א לֵיל תִּשְׁעָה בְּאָב שֶׁחָל בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת, כְּשֶׁרוֹאֶה הַנֵּר אוֹמֵר: בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ; וְאֵין מְבָרֵךְ עַל הַבְּשָׂמִים. וּבְלֵיל מוֹצָאֵי תִּשְׁעָה בְּאָב מַבְדִּיל עַל הַכּוֹס וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ, לֹא עַל הַנֵּר וְלֹא עַל הַבְּשָׂמִים.
א סָעִיף א (א) כשרואה הנר וכו' - דזה אין טעון כוס ואין בזה משום תענוג כמו שיש בבשמים. ויברך על האור קודם שקורין איכה דבאיכה כתיב במחשכים הושיבני וע"כ יברך תחלה על המאור וגם שיהנה אח"כ מאורו כשקורין איכה ואם שכח לברך יברך אח"כ בלילה כיון שהחיוב עדיין עליו:
ב סָעִיף א (ב) ובליל מוצאי וכו' - ובליל ט"ב מבדיל בתפלה ואע"פ שאין יכול להבדיל אז על הכוס ואם טעה אז ולא הבדיל בתפלה א"צ לחזור כיון שיבדיל על הכוס במוצאי ט"ב. והנשים שאינן יודעות להתפלל ולא הבדילו במוצאי שבת בתפלה צריך כל איש להזהירן שביום התענית לא יעשו אש לבשל לצורך הלילה עד שיאמרו המבדיל בין קדש לחול:
ג סָעִיף א (ג) מבדיל על הכוס - וא"צ להבדיל בתפלה כיון שהבדיל מאתמול ואפילו שכח אתמול להבדיל בתפלה ג"כ נראה דא"צ עתה להבדיל בתפלה שכבר חלף שעתא וסגי במה שיבדיל עתה על הכוס [שע"ת]. איתא במהרי"ל כשהחשיך בירך בפ"ה והבדלה א"כ משמע שמותר להבדיל על היין ומשמע שמותר לשתות בעצמו וא"צ ליתן לתינוק [דגול מרבבה]:
ד סָעִיף א (ד) ואינו מברך לא על הנר - אפילו לא בירך על הנר במוצ"ש דאין מברכין על הנר אלא במוצ"ש בזמן שנברא:
ה סָעִיף א (ה) ולא על הבשמים - דמשום נפש יתירא היא ג"כ במו"ש דוקא וכדלעיל בסימן רצ"ט ס"ה:
א סָעִיף א הטעם שאין מבדילין מבע"י כמ"ש ססי' רצ"ג דכיון דאיבדיל קבליה לט"ב עליה ואסור לשתות מהכוס (טור בה"ג רמב"ן) וא"כ משמע בהדיא דמפלג המנח' ולמעלה מודה הרמב"ן אם קיבל עליו התענית אסור לאכול שהוא כיום המחרת עצמו וכ"כ הב"י בסימן תקנ"ג בשמו, וא"ת יתן לתינוק לשתות דגזרי' שיבא למסרך לשתות אף אחר שיגדיל דזה מקרי דבר קבוע כיון שלפי קביעות השנים חל במ"ש משא"כ במיל' בט"ב שנותנין לתינוק (טור סי' תקנ"ט) ודוק' דבר שאנו עושין בשבילנו אבל דבר שאנו עושין בשביל התינוק לא גזרי' דלמא אתי למסרך ולפיכך נותנין לו לאכול ולשתות (ר"ן פ"ק דשבת) עבי"ד סי' שמ"א ס"ב וסי' שצ"ו בט"ז: על הבשמים. אף על גב דמותר להריח ביום התענית דהא אפי' טעימה יש מתירין כמ"ש סי' תקס"ז דאינו אסור רק אכילה ושתיה מ"מ כיון דהבשמים באין במ"ש לתענוג להשיב נפש יתירה אין נכון לעשות כן בט"ב וכ"כ בש"כ בי"ד סי' רס"ה דלא כמ"ש שם בש"ע ועמ"ש לענין יה"כ:
ב סָעִיף א ובליל מוצאי ת"ב. ואפי' למ"ד דאינו מבדיל אלא יום ראשון כמ"ש סי' רצ"ט ס"ד הכא כיון דלא אפשר להבדיל מודה (הרא"ש בה"ג): ומי שמתענה ב' ימים ישמע בליל עשירי הבדלה מאחרים ואל ימתין עד ליל ג' להבדיל בעצמו כי כל אקרובי הבדלה לשבת עדיף טפי (מט"מ) ואי ליכא אחר אצלו יתן לתינוק לטעום:
א סָעִיף א מבדיל. והנשים שאינן יודעות להתפלל ולא הבדילו בתפלה צריך כל איש להזהירן שביום התענית לא יעשו אש לבשל לצורך הלילה עד שיאמרו המבדיל בין קודש לחול של"ה. ומי שמתענה שני ימים ישמע בליל י' הבדלה מאחרים ואל ימתין עד ליל ג' דאקרובי אבדלתא לשבתא עדיף טפי מט"מ ואי ליכא אחר יתן לתינוק לטעום מ"א. וכתב ט"ז דיברך על האור קודם שקורין איכה דבאיכה כתיב במחשכים הושיבני ומ"מ אם שכח מברך אח"כ ע"ש:
א סָעִיף א מ"א ד"ה הטעס כו' כמ"ש ס"ס רצ"ג. שכתב שם אם יודע שבליל מ"ש לא יהיה לו יין ובגוונא שכתב מ"א שם. רשאי להבדיל בשבת מבע"י מפלג המנחה ולמעלה. ואם כן ה"ה הכא ניהו דבמ"ש אינו יכול להבדיל דאסור לשתות כוס הבדלה ה"ל להבדיל ביום מפלג המנחה ולמעלה דהא אין לך אונס גדול מזה: וא"כ משמע כו' שהוא כיום המחרת. ר"ל דהטור בסי' תקנ"ג הביא בשם רמב"ן דמשעה שהתחיל לאכול סעודה המפסקת אסור ברחיצה. אבל באכילה ונעילת סנדל ושאר דברים אינו אסור עד שתחשך דלא מהני קבלתו כיון דעדיין יום הוא. וט"ב אין לו תוספת אבל ברחיצה מ"מ אסור. כיון דנהנה מהרחיצה לאחר זמן ואז עיקר הנאתו ונראה כרוחץ לצורך ט"ב. אלא שהרא"ש חולק עליו וקיי"ל כהרא"ש. מ"מ כאן מוכח (דדברים הללו שכתב מ"א כיון דאבדיל קבלי' לט"ב עליה הם דברי הטור בשם רמב"ן) דמפלג המנחה ולמעלה מודה הרמב"ן כו' ואפי' באכילה אסור דהוי כיום המחרת ואף דאין לט"ב תוספות. דהא כתב רמב"ן קבליה עליה ואסור לשתות. וכ"כ ב"י סי' כו' וז"ל כתב רמב"ן בס' תה"א כו' אבל י"ל שהקבלה אוסרת עליו בזמן הזה שהוא משקיעת החמה. והוא מפלג המנחה ולמעלה הואיל ויכול לעשותו תוספת בימים של תורה (דהיינו יה"כ) יכול נמי לעשותו בימים של דבריהם הואיל ורצה להוסיף אותו עליו ולעשותו כיום עצמו עכ"ל. משא"כ במילה כו' ר"ל אע"ג דאפשר שיזדמן כמה שנים זה אחר זה שיהיה בכל ט"ב מילה וכיון שיתננו לתינוקות א"ל דלמא אתי למיסרך. מ"מ כיון דאינו דבר קבוע דהא אפשר שבכמה שנים לא יזדמן שיהי' מילה בט"ב לא חששו רבנן: עבי"ד סי' שמ"א וסי' שצ"ו בט"ז דרמי דברי ש"ע שם אהדדי דהרא"ש בפ' מי שמתו הביא מחלוקת דר"י היה אונן