א תִּשְׁעָה בְּאָב אָסוּר בִּרְחִיצָה וְסִיכָה, וּנְעִילַת הַסַנְדָּל וְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, וְאָסוּר לִקְרוֹת בְּתוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים, וְלִשְׁנוֹת בַּמִּשְׁנָה וּבַמִּדְרָשׁ וּבַגְּמָרָא בַּהֲלָכוֹת וּבְאַגָּדוֹת, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׁמְּחֵי לֵב (תְּהִלִּים יט, ט) וְתִינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן בְּטֵלִים בּוֹ אֲבָל קוֹרֵא הוּא בְּאִיּוֹב וּבַדְּבָרִים הָרָעִים שֶׁבְּיִרְמִיָּה; וְאִם יֵשׁ בֵּינֵיהֶם פְּסוּקֵי נֶחָמָה, צָרִיךְ לְדַלְּגָם.
ב וּמֻתָּר לִלְמֹד מִדְרַשׁ אֵיכָה וּפֶרֶק אֵלּוּ מְגַלְּחִין, וְכֵן לִלְמֹד פֵּרוּשׁ אֵיכָה וּפֵרוּשׁ אִיּוֹב.
ג יֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר לִלְמֹד עַל יְדֵי הִרְהוּר.
ד וּמֻתָּר לִקְרוֹת כָּל סֵדֶר הַיּוֹם, וּפָרָשַׁת הַקָּרְבָּנוֹת, וּמִשְׁנַת אֵיזֶהוּ מְקוֹמָן, וּמִדְרַשׁ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. הַגָּה: וּמֻתָּר לַחֲזֹר הַפָּרָשָׁה בְּתִשְׁעָה בְּאָב (מִנְהָגִים).
ה עֻבָּרוֹת וּמֵינִיקוֹת מִתְעַנּוֹת בְּט' בְּאָב, וּמַשְׁלִימוֹת כְּדֶרֶךְ שֶׁמִּתְעַנּוֹת וּמַשְׁלִימוֹת בְּיוֹם כִּפּוּר; אֲבָל בְּג' צוֹמוֹת אֲחֵרִים פְּטוּרִים מִלְּהִתְעַנּוֹת, וְאַף עַל פִּי כֵן רָאוּי שֶׁלֹּא תֹּאכַלְנָה לְהִתְעַנֵּג בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה, אֶלָּא כִּדֵי קִיּוּם הַוָּלָד וְעַיֵּן לְעֵיל סי' תק"נ סָעִיף א'.
ו חַיָּה כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם, וְכֵן חוֹלֶה שֶׁהוּא צָרִיךְ לֶאֱכֹל, אֵין צָרִיךְ אֹמֶד אֶלָּא מַאֲכִילִין אוֹתוֹ מִיָּד, דְּבִמְקוֹם חֹלִי לֹא גָּזְרוּ רַבָּנָן. הַגָּה: וּמִיהוּ נוֹהֲגִין לְהִתְעַנּוֹת כָּל זְמַן שֶׁאֵין לָהֶם צַעַר גָּדוֹל שֶׁהָיָה לָחוּשׁ לְסַכָּנָה, וְהַמֵּקֵל לֹא הִפְסִיד.
ז רְחִיצָה אֲסוּרָה בְּט' בְּאָב, בֵּין בְּחַמִּין בֵּין בְּצוֹנֵן; אֲפִלּוּ לְהוֹשִׁיט אֶצְבָּעוֹ בְּמַיִם, אָסוּר.
ח טְבִילָה שֶׁל מִצְוָה בִּזְמַנָּהּ, מֻתֶּרֶת; אֲבָל בַּזְּמַן הַזֶּה אֵין טְבִילָה בִּזְמַנָּהּ, הִלְכָּךְ לֹא תִּטְבֹּל בּוֹ; וְכֵן נָהֲגוּ.
ט אִם הָיוּ יָדָיו מְלֻכְלָכוֹת בְּטִיט וּבְצוֹאָה, מֻתָּר לִרְחֹץ לְהַעֲבִיר הַלִּכְלוּךְ, וְלֹא יִטֹּל כָּל יָדָיו אֶלָּא לְפִי הַצֹּרֶךְ לְהַעֲבִיר הַלִּכְלוּךְ. הַגָּה: וְאִם עָשָׂה צְרָכָיו, אִם מֻתָּר לִרְחֹץ, דִּינוֹ כְּמוֹ בְּיוֹם כִּפּוּר וְעַיֵּן לְקַמָּן סי' תרי"ג ס"ג.
י נוֹטֵל אָדָם יָדָיו שַׁחֲרִית, וְצָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִטֹּל יָדָיו אֶלָּא עַד סוֹף קִשְׁרֵי אֶצְבְּעוֹתָיו.
יא וּלְאַחַר שֶׁנִּגֵּב יָדָיו וַעֲדַיִן לַחוֹת קְצָת, מַעֲבִירָם עַל עֵינָיו; וְאִם הָיָה לִפְלוּף עַל גַּבֵּי עֵינָיו וְדַרְכּוֹ לִרְחֲצָם בְּמַיִם, רוֹחֵץ וּמַעֲבִירוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ, דַּהֲוָה לֵיהּ כְּטִיט וּכְצוֹאָה שֶׁרוֹחֵץ כְּדַרְכּוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ.
יב הַהוֹלֵךְ לְהַקְבִּיל פְּנֵי רַבּוֹ אוֹ אָבִיו, אוֹ מִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ, אוֹ לְצָרְכֵי מִצְוָה, עוֹבֵר בְּמַיִם עַד צַוָּארוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ; וְכֵן בַּחֲזָרָה, מֻתָּר.
יג הַהוֹלֵךְ לִשְׁמֹר פֵּרוֹתָיו, עוֹבֵר בְּמַיִם עַד צַוָּארוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ; אֲבָל בַּחֲזָרָה, אָסוּר.
יד הַבָּא מִן הַדֶּרֶךְ וְרַגְלָיו כֵּהוֹת, מֻתָּר לִרְחֹץ בְּמַיִם. הַגָּה: וּמֻתָּר לִשְׁרוֹת מַפָּה בְּמַיִם בְּעֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב וּמוֹצִיאָהּ מִן הַמַּיִם וְהִיא מִתְנַגֶּבֶת, וּמְקַנֵּחַ בָּהּ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו; אֲפִלּוּ אֵינוֹ עוֹשֶׂה רַק לְתַעֲנוּג, שָׁרֵי, כֵּיוָן שֶׁהִיא נְגוּבָה (טוּר).
טו סִיכָה אֵינָהּ אֲסוּרָה אֶלָּא שֶׁל תַּעֲנוּג; אֲבָל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֲטָטִין בְּרֹאשׁוֹ, סָךְ כְּדַרְכּוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ.
טז נְעִילַת הַסַנְדָּל, דַּוְקָא שֶׁל עוֹר; אֲבָל שֶׁל בֶּגֶד אוֹ שֶׁל עֵץ אוֹ שֶׁל שַׁעַם (פִּי' קְלִפֵּי עֵץ) וְגֶמִּי, מֻתָּר. וְשֶׁל עֵץ מְחֻפֶּה עוֹר, אָסוּר.
יז אָבֵל וּמְנֻדֶּה שֶׁמְּהַלְּכִים בַּדֶּרֶךְ מֻתָּרִים בִּנְעִילַת הַסַנְדָּל, וּכְשֶׁיַּגִּיעוּ לָעִיר יַחֲלֹצוּ, וְכֵן בְּתִשְׁעָה בְּאָב. הַגָּה: וְכֵן בְּמָקוֹם שֶׁדָּרִים בֵּין הָעַכּוּ"ם, לֹא יַחֲלֹץ כִּי אִם בִּרְחוֹב הַיְּהוּדִים, וְכֵן נָהֲגוּ (טוּר וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי וְהַגָּהוֹת מָרְדְּכַי רפ"ק).
יח יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁלֹּא יִישַׁן בְּלֵיל ט' בְּאָב עִם אִשְׁתּוֹ בַּמִּטָּה, וְנָכוֹן הַדָּבָר מִשּׁוּם לֵךְ לֵךְ אַמְרִינָן נְזִירָא.
יט אִם חָל תִּשְׁעָה בְּאָב בְּשַׁבָּת, מֻתָּר בְּכֻלָּן אֲפִלּוּ בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹסְרִים בְּתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, וְכֵן נוֹהֲגִין (טוּר בְּשֵׁם ר"י וְאָגוּר וּמִנְהָגִים).
כ אֵין שְׁאֵלַת שָׁלוֹם לַחֲבֵרוֹ בְּתִשְׁעָה בְּאָב, וְהֶדְיוֹטוֹת שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים וְנוֹתְנִים שָׁלוֹם, מְשִׁיבִים לָהֶם בְּשָׂפָה רָפָה וּבְכֹבֶד רֹאשׁ.
כא יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁלֹּא יֵלֵךְ וִיטַיֵּל בַּשּׁוּק, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי שְׂחוֹק וְקַלּוּת וְהִתּוּל.
כב מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּט' בְּאָב, עוֹשִׂין; בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת, אֵין עוֹשִׂין; וּבְכָל מָקוֹם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּטֵלִים, וְכָל הָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ תַּלְמִיד חָכָם לְעִנְיָן זֶה עוֹשֶׂה; וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת, מֻתָּר עַל יְדֵי עַכּוּ"ם, אֲפִלּוּ בְּבֵיתוֹ; וּפְרַקְמַטְיָא לְהַרְוִיחַ וּלְהִשְׂתַּכֵּר בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה, אָסוּר; וּבְמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת, מֻתָּר אֶלָּא שֶׁמְּמַעֵט שֶׁאֲפִלּוּ מִשֶּׁנִּכְנַס אָב אָנוּ מְמַעֲטִין מִלִּשָּׂא וְלִתֵּן. הַגָּה: וְלֹא נָהֲגוּ בְּאִסּוּר מְלָאכָה כִּי אִם עַד חֲצוֹת (מִנְהָגִים). וְנָהֲגוּ לְהַחְמִיר עַד חֲצוֹת בְּכָל מְלָאכָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שִׁהוּי קְצָת, אֲפִלּוּ מַעֲשֵׂה הֶדְיוֹט; אֲבָל דָּבָר שֶׁאֵין בָּהּ שִׁהוּי, כְּגוֹן הַדְלָקַת נֵרוֹת אוֹ קְשִׁירָה וְכַדּוֹמֶה, מֻתֶּרֶת. וְלַחְלֹב הַפָּרוֹת טוֹב לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי עַכּוּ"ם, אִם אֶפְשָׁר בְּעַכּוּ"ם.
