Shulchan Aruch, Orach Chayim 449 — שולחן ערוך, אורח חיים תמט

סָעִיף א

א (א) פירוש הסחורה - ומיירי שהיה הסחורה פת ויין וכה"ג: ש"ע סָעִיף א

ב (ב) ופועלים הנכנסים לשם - היינו לעשות מלאכה או שמשתדלים במכירת הסחורה: ש"ע סָעִיף א

ג (ג) אסור בהנאה - דתלינן שחמץ זה של החנות הוא ולא מפועלים אף שהם רגילין שם משום דהחמץ שבחנות הוא קבוע שם ותדיר וטפי יש לתלות שנשאר שם מחמץ שלו שלא מצא בעת הבדיקה ופשוט דמיירי שמצא תיכף אחר הפסח בענין שאין לתלות שהחמץ של עכשיו: ש"ע סָעִיף א

ד (ד) מותר אפילו באכילה - ר"ל אפילו אם היה החנות סגור כל ימי הפסח דליכא למיתלי שהנכרי בעל החנות הכניס שם חמץ זה בפסח ובודאי חמץ זה מקודם הפסח הוא. והו"א שיש לחוש לתלות החמץ הנמצא שם שהוא מהפועלים ישראלים המצויים שם תמיד שהם שכחוהו שם קודם הפסח קמ"ל דלא אמרינן הכי: ש"ע סָעִיף א

ה (ה) גורס בהיפך - דהוא סבר דתלינן יותר בהפועלים שמצויים שם תמיד בין לקולא ובין לחומרא ולענין דינא נקטינן כדעה קמייתא ויש שכתבו דלא פליגי כלל ולא קאמרי דעה בתרייתא אלא בכגון שלא היה בחנות מיני מזון רק שאר סחורות אבל אם היה בחנות מיני מזון גם לדעה זו בתר חנות אזלינן שחמץ שם קבוע ותדיר. חמץ שנמצא אחר הפסח ולא ידעינן אם של עכו"ם הוא או של ישראל הוא יש דעות בין אחרונים יש שכתבו דמותר בהנאה ואסור באכילה ויש שמקילים ואומרים דגם באכילה מותר כשאר ספיקא דרבנן דלקולא אזלינן ואם באותו מקום רוב ישראל מצויים אסור בהנאה דודאי מישראל נפל, וכ"ז כשנמצא מיד אחר הפסח או שהפת ישן שא"א לומר שנאפה אחר הפסח אבל אם אפשר לתלות שנפל אחר הפסח מותר אפילו באכילה בכל ענין דיותר יש לתלות שמאחר הפסח הוא משנתלה לומר שמישראל נפל קודם הפסח דזמן מרובה כזה לא היה מונח בדרך: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף א

א ומלאי. פי' סחורה: ש"ע סָעִיף א

ב אסור בהנאה. דתלי' בבעל החנות ולר"ח תלינן בפועלים, משמע מדברי הב"ח דחמץ שנמצא אחר הפסח ולא ידעי' אם הוא של עכו"ם או של ישראל אסור באכילה ומותר בהנאה ע"ש וכ"מ בעירובין דף ס"ד ע"ב ברש"י ותו' דאם לא היו הולכין אחר רוב עוברי דרכים והוי תלינן בשל ישראל אפ"ה הוי שרי בהנאה ומוכח משם דאזלינן בתר רובא דהיינו רוב העיר כדאי' בי"ד סי' א' ואם הוא בענין שאפשר לתלות שנעש' לאחר פסח אפילו במקום שרוב ישראל מצוים שרי (תו' שם ועיין פ"ק דחולין): ש"ע סָעִיף א

סָעִיף א

א ומלאי פירוש סחורה מ״א וכן נרשם בש״ע ובאות ב׳ אי״ה יבואר אי דוקא פת או שאר סחורה: ש"ע סָעִיף א

