמ"ש בי"ד ס"ס קנ"ה ולדברי ת"ח א"ש מה שהקשה מ"א מסי' תמ"ז דקי"ל דאסור למכור התרנגולת לגוי דמ"מ לחום חמין שרי אבל עדיין אינו מיושב ל' ויש מתירין דמשמע דהני יש מתירין חולקים עמ"ש הרב"י וז"א די"ל דגם המחבר מוד' דמותר להחם בו חמין: וביש"ש בחולק פ' כ"ה סי' מ"ו בדין הראשון: אבל הראוים למאכל ומשתה אסור וכתב דה"ט דדוקא דבר יבש מותר להשתמש בו ולא דבר לח אפי' צונן משום שמא ישהה בו ך"ד שעות ויהיה כבוש כמבושל ואינו מות' כ"א לויג עם אפר לחוף בו הראש שאינו ראוי לאכילה וכן משמע מדברי הש"ך בסי' פ"ז בס"ק ך': כתב הב"ח כו' כיון דמנהגם לתת חמץ כו' הב"ח לטעמיה אזיל כמ"ש מ"א בשמו בס"ק א' דה"ט דבתנור ה"ל משתכר בא"ה כיון דדרכם לתת חמץ בשכר התנור ע"כ מחויב למנוע מהם דה"ל רוצה בקיומו (וצ"ל דרחיים ויורות הוי דומיא דקדיר' ואינו דומה לתנור דלא שייך ביה רוצה בקיומו כמ"ש בס"ק י"א) וכ' הב"ח דלפי טעם זה אפי' אינו נוטל שכר צריך למנוע אם אפשר ע"ש: ויטול הדמים היינו כדעת הגמיי' שהסכים עמו בס"ק ג': ונ"ל דימכור ג"כ כו' מ"א לשיטתי' בס"ק ג' שהחמיר גם כן שם דבעי' תרתי ליטול דמים וגם למכור כו': דשכירות ליומא ממכר הוא היינו לחומרא אמרי' דשכירות קניא ועיין לעיל במ"א סי' רמ"ו ס"ק א' בזה: ועס"ס רמ"ג ר"ל דהיתר זה מהני מצד איסור חמץ דהיינו בחה"מ אבל בשבת וי"ט בלא"ה איכא איסורא ומבואר שם דאם שכרם מגוי (וה"ה קנא') אם עדיין לא ישב בה הישראל ולא נקרא ע"ש הישראל מותר וע"ס רמ"ד סעיף וי"ו. ועיין בט"ז שמיקל הרבה אפי' מצד איסור שבת: וצ"ל דמיירי כו' בא ליישב דברי הב"ח שדימה אם הישראל צריך לתקן הרחיים ויורות לחק הכומרים דמיירי שאין הישראל שוכר כו' והא דתלה הב"ח ההיתר במה שאין הישראל צריך לתקן י"ל אורחא דמלתא נקט דהיכי דאין הישראל שוכר רק החק ולא הרחיים אז אורחא דמלת' שא"צ לתקן:
א סָעִיף ב ס"ב ישראל שמקבל כו'. דלא זכה בהו ואף בלא אמירה מן הדין מותר כמ"ש תוס' בע"ג כ"ב א' סד"ה לא יאמר. מיהו היכא כו' דדוקא נקט וכ"ש כאן ועס"ג:
ב סָעִיף ג ס"ג ישראל וא"י. כמש"ש בערלה לפרש"י ועוד סי' רצ"ד סי"ג בהג"ה:
ג סָעִיף ד ס"ד ישראל כו' דה"ל כו' ואם כו'. ע"ג ס"ב א' מ"ט שכרו כו' ותנן מכרן כו' וע"ש תוס' ד"ה והתנן. מיהו תימא כו': ואם קיבל כו' מותר. משמע אפי' הוא בעצמו וכדעת הרמב"ם שכ' ס"ס תמ"ג וכ"מ פשטא דגמ' בע"ג שם וע' תוס' שם ד"ה תנן. תימא כו' אבל בזה ניחא ועיין ר"ן רפ"ה דע"ג שהביא ראיה מירושלמי וכ' שם בשם הרמב"ן דהא דמסקינן שם קנס שקנסו בחמרין וביי"נ דוקא ביי"נ ובשביעית דתופס דמיו ואסברא ראשונה דתופס דמיו סמיך כו' ע"ש: ס"ה יש. שם שכרה לישב כו' ועיין גמרא שם ס"ה א' ל"ק הא כו' וה"ה כאן שאינו