א קְדֵרוֹת שֶׁל חֶרֶס שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם חָמֵץ כָּל הַשָּׁנָה, אֲפִלּוּ אוֹתָם שֶׁעוֹשִׂים בָּהֶם דַּיְסָא וּמִינֵי קְמָחִים, מְשַׁפְשְׁפָן הֵיטֵב בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא יְהֵא חָמֵץ נִכָּר בָּהֶם, וּמֻתָּר לְהַשְׁהוֹתָן לְאַחַר הַפֶּסַח לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם בֵּין בְּמִינוֹ בֵּין שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ. וּמַצְנִיעָן בְּפֶסַח בְּמָקוֹם צָנוּעַ שֶׁאֵינוֹ רָגִיל לֵילֵךְ שָׁם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם בְּפֶסַח, וְטוֹב לְסָגְרָם בְּחֶדֶר וּלְהַצְנִיעַ הַמַּפְתֵּחַ. אֲבָל הֶסֵק שֶׁיַּסִיקֵם בְּאֵשׁ אֵינוֹ מוֹעִיל לָהֶם, וְלֹא לְשׁוּם כְּלֵי חֶרֶס שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם חַמִּין, אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא עַל יְדֵי הָאוּר אֶלָּא שֶׁעֵרָה לְתוֹכוֹ רוֹתְחִין. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹסְרִים אֲפִלּוּ בִּכְלִי שֵׁנִי (הַמַּגִּיד פ"ה). וַאֲפִלּוּ אִם יְמַלְּאוּם גֶּחָלִים, דְּחַיְישִׁינָן דִּלְמָא חָיֵיס עֲלַיְיהוּ שֶׁמָּא פָּקַע (פי' שֶׁמָּא יִתְבַּקְעוּ) וְלֹא עָבִיד לְהוּ הַסָקָה מְעַלְיָא. וּמִיהוּ אִם הֶחֱזִירָן לְכִבְשָׁן שֶׁמְּצָרְפִין בּוֹ כְּלֵי חֶרֶס חֲדָשִׁים, מֻתָּר דְּכֵיוָן שֶׁמַּכְנִיסָן לְהֶסֵק גָּדוֹל כָּזֶה וַדַּאי לֹא חָיֵיס עֲלַיְיהוּ דִּילְמָא פָּקְעֵי, אֲבָל לַתַּנּוּרִים שֶׁלָּנוּ לֹא. הַגָּה: כָּל כְּלִי הַצָּרִיךְ לִבּוּן אוֹ הַגְעָלָה אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ אֲפִלּוּ צוֹנֵן בְּלֹא הֶכְשֵׁר (מָרְדְּכַי ר"פ כָּל שָׁעָה) וְעַיֵּן בְּי"ד סי' קכ"א.
ב כּוּבְיָא, שֶׁהוּא כְּלִי שֶׁעוֹשִׂין מִלְּבֵנִים וְעָפָר, וְאוֹפִים וּמְטַגְּנִין בּוֹ, וְכֵן תַּנּוּר קָטָן שֶׁקּוֹרִין פירלי" א הֶסֵיקוֹ מִבַּחוּץ וְאָסוּר לֶאֱפוֹת בּוֹ בְּפֶסַח, דְּאֵין חָמֵץ שֶׁבּוֹ נִפְלָט בְּכָךְ; וְאִם מִלְּאוֹ גֶּחָלִים מִבִּפְנִים, שָׁרֵי.
ג סַכִּינִים מַגְעִילָן בִּכְלִי רִאשׁוֹן וּמֻתָּרִין. וּכְלִי רִאשׁוֹן נִקְרָא שֶׁהִרְתִּיחוּ בּוֹ מַיִם עַל הָאֵשׁ, אֲפִלּוּ אֵינוֹ עַתָּה עַל הָאֵשׁ רַק שֶׁעוֹדֶנּוּ רוֹתֵחַ. וְקֹדֶם הַהַגְעָלָה צָרִיךְ לְשׁוּפָם יָפֶה בְּמַשְׁחֶזֶת אוֹ בְּרֵחַיִם לְהַעֲבִיר כָּל חֲלוּדָה שֶׁבָּהֶם קֹדֶם הֶכְשְׁרָם. הִילְכָּךְ אִם יֵשׁ בּוֹ גּוּמוֹת וְאֵינוֹ יָכוֹל לְנַקּוֹתוֹ יָפֶה, אֵין מוֹעִיל לוֹ הַגְעָלָה (פי' הַפְּלֵטָה שֶׁהַכֵּלִים פּוֹלְטִים הָאִסוּר שֶׁבָּהֶם, וְהוּא מִלְּשׁוֹן שׁוֹרוֹ עִבַּר וְלֹא יַגְעִל) (אִיּוֹב כא) לְבַד וְצָרִיךְ לִבּוּן בִּמְקוֹם הַגּוּמוֹת. הַגָּה: וְהַנָּדָן שֶׁל סַכִּינִים אֵין לָהּ תַּקָּנָה בְּהַגְעָלָה וְאָסוּר לְהַכְנִיס בָּהּ הַסַּכִּין, בְּפֶסַח (מַהֲרִי"ל).
ד כֵּלִים שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁים בָּהֶם עַל יְדֵי הָאוּר, כְּגוֹן שִׁפּוּדִים וְאַסְכְּלָאוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, צְרִיכִים לִבּוּן; וְהַלִּבּוּן (הוּא) עַד שֶׁיִּהְיוּ נִיצוֹצוֹת נִתָּזִין מֵהֶם. הַגָּה: וְיֵשׁ מְקִלִּין אִם נִתְלַבֵּן כָּל כָּךְ שֶׁקַּשׁ נִשְׂרָף עָלָיו מִבַּחוּץ (מָרְדְּכַי סע"א וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פי"ו מֵהִלְכוֹת מ"א). וְנוֹהֲגִין כִּסְבָרָא הַרִאשׁוֹנָה בְּכָל דָּבָר שֶׁדִּינוֹ בְּלִבּוּן, אֲבָל דָּבָר שֶׁדִּינוֹ בְּהַגְעָלָה, רַק שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סְדָקִים אוֹ שֶׁמַּחְמִירִין לְלַבְּנוֹ, סַגֵּי בְּלִבּוּן קַל כָּזֶה. חֲצֻבָּה צָרִיךְ לִבּוּן (מַהֲרִי"ל).
ה כֵּלִים שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם בְּחַמִּין, כְּפִי תַּשְׁמִישָׁן הֶכְשְׁרָן. אִם תַּשְׁמִישָׁן בִּכְלִי רִאשׁוֹן, כְּגוֹן כַּף שֶׁמְּגִיסִין בּוֹ בַּקְּדֵרָה, צָרִיךְ לְהַכְשִׁירָן בִּכְלִי רִאשׁוֹן; וְאִם תַּשְׁמִישָׁן בִּכְלִי שֵׁנִי, הֶכְשְׁרָן בִּכְלִי שֵׁנִי; וּכְלִי שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁין בּוֹ בְּעֵרוּי שֶׁמְּעָרֶה מִכְּלִי רִאשׁוֹן, לֹא סַגֵּי לֵיהּ בְּהֶכְשֵׁר דִּכְלִי שֵׁנִי אֶלָּא צָרִיךְ לְעָרוֹת עָלָיו מִכְּלִי רִאשׁוֹן. הַגָּה: כָּל הַכֵּלִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן סְדָקִים אוֹ גּוּמוֹת אוֹ חֲלוּדָה וְהוּא בְּתוֹךְ הַכְּלִי וְלֹא יוּכַל לְנַקְּרָן וּלְנַקּוֹתָן, אֵין לְהַגְעִילָן וּצְרִיכִין לִבּוּן בִּמְקוֹם הַסֶּדֶק וְהַחֲלוּדָה (רַשְׁבָּ"א בִּתְשׁוּבָה).
ו כָּל כְּלִי הוֹלְכִין בּוֹ אַחַר רֹב תַּשְׁמִישׁוֹ; הִלְכָּךְ קְעָרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁלִּפְעָמִים מִשְׁתַּמְּשִׁין בָּהֶם בִּכְלִי רִאשׁוֹן עַל הָאֵשׁ, כֵּיוָן שֶׁרֹב תַּשְׁמִישָׁן הוּא בְּעֵרוּי שֶׁמְּעָרֶה עֲלֵיהֶן מִכְּלִי רִאשׁוֹן, כָּךְ הוּא הֶכְשְׁרָן. הַגָּה: וְיֵשׁ מַחְמִירִין לְהַגְעִיל הַקְּעָרוֹת בִּכְלִי רִאשׁוֹן (טוּר בְּשֵׁם אָבִי הָעֶזְרִי וּמָרְדְּכַי פ' כָּל שָׁעָה וְתוֹסָפוֹת סוֹף מַסֶכֶת ע"ז), וְכֵן הוּא הַמִּנְהָג. וְכֵן בְּכָל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא נִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ בִּכְלִי רִאשׁוֹן, כְּגוֹן כַּפּוֹת וְכַדּוֹמֶה לָזֶה (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ה וְאָגוּר). וְיֵשׁ מַחְמִירִין לְהַגְעִיל כָּל כְּלֵי שְׁתִיָּה אַף עַל פִּי שֶׁתַּשְׁמִישָׁן בְּצוֹנֵן, מִשּׁוּם שֶׁלִּפְעָמִים מִשְׁתַּמְּשִׁין בָּהֶם בְּחַמִּין (רַבֵּנוּ יְרוּחָם); וְכֵן הוּא הַמִּנְהָג לְהַגְעִילָן, וּבְדִיעֲבַד סַגֵּי לְהוּ בִּשְׁטִיפָה. וּקְעָרוֹת גְּדוֹלוֹת שֶׁלֹּא יוּכַל לְהַכְנִיס תּוֹךְ כְּלִי רִאשׁוֹן, יִתֵּן עֲלֵיהֶם אֶבֶן מְלֻבָּן וִיעָרֶה עֲלֵיהֶם רוֹתְחִין מִכְּלִי רִאשׁוֹן, וְהָוֵי כִּכְלִי רִאשׁוֹן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְיַעֲבִיר הָאֶבֶן עַל כָּל הַכְּלִי, שֶׁאָז מַגְעִיל כֻּלּוֹ (מָרְדְּכַי פ' כָּל שָׁעָה וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ה וְאָגוּר וְאִסוּר וְהֶתֵּר הָאָרֹךְ כְּלָל נ"ח).
ז יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דְּכַפּוֹת הָעֲשׂוּיוֹת מִקֶּרֶן אֵין לָהֶם תַּקָּנָה בְּהַגְעָלָה, דְּכֵיוָן שֶׁמִּתְקַלְקְלִין בְּמַיִם חַמִּין, חַיְישִׁינָן דִּלְמָא חָיֵיס עֲלַיְיהוּ.
ח אֶחָד כְּלֵי עֵץ וְאֶחָד כְּלֵי אֶבֶן וְאֶחָד כְּלֵי מַתֶּכֶת, דִּינָם לְהַכְשִׁירָם בְּהַגְעָלָה. הַגָּה: וְכֵן כְּלֵי עֶצֶם צְרִיכִים הַגְעָלָה (מָרְדְּכַי פֶּרֶק כָּל שָׁעָה).
ט הַמַּגְעִיל קֹדֶם שָׁעָה חֲמִישִׁית יָכוֹל לְהַגְעִיל בְּיַחַד כְּלִי רִאשׁוֹן וּכְלִי שֵׁנִי וְכֵלִים שֶׁבָּלְעוּ דָּבָר מוּעָט, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ גַּם כֵּן אִם מַגְעִיל מִקְצָת הַכְּלִי שְׁנֵי פְּעָמִים (דִּבְרֵי עַצְמוֹ).
י סַלִּים שֶׁמּוֹלְחִים בָּהֶם הַבָּשָׂר, יֵשׁ מַצְרִיכִין לָהֶם הַגְעָלָה וְיֵשׁ מִי שֶׁחוֹלֵק, וְנִרְאִין דְּבָרָיו, וְטוֹב לְהַגְעִילָן אוֹ לִקְנוֹת חֲדָשִׁים.
יא מַחֲבַת שֶׁמְּטַגְּנִין (פי' שֶׁיּוֹצְקִין בָּהּ שֶׁמֶן לֶאֱפוֹתוֹ) בָּהּ, מֻתֶּרֶת בְּהַגְעָלָה; וְאִם הִיא אֲרֻכָּה, מֵשִׂים חֶצְיָהּ וְהוֹפֵךְ עוֹד וּמֵשִׂים חֶצְיָהּ הָאַחֵר. וְאִם הִיא אֲרֻכָּה בְּיוֹתֵר, מְלַבְּנָהּ בָּאֶמְצַע וּבְלִבּוּן כָּל דְּהוּ שֶׁקַּשׁ נִשְׂרָף עָלָיו סַגֵּי לֵיהּ (דִּבְרֵי עַצְמוֹ). (וְיֵשׁ מַחְמִירִין לְלַבֵּן הַמַּחֲבַת), (טוּר בְּשֵׁם רַבֵּנוּ יוֹאֵל וּתְשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א וְטוּר בְּשֵׁם רַשִׁ"י וְר"ת) (וְנוֹהֲגִין לְלַבְּנוֹ לְכַתְּחִלָּה, מִיהוּ סַגֵּי לֵיהּ בְּהַגְעָלָה אִם אֵין בּוֹ גּוּמוֹת) (מַהֲרִי"ל).
יב כָּל הַכֵּלִים צָרִיךְ לְהַגְעִיל יְדוֹתֵיהֶם כְּמוֹתָן. הַגָּה: מִיהוּ אִם לֹא הִגְעִילוּ הַיָּדוֹת, אֵין לֶאֱסֹר בְּדִיעֲבַד; וַאֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה יָכוֹל לְהַגְעִילָן עַל יְדֵי עֵרוּי שֶׁמְּעָרֶה עֲלֵיהֶן (אִסוּר וְהֶתֵּר הָאָרֹךְ כְּלָל ע"א).
יג כְּלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טְלַאי, אִם קָדַם הַטְּלַאי לִבְלִיעַת הָאִסוּר אֵין צָרִיךְ לַהֲסִירוֹ, דִּכְבוֹלְעוֹ כָּךְ פּוֹלְטוֹ; וְאִם קָדְמָה בְּלִיעַת הָאִסוּר לַטְּלַאי, צָרִיךְ לְהָסִיר הַטְּלַאי קֹדֶם הַגְעָלָה אוֹ יָשִׂים גֶּחָלִים עַל מְקוֹם הַטְּלַאי עַד שֶׁיִּשָּׂרֵף גּוּף הָאִסוּר, אִם יֶשְׁנוֹ, וְאַחַר כָּךְ מַגְעִיל כָּל הַכְּלִי; וְאִם הוּא שֶׁל עֵץ, אֵין לוֹ תַּקָּנָה אֶלָּא אִם כֵּן יַרְחִיב הַסֶדֶק כָּל כָּךְ שֶׁיּוּכַל לְהוֹצִיא מִשָּׁם מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ. הַגָּה: רֹשֶׁם שֶׁעוֹשִׂים הָאֻמָּנִים בְּתוֹךְ כֵּלִים, מֻתָּר לְהַגְעִילָן מֵאַחַר שֶׁנַּעֲשָׂה מֵחָדָשׁ; וִינַקְּרֵם הֵיטֵב (אִסוּר וְהֶתֵּר וְהַגָּהוֹת).
יד כִּסוּי שֶׁל בַּרְזֶל שֶׁמְּכַסִים בּוֹ הַקְּדֵרָה, צָרִיךְ הַגְעָלָה כֵּיוָן שֶׁמַּזִּיעַ בְּכָל שָׁעָה מֵחֹם הַקְּדֵרָה; וְאִם נְתָנוּהוּ בְּפֶסַח עַל הַקְּדֵרָה בְּלֹא הַגְעָלָה, כָּל הַתַּבְשִׁיל אָסוּר, שֶׁזֵּעַת הַכִּסוּי מִתְעָרֵב בְּתַבְשִׁיל.
טו כִּסוּי שֶׁל בַּרְזֶל שֶׁמְּשִׂימִים אוֹתוֹ עַל הָחֲרָרָה כְּשֶׁנֶּאֱפֵית עַל הַכִּירָה, צָרִיךְ לִבּוּן.
טז מְדוֹכָה מֻתֶּרֶת בְּהַגְעָלָה; וְאִם הִיא גְּדוֹלָה שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַכְנִיסָהּ בְּיוֹרָה, מֵשִׂים בָּהּ מַיִם רוֹתְחִים וּמַכְנִיס בְּתוֹכָהּ אֶבֶן רוֹתַחַת וְעוֹלָה הָרְתִיחָה בְּכָל שְׁפִיתָה, דְּכָל כְּהַאי גַּוְנָא הָוֵי הַגְעָלָה דִּכְלִי רִאשׁוֹן. הַגָּה: וְיֵשׁ מַחְמִירִין לְלַבֵּן הַמְּדוֹכָה (טוּר יוֹרֶה דֵּעָה בְּשֵׁם רַבִּי יוֹאֵל וּתְשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א וְטוּר בְּשֵׁם רַשִׁ"י וְרַבֵּנוּ תָּם), אַךְ בְּלִבּוּן כָּל דְּהוּ דְּהַיְנוּ שֶׁיִּשָּׂרֵף עָלָיו קַשׁ מִבַּחוּץ סַגֵּי (דִּבְרֵי עַצְמוֹ). וְנוֹהֲגִין לְלַבְּנוֹ לְכַתְּחִלָּה, מִיהוּ סַגֵּי לֵיהּ בְּהַגְעָלָה אִם אֵין בּוֹ גּוּמוֹת (מַהֲרִי"ל); וְאִם הַמְּדוֹכָה שֶׁל עֵץ, יֵשׁ לְקַלְּפוֹ בִּכְלִי אֻמָּנוּת דְּחַיְישִׁינָן לְגוּמוֹת, וּלְהַגְעִילוֹ אַחַר כָּךְ. (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ה).
יז הַדַּף שֶׁעוֹרְכִים עָלָיו כָּל הַשָּׁנָה, וְכֵן עֲרֵבָה שֶׁלָּשִׁין בָּהּ, צְרִיכִים הַגְעָלָה. הַגָּה: וְלֹא מְהָנֵי בָּהּ קִלּוּף בִּכְלִי אֻמָּנוּת. וְכֵן כָּל דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ הַגְעָלָה לֹא מְהָנֵי לֵיהּ קְלִיפָה (מהרי"ו). וְהַמִּנְהָג שֶׁלֹּא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּפֶסַח בַּעֲרֵבוֹת וְדַפִּין שֶׁלָּשִׁין עֲלֵיהֶם כָּל הַשָּׁנָה, אֲפִלּוּ עַל יְדֵי הַגְעָלָה, וְכֵן עִקָּר (מָרְדְּכַי פ' כָּל שָׁעָה וְכָל בּוֹ). וּכְבָר נִתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן תמ"ב סָעִיף י"א.
יח הַנָּפָה, צָרִיךְ לְדַקְדֵּק בָּהּ מְאֹד לְנַקּוֹתָהּ מִפְּתִיתֵי הֶחָמֵץ הַנִּדְבָּק בָּהּ וְנִסְרָךְ וְנִדְבָּק בְּנִקְבֵי אֲרִיגַת הַנָּפָה וּבָעֵץ שֶׁבָּהּ, וִישַׁפְשְׁפוּ אוֹתָהּ בְּמַיִם יָפֶה יָפֶה; וְהוּא הַדִּין לְכָל שְׁאָר כְּלֵי הַלִּישָׁה, שֶׁהַשִּׁפְשׁוּף בָּהֶם עִקָּר גָּדוֹל. הַגָּה: וְנָהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּנָפָה עַל יְדֵי הַגְעָלָה וְאֵין לְשַׁנּוֹת (מַהֲרִי"ל וּבֵית יוֹסֵף); וְכֵן בְּכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, כְּגוֹן הַכְּלִי שֶׁקּוֹרִין רי"ב אייז"ן, אוֹ הַכִּיס שֶׁל רֵחַיִם (מַהֲרִי"ל), בְּכֻלָּן לֹא מְהָנֵי לְהוּ הַגְעָלָה. וְכֵן סַלִּים שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁין בָּהֶן חָמֵץ דִּינָם כְּנָפָה, אֲבָל שַׂקִּים יְשָׁנִים נוֹהֲגִין בָּהֶן הֶתֵּר עַל יְדֵי כִּבּוּס; וְצָרִיךְ לְהַתִּיר כָּל הַתְּפִירוֹת שֶׁבָּהֶן קֹדֶם הַכִּבּוּס (ת"ה סִימָן קי"ו).
יט הָרַחַת שֶׁקּוֹרִים פאל"ה, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין מוֹעִיל לָהּ הַגְעָלָה וְצָרִיךְ לִקְנוֹת חֲדָשָׁה. וְהָכִי נָהוּג.
כ הַשֻּׁלְחָנוֹת וְהַתֵּבוֹת שֶׁמַּצְנִיעִים בָּהֶם אֳכָלִין כָּל הַשָּׁנָה, רְגִילִים לְעָרוֹת עֲלֵיהֶם רוֹתְחִין לְפִי שֶׁלִּפְעָמִים נִשְׁפָּךְ מָרָק מִן הַקְּדֵרָה לְתוֹכָן.
כא חָבִיּוֹת שֶׁל חֶרֶס שֶׁנָּתְנוּ בָּהֶם שֵׁכַר שְׂעוֹרִים, מֻתָּרִים בְּהַגְעָלָה אוֹ בְּעֵרוּי ג' יָמִים. הַגָּה: וְהַגְעָלַת הֶחָבִיּוֹת יַעֲשֶׂה בְּדֶרֶךְ זֶה, יְלַבֵּן אֲבָנִים וִישִׂימֵם בָּהֶם, וִיעָרֶה עֲלֵיהֶם רוֹתְחִים מִכְּלִי רִאשׁוֹן וִיגַלְגֵּל הֶחָבִית שֶׁיַּגִּיעַ הַגְעָלָה לְכָל מָקוֹם (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ה). וּבְדִיעֲבַד אִם נָתְנוּ בָּהֶם יַיִן אוֹ דְּבַשׁ בְּלֹא הַגְעָלָה, רַק שֶׁהֱדִיחָן הֵיטֵב תְּחִלָּה, מֻתָּר לִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ בְּפֶסַח (מָרְדְּכַי פֶּרֶק כָּל שָׁעָה וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י פ"ב דע"א וּתְרוּמַת הַדֶּשֶׁן בְּסִימָן ר"א).
כב כָּל הַכֵּלִים, אֲפִלּוּ שֶׁל חֶרֶס, שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם חָמֵץ בְּצוֹנֵן, מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם מַצָּה אֲפִלּוּ בְּחַמִּין, חוּץ מִבֵּית שְׂאוֹר וּבֵית חֲרֹסֶת, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם חָמֵץ אֶלָּא בְּצוֹנֵן, אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם מַצָּה בְּחַמִּין, אֲבָל בְּצוֹנֵן לְהַנִּיחַ בָּהֶם מַצָּה אֲפוּיָה, מֻתָּר; אֲבָל אָסוּר לָלוּשׁ בָּהֶם. וְכָל זֶה בְּלֹא הַגְעָלָה, אֲבָל עַל יְדֵי הַגְעָלָה, אֲפִלּוּ בֵּית שְׂאוֹר וַחֲרֹסֶת מֻתָּרִים אִם אֵינָם שֶׁל חֶרֶס, אֲבָל לְשֶׁל חֶרֶס לֹא מְהָנֵי הַגְעָלָה, וַאֲפִלּוּ לֹא נִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם חָמֵץ אֶלָּא בְּצוֹנֵן, לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם מַצָּה אֶלָּא בְּצוֹנֵן. וְהָאִדָּנָא נָהֲגוּ עָלְמָא דְּלֹא לְאִשְׁתַּמּוּשֵׁי בְּפֶסַח בְּמָאנֵי דְּפַחְרָא עַתִּיקֵי (פי' כְּלֵי חֶרֶס יְשָׁנִים). וְתַנּוּר שֶׁל בֵּית הַחֹרֶף דִּינוֹ כִּכְלֵי חֶרֶס וְאָסוּר לָשׂוּם שׁוּם דָּבָר עַל הַתַּנּוּר בְּפֶסַח (מַהֲרִי"ו).