ב אסור עמ״א מדסתם באות א׳ סחורה וכאן מלת בבעל החנות משמע אף מלאי שאר סחורה תלינן בבעל החנות שאוכל שם ומדסתם המחבר משמע ליה כן וצ״ע דרש״י פירש בהדיא דמשל מלאי שהוא פת משמע בבירור שאר סחורה לא וכמ״ש הב״ח ובב״י דלר״ח במלאי פת דאל״כ פשיטא דתולין בפועלים (אף דבעל החנות אוכל שם תולין בתר רובא) והד״מ ג״כ פירש כאן מלאי פת וכ״כ הדרישה (ומ״ש שם וצ״ל שזה ספק אם הוא החמץ שנשאר מהסחורה לא ודאי לא הבינותי כוונתו אם לומר דמספיקא אסור הא בעירובין משמע דמספיקא עכ״פ שרי בהנאה ועט״ז מ״ש בשם תמים דעים דף ע״ד ב׳ דמספק אסור בהנאה וי״ל דבריו בע״א) וסבור הייתי לומר דמש״ה הולכין אחר בעל החנות דפועלים ודאי מה שנשאר כל השנה אפקורי מפקיר להו כנראה מתמים דעים שם ובחנות ישראל חצירו קונה לו כל השנה דל״ש או דאיסורא לא ניחא דליקני ומש״ה אחר הפסח אסור אע״פ שבטלו כבסי׳ תמ״ח ס״ה יע״ש וכ״ז אינו שוה לי. ועוד דא״כ לאיזה צורך כתב דתולין בבעל החנות ועיין תמים דעים שם דכ״ז לענין אכילה והנאה אבל לבדוק תלוי ברשות אם החנות ישראל צריך לבדוק וחנות של עכו״ם אע״פ שישראל הניח חמץ אין זקוק לבערו אם נתייאש וידצה פועלים ישראלים אפ״ה אין זה מצוי בידך כיון דרשות של עכו״ם. ומ״ש המ״א משמע מב״ח כו׳ מדכתב דמש״ה אסור בהנאה ואצ״ל באכילה דבאכילה א״נ ספק הוי אסור ואף בהנאה אסור דכודאי משוינן לה יע״ש הרי כדבריו ומ״מ א״י טעם נכון לחלק בין אכילה להנאה דתרוייהו ספק דרבנן הוי. ומ״ש שכ״מ בעירובין היינו דעכ״פ שרי בהנאה במחצה על מחצה (ומיד אחר הפסח) וכוונתו ממ״ש רש״י ותוס׳ ד״ה שהולכין דאי אין הולכין אחר הרוב הוי ספק ושרי פש״ג דרבנן לקולא ואמאי לא פירשו בפשיטות דדייק דאין הולכין הוי שקול וליתסר בהנאה וע״ש מהרש״א ז״ל ש״מ בספק שרי בהנאה ומ״מ קשה דאימא משום הנאה לא מיתסר מספק ואימא דאין הולכין אחר הרוב ומש״ה פירשו לענין אכילה דמספק היה למשרי פש״ג יע״ש מהרש״א ז״ל ובח״י ועמש״ל ס״ס בדרבנן לאיסורא כמו פת דהכא שמא של ישראל תוך הפסח ושמא פש״ג וי״ל: ומ״ש דהולכין בתר רוב העיר עי״ד לענין רוב וקרוב. ומ״ש אם יש ספק שנעשה אחר פסח שרי באכילה כ״ה בתוס׳ עירובין שם עמ״ש בסמוך ובתוס׳ חולין דף ב׳ ד״ה מותר לאחר הפסח בצק ובמהרש״א ז״ל שם כבר הארכנו בס׳ ראש יוסף דהתם כיון שחשוד הוא משא״כ ברוב ישראלים כשרים תולין לאחר הפסח דמסתמא לא עברו עב״י וי״ל בע״א. קשיא לי קצת אמאי לא יליף חמץ שעבר הפסח שיהא אסור מ״ה ק״ו מערלה שלא נעבדה עבירה ומה לערלה שלא היה ש״ה חמץ תוך זמנו יוכיח מה לחמץ כרת ערלה יוכיח וכ״ת חבש״ו וחוסם פי פרה יוכיח דעל מה הצד לא פרכינן מעלמא ע׳ חולין קט״ו ב׳ ק״ו אדם דן מעצמו ועוד מה להנך שכן ג״ק וג״פ ל״ת בב״ח ללקות כמ״ש בג״ו בפתיחה ועיין פ״י פסחים כ״א ב׳ וכ״ח וצ״ע: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף א

א (ס"ק א) ומלאי פי' סחורה. ר"ל לאפוקי דבעי' דוקא שהמלאי הוא פת אלא בכל סחור' דינ' הכי: ש"ע סָעִיף א