כג וּמְלֶאכֶת דָּבָר הָאָבֵד מֻתָּר, כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד.
כד כָּל הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּתִשְׁעָה בְּאָב, אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה מֵאוֹתָהּ מְלָאכָה.
כה כָּל הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בְּתִשְׁעָה בְּאָב, אֵינוֹ רוֹאֶה בְּשִׂמְחַת יְרוּשָׁלַיִם; וְכָל הַמִּתְאַבֵּל עַל יְרוּשָׁלַיִם, זוֹכֶה וְרוֹאֶה בְּשִׂמְחָתָהּ. וְכָל הָאוֹכֵל בָּשָׂר אוֹ שׁוֹתֶה יַיִן בַּסְעֻדָּה הַמַּפְסֶקֶת, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: וַתְּהִי עֲוֹנֹתָם עַל עַצְמוֹתָם (יְחֶזְקֵאל לב, כז).
א סָעִיף א (א) אסור ברחיצה וכו' ואסור לקרות בתורה וכו' - ואסור בכל אלו הדברים כל היום ואפילו בין השמשות עד צאת הכוכבים ואין מועיל לזה מה שיתפלל מעריב מקודם אך אותן ההולכים בין הנכרים ועוסקים במשא ומתן אחר חצות אותן מותרין לנעול [ועיין לקמן בסי"ז בהג"ה ובמ"ב] ומהם למדו כולם להקל ויש למחות בידם:
ב סָעִיף א (ב) הרעים - ורעות עכו"ם אסור לקרות. ועם התינוקות אסור ללמוד אף דברים הרעים רק מותר ללמוד לו החורבן דאינו אלא סיפור דברים ומשבר לב התינוק ויש מאחרונים שסוברין דמותר ללמוד עם התינוק בדברים הרעים וכאן לא אסר אלא הלימוד שהקטנים לומדים בסדר שלהם דהיינו חומש וגמרא:
ג סָעִיף ב (ג) איכה - וכן אגדת החורבן בפרק הניזקין ובפרק חלק ולקרות בחורבן הנזכר ביוסיפון מותר [לבוש]:
ד סָעִיף ב (ד) מגלחין - אע"ג דיש בו גם כמה דיני מנודה ומוחרם מ"מ מותר ללמוד אבל לישא וליתן בהלכה בודאי אסור [מ"א בשם מהרי"ל] וכעין זה כתב ג"כ הט"ז דאפילו במקום דמותר ללמוד היינו שילמוד בפשוטן של דברים אבל לא דרך פלפול. ואפילו בהרהור לפרש דבר חמור אסור מטעם שיהיה לו שמחה אחר שיתיישב לו:
ה סָעִיף ג (ה) ע"י הרהור - אף דהרהור לאו כדבור דמי שאני הכא דעיקר טעמא משום שמחה ובהרהור איכא שמחה ומה"ט אסור ללמוד איזה דרוש או קשיא או תירוץ אפילו בדברים הרעים מפני ששמחה היא לו. ואסור להורות הוראה אם לא לחולה הצריך עכשיו ואסור לדון דיני ממונות דדין היינו תורה מיהו אם אין הבע"ד יכולים להמתין עד למחר שנחוצים לדרכם אפשר דשרי דהוי כרבים צריכים לו [אחרונים]:
ו סָעִיף ד (ו) ומותר לקרות כל סדר היום - דהיינו ק"ש וברכותיה וכל מה ששייך לברכת התפלה:
ז סָעִיף ד (ז) ופרשת הקרבנות ומשנת וכו' - דלא גרע כל זה ממה שקורין בתורה ומפטירין בנביא והכל מפני שהוא סדר היום ונוהגין לומר תהלים ושיר היחוד במנחה אע"ג דאסור בת"ת כל היום צ"ל דס"ל כיון שהוא דרך בקשה שרי ובפוזנא נוהגין לומר למחרתו של אמש ושל היום וכן נכון ומעמדות בודאי אין לומר ועיין לקמן סימן תקנ"ט ס"ד דאין לומר פטום הקטורת שאינו מסדר היום וכ"ש שאין לומר סדר הקרבנות הכתוב בסוף סי' א' ומה שכתוב בשו"ע ופרשת הקרבנות היינו פרשת התמיד:
ח סָעִיף ד (ח) ומותר לחזור הפרשה בט"ב - היינו חזן הקורא מותר לו לחזור הפרשה קודם שיקרא והיינו אפילו במנחה דאלו בשחרית פרשה כי תוליד פשיטא דמעין המאורע היא:
ט סָעִיף ו (ט) חיה כל שלשים יום - דמסתמא אמרינן שהיא חלושה והויא כחולה שאין בו סכנה וע"כ אף דלענין יוה"כ היא לאחר זיי"ן כשאר כל אדם כמש"כ בסימן תרי"ז כאן לענין ט"ב שהוא דרבנן לא גזרו במקום חולי ועיין בט"ז ובשארי אחרונים דאפילו ודאי אין בה סכנה וכן בחולי הכתוב לקמיה ואפילו לא אמרו צריכין אנו לאכול מותר בט"ב ואף שמהרש"ל חולק על עיקר הכרעת השו"ע ודעתו דלענין זה שוה ט"ב ליוה"כ דאפילו אמרה צריכה אני לאכול כיון שהוא לאחר זיי"ן חייבת להתענות אם לא שהיא ג"כ קצת חולה הרבה אחרונים הסכימו דמדינא שרי לאכול אכן כבר נהגו להתענות כמו שכתב הרמ"א כ"ז שאין להם חולשה ונתרפאו מלידתן אבל אם עדיין לא נתרפאה לגמרי או שהיא קצת חולה או חלושה בטבעה לא תתענה בתוך ל' ואם אירע ביולדת בריאה שמתענה ומרגשת באמצע היום שום חולשה יתירה יש לפסוק שלא תתענה בשארית היום [אחרונים]:
י סָעִיף ו (י) חולה - חסר דעה שנתרפא מיום ליום מותר בבשר ויין כל ימי השבוע ולא יתענה בט"ב [מהרי"ל]:
יא סָעִיף ו (יא) שהוא צריך לאכול וכו' - ר"ל שהוא חלוש וחש בגופו אע"פ שאין בו סכנה מאכילין אותו:
יב סָעִיף ו (יב) אין צריכין אומד - כצ"ל. ואתרוייהו קאי וכן איתא בתורת האדם ובר"ן והכונה דא"צ לאמוד ולשער אם תבא לידי סכנה עי"ז שתתענה דאפילו אם אין בה סכנה כיון שהיא בכלל חולה א"צ להתענות. ועיין בליקוטי פר"ח שכתב דר"ל דמסתמא מאכילין אותה אבל אם קים לה להיולדת בגווה דמצית להתענות דהיינו שראתה עצמה בריאה אז מחויבת להתענות:
יג סָעִיף ו (יג) ומיהו נוהגין להתענות וכו' - היינו אפילו אמרה צריכה אני לאכול ודוקא אחר שבעה אבל תוך שבעה אפילו אמרה אינו צריכה אין לה להתענות וכ"ש תוך ג' דבודאי אסור לה להתענות:
יד סָעִיף ו (יד) כל זמן שאין להם צער גדול וכו' - וה"ה אם היא קצת חולה וכנ"ל בסק"ט ואפילו לא אמרה צריכה אני. ועיין במ"א שכתב דאפילו במקום שנוהגין להחמיר בט"ב שנדחה יש להקל שלא תתענה. ועיין בא"ר שכתב דאפילו יולדת שאינה מתענה תתענה איזה שעות אכן אם גם זה קשה לה לא תתענה כלל:
טו סָעִיף ו (טו) שהיה לחוש לסכנה - ובאופן זה אסור לה להתענות:
טז סָעִיף ו (טז) והמיקל לא הפסיד - ומכ"ש באדם חלוש והוא חולה שאין בו סכנה אין כדאי להחמיר [ח"א]:
יז סָעִיף ח (יז) אבל בזמן הזה - ר"ל שנהגו הנשים לישב על טיפת דם שבעה נקיים דוקא ממילא אין הטבילה בזמנה ולמה תטבול דהרי מצות עונה לא יוכל לקיים בט"ב:
יח סָעִיף ח (יח) לא תטבול בו - אלא תרחוץ ותחוף עט"ב ולמוצאי ט"ב חופפת מעט קודם הטבילה דבעינן סמוך לחפיפה טבילה ולענין לבישת לבנים ט"ב עיין לעיל בסימן תקנ"א ס"ג בהג"ה ובמ"ב שם:
יט סָעִיף ט (יט) מותר לרחוץ להעביר וכו' - דאינו אסור אלא רחיצה של תענוג ומטעם זה נשים המבשלות וצריכות לרחוץ הבשר אף דממילא רוחצת גם ידיה מותר:
כ סָעִיף ט (כ) ועיין לקמן סי' תרי"ג ס"ג - וע"ש במ"ב מה שהעתקנו בשם האחרונים בזה ושייך גם לכאן:
כא סָעִיף י (כא) נוטל אדם ידיו שחרית - משום רוח רעה השורה על הידים דהו"ל כמלוכלך בטיט ובצואה דמותר כ"כ הב"י בסי' תרי"ג וע"ש בביאור הגר"א שמפקפק על דין זה ולכן נ"ל שלא יברך ענט"י בשחרית אחר הנטילה רק אחר שעשה צרכיו יטול ידיו עד סוף קשרי אצבעותיו ואז יברך ענט"י משום תפלה ועיין בספר מטה יהודא שכתב דמותר לרחוץ ידיו אף לתפלת המנחה דהוי כמקבל פני השכינה וכטבילת מצוה שהתירו:
כב סָעִיף יא (כב) ומעבירה על עיניו - וה"ה על פניו ידיו ורגליו כיון דאין בה טופח ע"מ להטפיח וכ"ז דוקא בדרך העברה אבל לרחצם בהדיא לא. מי שהוא איסטניס וצריך לקנח פניו במים ואין דעתו מיושבת עליו כל היום עד שיקנח במים יקנח אבל שאר כל אדם אסור:
כג סָעִיף יב (כג) פני רבו וכו' - אפילו בחול דאף דחיובא ליכא להקביל פניו בחול מ"מ מצוה איכא שמא ישמע ממנו איזה ד"ת. ודוקא תלמיד ההולך אצל הרב אבל לילך הרב אצל תלמיד לא התירו לעבור במים שאם יצטרך לו תלמידו ילך הוא אצל רבו וכן בששניהן שוין ג"כ אסור:
כד סָעִיף יב (כד) וכן בחזרה מותר - דאם יהא אסור לחזור ימנע מלילך לדבר מצוה:
כה סָעִיף יג (כה) לשמור פירותיו - והתירו בזה מפני הפסד ממון וע"כ בחזרה דליכא בזה משום הפסד אסור:
כו סָעִיף יד (כו) כהות וכו' - היינו שהיו עייפים מחמת טורח הדרך מותר שאין זה מחמת תענוג אלא לרפואה לחזקם:
כז סָעִיף יד (כז) והיא מתנגבת - עד שאין בה טופח ע"מ להטפיח הא לא"ה אסור:
כח סָעִיף טו (כח) סיכה וכו' - סיכה מיקרי בדבר שדרכו לסוך בו כגון בשמן או בחלב בבורית וכה"ג:
כט סָעִיף טו (כט) אינה אסורה אלא וכו' - ואסור אפילו לסוך אבר אחד כדלקמן בסימן תרי"ד גבי יוה"כ. כלה אחר נשואיה כל שלשים יום מותר לרחוץ פניה וכן לסוך כדי שלא תתגנה על בעלה:
ל סָעִיף טז (ל) אבל של בגד או של עץ וכו' - ר"ל אע"ג דמגין על רגלו וגם עשוי בצורת מנעל ממש שרי דלא נקרא מנעל אלא של עור:
לא סָעִיף טז (לא) ושל עץ מחופה עור - מלמעלה ואף דהשולים הם ג"כ של עץ מ"מ אסור. וה"ה אם היה של בגד ומחופה בעור מלמעלה או השולים הם של עור אסור ועיין בשע"ת [אחרונים]. והנה אע"פ שאסור בט"ב וביוה"כ בנעילת הסנדל מ"מ הסכימו הרבה אחרונים שיוכל לברך ברכת שעשה לי כל צרכי:
לב סָעִיף יז (לב) בדרך - כתב המ"א הטעם דטורח גדול הוא לילך יחף דרך רחוק אבל כשהולך לשדה סמוך לעיר אסור לנעול וה"ה לבית הקברות אא"כ יש טיט ורפש או בין העכו"מ ולפ"ז כשיושב על העגלה או רוכב צריך לחלוץ אף בדרך רחוק:
לג סָעִיף יז (לג) מותרים בנעילת הסנדל - וטוב שאז יתן עפר במנעלים:
לד סָעִיף יז (לד) לא יחלוץ וכו' - משום העכו"מ שמלעיגים עלינו:
לה סָעִיף יז (לה) כ"א ברחוב היהודים - כתב המ"א נ"ל דאם הרבה עכו"מ עוברים שם מותר וא"ר צידד להחמיר לענין רחוב היהודים אף באופן זה דהבו דלא להוסיף על המנהג. ובעוה"ר הרבה מהמון מקילין באיסור נעילת הסנדל כל היום אף כשיושבין בביתם ועוון גדול הוא דאף כשנקיל בזה בעת שהולך ברחוב שמצוי שם עכו"ם מ"מ תיכף כשבא לביתו מחוייב לחלוץ אותם ועיין לעיל במ"ב סק"א:
לו סָעִיף יז (לו) וכן נהגו - כתב הח"א ההולכים בין העכו"מ ונוהגין ללבוש המנעלים אף שאין למחות בידם שיש גדולים המתירים מ"מ אין לזה טעם דמה בכך שילעיגו עלינו בלא"ה מלעיגים עלינו ומ"מ אותן היושבים בחנות ודאי אסורים דאיך ידעו הנכרים אם ילכו בלא מנעלים:
לז סָעִיף יח (לז) ונכון הדבר - ועיין לקמן סי' תרט"ו דאסור ליגע באשתו כאלו היא נדה ואפשר דה"ה בט"ב [כ"כ הד"מ] ומ"מ ביום יש להקל [מ"א]:
לח סָעִיף יח (לח) אמרינן לנזירא - סחור סחור לכרמא לא תקרב:
לט סָעִיף יט (לט) מותר בכולן אפילו וכו' - דהא איתא בברייתא ומעלה על שולחנו ואינו מונע עצמו משום דבר והיש אוסרים ס"ל דהוי שבת זו כקובר מתו ברגל דנוהג ברגל דברים שבצנעא ולפ"ז אסור ג"כ לרחוץ ידיו בחמין שגם זה קרוי צנעא:
מ סָעִיף יט (מ) וכן נוהגין - ומכריז השמש דברים שבצנעא נוהג. אכן אם אירע ליל טבילתה בשבת זו הביא המ"א בשם השל"ה דיש לסמוך בזה על דעה הראשונה וטובלת ומשמשת ויש מחמירין גם בזה ועיין בח"א שכתב דכיון דבליל טבילה הוא מצות עונה יש לסמוך בזה על המתירין והרמ"א שכתב דנוהגין לאיסור היינו במקום שאין כאן מצות עונה משא"כ בליל טבילה ע"ש בנ"א ועיין בביאור הגר"א דמשמע מניה ג"כ דהוא מצדד להלכה כדעת המחבר וא"כ יש לסמוך להקל עכ"פ בליל טבילה:
מא סָעִיף כ (מא) אין שאלת שלום וכו' - וה"ה לומר לו צפרא טבא נמי אסור. וה"ה לשלוח דורון לחבירו בט"ב אסור [אחרונים]:
מב סָעִיף כ (מב) לחבירו בט"ב - ולע"ה טוב שיודיע לו שהיום אסור ליתן שלום ולא יהיה לו איבה עבור זה עליו:
מג סָעִיף כב (מג) אין עושין - כדי שלא יסיחו דעתם מהאבלות ומטעם זה גם בלילה אסור במלאכה דהא גם בלילה מחוייב להתאבל מיהו כל מלאכה שאין בה שיהוי שרי דאין מסיח דעתו בכך:
מד סָעִיף כב (מד) עושה - ולא מיחזי כיוהרא דהרואה אומר דמניעתו ממלאכה הוא מפני שלא נזדמן לו מה לעשות:
מה סָעִיף כב (מה) ואפילו במקום שנהגו שלא לעשות - כגון במדינתינו:
מו סָעִיף כב (מו) מותר ע"י עכו"מ - אכן לבנות בנין דאוושא מילתא אסור אפילו ע"י עכו"מ:
מז סָעִיף כב (מז) אם אפשר בנכרי - ואם א"א בנכרי מותר לעשותה בעצמו כמו בחוה"מ [מ"א] ועיין בביאור הגר"א שמצדד להקל תמיד ע"י ישראל בעצמו:
מח סָעִיף כג (מח) דבר האבד מותר - אם יריד או שיירות באים מותר לקנות מהם ע"י עכו"מ [אבל לא ע"י עצמו דמסיח דעתו מאבילות] אפילו קודם חצות וכ"ש למכור דהוי דבר האבד כמש"כ ביו"ד סימן ש"פ ס"ז לענין אבל:
מט סָעִיף כד (מט) כל העושה מלאכה וכו' - היינו אפילו במקום שנהגו לעשות ואפילו לאחר חצות ומשמע מגמרא דוקא כשקובע עצמו למלאכה ומסיח דעתו מהאבילות. וע"כ אף שמותר לישא וליתן אחר חצות לא ימשוך בעסקיו כדי שלא יסיח דעתו מן האבילות:
נ סָעִיף כד (נ) מאותה מלאכה - כלומר מאותן מעות שמרויח מאותה מלאכה:
נא סָעִיף כה (נא) כל האוכל ושותה וכו' - אפילו מעוברת או מניקה או שארי אנשים שהם חלושים בטבען ומצטערים מהתענית [אם לא מי שהוא חולה באמת וכדלעיל בס"ו וע"ש בהג"ה] וכדאי הוא בית אלהינו להצטער על חורבנו עכ"פ יום אחד בשנה:
א סָעִיף א ונעילת הסנדל. ואסור לנעול סנדל כל היום (הגאונים) ור"ח כ' יהא בנדוי מי שעושה א' מכל אלו כל היום (תניא וש"ל ומהרי"ל וב"ח ושל"ה) אך אותם ההולכים בין העכו"ם ועוסקין במשא ומתן אחר חצות אותן מותרים לנעול ומהם למדו כולם להקל ויש למחות בידם:
ב סָעִיף א ותינוקות וכו'. אפי' דברים הרעים אסור ללמוד עם התינוק דעיקר שמחת התינוק במה שיודע לקרות אף על פי שאינו מבין אבל תינוק שמבין מה שהוא אומר מותר ללמוד עמו דברים הרעים (ב"ח) ול"נ דאסור ללמוד כלל עם אחרים כמ"ש בי"ד סי' שפ"ד ע"ש רק מותר ללמוד לו החורבן דאינו אלא סיפור דברים ומשבר הלב של התינוק:
ג סָעִיף א ודברים הרעים. ונ"ל דרעות של עכו"ם אסור לקרות עמ"ש סי' תקצ"א ס"ה:
ד סָעִיף ב ופ' אלו מגלחין. אף על גב שיש בו כמה דיני מנודה ומוחרם מות' ללמוד דלא עדיף מאבל דדוקא באבילות המפורסם חמור ט"ב מאבל אבל באבילות שאינו מפורסם כגון לשנות בינו לבין עצמו ט"ב קיל טפי כמ"ש התו' בהחולץ אבל לישא וליתן בהל' ודאי אסור (תשובת מהרי"ל סימן רכ"ט):