כג כְּלֵי חֶרֶס הַמְצֻפִּין בְּהִתּוּךְ זְכוּכִית, דִּינָם כִּכְלֵי חֶרֶס. הַגָּה: וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְלֵי חֶרֶס גליזאר"ט אֲפִלּוּ חֲדָשִׁים (מַהֲרִי"ל), וְאֵין לְהַחְמִיר רַק בִּמְקוֹם הַמִּנְהָג (תְּשׁוּבַת מַהֲרִי"ל).
כד כְּלֵי עֵץ הַמְצֻפִּים בְּסַמָּנִים שֶׁקּוֹרִים ברניס, דִּינָם כִּכְלֵי חֶרֶס. הַגָּה: וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁמַּחְמִירִים שֶׁלֹּא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכֵלִים צְבוּעִים אֲפִלּוּ הֵן חֲדָשִׁים (מַהֲרִי"ל), וְכֵן הַמְחֻפִּין בִּבְדִיל; וְאֵין לְהַחְמִיר בָּזֶה רַק בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ אִסּוּר (תְּשׁוּבַת מַהֲרִי"ל).
כה כָּל כְּלֵי הַשְּׁתִיָּה, בֵּין צְלוֹחִיּוֹת בֵּין כּוֹסוֹת, מֻתָּרִים בִּשְׁטִיפָה. בֵּין שֶׁהֵם שֶׁל זְכוּכִית, בֵּין שֶׁהֵם שֶׁל עֵץ, בֵּין שֶׁהֵם שֶׁל מַתֶּכֶת, בֵּין שֶׁהֵם שֶׁל חֶרֶס, וְאַף עַל פִּי שֶׁלִּפְעָמִים נוֹתְנִים בָּהֶם לֶחֶם חַם, כֵּיוָן שֶׁרֹב תַּשְׁמִישָׁן אֵינוֹ אֶלָּא בְּצוֹנֵן סַגֵּי בִּשְׁטִיפָה, שֶׁלֹּא הָלְכוּ בְּכָל כְּלִי אֶלָּא אַחַר רֹב תַּשְׁמִישׁוֹ. הַגָּה: מִיהוּ יֵשׁ מַחְמִירִים וּמַצְרִיכִים הַגְעָלָה, וְכֵן נוֹהֲגִין וְעַיֵּן לְעֵיל סָעִיף ו'.
כו כְּלֵי זְכוּכִית אֲפִלּוּ מַכְנִיסָן לְקִיּוּם וַאֲפִלּוּ מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם בְּחַמִּין, אֵין צְרִיכִים שׁוּם הֶכְשֵׁר שֶׁאֵינָם בּוֹלְעִים, וּבִשְׁטִיפָה בְּעָלְמָא סַגֵּי לְהוּ. הַגָּה: וְיֵשׁ מַחְמִירִין וְאוֹמְרִים דִּכְלֵי זְכוּכִית אֲפִלּוּ הַגְעָלָה לֹא מְהָנֵי לְהוּ; וְכֵן הַמִּנְהָג בְּאַשְׁכְּנָז וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ (סמ"ק וְאָגוּר). וְכֵן כְּלֵי כֶּסֶף שֶׁיֵּשׁ בְּתוֹכָן הִתּוּךְ זְכוּכִית שֶׁקּוֹרִין גישמעלצ"ט, אֵין לְהַגְעִילוֹ; אֲבָל מִבַּחוּץ אֵינוֹ מַזִּיק (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן קל"ב).
כז שִׁפּוּד יָשָׁן שֶׁצָּלוּ בּוֹ עוֹפוֹת בְּפֶסַח, מֻתָּרִין, אַף עַל פִּי שֶׁמִּקֹּדֶם צָלוּ בּוֹ בָּשָׂר מָלוּחַ מִמֶּלַח שֶׁלֹּא נִבְדַּק. הַגָּה: מִיהוּ אֵין לְהַתִּיר רַק בְּדִיעֲבַד. וְכֵן הַבְּרָזוֹת שֶׁבְּחָבִיּוֹת שֶׁל יַיִן, נוֹהֲגִין לַהֲדִיחָן (אָגוּר וּמַהֲרִי"ל). וְכֵן הָעֵצִים שֶׁתּוֹחֲבִין בָּהֶם כְּלֵי שְׁתִיָּה, צְרִיכִין הֲדָחָה לָשׂוּם בָּהֶם כֵּלִים בְּפֶסַח (מַהֲרִי"ו).
א סָעִיף א ומותר להשהותן. ול"ד לחמץ שנתערב שאסור לשהותו דהתם נראה הוא אלא שאינו ניכר אבל בלוע בכלי אינו נראה ומצוי (ראב"ן) וכ"כ רי"ו וכ"מ בר"ן, ויש רוצין להביא ראיה מדברי התו' דדוקא אם נשתמשו בהן משהו חמץ שרי אבל אם נשתמשו בהן הרבה אסור ולא עיינו יפה דהתו' כ"כ אליבא דרב אבל אנן קי"ל כר"ש ואפי' נשתמש בהן הרבה שרי לשהות' כיון שאינו בעין וא"כ מותר אח"כ לבשל בהן לכתחלה:
ב סָעִיף א ומצניען וכו'. ואותן שמעמידין כלים על גובה הכתלים לנוי אפי' גבוה י' קומות אסור (ב"ח) ואפשר דנהגו כן משום דאינן ב"י ואף אם ישתמש בהן רבו המתירין כמ"ש סי' תמ"ז ס"י ומכ"ש באותן שרוב תשמישן בכלי שני או בצונן כגון קנקנים דאין לחוש והמחמיר תע"ב ועיין רדב"ז ח"א סי' ל"ה:
ג סָעִיף א אפי' בכ"ש. פי' אפי' לא עירה מהקדירה לתוכו רק עירה מהקדירה לכלי שני ואח"כ הניח כלי זה לתוכו וכתוב בד"מ דלדעת הטור אינו בולע אלא ע"י כ"ר או בעירוי אבל בכ"ש לא דלא כב"י עכ"ל, ול"נ דאף הרמב"ם לא אסר אלא בעירוי שגבי כלי מתכת כתב שנשתמש בהן בכ"ש כגון קערות וכוסות כו' נותן עליהם מים רותחין עכ"ל וקערו' תשמישן ע"י עירוי ועוד מדכתב נותן עליהם מים רותחין משמע דהגעלה צ"ל ע"י ערוי א"כ ע"כ מיירי שתשמישן ע"י ערוי והא דקרי ליה כ"ש משום דלאחר שעירה לתוכו הוא כ"ש וכ"כ הרי"ף ובכלי חרס כ' ג"כ כגון קערות וכו' וכ"ד הרב"י שהשמיט דין כ"ש אלמא הדר ביה וע"ל סימן תמ"ז ס"ג וכבר נוהגים להגעיל הכל אך בדיעבד אם נשתמשו בכלי שידוע שמעולם לא נשתמשו בכ"ר צריך להתיישב בדבר דהא הרשב"א בת"ה מחמיר כל השנה בכ"ש ופסק דבעי קליפ' וא"כ עכ"פ בפסח יש לנהוג כוותיה:
ד סָעִיף א דלמא חייס. כתב הב"ח משמע דבתנור של חרס מהני היסק דלא שייך חייס מיהו בתו' פ"ב דפסחים ובפ"ב דע"א ס"ל דתנור שהוא כ"ח אפי' חזרת כבשונות לא מהני וא"כ אפי' היסק פנימי לא מהני והכי נקטינ' עכ"ל ולא דק דהא בגמ' איתא בהדיא הא והא בתנור של חרס זה היסקו מבפנים וכו' ואנן קי"ל כהאי תירוצא וכ"ה בזבחים דף צ"ה וצ"ו ונעביד תנור של מקדש של חרס וכו' והתו' שכתבו דלא מהני היסק קאי לענין טומאה שאם נטמא לא מהני ליה הסקה לשויה ככלי חדש אבל לענין איסור א"צ להיות ככלי חדש דמיד שנפלט האיסור סגי וכ"כ הגאון בחדושי הלכות ומ"ש התוספות בע"א לענין איסור מיירי בתנור שהסיקוהו בקליפי ערלה כ"כ התו' בזבחים בהדיא ע"ש: אך במהרי"ל כתוב דלא מקרי כבשונות אלא כשהסיקוהו ב' או ג' ימים עמ"ש סכ"ב, אבל הלבוש כתב להקל בהסקה וטיחה מועטת ועכ"פ צריך שיסיקנו יפה עד שיתלבן ואז לא גרע מקדירה שמלאה גחלים דהכא לא שייך חייס עליה ועוד דהא בגמרא אמרינן בהדיא עד שיוסק התנור משמע דלא בעי' כבשונות ומוקי לה בשל חרס: ועוד נ"ל דכובי' שעושין מלבני' השרופי' בכבשן יש להם כל דין כלי חרס דהא מעשיו ממש ככלי חרס אלא שהוא עב ביותר, ואם נשפך דבר רותח עליו אין לו תקנה אלא בליבון אבל לבנה שנתייבשה בחמה יש לה דין כלי אדמה ועיין בטור די"א דכלי גללים וכלי אבנים דינן ככלי חרס ולא קי"ל הכי:
ה סָעִיף ג סכינין. ואם הקת' קבוע במסמרות קטנים אין מועיל הגעלה כי יש גומות הרבה במקום המסמרים (ב"ח):
ו סָעִיף ג מגעילן בכלי ראשון. משמע בגמ' דאפי' מאן דאפשר לקנות חדשים מותר להגעילן, והפייט יסד אם אפשר לעשות חדשים הן משובחין ס"ל דה"ק אנא כעין חדתא קאמינא למאן דלא אפשר ליה לכן מוטב לקנות חדשים, ועוד נ"ל דלפי מ"ש בס"ו בהג"ה דאין הולכין אחר רוב תשמישו וא"כ היה הסכין צריך ליבון דלפעמים תוחבין בראשו חתיכות פת לאפות אצל האש ולפעמים חותכין בו פשטיד"א או פנקו"כן על האש וכמ"ש בי"ד ססי' קנ"א:
ז סָעִיף ג שעודנו רותח. שהיס"ב ויש נוהגין ליתן אבן מלובן על הסכין ולערות עליו רותחין כמ"ש ס"ו ונ"ל שלא נכון לעשות כן בסכין לפי שבכלי האבן מונח בתוכו יפה משא"כ בסכין:
ח סָעִיף יח והנדן כו'. לפי ששמנונית נדבק בה בעין ונ"ל דאם פותח התפירות וגוררם היטב אפשר דשרי וכמ"ש סי"ח:
ט סָעִיף ד ע"י האור. פי' בלי מים כגון שפוד ואסכלא שצולין עליו מוליית' של חמץ עסכ"ז:
י סָעִיף ד צריכין ליבון. דמה שבולע ע"י מים פולט ע"י מים אבל זה בלע ע"י האור ממש צריך ליבון:
יא סָעִיף ד ויש מקילין כו'. המרדכי והג"מ כ"כ בליבון מחלב לבשר וכמ"ש סי' תק"ט ס"ה אבל גבי חמץ מצריכים ליבון מעליא וכמ"ש גבי מחבת ועב"י רק הד"מ כ' דלדעת או"ה שפסק דחמץ מקרי התירא בלע א"כ גם בחמץ די בליבון קל כזה עכ"ל ועמ"ש סי' תמ"ז ס"ה דהרשב"א ס"ל דמיקרי איסורא בלע וא"כ אפי' בדיעבד יש לאסור אם לא ליבנו אותו כ"כ:
יב סָעִיף ד חצובה. היינו כלי שיש בו ג' רגלים שמעמידין הקדרה עליה וצריך ליבון שלפעמים נשפך עיסה עליה:
יג סָעִיף א תשמישן בכ"ש. כגון קערות ב"י, ולאו קערות ממש קאמר דהא כתב אח"כ וכלי שמשתמשים בו בעירוי וכו' והיינו קערות אלא ה"פ דהקערות מקרי כ"ש ואם תחבו כף בתוכו אותו הכף צריך הגעלה, וכל זה לכתחלה ועמ"ש ס"א:
יד סָעִיף ה בהכשר דכ"ש. שירצה להכניסם בקער' גדולה:
טו סָעִיף ה סדקים. אפילו נעשה מחדש (רשב"א עסי"ג):
טז סָעִיף ה בתוך הכלי. משמע דבחוץ אינו מזיק עס"ס כ"ו:
יז סָעִיף ו שלפעמים משתמשין כו'. ועוד ששורין בהם פתיתי לחם מע"ל וכבוש כמבושל (הג"מ):
יח סָעִיף ו אבן מלובן. וב"ח כ' דלא הוי ככ"ר ולא מהני רק בקנקנים וכוסות ויש להחמיר בקערות שיש להם אוגנים ובליטות כעין כפתורים ופרחים שאז א"א להעביר האבן ע"פ כולם ולכן אין להם תקנה אלא שיכניסם ליורה:
יט סָעִיף ז דלמא חייס עלייהו. וה"ה אם הקתא מקצתה בקרן או שעשויה בדבק שקורין אויף גשוב"ן (ב"ח מהררי"ו):
כ סָעִיף י סלים. אף על גב דבשר עצמו שרי כמ"ש סימן תמ"ז ס"ה היינו משום דאפי' את"ל שהיה בו חמץ בטל בס' אבל בכלי לא שייך ביטול (ב"ח) ופשוט דאם מלחו עליהם בלי הגעלה שרי כמ"ש סכ"ז ועוד דאין מליחה לכלים כמ"ש בי"ד ססי' ק"ה עמ"ש ססי' צ"ו ביו"ד ובש"ך שם ובת"ח דמלח לא מיקרי דבר חריף אא"כ מלוח ביותר דלא כע"ש:
כא סָעִיף יא מותרת בהגעל'. שהרי אין אופין בו חמץ בעין אלא עם שומן ומה לי שומן או מים אבל האגנו' שאופין בהם עוגות בעין צריך ליבון עס"ס ט"ו וס"ו:
כב סָעִיף יא ויש מחמירין ללבן המחבת. דלפעמים נתייבש השומן והעיסה נאפה בעין על המחבת:
כג סָעִיף יא ונוהגין ללבנו. וכ"כ הלבוש סי"ז וכ"מ בד"מ שהג"ה זו שייכא כאן אבל במקצת ספרים איתא הג"ה זו בסי"ו גבי מדוכה וכ"מ בב"ח ובהגהות סמ"ק ע"ש:
כד סָעִיף יב אין לאסור בדיעבד. דלא אמרינן שמוליך בליעתו בכולו כמ"ש בי"ד סי' קכ"א ס"ו (ד"מ) וז"ל או"ה שער נ"ח צריך להגעיל הבית יד של המחבת ומיהו נראה דבדיעבד אין לחוש כל כך כ"ש עץ פרור שרגילין להכניסו כולו ליורה שצריך להגעילו ועוד דאפי' בודאי לא הכניסו הא קיי"ל כלי שנאסר במקצת צריך הגעלה בכולו ואם כף נתחב מקצת באיסור והגעילו במקצ' ותחבו בתבשיל התבשיל מותר והכף צריך להגעילו שנית ולתחבו כולו ביורה עכ"ל ונ"ל דוקא שתחב בתבשיל אותו מקצת שהגעיל דאף את"ל שמתחלה פשט האיסור בכולו כמ"ש ביו"ד סי' צ"ב מ"מ לא אמרינן שמפליט מאותו צד שלא נתחב וכמ"ש סימן צ"ד אבל אם תחב אותו צד שלא נגעל אסור וכ"מ בי"ד סי' צ"ב ס"ה גבי טיפת חלב שנפלה על הקדיר' ומ"ש בד"מ דאינו מוליך בליעתו היינו שאינו מפליט ממנו כנ"ל ועבי"ד שם ובהכי מתישבת קושיות הרב"י בי"ד סי' קכ"א על הטור דהטור מיירי שרוצה להשתמש באותו מקצת שליבן לכן די כשמלבן קצת אבל אם רוצה להשתמש בחציו השני צריך ללבנה ג"כ ע"ש ועס"ס כ"ו ונ"ל דהאי שכ' אין אוסרים בדיעבד פי' אם נשתמש בהם כבר אבל לכתחלה אסור להשתמש בהן אפי' הוא בתוך הפסח וא"א להגעילו:
כה סָעִיף יב ע"י עירוי. שה"ז דומה גם כן לעירוי שהלכה הבליעה מצד זה לצד זה:
כו סָעִיף יג קדם הטלאי. פי' שהטלאי נעשה בשעה שהיה הכלי חדש או שהגעילו הכלי קודם ששמו הטלאי:
כז סָעִיף יג ישים גחלים. צ"ע דברשב"א לא כ"כ אלא כשקדם הטלאי לבליעת האיסור דחיישי' שמא יש שם עדיין איסור בעין וכ"כ הב"ח דבקדמה בליעה לטלאי לא מהני גחלים אלא צריך ללבן כל הכלי וכ"מ באו"ה שער נ"ח די"ט עכ"ל, לכן נ"ל דבקדם בליעה לטלאי צריך לשום כ"כ גחלים עד שיהו ניצוצות נתזים ממנו וז"ש עד שישרף גוף האיסור ואם קדם טלאי לבליע' די בליבון קל כמ"ש ס"ד בהג"ה, כלים ישנים שחיפן בבדיל יש מצריכים הגעלה אח"כ והרא"ם ח"א סי' מ"ג כתב דא"כ לא תיהני להו הגעלה דהוי כמו קדם הבליעה לטלאי ומסיק דא"צ הגעלה חדא דכלים שדינם בהגעלה סגי בליבון קל כזה שאינו יכול ליגע בו בצד השני כמ"ש ס"ד וכיון שניתך העופרת הוי כליבון קל, ועוד כיון שהבדיל מפסיק ה"ל ככלים חדשים (ולפ"ז אפי' חיפן בבדיל ישן שהרי הבדיל עצמו מתלבן) וכ"כ בהגמ"נ וער"ס תס"א ועבי"ד סי' ק"כ לענין טבילה וע"ל סכ"ד:
כח סָעִיף יג וינקרם היטב. ומוטב להניח גחלים על מקום הרושם:
כט סָעִיף יד כיסוי כו'. עבי"ד ססי' צ"ג דבכיסוי מחמירים אפי' אינו ב"י ולכן אין בו צד קולא בפסח עסי' תמ"ז ס"י:
ל סָעִיף טו צריך ליבון. לפי שנוגעת ברוב הפעמים בחררה ועוד שמזיעה מהבל החררה (טור):
לא סָעִיף י מדוכה. כתב הטור שהיו רגילין לדוך בתוכו שומין ודברים חריפין עם פירורי לחם ולכן יש רוצים לומר דצריך ליבון דדמי לבית שאור ובית חרוסת והוא פסק דסגי בהגעלה וכמ"ש סכ"ב ע"ש וכתב הב"ח מדוכות שלנו צריכים הגעלה דשמא בא לתוכו חמץ משהו ונבלע בתוכו ע"י חריפות הבשמים אבל לא ילבנו במילוי גחלים דדלמ' חייס עליה דעבידי דפקעי שאין עשוים אלא מפסולת נחושת ומשום חומרא דחמץ ידוך הבשמים קודם פסח דהוי נ"ט בנ"ט דהתירא ואפי' הגעלה לא הוי צריך כמ"ש סכ"א גבי חבית ואם לא עשה כן ידוך בי"ט עצמו כשהגעילו והעולם נוהגין כמ"ש רמ"א ללבנו ול"נ כמ"ש עכ"ל ונ"ל שהדין עמו דאף לפי הספרים שגורסין כאן ונוהגים ללבנו וכו' היינו במדוכה הנ"ל אבל במדוכות שלנו לעולם אין דכין בהם חמץ רק כרכום ונעגלי"ך וזה אין חמץ לכן די בהגעלה, ומ"ש הב"ח לדוך קודם י"ט אחר הגעלה משום נ"ט בנ"ט דהיתיר' צ"ע דבדבר חריף אין מועיל נ"ט בנ"ט כמ"ש בי"ד סי' צ"ה ואפשר שאמרה לחומרא בעלמא ומה"ט עושים שלא כדין שלפעמים חותכין זנגביל בסכין של בשר ודכין אותו במדוכה ונמצא המדוכה בלוע מבשר ואחר כך דכין בתוכו בשמים ואוכלין בחלב לכן יש ליזהר שלא לחתוך הזנגביל רק בסכין חדש: ואם דכו במדוכה שלנו בשמים ושמו בתבשיל צ"ע אם יש לאסור בדיעבד דמחשש שחתכו הבשמים בסכין ודכו בתוכו אין לאסור בדיעבד כי מספק זה שמא בא לתוכו פירור חמץ אין אוסרין בדיעבד כמ"ש ס"י גבי סלים דיש שאין מצריכין להם הגעלה אף על גב דמלח הוי ג"כ דבר חריף ועסכ"ז ועמ"ש סימן תמ"ז ס"ו ובש"ך בי"ד סי' צ"ו כתב די"א דזנגביל לא מקרי דבר חריף דלא כת"ח ע"ש:
לב סָעִיף יז קילוף בכלי אומנות. דהגעלה מפלטת כל הכלי מעבר אל עבר:
לג סָעִיף יז שלא להשתמש. דנוהגין כמ"ד דלא מהני הגעלה לבית שאור ואם לאחר הגעל' משים סדין או מפה להפסיק ביניהם שרי להשתמש בהם כמ"ש בסמ"ק סי' רכ"ב (ב"ח) ומיירי ליתן בתוכו מצות חמות מיהו אין להקל ללוש בהן אפי' ע"י הפסק מפה וסיים בסמ"ק ונכון לטוחן בטיט כמ"ש ססי' תמ"ב עמ"ש שם:
לד סָעִיף יח הנפה. ואם בא מים על הנפה אפי' על מקצתה אין לה תקנה להשתמש בה בפסח (מהרי"ל): ונ"ל דאפי' במקום שאין שם נפה חדשה מוטב שלא ירקדו הקמח:
לה סָעִיף יח רי"ב אייז"ין. דלפעמים מפררין עליו לחם גם תמכא שחתכו בסכין חמץ ונשאר בתוכו בעין ובזה אפי' בדיעבד יש לאסור בפסח אבל בע"פ מותר בדיעבד דבטל בס':
לו סָעִיף יח ע"י כיבוס. ולפי מ"ש הש"כ בי"ד סי' קל"ח ס"ח לא סגי בהדחה אלא בכיבוס גמור כמ"ש בסי' תמ"ב מיהו בתו' ובהג"א סוף ע"א משמע דזהו דוקא באיסור רותח אבל בצונן סגי בהדחה והב"ח ססי' תנ"ג כתב בשם ת"ה דבחמץ אפי' מתיר התפירות לא מהני כיבוס דהחמץ נדבק בו וא"א שלא נשאר בתוכו משהו חמץ ע"ש, מיהו בפסקים סי' קמ"ז כ' בהדי' להקל וא"כ גם בת"ה כוונתו כן רק שיגרד בסכין היטב החמץ וגם במפות שעושין המצות עליהם אסור לעשות עליהם פעם אחרת אפי' ע"י הדחה דהבצק נדבק בהן וצריך כיבוס וכ"ש דלא מהני מה שמהפכין אותם דהחמץ מבצבץ ויוצא מעבר אל עבר:
לז סָעִיף יט שאין מועיל וכו'. לפי שבולע האיסור ע"י האור עצמו: כתוב בתשובת מהר"מ מרוטנבורק ד"פ סי' קע"ז והתירו מצה שהונחה על הרחת שנשתמש בה כל השנה ולא נתקנחה והכניסו עליה מצה לתנור וגם הוציאוהו חמה והתירו לקלוף התחתון ויכול להיות כדבריהם כן הוא גבי מצה אבל חטה שנמצאת בבשר מליח אסור כולו וכו' ע"ש, וכ"כ הלבוש דיש להתיר בקליפה ועוד דהא אפי' חמץ ממש שנגע במצה די בנטילת מקום כמ"ש ססי' תס"א דלא כרש"ל דאוסר ועסי' תמ"ז ס"א, אך לפי מה שרגילין לאפות עוגות עם שומן א"כ אוסר כולו דבדבר שמן אוסר כולו ודוקא שאינה נקיה אבל אם הודחה שפיר סגי בקליפה דבלוע בכלי לא מחמרי' כוליה האי וכ"מ בי"ד סי' ק"ד סס"ה ומכ"ש אם אינה ב"י עסי' תמ"ז ס"י ועבי"ד סי' צ"ד ס"ח: כתוב בת"ה דאפילו קליפה והגעלה לא מהני ברחת, וכתב ד"מ בשם מהרי"ב דאף הרחת שרדו בו מצה בשנה שעברה צריכה הגעלה שמא נדבק בה חמץ עכ"ל: כתוב בהג"מ אם רדו בו מצה חמוצה אסור לרדות בו עוד אלא צריך להביא אחרת כ"מ בשל"ה, ובספר אפי רברבי בשער ע' כ' אם הוציא מצה חמוצה במרדה ואח"כ אחרות ונתערבו ראשונות באחרונות נתבטלו עכ"ל וזהו סברא דחויה הוא שס"ל שאין איסור הבלוע יוצא מכלי בלא רוטב ואין איסור אלא פת ראשונה משום שהיה קצת בעין ואם נתערב בטל וכמ"ש באו"ה שער ל"ט ד"ז ע"ש, באשר ידוע שכל דבריו לקוחים מאו"ה אבל אנן קי"ל כמ"ש בי"ד סי' ק"ה סס"ז דכלי פולט בלא רוטב וכ"מ באו"ה שם ע"ש ודוק מיהו נ"מ דמצה ראשונה נאסרה כולה אם יש חשש שמנונית או אם אין חשש שמנוני' אסור כדי נטילה אבל אחרות א"צ אלא קליפה שכבר נתקנח במצה הראשונה וא"כ אם נתערבו בטלות דלא הוי דבר שבמנין כיון שאין איסורו מחמת עצמו ודוקא בע"פ אבל בפסח לא בטיל כמ"ש סי' תמ"ז ס"ט וכ"כ הא"ר שנ"ד: ונ"ל דכל זה מיירי במצה שנתחמצה חמץ גמור, אבל מצה כפולה ונפוח' כיון שהיא גופא חומרא היא כמ"ש סס"י תס"א די לאסור הרחת לכתחלה אבל לא לאסור המצות האחרות וכ"מ בהגמ"נ ובשל"ה:
לח סָעִיף כ שמצניעים בהם אוכלים. אבל סתם תיבות א"צ הגעלה (ב"ח דלא כב"י), כתב ד"מ דא"צ להניח דפין עליהם ומהרי"ל כתב דישים סמרטוטין עליהם לאחר הגעלה וכן נוהגין דשמא יש קצת חמץ בעין:
לט סָעִיף כא בעירוי ג' ימים. כדין יין נסך דתשמישו בצונן כמ"ש בי"ד סי' קל"ה סי"ב, וכ' האגודה כלים שתשמישן בצונן כגון קנקנים וכוסות מוטב לעשות בעירוי מלהגעילם עם כלים שתשמישן בחמין: כתב הב"ח נהגו להחמי' שלא להשתמש כלל בחבית שכר שמצוי בהם גומות גם א"א לנקר בין הנסרים שלא ישאר שם משהו זוהמא והוא חמץ גמור וישאר בעין כמ"ש הר"ש מאוסטרייך שלא להכשיר שום כלי עץ כמו קערות ודומיהן דמצוי בהן גומות כ"ש חבית וכן הורה רש"ל ומור"ש מלובלין ומהר"ר הירש שור, מיהו בחבית של מי דבש יש להתיר בהגעלה אף על פי שנתבשל ביורה שבישלו בו שכר תוך מע"ל דהוי נ"ט בנ"ט דהתירא עכ"ל ועמ"ש סי' תמ"ז ס"ה די"א דלא אמרי' בחמץ נ"ט בנ"ט מ"מ בחבית פשיטא דיש להקל ובלבוש כתב דחבית של שכר יפתח השולים ויגררם היטב ושל יין שרף לא מהני הגעלה וע' במהרי"ל:
מ סָעִיף כא ובדיעבד אם כו'. דטעם החמץ בטל בששים קודם הפסח כיון דהתירא בלע א"צ לשער נגד כל החבית ועוד דנט"ל הוא שאינו ב"י ועוד דשכר ביין נט"ל הוא עכ"ל המרדכי ובת"ה כ' הטעם משום דהוי לפגם ע"ש וא"כ לפי מ"ש סי' תמ"ז ס"י לאסור נט"ל בפסח א"כ צ"ל דה"ק אם נתנו בו יין או דבש קודם פסח מותר לשתות ממנו בפסח ובלבד שיערו אותו קודם פסח לחבית של פסח וגבי יין אפי' היה הכלי ב"י שרי דשכר ביין נט"ל הוא כמ"ש בי"ד אבל במי דבש לא הוי לפגם ולכן אם היה הכלי ב"י אפי' קודם פסח אסור אם לא היה ס' נגד החמץ עמ"ש סי' תמ"ז ס"ה, ומשמע בת"ה שם שחבית של יי"ש אף על פי שאינה ב"י אסור הכל דעינינו רואות שנ"ט לשבח הוא וכמ"ש בי"ד סי' קל"ז סס"א לגבי יין ע"ש עמ"ש סי' תמ"ז ס"ה:
מא סָעִיף כב ובית חרוסת. היינו שנותנין דברים חריפים עם חמץ:
מב סָעִיף יז על ידי הגעלה. ואנו נוהגין לאסור כמ"ש סי"ז:
מג סָעִיף כב דלא לאשתמוש. אפילו בצונן ועבי"ד סי' קכ"א:
מד סָעִיף כב על התנור. וה"ה על הקכלי"ן משום שרגילין להשים בהן קרעפלי"ך וחמיכות /וחתיכות/ פת וכלי חרס הם ואין יוצא מידי דפיו לעולם דלאו כבשונות הם ומי שירצה יתן ברזל תחתיהן וישתמש עליו בפסח (מהרי"ל) ולפי מ"ש ס"א לא בעי כבשונו' ומ"מ היסק אין מועיל שהסיקו מבחוץ כמ"ש ס"ב וכ' הב"ח סימן תמ"ו ומיהו צ"ע אם יש לאסור בדיעבד כשהמאכל בקדירה והניחוהו על התנור כשהיה חם דקי"ל דאין האיסור מפעפע מדופן לדופן, ותו דבתנורים שלנו שעל התנור אינו אלא טוח בטיט אם יחזור ויטוח טיט חדש כעובי אצבע או פחות בודאי שאין החמץ מפעפע מדופן לדופן דרך הטיט מיהו למקצ' תנורים שמעמידין קכלי"ן בכל צד מסביב וחוזרים ועושים כיסוי למעלה מאותן קכלי"ן ונעשה התנור קטן אם הניחם לשם קדירה עם המאכל בפסח פשיטא דאסור דה"ל כאלו הניח הקדירה בתוך התנור חם של חרס דאסור ודאי אפי' בהנאה הא לאו הכי אין לאוסרו כ"א באכיל' כיון דליכא דררא דחמץ אפי' משהו בודאי וכן קבלתי ממורי מהרר"ה שור ז"ל עכ"ל, ומור"ם לובלין בתשו' סי' ק"ז כ' אם הושיבו קדירה על תנור בית החורף או בתוכו בפסח חומרא יתירה הוא ולא נמצא בשום פוסק כ"א במהרי"ו ודי בזה לאסור לכתחל' אבל לא בדיעבד עכ"ל ונ"ל משום דס"ל דאין מפעפע מדופן לדופן וכ"פ בי"ד סי' צ"ב סס"ח ועוד דאפי' את"ל שהיה שם קצת חמץ בעין די בקליפה כיון דאין שם רוטב וא"כ הקדיר' אסור' והתבשיל מותר וכמ"ש סי"ט ואי משום שיש כיסוי למעלה עכ"פ אין היד סולדת בזיעה למעלה ונ"ל דאם הושם תוך התנור אפי' יד סולדת בכיסוי שרי משום שכבר הוסק התנור ואף על פי שלא נתכוין להכשירו שרי בדיעבד כנ"ל:
מה סָעִיף כג בהיתוך זכוכית. אפשר שכוון למ"ש המרדכי דהמצופין בהיתוך אבר מותר בהגעלה בכלי מתכות וכ"כ הלבוש וצ"ל דוק' שמציפין באבר ממש אבל מה שקורין גלוזיר"ט אף על פי שעשוי מהיתוך אבר לא מהני הגעלה דאין בו ממשות אלא צבע בעלמא וכ"כ הרמב"ם כלים המשוחים ושועי' באבר שעושין אותן כעין זכוכית אסורים וכ"מ בתו' ע"א דף ל"ג ועבי"ד רסי' ק"כ:
מו סָעִיף א ויש מקומות. מפני שמחזיקין אותם בסובין ואין מחזירין אותו רק לתנור שהוסק בעלמא דלא מיקרי כבשונות אא"כ הסיקוהו ב' או ג' ימים רצופין (ועמ"ש ס"א), וראיתי בתשו' דאף אותם שקבלו קוניא מעט משאר קדרות אסורים אבל לטעם חוזרים לכבשונות שרי דמיד נשרף הסובין שבהן דלא חס עלייהו האומן לשורפן ביותר אבל המחופין לגמרי חס עלייהו לשורפן ביותר שלא נתקלקל הקוניא ועוד מצאתי בשם גאון דמן הדין לאוסרן כל השנה שמא חיפה כלים ישנים אלא שהתירו משום דשמא אינו ב"י בפסח חמיר טפי עכ"ל ובתשו' כ' משום דלא ניכר בליעתו כ"כ דחיישינן שמא נשתמש העכו"ם בהן עכ"ל ובד"מ כ' בשם מהרי"ב דיש לשאול לאומנים כיצד מתקני' אותם א"כ ס"ל כטעם הראשון וכן נוהגים עתה בקצת מקומות שיהא יהודי עומד ע"ג בשעת מלאכה אבל לטעם השני יש להחמיר:
מז סָעִיף כג אפי' הן חדשים. דחיישי' שמא חיפה כלים ישנים או צבען וכ' מהרי"ל אין להשתמש בכלי' הצבועים בכרכום:
מח סָעִיף יג המחופין בבדיל. עמ"ש סי"ג:
מט סָעִיף כו וכן המנהג. אבל בדיעבד אין להחמיר (ד"מ) פי' אם הוא תשמישו בצונן אפי' בלא הגעלה כשר ואם תשמישו בחמין עכ"פ בדיעבד מהני הגעלה ונ"ל דאם עמד בו חמץ מע"ל דינו כתשמישו בחמין כמ"ש ס"ו ומכ"ש שאותן שמשימין בהן יין שרף לקיום ואין לדמותו ליי"נ עבי"ד סי' קל"ה ס"ח דכמה קולות הקילו ביי"נ משא"כ בחמץ עסכ"א:
נ סָעִיף יב אינו מזיק. שאין משתמשין בכלים חשובין כאלו ברותחין ואת"ל שעירו לתוכן רותחין הא כ' המרדכי פ' ג"ה דבישל במקצת כלי אין הבליעה הולכת בכל הכלי וצ"ע בתו' פי"א דזבחים עכ"ל ת"ה ועבי"ד סי' צ"ב דקי"ל ההיא דתו' דזבחים לחומרא שהולכת בכל הכלי ועמ"ש סי"ב:
נא סָעִיף כז שצלו וכו' מותרים. לפי שטעם החמץ נתבטל קודם פסח (מרדכי) ואפי' להחולקים בסי' תמ"ז ס"ד הכא מודו שאין כאן חמץ ידוע (בד"ה) ועמ"ש שם ס"ג ועמש"ל ס"י דבכלי לא מבטלינן איסורא מ"מ הכא מספיקא לא מחזקינן איסורא שהיה על הכלי חמץ: ואם צלו פעם א' מוליית' או שאר חמץ ולא לבנוהו בנתיים אוסר:
נב סָעִיף כז הברזו'. מפני שממשמשין בהם בידים המודבקים מחמץ (שם):
נג סָעִיף כז כלי שתיה. של שכר (ד"מ):
א סָעִיף א וטוב לסוגרן בחדר וכו'. מכאן קורא מו"ח ז"ל תגר על אותן שמעמידין בפסח כלי בדיל של חמץ למעלה מקום שאין יד אדם מגעת דצריך דוקא לסוגרו בחדר אבל הגובה לא מועיל כדאשכחן גבי נר בשבת אפי' גבוה י' קומות לא פלוג רבנן אלא דנ"ל דאותן שיש להם כלים של פסח כל השנה ומחזיקים אותם למעלה בגובה הרבה אין לחוש שמא ישכח פעם א' ויביא סול' וישתמש בהם חמץ דמ"מ אם יבשל אח"כ בפסח אין בו כי אם נט"ל ואינו אלא חומרא בפסח בזה לא גזרו מחמת לא פלוג:
ב סָעִיף א אבל לתנורים שלנו לא. דאיכא למיחש דילמא חייס עלי' ומוציאן מן התנור קודם שיתלבנו כ"כ הרא"ש פירוש אע"ג דגם בתנורים שלנו יתלבן היטב אם ישהא שם הרבה מ"מ יש לחוש שמא לא יתן אותם לשהות הרבה משא"כ בכבשן מתלבן אפי' בשעה מועטת:
ג סָעִיף א ועיין בי"ד סי'. דשם נתבאר דדרך עראי מותר אם הדיחו תחלה:
ד סָעִיף ב ואם מלאו גחלים כו'. דלא חיישי' בזה דלמא חייס דלא פקע כיון שהוא עשוי מלבנים ועפר:
ה סָעִיף ג סכינים מגעילן כו'. בגמ' א"ל רב הונא לרב אשי הני סכיני בפסח' היכי עבדי' להו א"ל לדידי חדתי עבדי. פירש"י לצורכי עושים סכינים חדשים א"ל תינח מר דאפשר ליה דלא אפשר מאי. א"ל כעין חדתא קאמינא קתייהו בטינא ופרזלי' בנורא. והדר מעילנא לקתייהו ברותחין והלכת' אידי ואידי ברותחין ובכ"ר. יש לדקדק מאי מבעיא ליה לענין פסח מ"ש מכל הכשר סכיני' בכל השנה מטריפות ותו מאי היכי עבדי' להו הל"ל סכינא בפיסחא מאי ותו מאי לדידי חדתא כו' אמאי נקט הוא לדידי טפי מדאחרינ' ותו מאי אמר תינח מר דאפשר וכי תלי' דינא במאי דאפשר או לא ונ"ל דודאי היה פשוט לרבינא דמועיל רותחין לסכין כמסקנת הגמ' אלא דמסתבר להחמיר טפי בסכין משאר כלים כיון דתשמישו תדיר בחמץ ובמצה ויש קצת סדקי' שאינ' נראים. ע"כ מן הראוי לכל ירא שמים שיהא לו תוספת אזהר' בזה במה שהוא מצד הדין ע"כ אמר היכי עבדי' להו פי' אנן שראוי לנו לעשות עצה"ט וא"ל לדידי חדתי כו' פי' אני מחמיר ביותר שאני עושה חדשים ואיני סומך על מה שהוא מן הדין וא"ל תינח מר דאפשר ליה יכול לעשות עצה"ט דלא אפשר מה יעשה בזה עצה"ט א"ל אנא כעין חדתא פי' שזהו עצה"ט דאני מכניס הפרזל בנורא וע"ז מסיים התלמודא והלכתא אידי ואידי ברותחין פי' מצד ההלכ' סגי ברותחין אפי' הפרזל אלא שהליבון באש את הפרזל הוא מצד חסידות ועי"ז מצינו שפיר בפיוט וז"ל סכינא דאשתמש בה חמירא לאורחי' אם הם חדשי' משובחין ואם לאו מגעילן ברותחין מבואר כמ"ש דאע"פ דמצד הדין סגי ברותחין מ"מ הקונה סכינים חדשים הן משובחים והוא יותר טוב: כלל העולה מסוגיא הנ"ל שג' מדות יש בסכין הא' מצד הדין להגעילו ברותחין למעלה הימנו להלבין הברזל באש והקתא ברותחין למעלה הימנו חדש לגמרי והפייטן לא נקט אלא המעלה היותר חשובה וכ"כ מהרי"ל מצוה מן המובחר ליקח חדשי' וכ' מו"ח ז"ל שקבל מרבותיו דהסכינים שקתא שלהם מחופה בעץ על הברזל וקבוע במסמרי' אין מועיל להם הגעלה כי יש בהם גומות ע"כ ובודאי אין חילוק בין עצים למין אחר בזה דכל שיש ב' חלקים בהקתא יש חשש גומות וראוי לחוש לזה היכא דאפשר:
ו סָעִיף ג כל חלוד'. דכתיב אך את הזהב ואת הכסף מכאן שצריך להעביר החלודה נ"ל דהיינו מה שאנו קורי' ראס"ט ויש שם ממש באותו ראס"ט והוא בא מחמת שהיה הכלי במקום המוצנע שלא שלט שם האויר וכשנגרר משם יש שם כמו עפרורית והטעם שמא יש באותו מקום ממש מן החמץ והחלוד' מכסהו ולזה לא מהני הגעלה כי אין הגעלה למה שהוא בעין אבל לפעמי' שיש שחורו' או אדמדומי' באיזה מקום מהכלי בפרט ביורות ומחבות וא"א להסירו משם לגמרי אפי' אחר הגרידה ואין שם ממש רק מראה לחוד יכול להגעילו דאל"כ לא תמצא כי אם א' מעיר שתוכל להגעיל כי יש הרבה כך שלא תוכל להסיר וכ"ת ה"נ א"כ למה סיים ע"ז הלכך אם יש גומות בסכין כו' הל"ל אפי' באין גומות רק כשלא תוכל להסיר השחורות לא יגעילנו אלא ודאי דאין בזה קפידא דאותו מראה אין בו ממש דנימא עלי' שהוא חמץ בעין ושפיר מועיל לו ההגעלה אחר שגורר כל מה דאפשר אלא שעכ"פ ילבין המקום ההוא עצה"ט כנלע"ד:
ז סָעִיף ג וצריך ליבון כו'. ובליבון א"צ להעביר החלודה כי האש יבעיר את הכל כ"כ בי"ד סי' קכ"א:
ח סָעִיף ד כגון שפודים כו'. זה ברייתא בסוף ע"א לענין שאר איסורים אלא שהרי"ף הביאה בפ' כ"ש משמע שגם בחמץ צריך ליבון כיון דע"י העור נשתמש וכ' הר"ן ואע"ג דאסיקנא דכל היכי דהיתר' בלע בהגעלה סגי ליה י"ל דחמץ כיון דשמו עליו איסורא בלע מקרי וכ' ב"י וכ"נ שהוא דעת הרא"ש שהרי גם הוא כ' ברייתא זו בפ' כ"ש וק"ל דהא קי"ל בסי' תמ"ז ס"ד בחמץ שנתבטל קודם פסח דמותר וכן לענין זמן הגעל' דסי' תנ"ב אמרי' דהיתרא בלע ותו ק"ל דהא בשפוד כ' המרדכי פ' כ"ש שפוד שצלאו בו בשר שלא נזהר במליחתו קודם הפסח וצלו בו בפסח דשרי דנתבטל קודם פסח וכ"כ בש"ע סי' זה סכ"ז וא"כ לכל הפחות סגי ליה בהגעל' לכתחלה ותו דאפי' במחבת שמטגנין בו גוף החמץ מותר בהגעלה כמ"ש סי' תנ"א סי"א ולמה נצריך ליבון בשפוד וצ"ל דהך שפיד מיירי שצלאו בו חמץ בעין וע"כ הוי דינו כמו תנור שאפו בו פת בלי משקה וצריך ליבון כמ"ש בסי' תנ"א סי"א בשם הרא"ש והיש מקילין שהביא רמ"א היינו המרדכי לא כ"כ על שפודין ואסכלאות אלא על שאר דברים הבלועים מהיתר כגון חלב או בשר דא"צ ליבון גדול וסגי עד שהיד סולדת משני עבריהם או שישרוף הקש דכיון דבלע היתירא די להם בהגעלה ואע"ג דתשמישן ע"י האור והא לא גרע ליבון זה מהגעלה עכ"ל וכתבו רמ"א גם כאן לענין חמץ בפסח דבלע היתיר' ולפי מ"ש דמיירי כאן בנצל' עליו חמץ ממש דהוה כמו תנור דהו' בלי רוטב ודאי דגם המרדכי מודה דבעי' ליבון גמור כיון דמן הדין צריך ליבון ושטת רמ"א גם קשה מ"ש ונוהגין בכל דבר כו' למה תלה זה במנהג והא זה דעת המקילין ממש שמחלק בין דינו בליבון או לא כמ"ש:
ט סָעִיף ה אלא צריך לערות כו'. ועירוי עכ"פ מהני ליה כיון שתשמישו ג"כ ע"י עירוי אבל כלי שתשמישו ע"י האור לא סגי להכשירו בעירוי אלא בכ"ר ממש:
י סָעִיף ה והוא בתוך הכלי. משמע דאם הוא מצד החוץ של הכלי אינו אוס' וכ"ה במהרי"ל:
יא סָעִיף ו להגעיל הקערות נראה טעם חומרת' מפני המון העם דלא ידעו לחלק בין רוב תשמישן בכלי ראשון או לפעמים. ורמ"א כ' וכן בכל דבר כו' כגון כפות כו' ונראה דכפות חמירי טפי דשכיחי טובא דמהפך בהם בקדירה אצל האש:
יב סָעִיף ו ויעביר האבן כו'. ואע"ג דבאיזה מקום לא נוגע האבן מי הרתיחה נוגעים שם ושרי כמ"ש סעיף ט"ז:
יג סָעִיף ז דכפות העשויות מקרן. כתו' במהרי"ל ה"ה סכינים שקתא שלהם מקרן. וכת' מהרי"ו דאם הקתא של סכין דבוקה בברזל בדבק אין להגעיל' דחייס עליה שלא יתקלקל הדבק:
יד סָעִיף ט קודם שעה חמישית. יתבאר בסי' תנ"ב.