במ"ש ולא היה רשאי להבדיל. ולמחרתו אחר הקבורה ג"כ לא הבדיל ונתן טעם כמו דהוי חגר ביום א' של י"ט דפטור מחגיגה ואי נתפשט מחגירתו ביום שני מ"מ פטור כיון דלא הוי חזי בראשון גם ביום שני דהוי תשלומין דראשון פטור. והכא נמי כיון דיום א' הוא תשלומין להבדלה שה"ל לעשות במ"ש. וכיון דהיה אז אונן והיה פטור אין לו תשלומין: ומהר"ם חלק עליו דחייב להבדיל אחר הקבורה. ופסק הרב"י בסי' שמ"א כמהר"ם דאם היה אונן במ"ש חייב להבדיל אחר הקבור' ובסי' שצ"ו פסק הרב"י בקטן שהגדיל תוך שבעה דחולקים מהר"ם ורא"ש אי חייב להתאבל. דהרא"ש פוטר ומטעם הנ"ל דהוי כחגר ונתפשט. ומהר"ם חייבו דאזיל לטעמיה דחייבו גם בהבדלה ולא יליף מהאי דחגר. ופסק הרב"י בסי' שצ"ו דקטן שנתגדל תוך שבעה דפטור מאבלות כהרא"ש והוא סותר מ"ש בסי' שמ"א לענין הבדלה דטעם א' לשניהם. וקושיא זו קשיא גם כאן. שסותר א"ע במה שפסק שיבדיל במוצאי ט"ב. עם מה שפסק בי"ד סי' שצ"ו בקטן שהגדיל דפטור. ובישוב שכתב הט"ז שם גם כאן נתיישב. דהרב"י פסק מה"ט בקטן שנתגדל דפטור. דחכמים הטילו עיקר החיוב בשעת עיקר המרירות דהיינו בשעה שנסתם הגולל. ומשם ואילך מתאבל והולך עד סוף שבעה. וקטן זה שהי' פטור בתחלת המרירות. שאז התחיל החיוב שוב לא חל עליו חיוב לא מצד שהוא תשלומין. משא"כ הבדלה מתחלה תקנו חז"ל שיתחיל במוצאי' שבת עד סוף יום ג' ולא שיהי' מיום א' ואילך תשלומין למ"ש וגם אין מ"ש העיקר הזמן לכן אף שהיה אונן במ"ש חייב להבדיל אחר הקבורה עכת"ד וה"ה די"ל כן כאן בט"ב: אמנם ניהו דדברי הרב"י מיושבים עפ"ז אבל מכל מקום דברי הרא"ש צ"ב. שפסק באונן במ"ש כדע' הר"י דלא יבדיל אחר הקבורה. וכאן כתב הטור בשם הרא"ש שהסכים להבדיל במוצאי ט"ב. אח"ז עיינתי ברא"ש סוף תענית וכת' וז"ל ולא דמי כ"ה דהתם גופיה הוי דחוי דאונן פטור מכל המצות ודמי לחגר. אבל הכא גופיה מחייב והזמן גורם שאינו יכול להבדיל וכשיעבור הזמן יבדיל עכ"ל וא"ש:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) ובליל כו' ומי כו' יתן לתינוק לטעום דכה"ג ל"ל דלמא אתי למיסרך דהא בליל עשירי אין מתענים:
א סָעִיף א א ליל כו' כשרואה כך. כמ"ש בפ"ד דפסחים וכיון שרואה מברך מיד ובכה"ג דכ"ע מודו: ואין כו'. כמ"ש בס"ס תקנ"ה וימעט כו': ובליל כו'. כמ"ש בע"פ מי שלא הבדיל במ"ש מבדיל כל השבת כולה ואף למ"ד כל היום במקום דלא אפשר מודה. בה"ג. וכ"ד הרי"ף וכמ"ש בסימן רצ"ט: ואין כו'. כמש"ש אבל לא על האור וכן בשמים דמשום נפש יתירה במ"ש דוקא:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.