א אַף עַל פִּי שֶׁאָכַל סְעֻדָּה הַמַּפְסֶקֶת, מֻתָּר לַחֲזֹר וְלֶאֱכֹל אֶלָּא אִם כֵּן קִבֵּל עָלָיו בְּפֵרוּשׁ שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל עוֹד הַיּוֹם. הַגָּה: וְקַבָּלָה בַּלֵּב אֵינָהּ קַבָּלָה, אֶלָּא צָרִיךְ לְהוֹצִיאוֹ בִּשְׂפָתָיו (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַתוס').
ב תִּשְׁעָה בְּאָב, לֵילוֹ כְּיוֹמוֹ לְכָל דָּבָר; וְאֵין אוֹכְלִים אֶלָּא מִבְּעוֹד יוֹם, וּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁלּוֹ אָסוּר כְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. הַגָּה: וּמֻתָּר בִּרְחִיצָה וְסִיכָה וּנְעִילַת הַסַּנְדָּל עַד בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, מִיהוּ בַּחֹל נוֹהֲגִין לַחֲלֹץ מִנְעָלִים קֹדֶם שֶׁיֹּאמַר בָּרְכוּ, וְאִם הוּא שַׁבָּת חוֹלְצִים לְאַחַר בָּרְכוּ מִלְּבַד שְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁחוֹלֵץ קֹדֶם בָּרְכוּ (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי), רַק אוֹמֵר תְּחִלָּה: הַמַּבְדִּיל וְכו' (מִנְהָגִים בְּשֵׁם מהרא"ק); וְנָהֲגוּ שֶׁלֹּא לִלְמֹד בְּעֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב מֵחֲצוֹת וָאֵילָךְ, כִּי אִם בִּדְבָרִים הַמֻּתָּרִים בְּתִשְׁעָה בְּאָב; וְלָכֵן אִם חָל בְּשַׁבָּת אֵין אוֹמְרִים פִּרְקֵי אָבוֹת, (מַהֲרִי"ל וּמִנְהָגִים) וְכֵן לֹא יְטַיֵּל עֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב.
א סָעִיף א (א) אא"כ קבל עליו בפירוש שלא לאכול וכו' - וה"ה אם אמר שמקבל עליו התענית ג"כ אסור דודאי כונתו שלא לאכול עוד היום:
ב סָעִיף א (ב) בלב אינה קבלה - והב"ח כתב דהוי קבלה וכן הסכים הגר"א בביאורו. ואסור אז כל מה שאסור בט"ב חוץ מנעילת הסנדל דמותר דהוי כאלו התנה בפירוש חוץ מזה אבל אם לא קיבל בלבו להתענות אפילו בלב אלא שגמר בדעתו שלא לאכול אינו כלום ומותר אפילו באכילה ומ"מ נכון יותר להתנות בפירוש בפה או בלב שאינו מקבל עליו התענית עד ביה"ש:
ג סָעִיף ב (ג) ובין השמשות שלו אסור - היינו בין בכניסתו ובין ביציאתו אבל א"צ להוסיף עליהם. ועיין לעיל בסימן רס"א דביארנו דביה"ש נקרא מששקעה החמה וה"ה בענינינו:
ד סָעִיף ב (ד) ומותר ברחיצה וכו' - כבר כתבנו דאם קיבל עליו לאחר שהפסיק סעודתו שלא לאכול עוד ממילא אסור ברחיצה וסיכה ג"כ ודוקא כשקיבל עליו ההוספה מפלג המנחה ולמעלה הא קודם לכן לאו קבלה היא ומה דקיבל בפירוש קיבל ותו לא וכן כשקיבל עליו איסור אכילת בשר ויין מי"ז בתמוז ואילך אין איסור רחיצה בכלל:
ה סָעִיף ב (ה) קודם שיאמר ברכו - ר"ל דאף שמנהגם היה להתפלל מעריב מבע"י מ"מ לאחר ברכו הוא בכלל לילה לענין זה ובמהרי"ל כתב דיש לחלוץ מנעלים קודם שהולכין לביה"כ. ועכ"פ יראה לחולצם קודם ביה"ש:
ו סָעִיף ב (ו) ואם הוא שבת חולצים וכו' - דאסור לשום סימן אבלות בשבת. ולא יגע בהם בידיו דיהיה צריך ליטול ידיו. ובדיעבד אם נגע ינקה ידיו בכל מידי דמנקי:
ז סָעִיף ב (ז) קודם ברכו - מפני הטרוף וכדי שלא יראה עינוי בשבת אומר תחלה המבדיל ובלא שם ומלכות [פמ"ג]:
ח סָעִיף ב (ח) ונהגו וכו' - דתורה משמחת הלב ומ"מ כ"ז אינו מדינא דהא מותר בעט"ב מדינא כל החמשה עינויים ועיקר הטעם משום דהוא יכול ללמוד דברים המותרים בט"ב. והנה מהרבה אחרונים משמע שתפסו המנהג הזה ולא ערערו עליו דאפילו אם חל בשבת הסכימו כמה אחרונים להתנהג כמ"ש הרמ"א וכמו שאכתוב לקמיה אמנם יש איזה אחרונים שפקפקו מאד על המנהג הזה ראשון לכל הרש"ל כתבו עליו שלמד בעצמו אחר חצות והתיר גם לאחרים בזה גם הגר"א בביאורו כתב דחומרא יתירא היא וכן המאמר מרדכי בספרו מאריך בזה וכתב דהוא מביא הרבה לידי ביטול תורה להלומדים שמתרשלים ללמוד דברים המותרים בט"ב דאין אדם לומד אלא מה שלבו חפץ וע"כ דעתו להקל בזה וכתב דכן היה הוא נוהג ע"ש וכן הח"א כתב דהוא חומרא בעלמא וע"כ נראה דמי שרוצה להקל בזה אין מוחין בידו:
ט סָעִיף ב (ט) ולכן אם חל בשבת - היינו אפילו עט"ב שחל בשבת א"א פרקי אבות דהוא כלימוד תורה והיינו אחר חצות דקודם חצות מותר בלימוד תורה אפילו כשחל בשבת:
י סָעִיף ב (י) אין אומרים וכו' - והט"ז מפקפק מאד על מניעת הלימוד בשבת ומסיים דהלומד בשבת אחר חצות לא הפסיד שכרו והיינו אפילו כשחל ט"ב בשבת וכ"ש כשחל עט"ב בשבת. ונראה דיש לסמוך ע"ז אחרי דאפילו כשחל בחול כמה אחרונים מקילין וכנ"ל:
א סָעִיף א שלא לאכול עוד. משמע דאם אמר הריני בתענית למחר מותר לאכול היום אבל בטור ובפוסקים משמע מיד שקבל תענית אסור לאכול עוד וכ"ה סי' תר"ח ועסי' תקס"ב סי"א:
ב סָעִיף א אינה קבלה. והב"ח כ' דהוי קבלה לכן טוב להתנות בשע' סעודה המפסקת:
ג סָעִיף ב ובין השמשות כו'. אבל א"צ להוסיף מבע"י (מ"מ ב"י):
ד סָעִיף ב מותר ברחיצ'. ואם קבל התענית מבע"י אסור ברחיצה (ב"ח דלא כרש"ל בתשו' סי' צ"ב):
ה סָעִיף ב לחלוץ מנעלים. קודם שהולכין לבה"כ (מהרי"ל) עסי' תרי"ד:
ו סָעִיף ב לאחר ברכו. ויזהר שלא יגע בהם בידיו ועססי' ד' סי"ח וכ"א:
ז סָעִיף ב חל בשבת וכו'. א"כ ק"ו אם חל ט"ב בשבת שאסור ללמוד כל היום דהא אסור מדינא ללמוד בט"ב ועוד דהא דברים שבצנעה נוהג כמ"ש סימן תקנ"ד סי"ט ובתשו' מור"ם לובלין כ' אם חל ט"ב בשבת מותר ללמוד דתשמיש גופא חומרא יתירה היא והבו דלא לוסיף עלה עכ"ל וצ"ע שלא הביא דברי רמ"א מיהו בתשו' מהרי"ל כ' וז"ל ט"ב שחל בשבת אסור ללמוד אחר חצות כמו בחול עכ"ל משמע דקודם חצות מותר ונ"ל הטעם כיון שנדחה נדחה ואין לו דין ט"ב רק דין עט"ב ומ"מ לענין תשמיש מחמרינן אבל בד"מ הביא בתשובת מהרי"ל עט"ב שחל בשבת וכ"ה בסימני תשו' מהרי"ל וא"כ אין ראי' משם ובכ"ה מתיר ללמוד בעט"ב שחל בשבת ואוסר בט"ב עצמו שחל בשבת ול"נ להחמי' בשניהם דהא יכול ללמוד דברי' המותרים בט"ב וכן אשכחן בגמ' שקרא ר' במגילת איכ' בט"ב שחל בשב' עמ"ש סי' תקנ"ד ס"ד:
א סָעִיף ב ומותר ברחיצה כו'. דלא כהרמב"ן שאוסר ברחיצה אף בזמן שמותר באכילה וטעמו דהנאה דסיכה היא הנאה דלאחר שעה ונראה כרוחץ לצורך ט"ב והרא"ש תמה ע"ז דיהא מותר לאכול ולשתות ויהא אסור לרחוץ ולסוך א"כ מ"ש רמ"א כאן ומותר ברחיצה היינו כ"ז שמותר באכילה אבל אחר שקיבל בפי' שלא לאכול חל עליו גם איסור רחיצה דחומר ט"ב מתחיל מאות' שעה ולא אמרי' מן הסתם למחצ' קיבל עליו ולמחצה לא קיבל עליו אבל נעילת הסנדל נרא' דלא תלוי בקבלת איסור אכיל' דהא אנו רואים בבירור שאינו מקבל עליו לזה כיון שמנעליו ברגליו ואינו חולץ הרי כאלו או' בפי' שאינו מקבל עליו חומר' זו עדיין ומטעם זה שאמרנו שמקבל עליו חומר ט"ב קודם זמנו נרא' דהמקבל עליו איסור אכיל' בשר ויין בין המצרי' אין איסור רחיצה בכלל דזה לא קיבל עליו חומר ט"ב באותו זמן אלא חומרא מיוחדת לאותו זמן ומה שקיבל בפי' קיבל ותו לא ורש"ל בתשו' סי' צ"ב פסק ג"כ להתיר רחיצ' בזה והאריך ע"ש כנלע"ד:
ב סָעִיף ב ונהגו שלא ללמוד כו'. הרבה יש לי לתמוה בזה דאם אין איסור באכיל' בשר ויין ואדרב' חוב עליו לאכול בשר בשביל כבוד שבת כמ"ש הטור ססי' תקנ"ב ולמה נחמיר עליו שלא ילמוד משו' אבילות בפרט מי שיש לו שיעו' שרגיל בכך בעת ההיא. ותו תימא לי דהא קורין בתורה במנחה ואפי' בט"ב במידי דשייך ליומיה. כגון פ' התמיד ומשניות דקרבנות כיון דרגילום לאומרם בכל יום ולמה ישתנה משניות דפרקים השייכים לאותו שבת. וא"כ בלאו כבוד שבת הוה ליה למימר פרקים. ומצאתי כתוב בשם רש"ל שלמד אחר חצות בכל ערב תשע' באב והתיר לאחדים ללמוד. והמנהג שלנו שכ' רמ"א ע"פ מנהגים צריך עיון ונראה דהלומד בשבת אחר חצות לא הפסיד שכרו כנלע"ד:
א סָעִיף א בלב. והב"ח כ' דהוי קבלה לכן טוב להתנות בשעת סעודה המפסקת. מגן אברהם:
ב סָעִיף ב ובין השמשות. אבל א"נ להוסיף מבעוד יום. מ"מ ב"י:
ג סָעִיף ב ברחיצה. ואם קיבל התענית מבע"י אסור ברחיצה. ב"ח מ"א:
ד סָעִיף ב מנעלים. קודם שהולכים לבה"כ. מהרי"ל עסי' תר"ד:
ה סָעִיף ב בשבת. ר"ל עט"ב. אם כן ק"ו אם חל ט"ב בשבת שאסור ללמוד כל היום וט"ז כ' ואם אין איסור באכילת בשר ויין למה נחמיר שלא ילמוד ותו תימא לי דהא קורין במנחה ואפי' בט"ב במידי דשייך לומר כגון פרשת התמיד ומשניות דקרבנות ולמה ישתנה משניות דפרקים ומצאתי שרש"ל למד אחר חצות בכל עט"ב והתיר לאחרים ללמוד ונראה דהלומד בשבת אפי' אחר חצות לא הפסיד שכרו עכ"ל ט"ז וכנה"ג מתיר ללמוד בעת"ב שחל בשבת ואוסר בת"ב עצמו שחל בשבת ע"ש. ומ"א כתב נראה להחמיר בשניהם דהא יכול ללמוד דברים המותרים בט"ב עיין שם:
א סָעִיף א (ס"ק א) שלא כו' וכ"ה סי' תר"ח בערב יוה"כ דאי אמר הריני מקבל עלי התענית אעפ"י שלא אמר שמקבל עליו שלא יאכל עוד היום אעפ"כ נאסר מיד: ועסי' תקס"ב סי"א. ר"ל דל"ת מה מהני קבלתו שלא לאכול היום עוד. דהא אותו זמן משעת קבלה עד שתחשך ליכא לחשבו משום. תוספת לט"ב. דהא ט"ב א"צ להוסיף רק ב"ה שלו אסור ואי משום שקיבל עליו היום להתענות עד שתחשך והוי כתענית שעות. הא כיון שכבר אכל באותו יום אין לו דין תענית שעות. ולזה רמז לעיין סי' תקס"ב סי"א ניהו דכה"ג ל"מ תענית שעות לענין להתפלל ענינו. אבל מ"מ צריך לקיים נדרו שלא לאכול עד הלילה. וכ"ה בהרב"י:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) אינו כו' ולכן טוב להתנות. והיינו בפה או בלב. והטעם שצריך להתנות ולא סגי בזה במה שאינו מקבל עליו התענית. הוא משום שכ' מ"א לקמן סי' תר"ח ס"ק ד' בשם מהרי"ל ומהרש"ל וב"ח וז"ל כבר נהגו העם לקבל בהפסקתם התענית והוי כאלו קבלו בפה כו' וסיים ואין להקל: צריך להתנות להיפך שאינו מקבלו ע"י ההפסקה:
ג סָעִיף ב (ס"ק ה) לחלוץ כו' עסי' תרי"ד כצ"ל:
ד סָעִיף ב (ס"ק ו) לאחר כו' שלא יגע כו ועסי' ד'. דצריך נטילה או נקיון באין לו מים אם נגע במנעל:
ה סָעִיף ב (ס"ק ז) חל כו' דברים שבצנע' נוהג. ואם לא ילמוד הוי דברים שבצנעה דבעו"ה כמה בטלני איכא גם אם ילמוד דברים המותרים בט"ב מ"מ ל"מ בפרהסיא. דהא גם בשאר ימות השנה רשאי ללמוד אותן הדברים: ומ"מ לענין תשמיש מחמירים ר"ל אף דקודם חצות מקילים לענין לימוד. אבל לענין תשמיש אף דהוי בליל שבת לא הקילו עמ"ש סי' תקנ"ד ס"ד כצ"ל ע"ש במ"א ס"ק זיין:
א סָעִיף א א אע"פ כו'. כמ"ש באיכה רבתי ר"י בן בתירא כו' והביאו הרא"ש ותוס' ספ"ג דעירובין וסוף תענית וש"פ: אא"כ קבל כו'. כמו שכ' בספ"ב דעירובין ואומר בפירוש לאפוקי אם דעתו שלא לאכול דאין זה קבלה: וקבלה כו'. וכ"כ בסימן תר"ח ס"ג בהג"ה ודבריו תמוהין מאד ושגגה היא דל"פ הפוסקים אלא בדעתו שלא לאכול שמהר"ם וראבי"ה כ' דאף כה"ג אסור ואין ראיה מן המדרש דבבוקר היה ועבהג"מ וכ"מ מדברי הרמב"ם שאסור וע' בפ"ג דהלכות תענית ובהג"מ שם והפוסקים חולקים בזה אא"כ קבל אבל קבלה בלב לא מיירי אם הוא קבלה ודינו כשאר תענית ואף שהמ"מ כת' בשקבל עליו בפירוש והוציא בשפתיו כו' ס"ל דכל קבלה צריך להוציא בשפתיו אבל לדידן דקי"ל דאף קבלה בלב סגי כמש"ל סימן תקס"ב ס"ו ובי"ד סי' רנ"ח ובח"מ סי' רי"ב לא גרע מכל קבלת תענית וכמ"ש ר"ת דכל נדר בלב סגי:
ב סָעִיף ב ס"ב ת"ב כו'. כמ"ש בת"צ אוכלין ושותין מבע"י כו' ואין קל הלילה אלא לענין מלאכה כמ"ש שם י"ג א' כשאמרו אסור במלאכה כו' וכשאמרו כו' משמע דבשאר דברים יום ולילה שוין ועתוס' שם י"ב ב' ד"ה מה כו' ואמרו אין ת"צ כו' ובפ"ד דפסחים אמרינן ובה"ש שלו אסור ואמרינן כל שהוא משום ט"ב אסור ברחיצה ובתוספתא גם סיכה ולכל הפירושים בלילה מיהא אסור: ומותר כו'. דלא כהרמב"ן שפי' מש"ש כל שהוא משום ט"ב כו' דבסעודה המפסקת ואילך אסור ברחיצה וסיכה כמ"ש בתוספתא כנ"ל וכת' דקי"ל כת"ק אבל הראב"ד פי' דקאי אחר שהפסיק וקיבל עליו איסור אכילה אסור בכל העינויין וה"ק כל שהוא כו' ר"ל שמפסיק משום ט"ב אסור וכל שאינו כו' אלא משום ת"צ שאינו ט"ב ואע"ג שהפסיק באכילה מותר בשאר ואף לפי' הרמב"ן י"ל דהלכה כר"י בר' יוסי מדשתיק במתני' ואף שהרמב"ן הקשה ע"ז מ"מ המנהג כר"י בר"י וכן פשטא דמתני' מ' כן דאין אסור אלא בבשר ויין ומדפרט הנך מ' דשאר מותר: עד בה"ש. ר"ל דא"צ תוספת כמ"ש הרמב"ן מדקאמר בה"ש אסור: ואם הוא כו'. דאסור שום סימן אבילות בשבת כמ"ש בפ"ג דמ"ק ואף מה שפוסק מבע"י הקשו בספ"ג דעירובין ואמרו שהרי אכל ושתה כל היום כו' משא"כ בחליצת מנעלים: מלבד ש"ץ כו'. כמ"ש בספ"ה דברכות מפני הטירוף וכדי שלא לנהוג בשבת עינוי אמר רק כו': ונהגו כו'. משום שמחה כמ"ש בסי' תקנ"ד ס"א וחומרא יתירה היא דהא אינו נוהג שום דבר מדברים הנוהגים בט"ב רחיצה כו' כנ"ל: וכן. ע' סי' תקנ"ד סעיף כ"א:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.