טו סָעִיף י סלים שמולחים. יש דיעה ג' בזה דחיישי' שמא יש חמץ בעין בנקבי' כ"כ במהרי"ל ואפי' הגעלה לא מהני ותימה על הש"ע שהסכים לסברא השני' לקולא דלפי הנראה דברי מהרי"ל נכוני' ולא מהני הגעלה למה שהוא בעין וכן ראוי להורות דלא כשני הדיעות אלא לאסור אפי' בהגעל' לפע"ד וכ"פ מו"ח ז"ל:
טז סָעִיף יא מחבת שמטגנים בה כו'. דדוקא בתנור שנאפה בו החמץ בלא משקה צריך ליבון אבל לא המחב' דלא חיישי' שמא נתייבש השמן והחמץ נאפה בלא משקה אלא אף אם אפי' נשרף ונדבק לדופן המחבת והקדירה עדיין יש לחלוחית משקה שם כ"כ הרא"ש וכן הדין בקדר' של מתכת שמבשלין בה כ"כ הרא"ש:
יז סָעִיף יב וצריך להגעיל ידותיהם כו'. אין הטעם משום חם מקצתו חם כולו דהא פסק הטור בי"ד סי' קכ"א דא"צ להכשיר הכלי (כולו) אלא אם נשתמש בכולו אלא הטעם כאן שמא קבל היד איזה פעם חמץ ועכשיו יגע בו במצה של חמין. ומטעם זה אין חילוק בין כלי עץ לכלי מתכות בכולן יש להחמיר לכתחלה להגעיל ביד אלא דנ"ל דבסכין יש להחמיר אפי' דיעבד כיון דמפורש בגמ' בהדיא דבעי' הגעלה כמ"ש סי' זה ס"ג והלכת' אידי ואידי ברותחין וא"כ מנין לנו להקל דיעבד ע"כ נרא' דבסכין יש להחמיר אפי' דיעבד אם חתך בסכין שלא הגעיל הקתא בתבשיל חם בפסח כיון דבודאי נגע בקתא בשעת תשמישו בסכין משא"כ שאר כלים כגון מחבת וכיוצא בו כנלע"ד:
יח סָעִיף יג דכבולעו כ"פ. במרדכי כ' ואפי' בלא הגעל' קודם הדיבוק היה נרא' להתיר מטע' זה אלא דאיכ' למיחש שמא ע"פ הי' נדבק בחוזק ושוב בפסח רפה הדבוק ומוציא מה שתחתיו ופולט עכ"ל ולע"ד תמו' מאד דמה מועיל הגעל' קוד' הדבוק דהא יש לחוש שמא נכנס שם בדבוק חמץ בעין ולזה לא מהני הגעלה כי אין הגעלה אלא לטעם הנפלט ולא לחמץ בעין דבפסח יהיב טעמא וע"כ לומר דזה לא איירי אלא כשהדבוק הוא מדובק מאד וא"א להיכנס שם חמץ בעין ע"כ נלע"ד דבכ"מ שיש טלאי צריך לשום שם גחלים בוערות שישרוף החמץ וכמ"ש כאן ב"י בשם תשו' הרשב"א וכל זה הוא לענין טלאי שהוא ע"י דבוק חתיכה על חתיכ' במסמורים אבל בטלאי שעושין בכלי בדיל שמטיפין חתיכה בדיל מחום נשרף כל הבלוע ומה שהוא בעין וגם כשמתקנין את הכף של כסף וכיוצ' בו שמשים שם חתיכה של כסף אז האומן נותן הכף באש תחלה וע"כ אין חשש בזה כנלע"ד פשוט בזה ובטור ק' לי דמתחל' כ' גבי טלאי ואע"פ שהיו משתמשין בו אח"כ קודם פסח מגעילו דכבולעו כ"פ. ואח"כ כ' ובלבד שיהו חלקים שאין בהם בקעים משמע דלא אמרינן בזה כבולעו כ"פ כיון שיש חמץ בעין:
יט סָעִיף טז ויש מחמירין ללבן המדוכה. כצ"ל והוא דעת רש"י דס"ל מדוכה הוי כבית שאור ובית חרוס' שחימוצו קשה לא מהני הגעלה וה"ה מדוכה שדכין בה כל השנה ולפעמים דכין בהם פירורי לחם עם שומן ופלפלין וכן בריחיים קטנים של פלפלין כ"כ הטור ור"י ס"ל דגם בבית שאור מהני הגעלה וכתוב במרדכי פ' כ"ש בשם גדול א' שהראה הלכה לעינים באגן א' שהי' מיוחד לקיבה שהיה מלוח בה הקבה ומן המלח היה מעמיד החלב לעשות גבינו' ולקח אגן והדיחו והגעילו ונתן אח"כ חלב לתוכה ונתקבץ החלב בתוכו בלי שום מעמיד ואמר לתלמידיו ראו שאין הגעלה מועלת לבית חרוסת עכ"ל וכתב ת"ה סי' ק"ל ובפסקים סי' קנ"ב לתרץ זה לדעת המתירים דלא נתקבץ מחמת נ"ט אלא מחמת חוזק של מי הקיבה וכעין זה כתבו התוס' פ' כל הבשר גבי המעמיד בעור הקיבה ויש ממלאין אותו גחלים ומלבנו עד שישרף חוט סביבו אלא שגדול א' קרא תגר ואמר חיישי' דלמא חייס עליו כי היכי דלא לפקע כמו בכלי חרס לעיל והוא חולק ע"ז מ"ה כתב רמ"א שיש מחמירין ללבנו כו' ולכאורה י"ל ממ"ש סימן תמ"ז ס"ז בוסר שנידוך במדוך מחומצת דמות' בפסח ולק"מ דשם אינו משמש במדוך עצמו בפסח אלא הבוסר נידוך קודם פסח ואז אע"פ שפולט ע"י דוחקא דמדוכ' כמ"ש שסמ"מ פליט' מועט' היא ובטל בס' קוד' הפסח משא"כ בפסח עצמו דבמשהו וא"כ מי שדוכה בשמים שלו קודם הפסח כ"ע מודים דמותר בפסח אפי' אם היה נידוך בלא הגעלה דמ"ש מבוסר דגם הוא דבר חריף ה"ה נמי לענין הבשמים שיש להתיר בדיעבד אם נתערבו בשמים כאלה בתבשיל בפסח כ"ש אם הגעילו המדוכה תחלה דמותר אף לרש"י שכבר נתבטל א"כ ראוי לעשות כן למעשה וכ"כ מו"ח ז"ל שיש לנהוג כן מטעם דיש נ"ט בנ"ט דהיתרא והנה הגם שאין להרהר אחר המנהג שזכר רמ"א כאן מ"מ מצוה מן המובחר לצאת ידי כל הדיעות כמ"ש להגעילו ולדוך הכל קודם הפסח ואין לחוש שהרואה סובר דבהגעלה סגי אפי' לדוך תוך הפסח אין בזה חשש כי עיקר הלכה באמת כך היא דמהני הגעלה וכמ"ש הש"ע סעיף כ"ב. וכאן אינו אלא חומרא ללבן כל דהוא ובסמוך סכ"ב מוכח ג"כ דכל מה שיש לעשות עצה"ט צריך לעשות ומדוכות של עכו"ם כל השנה קילי טפי מן החמץ למצה כ"כ בת"ה שם:
כ סָעִיף יז אפי' ע"י הגעלה. הטעם בב"י לפי שא"א לגרדן ולנקותן יפה יפה שלא ישאר משהו חמץ באיזה סדק שאינו נראה לעין ומזה הטעם נזהרין שלא להגעיל לפסח כלים שהיו מחזיקים בהם קמח וחביות שהיו מחזיקים בו משקה שעושים במדינות רוסי' ממי סובין שקורין בארש"ט שמא נשאר בו חמץ בעין מן הסובין אבל אם היו קודם פסח מחזיקין שם מים איזה זמן אין לחוש להגעילו דלא גרע משקים ישנים שכתב רמ"א בסמוך דמהני תפירה וכביסה כנלע"ד:
כא סָעִיף יט פאל"א. ובל"א שויב"ל תשמישו ע"י האור ע"כ אין היתרו בהגעל' והכי נהוג. ואם מחזיק רחת של פסח זו לשנה אחרת ודאי א"צ שום הכשר וכן בעריבה שלשין בה מצות אלא ששמעתי שקצת נוהגים להגעילה בפסח הבא אחריו ולא ידעתי טעמא דמ"ש מפסח זו עצמו שאופין בכל יום בלא הגעלה בנתים אלא קצת י"ל לפי שיש חשש שאין נזהרין כ"כ לנקר היטב על השנה הבאה כמו שהם נזהרים בפסח עצמו. אבל נראה שיצאה שכרם בהפסדם כי הרואה שמגעיל הרחת יטעה לומר הרחת של חמץ הוא מגעיל לפסח ויסמוך על הגעלה בזה ע"כ יותר טוב שלא להגעיל ויזהר לנקר היטב גם בשעה שבא פסח שאחריו יראה בעיון רב אם היא נקיה כראוי וצדיקים ילכו בם:
כב סָעִיף כא מותרים בהגעלה. דהא דאמרי' כלי חרס אינו יוצא מידי דפיו לעולם היינו דוקא כשבלע ע"י האור אבל בצונן סגי להו בהגעלה ל"ש מזופף ל"ש אינו מזופף כ"כ הטור בשם רבינו יואל ומשמע לי מזה סיוע למ"ש בי"ד סי' ק"ה ס"א דא"א כבוש כמבושל מחמת בלוע של הכלי דהוי נט"ל דאל"כ גם בצונן ה"ל להחמיר כאן מחמת כבוש כמבושל דודאי לא איירי דוקא שהיה השכר שם פחות מע"ל דהא סתמא אמר רגילין כו' וזה ודאי להחזיק שם שכר ימים רבים וכ"מ מדברי המרדכי שאביא בסמוך דאין להחמיר לשער בכל החבית כו' מטעם דלינה פוגמת כו':
כג סָעִיף כא או בעירוי כו'. בטור כ' דמוכח בפ' בתרא דע"א דעירוי לא עדיף מהגעלה ובי"ד סי' קל"ח ס"ז דקשיא דברי הטור אהדדי בענין אם עירוי עדיף או הגעלה עדיף ותירצתי שם דבכלי חרס שהעידה תורה שאין הגעלה מועלת לו לפי שאינו מושל בכולו ובזה אמרי' דעירוי עדיף משא"כ בשאר כלים כו' מ"ה ניחא מ"ש הטור כאן דהגעלה עדיפא כיון דמיירי בנשתמש בו בצונן ואין זה בכלל העדות שהעידה התורה הוה כ"ח כשאר כלים והגעל' עדיפא: והכלל בזה היא דבמקום שיש בלע הרבה בכ"ח דהיינו ע"י בישול וצריך זמן רב להפליט הבלע והתור' העידה דלא סגי בהגעלה אף שהוא חום רב מ"מ זמן הפלטתו מועטת וא"א להשהות הרבה במי הגעלה כמש"ל סי' תנ"ב משא"כ בעירוי שיש זמן להפליט אבל בשאר כלים אמרי' מה שעושה עירוי עושה הגעלה בזמן מועט כיון שאין הבלע מרובה כ"כ כנ"ל:
כד סָעִיף כא והגעלת החביות כו'. ועכשיו המנהג לפתוח א' משוליו כדי לנקרו ולהסיר כל הזוהמא בין נסר לנסר ואח"כ מגעילו וכת' מו"ח ז"ל שאין להכשיר שום כלי עץ כגון קערות דמצוי בהם גומות כ"ש דאין להכשיר חביות של שכר ואיני יודע טעם להחמיר בקערות כל שרוא' שהם חלקים ונקיים מ"ש מכלי מתכות:
כה סָעִיף כא ובדיעבד אם כו'. הטעם של היתר זה במרדכי פ' כ"ש שטעם השכר בטל בס' קודם הפסח ואינו חוזר וניער בפסח ואין להחמיר לשער בכל החבית משום דלא ידעינן כמה נפיק מיניה דשאני הכא דהתירא בלע הלכך משערי' כפי מה שהיא פולטת ובטל בס' ועוד דכל הנבלע בכלי לינה פוגמת כו' ור"י מפרש דנט"ל בפסח מותר עכ"ל וכתב ב"י דרוב הפוסקים לא ס"ל דטענה זו דהיתרא בלע מהני גבי חמץ ותמהני שכבר הוכחתי בסי' זה ס"ד דאנן קי"ל כסברא זו ומ"ש ב"י בסי' זה גבי שפודין ואסכלאות מדהביא הרא"ש הברייתא דצריך ליבון ש"מ דלא ס"ל לטענה זו נלע"ד דאין כאן הוכחה דשם מיירי דנשתמש חמץ בעין על השפוד וכמ"ש שם:
כו סָעִיף כב אבל אסור ללוש בהם דממהר להחמיץ מכח הכח שבכלי:
כז סָעִיף כב אבל ע"י הגעלה כו'. היינו כר"י דמתיר הכל בהגעלה וכמ"ש בסעיף ט"ז גבי מדוכה ורמ"א לא כ' ע"ז כלום משמע דהכי קי"ל להלכה וק' למה הביא גבי מדוכה דיש מחמירין ללבן ושכן נוהגין משמע דפסק לכתחל' כדעת רש"י וזה וודאי א"ל דרמ"א סמך עצמו על מ"ש גבי מדוכה דאדרבה כאן ה"ל לכתוב שיש להחמיר דכאן הוא עיקר הדין אלא שנלמד ממנו דין מדוכה דלעיל אלא נראה דעת רמ"א דדוקא גבי מדוכה. כיון שאפשר לנו להחמיר וללבנה ודאי ראוי לעשות כן ע"צ היותר טוב משא"כ הכא דמיירי בשאר כלים דלא שייך בהו לבון כגון עץ ובדיל ולדעת המחמירים אין תקנה להו בפסח כל שהיה תשמישם בחימוץ קשה כמו בית שאור לזה השאיר רמ"א הדין על מכונו ולהקל כדעת המקילים כיון שכן עיקר: ומה שכ' נוהגים שלא להגעיל כלי שהיה בו יין שרף כמ"ש בלבוש ויראה שאם בישל אותו במים עם אפר או שאר עניינים עד שנסתלק הריח לגמרי אין אחר כך איסור להגעילו:
כח סָעִיף כב ותנור של בית החורף. נ"ל דאם נשתמש שם במצה פשיט' דאין איסור בדיעבד ואפי' במקום שרגילין בכל השנה לשום שם קדירות של חמץ רותחות אפי' בכירה שלנו שמבשלים שם אם הניח שם קדירה עם התבשיל של פסח אין איסור בדיעבד דכ"כ ה' המגיד הביאו בש"ע סי' תמ"ז ס"א שאין שום חומר בתערובות חמץ משאר תערובות איסור רק בענין משהו. ובזה ודאי מותר כמ"ש בי"ד סי' צ"ו באשה שאפתה פלאד"ן של גבינה בתנור על קרקע שלו בלא כלי ואח"כ הניחה שמה קדירה של בשר רותחת על אותו מקום שאין כאן איסור דחרסי התנור שבלעו החלב לא גרעי מקדירה שמבשלים בתוכה חלב ונגעה בקדיר' של בשר דאין איסור כדאיתא בגמ' בב' קדירות של איסור והיתר שנגעו דאין איסור ורמ"א בי"ד סי' צ"ב ס"ח מביאו וה"נ לענין פסח בכל מידי דאין ביה פליטה אין חילוק בין איסור לחמץ ואם היה כאן פליטה הי' לנו לאסור אף באסור והיתר דשמא נתן טעם אלא ודאי שבזה קים להודאין כאן פליטה כתבתי זאת לפי שכ' מו"ח ז"ל בשם מהרר"ם שור בסי' תמ"ז דאם הניחו בפסח על התנור בבית החורף למעל' תוך החלל שבין הקכלי"ן שלמעלה מן התנור ומשימין שם התבשילין כשהתנור חם הניח שם קדירה עם המאכל בפסח דאסור ודאי אפי' בהנאה הא לאו הכי אסו' באכילה לחוד כ"ז כ' בשמו והסכים עמו ול"נ דלא דקו כלל בהך הוראה ואין כאן איסור כלל בשום אופן בדיעבד אפי' באכילה זולת אם הניח מצה שם או שאר דברים כמו שהוא בלא קדירה כשהוא רותח אז יש לאסור אפי' בדיעבד במקום שרגילים לתת שם חמץ בכל השנה כנ"ל ברור ופשוט:
כט סָעִיף כג אפי' חדשים. טעם המחמירים לפי שקצת עושין פעולה ע"י סובין ובתשו' מהרי"ל כ' שבאותן כלים אין ניכר אם נשתמש בו העכו"ם חמץ וקשה דא"כ כל השנה נחמיר שמא נשתמש בהו איסור ע"כ אין בזה אלא חומרא בעלמא היכא דאפשר בשאר כלים:
ל סָעִיף כו ויש מחמירים. דס"ל דכלי זכוכית ככלי חרס הוא מ"מ פשוט שבדיעבד אין איסור כלל וכן במ"ש אח"כ לענין גשמעל"ץ דהאיסור הוא משום שנעש' מהיתוך זכוכית:
לא סָעִיף כז שפוד ישן כו'. עמ"ש מזה בסימן זה ס"ד וכאן פסק הש"ע לקולא כדיעה הראשונה של ס"ג לענין חוזר וניעור:
א סָעִיף א קדירות. לאו דוקא קדירות ה"ה קערות וכלי שני (וה"ה הנשתמש בהם על ידי עירוי) ג"כ דינא הכי:
ב סָעִיף א שנשתמש. כתב או"ה כלל נ"ח דין מ"ג דכלים חדשים שקונים מהשוק אפי' כלי חרס אין צריך לספק בהן שמא נשתמשו בו דאין דרך כלל להשתמש בכלים חדשים אבל כלי מתכות שנקני' מן העכו"ם בביתו ואינו מכיר בהן ודאי שהם חדשים צריכים מספק להגעילן או ללבנם כפי תשמישן. ח"י:
ג סָעִיף א משפשפן. ואם לא שפשפן קודם פסח משפשפן תוך הפסח או לאחר הפסח כדין לא ביער קודם פסח כמש"ל סי' תל"ה:
ד סָעִיף א צנוע. ואותן שמעמידין כלים על גובה הכתלים לנוי אפי' גבוה יו"ד קומות אסור ב"ח. וכתב ט"ז ומ"א ואפשר דנהגו כן משום דאינן ב"י ואף אם נשתמש בהם רבו המתירים כמ"ש סי' תמ"ז ס"י (וט"ז הוסיף מאחר דרגילים שם כל השנה לא יבוא לטעות) ומכ"ש באותן שרוב תשמישן בכ"ש או בצונן כגון קנקנים דאין לחוש והמחמיר תע"ב ועיין הרדב"ז ח"א סי' ל"ה. וע' יד אהרן:
ה סָעִיף א בכ"ש. (פי' עירה מכ"ר לשני ואח"כ הניח כלי זה לתוכו) ובמקום הפסד מרובה ומניעת שמחת י"ט יש להקל בכ"ש אם אינו ב"י. ח"י וע' מ"א:
ו סָעִיף א לכבשן. נשאלתי כלי חרס שנשארו אחר שריפה ר"ל אם מותר להשתמש בהם בפסח שידוע שזה יותר מחזרת הכבשן והתרתי ומ"מ הכל לפי הענין:
ז סָעִיף א צונן. היינו דרך קבע שמא אתי להשתמש בו חמין וא"כ אפי' הדיחו תחלה אסור אבל דרך עראי מותר להשתמש בו על ידי הדחה ודרך קבע אפילו בערב פסח אחר זמן איסורו אסור להשתמש בו. עח"י:
ח סָעִיף ב מלבנים. עיין מ"א דלבנים הנשרפין בכבשן כעין שלנו יש להם כל דין כלי חרס. וכת' הח"י אלא דלא חייס עלייהו כ"כ ואפש' דמהני להו הסקה אפי' תוך תנורים שלנו לדעתי. אבל לבנים שנתייבשו בחמה יש להם דין כלי אדמה. (וכלי גללים ואבנים ככלי חרס בשם הטור ואנן לא ק"ל הכי). ע"ש:
ט סָעִיף ב מבפנים. אם מתלבן יפה נ"ל:
י סָעִיף ג מגעילן. ודוקא סכינא דפסחא או מבשר לחלב או להיפך משא"כ סכינים של איסו' בעי ליבון אף שאין בה גומות כל שרוצה לשמש בחמין כמבואר בי"ד סימן קכ"א ס"ז. וע' בפר"ח שם שהכריע דאף בסכינים של איסור סגי בהגעלה אפי' לכתחל'. וכתב הח"י נ"ל עיקר לכתחלה כפסק הש"ע שם וכ"כ באו"ה אכן בדיעבד אין לאסור אם הגעילו והשתמש בו בחמין:
יא סָעִיף ג רותח. וכתב המ"א ולתחוב בו הסכין אבל אין לו להגעילו ע"י אבן מלובן:
יב סָעִיף ג במשחזת. וה"ה בד"א שמסיר החלודה סגי (אלא דהרמב"ם כ' דהשחזת רחיים מהני במקום ליבון ועיין בא"ה ס"ק ט"ז). הב"ח ושאר אחרונים כתבו לפי שצריך להגעיל ג"כ קתייהו ע"כ אם הקתא קבוע במסמרים קטנים אינו מועיל הגעלה כי יש גומות הרבה במקום המסמרים וה"ה כל שיש ב' חלקים בקתייהו. וה"ה אם הקתא מקצתה בקרן או שהקת' דבוקה בברזל בדבק אין להגעילה דחייס עלייהו שמא פקעי ולבון ג"כ לא שייך גבי קתייהו אם לא שכולו פרזלא וכיון שרוב סכינים הם על דרך זה ע"כ יפה יסד הפייט אם אפשר לעשותן חדשים הם משובחים עח"י ובט"ז:
יג סָעִיף ג חלודה. פי' שא"צ להשחיז רק כדי להעביר חלודה אבל אם משחיזו היטב בענין שמסיר קצת מהברזל כמבואר בי"ד סי' קכ"א הוי כמו ליבון וע"ש בהג"ה. וחלודה ר"ל מה שאנו קורין ראס"ט בל"א. אבל כתם שחור או אדום באיזה מקום מהכלי ובפרט ביורות ומחבות אין קפיד' ויוכל להגעיל ועצה"ט ילבן מקום ההוא אם א"א בגרירה. ט"ז ע"ש:
יד סָעִיף ג ליבון. ובליבון א"צ להעביר החלודה כי האש יבעיר הכל:
טו סָעִיף ג תקנה. ואם פותח התפירות וגוררם היטב אפשר דשרי. מ"א:
טז סָעִיף ד ע"י האור. פי' בלי מים כגון שפוד ואסכלה שצולין עליו מוליית' של חמץ צריכין ליבון דמה שבולע ע"י מים פולט ע"י מים אבל זה בלע ע"י אור ממש צריך ליבון. מ"א עיין ט"ז:
יז סָעִיף ד ניתזין. או עד שתסיר קליפתו העליונה. ח"י:
יח סָעִיף ד מקילין. וט"ז ומ"א אוסרים אפי' בדיעבד אם לא ליבנו אותו כ"כ שניצוצות ניתזין מהם ע"ש:
יט סָעִיף ד חצובה. והוא כלי שיש לו ג' רגלים ומעמידין הקדירה או המחבת עליה ולפעמים נשפך עליו עיס':
כ סָעִיף ה לערות. צריך ליזהר שלא יפסוק הקילוח ד"מ וא"צ עירוי ג"פ אחרונים (המשימים כלי תוך מחבת על אש ומרתיח תוך הכלי ומגעילין בכלי מסופק ר"י אי הוי ככ"ר עיין פר"ח):
כא סָעִיף יג סדקים. אפילו נעשו מחדש עסי"ג. מ"א:
כב סָעִיף ה בתוך. אפי' כ"ש. אבל מבחוץ או על שפתו מלמעלה אין מעכב. מהרי"ל:
כג סָעִיף ו בשטיפה. וכן בדיעבד אם לא הגעיל הקערות בכ"ר ג"כ אינן אוסרין ואם ידוע שתוך מעת לעת השתמשו בו בכ"ר אע"פ שעיקר תשמיש שלו הוא בכ"ש צריכין הגעלה בכ"ר דוקא. (ואם ע"י אור צריך ללבון) לכ"ע ושטיפה היינו לשפשפו תחילה היטב במים כדי להסיר כל הדבוק עליו ואח"כ שוטפין במים כמבואר בי"ד סימן קכ"א:
כד סָעִיף ו מלובן. וכן נוהגין לענין הכשר השלחנות והספסלות וינגב השלחן כדי שלא יצטנן המים. אחרונים. ועסי' תנ"ב ס"ב בהג"ה. וקערות שיש להם אוגנים ובליטות כעין כפתורים ופרחים שאז אי אפשר להעביר האבן ע"פ כולו אין להם תקנה אלא שיכניס ליורה וכן סכין אין להכשירו באבן. מ"א:
כה סָעִיף ז דכפות. וה"ה סכין שהקתא מקרן כמש"ל בס"ק י"ב (וה"ה מדובק בדבק) עיין שם. וכתב מי"ט העשויה מפער"ל מוט"ר כיון שהיא קשה מאוד אינו דומה לקרן:
כו סָעִיף י להגעילן. ופשוט דאם מלחו עליהם בלי הגעלה שרי דאין מליחה לכלים (ועוד דאינו אלא ס' איסור. ח"י) עיין סעיף כ"ו מ"א ע"ש דמלח לא מיקרי דבר חריף אא"כ מלוח ביותר. וב"ח וט"ז מחמירין שלא להגעיל כלל הסלים דשמא יש חמץ בין הנקבים:
כז סָעִיף יא בהגעלה. דדוקא בתנור שנאפה בו החמץ בלא משקה צריך ליבון אבל לא המחבת עיין ח"י:
כח סָעִיף יא בהגעלה. וכן נוהגין. וכתב המ"א ואותן אגנות שאופין בהם עוגות צריך ליבון:
כט סָעִיף יב בדיעבד. דלא אמרינן שמוליך בליעתו בכולו ואף אם יוליך בליעתו מ"מ כבכ"פ. וכתב הח"י דבדיעבד אין לאסור אף אם תחב בתוך המאכל הידות כי לא מחזקינן איסור וכבכ"פ ע"ש ומ"א פסק דאם תחב אותו צד שלא נגעל אסור ע"ש. וט"ז פסק דבסכין יש להחמיר אפי' דיעבד אם חתך בסכין שלא הגעיל הקתא בתבשיל חם בפסח כיון דבודאי נגע בקתא בשעת תשמישו בסכין משא"כ שאר כלים ע"ש. וכתב המ"א ונ"ל דהאי שכתב אין אוסרים בדיעבד פי' אם נשתמש בהם כבר אבל לכתחלה אסור להשתמש בהן אפי' הוא בתוך הפסח וא"א להגעילו:
ל סָעִיף יג טלאי. כל טלאי שבסעיף זה היינו מה שנקבע ע"י דבוק חתיכה על חתיכה במסמרים אבל בטלאי שעושין בכלי בדיל שמטיפין חתיכת בדיל מחום נשרף כל הבלוע ומה שהוא בעין וגם כשמתקנין את הכף של כסף וכיוצא בו שמשים שם חתיכה של כסף אז האומן נותן הכף באש תחלה וא"כ אין חשש בזה. ט"ז ח"י. וכלים ישנים שמחפין בבדיל כמו כלי נחושת פסק הרא"ם ח"א סי' מ"ג דא"צ הגעלה כיון שהבדיל מפסיק הו"ל ככלים חדשים וכתב המ"א ולפ"ז אפי' חיפן בבדיל ישן שהרי הבדיל עצמו מתלבן. ועיין בשכנה"ג שהאריך להביא דעות החולקים ע"ז וכתב שכן קצת מגדולי ארץ מחמירין על עצמן ועכ"פ נראה שטוב בעיני אלהים ואדם לטבלו אחר ציפוי הבדיל בלא ברכה עכ"ל. ועיין בי"ד סי' ק"ך. והפר"ח א"ח פסק דצריך הגעלה אחר ציפוי בבדיל וכן נוהגין בירושלים יע"ש:
לא סָעִיף יג האיסור. ואז אף שקד' בליעת האיסור מותרת כיון שנתלבן מקום הטלאי. והב"ח כ' נ"ל היכא שקדם בליעת האיסור ל"מ ליבון מקום הטלאי ע"ש וכ' המ"א לכך נ"ל דבקדם בליע' לטלאי צריך לשום כ"כ גחלים עד שיהיו ניצוצות ניתזים ממנו משא"כ אם קדם טלאי לבליעה די בליבון קל כמ"ש בס"ד בהג"ה והח"י חולק על הב"ח ומ"א והעל' כמשמעו' המחבר. ואם נתלבן כך או הסיר הטלאי פעם אחד אחר שהגעיל שוב מותר להגעיל כך עם הטלאי בכל פעם כיון ששוב לא מקרי קדם בליעת איסור לטלאי וכל זה שהטלאי מדובק יפה בענין שאין סדק בין גוף הכלי לטלאי דאל"כ אף בקדם הטלאי צריך ליבון או להסיר הטלאי או להרחיב הסדק כדי שיוכל לנקרו. ח"י:
לב סָעִיף יג וינקרם. ומוטב להניח גחלים על מקום הרושם. מ"א:
לג סָעִיף יד אסור. לפי דעת המחבר סי' תמ"ז דנט"ל שרי בפסח צ"ל כדעת הנוהגים לאיסור בכיסוי אף שאינו ב"י. (או שהוא באמת ב"י) כמבואר בי"ד ססי' צ"ג:
לד סָעִיף טז ללבן. וכתבו האחרונים דבמדינות שלנו שלעולם אין דכין בהם חמץ רק כרכום ונעגלי"ך לכן די בהגעלה ומ"מ טוב לנהוג להחמיר לדוך הכל קודם י"ט. (דהוי נ"ט בר נ"ט דהתירא) ע"ש ואם דכו במדוכה שלנו בשמים ושמו בתבשיל צ"ע אם יש לאסור בדיעבד. מ"א ע"ש:
לה סָעִיף יז ודפין. לפי שא"א לנקרו שפיר ומה"ט ג"כ אין מגעילין כלים שהיו בו תמיד קמח או משקים חמץ וכיוצא בו והיינו דוקא בשל עץ משא"כ כלי מתכות ובדיל נוהגין להגעיל בכל ענין אכן אם היו מחזיקין בו ק"פ מים איזה זמן מותר להגעילו. אחרונים:
לו סָעִיף יח בנפה. אבל צריך לקנות חדשים ואם עבר וניפה בה ע"י שפשוף היטב בהגעלה אין לאסור אפי' תוך פסח כיון דלדעת המחבר אפי' לכתחלה סגי בכה"ג. וכן היכא שבאו מים על הנפה שלא שפשפו אותה היטב תחלה אפי' על מקצתה אין לה תקנה להשתמש בה בפסח מהרי"ל. וכ' המ"א ונ"ל דאפי' במקום שאין שם נפה חדשה מוטב שלא ירקדו הקמח ע"כ. והח"י חולק עליו וכתב כי ידוע שכל שלא ריקדו הקמח מצוים בהם חטים שבורים ושלימים ויאסרו העיסה או המצה אלא הנפה זו בדיעבד מהני בה שפשוף היטב והגעלה מכ"ש אם מרקד קודם פסח שנתבטל לכן בשעת הדחק נכון לעשות כן אפי' לכתחלה. שאלה אחד שאמר לפי תומו שדרכו לרחוץ היטב אחר פסח הנפה כדי לקיים אותה לשנה הבאה וריקד בו קמח לפסח. והתרתי מה שריקד בו בדיעבד דאף אם נימא שנשאר בו דבוק משנה שעבר' הוי חמץ נוקשה ובטיל בס' אף תוך פסח. ח"י ע"ש:
לז סָעִיף יח רי"ב אייזי"ן. דלפעמים מפררין עליו לחם גם תמכא שחתכו בסכין חמץ נשאר בתוכו בעין. אפי' בדיעבד יש לאסור בפסח. אבל בערב פסח מותר בדיעבד דבטל בס'. מ"א:
לח סָעִיף יח ישנים. ל"ד אלא אפי' בשק חדש ששם בו פעם אחת קמח לפסח ורוצה לכבסו לתת בו פעם שנית ג"כ צריך להתיר התפירות. אחרונים:
לט סָעִיף יח התפירות. דהיינו אף גם מה שהוא בשולי השק שהיא האימרא וכת' המ"א וכן יש לנהוג במפות שעושין עליו המצות אם רוצה לעשות עליהם פעם שנית ל"מ מה שמהפכין אותם דחמץ מבצבץ ויוצא מעבר לעבר אלא צריך להתיר התפירות לכבס היטב ע"כ. ואם עבד בדיעבד ועשה המצות על הסדין בלא כבוס כלל אם הוא תוך פסח אף דיעבד יש לאסור אך אם הפך הסדין או כבסו אף שלא התיר התפירות אין להחמיר בדיעבד וכן לענין השקין אם כבסו ולא התיר התפירות ונתן בתוכו קמח אין לאסור בדיעבד. ח"י ע"ש:
מ סָעִיף יט פאל"ה. ובלשון אשכנז שויבי"ל ותשמישו ע"י אור ע"כ אין התירו בהגעלה. כתב הט"ז דאם מחזיק רחת של פסח זו לשנה אחרת א"צ שום הכשר וכן בעריבה שלשין בה מצות והמחמיר להגעיל' לא יפה עשה דאתי למטעי להגעיל רחת של חמץ רק ינקר אותה היטב ע"כ. והמ"א בשם ד"מ בשם מהרי"ב כתב דצריכה הגעלה ע"ש והח"י הסכים עם הט"ז. ואם נטל מצה ברחת שמשתמשין בו כל השנה אם היא נקיה סגי בקליפה שקולף המצה. ואם אינה נקיה כיון שמשתמשין עליה כל השנה עוגות עם שומן נאסר כולה עמ"א. אם רדו בה מצה חמוצ' אסור לרדות בו עוד אלא צריך להביא אחרת הגמ"נ ושל"ה. ואם לא הביא אחרת. צריכין כולן קליפה. וכל זה מיירי במצה שנתחמצה חמץ גמור. אבל מצה כפולה ונפוחה כיון שהיא גופא חומרא הוא כמ"ש ס"ס תס"א די לאסור הרחת לכתחילה אבל לא לאסור המצות האחרות מ"א. וכתב הח"י וגדולה מזו ראיתי אצל חמ"ז מהר"ש שלא אסר הרחת כשנשאר' לפניו המצה נפוחה או כפולה מהטעם דחשיב כמו דיעבד כי לא ימלט ברוב אפיות שלא יאסר א' מהם משום נפוחה או כפולה ותצטרך בכל פעם מרדה חדשה גם התנור יאסור ולהסיק שנית והתורה חסה על ממון ש"י ע"ש ועיין סי' תס"א ס"ג:
מא סָעִיף יט הגעלה. וכתב בת"ה דאפי' קליפה והגעלה לא מהני ברחת:
מב סָעִיף יט חדשה. כתב בעל אמרי נועם בת' סי' ה' מעשה שהיה שאפו מצות ק"פ ברחת ונסתפקו אם היתה חדשה או ישנה שנשתמשו בה חמץ אין במצות אלו שום חשש של איסור חמץ ע"ש:
מג סָעִיף כ לערות. ומהרי"ו סי' קצ"ג פסק דלא מהני עירוי רק יכשירנה ע"י אבן מלובן או לפיד בוער וישפוך עליו רותחין. וכתבו האחרונים בשם מהרי"ל דאף לאחר הגעלה אם נשפך עליו שום דבר בפסח אל יגביהנו כלל לאכול ואף לאחר הגעלה לא ישתמש עליהם דבר חם אלא ע"י הפסק מפה או דפין או סמרטוטין וכל זה חומרות יתירות כי די בחומר' דהגעל' וכן נוהגין. ח"י: וכתב הט"ז ס"ס תנ"ב הנשים נוהגות שלא להשתמש בפסח בקדירה ששפך בה רותחין על האבן שמכשירין בו מהטעם שהריח של חמץ נכנס בו ואין בו ריח ולא טעם דאין בו איסור כלל בפסח ע"כ והח"י מקיים המנהג לכתחלה אך בדיעבד ודאי אינו אוסר:
מד סָעִיף כא ימים. כיון דלא נשתמש כ"א בצונן. (יצא מידי דופנו) ועיין בי"ד דאפי' במזופף מהני:
מה סָעִיף כא החביות. וצריך להסיר שולי החביות כדי לנקרו היטב כך כתב הרוקח. אכן האחרונים הסכימו דחביות עץ של שכר אין להגעילו כלל וכן כלי עץ שמצוין בהם גומות וכלים שהיה בו י"ש לא מהני כלל הגעלה דגרוע מבית שאור וחרוסת וכתב הט"ז מ"מ אם בישל אותן היטב במים עם אפר עד שנסתלק הריח לגמרי מותר להגעילו. מיהו חבית שלא נשתמש בה אלא מי דבש יש להתירו בהגעלה. עמ"א:
מו סָעִיף כא ובדיעבד. הטעם דשכר ביין נטל"פ הוא ולפי מה דקי"ל נטל"פ אסור בפסח א"כ אין להקל אלא לערות ממנו קודם פסח לחבית של פסח ודוקא ביין שהשכר נותן בו טל"פ אבל במי דבש אין להקל אלא א"כ החביות אינו ב"י אבל בכלי יי"ש אף אינו ב"י אסור שנ"ט לשבח הוא. מ"א וח"י ע"ש ועיין ט"ז:
מז סָעִיף כב חרוסת. היינו שנותנים בו דברים חריפים עם חמץ ועיין ט"ז ובח"י:
מח סָעִיף יז הגעלה. ואנו נוהגין לאסור כמ"ש סי"ז:
מט סָעִיף כב התנור. הסכמת אחרונים דמותר בדיעבד התבשיל שנתבשל בתוכו (דהוי כשתי קדרות נוגעות זו בזו י"ד סי' צ"ג ועכ"פ יכבדנו היטב ויטחנו. הלא"ה אפילו דיעבד אסור אכן הלבוש מתיר וח"י וכל אחרונים אסרו) וכן אם הוא שעת הדחק שא"א בענין אחר כדיעבד דמי ומ"מ עכ"פ יכבד התנור הטיב בכל הצדדים ויסיקהו היטב ואח"כ יטיח בטיט מקום מושב הקדרה כעובי אצבע. (ולענין רעה"ר שבתוך התנור עיין סי' תס"א). זולת אם הניחו מצה שם או שאר דברים כמו שהוא בלא קדרה כשהוא רותח אז יש לאסור אפילו בדיעבד עיין מ"א וט"ז וח"י:
נ סָעִיף כג זכוכית. הסכמת אחרונים להחמיר אף בהיתוך אבר:
נא סָעִיף כד צבועים. אפילו הצבועי' בכרכו' או מה שקורין בלע"ך מאל"ט בל"א. מהרי"ל ומהרי"ו:
נב סָעִיף כד בבדיל. נוהגין בקצ"מ שעומד יהודי ע"ג בשעת מלאכה:
נג סָעִיף כה מחמירים. ובדיעבד אינו אוסר:
נד סָעִיף כו המנהג. אבל בדיעבד אם לא נשתמש בו רק צונן סגי בהדחה. ואם תשמישו בחמין או ע"י כבישה מעת לעת מהני בדיעבד הגעלה. מ"א ע"ש:
נה סָעִיף כז מלוח. משא"כ אם צלו בו מולייתא מחמץ עיין סעיף ד':
נו סָעִיף כז שתייה. של שכר ויי"ש:
א סָעִיף א (ס"ק א) ומותר כו' ויש רוצים להביא ראיה מדברי התוס' כו' מדאמרי' בפסחים דף למ"ד ע"א אמר רב קדירות של חמץ בפסח ישברו ושמואל אמר משהי להו עד אחר פסח ועביד בהו בין במינו בין שלא במינו ופריך הש"ס לרב ניהו דס"ל כר' יודא דחמץ לאחר פסח שעבר עליו הפסח אסור מן התורה וס"ל מין במינו במשהו מ"מ למה צריכים שבירה לשהינהו עד לאחר הפסח ויבשל בהו שלא במינו ומשני גזירה דלמא מבשל בהו במינו. וכתב התוס' ד"ה לשהינהו כו' תימא ניהו דס"ל דטעמ' דחמץ בקדירה חשיב משהו שאין רגילים להשתמש הרבה יחד מ"מ הא תנן אין מבטלים איסור לכתחלה ותי' הר"ר יוסף דאזיל הכא אי ס"ל לרב נ"ט לפגם מותר (דמספקא לן במס' ע"ז אי רב ס"ל נט"ל מותר או אסור) ואע"ג דנט"ל לכתחל' אסור מ"מ הואיל ואיכא תרתי לטיבותא נט"ל ומשהו שלא במינו כה"ג מבטלים לכתחלה. ור"י מפרש הואיל והקדירה של חרס אין להם תקנה חשיב דיעבד ואע"ג דקדיר' של חרס שאינו בת יומא אסרי' דנט"ל אסור לכתחלה אע"ג שאין לו תקנה מ"מ הכא דליכא אלא משהו ה"ל כדיעבד עכ"ל ולכן רוצים להביא ראיה דגם לדידן דקיי"ל כשמואל דס"ל דגם מין במינו בטל וליכא למגזר מ"מ בעי' דהני קדירות לא בלעו אלא משהו דלית בהו משום אין מבטלים איסו" לכתחלה כחד מסברת התוס' הנ"ל אבל בלעו הרבה אסור משום אין מבטלים כו': אליב' דרב דפסק כר"י דחמץ שעבר עליו הפסח אסור מן התורה אבל אנן קי"ל כשמואל וכר"ש דחמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא משום קנס דעבר על בל יראה. משא"כ הני קדירות דמותר להשהותן. כמ"ש ריש ס"ק זה דאפילו בתערובות דאסור לשהותן מ"מ אם שהה כיון דלא עבר על בל ירא' בטל בס' כ"ש קדירות ולכן מותר אפי' בלעו מותר לבשל בהן לכתחלה וליכא משום מבטל איסור דליכא אסור כלל:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) ומצניען כו' אפי' גבוה כו' כדאמרי' לעיל סי' ער"ה דאין קורין בשבת לאור הנר שמא יטה ואפי' גבוה יו"ד קומות דל"ל שמא יטה אפ"ה אסור משום לא פלוג: ואפשר דנהגו כן כו' והט"ז הסכים עם הב"ח בכ"ח בפסח אבל מתיר' להעמיד כל השנה כלי פסח ולא חיישי' שמא ישתמש בהן חמץ דאפי' ישתמש בהן הלא בפסח יהיה נט"ל וצ"ל הא דלא התיר ג"כ מה"ט להעמיד בפסח כלי חמץ דאפשר שיהיה בהן כלים שהשתמש בהן ליל י"ג או בי"ד שחרית ויהיה תחלת הפסח בליל א' או למחרתו בשחרית עדיין בן יומו משא"כ בכלי פסח ל"ל שיטעה להשתמש בהן ליל י"ג כיון דבלא"ה אין משתמש בהן כ"א ע"פ טעות. ולחוש שיקרה הטעות בליל י"ג הוא חשש רחוק:
ג סָעִיף א (ס"ק ג) אפי' כו' וכ' הד"מ דלדעת הטור שכתב כלשון המחבר: דלא כב"י שכ' כיון שהרמב"ם אוסר אפי' בכ"ש וי"ל דגם הטור מודה לו וצ"ל הא דנקט הטור עירוי להרב"י הוא לאו דוקא: ול"נ דאף הרמב"ם כו' דלא כהרב"י וגם הד"מ מודה לו בזה דעכ"פ הרמב"ם אוסר כ"ש דליתא: א"כ ע"כ מיירי שתשמישן ע"י עירוי דהא קי"ל כתשמישן כך הכשירן כמ"ש בסעיף ה' וא"א דמיירי בכ"ש ממש גם הכשר הוי סגי בכ"ש: ובכ"ח כתב ג"כ כגון קערות א"כ ג"כ ר"ל שתשמישן ע"י עירוי ולא כ"ש אע"ג שכתב וז"ל כל כלי חרש שנשתמש בהן חמץ כו' בין כ"ש כגון קערות עכ"ל גם לעירוי קרי כלי שני כנ"ל: וכ"ד הרב"י שהשמיט דין כ"ש אלמא הדר ביה וס"ל דוקא נשתמש ע"י עירוי דמזה אין ראיה מדכ' רמ"א ויש אוסרים משמע דמחבר מתירו. דידוע דכן דרך רמ"א דלפעמים אם אינו מבואר להדיא בדברי המחבר כותב עליו ל' וי"א אלא מוכיח מדלא הביא הרב"י דעת הרמב"ם דאוסר אפילו כ"ש ואע"ג דבספרו ב"י כ' על לשון הטור שהוא כלשון הש"ע שגם כ"ש ס"ל להטור דאסור היינו כיון דלדעת הרב"י הרמב"ם אוסר כ"ש א"כ שלא לעשות מחלוקת בין הרמב"ם והטור אמרי' דמ"ש הטור הוא לאו דוקא וה"ה כ"ש אבל בש"ע לא הו"ל להרב"י לסתום וליתן מקום לטעות דעירוי דוקא אמר א"ו דבאמת חזר בו וס"ל דהטור דוקא נקט עירוי וגם הרמב"ם הכי ס"ל כמ"ש מ"א: וע"ל סי' תמ"ז ס"ג במ"א ס"ק ט' שכ' שם ג"כ מ"א דלא אשכחן מאן דמחמיר בכלי שני בפסח: דהא הרשב"א כו' ר"ל אע"ג דלא מצינו מי שמחמיר בפסח יותר משאר איסורים לאסור כ"ש מ"מ הא הרשב"א כו' ומ"ש בח"י איך א"ל דהרב"י ס"ל כ"ש אינו אוסר הא כ' בסעיף ה' כלי שנשתמש בהן כו' ואם תשמישן בכ"ש הכשרן בכ"ש. וע"כ ר"ל כלי שני ממש היכי דתשמישן ע"י עירוי כ' דינו אח"ז כלי שמשתמשין בו בעירוי כו' כבר יישבו מ"א גופי' בסס"ק י"ג שכ' ע"ז וכ"ז לכתחל'. ועמ"ש ס"א ור"ל דהרב"י ס"ל דלכתחלה יש להגעיל גם כלי שמשתמש בו ע"י כ"ש אבל כאן דמיירי בכלי חרש דל"ל תקנה ע"י הגעלה הוי כדיעבד ולכן ס"ל למ" דס"ל להרב"י דסמכי' על עיקר הדין דכ"ש א"צ הכשר ומ"מ ס"ל למ"א דצריך להתיישב בדבר ולהחמיר ע"פ דברי הרשב"א ועי' בפר"ח י"ד סי' ס"ח דמחמיר גס כל השנה בכ"ש:
ד סָעִיף א (ס"ק ד) דלמא כו' תו' בפ"ב דפסחים דף למ"ד ע"ב ד"ה התורה העידה כו' ובפ"ב דע"ז דף ל"ד ע"א ד"ה שאינו יוציא כו': דהא בגמרא אי' בהדיא כו' דשם בפסחים פריך אהא דאמר רב קדרות בפסח ישברו והתניא אין טשין את התנור באליה ואם טש כל הפת אסורה שמא יבא לאכלו עם חלב עד שיסיק את התנור הא הוסק שרי א"כ גם קדירות יהיה מותרים ע"י היסק ומשני בתירוצי' הא והא בין רב ובין ברייתא מיירי בשל חרס אלא ברייתא דמיירי דהסיקה מבפנים לכן מהני היסק אבל קדרה דדרכו להסיקו מבחוץ לא מהני ופריך גם בקדירה יסיקנו בפנים ויהיה מותר ומשני חיישי' דלמא חיים עלה דלמא פקע' כו': ונעבד תנור של מקדש כו' דאמרינן שם תנור של מקדש של מתכות היה והיה ס"ד הטעם משום חטאת שהיו מבשלים בתוכו ואם היה של חרס היה צריך כל פעם שביר' וע"ז פריך דאכתי ליעבד של חרס ואחר שיבשלו בו חטאת יסיקנו דהא היסק מהני כדתניא אין טשין את התנור באליה כו' ומשני ה"ט דלא עבדי של חרס משום שאין עושין כלי שרת של חרס: קאי לענין טומאה כו' שהקשו על מ"ד התורה העידה על כ"ח שאינו יוצא מידי דופיו לעולם וא"ת הלא יוצא מידי דופיו ע"י כבשונות כו' ואומר ר"ת דזה לא חשיב יוצא מידי דופיו דכיון שהסיקו נעשה כלי חדש שכן דרך כו' ולר"ת יש להקשות תנור שנטמאה אמאי חולקים אותו כיון דחשיב ככלי אחר ליעבד ליה היסק ונראה לרשב"א בקדירה שאין דרכה להיסק כשמחזיר' לכבשן אז פנים חדשות באו לכאן אבל תנור כל שעה מסיקו בפנים ולאו כפנים חדשים דמי וצריך שבירה עכ"ל התו': לשוויה ככלי חדש כצ"ל: ומ"ש התו' בע"ז לענין איסור כו' וז"ל התו' שם על מ"ש כלי חרס אינו יוצא מידי דופיו. ותימא נהדרינהו לכבשונות כו' אור"ת דאין זה נחשב יוצא דאדרבא ככלי אחר חשיבי ופנים חדשות באו לכאן וא"ת כיון דחשיב כלי אחר א"כ תנור וכירים יותץ אמר רחמנא למה להדרינהו לכבשונות ואור"ש משאנ"ץ דודאי גבי קדירות דאין דרכן בהיסק כו' אבל תנור וכיריים שאיסורן בא ע"י היסק אינו יוצא בהחזרת אותן לכבשן ולא נקרא כלי אחר עכ"ל הנה פתחו בקושייתן א"כ תנור וכיריים יותץ אמר רחמנא כו' משמע דקושייתן לענין טומאה כמו שהקשה בפסחים אבל ממה שכתבו בתירוצם אבל תנור וכירים שאיסורן בא ע"י היסק מוכח דבאו ליישב גם לענין איסור דלא מהני היסק וכבשונות לזה כתב מ"א שנתכוונו לישב הא דתניא בפסחים דף ך' ע"ב תנור שהסיקו בקליפי ערלה חדש יותץ והואיל ונגמר דהיינו ע"י היסק ראשון על ידי איסור לכן אין לו תקנה אלא נתיצה וג"כ קשיא א"א דכבשונות מקרי פנים חדשות ה"ל להתיר על ידי כבשונות ולא בעי נתיצה. וע"ז תירצו ג"כ כיון דנגמר באיסור אין לו תקנ' לאותו תנור. ובתנור ע"י היסק לא מקרי פנים חדשות והוי תנור ראשון לכן לא מהני אבל להוציא בלע של איסור מודים גם התוס' דע"ז דמהני היסק בתנור: ואז לא גרע מקדיר' כו' דהא הש"ס מקשה דגם בקדירה אמאי אמר רב ישברו יסיקם מבפנים ומשני דלמא חיים עלה כנזכר לעיל אלמא דאפי' בקדירה לולי החשש שמא חיים הוי סגי בהסקה אפי' לא יחזרנו לכבשן: דהא בגמ' אמרי' כו' עד שיוסק כו' היינו בברייתא דאין טשין התנור באלי' כו' הנ"ל: ועוד נ"ל דבוכיא כו' ר"ל דהב"ח אע"ג שהחמיר בתנור דאפילו כבשונות לא מהני ומ"מ סיים ומ"מ נראה דכ"ז דוקא בתנור וכירים שהן כלי חרס אבל פדילא שעושים מלבנים ועפר מועיל לו היסק פנימי. והיינו בוכיא לדעת התוס': אלא בליבון דהיינו היסק מבפנים: דין כלי אדמ'. ולא מצאתי מבואר דין כלי אדמה. ולא קי"ל הכי כלי אבנים מבואר סעיף ח דיש להם דין כלי מתכו' וכתב בח"י סי' תס"א ס"ק ג' מה שאנו קורין רע"ר יש להטיח עליו טיט כעובי אצבע בין למטה ובין מצדדין בין למעלה ויש נוהגים ללבן הרע"ר ע"י גחלים עכ"ל ולענ"ד נראה מדברי מ"א רע"ר של חדש וודאי דין קדרה יש לה ול"מ מילוי גחלים דחייס עלה אך פר"ח ר"ס תס"א כ' שהוא מחלוקת רמב"ם וטור ורשב"א ע"ש: אלא כו' כצ"ל אלא ר"ל אם הוא של מתכ' וגם בזה. לבי נוקפי כיון דדרכן לעשותן מדבר דק מה שקורין בלע"ך וע"י הגחלים מתקלקל הרבה אולי גם בזה י"ל דלמא חייס וצל"ע:
ה סָעִיף ג (ס"ק ו) מגעילן כו' משמע בגמרא כו' דאי' א"ל רבינא לר"א הני סכינא בפסחא היכי עבדינן להו אמר ליה לדידי חדתי' קעבדינא אמר ליה תינח מר דאפשר ליה דלא אפשר מאי אמר ליה כעין חדתי קאמינא קתייהו בטינ' (שלא ישרפו באור בשעת ליבון) ופרזלייהו בנורא והדר מעיילינן קתייהו ברותחין ומסיק הש"ס והלכת' אידי ואידי(ור"ל בין הקתא ובין הברזל)ברותחין בכלי ראשון ולמובן הפשוט מה דהשיב לו ר"א כעין חדתי קאמינא ר"ל תחלת כוונתי מה שאמרתי לדידי חדתי נתכוונתי כעין חדתי קתייהו בטינא כו' וזה אפשר לכל אדם א"כ לר"א אין חילוק בין אפשר ללא אפשר ובכל ענין עושין כעין חדת' וא"כ למאי דמסקי' הלכת' כו' קאי ג"כ בין אמאן דאפשר ובין אמאן דלא אפשר ואפילו מאן דאפשר סגי ברותחין: ס"ל דה"ק גמ' כו' למאן דלא אפשר כו' וכן היתה כוונת ר"א כיון שאמרתי לדידי דאפשר לי חדתא עבדינא ממילא בלא אפשר יעשה כעין חדתא אבל באפשר חדתא ממש ואף דמסקינן הלכתא ברותחין. מכל מקום י"ל דלא קאי אלא למאן דלא אפשר אבל מאן דאפשר יש לעשות חדשים כר"א דהא גם לר"א יש חילוק בין אפשר ללא אפשר ה"ה די"ל כן לפי מה דפסק הלכת' וע' בט"ז: וכמ"ש בי"ד ס"ס קכ"א דמה"ט סכין הניקח מהגוי בעי ליבון מה"ט דלפי שהגוי משתמש בו ע"ג האור ובחמץ מקילים דאין דרך הישראל להשתמש בסכין באור אף ע"ג דלפעמים משתמש ע"י אור וכמ"ש מ"א מ"מ כיון דלהמחבר הולכים בכלי אחר רוב תשמישו כמ"ש סעיף וי"ו ואף דאנו מחמירים כמ"ש רמ"א בהג"ה שם מ"מ סומכים אמ"ד דחמץ מקרי התיר' בלע לענין זה וע' בח"י גם פר"ח שם בי"ד הקיל אפי' בסכין של איסור בהגעלה ע"ש מ"מ עדיף טפי חדשי' מה"ט:
ו סָעִיף ד (ס"ק יא) ויש מקילי' כו' מחלב ובשר משום דהתירא בלע קיל לגבי הכשר: דהרשב"א ס"ל דמיקרי איסורא בלע כיון דחמץ שמו עליו וקי"ל כהרשב"א שם:
ז סָעִיף יג (ס"ק טו) סדקי' אפי' נעשו מחדש ר"ל אף על גב דלענין טלאי ורושם מחלקים בסעיף י"ג בין אם נעשה מחדש מכל מקום הכא דהטע' דיש שם חמץ בעין ואין יכול לנקרו ולא מהני לזה הגעל' אם כן אין לחלק בין נעשה מחדש או לא:
ח סָעִיף ה (ס"ק טז) בתוך כו' עססי' כ"ה מ"ש מ"א שם לענין גישמעל"צט בחוץ:
ט סָעִיף ו (ס"ק יח) אבן כו' שי"ל אוגנים כו' ועיין בט"ז ס"ק י"ב מ"מ בי"ל אוגנים גם הט"ז מודה דלא מהני:
י סָעִיף ז (ס"ק יט) דלמא כו' בקרן כו' וכתב בספר א"ר בשם מי"ט דמה שאנו קורין פערל מוטר שהיא חזק וקשה מאוד אינו דומה לקרן שנימח מן חום עכ"ל. וכתב הט"ז בס"ק וי"ו לענין חלודה דמעכבת דוקא שיש בה ממש אבל שחרות או אדמימות בעלמא וכן מה שקורין ער"ד פלעקי"ן אין לחוש להם וכ"כ ח"י:
יא סָעִיף י (ס"ק כ) סלים אף על גב דהבשר עצמו שרי. ר"ל דהא אין האיסור בסלים כ"א שמא היה במלח חיטים שנתחמצו והא המחבר פסק בסי' תמ"ז דאם מלחו בשר ולא בירר המלח דהבשר מותר בפסח. וניהו דרמ"א חולק שם מכל מקום למה החמיר המחבר פה בסלים: בטל בס' וכה"ג אינו חוזר וניעור בפסח וכמ"ש סי' תמ"ז: בכלי ל"ש ביטול כדאיתא בי"ד סי' צ"ב סעיף ה' בטפת חלב שנפלה על הקדר' כו' שכתב סמ"ק דמספקא לן אי מפעפע בכל הכלי כו' וע"ש בש"ך ס"ק ח"י: כמ"ש סעיף כ"ז דמספקא לא מחזקינן איסורא ואם וודאי נשתמשו בסלים חמץ פסק רמ"א בסעיף י"א דאפילו הגעל' לא מהני. ומזה השיג ח"י על תמיהת הט"ז ס"ק טו: דאין מליחה לכלים להפליט: סי' צ"ו בי"ד ובש"ך ס"ק ט"ז:
יב סָעִיף יא (ס"ק כא) מותרת כו' מה לי שומן כו' אף על גב דמחבת של שאר איסורים פסק הרב"י בי"ד סי' קכ"א סעיף ד' דבעי ליבון. כתב הש"ך שם דמשמע מדברי הרב"י דגבי חמץ הואיל והתירא בלע מקילים ולפ"ז ה"ה במחבת של בשר כשבא להכשירה להשתמש בה חלב או להיפך דג"כ התירא בלע ג"כ סגי בהגעלה דומיא דחמץ וכתב בשם תשובת מהרמ"ע סי' צ"ו דכתב לחלק בענין אחר כיון דכתשמישו כן הכשירו דאם תשמישו על ידי חמין אם כן נפלה בו איסור על ידי אור ועל ידי חמין כן גם. הכשירו ע"י חמין דהיינו בהגעלה דשוב יפליט ג"כ ע"י האור וע"י חמין. אבל כשתשמישו ע"י האור בלא חמין א"כ נבלע בו ע"י האור לבד לכן הכשירו ג"כ ע"י ליבון ויפלוט ע"י אור לבד לכן מחבת של חמץ שמטגנים בשומן או בחלב יהי' מה שיהיה אותו דבר אינו חמץ מצד עצמו. אף שיש בו בלע מן החמץ מכל מקום הוי כאלו מטוגן במים אף דהמים קבלו טעם מן דבר החמץ שמטגנים עכשיו דמה בכך עכ"פ נבלע החמץ תוך המחבת ע"י האור וע"י השומן דהוא מותר מצד עצמו. ודינו במה שנבלע בו ע"י האור וע"י השומן כאלו נבלע ע"י האור וע"י מים דסגי בהגעלה כנ"ל. משא"כ מחבת של איסור שהגוי טיגן בו אף אם טגנו בשומן או בחלב או במה שיהי' רוב דברים מה שמטגנין בו הגוים הם אסורי' מצד עצמן א"כ אותו דבר שמטגן בו דהיינו שומן וכדומה נבלע במחבת ע"י האור לבד. דרך משל שטוגן בשר על ידי שומן דהשומן ג"כ איסור ואף שלא הי' במחבת בשר כ"א שומן של איסור גרידא הלא הי' צריך ליבון ולמה יגרע ע"י שהיה בו ג"כ בשר ולכן מחבת גוי צריך ליבון וכתב דלפ"ז ה"ה מחבת חלב שטגנו עיסה בחלב ובא להכשירו לשמש בו בשר או מחבת בשר שטגנו בשומן ובא להכשירו לשמש בו חלב אף על גב דהתיר' בלע מ"מ צריך ליבון דדומה למחבת גוי עכת"ד ועיי' במ"א סי' תק"ט ס"ק י"א טעם מנהג העולם שאין מגעילים כלי חלב לשמש בו בשר או איפכא:
יג סָעִיף יב (ס"ק כד) אין כו' דל"א שמוליך בליעתו כו' וז"ל או"ה כו' המובן הפשוט במ"ש שאין מוליך הבליעה בכולו ור"ל שמתחלה בשעת בליעת האיסור בכלי לא נתפשט האיסור כ"א עד מקום שנשתמש בכלי אבל מ"א יברר אח"ז דאין הפירוש כן: כמ"ש בי"ד סי' צ"ב סעיף ה' והובא בש"ך שם ס"ק י"ח בשס סמ"ק טפה שנפלה על דופן הכלי מספקא לן בפ' דם חטאת אי מפעפע בכל הכלי או לא כו' עכ"ל הרי דספק' הוא אי פשט האיסור בכל הכלי ומספקא אזלינן התם לחומרא ה"ה הכא וכמ"ש בי"ד סי' צ"ב סעיף א' דסברא א' דשם עיקר דאם תחב כף חולבת בכלי בשר או איפכא א"צ ס' אלא נגד אותו מקצת שתחב וע"כ צ"ל דלא מפליט מאותו צד שלא תחב בו: וכמ"ש בי"ד סי' צ"ב הוא הראיה שכתב לעיל וכפל דבריו: ובהכי מתיישבת כו' על הטור דכתב ע"ד הרשב"א שכתב כלי הצריך ליבון צריך ללבן כולו וז"ל ונ"ל דוקא שנשתמש בכולו אבל אם יודע שלא נשתמש אלא במקצתו נכשר נמי מקצתו. דכבולעו כך פולטו עכ"ל וכתב הרב"י דמדברי הרא"ש משמע דס"ל אפי' לא נשתמש אלא במקצת כלי צריך ללבן כל הכלי שכתב על הכשר סכין של גוי כיון דדרך הגוי להשתמש בו ע"י האור דהיינו לתקן הפתילה בפי נר של חלב בשעה שדולק והופכים בשר שע"ג גחלים כ' הרא"ש וז"ל וירא' שיספיק אם ילבין חודו של סכין לפי שרגיליי הגוי' להשתמש בו (ר"ל בחודו) באור. ואף על גב דחם מקצתו חם כולו ונתפשט האיסור בכולו. מכל מקום כיון שאין הישראל משתמש ע"י האור סגי בהכי עכ"ל הרא"ש (ובאמת שאר הסכין צריך עכ"פ הגעלה וע"ש בט"ז) וע"ז כתב הרב"י וז"ל הרי שלא הותר בליבון במקום שנשתמש בו ע"י האור בלבד אלא מפני שאין הישראל משתמש בסכין ע"י האור משמע דלהשתמש בו ע"י האור אסור כו' עכ"ל. וא"כ צ"ב למה יחלוק הטור על אביו הרא"ש וגם לא הביא דעת הרא"ש כלל: אבל אם רוצה להשתמש בחציו השניה צריך ללבנה כולו אף ע"ג שלא נשתמש באיסור כ"א בחציה אחרת. ולכן הוצרך הרא"ש לומר דהישראל אינו משתמש על ידי האור ורצה לומר אינו משתמש בכל הכלי שלא במקום חודו על ידי האור דאי היה ישראל משתמש שם על ידי אור מודה הטור דצריך ללבן כולו: והב"ח והט"ז נתנו טעם אחר להכשיר הידות דדרך ליגע בידים מלוכלכות בידות הכלים ומהאי טעמא החמיר הטורי זהב בידו' סכינים אפי' דיעבד דאם לא הגעיל הידות ועיי' ח"י:
יד סָעִיף יג (ס"ק כז) ישים כו' צריך עיון כו' המכוון דהטור כתב וז"ל מחבת או יורה שיש בו טלאי אין ניתר בהגעלה לפי שהבליע תחת הטלאים אין נפלט ע"י הגעלה ומבואר שם דוקא בקדם בליעה לטלאי. אבל קדם טלאי לבלוע מהני הגעלה דכבולעו כך פולטו. וכתב הרב"י ע"ז וז"ל וכת' הרשב"א בתשוב' שהגעלה מפלטת מכאן כמו מכאן. אלא שאנו חוששים שמא תחת אותן חתיכות טלאי נכנס הגוף האיסור וממשו של גוף האיסור אינו נכשר בהגעלה לפיכך אנו רגילים בכיוצא בזה שמניחים גומרין על מקום הסדקים כדי שישרף גוף האיסור אם ישנו ואח"כ מגעילו ואם של עץ הוא כו ירחיב כו' כמ"ש בש"ע וע"כ דברי הרב"י בש"ע מקורן מדברי הרשב"א הנ"ל וכיון שכתב בש"ע דבקדם בליעה לטלאי צריך שישים גחלים על מקום טלאי ובקד' טלאי לבליעה אינו מצריך גחלים ע"כ מיירי כשמדובק מאוד שעכשיו אחר שנתן עליו הטלאי אי אפשר שיכנס חמץ תחת הטלאי וכמ"ש הט"ז ס"ק י"ח. והבין מדברי הרשב"א דחולק עמ"ש הטור והרא"ש והראבי"ה וסבירא ליה דגם בקדם הבלוע לטלאי מהני הגעלה ואין הטלאי מפסקת ומכל מקום מוציא הבלע מתחת הטלאי. (או שיוצא הבלוע מצד השני שאין עליו טלאי וכן הבין הפר"ח מדברי הרשב"א ע"ש) אלא דיש לחוש שיש בעין תחת הטלאי מה שנכנס שם קודם ששם עליו הטלאי ומה שהוא בעין לא מהני ליה הגעלה לכן מצריך להניח גחלי' על מקום הטלאי לשרוף החמץ שהיה תחת הטלאי מקודם כנ"ל. אבל מ"א ס"ל שלא לעשות מחלוקת בין הרשב"א ובין הטור והעומדים בשיטתיה ולכן מפ' דהרשב"א לא מיירי אלא בקדם טלאי לבליעה ואינו מדובק כ"כ ויש לחוש שאחר נתינת הטלאי נכנס תחתיו חמץ ואע"ג דכה"ג שקדם הטלאי לכ"ע מהני הגעלה מ"מ למקום הטלאי שיש חשש חמץ בעין ל"מ הגעלה ולכן צריך לשום שם גחלים (ואותן גחלים אינן מתורת ליבון דא"כ ה"ל לפ' להדי' שצריך לגחלים מרובי' עד שיהיה הנצוצים נתזים ממנו אלא ר"ל שדי בגחלים מועטים והוי כליבון שהוזכר ברמ"א לעיל סעיף ד' ואין מספיקים כאן כ"א לשרוף החמץ שתחת הטלאים) אבל בקדם בליעה לטלאי מזה לא דיבר הרשב"א ומסתמא י"ל דמודה להטור ודעימיה דלא מהני הגעלה עם אותן מעט גחלים. כי הטלאי מפסקת וא"א להוצי' מכלי ע"י הגעלה במקום שתחת הטלאי: וכ"כ הב"ח כו' דהרשב"א מיירי דוק' בקדם הטלאי. אבל בקדמה הבלוע מודה הרשב"א דלא מהני הגעלה ולזה כ' הב"ח מסברא דנפשיה דכל הכלי צריך ליבון דקיי"ל כתשמישו כך הכשירו וכיון דנשתמש בו בלא טלאי א"א להגעיל כשהטלאי עליו: וכ"מ באו"ה כו' הבין בס' חמד משה דמייתי ראיה מאו"ה דבקדם טלאי צריך ליבון. וע"ז האריך וכתב שהב"ח ומ"א שגגו בכוונת או"ה ע"ש. ולענ"ד כוונתם להביא ראיי' להיפך דעכ"פ ליבון מהני דס"ד דבעי' דוק' כתשמישו כך הכשירו וכיון דנשתמש ע"י רותחין לא מהני הליבון אע"ג דבאמת עדיף מיניה הליבון מ"מ יש מקום לטעות וע"ז הביאו ראי' מאו"ה דעכ"פ ליבון מהני וזה מוכח שם מאו"ה ע"ש וה"ה דה"מ להביא ראי' לזה מדברי הטור שכ' וכן קדיר' של מתכות אם רוצה להסיקו ולמלאה גחלים שרי עכ"ל. ואולי אפשר דבאו"ה כ"כ על דין טלאי דאפשר דגרע לכן הביאו ראיה מאו"ה: לכן נ"ל דבקדים כו' מ"א חולק על הרב"י בתרתי אבל גם על הב"ח חולק דהב"ח ס"ל דבקדם הבליעה צריך ללבן כל הכלי ומ"א ס"ל דדי אם ילבן מקום הטלאי. מ"מ בעיקר הדין מודה להב"ח בתרתי: וז"ש עד שישרף גוף האיסור ואם קדם כו' נרא' שנדפס בטעות וצריך להפך הדברים וכצ"ל ממנו ואם קדם טלאי לבליעה די בליבון קל וז"ש עד שישרף גוף האיסור כו' ר"ל דלשיטות מ"א דהרשב"א מיירי כה"ג בקדים טלאי לבליעה ואפ"ה מצריך גחלים והיינו ליבון קל. ולכן כ' רשב"א ל' עד שישרוף גוף האיסור דלא מהני במקום ליבון אלא לשרוף מה שהוא בעין תחת סדקי הטלאי: כלים כו' ועוד כיון שהבדיל מפסיק כו'. ועל טעם זה חולק פר"ח ומסכי' לטעם א' ולפ"ז כתבו האחרונים הא דטלאי שהוזכר בש"ע מיירי שדיבק הטלאי ע"י מסמורים כה"ג. אבל אם התיך בדיל וכדומ' וסתם הנקב מהני הגעלה אפי' קדם הבליע': ולפ"ז אפי' כו' ר"ל בין לטעם א' ובין לטעם ב' דעכ"פ שייך בבדיל ישן טעם א': ועבי"ד סי' ק"ך לענין טבילה ר"ל שכ' כלי' המצופים באבר בפנים או בחוץ יטבול בלא ברכה (אבל אם מצופה מבחוץ ומבפנים פסק פר"ח שם לטבול ולברך) א"כ שמעינן אע"ג דהכלים מצד עצמן א"צ טבילה דהא הן כ"ח מ"מ ע"י צפוי של אבר צריכים טבילה א"כ ה"ה כלים ישנים אף שכבר הוטבלו מ"מ אם ציפן באבר או בדיל צריכים טביל' שנית משום הציפוי. ואם האבר היה של ישראל ע"ש דינו:
טו סָעִיף יג (ס"ק כח) וינקרם כו' ומוטב כו'. כתב בס' ח"מ ס"ק ך"ג על מה שכ' רמ"א רושם שעושים כו' פי' שמדבקים כעין אותיות או שאר תמונות תוך הכלי ואין כוונתו כלל לשריטות או גומות עכ"ל והדין עמו דלשריטות ולגומות מה לי אם נעש' מחדש או לא:
טז סָעִיף יד (ס"ק כט) כיסוי כו'. לכן אין בו קולא בפסח עסי' תמ"ז שכ' מ"א שם ס"ק מ"א דהיכ' דאיכא תלתא להקל דהיינו ריח משהו ולט"ל יש להקל ובכיסוי דמה שהוא נט"ל אינו מועיל ולכן אפי' איכא תלתא צדדים הנ"ל אין להקל. וא"כ לפמ"ש ש"ך שם וז"ל דבשעת הדחק או שיש עוד שום צד להיתר או בכיסוי רחב או נקוב למעל' נראה להקל עכ"ל א"כ ה"ה הכא:
יז סָעִיף טז (ס"ק לא) מדוכה כו'. דסגי בהגעל' וכמ"ש סעיף ך"ב דפסק שם דגם בית שאור וחרוסת סגי בהגעלה: וכ' הב"ח מדוכות שלנו ר"ל שאין דכין בתוכו בשמים עם פרורי לחם ניהו דליבון א"צ מ"מ הגעלה בעי דאדרבה אין ללבנם: ומשום חומר' דחמץ ידוך הבשמים קודם פסח והיינו לאחר הגעלה: כמ"ש סך"א גבי חביות ור"ל דהרב"י הביא הג"ה שכ' בשם רבינו אפרים דחבית שכר א"צ הגעלה דהוי נ"ט בר נ"ט דהשכר גופי' לאו חמץ גמור הוא אלא ע"י תערובות עכ"ל ר"ל המים קבלו טעם מהחמץ ונעשה שכר והחביות קיבל טעם מהשכר ואע"ג דלא קי"ל הכי וכמ"ש בסעיף ך"א מכל מקום הכא מותר וגם דהוי אחר הגעלה: בי"ט עצמו כו' ונ"ל שהדין עמו דאף לפי הספרים כו' ר"ל דהלא דברי הב"ח נראה בטעמים אלא שהמנהג הוא ע"פ דברי רמ"א וכמ"ש הב"ח וא"כ ל"מ לספרים דלא גרסי הכא גבי מדוכה ההג"ה ונוהגים ללבנו אלא גרסו להו לעיל בסעיף י"א גבי מחבת וכמ"ש מ"א ס"ק כ"ג אם כן מנהג טעות הוא דהא לא מצינו שרמ"א כתב שנהגו ללבנו אלא אפילו לספרים דגרסי ההג"ה כאן במדוכה ונוהגים ללבנו מכל מקום אין סתיר' מדברי רמ"א לדברי הב"ח: היינו במדוכה הנ"ל ר"ל רמ"א קאי על מדוכ' דמיירי בה הטור ומחבר שדכין בשמים עם פרורי לחם אבל מדוכה דאין בו אלא חשש שמא בא לתוכו חמץ משהו י"ל דמודה רמ"א להב"ח דסגי בהגעלה ולא ילבנו מחשש דלמא חייס: ואפשר שאמרה לחומרא ר"ל דמן הדין ס"ל דסגי בהגעלה אלא ע"צ היותר טוב אמר לדוך קודם י"ט ומשום דהא דקי"ל דבדבר חריף לא אמרינן נ"ט בנ"ט מקורו מדברי רש"י בחולין דף קי"א דאמרי' צנון שחתכו בסכין של בשר אסור לאכלו בכותח וכתב רש"י אף על גב דהוי נ"ט בנ"ט ותירץ משום דסתם סכין שמנונית קרוש ע"פ וליכא אלא חד טעם מהשמנונית לצנון עוד כתב משום חורפ' דצנון מחלי' ליה בעינא ור"ל אפילו הוי סכין מקונח מ"מ אע"ג דהוי נ"ט בנ"ט מ"מ הואיל וצנון חריף לא מקרי נ"ט בנ"ט א"כ לתירוץ קמא לא מהני חורפא ובעי' דוקא משום דשמנונית קרוש ע"פ וכן יש פוסקים דסבירא להו דאפילו בדבר חריף מהני נ"ט בנ"ט וניהו דאנן קי"ל כתי' בתרא דרש"י מ"מ עדיף לדוך הבשמים קודם י"ט דהוי עכ"פ נ"ט בנ"ט לפי' א' דרש"י והפוסקים דס"ל הכי. ומה שהביא ראיה מחביות שכר אע"ג דשם ליכא דבר חריף ושפיר מהני נ"ט בנ"ט מ"מ כיון דאין הכוונה במה שדך קודם י"ט אע"ג דכבר הגעיל וסגי בזה. היינו לעשות ע"צ היותר טוב עכ"פ לדעת הפוסקים כפי' א' של רש"י ולדידהו אין חילוק בין דבר חריף או לא: ומה"ט עושים שלא כדין כו' וראיתי בס' באר היטיב בי"ד סי' צ"ו שכתב בשם הה"ג מה' עוזר ז"ל שהשיג על המ"א בזה וז"ל ואין דבריו נ"ל דהא מקור דין זה מדברי רש"י בצנון שחתכו בסכין כו' (וכנ"ל) ופי' דברי רש"י דהא דאמרי' נ"ט בנ"ט ר"ל טעם א נכנס קצת ממנו אל הכלי וחוזר ויוצא קצת מהכלי אל המאכל ע"כ נקלש הטעם ונתמעט אבל דבר חריף בולע כל מה שבתוך הכלי נמצא דעכ"פ אף דבדבר חריף ליכא נ"ט בנ"ט דהטעם השני יצא כולו אל דבר חריף רק חד טעם איכא דהא מתתלה לא נכנס רק קצת טעם אל הכלי: ולפ"ז בנדון דידן יש כאן נ"ט בנ"ט מן הבשר לסכין טעם אחד כו' ומן הסכין יצא כל מה שבתוכו אל הזנגביל וזה נ"ט אחד וחזר ויצא מן הזנגביל אל המדוכה טעם שני ודהתירא דוודאי לא יצא כל טעם מהזנג"בל אל המכתשת דדוקא להיפך אמרינן דדבר חריף מוציא כל טעם מן הכלי. אבל מ"מ אינו מבליע בכלי רק קצת טעם דבזה שוה דבר חריף לשאר דברים כו'. והשתא א"ש הא דכתב הש"ך ר"ס קך"ב בדין דבר חריף שבשלו בקדירה של בשר ב"י ואחר מעל"ע שבשלו בו בשר בשלו בו חלב אף שהוא ב"י משעה שבשלו בו דבר חריף מותר: זלכאורה קשה הרי דבר חריף שנתבשל בו עושהו כממש ולפמ"ש ניחא דהוי נ"ט בנ"ט מן הבשר לקדיר' ולדבר חריף טעם א' ומן הדבר חריף מה שחזר לקדירה הוי טעם שני והוי נ"ט בנ"ט דהתירא. והא דנקט או"ה שם (הביאו ש"ך שם) שאינו בן יומו משום דנקט כו' עכ"ל הנה ראייתו מהש"ך נכונה. וכן הפר"ח שם כתב כדברי הש"ך: אך בס' נ"ה שם השיג על אביו באמת בדין שכתב אביו וכתב דבעי' שיהיה בשעת בישול החלב אחר מעל"ע משעה שבשלו בו דבר חריף ואייתי ראיה מדברי או"ה דנקט שאינו בן יומו ע"ש: וא"כ דברי מ"א במחלוקת שנויה. ונלע"ד יש קצת סברא להטות לדעת מ"א ונ"ה דא"א דדבר חריף מוציא כל הטעם שבכלי כ"ש שמבליע כל הטעם בכלי. ומליחה תוכיח דקי"ל אין מליחה לכלים להפליט א"כ רותח דמליח אינו מוציא מן הכלי ומליח מבליע תוך הכלי דהא קי"ל בי"ד סי' ס"ט דכלי שאינו מנוקב שמלח בו בשר הכלי אסור: ואם דכו כו' דמחשש כו' ר"ל שנסתפק אם מחשש זה שמא חתכו בסכין כו' יש לאסור דיעבד ואף שבימיהם היה זה רגיל כי מספק כו' פירור כו' וודאי אין אוסרים דיעבד כמ"ש גבי סלי' דהוי ג"כ החשש שמא נתערב במלח מעט חמץ ואפילו למ"ד שם דבעי הגעלה מ"מ דיעבד שרי בלא הגעלה ע"ש: ל"מ דבר חריף בין לח ובין יבש וא"כ דיעבד שרי אפשר לסמוך על ש"ך:
יח סָעִיף יז (ס"ק לב) לקלוף מצוין בטעות שייך לסעיף שאח"ז בדף כו':
יט סָעִיף יז (ס"ק לג) שלא כו' אין להקל ללוש בהן דעכ"פ הרתיחה של הכלי אפי' אחר הגעלה והפסק סדין גורם שיחמיץ העיסה שעושה תוכו:
כ סָעִיף יח (ס"ק לד) הנפה כו' ונ"ל דאפילו במקום כו' וכתב הח"י ולא ידעתי מאין יצא לו דין זה דהא עינינו רואות דכל שלא רקדו הקמח יש בו כמה חטים. ונאסרה המצה או העיסה כו' ונפה זו מהני שפשוף והגעלה מכ"ש אם מרקד קודם פסח כו' לכן נ"ל בשעת הדחק נכון לעשות כן לכתחלה כו' ואם עבר ולש העיסה ולא נתרקד אפשר לאסור כל העיסה כו' עכ"ל. ובס' א"ר חלק במה שרוצה לאסור העיסה אם נילושה בלי ריקוד ע"ש. אך בעיקר הדין במה שחולק לפי דעתו עם מ"א וס"ל דעדיף ע"י ריקוד ע"י שפשוף והגעלת הנפה מללוש בלי ריקוד אפשר דגם מ"א מודה לזה לענ"ד ומ"א לא קאי אלא עמ"ש לפני זה בשם מהרי"ל דאם בא על הנפה מים דאין לה תקנה כה"ג כ' דעדיף בלי ריקוד דאינו אלא ספק הרגיל חשש חטים והנפה ודאי חמוצה:
כא סָעִיף יח (ס"ק לו) ע"י כיבוס כו' אלא בכיבום גמור כמ"ש ס"ס תמ"ב דהיינו ע"י אפר וחביטה פעמים הרבה וכדמסיק ש"ך דבדבר הנדבק מלבד החביטה בעי' אפר. וקמח הוי דבר הנדבק: מיהו בפסקים כו' והב"ח הוכיח כן מאותה תשובה עצמה שהתיר תחלת התשובה ע"י היתר התפירה. ודע דהא דצריך להתיר התפירה כתב בח"י לאו דוקא בשק שהיה בו קמח חמץ אלא אפילו היה בו קמח השייך לפסח אם בא לכבסה צריך להתיר התפירות והוא פשוט. וגם במפות כו' וכ' ח"י מ"מ א"צ להתיר תפירות האמרא כי באותו מקום אין עושין מצות. ולענין דיעבד ע"ש:
כב סָעִיף יט (ס"ק לז) שאין מועיל כו' כתב בתשובה כו' ומתירו לקלף כו' מ"א ס"ל דבעי' נטילה כה"ג כמ"ש אח"ז ולא אייתי דברי מהר"מ ולבוש כ"א להראיה דאין כולה אסורה: דבלוע בכלי לא מחמירים כ"ה ר"ל אע"ג דבלוע בכלי חמיר דהא אע"ג דקיי"ל אין איסור בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב מ"מ בלוע בכלי יוצא בלי רוטב כיון שאין לו טעם מצד עצמות הכלי מכל מקום לחלק בין כחוש לשמן אע"ג דבחתיכה יש חילוק מצד הדין דבכחוש אינו אוסר כ"א כדי קליפה או נטילה ובשומן אוסר הכל מ"מ בזה מקילים בבלוע בכלי דאפי' בשמן אינו אוסר אלא כדי נטילה כמו בכחוש. וכ"מ בי"ד סי' ק"ה אך בש"ך סי' ק"ה ס"ק כ"ג מסתפק בדבר דאפשר דגם בלוע בכלי בשמן אוסר הכל אף ע"ג דבדבר מאכל מחמירין שלא לחלק בין כחוש לשמן ואפי' בכחוש אוסר כולו כמ"ש רמ"א שם מ"מ בכלי נשאר על עיקר דין לחלק בין כחוש לשמן וע' ע"ש במ"ש לחלק בין יבש לגמרי ובין במה שי"ל רטיבו' קצת: וכת' בד"מ בשם מהרי"ב כו' שמא נדבק בה כו' דדוקא באותו שנה בין תנור לתנור בודק הרחת ויראה אם דבוק בה דבר מה מסירה. משא"כ אחר גמר האפיה שמצניעה לשנה הבאה לא רמיא אנפשיה כ"כ לבודקה ולכן צריכים הגעלה: והט"ז כתב דטוב יותר שלא להגעילה משום מראית העין שיטעה שגם רחת חמוצה מותרת בהגעלה אלא יבדקנה כשמצניעה לשנה הבאה וגם אז בשנה הבאה כשבא להשתמש בה יבדקנה פעם שניה היטיב אם היא נקיה: ודוקא בער"פ והיינו לאכילה אז קוד' פסח לקטנים דגדול אסור לאכול מצה בער"פ: די לאסור הרחת לכתחלה ובס' ח"י כ' בשם הגאון מהר"ש ובנו חמיו ז"ל להתיר אפי' לכתחלה רחת שרדו בה מצה נפוחה וכפולה דבכל פעם מיקרי דיעבד כי לא ימלט ברוב אפי' שלא ימצא נפוחה או כפולה ויצטרך כל פעם מרדה חדשה גם התנור לאסר ויצטרך להסיק התנור והתורה חסה על ממון של ישראל ועוד האריך בטעם ע"ש:
כג סָעִיף כא (ס"ק לט) בעירוי ג"פ מים כדין יי"נ דהיינו ג"פ ימלאנו מים על כל גדותיו ובכל פעם יהי' המים בתוכו כ"ד שעות לא פחות ובכל פעם צריך מים אחרים ואע"פ שאין אלו ג' ימים רצופים: וכתב ש"ך בס"ק ל"ג דוקא שלא עמד בתוך הכלי היין כ"ד שעות דא"כ ה"ל כבוש כמבושל ולא מהני עירוי והא דמהני הכא עירוי גבי חביות שכר אע"ג דעמד השכר בתוכו כ"ד שעות שאני פסח דהתירא בלע ועוד כתב סברות לחלק בין חמץ ליי"נ ובתשו' ה"ה חכם צבי סי' ע"ה כתב בפשיטות דמהני עירוי אפי' ביי"נ אפי' עומד היין בתוכו כ"ד שעה: וכ' האגוד' כו' מוטב לעשות בעירוי כו' היינו במגעיל ער"פ אחר זמן אסורו וכמ"ש סי' תנ"ב: ושל י"ש לא מהני הגעלה ובט"ז ס"ק כ"ז כת' וז"ל ונראה שאם בישל אותו במים עם אפר או שאר ענינים עד שנסתלק הריח לגמרי אין אחר כך איסור להגעילו עכ"ל:
כד סָעִיף כא (ס"ק מם) ובדיעבד כו' כיון דהתיר' בלע א"צ לשער כו' כתב ח"י וז"ל ובאמת טעם א' תמוה מאוד כו' מה בכך כיון דלא ידעינן כמה נפק מיניה ודאי נגד כולו משערים דהרי לענין בב"ח דג"כ מיקרי התיר' בלע מ"מ בתוחב כף חולבות לקדירה של בשר או איפכא לכ"ע נגד כולו משערים כו' עכ"ל. ולפענ"ד כוונת המרדכי כך דהא לדעת ר"א שהבאתי לעיל א"צ הגעלה דהוי נ"ט בנ"ט וס"ל דאין במי שכר כ"א טעם החמץ ולא ממשו. וניהו דלא קי"ל כוותיה וס"ל דהוי ממשן של שעורים תוך השכר מ"מ עיקרו מים ואינו כולו שעורים דהא מה"ט מברכים עליו שהכל וכמ"ש בסי' ר"ד בשם הרא"ש. וא"כ דרך משל אם נאמר דהמחצה הוא שעורים ומחצה מים אם כן אפי' כל החביות בלוע משכר מ"מ יש במה שבתוכו ששים אף על גב דאין במה שבתוך הכלי ששים נגד כל הכלי מ"מ הא אין צריך לשער כ"א נגד חצי הכלי דהיינו מה שבלוע בו שעורים דחצי שני כל הכלי הלא במים דהתירא נינהו בלוע אלא דלמ"ד חנ"נ בשאר איסורי' גם נגד המים היה צריך לשער דהא המים נעשו נביל' מן השעורים דהא אין במים ששים נגד השעורים אך הא קי"ל בי"ד דבדבר היתר לא אמרינן נ"נ וא"כ ניהו דבפסח השעורים הם איסור מ"מ כשנבלע קודם פסח עדיין גם השעורים היה היתר א"כ ל"ל נ"נ ולזה נתכוון המרדכי במ"ש דהתיר' בלע ר"ל בשע' בליע' הי' היתר ול"ל נ"נ כנ"ל: וא"כ לפי מה שתפס בת"ה טעם דנט"ל עיקר ולא ס"ל טעם א' של מרדכי א"כ קשיא על ת"ה שגם הוא התיר דיעבד וגם על רמ"א שפסקו כיון דקיי"ל נט"ל אסור בפסח: ובלבד שיערו כו' אבל טעם הראשון של מרדכי א"צ לערות לכלי אחד קודם פסח: עמ"ש סי' תמ"ז סס"ה כתב רמ"א דאם מלאו תוך כלי חמץ תוך שלשים יום קודם פסח נוהגים שלא לשתותו אפי' דיעבד. אך מ"א כתב שם ס"ק כ"ט בשם מהרי"ל דאם היה הכלי מורק ושוטף שרי וכאן הא כ' רמ"א רק שהדיחו היטיב תחלה כו':
כה סָעִיף כב (ס"ק מד) על כו' ולפמ"ש ס"א ל"ב כבשונית וסגי בהיסק שהסיקו מבחוץ ואפי' רוצה להסיקו בפנים לא מהני דחיישינן דלמא חייס עלה כדלעיל: מדופן לדופן ר"ל דהא ליכא חמץ בעין ע"ג התנור אלא שבלוע מחמץ ועתה יבליע בקדירה שהונח שם. זה לא אמרינן דאין מפעפע מדופן תנור לתוך דופן קדירה מידי דהוי שתי קדירות אחד של בשר ואחד של חלב העומדי' אצל האש ונוגעי' זה בזה דאין אוסר כמ"ש בי"ד ס"ס צ"ב: שמעמידין קאכ"לין מכל צד והוא כעין מה שאנו קורין רע"ר בל"א אלא שאותן קאכלי"ן הם מחוברין מכמה קאכלי"ן והרע"ר הוא חתיכה א' נעשה כן בתחלה: הא לאו הכי ר"ל שאין לו כיסוי מ"מ אסור באכילה: הקדירה אסורה דהקדירה במקום קליפה: אין יד סולדת בזיעה ר"ל דאם היד סולדת בזיעה הי' ראוי לאסור דחיישינן שמא יפול שוב מן הזיעה למטה לתוך הקדירה ועוד שהבל העולה ממטה למעלה מחבר הקדירה עם הכיסוי וזיעה ומה"ט אסור בי"ד סי' ק"ה שלא לערות מכלי היתר חם לתוך כלי איסור ע"ש:
כו סָעִיף כג (ס"ק מו) ויש כו' אבל לטעם חוזרים לכבשונות שרי. ר"ל אע"ג שכתב לעיל דמחזירן אותן לתנור בעלמא דל"מ כבשונות מ"מ הא כתב לעיל סעיף א' דלא בעי כבשונות וסגי בהיסק אלא דהכא לא מהני דחייס עליה שלא ישרף הקוניא ובמעט הקוניא שנטף שלא במתכוין ליכא למיחש דחס עלה: ובפסח חמיר דקיימא לן נט"ל אסור: ובתשו' מהרי"ל כו' שמא נשתמש כו' ר"ל אחר החיפוי דאינה ניכר: א"כ סבירא ליה כטעם א' משום דמחזיקים אותן בסובין דלטעם שמא חיפה כלים ישנים או נשתמש בהן אחר החיפוי מה מהני שאלת האומנים:
כז סָעִיף יג (ס"ק מח) המחופים כו' ועמ"ש סי"ג ר"ל דלפמ"ש שם בשם הרא"ם ליכא טעם לאסור שמא נשתמש בו הגוי קודם החיפוי דמה בכך החיפוי היא כמו ליבון קל דהוי כהגעלה אלא צ"ל טעם המנהג שמא השתמש בהן אחר החיפוי ואינו ניכר:
כח סָעִיף כו (ס"ק מט) וכן כו' יי"ש לקיום כו' דכמה קולות כו' ר"ל דבי"ד כתב כלי שמכניסים בו יין לקיום דהיינו שיעמוד בתוכו שלשה ימים אע"פ שלא עמד היין בתוכו רק זמן מה צריך הכלי מילוי ועירוי וכ' שם דכלי זכוכית אין מחמירים בו בשביל שמכניסים בו לקיום כיון שהוא חלק ולא בלע:
כט סָעִיף יב (ס"ק נ') אינו כו' בתו' זבחים כתב דספק אי מפעפע בכל הכלי. ועמ"ש סעיף י"ב ר"ל דאף ע"ג דהבלוע הולכת בכל הכלי מ"מ אם הכשיר מקצת הכלי והשתמש באותו מקצת שהכשיר לא אמרינן שמפליט מן אותו צד שלא הכשיר והכא אפי' לכתחלה יש לסמוך על זה כיון דהוי ספק רחוק:
ל סָעִיף כז (ס"ק נא) שצלו כו' ואפי' להחולקים דסבירא להו דחוזר וניער בפסח: ועמ"ש שם סעיף ג' דכה"ג דלא הוי רק טעם לכולי עלמא אינו חוזר וניעור:
א סָעִיף א ס"א אפי' אותן כו'. טור ועסי' תמ"ד ס"ג: ומותר כו'. גמ' שם: וטוב לסוגרם כו'. סה"פ להרא"ש וטור כמ"ש שם ו' א' חמצו של א"י כו' ואפילו לא קיבל אחריות שא"צ לבערו וכמ"ש בסי' ת"מ ס"ב וה"ה כאן ועב"ח: ולא לשום כו' אפי' כו'. שם ושם וכמ"ש בזבחים צ"ה ב' ת"ר אשר כו': ויש אוסרין. הרמב"ם ספ"ה לטעמו כיון דבשאר כלים צריך הגעלה כמ"ש הרי"ף ורמב"ם וכל הפוסקים ולמדו ממ"ש בסוף ע"א דברים שנשתמשו בהן בחמין כו' וכ"ש להסוברים דכלי שני בולע מהא דחולין ח' ב' כמ"ש בסי' תמ"ז ס"ג בהג"ה ואמרינן בזבחים שם בלוע בלא בישול כו' ובירושל' פ"א דמעשר ופ"ג דשבת תמן כלי חרס בולע וכ"כ הרי"ף ורא"ש וכמ"ש בס"ה ואם תשמישן כו'. אבל ליתא דהם לא כתבו אלא אקערות שתשמישן ע"י עירוי להכשיר ג"כ ע"י עירוי וכמ"ש תוס' בשבת דאלו ודאי צריכין הכשר כנ"ל וז"ש הטוש"ע אלא שעירה כו' וכ"כ הרייז"ש בריש ה"פ בין קערות שעירו (בהן) לתוכן רותח אבל דברי הש"ע בס"ה תמוהין ואינן אלא להרשב"א ועסי' תמ"ז ס"ג בהג"ה ועמ"א: ואפי' אם. פסחים שם: ומיהו. זבחים שם: אבל לתנורים כו'. שם אלא קדירות של מקדש כו' ואם איתא יחזיר לתנורים שזה אפשר אף בירושלים: כל כלי. פסחים ל' ב' כל הכלים שנשתמש חמץ בצונן משתמש מצה בצונן חוץ מבית שאור כו' כן הוא גי' הראשונים וכ' המרדכי לאו דבחמין אסור אלא משום סיפא דבית שאור אפילו נשתמש בצונן כיון שחמוצו קשה הוי כאילו נשתמש בחמין ואסור להשתמש אפי' בצונן וה"ה לכ"ד שתשמישו בחמין דלמא אתי לאשתמושי בחמין וכ"כ הר"ן ג"כ מהא דבית שאור כנ"ל אלא שפי' דברישא אסור להשתמש בחמין וכ"כ הרמב"ם אלא שכ' הר"ן דוקא בחווץ משום דחריף כמו יי"נ והמ"מ כ' דנקט משתמש בצונן לאו דבחמין אסור אלא להוציא שאם נשתמש בחמין אפי' בצונן אסור להשתמש וכ' הר"ן שלכן אמרו בקדירות בפסח ישברו ובחולין קי"א ב' דההיא פינכא כו' אלא שהר"ן ומ"מ כתבו דוקא בכלי חרס וכגי' הרי"ף ורמב"ם והגאונים כל כלי חרס כו' והטעם לפי שאין לו תקנה בהכשר אתי לאשהויי ועי"כ אתי לאשתמושי בחמין והרא"ש אינו גורס בצונן ומתיר אף בחמין וע"ל סכ"ב וכאן פסק כפי גי' המרדכי שגורס כל הכלים כו' וכפי פירושו וכ"כ בי"ד סי' קכ"א ס"ה בהג"ה אלא שכ' דוקא בקבע אבל דרך עראי מותר וכמ"ש בסוף ע"א ונועצה כו' ולחתוך בה צונן אבל אם נשתמש בצונן מותר אף בחמין לכל הגי' יפי' אף לדעת הרמב"ם ור"ן וע' במלחמות ואפי' בכ"ח שכ' הר"ן דוקא בחמץ דחריף כמו יי"נ אם מכניסו לקיום ואפילו אין מכניסו לקיום רק שהוא כ"ח ותחלת תשמישו ביי"נ אסור כמ"ש בע"א ל"ג ע"ש אבל בשאר איסורין לא וכ"פ בי"ד סי' קכ"א ס"ה בהג"ה אלא שהחמיר בשאר כלים אם יש לחוש שפעמים נשתמש בחמין כיון דאפשר בהכשר וכ"ז בהדחה אבל בלא הדחה ודאי אסור כמ"ש בסוף ע"ג דברים שנשתמש בהן בצונן מדיחן כו' ואפי' להשתמש בהן בצונן כמ"ש בחולין צונן בצונן הוא נהי כו' ושם קי"א ב' סכין ששחט כו' וקי"ל כמ"ד הדחה בעיא ואסכין קאי כמ"ש הרא"ש בריש חולין ס"י ע"ש ואע"ג דלא בלע כלל כמש"ש ח' ב' דהתירא נמי כו' וכן בסכין טריפה לשחוט בה אפי' למ"ד בה"ש צונן בעי הדחה ודוקא סכין כשירה לשחוט מותר ועתוס' שם ד"ה סכין וכ"ז בדבר לח אבל בדבר יבש מותר וכמש"ש סי' צ"א ס"ב בהג"ה ועתוס' דע"ג ל"ב א' ס"ד והא:
ב סָעִיף ב ס"ב שהוא כלי כו'. טור בשם פירש"י: וכן. טור לפי' י"א: ואם. גמ' שם:
ג סָעִיף ג ס"ג סכינים מגעילן. גמ' שם. ובפ"ק דחולין ח' ב' מצריך לסכין ליבון וכן בתוספתא דע"ג השפודין והאסכלאות והסכינין מלבנן באור תי' ר"ת בתוס' דחולין שם ד"ה שליבנה ובסוף ע"א ע"ו ב' ד"ה אמר לחלק בין חמץ דהיתירא בלע ובין שאר איסורין דאיסורא בלע וכמו שחילק ושם בגמ' בשפודים ואסכלאות ע"ש וכ' הר"ן שכן דעת הראב"ד וכ' המ"מ שכן דעת הרמב"ם שבהלכות חמץ כ' הסכינין בהגעלה ובפט"ז. מה' מ"א כ' בליבון ולכן בהלכות חמץ השמיט הא דשפודין ואסכלאות שצריך ליבון שלפ"ד גם הם בהגעלה ואין דרכו לכתוב מה שאין מפורש בגמ'. ועוד תי' ר"ת שם ושם לחלק בין סכין קטן לסכין גדול שצולין עליו בשר ותשמישו ע"י האור ומביא ראיה מן הירושל' סוף ע"ג סכין תוחבו ג"פ בקרקע ודיו ר' בון בשם ר' יהודה הדא דתימא בסכין קטנה אבל בסכין גדולה צריכה ליבון ותוס' דחו ראייתו דירושלמי איירי לחתוך בה צונן ובצונן אין חילוק בין תשמישן ע"י האור או ע"י חמין אלא ה"פ דסכין גדולה דרך להיות בה גומות ולכך לא מהני לא שיפה ולא הגעלה ור' ברוך מיישב הראייה ע"ש ולפ"ז אפשר לומר דאין חילוק בין חמץ לשאר איסורים וכ"ד הרי"ף ורא"ש בפ' כל שעה שהביאו ברייתא דשפודין ואסכלאות לענין חמץ וכ' הר"ן שכן דעת הרמב"ן דחמץ אין נקרא היתירא כיון ששם חמץ עליו משא"כ בקדשים שאין נקרא נותר קודם זמן איסורו וצריך לחלק בין גדול לקטן וזה אפי' לתירוץ ראשון דסכין קטן כיון שאין תשמישו ע"י האור א"צ ליבון כמש"ש בברייתא וכ"כ הרשב"א דלעולם בכ"ע א"צ לסכין רק הגעלה ומחקו מימ' דע"א הסכינין שכן בתוספתא ליתא וער"ן ות"ה אך ריב"ם כ' דאף קטן צריך ליבון שלפעמים מתקן הפתילה של חלב ומהפך בשר על גבי גחלים ור"ת דחה סברתו כיון שאין עיקר תשמישו ע"י האור וכ"כ הר"ן וראייה שבכל כלי הולכין אחר רוב תשמישו כמו כוסות וקיתוניות א"א שלפעמים ישתמשו בחמין אפ"ה הולכין אחר עיקר תשמישו ומדיחן וכ' ב"י דלפי מסקנת התוס' יש לחלק בין ההיא דפסחים ובין ההיא דחולין ותוספתא בין קטנה דלית בה גומות כו' ודברי הש"ע לכאורה צ"ע דבי"ד סי' קכ"א כ' בין גדול בין קטן ואפי' לית בה גומות צריך ליבון לחתוך בה רותח וכאן כ' בסתם סכינים כו' ואח"כ כ' בס"ז כלים כו' כגון שפודים ואסכלאות צריכין ליבון. ועיקר שפסק כדעת רי"ף ורא"ש שאין חילוק בין חמץ לשאר איסורין דאל"כ נסתר כל הסימן ולא שייך ליבון כלל בחמץ ואף שמחלק ר"ת בין קטן לגדול חושש שם בי"ד לפסק ריב"ם לחומרא בעלמא דהא כאן פסק כר"ת ור"ן כמ"ש בס"ו כל כלי הולכין כו' ועוד שאף לריב"ם א"צ ליבון אלא חודו של סכין כמ"ש הרא"ש בע"א אלא לחומרא כ' כן משא"כ בסכין של חמץ דישראל אין דרך תשמישו ע"י האור אפי' בסכין גדול ולכן סתם כאן: וכלי ראשון כו'. שבת מ"ב האלפס והקדירה כו' ושם בגמ' סבר כו' דבכלי ראשון כו' בשלה כו' ואסיק דבכ"ר נמי לא בשלה ואי על האור א"א. ר"ן: אפי'. שם שהעבירן: רק. שם שהעבירן מרותחין וכמ"ש בירושלמי פ"ג דשבת ופ"א דמעשר וכמש"ל: וקודם. ספרי אך כו' מכאן שצריך להעביר החלודה: הלכך. הרא"ש בפ' כ"ש ונלמד ג"כ מירושלמי דסוף ע"א כנ"ל לפי' התוס' שם: והנדן. כנ"ל:
ד סָעִיף ד ס"ד ויש מקילין. ר"ל דמרדכי סוף ע"א כ' דאותן כלים הבלועות היתר א"צ ליבון כ"כ רק אם הקש נשרף מבחוץ דשליט הליבון מעבר אל עבר ודי בכך כיון דהיתירא בלע די בהגעלה כמ"ש בשמעתין ואותו ליבון לא גרע מהגעלה ומפליט יותר מהגעלה וכ' ב"י לפי סברת האומרים דחמץ כיון ששמו עליו איסורא בלע גם ליבון כזה לא סגי וצריך ליבון גמור וכ"פ בש"ע וד"מ בס"ק ה' כ' ובאו"ה כ' דחמץ מקרו היתירא בלע כמ"ש בי"ד סי' קכ"א וז"ש ויש מקילים אם כו': ונוהגין כו'. כת' זה ע"פ מ"ש ב"י בשם הג"מ שהעולם נהגו כדברי האוסרין. שחמץ שוה לשאר איסורין: אבל דבר כו'. שהוא עדיף מהגעלה כנ"ל והוא שורף אף מה שבגומות כמ"ש בת"ה כי האש שורף הכל וכמ"ש בירושלמי הנ"ל: הצובה. שם במרדכי ועמ"א:
ה סָעִיף ה ס"ה כלים שנשתמש כו'. סוף ע"א דברים שנשתמש בחמין כגון כו' מגעילן כו': אם תשמישן כו'. הרי"ף ורא"ש בפ' כ"ש ונלמד ממ"ש שם עץ פרור מגעילן ברותחין ובכ"ר כבולעו כך פולטו מ' דוקא לפי שמשתמשין בו בכ"ר אבל דבר שנשתמש בכ"ש די בכ"ש: וכלי שמשתמשין כו'. כמ"ש בירושל' דשבת ומעשרו' שם ועירוי ככ"ר חייליה דר"י מהדא אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכו כו': אלא צריך כו'. כבולעו כך פולטו כנ"ל אבל כ"ר לא סגי. בעירוי שאינו מבליע ומפליט רק כדי קליפה כמ"ש בפסחים ע"ו א' ולכן הצריך בסוף ע"א ליורה גדולה גדנפא ולא הכשירו בעירוי ודוקא ביי"נ שהוא בצונן אמרו שם נעוה ארתחו וכמו שחילקו במאני דקוניא פ"ב דע"א ובפרק כ"ש התם תשמישו כו': כל הכלים. כמ"ש בס"ג מירושלמי:
ו סָעִיף ו ס"ו כל כלי כו'. כנ"ל מהא דכוסות כו': ויש מחמירין כו' וכן כו' ויש כו'. תוס' ע"ג שם ע"ד ב' ד"ה דרש שסוברים דוקא בידוע שלא נשתמש בהן רק בצונן וכן כ"ד ובשבת מ"ב ב' סד"ה אבל ובזבחים צ"ו א': וקערות כו'. דטעם דעירוי אינו ככ"ר משום שמתקרר כמ"ש בפסחים ע"ו א' אדמיקר ליה כו' משא"כ כאן:
ז סָעִיף ז ס"ז יש מי. כנ"ל בכלי חרס:
ח סָעִיף ח ס"ח אחד כו'. כלי מתכות מפורש בסוף ע"ג ומפורשין בפרשה וכמ"ש שם וכלי עץ ואבן דינן ככלי מתכות לאפוקי מדעת רב האי שכת' שדינם ככ"ח וצריכין היסק בתנור וראיה ממ"ש בסוף ע"ג גת של אבן כו' ושל עץ כו' ושל חרס כו' אלמא אין דינם ככלי חרס ובספ"ה דכלים תנור סל אבן ושל מתכות טהור וטמא משום כלי מתכות כירה כו' ועמ"ש בסי"ד וכמ"ש ראב"ן דילפינן איסור מטומאה כמ"ש בסוף ע"א ע"ה א' ונדה ס"ה כדרך שאמרו בטהרות כו' אבל בתוספתא דזבחים תניא כלי אבנים אינן טעונים מריקה ושטיפה אלא מדיחן ודחקו במרדכי לומר דהאי מדיחן ר"ל מגעילן ודוחק ועוד למ"ד מריקה בחמין משום הגעלה הוא וכמ"ש בזבחים: וכן כלי כו'. כמ"ש בחולין ספ"ק כלי עצם ככלי מתכות דמי:
ט סָעִיף ט ס"ט המגעיל כו' ג"כ יתבאר בסי' תנ"ב ס"א:
י סָעִיף י ס"י סלים. ע' סכ"ז שפסק כסברא האחרונ' וכ"ש כאן במליחה עמ"א ע' סי' תמ"ז ס"ו:
יא סָעִיף יא סי"א מחבת. אע"פ שמטגנים בה כמ"ש בתוספתא דע"ג היורות ומחמי חמי וטיגני כו' מדיחן ברותחין: ויש מחמירין. עמ"א דלפעמים כו' והוי כתשמישו ע"י האור והרא"ש דחה סברתם דא"כ בקדירה נמי ליחוש אלא שמ"מ לחלוחית משקה בתבשיל רק שאצל הדופן יבש ואין נקרא תשמישו ע"י האור:
יב סָעִיף יב סי"ב כל הכלים. מדאמרי' בפ' כ"ש לקתייהו ברותחין וכמ"ש שם ע"ד א' דחם מקצתו חם כולו. רשב"א: מיהו אם. הר"ן דחה דבריו דא"כ ה"ל לר' אשי למימר ג"כ לקתייהו בנורא אלא דשני תשמישין יש לסכין א' באור ואותו תשמיש אין מגיע לקתא וא' ברותחי' והוא מגיע ג"כ לקתא ודוקא בקדשים אמרינן בזבחים צ"ו ב' בישל במקצת כלי כו' וכמ"ש שם הא תרומה ל"צ אלא כו' וכ"פ בטור י"ד ובהג"ה סי' קכ"א ס"ו אבל מדברי תוס' בזבחים שם מ' דבכל האיסורין צריך הכשר בכל הכלי ע"ש והרשב"א גורס בפסחים מעייל להו ולקתייהו ברותחין ואהגעלה דלבסוף סמך ופרזלייהו בנורא תחלה לחומרא בעלמא כמ"ש הפוסקים ועמ"א. וש"ע והרב אזלי לשיטתייהו שב"י פ' בי"ד סי' קכ"א כהרשב"א שאף שלא נשתמש רק במקצתו צריך הכשר בכולו וכ"פ בש"ע שם ס"ו אבל בהג"ה פ' שם כדעת הטור שחולק עליו משום כבכ"פ ואף שפ' שם סי' צ"ד ס"א וסי' צ"ח ס"ד בהג"ה דלא אמרי' חם מקצתו חם כולו מ"מ צריך לטעם דכבכ"פ משום דלא פסק כן אלא לענין זה שאינו פולט מאותו צד אבל לבלוע פ' בסי' צ"ב ס"ה שבולע וכדעת התוס' בזבחים שם שאם חם כולו שבולע בכולו ואין חילוק בין כלי מתכות אלא שבכלי מתכות חם כולו אף שאינו אצל האור מקצתו האחר ודלא כש"ך שם סי' קכ"א ס"ק י"ז והכי קי"ל לעיל סי' צ"ד כו': אין לאסור כו'. משמע מדברי הטי"ד שם והרב שם אפי' נשתמש באותו צד שלא נגעל. דלא כמ"א: ואפי' כו'. דאינו חם כולו יותר מעירוי וז"ל ד"מ בשם או"ה לכתחלה טוב להגעילו דהרי נוגעין בה כל השנה בידים מלוכלכות ומיהו ע"י עירוי אף לכתחלה עכ"ל וראיתי רבים מקילים אף לכתחילה וטוב להגעילה לכתחילה כדעת או"ה וכ"ז דלא כמ"א. וכ"ז שלא נשתמש בכולה אבל נשתמש ודאי לא סגי בהכשר מקצתו כמש"ש וכמ"ש בזבחים שם בישל במקצת הכלי כו' אבל בישל בכולה ודאי לא סגי בהכשר מקצתו לכ"ע:
יג סָעִיף יג ס"יג כלי כו' אם. מדלא מצריך להסי' הקתא בפ' כ"ש. מרדכי: ואם קדמה כו'. מסכין שיש בו גומות כנ"ל בס"ג וכמו ששם אין תקנה אלא בליבון: ואם כו'. ולכן אמרו ל"א ב' קתייהו כו' והדר כו' דלא מהני הליבון דרך הטיט שהוא הפסק וכ"ש הגעלה ועמ"ש בפי' תס"א ס"א:
יד סָעִיף יד סי"ד כסוי כו' שמכסים. כמ"ש בפ"ב דמכשירין מרחץ טמאה זיעתו טמאה וטהורה בכי יותן הבריכה שבבית כו' וילפינן איסור מטומאה כמש"ל ס"ח: ואם נתנוהו. שם ספ"ה היו ידים טמאות ומגיסה בקדירה טהורה אם הזיעו ידים הקדירה טמאה:
טו סָעִיף טו ס"טו כסוי. דתשמישו על ידי האור וע' מ"א:
טז סָעִיף טז ס"טז מדוכה כו' ויש מחמירין. פלוגתייהו תלי' במ"ש פרק כ"ש שם חוץ מבית שאור כו' ופרש"י אפי' על ידי הגעלה. וערוך ור"י וכל הפוסקים פירשו בלא הגעלה וע"ל סכ"ב וה"ה למדוכה ואע"ג דהרא"ש בפסקיו כ' דרש"י מודה במדוכה בסה"פ לא כ' כן וכן כ' כל הפוסקים: אך כו'. מיהו כו'. ואם כו'. כנ"ל:
יז סָעִיף יז ס"יז הדף כו' וכן. ממ"ש שם הני אגני דמחוזא כו' ודוקא שלשין בה תמיד כמ"ש בגמרא שם וכ"כ רי"ו ומרדכי אלא שמרדכי כ' דאין להקל מאחר שנהגו כבר משום דברים המותרים: ולא מהני. כמ"ש תוס' דדבר שנשתמש בכ"ר לא מהני עירוי שאין מפליט אלא כדי קליפה וכמש"ל בס"ה ועתוס' דע"א ע"ד ב' סד"ה דרש: והמנהג. עט"ז וכ"כ ב"י בשם כל בו ונלמד מסכין שיש בו גומות וכמש"ל בס"ג:
יח סָעִיף יח סי"ח הנפה. ע"ס סי' תמ"ב מהא דסוף ע"א דכיתנא מנגבן דהיינו במים ואפר וכ"ש בדבר הנדבק כמ"ש בזבחים ע"ט ב' וכמש"ש: ונהגו. כנ"ל בס' שקדם: אבל שקים. כנ"ל: וצריך. כמש"ש ואי אית בה קטרי שרי להו:
יט סָעִיף יט ס"יט הרחת. ע' מ"א:
כ סָעִיף כ ס"כ השולחנות כו'. והוי כלים שתשמישן ע"י עירוי:
כא סָעִיף כא ס"כא חביות כו' מותרים בהגעלה או כו'. כמ"ש ביי"נ בע"ג ל"ג א' הלכה למעשה ממלאן כו' ושם ע"ה א' הרוצה לטהרן מיד מגעילן ברותחין ואמרו שם ל"ד א' ובפ' כ"ש שם מ"ש מיי"נ וכ"ת חמץ כו' התם תשמישו כו' וא"כ בחמץ בדבר שתשמישו בצונן שוה ליי"נ ואע"ג דהגעלה לא מהני בכ"ח דוקא בתשמישו בחמין וכמ"ש הרא"ש במתני' שם מ"ד ב' דנעוה ארתחו בשל חרס דלא מהני עירוי בלא קליפה לכך צוה להגעילן דאז א"צ קליפה וכמש"ש ל"ג א' דאף עירוי מהני בכ"ח וכ"ש הגעלה כמ"ש הרא"ש בפ"ג דשבת ס"י דהגעלה עדיף מעירוי דעירוי אין מועיל בדבר שתשמישו בחמין אף בשאר כלים ובירושלמי סוף פ"ב דפסחים הורי ר' אמי באלין גרבייא דכותחא ממלא אותן מים ג' ימים מעל"ע. וכ"ש הגעלה כנ"ל וכ"ד הג"א פ"ב דע"א סכ"ה בד"ה בתשמישו כו': ובדיעבד. שם בהג"א וע' מ"א בשם המרדכי ומ"ש המרדכי כיון דהתירא בלע כו' ר"ל כמ"ש בפ' ג"ה סי' תרע"ז שמשערין כנגד כולו ולפי שלפעמים בולע ולפעמים פולט אין לעמוד על הדבר כו' ר"ל דאף אם ידוע כמה יוצא ממנה מ"מ חוזר ובולע ונעשה הבלוע נבילה וחוזר ופולט משא"כ. בהיתירא דא"א נעשה נבילה כמ"ש תוס' בע"א ע"ו א' בד"ה בת. אבל בכלי של היתר כו' וכ' ב"י וכבר נתבאר דלרוב הפוסקים חמץ אין נקרא התירא ולכן השמיטו בש"ע. וכן נטל"פ קי"ל בסימן תמ"ז ס"י דאסור ועמ"א וע' תה"ד סי' ר"א עש"ה:
כב סָעִיף כב ס"כב כל הכלים. כל סעיף הזה הכל לשון הטור וכגי' ערא"ש כל הכלים כו' משתמש בהן מצה ול"ג בצונן דאף בחמין מותר: אפי' של חרס. ר"ל אפי' לגי' הרי"ף דגרס כל כ"ח כו' משתמש בהן מצה בצונן ל"ד בצונן אלא משום סיפא דבית שאור אפי' בצונן אסור וכמ"ש המרדכי לפי גירסתי': חוץ מבית שאור כו' אסור. כגי' הרא"ש כל הכלים כו' ול"ג בצונן אלא דמיירי בחמין: אבל אסור ללוש. עט"ז וכ' הרא"ש דאפשר כגי' משתמש מצה בצונן ומשום סיפא דבית שאור אף בצונן אסור וכגון ללוש בהן: וכ"ז כו'. כפי' הערוך וכל הפוסקים כמש"ל בסט"ז: אבל לשל כו'. כמ"ש בגמרא שם וכמש"ל בס"א והיינו לדעת הטור שחולק על מ"ש בסכ"א דדבר שתשמישו בצונן אף בכ"ח מהני הגעלה כמ"ש הטור שם ומדברי רב האי יראה דלא מהני להו הגעלה לכ"ח אפי' לא נשתמש אלא בצונן כו' ע"ש. אבל לפי מה שפסק ש"ע בסכ"א דמהני הגעלה וכן ביי"נ אע"ג דחריף ותקיף טובא ה"ה כאן וכ"כ במלחמות בהדיא שם דבית שאור ובית חרוסת דינם כמו ביי"נ וע"ש ובר"ן שהאריכו שם: ואפי' לא כו'. כגי' הרי"ף וכנ"ל: אפי' בצונן. אבל הב"ח ופר"ח הגיהו בטור וכתבו דצ"ל אלא בצונן ולאפוקי מר"ח ורי"ף ורמב"ם כת' הטור דכ"ח שוה בזה לשאר כלים אבל דבריהם צ"ע דא"כ מאי ואפי' לא נשתמש כו' מאי רבותיה הא בשאר כלים ג"כ הדין כן ולמעלה שכ' אבל בצונן כו' הל"ל ואפי' כ"ח וכמו שהתחיל כל הכלים אפי' כו': והאידנא כו'. שם ברי"ף ור"ל אפי' שאר כ"ח אפי' לא נשתמש אלא בצונן כדין בית שאור של כ"ח: ותנור כו' ואין מועיל היסק התנור שהסיקו מבחוץ כמש"ל בס"ב: ואסור. ר"ל דבר של מצה בעין אבל בקדירה אין איסור בדיעבד כמ"ש בי"ד סי' צ"ב ס"ח:
כג סָעִיף כג ס"כג בהיתוך זכוכית. כפי' תוס' בע"א ל"ג ב' ד"ה קוניא שהקשה ר"ת על פירש"י שפי' שם ובפ' כ"ש בחיפוי אבר מי גרע מאם היתה כולה באבר שמהני הגעלה וכ"כ המרדכי בפ' כל שעה ועוד הקשו שם דאין משמע קוניא אבר כמ"ש בזבחים ס' סיד וקוניא וע"ש בתוס' דע"ג. ורמב"ם וטור פירשו כפירש"י וכן פי' תוס' בע"ג ע"ה ב' ד"ה והלכתא וכ"כ שם בש"ע י"ד סי' ק"כ ס"א ושם בסי' קל"ה ס"ו כ' כשני הפירושים וע' תוס' דכתובות ק"ז ב' ד"ה הני כו': ויש מקומות. עמ"א וט"ז:
כד סָעִיף כד ס"כד ויש מקומות שמחמירים. עמ"א ס"ק מ"ז וע' גמ' דע"ג ע"ד ב' רבא כו':
כה סָעִיף כה ס"כה כל כלי השתיה בין כו'. ע"ג ע"ה ב': בין שהם כו'. בדרך לא זו אף זו: של זכוכית. ע' סכ"ו: בין שהם של עץ בין כו'. דברייתא הנ"ל בשל מתכת מיירי ושל עץ דינם כשל מתכת כמש"ל בס"ח: בין שהם של חרס. כמש"ל בסכ"ב דאפי' בשל חרס אם נשתמש בצונן מותר להשתמש אפי' בחמין: ואע"פ. כמש"ל בס"ג וס"ו: מיהו כו'. כנ"ל ס"ו בהג"ה וכ"כ במרדכי סי' תתמ"ד משום שפעמים מרתיחין בהן כו':
כו סָעִיף כו ס"כו כלי זכוכית אפי' כו'. דבכה"ג צריך הכשר אפי' בצונן כמ"ש בע"ג ל"ג א' וע"ד ב' ואע"ג דהפוסקים חלוקים שם אם מיירי בכ"ח דוקא או אפי' בשאר כלים מ"מ בשל חרס ל"פ וכלי זכוכית כשל חרס דמי כמ"ש למטה מ"מ א"צ הכשר דאינם בולעים כמ"ש בפסחים ע"ד ב' שאני לב דשיע וע' רש"י בשבת ט"ו ב' ד"ה בכלי זכוכית כו' ועי"ד סי' קל"ה ס"ח ולכן אפי' נשתמש בחמין א"צ הכשר כמ"ש בלב שם. ובהדיא תניא באבות דר"ן פ' מ"א כלי חרס בולע ואינו פולט כו' כלי זכוכית אינו בולע ואינו פולט כו' במקום חם חם במקום צונן צונן ואע"ג דאיבעיא להו בקוניא דשיע אם בלע ופשיט חזינן דמידייתי שם לפי שהוא חיפוי מעט אבל כלי זכוכית שלם לא בלע. תוס' בע"ג שם ד"ה הנ"ל קוניא כו' וע"ש: ואפי' נשתמש כו'. ר"ל בדרך לא זא"ז דהכניסו לקיום ניתר ע"י עירוי ואפי' בכ"ח וכ"ש הגעלה בכ"ח משא"כ בתשמישו בחמין כמש"ל: אין כו'. מדאיבעיא להו בקוניא וכן ביי"נ ועי"ד סי' קל"ה ס"ח וע' ר"נ פ"ב שם בסוגיא: ויש מחמירין. משום דהוי ככלי חרס הואיל ותחילת ברייתן מן החול כמ"ש בפ"ק דשבת וכן קי"ל שם במסקנא בתי' דרב אשי ואע"ג דתשמישו בצונן מ"מ פעמים משתמשין בהן בחמין ושורין בהן פתיתין של לחם מעל"ע וכבוש כמבושל. מרדכי בסי' תתמ"ה. וכמ"ש בסכ"ה בהג"ה דחוששין אף לתשמיש שאינו קבוע כנ"ל ולכן אפי' הגעלה לא מהני להו כמו בכ"ח כמ"ש בע"ג שם ובפ' כ"ש שם והתורה העידה על כ"ח כו'. תה"ד. וכן תניא בהדיא באבות דר"נ שאינו פולט ככלי חרס ומ"ש שם דאינו בולע היינו כמו כ"ח דרישא שבולע אף בצונן מיד אפי' אין מכניסו לקיום כמ"ש בע"ג ל"ג ב' כשי כו' וראיה ממ"ש ואינו פולט ומ"ש מלב דשיע לא קיימא במסקנא שם כמ"ש תוס' שם ד"ה שאני וכן משמע בתוס' דע"ג הנ"ל דהגעלה לא מהני שהקשו על רש"י שפי' באבר דא"כ אמאי לא מהני הגעלה ופי' בזכוכית רק שכת' דכולו של זכוכית לא בלע כנ"ל: וכן כלי כסף כו'. כמו הקוניא כמ"ש תוס' כנ"ל: אבל. ר"ל במקום בית יד וכיוצא במקום שאין תשמישו בחמין ועמ"א ואע"ג דלא אמרו חם מקצתו כו' אלא במתכת כמ"ש פסחים ע"ד א' מ"מ אגב המתכת מתחמם הזכוכית דבמקום חם חם כנ"ל:
כז סָעִיף כז ס"כז שפוד כו'. עמ"א: מיהו. שאין מבטלין איסור לכתחלה: וכן כו' וכן. עמ"א:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.