א עֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב לֹא יֹאכַל אָדָם בַּסְעֻדָּה הַמַּפְסֶקֶת, שֶׁאוֹכְלָהּ אַחַר חֲצוֹת, בָּשָׂר, וְלֹא יִשְׁתֶּה יַיִן וְלֹא יֹאכַל שְׁנֵי תַּבְשִׁילִין. הַגָּה: וְאַף מִמַּשְׁקִים אֲחֵרִים מְמַעֵט בִּשְׁתִיָּתָן מִמַּה שֶּׁרָגִיל לִשְׁתּוֹת (טוּר וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם תּוֹסָפוֹת וְרוֹקֵחַ), וְכֵן לֹא יֹאכַל אַחַר סְעוּדָתוֹ צְנוֹן וּמָלִיחַ, דְּבָרִים שֶׁנּוֹהֵג בָּהֶם בִּשְׁאָר פְּעָמִים, כְּדֵי שֶׁיִּתְנַהֵג בִּפְרִישׁוּת (מָרְדְּכַי).
ב אֲפִלּוּ בָּשָׂר מָלוּחַ שֶׁעָבְרוּ עָלָיו יוֹתֵר מִשְּׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אַחַת, וּבָשָׂר עוֹפוֹת וְדָגִים וְיַיִן מִגִּתּוֹ דְּהַיְנוּ שֶׁאֵין לוֹ יוֹתֵר מִשְּׁלֹשָׁה יָמִים, נָהֲגוּ לֶאֱסֹר.
ג אֲפִלּוּ בִּשֵׁל מִין אֶחָד בִּשְׁתֵּי קְדֵרוֹת מִקְרֵי שְׁנֵי תַּבְשִׁילִין. וְכֵן יֵשׁ לְהַחְמִיר וְלִזָּהֵר מִשְּׁנֵי מִינִים בִּקְדֵרָה (אַחַת), אֶלָּא אִם כֵּן הוּא דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ בְּכָךְ כָּל הַשָּׁנָה כְּגוֹן אֲפוּנִין (מִינֵי זֶרְעוֹנִין וּבְלַעַ"ז ציצר"י) שֶׁנּוֹתְנִים עֲלֵיהֶם בְּצָלִים וּבֵיצִים; וְתַבְשִׁיל הַנַּעֲשֶׂה מִדָּבָר שֶׁנֶּאֱכָל כְּמוֹת שֶׁהוּא חַי, מִקְרֵי תַּבְשִׁיל לְעִנְיָן זֶה. הַגָּה: וְאֵין חִלּוּק בֵּין צְלִי לִמְבֻשָּׁל לְעִנְיָן זֶה (מָרְדְּכַי הִלְכוֹת תִּשְׁעָה בְּאָב).
ד מֻתָּר לֶאֱכֹל פֵּרוֹת כְּשֶׁהֵם חַיִּים, אֲפִלּוּ כַּמָּה מִינִים.
ה נוֹהֲגִים לֶאֱכֹל עֲדָשִׁים עִם בֵּיצִים מְבֻשָּׁלִים בְּתוֹכָם, שֶׁהֵם מַאֲכַלֵי אֲבֵלִים. הַגָּה: וְיֵשׁ נוֹהֲגִים לֶאֱכֹל בֵּיצִים קָשִׁים, שֶׁהוּא גַּם כֵּן מַאֲכַל אֲבֵלִים (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ה).
ו מִי שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ, לֹא יֹאכַל בַּסְעֻדָּה הַמַּפְסֶקֶת אֶלָּא פַּת חֲרֵבָה בְּמֶלַח וְקִיתּוֹן שֶׁל מַיִם. הַגָּה: וְיֵשׁ מַחְמִירִים לְטַבֵּל אַחַר אֲכִילָה פַּת בְּאֵפֶר וּלְאָכְלוֹ, עַל שֵׁם וַיַּגְרֵס בֶּחָצָץ וְגו' (אֵיכָה ג, טז).
ז נָהֲגוּ לִישֵׁב עַל גַּבֵּי קַרְקַע בַּסְעֻדָּה הַמַּפְסֶקֶת וְאֵין צָרִיךְ לַחֲלֹץ מִנְעָלָיו (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי וְרַמְבַּ"ם פ"ז וּבֵית יוֹסֵף).
ח יֵשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יֵשְׁבוּ שְׁלֹשָׁה לֶאֱכֹל בַּסְעֻדָּה הַמַּפְסֶקֶת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְחַיְּבוּ בְּזִמּוּן; אֶלָּא כָּל אֶחָד יֵשֵׁב לְבַדּוֹ וִיבָרֵךְ לְעַצְמוֹ.
ט כָּל זֶה בַּסְעֻדָּה הַמַּפְסֶקֶת שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ לֶאֱכֹל עוֹד אַחֲרֶיהָ סְעֻדַּת קֶבַע, וּכְשֶׁהוּא אַחַר חֲצוֹת; אֲבָל אִם הָיָה קֹדֶם חֲצוֹת, אוֹ אַחַר חֲצוֹת וְדַעְתּוֹ לֶאֱכֹל אַחֲרֶיהָ סְעֻדַּת קֶבַע, אֵין צָרִיךְ לִזָּהֵר בַּדְּבָרִים הַלָּלוּ. הַגָּה: וּמִנְהָג בְּכָל גְּלִילוֹת אַשְׁכְּנַז לֶאֱכֹל סְעֻדָּה קְבוּעָה קֹדֶם מִנְחָה, וְאַחַר כָּךְ מִתְפַּלְּלִין מִנְחָה וְאוֹכְלִים סְעֻדָּה מַפְסֶקֶת (מַהֲרִי"ל). וְנוֹהֲגִין לְהַרְבּוֹת קְצָת בִּסְעֻדָּה רִאשׁוֹנָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיק לָהֶם הַתַּעֲנִית הוֹאִיל וּפוֹסְקִים מִבְּעוֹד יוֹם כְּמוֹ בְּיוֹם כִּפּוּרִים; וְיֵשׁ קְצָת רְאָיָה לָזֶה מִמִּדְרַשׁ אֵיכָה רַבָּתִי; מִיהוּ מִי שֶׁיּוּכַל לְסַגֵּף עַצְמוֹ וְיוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ שֶׁאֵין הַתַּעֲנִית מַזִּיק לוֹ וּמַחְמִיר עַל עַצְמוֹ, נִקְרָא קָדוֹשׁ כַּנַּ"ל.
י אִם חָל תִּשְׁעָה בְּאָב בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת, אוֹ שֶׁחָל בְּשַׁבָּת וְנִדְחָה לְאַחַר הַשַּׁבָּת, אוֹכֵל בָּשָׂר וְשׁוֹתֶה יַיִן בַּסְעֻדָּה הַמַּפְסֶקֶת, וּמַעֲלֶה עַל שֻׁלְחָנוֹ אֲפִלּוּ כִּסְעֻדַּת שְׁלֹמֹה בְּעֵת מַלְכוּתוֹ. מִיהוּ צָרִיךְ לְהַפְסִיק מִבְּעוֹד יוֹם (סְמַ"ק).
יא מִי שֶׁקִּבֵּל עָלָיו תַּעֲנִית שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה, וְאֵרַע עֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב לִהְיוֹת בַּשֵּׁנִי, יִשְׁאַל עַל נִדְרוֹ אוֹ יִלְוֶה תַּעֲנִיתוֹ, וּפוֹרֵעַ. הַגָּה: וְהַגְּאוֹנִים כָּתְבוּ דְּמִתְעַנֶּה עַד אַחַר תְּפִלַּת מִנְחָה, וְאוֹכֵל סְעֻדָּה הַמַּפְסֶקֶת קֹדֶם בִּיאַת הַשֶּׁמֶשׁ (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי וּמָרְדְּכַי וְת"ה סִימָן רע"ה), וְכֵן נוֹהֲגִין. וְהוּא הַדִּין מִי שֶׁמִּתְעַנֶּה תַּעֲנִית חֲלוֹם (מַהֲרִי"ל).