ה סָעִיף ג ע"י הרהור. אף על גב דהרהור לאו כד"ד כמ"ש סי' ס"ב שאני הכא דעיקר טעמא משום שמחה ובהרהור איכא שמחה (מהרי"ל שם) ונ"ל דמה"ט אסור ללמוד איזו דרוש או קשיא ותירוץ אפי' בדברים הרעים מפני ששמח' הוא לו וגם אסור להורות הוראה אם לא לחולה הצריך עכשיו כמ"ש בי"ד סי' שפ"ד ס"ד דהוראה הוי כהרהור כמ"ש סי' פ"ה ואסור לדון דיני ממונות דדין היינו תורה מיהו אם אין הבע"ד יכולין להמתין עד למחר שנחוצים לדרכם אפשר דשרי דהוי כרבים צריכים לו:
ו סָעִיף ד מותר לקרות וכו'. בפוזנא נוהגין שא"א תהלים ושיר היחוד רק למחרתו או' של אמש ושל היום (לבוש) ובמדינ' זו נוהגין לאמרם במנח' אף על גב דאסור בת"ת כל היום צ"ל דס"ל כיון שאומר' דרך בקש' שרי לאומרו במנחה ומה"ט מקילין בתפילין במנחה:
ז סָעִיף ד לחזור הפ'. נ"ל דהיינו חזן הקורא מותר לו לחזו' הפ' קודם שיקרא או מיירי בט"ב שחל בשבת דאז אפי' יחיד מותר לחזו' הפ' כמ"ש ססי' רפ"ה ועססי' תקנ"ג:
ח סָעִיף ה עוברות וכו'. מי שהיה חסר דעה ונתרפא מיום אל יום מותר בבשר ויין כל ימי השבוע ולא יתענה בט"ב (מהרי"ל):
ט סָעִיף ו חיה כל ל'. כ' רש"ל בתשו' יולדת בשבת ב' אב חייבת להתענות בט"ב שנדחה דדוקא תוך ז' פטור' אבל אחר ז' אפי' אמרה צריכה אני חייבת אא"כ חולה קצת עכ"ל וז"ל ד"מ מיהו בב"י סימן תקנ"ט משמע דיש להתענות אחר ז' וע"ש בש"ע ס"ז דמשמע דלא תתענה ובלבוש סימן תר"ב כתב דתתענה וכ"כ בהגמ"נ שם והב"ח כתב דמדינ' שרי לאכול ומ"מ כבר נהגו להתענו' כל זמן שאין להם חולש' ונתרפאו מלידתן אף בג' צומות אחרים נהגו להחמי' עכ"ל והיכא דנהוג נהוג מיהו בט"ב שנדחה יש להקל עססי' תקנ"ט ס"ט, נוהגות קצת יולדות למנוע מבשר ויין מז' באב ואילך ונכון שבאותו היום נכנסו העכו"ם להיכל כדאיתא בטור:
י סָעִיף ח טבילה כו'. ותרחוץ ותחוף עט"ב ולמוצאי ט"ב חופפת מעט דבעינן סמוך לחפיפה טבילה (ב"י תו') ועסי' תקנ"א סי"ו בהגה ובי"ד סימן קצ"ט ס"ד:
יא סָעִיף ט אם היו ידיו מלוכלכות. נשים המבשלות וצריכים לרחוץ הבשר מותר (ש"ג):
יב סָעִיף יב פני רבו. נ"ל שהולך בחול להקביל פני רבו בשבת דבחול אין חייב להקביל פני רבו א"נ נהי דחיובא ליכא בחול מ"מ מצוה איכא וכ"מ בחגיגה:
יג סָעִיף יב בחזרה מותר. דאם יהא אסור לחזור ימנע מלילך לדבר מצוה:
יד סָעִיף יג לשמור פירותיו. מפני הפסד ממון:
טו סָעִיף יד והיא מתנגבת. עד שאין בה טופח להטפיח כ"מ בב"ח:
טז סָעִיף טז נעילת הסנדל. כתוב בס' משפטי שמואל בתי שוקיים שמקצתן מחופין עור אסור לילך בהן עסי' קכ"ח ס"ה וב"ה החמיר לילך יחף לגמרי:
יז סָעִיף יז מותרים בנעילת. נ"ל הטעם דטורח גדול הוא לילך רחוק יחף אבל כשהולך לשדה סמוך לעיר אסור לנעול וה"ה לבית הקברות עבי"ד ססי' שפ"ב אא"כ יש טיט ורפש או בין העכו"ם ונ"ל דכשיושב על העגלה או רוכב צריך לחלוץ אפי' בדרך רחוק:
יח סָעִיף יז ברחוב היהודים. ואף על פי שמשכירין קצת חניות לעכו"ם ועכו"ם עוברים שם אסור (רש"מ סי' י"ט) ונ"ל דאם הרבה עכו"ם עוברים שם מותר:
יט סָעִיף יח עם אשתו. ואפשר שלא יגע בה כמו בי"הכ (ד"מ) ונ"ל דביום יש להקל עבי"ד סימן שמ"ב:
כ סָעִיף יט ויש אוסרין. ומכריז השמש דברים שבצנעה נוהג (ד"מ ומנהגים) ופסק בשל"ה דאם נזדמנה ליל טבילתה בליל שבת זו טובלת ומשמשת דיש לסמוך על סברא הראשונה (עס"ח):
כא סָעִיף כ אין שאלת שלום. כתוב בי"ד סי' שפ"ה י"א דזה מה שאנו נותנים שלום לא מקרי שאלת שלום שבימיהם וצ"ע דהא בטור שם מביא הירוש' שכתב בהדיא שלום עליכם וגם בגמרא אמרי' כדי שאילת תלמיד לרב שלום עליך ר' ולכן אין להקל ונ"ל דאסור ג"כ לשלוח דורון לחבירו דזהו בכלל שאלת שלום כמ"ש בי"ד שם:
כב סָעִיף כ לחבירו. (בטור איתא לחבירי') פי' ת"ח אין נותנין שלום זה לזה אבל במרדכי כתב לחבירו משמע כל שהוא חבירו אפי' אינו ת"ח אסור (ב"ח) ולא ידענא מאי קאמר דודאי אסור ליתן שלום לכל אדם אך ע"ה שאין יודעין ונותנין שלום משיבין להם בשפה רפה:
כג סָעִיף כב שלא לעשות. כדי שלא יסיחו דעתן מהאבילו' (הרע"ב פ"ד דפסחי') ובת"ה פלפל למצו' טעם כמ"ש בסמוך ונ"ל דמטעם זה גם בלילה אסור במלאכה (דהא גם בלילה מחויב להתאבל) וכ"כ רש"י בפסחים דף נ"ד ע"ב בין השמשות שלו אסור באכילה ובמלאכה וצ"ע דבתעני' דף י"ג פרש"י מהכא משמע דבליל ט' באב מותרים במלאכה ואין איסור אלא ביום ואין מפרסמין הדבר עכ"ל ומסתימת כל הפוסקים משמע דאסור גם בלילה ול"ד לת"צ דהתם הטעם שיהיו פנוים ויתאספו להתפלל (ע' סימן תקע"ה ס"ג) ולכן מותרים בלילה דלא היו מתאספים בלילה כדאיתא בגמרא משא"כ בט' באב שאין אסור במלאכה ותליא במנהגם שנוהגים איסור טעמם שלא יסיחו דעתם מאבילות או משום עינוי ולכן אף בלילה אסור ולכן כל מלאכה שאין בה שיהוי שרי דאין מסיח דעתו בכך כנ"ל:
כד סָעִיף כב וכל הרוצה. ואין בו יוהרא דהרואה אומר מלאכה הוא דלית ליה עסי' תקע"ה:
כה סָעִיף כב אם אפשר בעכו"ם. אף על גב דהוי דבר האבד כמ"ש סי' תקל"ג שאני התם דאיסור מלאכה משום שביתה הוא שרו רבנן כל מלאכת הדיוט ושאינו של טורח אבל ט"ב משום עינוי הוא כמ"ש רש"י ולכן אפי' אינו של טורח ומלאכת הדיוט אסור אף בקצת פוסקים משמע דה"נ הטעם משום איסור מלאכה הוא ולהכי אם א"א ע"י עכו"ם מותר לעשותה בעצמו כמו בח"ה (ת"ה):
כו סָעִיף ב דבר האבד. אם יריד או שיירות באים מותר לקנות מהם ע"י עכו"ם וכ"ש למכור דהוי דבר האבד כמ"ש בי"ד סי' ש"פ ס"ז לענין אבל (הגמ"נ ומט"מ), והרא"ש כתב במס' תענית במשא ומתן דאיכ' פרסום החמירו טפי בט"ב מבאבל (ועמ"ש ס"ב) ומ"מ יש להקל כיון דאינו אלא מנהג:
כז סָעִיף כד כל העושה מלאכה. משמע אפי' במקום שנהגו לעשות וכ"מ ברי"ף ורא"ש וטור ובקיצור פסקי הרא"ש דילג הא דמקום שנהגו וכתב רק הא דאינו רואה סימן ברכה וא"כ צ"ע למה אין נזהרין בזה ומ"מ מגמרא משמע דוקא כשקובע עצמו למלאכה ומסיח דעתו מהאבילות ע"ש, וא"כ אף שמותר לישא וליתן אחר חצות לא ימשוך בעסקיו כדי שלא יסיח דעתו מהאבילות:
כח סָעִיף כה על עצמותם. דבעצמות נכיר אם שתה יין חי או מזוג כדאיתא בגמרא (הר"ן):
א סָעִיף א ותינוקות של בית רבן בטלים נראה פשוט דפי' איוב ושאר דברים המותרים לגדול מותר ללמוד גם עם התינוקות וכאן לא אסרו אלא הלימוד שהקטנים לומדים בסדר שלהם דהיינו חומש וגמרות וקמ"ל דאע"ג דיש צער קצת בלימוד עמהם ור"מ ס"ל בגמרא דהותר לשנות במה שאינו רגיל ואע"ג דלא קי"ל כוותי' היינו בלימוד של עצמו אבל עם התינוקות ה"א דשרי קמ"ל דאפ"ה ליבטלו מזה ואיסור של התינוקות בלימוד אין הטע' משום שהם שמחי' דודאי אין להם שמחה אלא משום המלמד ששמח בד"ת שלומד עמהם כנ"ל:
ב סָעִיף ב ופ' אלו מגלחין. בגמ' פליגי ר"מ ס"ל דקורא ושונ' בכ"מ במקום שאינו רגיל מפני שצער הוא לו ור"י אוסר אף בזה והלכתא כוותי' וצריך לתת טעם באמת למה אוסר ר"י שהרי יש לו צער ונראה טעמו מפני סוף הלימוד דאחר שיטריח עצמו ויבין הפשט יהיה לו שמחה ואזלי' בתר סופה דמילתא וסברא זו אשכחן בהדי' דר"י ס"ל כן לענין אחר דהיינו בפ"ק דמ"ק ד"ט רי"א לא תסוד אשה פני' במועד ומוד' ר"י בסיד שיכול' לקפלו במועד שטופלתו במועד שאע"ג דעכשיו היא מצירה היא שמח' לאחר זמן והובא לעיל בדברינו סי' תקמ"ו ה"נ אזלי' בתר הסוף דיש שמח' ואסור ומטעם זה נ"ל דאפי' במקום דמותר ללמוד היינו שילמוד בפשוטן של דברי' אבל לא דרך פלפול ואפי' בהרהור לפ' דבר חמור אסור מטעם שיהיה לו שמחה אחר שיתיישב לו כנלע"ד:
ג סָעִיף ד ומותר לחזור הפ'. נראה דה"ק דמי שרגיל לחזור הפ' באותו יום דהיינו שחל ט"ב ביום ה' ה"ל כסדר היום:
ד סָעִיף ו חיה כל ל' יום. פי' אע"ג דבי"כ היא לאחר ז' כשאר כ"א כמ"ש בסי' תרי"ז ומ"מ כאן לענין ט"ב לא גזרו עליה: כ' רש"ל בתשו' סי' נ"ג דמיירי באמרה צריכה אני ואע"ג דלענין שבת בסימן ש"ל אין שומעין לה אפי' באומרת צריכה אני וכן חולה צריך אומד הכא מקילינן מאחר שהוא דרבנן אבל בלא אמרה צריכה אני אלא שמצערת אפי' כואב לה הרבה התענית אסורה מאחר שאינה חולה ע"כ וק"ל דמדאמרו א"צ אומד משמע דיש ספק אם יש סכנה דאי בודאי אין סכנה מה אומד שייך בדבר וא"כ שיש ספק סכנה קשה דבאומרת צריכה אני מותר' אפי' בי"כ כמ"ש בסי' תרי"ח חולה שצריך לאכול כו' שמא יסתכן ומאכילן על פיו כשאומר צריך אני ותו דלמה לא זכר הרמב"ן מרי' דהאי דינא דמיירי באומרת צריכה אני ע"כ נלע"ד דמיירי בדלא אמרה צריכה אני ואפ"ה בחיה אחר ז' וחולה שיש בו ספק אותו חול' א"צ אומד לומר שמא יש בו סכנ' דאפי' ודאי אין בו סכנ' ואפי' לא אמר צריך אני מותר בט"ב והב"י הביא הג"מ שר"ת התיר לוולדת לאכול בצ"ג אפי' אחר שבעה ואע"ג דאמרינן בפרק מפנין דלאחר ז' אם אמרה איני צריכה אין מחללין עליה שבת וצ"ג מדברי קבלה ודברי קבלה כד"ת אפ"ה מותר כיון דרצו אין מתענין כו' אם כן רשות הוא עכ"ל משמע דבט"ב אסור' לאכול שלא כדברי הרמב"ן דהא בט"ב לא תליא ברצו כמש"ל כיון שהוכפלו בו הצרות והוא חוב ואפש' שמ"ה נהגו להחמיר כמ"ש רמ"א וכן מסקנת רש"ל דאחר ז' אפי' אמרה צריכה אני מתענה אם לא שהי' קצת חולה וכן בתשו' מהרי"ל:
ה סָעִיף ו ומיהו נהגו להתענות. נראה דזה קאי דוקא אלאח' ז' אבל תוך ג' אפי' אם אמרה איני צריכה אין לה להתענות ואסור לה להתענות שהרי מחללין עלי' שבת כמ"ש סי' ש"ל וכ"ש אחר ג' תוך ז' כשאומר' צריכה אני שאסור לה להתענות כנלע"ד פשוט:
ו סָעִיף יב וכן בחזרה מותר. הטעם כדי שלא תהא מכשילו לעתיד לבוא שלא ירצה לקיים המצו':
ז סָעִיף טז ושל עץ מחופה עור אסור. כ"ש שיש לאסור אותן שיש להן בתי שוקיים של עור דהיינו גם מה שעל הרגלים של עור וגם אותן שהן של בגד רק שהשוליים של עור אסור כנלע"ד:
ח סָעִיף יח שלא יישן בליל ט"ב כו' עמ"שבסי' תרט"ו מזה:
ט סָעִיף יט מותר בכולן כו'. דהא איתא בברייתא ומעלה על שלחנו ואינו מונע עצמו משום דבר וי"א ס"ל דהוה שבת זה כמו קובר מתו ברגל דנוהג ברגל דברים של צנעה ולפי זה גם כן אסור לרחוץ ידיו בחמין שג"ז קרוי צנע' כמ"ש המרדכי במ"ק:
י סָעִיף כב וכל הרוצה לעשות עצמו כו'. ולא מיחזי כיוהרא דהרואה אומר שאין לו שום מלאכה:
יא סָעִיף כה על עצמותם. פירש הר"ן דאיתא בהמפלת השותה יין אי עצמותיו שרופים מזיג עצמותיו סכוין כראוי עצמותיו משופין:
א סָעִיף א אסור. וכל הנזכר בסעיף זה אסור כל היום עד חשיכה שהם מדינא דש"ס וכ"כ בשל"ה דדוקא בישיבה על הקרקע מקילין שאינו אלא מנהג'. ור"ח כ' יהא בנידוי מי שעושה אחד מכל אלו כל היום ושיבוש לומר דתפלת ערבית יעשה יום ללילה למיקל באיסורים תניא וש"ל ומהרי"ל וב"ח ושל"ה אך אותם ההולכים בין העכו"ם ועוסקין במשא ומתן אחר חצות אותן מותרין לנעול ומהם למדו כולם להקל ויש למחות בידם דאסור לנעול סנדל כל היום. מ"א:
ב סָעִיף א הרעים. ורעות עכו"ם אסור לקרות ועם התינוקות אסור ללמוד אפי' דברים הרעים רק מותר ללמוד לו החורבן דאינו אלא ספור דברים ומשבר הלב של תינוק מ"א. והט"ז מתיר ללמוד עם התינוק בדברים הרעים וכאן לא אוסר אלא הלמוד שהקטנים לומדים בסדר שלהם דהיינו חומש וגמרא ע"ש:
ג סָעִיף ג הרהור. ונראה לי דמה"ט אסור ללמוד איזה דרוש או קשי' או תירוץ אפי' בדברים הרעים מפני ששמחה היא לו מ"א וט"ז גם אסור להורות הוראה אם לא לחולה הצריך עכשיו. ואסור לדון דיני ממונות דדין היינו תורה מיהו אם אין הבע"ד יכולין להמתין עד למחר שנחוצי' לדרכם אפשר דשרי מ"א ועיין בפר"ח בספר מים חיים דף א' עמוד ב':
ד סָעִיף ד סדר. ונוהגין לומר תהלים ושיר היחוד במנחה אע"ג דאסור ת"ת כל היום צריך לומר דסביר' ליה כיון שאומרים דרך בקשה שרי ומהאי טעמא מקילין בתפילין במנחה. ובפוזנ' אומרים למחרתו של היום ושל אמש:
ה סָעִיף ד הפרשה. נ"ל דהיינו חזן הקורא מותר לו לחזור הפרשה קודם שיקרא או מיירי בט"ב שחל בשבת דאז אפי' יחיד מותר לחזור הפרשה כמה שכתוב ססי' רפ"ה. ועיין סי' תקנ"ג. מ"א. וט"ז כ' דה"ק דמי שרגיל לחזור הפרשה באותו יום דהיינו שחל ט"ב יום ה' ה"ל כסדר היום ע"ש:
ו סָעִיף ו חולה. חסר דעה שנתרפא מיום ליום מותר בבשר ויין כל ימי השבוע ולא יתענה בט"ב. מהרי"ל:
ז סָעִיף ו להתענות. כתב הט"ז דזה קאי דוקא אלאחר שבעה אבל תוך ג' אפי' אמרה אינה צריכה אין לה להתענות ואסור לה להתענות שהרי מחללין עליה שבת כמ"ש סימן ש"ל וכ"ש אחר ג' תוך שבעה כשאומרת צריכה אני שאסור לה להתענות ואחר שבעה אפי' אמרה צריכה אני מתענה אם לא שהיא קצת חולה וכן הסכמת מהרש"ל ומהרי"ל וע' סי' תרי"ח:
ח סָעִיף ח טבילה וכו'. ותרחוץ ותחוף ערב תשעה באב ולמוצאי תשעה באב חופפת מעט דבעי סמוך לחפיפה טבילה ותטבול ב"י ועסי' תקנ"א סי"ו בהג"ה ובי"ד סי' קצ"ט סעי' ד':
ט סָעִיף ט מלוכלכות. ונשים המבשלות בט"ב וצריכים לרחוץ הבשר אין חשש משום רחיצה ש"ג. נוהגין קצת יולדות למנוע מבשר ויין מז' באב ואילך ונכון שבאותו יום נכנסו העכו"ם להיכל כדאיתא בטור. מ"א:
י סָעִיף יד מתנגבת. עד שאין בה טופח ע"מ להטפיח. ב"ח מ"א:
יא סָעִיף טז אסור. כתב הט"ז כ"ש שיש לאסור לאותן שיש להם בתי שוקיים של עור דהיינו גם מה שעל הרגלים של עור וגם אותן שהן של בגד רק שהשוליים של עור אסור עכ"ל: וב"ח מחמיר לילך יחף לגמרי מ"א. ואע"פ שאסור בט"ב בנעילת הסנדל מ"מ מברכין שעשה לי כל צרכי והאר"י ז"ל פסק שלא לברך:
יב סָעִיף יז בדרך. הטעם דטורח גדול הוא לילך דרך רחוק יחף אבל כשהולך לשדה סמוך לעיר אסור לנעול וה"ה לבית הקברות אא"כ יש טיט ורפש או בין העכו"ם ונ"ל דכשיושב על העגלה או רוכב צריך לחלוץ אפי' בדרך רחוק מ"א. וכתב עט"ז דבכל מקום שצריך מנעלים יתן עפר במנעלים ע"ש:
יג סָעִיף יז היהודים. ונ"ל דאם הרבה עכו"ם עוברים שם מותר. מ"א:
יד סָעִיף יח משום. ועסי' תרט"ו דאסור ליגע באשתו כאילו היא נדה ואפשר דה"ה בט"ב ד"מ. ונ"ל דביום יש להקל. מ"א:
טו סָעִיף יט וכן נוהגין. ומכריז השמש דברים שבצנעה נוהג ד"מ ומנהגים. ופסק בשל"ה דאם נזדמנה ליל טבילתה בליל שבת זו טובלת ומשמשת דיש לסמוך על סברה הראשונה וכן דעת כל הגדולי' וכ"כ המ"א דלא כא"ז:
טז סָעִיף כ שלום. כתוב בי"ד סי' שפ"ה י"א דזה מה שאנו נותנים שלום ל"מ שאלת שלום שבימיהם ע"ש והמ"א חולק וכתב דאין להקל ונ"ל דאסור ג"כ לשלוח דורון לחבירו דזה בכלל שאלת שלום. מ"א:
יז סָעִיף כב אין עושין. כדי שלא יסיחו דעתן מהאבילות ומטעם זה גם בלילה אסור במלאכ' דהא גם בלילה מחויב להתאבל מיהו כל מלאכה שאין בה שיהוי שרי דאין מסיח דעתו בכך. מ"א ע"ש:
יח סָעִיף כב בעכו"ם. ואם א"א ע"י עכו"ם מותר לעשותה בעצמו כמו בחה"מ ועססי' תקל"ג:
יט סָעִיף כג האבד. אם יריד או שיירות באים מותר לקנות מהם ע"י עכו"ם וכ"ש למכור דהוי דבר האבוד כמ"ש בי"ד סי' ש"פ סעיף ז' לענין אבל וע' מ"א:
כ סָעִיף כד מלאכה. אפי' במקום שנהגו לעשות מ"א ע"ש. ובכתיבה מותר בט"ב. שכנה"ג:
א סָעִיף א (ס"ק ב) ותינוקות כו' אעפ"י שאינו מבין כו' וא"כ אצל התינוק דברים טובים ורעים א' הן עכ"פ שמח במה שיודע לקרות ולומר פי' המלות אף כי אינו יודע תוכן הענין. ול"כ כו' עם אחרים כמ"ש בי"ד. וא"כ עם תינוק בין מבין ובין אין מבין אסור ואפי' דברים הרעיים מצד איסור המלמד. אמנם לפי מ"ש בי"ד שם דאם רבים צריכים לו מותר. וכ' הש"ך דמלמד תינוקות הוי כרבים צ"ל. וגם הט"ז שלא הקיל כ"א אחר ג' ימים ע"ש מ מ הא הבין מ"א סי' תקנ"ט ס"ק ח' דט"ב מיקרי אחר ג' ימים. ואולי כיון דהכא בט"ב האבלות חל גם על הקטן שהגיע לחינוך חמיר והט"ז כ' כאן דכל לימות עם התינוק אינו משום התינוק דאין התינוק שמח בלמודו ואין האיסור כ"א משום המלמד. וא"כ אפי' תינוק אינו מבין אסור. והיינו דוקא מה שאינו דברים רעים:
ב סָעִיף א (ס"ק ג) ובדברים כו' עמ"ש סי' תקצ"א ס"ה דאין לו' תוך פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות פסוקי פורענות. ודוקא פורענות של ישראל. אבל דגוי ל"ל בה:
ג סָעִיף ג (ס"ק ה) ע"י הרהור כו' דהוראה הוי כהרהור כמ"ש סי" פ"ה. שכ' רמ"א שס סוף סי' וז"ל ובמקום שמותר להרהר בד"ת מותר לפסוק דין כו' עכ"ל הרי דהשוה אותם:
ד סָעִיף ד (ס"ק ז) לחזור כו' הפרשה קודם שיקרא. וכ' בס' א"ר וז"ל לכאורה קשיא פשיטא הא פ' כי תוליד בנים מעין המאורע הוא עכ"ל. ולענ"ד איצטרך לאשמעי'. דהא כ' מ"א ס"ק ה' דאסור ללמוד איזה קושי' ותי' אפי' בדברים רעים. והטעם דאע"ג דבתחלה צער היא לו. מ"מ כיון דלבסוף כשעמד על הקושי' או התירוץ שמח בדבר לכן אסור (וכדס"ל לר"י) א"כ ס"ד גם בחזן דצריך לידע בע"פ קודם הקריאה הטעמים ונקודות. א"כ אע"ג דפ' כי תוליד מעין המאורע. מ"מ כיון שאחר שלמד החזן הטעמים ונקודות על פה שמח בדבר יהיה לו דין לימוד קושי' ותי בדברים הרעים שאסור. קמ"ל דשרי דאין שמחת החזן גדולה כ"כ במה שיודע הטעמים בע"פ: ועסס"י תקנ"ג. ר"ל דמזה משמע קצת כמ"ש מ"א שם דאם חל ט"ב בשבת אסור כל היום בד"ת דלא כהאומרים די"ל דין עט"ב כיון שנדחה אינו אסור כ"א אחר חצות דהא זמן קריאת שמו"ת בשבת לכתחלה הוא קודם אכילה שהוא קודם חצות וא"כ מאי קמ"ל דשרי לחזור הפרשה. ודוחק לו' דמיירי דיעבד שלא חזר שמו"ת קודם חצות:
ה סָעִיף ו (ס"ק ט) חיה כו' כתב רש"ל בתשו' כו' וחולק על הש"ע: מיהו בב"י סי' תקנ"ט משמע דיש להתענות. וז"ל ולענין הלכה נקטינן כו' לברך ברכת המילה בלא כוס כו' ובי"ז בתמוז ובג' בתשרי וביו"ד בטבת שהיולדת יכולה לשתות. מברכים על כוס ותשתה הימנו היולדת כו' עכ"ל. הרי דוקא בג' תעניתים מברכים על הכוס הואיל ואפשר שתשתה היולדת אבל בט"ב אין מברכים על הכוס ע"כ צ"ל דס"ל דבט"ב אסורה היולדת לשתות: וע"ש בש"ע כו'. ר"ל מאותו מקום גופיה שהוכיח בד"מ מחיבור הארוך של הרב"י שתתענה מוכח מדברי הרב"י בש"ע שלא תתענה. שכ' בסי' תקנ"ט ס"ז' אם היולדת אנל המילה ושמעה הברכה תשתה היא אף שהמילה ביום ח' וה"ה אחר ז'. דהא או תן ז' ימים לא בעינן מעת לעת אלא שלפ"ז ניהו די"ל דבש"ע חזר בו ממ"ש בחבורו הארוך דמצינו כן במקומות אחרים אבל גם דבריו בש"ע סותרים זה א"ז דבי"ד סי' רס"ה סעיף ד' כ' הרב"י וז"ל בג' צומות שהיולדת אינה מתענה י"ל על הכוס כו' אבל ביה"כ וט"ב שאין היולדת יכולה לשתות אין מברכים על הכוס עכ"ל הרי כ' דבט"ב תתענה: לכן תי' הב"ח דמ"ש בי"ד וכן כאן בחבורו הארוך כתב לפי המנהג וכמ"ש רמ"א דנוהגים להתענות כו' עיין ב"ח סי' תקנ"ט. וכ"כ הט"ז בי"ד שם אבל לדינא ס"ל להרב"י דא"צ להתענות וכמ"ש פה: יש להקל. עססי' תקנ"ט דמקילים לענין ט"ב שנדחה בבעלי ברית שמותרים לאכול: שבאותו יום כו' כמ"ש הטור סי' תקנ"ח והוא גמרא סוף תענית:
ו סָעִיף ח (ס"ק י) טבילה כו' דבעי' סמוך כו' דרש' י ושאלתות חולקים דלרש"י בעינן לכתחלה שתהי החפיפה ביום שלפני הטבילה בליל טבילה חיישי מתוך שמהומה וממהרת לביתה לא תחוף יפה ולהשאלתות עדיף שתחוף בלילה קודם טבילתה שתהי' החפיפה סמוך לטבילה מה דאפשר ולכן המנהג כתב הרב"י בי"ד סי' קצ"ט שתתחיל לחוף מבע"י ועוסקת בחפיפה עד שתחשך. ואם חל טבילתה במוצאי שבת. שא"א לחוף מבע"י כתב רמ"א שם דתחוף בע"ש ובמ"ש תחזור ותחוף כו'. וא"כ ה"ה הכא בט"ב ועסי' תקנ"א ס' ט"ז בהגה שכ' וז"ל ואפי' אם טובלת ליל יו"ד באב מותר לרחוץ בעט"ב אם א"א לה לרחוץ ליל יו"ד מזה משמע דאם אפשר לה ורחוץ ליל י' לא הותר לה לרחוץ עט"ב וסמכי' על דעת השאלתות:
ז סָעִיף יב (ס"ק יב) פני רבו. נ"ל כו' דבחול כו' דאמרינן בר"ה דף ט"ז ע"ב אר"י חייב אדם לקבל פני רבו ברגל שנאמר מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת. מכלל דבחדש ושבת בעי למיזל. מוכח דוקא או רגל או חודש או שבת אבל בחול לא: וכ"מ בחגיגה דף ה' ע"ב דר' יעקב בר חטייא הוי רגיל לקבל פני רבו כל יומא. כי הזקין א"ל רבו שלא יצטער בהליכתו כל יום כי קשה עליו מחמת זקנה והשיבו מי זוטר השכר דכתיב ויחי עוד לנצח לא יראה השחת וכתיב בתריה כי יראו חכמים ימותו. וה"ק קרא מ"ט ויחי עוד וגו' משום כי ירא' וגו' ומה הרואה חכמים במיתתן כך בחייהם עאכ"ו עכ"ל הגמרא. ובס' א"ר הקשה א"כ אמאי שאל בעלה של שונמית מדוע את הולכת אליו היום לא חדש כו' מה בכך הא כל יומא נמי איכא מצוה ע"ש. ואינו קושי'. דע"כ לא היה דרכה בכך ללכת אליו כל יום יהי' מאיזה טעם שיהי'. ולאשר ראה בעלה ששינתה מדרכה רצה לידע סיבת השינוי וכאשר באמת לא מצד מצות הקבלת פני רבו הלכה יום ההוא כ"א לסיבת בנה והוא לא ידע. אלא שבסי' ש"א ס"ק ז' משמע דס"ל כתי' ראשון דבחול אפילו מצוה ליכא. וז"ל להקביל כו' שחייב כו' ברגל. אבל בשבת וחדש ליכא חיובא אבל מצוה איכא כו' ועמ"ש סי' תקנ"ד סי"ב עכ"ל. הרי דס"ל דבחדש ושבת ליכא רק מצוה מכלל דבחול אפי' מצוה ליכא. וצ"ל דהו' מפרש דברי ר"י שאמר חייב אדם לקבל פ"ר ברגל וסיים מכלל דבחדש ושבת בעי למיזל. א"ו דס"ל לר"י מסברא דברגל יש יותר התחייבות מחדש ושבת. והכי דייק מדא"ל לא חדש ושבת מכלל דבחדש ושבת בעי למיזל ר"ל איכא עכ"פ מצוה וא"כ ממילא ברגל מעלינן דרג' ואיכא חיובא עכ"פ צ"ל דבסי' ש"א ס"ל כתי' ראשון שכ' פה: אך צ"ל לתי' א' עובדא דר"י חטייא הנ"ל וצ"ל דא"ב מצוה רבה וזוטא. דבחול איכא מצוה זוט'. וחדש ושבת מצוה רבה:
ח סָעִיף טז (ס"ק טז) נעילת כו' שמקצתן כו' אפי' רק השולים כ"כ ט"ז ס"ק ז': יחף לגמרי וסיים ומיהו אין לגעור באותם שנהגו להקל בנעל של בגד:
ט סָעִיף יז (ס"ק יז) עבי"ד סי' שפ"ב שכ' שהאבל כשחוזר מבית הקברות צריך לילך יחף. אם לא שהוא בין הגוים וא"כ ה"ה הכא:
י סָעִיף יח (ס"ק יט) עם כו' ונ"ל דביום יש להקל. אע"ג דבסי' תרי"ג ביה"כ החמיר מ"א ואוסר אפי' ביום. מ"מ הקיל בט"ב דהוא דרבנן וגם קצת סברא יש. דהט"ז כ' שם דביוה"כ אינו אסור כ"א בלילה דיש יותר לחוש להרגל דבר מביום ובט"ב אפילו בלילה מותר. דדוקא ביוה"כ שהנשים מקושטות לכבוד היום יש לחוש לגירוי יצה"ר משא"כ בט"ב אדרב' הולכים בבגדים מנוולים ל"ל כ"ה לגירוי יצה"ר. ולכן ס"ל למ"א דביוה"כ מצד הקישוט יש לחוש אפי' ביום אבל בט"ב דליכא משום קישוט ניהו דביום לא חיישינן מ"מ בלילה דא"ל יותר להרגל דבר. גם בלילה בין ביוה"כ ובין בט"ב אי הולכים מקושטים ולא בבגדים מנוולים גם בט"ב חיישינן ומחמריני': עבי"ד סי' שפ"ט. ר"ל דבאבל לא הוזכר כלל איסור נגיעה ניהו דמחמריני' בט"ב. די להחמיר בלילה ולא ביום:
יא סָעִיף יט (ס"ק כ) וי"א כו' ופסק של"ה כו' (עס"ח) דכ' של"ה בשער האותיות אות קו"ף. ניהו דכתב בסעיף ח' דבזה"ז ליכא טבילה בזמנה וליכא מצוה. מ"מ הא כ' הרב"י בי"ד היכי דבעלה בעיר גם בזה"ז איכא מצוה. דהא יהושע נענש ולא הניח בן הואיל וביטל ישראל לילה א' מפו"ר. כדאיתא ריש מגילה (וס"ל לשל"ה דקפדי' יותר אעונה של ליל טבילה משאר מצות עונה. דבליל טבילה יש יותר לחוש לביטול פו"ר דאין אשה מתעברת אלא סמוך לטבילתה ולכן אי לא נזדמן ליל טבילתה בשבת לא סמך להתיר עונה כ"כ בס' א"ר) א"כ כיון דחשב הרב"י להטבילה מצוה כשבעלה בעיר. ע"כ צ"ל דהתשמיש אז מצוה חשובה וניהו כשחל ט"ב בחול לא התירו חז"ל התשמיש אפי' בליל טבילה דכדאי הוא בית אלהינו לבטל עליו טבילה אחת (כדאמר ר"ח סגן הכהנים פ"ק דתענית) אבל כשחל בשבת כיון דבלא"ה רוב פוסקים מתירים התשמיש במצוה רבה סמך על המתירים. אכן בס' א"ר כ' בשם זקנו ה"ה מהרר"ש ז"ל שאסור ע"ש:
יב סָעִיף כ (ס"ק כא) אין כו' וצ"ע כו' גם הש"ך שם כ' שאין טעם זה דל"מ שאלת שלום נכון:
יג סָעִיף כ (ס"ק כב) לחברו פי' ת"ח חסר וכצ"ל בטור כ' אין שאלת שלום לחברים בט"ב והדיוטים שא"י כו' ופירש הב"ח (מדקתני חברים ולא חבר) דר"ל ת"ח הנקראים חברים. (ולפ"ז משמע דהדיוטות מותרים כמו במלאכ' בסעיף כ"ב) ולא ידענא מ"ק כו' דניהו דחברים שכ' הטור ר"ל ת"ח מ"מ לא בא למעט דהדיוטות מותרים. אלא דבא לכתו' דאם שאל בשלומו שצריך להשיב בשפה רפה. ובת"ח לא משכחת לה דהא שניהם יודעים שיש איסור בשאלת שלום. לכן כ' אין שאלת שלום לחברים והם יודעי' שניהם אבל הדיוטות שאין יודעים אם קרה מקרה ששאל הדיוט בשלום ת"ח ישיב לו בשפה רפה:
יד סָעִיף כב (ס"ק כג) שלא כו'. כמ"ש בסמוך ס"ק כ"ה וע"ש מ"ש: ב"ה שלו (ר"ל של ט"ב) אסור באכילה ובמלאכה. הרי דאפילו ב"ה אסור במלאכה כ"ש בלילה: מהכא משמע כו' אהא דתניא כשאמרו אסור במלאכה לא אמרו אלא ביום אבל בלילה מותר. וע"ז כ' רש"י וז"ל כשאמרו אסור במלאכה בתענית צבור (וכדלקמן סי' תקע"ה סעי' ג') כו' מהכא משמע כו' משום דס"ל לרש"י דט"ב דינו כשאר ת"צ וא"כ דברי רש"י סותרים זא"ז: ול"ד לת"צ כדס"ל לרש"י במסכת תענית הנ"ל לדמותן. כדאיתא בגמרא תענית דף י"ב ע"ב דמפרש אהא דאסרו בתענית רחיצה סיכה תשמיש מלאכה בשלמא כולהו אית בהו תענוג אבל מלאכה צער הוא. אר"ח אר"י ב"א א"ק קדשו צום קראו עצרה אספו זקנים. מה עצרת אסור במלאכה אף צום אסור במלאכה אי מה עצרת אף בלילה אף תענית אפי' בלילה. א"ר זירא כו' א"ק אספו זקנים. מה אסיפת זקנים ביום אף צום נמי ביום. ופרש"י דאסיפת זקנים ביום דבלילה כ"א בביתו ואין נאספים עכ"ל: או משום עינוי. הוא טעמו של רש"י שמביא בס"ק כ"ה:
טו סָעִיף כב (ס"ק כה) אם אפשר כו' אבל ט"ב משום עינוי הוא כמ"ש רש"י. והיינו מדאמרינן דף ל' ע"ב מקום שנהגו לעשות מלאכה כו' רשב"ג אומר לעולם יעשה אדם עצמו כת"ח כדי שיתענה. וכת' בת"ה שפירש"י (אבל בפירש"י שלפנינו לית' ולא פירש"י עליו כלום) וז"ל כדי שיתענה כלומר עינוי הוא להם שהיו בטלים ממלאכה: אך בקצת פוסקים משמע כו' וכן הוכיח בת"ה שם ומקשה על פרש"י דביטול מלאכה הוא עינוי. הא אדרבא בדף י"ב ע"ב קרי הש"ס לעשיית מלאכה צער הובא לעיל ס"ק כ"ג ע"ש. וצריך להבין איך הבין הת"ה דברי רשב"ג שאמר כדי שיתענה בלי פירש"י. דאי עשיית מלאכה צער הוא מהו כדי שיתענה. ע"כ צ"ל דהיה מפרש כמ"ש בשם הר"ט בס"ק כ"ג שלא יסיחו דעתן מהעינוי שע"י עשיית מלאכה יסיח דעתו מהאבלות ומהעינוי ולא יתענה. משא"כ ע"י ביטול מלאכה יהיו מעונה ע"י העינויים שנאסרו עליו כי לא יסיח דעתו מהן. וצ"ל דס"ל לת"ה דלה"ט שלא יסיח דעתו היה ראוי להתיר מלאכה שאינו של טורח ומעשה הדיוט דמלאכה כזו אינו היסח דעת. גם מה שסיים דה"נ הטעם משום איסור מלאכה ר"ל לא מצד שהיא עינוי. אבל מ"מ אין הטעם שהמלאכה מצד עצמה אסורה כמו יום הכפורים (אף שהשוה אותו בתשו' ליום הכפורים מ"מ אין שוין בטעמיהן) כ"א בט"ב הטעם שלא יסיח דעתו דאל"כ תקשי הא דאמר רשב"ג כדי שיתענה כנ"ל וא"כ צ"ב מ"ש מ"א בס"ק כ"ג ובת"ה פלפל למצוא טעם דהא גם ת"ה ס"ל האי טעמא: ולהכי אם א"א ע"י נכרי מותר כו' ר"ל דנראה בעיני ת"ה עיקר דעת הפוסקים דאיסור מלאכה בט"ב לאו משום עינוי וכמו שהוכיח מגמ' דף י"ב כנ"ל וא"כ כמו דהותר בחה"מ לישראל בעצמו ה"ה דיש להתיר בט"ב. אלא היכי דאפשר ע"י גוי עדיף טפי כדי לחוש לדעת רש"י דס"ל הטעם משום מנהג כנ"ל. אך מדברי ת"ה הנ"ל ומכל פלפולו נראה דלא חשבו לחליבה לדבר האבוד דהא דבר האבוד גם בט"ב מותר ע"י ישראל כמ"ש סעי' כ"ג ועדיין קשה על רמ"א שכ' לעיל סוף סי' תקל"ג ומותר לחלוב כו' משום דהוי דבר האבוד והוא מדברי הרב"י בחבורו שם וצ"ע כעת עד לעתו' הפנאי בע"ה בל"נ:
טז סָעִיף כד (ס"ק כז) כל כו' דילג הא דמקום שנהגו כו' כיון דכ' סתם כל העושה כו' ולא הזכיר מנהג המקומות ודאי דעתו דבכ"מ אינו רואה סי' ברכה: מגמ' משמע כו' היינו מדרשב"ג הנ"ל דאמר שכ"א יעשה עצמו ת"ח כדי שיתענה דע"כ הפי' שלא יסיח דעתו כנ"ל. ואם כן אין איסור כ"א במסיח דעתו. גם איכא קצת משמעות מדאמר ר"ע שם כל העושה מלאכה בט"ב אינו רואה סימן ברכה לעולם. וחכ"א כל העושה מלאכה ואינו מתאבל על ירושלים. אינו רואה בשמחתה. מסתמא ר"ע גם הוא מיירי כה"ג שאינו מתאבל ע"י המלאכה. אלא דחכמים הוסיפו עונש על ר"ע שלא אמר אלא שא"ר סימן ברכה והם אמרו שאין רואה בשמחתה. ומה שהם הזכירו יותר ל' ואינו מתאבל. כיון שרצו לומר העונש שא"ר בשמחתה. וכל מדותיו יתברך מדה כנגד מדה. לכן הזכירו הם יותר ואינו מתאבל. שעי"ז נדע שהעונש מדה כ"מ אבל כ"ז אינו מוכרח. ופי' א"ר סימן ברכה מאותה מלאכה הביא בס' א"ר בשם ס' תניא וז"ל כלו' מאותן מעות שמרויח באותה מלאכה. וז"ל התוס' בתענית שם. כל העושה כו' סי' ברכה כלומר באותה מלאכה שרגיל לעשות בתשעה באב א"ר סי' ברכה לעולם עכ"ל משמע מלשונם דאפי' עושה אחר כך מלאכה זו בשאר ימות השנה א"ר סי' ברכה גם ממלאכה שעשה בשאר ימות השנה:
א סָעִיף א א ואם יש כו'. כמ"ש ובדברים הרעים כו':
ב סָעִיף ב ס"ב ומותר כו'. ר"ל דל"ת דוקא קורא בלא פי' וז"ש וכן ללמוד כו' וכמ"ש ב"י בשם תשובת מהרי"ל ע"ש וראיה לדבריו בירוש' פט"ז דשבת רבי ור' חייא רבא ור"י בר' יוסי היו יושבין ופושטין במגילות קינות עט"ב שחל להיות בשבת מן המנחה ולמעלה ושיירו בה א"ב אחד אמרו למחר אנו באין וגומרין אותה כו' ע"ש: ופרק כו'. כמו באבל וכמ"ש הרא"ש בפ"ג דמ"ק דמ"ש במ"ש פ"י ת"ח שמת לו מת באין ויושבין לפניו ונושאין ונותנין לפניו בהל' אבילות כו' מ' דהוא אסור היינו לישא וליתן עמהם מכל מקום למדין משם מדקא' בהל' אבילות מ' דזה מותר והתיר אף לישא וליתן לפניו וכן שאר דברים דאי' בפ' ההוא כולם דברי תוכחות וצער ומותר כמו איוב ועמ"א:
ג סָעִיף ג ס"ג יש מי כו'. דמשמחי לב כתי' ועמ"א וכ' מהרי"ל דוקא גבי שבת אמרינן ודבר דבר הא הרהור מותר כמש"ש קנ"א ע"ש סימן רכ"ט:
ד סָעִיף ד ס"ד מותר כו'. שהרי קורין בתורה וקורין ק"ש: ומותר כו'. עמ"א:
ה סָעִיף ה ס"ה ואעפ"כ כו'. תוספתא פ"ב דתענית העוברות ומניקות מתענין בט"ב ובי"כ כו' ושאר תעניות לא מתענות ולא שיענגו א"ע בתפנוקין אלא שאוכלות ושותות כדי קיום הולד וכן אמרו בירושלמי פ"א דתענית הלכה ה':
ו סָעִיף ו ס"ו חיה כו'. עט"ז וכמו שהתירו אמירה לא"י בשכת וכן נעילת הסנדל לחיה כל שלשים יום וסיכה לחולה שאין בו סכנה ביה"כ מפני שהן דרבנן לא גזרו בכה"ג ה"ה כאן:
ז סָעִיף ז ס"ז רחיצה כו'. תענית י"ג א': אפילו. פסחים נ"ד ב':
ח סָעִיף ח ס"ח הלכך כו'. ואע"ג דתוס' שם הקשו דבסוף יומא מ' דאף למ"ד טבילה בזמנה לאו מצוה מותר לטבול כמ"ש מ"ט דרבנן קסברי רבנן כו' מכלל דת"ק דברייתא קמא ס"ל דלאו מצוה ואפ"ה מותר לטבול תוס' ביומא שם תי' דה"ק בשביל התפלה א"צ לטבול אבל בשביל טבילה בזמנה יש לה לטבול וע"ש ד"ה קסברי והרמב"ן תירץ דבעל קרי דשם דראה לפני יום הכיפורים והוי שלא בזמנה ואינו מותר אלא משום תפלה וכן הלכה דטבילה בזמנה מצוה כת"ק דשם וב"ש וב"ה דפליגי אר"י בר יהודה וז"ש טבילה כו' ודלא כר"ח בן אנטינגונוס וכן דלא כתי' אחר דתוס' מפני טהרות דמכל מקום קשה מבעל קרי וצ"ל כנ"ל:
ט סָעִיף ט ס"ט אם כו'. כמ"ש בפ' בתרא דיומא:
י סָעִיף י ס"י נוטל כו'. דלא אסרו אלא רחיצה של תענוג כמ"ש מי שיש לו חטטין כו' ואמרינן כל חייבי טבילות כו' וההולך להקביל פני רבו עובר כו' כ"ש לתפלה ואין לך ידיו מלוכלכות שמותר יותר מזו שאמרו יד לעין כו' ואין לך מצטער גדול מזו שאי אפשר ליגע וראיה גם כן מירושלמי כמ"ש בס' י"א:
יא סָעִיף יא סי"א לאחר שניגב כו'. ירושלמי פ"א דתענית הלכה ו' בת"ץ רוחץ פניו ידיו ורגליו כדרכו בט"ב רוחץ ידיו ומעביר על פניו וגי' הטור על גבי עיניו ופי' כה"ג ואמרו שם בי"ה רוחץ ידיו ומקנחה במפה ומעביר את המפה על פניו ר"ל כמין כלים נגובים ומזה ראיה דמותר רחיצת ידים בט"ב ויום הכפורים:
יב סָעִיף יד סי"ד ומותר לשרות כו '. גמ' פ' בתרא דיומא:
יג סָעִיף טו סט"ו סיכה כו'. לשון הרמב"ם אבל ביה"כ כ' בין סיכה שהיא של תענוג בין שאינה של תענוג והוא מירושל' פ' בתרא דיומא ופ"א דתענית ביה"כ בין סיכה של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג אסור בתשעה באב ובתענית צבור סיכה שהיא של תענוג אסור שאינה של תענוג מותר: אבל מי כו' זה מותר אף ביוה"כ כמ"ש בגמ' בפרק בתרא דיומא:
יד סָעִיף טז ט"ז נעילת כו'. עסי' תרי"ד ס"ב וסימן ש"א סט"ז מש"ש:
טו סָעִיף יז יז אבל ומנודה כו'. ירושלמי שם ושם וכ"ה בגמ' פ"א דתענית ואע"ג דבפ"ג דמ"ק דחו דלמא אשארא כבר הכריח הראב"ד שם דע"כ אנעילת הסנדל קאי וע"ש ברא"ש ועי"ד סימן של"ד ס"ב:
טז סָעִיף יח סיח יש מי שאומר כו'. עמש"ל סימן תרט"ו ס"א:
יז סָעִיף יט יט ויש אוסרין כו'. כמ"ש באבל ברגל בפ"א דכתובות ובשבת פ"ג דמ"ק. וסברא הראשונה ס"ל דבדברים שבינו לבין עצמו קל מאבילות ועתו' דיבמות מ"ג ד"ה שאני כו' ומפרש ר"ת כו' ולשון התוספתא סוף תענית ת"ב שחל להיות בשבת אוכל כו' ואין מונע מעצמו כלום בהדיא התיר הכל:
יח סָעִיף כא כ"א יש מי כו'. כמ"ש בפ"ג דמ"ק לא יניח תינוק בחיקו כו':
יט סָעִיף כב כב ואפילו במקום. דליכא כאן משום היסח הדעת וכמ"ש למטה: ולא נהגו כו'. כמו בת"צ עד דתתפני כו' וער"ן פ"ד דפסחים ועמש"ל סימן תקנ"ה ס"א ע"ש: ונהגו להחמיר כו'. דטעם איסור מלאכה שמחמת מלאכה ישכח מהצער ותענית וכמש"ש תנ"ה רשב"ג אומר לעולם יעשה כל אדם עצמו כת"ח כדי שיתענה וזה דוקא במלאכה שיש בה שיהוי: ולחלוב כו'. שנסתפק שם בתה"ד ועמ"א אבל הרשב"א כ' דדבר האבד מותר וכ"כ למטה בס' כ"ג וכמש"ש בתה"ד דודאי קול ת"ב מחה"מ ועוד דהא אין איסור אלא מנהג: אם אפשר. דכה"ג אף באבל מותר כמ"ש ברפ"ג דמ"ק זאת אומרת כו' ת"כ כו' וכן כאן ע"י א"י:
כ סָעִיף כד כ"ד מאותה מלאכה. עתו' שם:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.