ב (ס"ק ב) אסור כו' משמע מדברי הב"ח כו' וכ"מ בעירובין כו' הוי שרי בהנאה דאי' שם מעשה בר"ג שהיה רוכב כו' והי' ר"א מהלך אחריו מצא גלוסקן בדרך א"ל אילעי טול גלוסקן מצא גוי א' א"ל טול גלוסקן מאילעי כו' למדנו שהולכים אחרי רוב עוברי דרכים ולמדנו שחמצו של גוי אחר פסח מותר בהנאה. ופי' רש"י ותו' דדייק דהולכים אחרי רוב עוברי דרכים שהם גוים דאל"כ אי היינו תולין בשל ישראל היה מותר אפי' באכילה אע"פ שהיה סמוך אחר פסח מ"מ בישראל י"ל שנעשה אחר פסח אלא משום דאזלינן בתר רוב ע"ד שהם גוים ולכן אסור באכיל' משום פת גוי עכת"ד והק' המהרש"א דמנ"ל דלמ' הואיל והי' סמוך אח"פ אין תולין שנעשה אח"פ והא דדייק דהולכים אחר רוב ע"ד מדהתירו בהנאה דאי לא אזלינן בתר רוב יש לתלות בשל ישראל והוי חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח דאסור אפי' בהנאה. ותי' לחד תירוץ דמדהתירו בהנאה אין להוכיח דאזלינן בתר רוב דאפי' הוי ישראל וגויס מחצה ע"מ נמי מותר בהנאה דתליא בשל גוי דהא דחמץ של ישראל אסור אחר פסח לדידן דקי"ל כר"ש אינו אלא מדרבנן משום קנס והוי ספק דרבנן ואזלינן לקולא לתלות בשל גוי. א"ו דדייק א"א דלא אזלינן בתר רוב ה"ל להתיר אפי' באכילה כיון דפת גוי אינו אסור כ"א מדרבנן א"כ מספק יש לתלותו בשל ישראל ונעשה אחר פסח ומותר אפילו באכילה עכת"ד מהרש"א ומוכח מזה דמספק' היכי דא"א לתלות שנעשה אחר פסח מ"מ מותר בהנא' דתלינן בשל גוי כיון דהוי ספק דרבנן ומ"מ באכילה אסור משום פת גוי לפ"ז היכי דליכא משום פת גוי כגון שנראה שהוא פת פלטר או במקום שאין פלטר מצוי כלל כדאי' בי"ד סי' קי"ב הי' מותר אפי' באכילה אבל מלשון הב"ח משמע דמצד איסור חמץ יש להחמיר לאסרו באכילה אע"ג דגם לענין אכילה לא הוי רק ספק דרבנן מ"מ משום חומרא דחמץ יש להחמיר. ובאמת מ"א אין כוונתו להביא ראיה מעירובין כ"א דמותר בהנאה אבל מה שאסור באכילה ע"ז אינו מביא ראיה וכן דייק ל' מ"א: דהיינו רוב העיר כדאי' בי"ד סי' א' והיינו כמ"ש ש"ך שם ס"ק י"ז דהולכים אחר רוב המצויים שם ולא בתר רוב העיר ושוקים. ואם גוים וישראל מצוים בשוה אז הולכים אחר רוב השוק הנמצא שם ואם שוין בשוק אז הולכים אחר רוב העיר: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף א

א כך היא גירסת רש"י. דבחנות ומלאי תלינן ופי' הך מלאי היינו פת ויין הנמכר בחנות ולפ"ז ניחא בחנו' של עכו"ם דא"ל הא עכ"פ גם הפועלים מכניסים שם פת וה"ל ספיקא די"ל כיון דק"ל כר"ש דחמץ לאחר הפסח אסור מדרבנן משום קנסא בזה אין שייך קנס אלא בחנות של ישראל דאזלי' לחומרא צריך טעם למה ונר' דהחמץ של החנות הוא ודאי קבוע ומונח שם ושל הפועלים הוא דרך עראי שי"ל שמה שמכניסין שם הם אוכלין הכל הלכך אזלי' בתר החנות ור"ח דגורס בהיפוך ואזיל בתר הפועלים ודאי קשה למה תלינן טפי בפועלים מבחנות כיון דגם בחנות החמץ קבוע טפי ואם לר"ח מיירי שאין בחנות פת רק שאר סחורות א"כ אין חילוק בין רש"י לר"ח ואפשר שחילוק זה יש ביניה' דלר"ח מיירי שאין שם רק סחורות לא פת ואלו הי' שם פת בחנות היינו אומרי' דהוי ספיקא ובכל גווני אזלי' לקולא דאין כאן קנס: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף א