נוטל כלום בשביל החמץ שאף שאינו אופה כלל ישלם לו: וכן מותר. נלמד מהנ"ל אבל להשכיר לו שיכניס חמץ לתוכו אסורכמ"ש בירושלמי פ"ב הלכה ב' לא ישכיר ישראל את ביתו לא"י ליתן בתוכו חמץ ואע"ג שאמרו בפ"ק דפסחים ייחד לו בית כו' כאן איירי בתוך הפסח או בע"פ שכבר נאסר בהנאה וה"ל משתכר באיסורי הנאה כנ"ל וכ"מ בירושלמי שם דבתוך הפסח מיירי בתוך הפסח מהו כו' והתניא לא ישכיר כו' ועט"ז ומ"א וע' ב"י בשם אגור. ול"נ דגם ההיא דפסחים פ"ק מיירי בתוך הפסח כמ"ש שם ת"ר א"י שנכנס כו' וע"כ בתוך הפסח ועלה קאמר הפקידו כו' ייחד כו' למימרא כו' אלא דשם מיירי שייחד לו בית שלא להכניס לו חמץ ומותר אף כשמכניס בתוכו כנ"ל וע"ז אמרו שם דא"י כי קאי כו' למימרא כו' והתניא כו' דשם ג"כ שוכרו לבית דירה ואעפ"כ אסור והגאונים מפרשים דלא כפרש"י אלא ייחד לו בית שמשכיר לו בית אחר שלא בביתו וז"ש א"י שנכנס כו' ר"ל כיון שהוא עם החמץ הפקידו כו' אפילו בלא אחריות ייחד לו כו' בלא אחריות כיון שהוא בבית אחר וכן מ' בירושלמי שם חמצו של א"י בתוך הפסח מהו ר' ירמיה אמר מותר ר' ייסא אמר אסור והתניא לא ישכור את תמורו לא"י להביא עליו חמץ פתר לה בבא עמו והתניא לא ישכיר את ביתו כו' אית לך מימר בדר עמו אלמא אף למאן דמתיר אסור עמו בבית וז"ש בתה"ד ולמעלה סי' תמ"ח ס"ג שמחוץ לבית:
ד סָעִיף ו ס"ו מותר כו'. ע"א ס"ג אומר אדם לחמריו כו': ויש מתירין. שם א"ר פפא כו' רב אשי כו' וגם ס' הראשונה כן אלא שסמך עצמו על מ"ש בי"ד: ואסור. דלמא אתי למיכל כמ"ש בפ"ק דפסחים י' י"א וכמ"ש בירושלמי הנ"ל למאן דמתיר מוקים לה בבא עמו כנ"ל ואף רבנן ל"פ אלא משום דהוא עצמו כו' וע"ל סי' תקמ"ו ס"ג ה"ז דוחפו בקנה דוקא. ועוד דאין שליחות לא"י כמ"ש בב"מ ע"א ב' ואף דאין הישראל מכוין לקנותו מ"מ חייב באחריותו ועובר עליו ועוד דרוצה בקיומו כמ"ש בע"א ס"ד א' והלא רוצה כו':
ה סָעִיף ז ס"ז אסור ע' מ"א: אבל משכיר. תוספתא פ"ב אבל בירושלמי תניא שאסור בין בבית בין בספינה בין בחמור וכ"פ הגאונים וכמ"ש ביי"נ השוכר את החמור כו' שם ס"ב א' ואין חילוק בין יי"נ לשאר איסורים אלא בדיעבד לתפוס את דמיו כנ"ל ואפי' לא בא עמו אסור כמ"ש בירושלמי שם וכ"פ בי"ד סי' קל"ג ס"א ע"ש וכ"פ בהג"ה לעיל ס"ה: ויש מתירין. ר"ל שחולק על הטור וש"ע שכ' אסור להשכיר כו' אע"ג דבחמור מותר כמ"ש הטור משום דרוצה בקיומו ע"י דבר אחר כמ"ש בע"א ל"ב א' דקי"ל כמאן דאסר שם אבל התוס' שם ד"ה והאי מתירין בכה"ג כמ"ש א"ל התם כו' וז"ש בתוס' הנ"ל בס"ד ופסקינן הלכתא כמאן כו' ואינו חולק עליו במה שאסרו להשכיר שאפי' בחמורו אסור כנ"ל לכן כ' וי"מ להחם כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.