יב אֵין אוֹמְרִים תְּחִנָּה עֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב בְּמִנְחָה, מִשּׁוּם דְּאִיקְרֵי מוֹעֵד; וְאִם הוּא שַׁבָּת, אֵין אוֹמְרִים צִדְקָתְךְ (מַהֲרִי"ל וּמִנְהָגִים).
א סָעִיף א (א) לא יאכל וכו' - כדי להרבות אבל ולזכור חורבן הבית ויצטער עליו:
ב סָעִיף א (ב) שאוכלה אחר חצות - עיין לקמן בס"ט:
ג סָעִיף א (ג) בשר וכו' - היינו מדינא דש"ס דאלו מצד מנהגא אסור מר"ח וכדלעיל בסימן תקנ"א:
ד סָעִיף א (ד) ממעט - היינו בסעודה מפסקת שאם רגיל לשתות בסעודה ד' כוסות ישתה ג' כוסות. ואין לשתות שכר ואם הוא אדם חלש שרי:
ה סָעִיף ב (ה) אפילו בשר מלוח וכו' ועופות - ר"ל אע"ג דהטעם באיסור בשר משום דנתבטלו הקרבנות ולאחר ג' ימים לא מקרי עוד בשר לענין קדשים שהרי שלמים אין נאכלין יותר משני ימים ולילה אחת וכן עופות לא היו קריבים ע"ג המזבח חוץ מתורים ובני יונה וגם אין שמחה אלא בבשר בהמה מ"מ נהגו לאסור:
ו סָעִיף ב (ו) ודגים - משום דאיכא דוכתא דדגים בכלל בשר הוא כמש"כ ביו"ד סי' רי"ז ס"ח ועוד דהוא עולה על שולחן מלכים ושמחה הוא לאיש באכילתו [מ"א]:
ז סָעִיף ב (ז) ויין מגיתו וכו' - שאינו חשוב ולית ביה משום שמחה:
ח סָעִיף ג (ח) בשתי קדירות - פי' שאחד בלילתו עבה ואחד בלילתו רכה אבל אם שניהם בשוה אין קפידא לבשל בשתי קדירות:
ט סָעִיף ג (ט) מקרי שני תבשילין - פי' ואדם אחד אינו יכול לאכול שתיהן אבל יכול ראובן לאכול תבשיל אחד ושמעון אחד:
י סָעִיף ג (י) שדרכו בכך - ר"ל שרוב הפעמים נותנים בצלים ובצים באפונים כמו שדרך לטגן עיסה ובצים אבל דגים אסור לטגן בבצים כיון שרוב הפעמים מבשלין אותם בלא בצים [מ"א וכונתו אפילו לאותן מקומות שלא נהגו לאסור בסתם דגים]. ולביבות ממולאים בגבינה נקרא שתי תבשילין וכן ברייט"י לקשי"ן עם גבינה כיון דרוב פעמים אין עושין כן הוי ב' תבשילין:
יא סָעִיף ג (יא) מקרי תבשיל לענין זה - דאף דלענין בישולי עכו"מ אין שם תבשיל עליו כגון חלב שנתבשל וכיו"ב לענינינו אסור דעיקר הטעם שאסרו בשני תבשילין משום דבריבוי תבשילין יש בו כבוד ותענוג:
יב סָעִיף ג (יב) ואין חילוק בין צלי למבושל - כגון בצים צלויין ופירות צלויין כולן שם תבשיל עליהן וזהו שכתב לקמיה כשהם חיים לאפוקי כשנתבשלו או נצלו:
יג סָעִיף ה (יג) מבושלים בתוכם - שנחשב כתבשיל אחד ומיירי כשאוכלן בבת אחת. ודוקא במקום שדרכו לבשל כך כל השנה וכנ"ל בס"ג ובטור כתב עדשים או בצים וכ"כ הלבוש וכן המנהג אצלינו שאוכלים בצים לבד משום אבילות וכמש"כ בהג"ה:
יד סָעִיף ה (יד) שהם מאכלי אבלים - ולא יאכלו תבשיל אחר ודלא כהמון עם שמתחלה אוכלין מין מבושל ואח"ז יושבין לארץ ואוכלין ביצים דאסור וכ"ש דאסור להפסיק ביניהם בברכת המזון דגורם ברכה שא"צ ובס"ט יבואר איך להתנהג בזה:
טו סָעִיף ו (טו) חריבה - ומ"מ אל ימעט בשיעור אכילתו אלא יעשה באופן שיוכל לסבול התענית וכן בשתיית המים:
טז סָעִיף ו (טז) באפר - ואומר זהו סעודת ט"ב:
יז סָעִיף ז (יז) ע"ג קרקע - כדי שתהא הסעודה שפלה ובמקום שמנהגן לאכול בהסיבה היה ההיכר אם היו אוכלין עתה שלא בהסיבה ולדידן שכל השנה אוכלין שלא בהסיבה אין ניכר השפלות אלא בזה ומ"מ אם הוא אדם חלוש יוכל להניח כר תחתיו:
יח סָעִיף ז (יח) וא"צ לחלוץ - דאין אבילות נוהג עד הלילה ומטעם זה מותר לישב אחר הסעודה על הספסל:
יט סָעִיף ח (יט) יש ליזהר שלא ישבו וכו' - ובדיעבד אף אם ישבו ג' לא יזמנו דלא חשיב קביעות [אחרונים]:
כ סָעִיף ט (כ) ודעתו לאכול אחריה סעודת קבע - אבל אם אוכל אח"כ רק אכילת עראי לא נחשב לסעודה כלל וא"כ הסעודה הקודמת היא עיקר הסעודה ואסור לאכול בה שני תבשילין:
כא סָעִיף ט (כא) ואח"כ מתפללין מנחה וכו' - בד"מ בשם מהרי"ל איתא שהולכין לביה"מ ומתפללין מנחה ומסתמא בירך ג"כ בהמ"ז מתחלה:
כב סָעִיף ט (כב) להרבות קצת וכו' - ורבים מאחרונים אין דעתם נוחה בזה להרבות מתחלה בכמה מיני תבשילין ולהתענג בהם וזהו עיקר סעודתו ואחר מנחה שאינו רעב ואינו צמא כלל אוכל לזכר סעודה מפסקת והוא רק כעין סעודת עראי וע"כ יש מהם שאומר שלא יאכל קודם מנחה רק תבשיל אחד ואחר מנחה יאכל עדשים או ביצים וכנ"ל ואף שגם זה בכלל תבשיל הוא לא מצטרפי אהדדי. והא"ר כתב להצדיק קצת את המנהג וז"ל אומר אני דכל זמן שהוא מכוין לש"ש בכונת הנ"ל [דהיינו שלא יזיק לו התענית] הרשות בידו אבל עכ"פ יראה כל אדם שלא ישביע עצמו יותר מדאי והחכם עיניו בראשו כדי שיוכל לאכול אחר המנחה סעודה המפסקת שלא יהא כאכילה גסה ועראי עכ"ל ובסעודה המפסקת יוכל לאכול פת עם תבשיל ולא מצטרפי אהדדי כיון שבירך בהמ"ז וגם התפלל מנחה באמצע:
כג סָעִיף י (כג) אוכל בשר - ואסור למנוע ממנו אע"ג דאין חיוב לאכול בשר בשבת מ"מ כיון שנמנע משום אבל עבירה היא. והנה אף דכתב המחבר כסעודת שלמה מ"מ ישב בדאבון נפש שלא ינהג בשמחה ולכן לא ישב בסעודת חברים [מ"א] בספר בכור שור חולק ע"ז ודעתו דמי שרגיל בכל שבת לסעוד סעודה זו עם חבריו ומיודעיו ומונע בשבת זו הו"ל כאבלות פרהסיא. ולכו"ע מותר לאכול עם ב"ב ויכול לברך בזימון כיון שהוא שבת [א"ר] ואם חל מילה באותו שבת יעשה הסעודה קודם מנחה:
כד סָעִיף י (כד) מבעוד יום - היינו קודם שקיעה. ונכון להודיע זה להמון שלא יטעו שהוא כשאר שבת:
כה סָעִיף יא (כה) ואירע עט"ב וכו' - וקשה עליו לישב בתענית שני ימים ולילה אחת:
כו סָעִיף יא (כו) ילוה תעניתו - כתב המ"א ואע"ג דבסימן תקס"ח ס"ב כתב דאסור ללות בכה"ג הכא דא"א בענין אחר שרי ומהאי טעמא כתבו הגאונים דא"צ להשלים אף דבעלמא קי"ל דכל תענית שלא שקעה עליו חמה לאו שמיה תענית אבל הרב ט"ז בסימן תקס"ח ס"ב דחה לדברי המחבר בזה מהלכה וכן כמה אחרונים לא העתיקו את דברי המחבר בזה להלכה:
כז סָעִיף יא (כז) ואוכל סעודה המפסקת - ואסור לסעוד שני פעמים משום נדרו וא"כ צריך לנהוג בה כל דין סעודה המפסקת האמור למעלה:
כח סָעִיף יא (כח) קודם ביאת השמש - ולפי שא"א לצמצם כ"כ לאחר האכילה מוטב יותר שישאל על נדרו:
כט סָעִיף יא (כט) תענית חלום - וה"ה יא"צ. וטוב שיתנה בפעם ראשונה שלא להתענות רק עד אחר חצות היום ויתפלל מנחה גדולה ויאכל סעודה ואח"כ יאכל סעודה המפסקת:
ל סָעִיף יב (ל) אין אומרים צדקתך - ואם חל ט"ב בשבת אומרים אב הרחמים [א"ר סימן תקמ"ד] וכתב הפמ"ג בסימן תקנ"ט די"ל דג"כ מזכירין נשמות אותן הנוהגין להזכיר בכל שבת:
א סָעִיף א ממעט בשתייתן. שאם הי' רגיל לשתו' ד' כוסו' ישתה ג', אין לשתות שכר (מהרי"ל אגוד' רש"ל הגמ"נ) ואם הוא אדם חלש שרי מט"מ:
ב סָעִיף ב ודגים. כ' בנ"ץ שט"ס הוא וצ"ל וגדיים ודוחק לומר שנפל טעות א' בכל ספרי הרב"י והש"ע והג"א ועוד דהא כתבו הג"א שמדינא שרי ואי ס"ד דמיירי בגדיים למה יהא מותר הא בשר הוא לכ"ע לכן נ"ל דגירסת דגים הוא עיקר משום דאיכא דוכתא דדגים בכלל בשר הוא כמ"ש בי"ד סימן רי"ז ס"ח ועוד דהוא עולה על שלחן מלכים ושמחה הוא לאיש ועמ"ש סי' תקצ"ז:
ג סָעִיף ג בשתי קדירות. פי' שא' בלילתו עבה וא' בלילתו רכה אבל אם שניהם בשוה אין קפידא לבשל בב' קדירות:
ד סָעִיף ג שדרכו בכך. נ"ל שרוב הפעמים נותנים בצלים ובצים באפונים כמו שדרך לטגן עיסה בבצים אבל דגים אסור לטגנן בבצים כיון שרוב הפעמים מבשלין אותן בלא בצים כמ"ש בטור וכל כיוצא בזה וכ' ש"ל אסור לעשות לביבות ממולאים בגבינה:
ה סָעִיף ג עדשים עם בצים. צ"ל דוקא שדרכו בכך כל השנה כמ"ש ס"ג ובטור כ' עדשים או בצים וכ"כ הלבוש:
ו סָעִיף ה קשים. וקרים (שם):
ז סָעִיף ז ע"ג קרקע. דאונן אינו מיסב ואוכל ולדידן לא מנכר השפלות אלא ע"ג הקרקע (ת"ה):
ח סָעִיף ז וא"צ לחלוץ. דאין אבילות נוהג עד הלילה ומה שיושבין בקרקע היינו כדי שתהא הסעוד' שפילה (ת"ה) ולכן נ"ל דמות' לישב אחר הסעודה על הספסל:
ט סָעִיף ח שלא ישבו שלשה. אם אירע שאכלו ג' ביחד לא יזמנו (כ"כ במנהגים ומהרי"ל ועיין בטור וב"י) ונ"ל הטעם דלא חשיב קביעות אלא א"כ הסיבו או ישבו בשלחן א' כמ"ש סי' קס"ז ס"א והכא אין דעתן לקבוע עסי' קצ"ג סס"ג:
י סָעִיף ט סעודת קבע. לא כאותם שבטנם בטן רשעים שאוכלים בשר ושותין יין ומשתכרין ואח"כ אוכלין עראי כדי להפסיק באכיל' שאין בה בשר ויין (טור רמב"ן) ואף שבמדינתינו אין אוכלין בשר מ"מ יש איסור שאוכלין ב' תבשילין והלבוש וב"ח ושל"ה קוראין תגר על מנהג זה ומאן דחש למנהגא שכת' רמ"א ירבה בסעודה קודם חצות:
יא סָעִיף ט שלא יזיק להם כו'. ול"נ טעם אחר מפני שבזמן בית שני היה יום טוב ת"ב והיה מרבין בסעוד' אף עכשיו לא זזו ממנה להיות לזכרון שיהפך ב"ב לששון ולשמחה עיין בב"י סוף סי' תקנ"ד:
יב סָעִיף ט ממדרש איכה. דף כ"ג ע"א איתא שם אחר שאוכלין ושותין ומשתכרין בסעודת ט"ב יושבין וקורין קינין (ד"מ) ובדף ע"ה אי' רב מן דהוי אכל כל המאכלים נסיב חד פת פחם ויהיב עליה קיטמא ואמר זו היא סעודת ט"ב אבל בירושלמי הגי' רב מן דהוי אכיל כל צורכיה הוי נסיב כו' ואמר זו היא עיקר סעודת ט"ב א"כ י"ל שלא הי' אוכל יותר מתבשיל א' וגם המדרש יש לפ' כן ומ"ש משתכרין היינו ששותין כל צרכן לכן יש ליזהר שאף קודם מנחה לא יאכל רק תבשיל א' וכ"כ בד"מ שהמדקדקין פורשין עצמן ואף על גב שאחר מנחה אוכל בצים לא מיצטרפי השני תבשילין כיון שהפסיק בנתי' כנ"ל:
יג סָעִיף י אוכל בשר. ואסור למנוע ממנו אף על גב דאין חיוב לאכול בשר בשבת מ"מ כיון שנמנע משום אבל עבירה היא (טור) וקשה דבי"ד סי' שמ"א ס"ה בהג"ה כ' דאונן בשבת אוכל בשר אם ירצה וי"ל דהטעם דאונן אינו אוכל בשר אינו משום אבילות אלא משום כבוד המת עיין בב"י סי' ע"א בשם הירושלמי:
יד סָעִיף י כסעודת שלמה. ומ"מ ישב בדאבת נפש שלא ינהוג בשמחה (רוקח וש"ל) ולכן לא ישב בסעודת חברים ואם חל מילה באותו שבת יעשה הסעודה קודם מנחה כנ"ל:
טו סָעִיף יא ואירע עט"ב וכו'. וקשה עליו לישב בתענית ב' ימים ולילה א':
טז סָעִיף יא ילוה תעניתו. ואף על גב דבסי' תקס"ח ס"ב כתב דאסור ללות בכה"ג הכא כיון דא"א בענין אחר שרי ומה"ט כתבו הגאונים דא"צ להשלים וכ"כ מהרמ"ט ומשמע מאן אפשר ליה יתענה ב' ימים ולילה א':
יז סָעִיף יא סעודה המפסקת. אבל אסור לסעוד ב"פ מפני נדרו (ת"ה סי' ער"א) וא"כ צריך לנהוג בה כל חומר סעודה המפסקת וכ"כ מט"מ בשם הגאונים שלא התירו לאכול רק תבשיל של עדשים בלא שומן עכ"ל וחומרא בעלמא היא דתבשיל א' שרי לכ"ע ומיהו צריך שיאכלנה סמוך לביאת השמש עסי' תקס"ב ס"ב ולכן מוטב שישאל על נדרו:
א סָעִיף ז בטור הביא דעת ראבי"ה דמ"ש בגמ' בעט"ב לא יאכל בשר שהוא כשלמים הטעם משום דבשלמים כתיב שמחה וכיון שעבר עליהם זמן שלמים לית ביה משום שמחה ואמרינן נמי גבי בן סורר דאינו חייב אלא בבשר שהוא כשלמים שיש בו שמחה וממשיך בתריה ואמר רבא אכל בשר עוף אינו נעשה בן סורר ומורה כו' וגרסינן בפ"ק דחגיגה ישראל יוצקים י"ח בנדרים וכו' אבל לא בעופות לפי שאין בהן שמחה מכל הני משמע דה"ה נמי דבסעודה המפסקת שרי וכ' הטור ע"ז נראה דאע"פ שאין בו שמחה אסור שלא משום שמחה לבד אסרו בשר אלא כדי להרבות אבל תדע שהרי אבל אחר מצוה להשקותו יין דאמרי' לא נברא היין אלא לנחם אבלים שמצוה לנחמו לשכח צערו והכא אסרו יין כי אם ישתה ישכח ומצוה שיזכור חורבן הבית ויצטער עליו הלכך מטעם זה אסור אפי' עופות כמו בשר עכ"ל והא דהתירו בשר מלוח שהוא יותר משיעור שלמים הטעם דמתבטל טעמו ואין בו מאכל טוב ולכאור' י"ל אמ"ש ראבי"ה דבן סורר פטור אם אוכל בשר שאינו כשלמים דהיינו אחר ב' ימים ולילה א' דהא בפ' בן סורר אמרי' רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו אכל בשר מליח אינו נעשה בן סורר תנן התם עט"ב לא יאכל בשר כו' אבל אוכל בשר מליח עד כמה א"ר חנינא בר כהנא כ"ז שהוא כשלמי' הכא מאי התם בט"ב משום שמח' הוא כ"ז שהוא כשלמים נמי איכא ביה שמחה הכא בבן סורר משום אמשוכי הוא ובכל שהוא לא ממשיך פרש"י משעבר לילה מפיג טעמו ולא חשיב משמע לפי המסקנא דבן סורר פטור אפי' בפחות משיעור שלמים וצ"ל דראבי"ה מפרש הגמ' דאין כאן מסקנא אלא הכל מדברי הבעיין דאמר הכא מאי מי נימא דהתם הטעם משום שמחה כו' ובבן סורר נמי אזלי' בתר שמח' דאז ממשיך בתריה או לא נימא הכי אלא בבן סורר לא אזלי' בתר שמחה אלא בתר המשכה לחוד והאבעי' לא נפשטה וע"כ לא נקט ראבי"ה רק הדבר הפשוט בלי ספק דביותר משיעור שלמים פשיטא דפטור והטעם משום דלית ביה שמחה וש"מ דבעט"ב מותר בזה כן נ"ל פשוט ומו"ח ז"ל דחק בחנם לתרץ הגמ' אליבא דראבי"ה וק"ל על הטור דפירש הטעם בט"ב לאו משום שמחה אלא משום ביטול טעם ובגמרא זו אמרי' בפי' דהטעם משום שמחה בט"ב ולא משום ביטול טעם דביטול טעם הוא אפי' בלילה א' כמ"ש לענין בן סורר לחד צד ולפי פי' הטור היה להתיר בט"ב אפי' בשיעור לילה ג"כ כיון שמתבטל הטעם וי"ל דהטור מפרש דה"ק התם בט"ב הטעם אף משום שמחה פי' דתרי ביטול טעם ישנן א' הוא ביטול גדול דהיינו אחר שיעור שלמים והב' ביטול קטן שהוא אף בלילה א' וע"ז אמר בגמ' התם משום שמחה פי' דבט"ב אין איסור [היתר] אלא אחר שיעור שלמי' ויש תרתי לטיבותא דהיינו שאין שם שמחה ויש ביטול גדול אבל בחד לטיבותא אסור מה שאין כן בבן סורר לא אזלי' בתר שמחה כלל אלא בתר טעם לחוד וע"כ מותר אפי' בביטול קטן נמצא דכל שיש חד צד דהיינו שמחה לחוד אף שיש ביטול טעם קטן אזלינן לחומרא כיון שיש עכ"פ טעם ויש שמח' ע"כ אסור בט"ב תוך שיעור שלמים וכאן בבשר עוף יש טעם ואין שמחה אזלי' ג"כ לחומרא ואין היתר אלא באין שמחה ואין טעם דהיינו בשר אחר שיעור שלמים דיש ביטול גדול נמצאו דברי הטור נכונים. ואף שאין נ"מ לדידן דאסו' לנו כל בשר מ"מ יש נ"מ דלטעם הטור דאזלי' גם בתר טעם ובעי' שלא ישתה וישכח חורבן הבית ע"כ אסור בסעודה המפסקת אפילו בשתית מי דבש שקורין מע"ד או יין שרף אף שאין בהם שמחה מ"מ כיון דמשכרים יש בהם חשש וזה ע"כ אסור לדעת הטור כנלע"ד וכן ראיתי בתשו' רש"ל סי' ל"א אוסר אפילו שכר כל שאינו רגיל בכל סעודה בשכר או שהוא אדם חלש: (א) וא"צ לחלוץ מנעליו. והא דבעינן ישיבת קרקע לא מטעם אבילות הוא אלא משום שתהא סעודה עניה ושפילה דאין ניכר השפלות אלא בזה דהא לדידן כל השנה אין אוכלין בהיסבה ואותה הסעודה הוה כמו אנינות קודם קבירת המת שעדיין אין אבילות:
ב סָעִיף ט כ"ז בסעודה המפסקת כו'. הרמב"ם כ' מימינו לא אכלנו אפי' תבשיל של עדשים בעט"ב והטור הביא זה ואח"כ כ' וכ"ז בסעודה המפסקת כו' משמע ל' הרמב"ם אסעודה המפסקת דוקא ותמהני מאי רבותי' דאם אכל כבר מאכלים טובים בסעודה המפסקת לא אכל תבשיל וצ"ל דהוא לא אכל ב"פ כמו שאנו עושים שאוכלים קודם מנחה סעודה קבועה ואחר תפלת מנחה סעודה מפסקת אלא סעוד' א' לבד אכל והיא היתה הסעודה המפסק' ועל אות' הסעודה שהוא קבע שלו לא אכל אפי' תבשיל עדשים אבל קודם לזה דהיינו קודם חצות אכל הרבה תבשילין וז"ל הטור בשם הרמב"ן ומסתבר סעוד' המפסיק בה שאין דעתו עוד לאכול אחריה סעודת קבע אע"פ שדעתו לאכול אחריה עראי לא כאלו שבטנם בטן רשעים אוכלים בשר ושותין יין ומשתכרין ואח"כ אוכלים עראי כדי להפסיק באכילה שאין בה בשר ויין עכ"ל וכ' רש"ל בתשוב' סי' ל' דהא דנקט רמב"ן בשר ויין ל"ת דוקא משום בשר ויין קרי להו בטן רשעים אלא הרמב"ן מיירי לפי הגמ' שהיה מותר בבשר ויין קודם סעודה המפסקת מ"מ הוא בטן רשעים שאוכלים מעדנים כל צרכם ולאכול אחר כך עראי וה"ה שאר אכילות שעושין מיני טיגונים כמו לחג שבועות בארצינו כו' ואו' אני גדול עונם מנשוא בפרט ליודעי תורה עכ"ל וכן מסיק מו"ח ז"ל דכל ירא שמים לא יאכל אחר חצות סעודה ברבוי תבשילין שמה שאוכלין אחר כך סעודה המפסקת בפירות על הקרקע הוא אכילת עראי ובעל נפש שאינו רוצה לשנות המנהג שכ' בהגהות ש"ע ירבה בסעוד' קודם חצות עכ"ל:
ג סָעִיף י חל ט"ב בא' בשבת כו'. כ' רש"ל סוף דבר דבשבת אין לעשות אבילות כלל רק מה שנוהגים להראות אבילות בענין הבגדים שאין משנים כלל כי אם הכתונת משום עונג שבת עכ"ל ולענין חפיפת הראש עסי' תקנ"א:
ד סָעִיף יא והגאונים כתבו כו'. נראה דהם סוברים דאין ללות התעני' ולפרוע מטעם שנכתוב בסמוך דהיינו לאכול לאלתר ביום זה ולפרוע אח"כ וז"ל ת"ה סי' ער"ה בשם א"ז יחיד שקבל עליו תענית ב' ה' כל ימות השנה ואירע עט"ב בשני כיצד הוא עוש' לסעוד ב"פ אסור מפני נדרו אלא סועד פעם א' טרם יבוא השמש דקי"ל מתענין לשעות ומתפלל מנחה תפלת תעני' ואח"כ סועד עכ"ל וק"ל כיון דקיבל עליו סתם תענית צריך להשלי' כמ"ש סי' תקס"ב ס"ג א"כ היאך יאכל קודם ביאת השמש בשלמא בתענית חלום והיאר צייט שאינן תלוי' בקבלתו שפיר משא"כ בזה דתלוי במה שקבל עליו וחייב להשלים וכל שאינו משלים כאלו לא התענה כלל ומ"ש דקי"ל מתענין לשעות זה אינו דהיינו אם קיבל עליו בפי' לשעות אבל אם קבל סתם היינו יום שלם לא וצ"ל דס"ל דבכל יום בפ"ע צריך קבלה וקמ"ל דביום זה שלפני ט"ב יקבל התעני' בפי' שלא ישלים וזה אינו דהא כל שקיבל עליו כל השנה כ' רמ"א בסי' תקס"ב ס"ח דבקבלה א' סגי וא"כ חייב בכל תעני' להשלימו ונראה דהגאונים נתכוונו שעכ"פ יתחייב לפרוע להתענות ביום אחר וראי' מדברי הרא"ש פ"ק דתענית דמביא הך דלוה אדם תעניתו ופורע וכ' ע"ז בשם ראבי"ה וראיתי רבותי שהיו מזקיקי' להתיר נדר תעניתו בג' דכיון שאמר הריני בתענית למחר ה"ל כמו נדר ויראה כיון דצריך לפרוע לא נתבטל הנדר אלא מאומד הדעת אמרי' שהיה בדעתו להתענות יום א' ולא לקבוע יום א' לחובה וגם מירוש' יש ראיי' שאמר מילתא דרב אמרה מתענין לשעות דאמר רב לוה אדם תעניתו ופורע ולתלמודא דידן דכל תענית שלא שקעה עליו חמה אינו תענית א"א לפרושי אלא דמקרי תענית מה שהתענה מקצת היום לענין זה דא"צ לשאול על נדרו דמקרי תענית מה שהתענה מקצת היום עכ"ל ובקיצור פסקי הרא"ש כ' ג"כ וז"ל ולוה אדם תעניתו ופורע לאחר שהתענה קצת היום עכ"ל א"כ גם דעת הגאונים כן בעט"ב שחל בשני שחייב להתענות משום נדר עכ"פ תענית שעות ואח"כ ילוה התענית ופרע ביום אחר שלם אחר ט"ב דדוקא באופן זה שהתענה מקצת היום יוכל אחר כך לעשות הלואה והיינו דלא התירו ללות אלא כשהוא מצטער ואז אין צריך להתענות כלל בו ביום וכאן שאינו מצטער היתר שלו אחר שהתענה קצת היום גם בת"ה סי' רע"ה מסיק וז"ל והדעת נוטה בנדון דידן דהיינו שנדר להתענות כל השנה ב' ה' דאין ללות התענית אלא בשביל אונס או צער ממש או בשביל סעודת מצוה דשייך בגווייהו ואעפ"כ צריך להתענות מקצת היום זמן מועט יותר משהוא רגיל עכ"ל אף שלפי תחלת דבריו לא משמע כמ"ש מ"מ לפי מסקנתו נראה כן אלא דדעתו להחמיר אפי' ביש לו צער דמ"מ ימתין קצת וממילא באין לו צער ימתין עד סמוך לביאת השמש ואח"כ יפרע ביום אחר מ"מ נרא' דדעת הגאונים היא כמ"ש כנלע"ד בזה ועמ"ש סי' תקס"ח וכאשר זכרתי כן הוא גם במרדכי פ"ק דתענית בזה וז"ל ומיהו חייב לפורעו שהרי יום שלם קיבל עליו:
א סָעִיף א ממעט. ואין לשתות שכר. מהרי"ל אגודה רש"ל הגמ"נ. ואם הוא אדם חלוש שרי. מט"מ עיין ט"ז ובשכנה"ג:
ב סָעִיף ב ודגים. עיין מ"א:
ג סָעִיף ג בשתי. פי' שאחד בלילתו עבה ואחד בלילתו רכה אבל אם שניהם בשוה אין קפידה לבשל בב' קדירות. מ"א:
ד סָעִיף ג שנותנים. ואסור לעשות לביבות ממולאים בגבינה. ש"ל מ"א:
ה סָעִיף ד חיים. וכן גבינה וחמאה מכמה מינים חיים כ"כ באר היטב אשר לפני:
ו סָעִיף ה עדשים. ודוקא שדרכו בכך כל השנה ובטור כתב עדשים או ביצים וכ"כ הלבוש:
ז סָעִיף ה קשים. וקרים:
ח סָעִיף ז קרקע. ואחר הסעודה מותר ליישב על הכסא דאין אבילות עד הלילה. מ"א:
ט סָעִיף ח שלשה. ואם ישבו ג' לא יזמנו דלא חשיב קביעות. אחרונים. עיין מגן אברהם:
י סָעִיף ט להרבות. רש"ל וב"ח כתבו דגדול עונם מנשוא בפרט ליודעי תורה ומאן דחש למנהג הש"ע ירבה בסעודה קודם חצות והרבה קדושים מישראל אין אוכלי' שום תבשיל בעט"ב כל היום מצאתי ועיין ט"ז ומ"א:
יא סָעִיף י בשר. ואסור למנוע אע"ג דאין חיוב לאכול בשר בשבת מ"מ כיון שנמנע משום אבל עבירה הוא מ"מ ישב בדאגת נפש לא ישב בסעודת חברים ואם חל מילה באותו שבת יעשה הסעודה קודם מנחה. מ"א:
יב סָעִיף י להפסיק. כ' הבאר היטב אשר לפני וצ"ע ברש"י תענית דף כ"ט דכ' דאין צריך להפסיק עכ"ל ע"ש ולא דק דמ"ש רש"י שם אינו מפסיק סעודתו וכו' ר"ל דאינו אוכל סעוד' מפסקת אלא מותר לאכול בשר ולשתות יין כי בסעודה המפסקת אם חל בחול לא יאכל בשר ולא ישתה יין אבל בשבת אינו כן וק"ל אבל עכ"פ צריך להפסיק מלאכול ולשתות מבע"י ופשוט הוא:
יג סָעִיף יא חלום. וה"ה אם חל יאר צייט בו ומתפלל עננו עטרת זקנים וחייב לפרעו יום אחר ט"ז ואסור לאכול ב' פעמים אבל תבשיל א' שרי מיהו צריך שיאכלנה סמוך לביאת השמש לכן מוטב שישאל על נדרו מ"א עש"ת הלק"ט חלק ב' סי' קל"ה דמצוה לאכול סעודה המפסקת:
א סָעִיף א (ס"ק א) ממעט כו' אין לשתות שכר. כ"ש יין שרף או מע"ד כ"כ ט"ז ע' שם:
ב סָעִיף ב (ס"ק ב) ודגים כו' כמ"ש י"ד סי' רי"ז דאם אסר על עצמו בשר סתם. והוא במקום שקורין לדגים בשר אסור גם בדגים. וע' מ"ש סי' תקצ"ז. דמהרש"ל לא אכל דגים בר"ה. שהיו חביבים עליו מאד ומאימת יום הדין מנע תאותו מדבר שהיה חשוב אצלו. משמע קצת דיש בני אדם שחשובים להם דגים יותר מבשר דהא לא מנע את עצמו מבשר:
ג סָעִיף ג (ס"ק ד) שדרכו בכך י"ל שרוב הפעמים כו' אבל דגים אסור כו' כמ"ש בטור וכל כיוצא בזה. רבים מקשים הא כתב מ"א סעיף קטן ב' דדגים אסורים אפי' בלי טיגון. ולענ"ד דהא צ"ב במ"ש כמ"ש בטור. הלא לא הוזכר לפשטן של דברים בדברי הטור יותר מבש"ע ובש"ע כתב לשון הטור. אלא כוונת מ"א ליישב קושית הרב"י על הטור ולחלוק עליו לענין הדין. דהטור כ' והביא תחלה מחלוקת אי שני מינים בקדרה אחד שרי או לא ועל זה כתב וז"ל ונראה דאפי' לדברי המחמירים דבר שדרכו בכך כל השנה כגון אפונים שנותנים בהם בצלים וביצים שרי עכ"ל. והביא הרב"י בשם הרמב"ן שכ' וז"ל ויש שמחמירים לאסור שני מינים בקדרה אחד ואפי' בדג וביצה שעליו וחותך קפלוט תחת הדג מפני שהן קרוים שני תבשילין לענין עירוב (ר"ל דאמרינן במסכת ביצה דף ט"ו ע"ב ר"פ) ועושה תבשיל מעי"ט וסומך עליו לשבת (והיינו ערוב תבשילין לבשל מי"ט לשבת) בית שמאי אומרים שני תבשילין בעי' לערובי תבשילין. ובית הלל אומרים תבשיל אחד ושוין בדג וביצה שעליו שהן שני תבשילין עכל"ה. ובזה לא נחלק ב"ה על ב"ש דדג וביצה שעליו הוי שני תבשילין (וע' דף י"ז ע"ב) וס"ל לרמב"ן דאינו כן דקל הוא לענין עירוב ואינו לענין ט"ב עכ"ל וכ"כ הר"ן סוף תענית. וכ' הרב"י וז"ל ומתוך דברים אלו יתבאר לך שמ"ש רבינו ונראה דאפי' לדברי המחמירים דבר שדרכו בכך כל השנה כו' שרי. אינו כן שהרי דג וביצה שעליו דרכו בכך כל השנה ואפ"ה איכא מאן דאסר. ומ"מ לענין מעשה כדאי הוא הרמב"ן לסמוך עליו שדחה סברת המחמירים עכ"ל הרב"י הרי דהרב"י הקשה על הטור שהתיר לכ"ע דבר שדרכו בכך הא יש מחמירים ולדינא התיר הרב"י דג וביצה שעליו. אבל דעת מ"א דדברי הטור מדוקדקים הם לכ"ע ומה"ט נקט אפונים עם ביצים שרוב פעמים נותנים בהם בצלים וביצים לכן שרי לכ"ע. ושביק הטור דגים עם ביצים דזה באמת לאו דברי הכל הוא וכמ"ש הרמב"ן ור"ן די"א. וה"ט כיון שרוב פעמים מבשלים דגים בלא ביצים. ולכן באמת אפשר להחמיר. ובזה נתיישב קושית הרב"י הנ"ל על הטור ולענין דינא ג"כ מ"א חולק על הרב"י דסמך את עצמו על הרמב"ן להתיר דגים וביצה ומ"א ס"ל כיון דהטור נקט אפונים ובצלים. ושביק דג עם ביצים משמע דלא ס"ל כהרמב"ן אלא דגם זה תלוי במחלוקת אי שני מינים בקדרה אחד שרי. דדגים עם ביצים כיון דאין דרכן בכך כל השנה ה"ל שני מינים ואם כן לפי מאי דמחמירינן בשני מינים בקדרה אחת. ה"ה דדג וביצה כיון דאין דרכן בכך אסור אלא דבדג וביצה ליכא נ"מ לדידן דמחמירין כמ"ש בהג"א אלא דנ"מ כמו שסיים מ"א וכל כיוצא בזה. וכן לענין לביבות כו' דכל דבר שאין דרכן בכך ברוב פעמים אף שלפעמים עושים כך מיקרי שני מינים ואסור: וכתב ש"ל אסור לעשות לביבות כו' זה ראיה לדברי מ"א. דהלביבות הם נעשים מעיסה ומילוי הגבינות הם בשני דברים כי העיסה הוא מאכל בפני עצמו. ורוב פעמים אוכלים העיסה בלי מילוי גבינות. והגבינה הוא ג"כ מאכל בפני עצמו. ואף שנאכל כשהוא סי מ"מ כשנתבשל מיקרי תבשיל כמ"ש בש"ע. וה"ל כשני מינים בקדרה אחד כיון דרוב פעמים אין דרכן בכך ואסור ולפ"ז לאו דוקא מילוי גבינות דאסור ה"ה אם נתמלאו הלביבות בדבר אחר כגון מה שקורין פווידל"א ג"כ אסור. כיון דגם בזה אין דרכו בכך דהא רוב פעמים מבשלים העיסה ע"י תבשילין אחרים וכמות שהוא בלי מילוי כלל:
ד סָעִיף ז (ס"ק ז) ע"ג קרקע דאונן כו' ולדידן כו' וס"ק ח' וא"צ כו' דאין כו' שתהא סעודה שפלה כו'. הגדילו התערובות בשני ס"ק הללו. כצ"ל כאשר הוא בת"ה: ע"ג קרקע וא"צ לחלוץ כו' דאין אבילות נוהג עד הלילה ומה שיושבי' ע"ג קרקע כדי שתהא הסעודה שפלה ולדידן לא מנכר השפלות אלא ע"ג קרקט. סיים בת"ה אבל חליצת מנעל לא שייך מידי לסעודה לא חשובי או לגרועי. ועוד נראה דהאי סעודה דמיא לסעודת אנינות דמקמי' אבלות היא והכי משמע לשון הספר (במסכת תענית דף ל' ע"ב) בר' יודא בר אלעאי דקאמר והיה יושב בין תנור וכירים ודומה לו כאילו מתו מוטל לפניו. והיינו אנינות. וגבי אנינות תנינ' אינו מיסב ואוכל ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין. והיינו ממש כמו סעודה המפסקת לדידן. ובלא"ה לא רגילים בהסבה. אבל חליצת מנעל אין צריך באונן. כדמוכח בהדיא בתוספות פ"ק דכתובות כו' עד כאן לשונו. ולכן מותר לישב אחר הסעודה כו' זה מותר לכל שני טעמים דלעיל. דגם נטעם אנינות דוקא בשעת סעודה צריך ישיבת קרקע וכ"ה באונן:
ה סָעִיף ח (ס"ק ט) שלא כו' לא יזמינו כו' ועיין בטור וב"י. רצה לומר שהטור כתב על דין זה וז"ל ואני תמה דהא אפילו אבל חייב בזימון. ועל זה כ' מ"א ונראה לי הטעם דלא חשיב כו'. עסי' קצ"ג סס"ג. מביא ראיה אף שיושבים יחד מכל מקום לפעמים אמרינן דדעתן לא היה לקבוע יחד ולא מיקרי קביעות ואין מזמנים דשם כתב רמ"א דהמנהג שלא לזמן בבית גוי. משום דלא יוכלו לקבוע עצמם בבית גוי משום יראת גוי והוי כאלו אכלו בלא קבע עכ"ל. וה"ה הכא כיון דאין נכון מצד הדין לקבוע יחד. א"כ אפי' קבעו לא מקרי קביעות:
ו סָעִיף ט (ס"ק י) סעודת כו' שאוכלים בשר כו' הוא לפי מנהג המדינות שנוהגים עפ"י הדין ואין מחמירין למנוע אכילת בשר ויין מר"ח ואילך ואין נמנעים כ"א בסעודה מפסקת: ואף שבמדינתינו א"א בשר כו' לאפוקי מדעת ד"מ שכ' ללמד זכות על הנוהגים כן כיון שאין אוכלים בשר ל"מ בטן רשעים דמ"מ איכא איסור שני תבשילין:
ז סָעִיף ט (ס"ק יא) שלא כו' ולשמחה עבב"י ס"ו תקנ"ד אייתי ראיה שראוי לעשות זכר לגאולה ב"ב להחזיק לבבות חלושות שכתב הרב"י בשם הכלבו. שזקנים הראשונים הנהיגו שהנשים רוחצות ראשן מן המנחה ולמעלה בט"ב לפי שהנשים חלושות להאמין בנחמות מפני שאין יודעות ספר וצריכים חיזוק ועשו סמך עמ"ש באגדה כי המשיח נולד ביום ט"ב אבל הרב"י קרא תגר על מנהג ההוא וצריך לכוף לקיים דברי חז"ל לנהוג כל דין אבלות עד הלילה ע"ש. מ"מ שמעינן דיש לעשות זכר לגואל ב"ב בהיכא דליכא איסורא. לכן עושים זכר בערב ט"ב ע"י רבוי סעודה:
ח סָעִיף ט (ס"ק יב) ממדרש איכה כ' חד פת פחם (פי' מ"כ קטן וגרוע) ויהיב כו' אבל בירושלמי הגרס' כו' וא"כ יש שני שנוים בין גרס' המדרש לגרסת הירושלמי דבמדרש הגיר' אכל כל מאכלים משמע מאכלים רבים ולכן סיים עוד שינוי אחר ואמר זו היא סעודת ט"ב דמה שאכל לפני זה לא היה נקרא סעודת ט"ב דהא אכל שני תבשילין. אבל לגרסת ירושלמי כתב תחלה אכל כל צורכו משמע כל שבעו אבל לא אכל רק תבשיל א'. א"כ גם זה מיקרי סעודת ט"ב ולכן סיים ואמר זו היא סעודת ט"ב. אף שבראשון ג"כ היה סעודת ט"ב מ"מ ע"י אכילת פת באפר יותר ניכר סעודת ט"ב ועיקרו: ומ"ש ומשתכרין היינו ששותין כל צורכן דהתרגום מפרש ע"פ יין ושכר אל תשת חמר ומרוי. ורוה הוא ל' שביעה. כמ"ש למען ספות הרוה את הצמאה. אם כן לשון שכור ושביעה חדא מלתא הוא אלא שכן הדרך כשאדם שותה כל צורכו מיין חזק נחלש ראשו ונקרא שיכור: ואע"ג שלאחר מנחה כו' ר"ל כיון שגם מה שאוכל קודם מנחה אינו רשאי לאכול יותר מתבשיל א' דגם הוא בכלל סעודה המפסקת א"כ הביצים שאוכל אחר מנחה שגם הם מכלל סעוד' המפסקת יצטרפו והוי שני תבשילין:
ט סָעִיף י (ס"ק יג) אוכל כו' דאונן כו' דבחול אסור בבשר אבל בשבת אוכל אם ירצה והוי ליה למימר דחייב לאכול: בשם הירושלמי. דהוי שני טעמים א' מפני כבודו של מת שיאמרו שאינו חש לכבודו של מת השני מפני שאין לו מי שישא משאו ר"ל שאין לו מי שיטריח בצורכי המת. ולכן אפי' רצה להחמיר ע"ע לקיים מצוה מן המובחר אסור להחמיר ומה"ט ג"כ אינו אוכל בשר ויין יע"ש. עכ"פ איכא טעם לחלק בשלמ' בט"ב שטעם איסור בשר מפני אבילות וא"כ אי ימנע בשבת מבשר יראה שמתאבל בשבת וזה בזיון לשבת. משא"כ באונן דאיסור בשר בחול הוא מפני כבוד המת או כדי שיתעסק בצורכי המת ולא יקבע א"ע לאכילה. ובשבת שא"א לקברו לא שייכי ה"ט לכך מותר בבשר. ולכן אפי' ימנע א"ע מבשר ויאמרו שגם בשבת חושש לכבוד המת מה בכך אין בזה בזיון לשבת:
י סָעִיף יא (ס"ק טז) לוה כו' דאסור ללות כה"ג משום דקי"ל דדוקא קיבל עליו תענית סתם רשאי ללות ולפרוע. אבל אם אמר יום זה אסור ללות. וב' וה' כל השנה מיקרי יום זה. כיון דאמר ב' וה' א"א לפרוע יום אחר יום ג' או ד'. וכיון דקיבל עליו ב' וה' של כל השנה. באיזה יום ב' וה' ישלים. ואי ב' וה' של שנה אחרת. כיון דאמר השנה קבע שנה זו דוקא. ומה"ט כ' הגאונים דאצ"ל להשלים. אבל ט"ז כ' דבאמת כוונות הגאונים דצריך לפרוע יום אחר ואעפ"כ צריך להתענות היום עד אחר תפלת המנחה. דס"ל דאפי' בלוה תעניתו ופורע דוקא כשמצטער הותר לו וכאן דעכשיו אינו מצטער צריך עכ"פ להתענות היום מקצת היום וכמ"ש מ"א לקמן סי' תקס"ח ס"ק ה' בשם ת"ה. ואף דמשמע דבמקצת היום סגי ע"ש היינו לדבר מצוה או מצטער משא"כ הכא:
יא סָעִיף יא (ס"ק יז) סעודה כו' ע"ס תקס"ב ס"ב. שכ' מ"א שם ס"ק ה' דוקא אחר שהתפלל מנחה וכבר הוא תחלת השקיעה. והואיל והזמן מצומצם מוטב לשאל על נדרו:
א סָעִיף א א בסעודה המפסקת שאוכל כו'. כמש"ל בס"ט: ואף ממשקים כו'. כמש"ש היה רגיל לשתות עשרה כוסות כו' אף דרשב"ג להקל אתא וביין מ"מ ה"ה לשאר דבר כמ"ש היה רגיל לסעוד בעשרה ב"א כו' ואף דאין הלכה כרשב"ג דקי"ל כרבנן דמתני' וסוגיא דברייתות וגמ' כרבנן מכל מקום בזה לא מצינו דפליגי עליה. כ"כ הפוסקים: וכן לא כו'. ר"ל אף על גב דמדינא מותר כמש"ש אם היה רגיל לאכול כו' מכל מקום מה שיוכל למעט עדיף כמ"ש ברבי יהודה בר אלעאי וז"ל הרמב"ם זו היא מדת כל אדם שאינן יכולין לסבול יותר מדאי אבל כו' פת חריבה כו' כזה ראוי לחכמים לעשות או קרוב לזה כו':
ב סָעִיף ב ס"ב אפילו בשר כו'. ר"ל דמדינא מותר כמש"ש מכל מקום אסור מצד המנהג: ובשר עופות. דאין בו משום שמחה כמ"ש בפ"ק דחגיגה ח' ב' רב אשי אמר מושמחת נפקא כו' ואמרינן בסנהדרין ע' א' התם משום שמחה הוא כו': ודגים. כ"כ בהג"א וכ"ה ברש"י שם ד"ה מליח כו' ודברי רש"י צ"ע. וליתא דמ"ש רש"י אחר ששהא כו' לא קאי על דגים:
ג סָעִיף ג ס"ג אפילו כו'. דהוא נמי נקרא שני מינין כמ"ש בפ"ז דב"מ שיתין מיני לפדא וערש"י שם וכן בכמה מקומות אבל כ"ש שוה אין קפידא וע' מ"א וכ"ה בגמרא שם אם היה רגיל לאכול ב' תבשילין יאכל מין א' ומרשב"ג נשמע לת"ק: וכן יש כו'. כ"כ הגאונים והפוסקים וכ"כ רש"י במתני' ע"ש. ולמדו מעירובי תבשילין. והרמב"ן חלק עליהם ואמר דבעירובי תבשילין הקילו וז"ש יש להחמיר. ולי נראה דמדינא אסור אמת דהקילו בעירובי תבשילין שאמרו שם ושוין בדג וביצה שעליו כו' דמשמע אע"ג דהן תבשיל א' מכל מקום שוין כו' דאל"כ מאי ושוין כיון דמדינא הן ב' תבשילין אבל בשני מינים בקדירה אחת לא הוזכר במשנה מפני רוב פשיטותה וכן בברייתא דפליגא בדג וביצה אבל ב' מינין אפילו בקדירה א' ל"פ וז"ש אא"כ הוא כו' אף ע"ג דבע"ת הן ב' תבשילין: ותבשיל כו'. כמו בע"ת שאמרו בירושלמי דנדרים פ"ו הלכה א' כל אוכל שנאכל כמו שהוא חי אין בו משום בישולי א"י ויוצאין בו משום עירובי תבשילין וכ"ה בגמ' רפ"ב די"ט ואף הרמב"ן מודה בזה ע"ש: ואין חילוק כו'. כמ"ש בע"ת תבשיל זה צלי אפילו כו' ושם אם צלאן כו' וכן לענין נדרים הנודר מן התבשיל ואפילו במבושל מדין תורה אף בצלי. כמ"ש ויבשלו את הפסח אלא דבנדרים כו':
ד סָעִיף ד ס"ד מותר כו'. דתבשיל אמרו וכן בע"ת דוקא ואם צלאן א"י כו':
ה סָעִיף ה ס"ה נוהגים כו'. כמ"ש ספ"ק דב"ב: ויש כו'. שם לחד מ"ד:
ו סָעִיף ו ס"ו ויש מחמירים. ירושלמי שם רב מן דהוה אכיל כל צרכיה הוה צבע פיסתיה בקיטמא ואמר זו היא עיקר סעודת ט"ב לקיים מה שנאמר ויגרס בחצץ שיני הכפישני באפר:
ז סָעִיף ז ס"ז נהגו כו'. כמו ר"י בר אלעאי כו' מקום שפל: ואין צריך כו'. דאין צריך לנהוג עדיין דיני ט"ב וכ' תה"ד דסעודה זו במקום אנינות כמש"ש ודומה כמי שמתו מוטל כו' ות"ב במקום אבילות ואונן אמרינן אינו מיסב ואוכל ואינו אוכל בשר ולא שותה יין ואנו שאין רגילין בהסיבה אין שפלות הסעודה ניכר אלא ע"ג קרקע וכמ"ש אבל כ"ז שמתו מוטל לפניו אינו ישן לא ע"ג מטה זקופה ולא ע"ג מטה כפויה ופי' בתה"א אלא ישן ע"ג קרקע וע' בי"ד סי' שמ"א ס"ה ועתוס' שם ד"ה אע"ג. אבל חליצת מנעלים גם אונן אינו חייב וע' בתוס' פ"א דכתובות ואף לפי' הרמב"ן מ"ש שם כל שהוא מחמת ת"ב כו' ואסור לרחוץ ובתוספתא ואסור לרחוץ ולסוך פי' בסעודה המפסקת שמשם ואילך אסור ברחיצה וסיכה ופ' כת"ק מכל מקום מודה בשאר דברים שמותר כמש"ש דוקא רחיצה וסיכה דהוא הנאה דלאחר שעה הוא ונראה כרוחץ להנאת ת"ב לכן לא הוזכר אלא רחיצה וסיכה אבל שאר דברים כנעילת הסנדל וכיוצא מותר וכ"ש להרא"ש דפליג על הרמב"ן וע"ל סי' תקנ"ג ס"ב בהג"ה:
ח סָעִיף ח ס"ח יש ליזהר כו'. משום דהרבה פוסקים כ' דאפילו אכלו ג' ביחד לא יזדמנו ולכן לכתחלה יש ליזהר שלא יבוא לידי כך. טור. ובהג"מ ובירושלמי גרסינן ואי בעי ליה לשנויי אם היה רגיל לסעוד בין בני אדם סועד יחידי שנ' ישב בדד וידום ע"ש והטעם של הפוסקים שלא יזמנו יחד אפילו נתחייבו משום דאמרינן ישבו כ"א מברך לעצמו הסיבו כו' וכאן אסור ההסיבה כו' ואף לדידן צריך ישיבה בקביעות כעין הסיבה וכ"ז אסור כנ"ל:
ט סָעִיף ט ס"ט ומנהג כו'. קצת משמע בירושלמי הנ"ל רב מן כו' דא היא עיקר כו': ונוהגים כו'. כמ"ש הרא"ש בפ' בתרא דיומא הטעם על אכילת עי"כ ע"ש בסכ"ב: ויש קצת כו'.. שאמר שם ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר אלו ישראל שאוכלין ושותין ומשתכרין בעט"ב ואחר כך דקורין איכה. (ע' ד"מ): מיהו כו'. כמ"ש בגמ' וכצ"ל ס"ו:
י סָעִיף י ס"י מיהו כו'. בספ"ג דעירובין א"ל ר"י אי אתם מודים וכו':
יא סָעִיף יא ס"יא מי שקבל כו'. מפני סכנה וע"ל סי' תרכ"ד ס"ה בהג"ה: או ילוה כו'. דס"ל דלא נקרא יום זה אלא אם היום גורם כמו יום שמת אביו וכיוצא כמ"ש בהג"א פ"ק דשבת רוב הפוסקים חולקים וכמש"ל סתקס"ח ס"ב בהג"ה הביא בתה"ד ראיה ממ"ש בפ"ק דתענית יחיד שקיבל עליו שני וחמישי של כל השנה כולה ואירעו בהם י"ט כו' ולא אמרו שילוה ויפרע וז"ש בהג"ה והגאונים כו' והביאו ראיה ממ"ש ומתענין לשעות וצ"ע דהא אמרינן והוא שלא טעם כו'. ונראה שהגאונים סמכו על הירושלמי דנדרים פ"ט הלכה א' מילתא דר"י אמר מתענין לשעות דרי"א הריני בתעניתי עד דחסל פירקי עד דניחסל פירשתי מילתיה דר' יונה אמר מתענין לשעות ר' יונה הוה בצור ושמע דדמיך בריה דר' יוסי אף ע"ג דאכל גובנא ושתא מיא אסקיה צום כל ההוא יומא מילתיה דרב אמר מתענין לשעות דרב אמר לוה אדם תעניתו ופורע א"ל שמואל וכי נדר הוא כו' ועברא"ש ובמרדכי ומ"מ אף לדברי הירושלמי דוקא בשלא קיבל תענית אלא לשעות וכמ"ש הרא"ש וכן משמע פשטא דירושל' וכן מ"ש לוה אדם כו' דצריך להתענות יום אחר ומכל מקום לענין קיום נדרו שקיבל להתענות היום בזה עולה לו תענית שעות ואפשר דגם הגאונים כה"ג מיירי וכ"כ בט"ז וצ"ע ואף לפי' ראבי"ה שפי' שלא טעם כו' היינו בשיעור השעות שקיבל עליו הא קודם אף שאכל מ"מ אינו נחשב לתענית יום שלם שקיבל וכמ"ש בגמ' מיתבי אנשי כו'. ונראה שהגאונים מפרשין דוקא לענין ת"צ וכיוצא אבל כל שקיבל רק לצעורי מותר לאכול קודם הערב מפני מצוה וכיוצא וכמש"ש מיתבי אנשי כו' ת"ש דאמר ר"א ב"צ כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.