א כך עט״ז פסחים ל״א ב׳ והב״י מפרש דר״ח דגריס בהיפך ואזלינן בתר פועלים ודיינינן כודאי. ופועלים ישראלים לאסור בהנאה ופועלים עכו״ם למישרי באכילה מיירי נמי שהמלאי פת ויין ואפ״ה אזלינן בתר פועלים לגמרי ולרש״י בתר המלאי של מי הוא לגמרי יע״ש והט״ז הוקשה לו להר״ח נהי בפועלים עכו״ם שרי באכילה מספק ולא הוי חנות קבוע לענין זה אכתי מלאי עכו״ם ופועלים ישראל אמאי אסור ולא הוי ספיקא ולישרי וז״ש הט״ז למה תלינן טפי בפועלים מבחנו״ת וליהוי ספיקא ולישרי באכילה כפי הנראה מריש דבריו דניחא לרש״י במלאי עכו״ם דספיקא הוי ואפי״ה שרי באכילה דלא כמ״א אות ב׳ ואי״ה שם יבואר וע״ז כ׳ דא״ת דר״ח מודה לרש״י במלאי פת תולין בשל מי המלאי ור״ח מיירי במלאי שאר סחורה א״כ ל״פ רש״י ור״ח ומטור והמחבר משמע דפליגי ומסיק דפליגי במלאי פת לר״ח ספיקא הוי ושרי באכיל״ה דספק חמץ שעבר הפסח דרבנן (למקום שאוכלין פש״ג) ולרש״י המלאי עיקר ומלאי ישראל אסור כודאי. נמצא לפ״ז במלאי שאר סחורה כ״ע בתר פועלים אזלינן דרובא הוי לא בתר בעל החנות אף שאוכל שם לפעמים. ומלאי פת לרש״י בתר מלאי אזלינן ואם של ישראל אסור כודאי ולר״ח ספק הוי ושרי ולפ״ז לכאורה לדינא בכ״ע שרי דהוי ספיקא דדינא אלא דהוי כעין ס״ס שמא הלכה כרש״י והוי ודאי ואת״ל כר״ח דספק הוא עדיין שמא של ישראל הוא ובי״ד ק״י כתבנו בס״ס לחומרא בדרבנן (ועשכ״ג בא״ח בכללים ס״ס בחד ענינא מצטרפין הא חומרות חלוקות עד״מ ב׳ פלוגתא דרבוותא אפשר לא יע״ש) והלבוש פי׳ כב״י וב״ח ועיין א״ז. והבאר היטב אות ב׳ כתב והט״ז כתב דבכל גווני לקולא יע״ש וזה לר״ח אבל לדינא י״ל דהוי כעין ס״ס וכמ״ש ועפר״ח כתב טעם הר״ח במלאי פת דתלינן בפועלים דרובא נינהו כמעות לפני סוחרי בהמה יע״ש וי״ל התם אזלינן בתר רוב ב״א הלוקחים לא המוכרים משא״כ כאן רוב החמץ הוא המלאי. ועיין בתמים דעים סי׳ רמ״ה דף ע״ד ע״ב כתב דמש״ה השמיט הרי״ף ברייתא דחנות דיש גירסאות מחולפות ובכולהו לאיסורא ומשמע התם אף בהנאה ועוד דאל״כ אכתי היה להביא בהנאה וקשה דא״ת ספק אסור באכילה כמה שכתב המ״א בהנאה אמאי יהא אסור דהלכה כרבי שמעון וספק דרבנן לקולא: אם נותן בהמתו לאחר הפסח למומר שיודע ודאי שיאכילנה חמץ שעבר פסח אסור ובספק תוך הפסח נמי שרי כבסי׳ תמ״ח במ״א יו״ד ועח״י שם דמשליך דמי הנאה ליה״מ ובי״ד ס׳ לא משמע כן וע״ש כתב דיעבד שרי: עיין פ״מ סי׳ יו״ד בנותן פרתו לעכו״ם והעכו״ם קיבל אחריות אסור דמ״מ ברשות ישראל קאי דלא כהמחבר ברמ״ו ס״ד ומ״מ בפסח שרי דהעכו״ם להנאת עצמו מכוין אם חולק עמו בוולדות יע״ש וה״ה בהשכיר סוס לעכו״ם בחה״מ פסח ויודע שעכו״ם יתן חמץ כיין דעלה דעכו״ם מוטל אין זה נהנה יע״ש וצ״ע לדינא. ומ״ש שם מדכתב המחבר דעת המתירים תחלה משמע דעתו כך עמ״ש בכללים בי״ד זה בכותב דיעה א׳ בסתם אבל י״א וי״א בשל תורה לחומרא ובד״ס לקולא ועמ״א רמ״ו אות י״ו ואי״ה בת״ן יבואר עוד: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף א

א אסור. ואם נמצא חמץ בדרך מיד אחר פסח ולא ידעינן אם הוא של עכו"ם או של ישראל אסור באכילה ומותר בהנאה ב"ח ומ"א ע"ש וע"ס תמ"ו ס"ד. והח"י חולק והעלה אם רוב ישראל אסור ואם מחצה על מחצה וכ"ש ברוב עכו"ם מותר אף באכילה למי שאינו נזהר מפתן וכן כל ספק חמץ שעבר עליו הפסח מותר אף באכילה ע"ש: ש"ע סָעִיף א

ב בהיפך. וכתב הט"ז דבכל גוונא אזלינן לקולא דאין כאן קנס: ש"ע סָעִיף א