א הַהוֹלֵךְ מִמָּקוֹם שֶׁמִּתְעַנִּין לְמָקוֹם שֶׁאֵין מִתְעַנִּין, וְדַעְתּוֹ לַחֲזֹר, צָרִיךְ לְהִתְעַנּוֹת כָּל תַּעֲנִיּוֹת שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם.
ב הַהוֹלֵךְ מִמָּקוֹם שֶׁאֵין מִתְעַנִּין לְמָקוֹם שֶׁמִּתְעַנִּים, יִתְעַנֶּה עִמָּהֶם אֲפִלּוּ דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר; וּמִיהוּ כֵּיוָן שֶׁלֹּא קִבֵּל עָלָיו תַּעֲנִית, אִם יָצָא מִן הָעִיר חוּץ לַתְּחוּם מֻתָּר לֶאֱכֹל וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַשְׁלִים. הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁבָּא לְשָׁם בְּיוֹם הַתַּעֲנִית, אֲבָל אִם בָּא לְשָׁם מִבְּעוֹד יוֹם צָרִיךְ לְקַבֵּל עָלָיו הַתַּעֲנִית וְצָרִיךְ לְהַשְׁלִימוֹ (טוּר).
ג שָׁכַח וְאָכַל, אַל יִתְרָאֶה בִּפְנֵיהֶם כְּאִלּוּ אָכַל וְאַל יִנְהַג עִדּוּנִין בְּעַצְמוֹ לוֹמַר: הוֹאִיל וְאָכַלְתִּי מְעַט אֹכַל הַרְבֵּה וַאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בִּפְנֵיהֶם אָסוּר לִנְהֹג עִדּוּנִין בְּעַצְמוֹ (מָרְדְּכַי פ"ק דְּתַעֲנִית).
ד מִצְוָה לְהַרְעִיב אָדָם עַצְמוֹ בִּשְׁנַת רְעָבוֹן וְאָסוּר לְשַׁמֵּשׁ בּוֹ מִטָּתוֹ, חוּץ מִלֵּיל טְבִילָה; וְלַחֲשׁוּכֵי בָּנִים (פֵּרוּשׁ וְלִמְנוּעֵי בָּנִים) מֻתָּר וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ר"מ סָעִיף י"ב.
ה כָּל הַפּוֹרֵשׁ מִן הַצִּבּוּר אֵינוֹ רוֹאֶה בְּנֶחָמָתָן; וְכָל הַמִּצְטַעֵר עִמָּהֶם, זוֹכֶה וְרוֹאֶה בְּנֶחָמָתָן.
א סָעִיף א (א) שקבלו עליהם - בני עירו שכיון שדעתו לחזור צריך מדינא לקבל עליו חומרי מקום שיצא משם. ומיירי שהיה במקום שמתענין בשעת קבלת התענית דאל"כ ודאי לא חלה עליו גזירת קהל שלו כיון שלא היה אז שם. [ודוקא שהתענית הוא בשביל תשובה או על כל צרה שלא תבא אבל אם התענית נקבע על גזירה שעברה כמו כ' סיון בפולין וכדומה אז א"צ קבלה כלל דת"צ חשיב ויש לו דין ההולך ממקום למקום שנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם אם דעתו לחזור] ואם קבל בעצמו התענית עליו אז אפילו אם אין דעתו לחזור צריך להתענות [אחרונים]:
ב סָעִיף ב (ב) יתענה עמהם - אף שאכל היום קודם שבא לעיר מ"מ משלים עמהן ואינו אוכל [א"ר]:
ג סָעִיף ב (ג) אפילו דעתו לחזור - משום דצריך להשתתף עם הצבור בצרתם וע"כ אפילו בצנעא אסור לאכול. וכשמתענים על צרה שעברה כבר אפשר דמותר לאכול בצנעא אם דעתו לחזור [מ"א] והא"ר מצדד להחמיר אף בזה ע"ש:
ד סָעִיף ב (ד) מותר לאכול וכו' - דוקא בשדעתו לחזור אבל אם אין דעתו לחזור אסור כיון שכבר בא לתוכה חל עליו חובת המקום ואם לא בא לתוכה והוא עדיין חוץ לתחום העיר מותר אפילו אין דעתו לחזור למקומו הראשון ויש מקילין בחזר ויצא חוץ לתחום אף כשכבר בא לתוכה:
ה סָעִיף ב (ה) צריך לקבל וכו' וצריך להשלימו - עיין בט"ז שדעתו דאפילו לא קבל עליו בפירוש כיון שהיה שם בשעת קבלת הצבור ממילא חל עליו התענית אף שדעתו לחזור ואסור לאכול אפילו חוץ לתחום העיר וכן מצדד בא"ר:
ו סָעִיף ג (ו) אוכל הרבה - אלא צריך להפסיק באותה סעודה מיד כשנזכר ואפילו לא קבל התענית עליו [מ"א]:
ז סָעִיף ג (ז) אסור לנהוג עידונין בעצמו - היינו אפילו במה שמקילינן לאכול חוץ לתחום מ"מ אל יתעדן באכילתו דאם יבא לעיר יהיה פניו צהובין [מ"א] ויש אחרונים שפירשו כפשטיה שלא ינהג עידונין בשאר דברים וכנ"ל בסימן תקס"ח סי"ב:
ח סָעִיף ד (ח) להרעיב וכו' - דהיינו שיאכל בצמצום:
ט סָעִיף ד (ט) ואסור לשמש וכו' - דצריך האדם לנהוג צער בעצמו:
י סָעִיף ד (י) מטתו - ועיין לעיל סימן ר"מ סי"ב ובמ"ב שם:
יא סָעִיף ד (יא) חוץ מליל טבילה - המ"א אוסר אף בליל טבילה אכן בנהר שלום ובבגדי ישע הסכימו שנוכל לסמוך להקל כדעת השו"ע ובפרט אם אינו שנת רעבון אלא שאר צרות בודאי יש לסמוך להקל בליל טבילה ועיין בשע"ת:
יב סָעִיף ד (יב) מותר - עד שתתעבר [ב"י] ואם יש לו בנים מחללי שבת וכונתו רק כדי שיוליד בנים כשרים מסתברא דדינו כחשוכי בנים:
יג סָעִיף ה (יג) הפורש מן הצבור - דוקא דבר שיוכל באולי להועיל הן בתפלה הן בתענית הן בממון:
א סָעִיף א צריך להתענות. מדינא כמ"ש סי' תס"ח ס"ד:
ב סָעִיף ב אפי' דעתו לחזור. אף על גב דבשאר מידי דאכילה שרי לאכול בצנע' אם דעתו לחזור אפי' בעיר הכא שאני שצריך להשתתף עם הצבור בצרתם (מרדכי ב"י) וא"כ אפשר כשמתעני' על צרה שעבר' כבר כגון יום הגזירה מותר לאכול בצנעה אם דעתו לחזור וצ"ע:
ג סָעִיף ג אוכל הרבה. אלא צריך להפסיק מלאכול מיד כשנזכ' (תו' ב"י) ואפילו לא קבל התעני' עסי' תקס"ח:
ד סָעִיף ג ואפי' שלא בפניהם. זה כ' המרדכי בשם ראבי"ה דס"ל שמותר לאכול בצנעה רק שלא ינהוג עידונין בעצמו אבל לפי מ"ש הרב"י דקי"ל כהתו' דאסו' לאכול כלל א"כ מה צריך רמ"א לכתוב דלא ינהוג עידונין בעצמו וצ"ל דרמ"א קמ"ל דאפי' חוץ לתחום לא ינהוג עידונין בעצמו דאם יבא לעיר יהיו פניו צהובין:
ה סָעִיף ד חוץ מליל טבילה. ז"ל הב"י גרסינן בירושלמי תאיבי בנים משמשין מטותיהן א"ר יוסי ובלבד יום שטבל' ויש לתמוה דהא צריכים לשמש תמיד עד שידעו שיתעברו ונ"ל דקאי אדלעיל דקא' שאסור לשמש וקאמר ר"י חוץ מליל טבילה דשרי עכ"ל ועפ"ז פסק כאן בש"ע וזה דוחק גדול לפרש ובלבד כמו חוץ דהל"ל מלבד יום שטבלה ועוד דהתוספו' הקשו היאך נולדה יוכבד בין החומות וגם שאר מפרשי' נדחקו בזה הל"ל בפשיטות דליל טבילה הוי וכמ"ש בשל"ה לפי פסק הש"ע לכן נ"ל דברים ככתבן דס"ל לר"י דאף חשוכי בנים אין מותרים לשמש אלא בליל טבילה דס"ל דאין האש' מתעבר' אלא סמוך לטבילתה כדאיתא בגמרא בנדה וכ"כ המ"כ ברבה פ' נח פל"א וכ"כ האגודה בפי' הירושלמי ופסק כוותיה ומיהו מפשט גמ' דידן והפוסקים משמע דחשוכי בנים משמשין לעולם דלא קי"ל כר"י אבל להתיר בליל טבילה אין לו שורש וענף וכ"מ בכל הפוסקים שלא כתבו היתר זה:
ו סָעִיף ה הפורש מן הציבור. היינו אם יש בידו להציל הצבור בין בגופו בין בממונו אבל אי ליכא נפקותא בו אל יעמוד במקו' סכנה (יש"ש פ"ו דב"ק סכ"ו):
א סָעִיף א ממקום שמתענין. הטור כ' סעיף זה וגם סעיף ב' כתבו בשם ריב"א וסיים עליו ויראה מדבריו שהולך שם ביום התענית ומסתברא כדבריו אם הלך שם ביום התענית אבל סוגי' דשמעתין מוכח דמיירי בהלך שם קודם לכן וקיבל עליו תענית ואז הוי ודאי תענית גמור ואסיר לאכול אפי' יצא חוץ לעיר עכ"ל והקשה ב"י מהיכן למד רבינו הוכח' זו וע"ק דאי כשקיבל עליו תענית פשיטא דמתענה ומשלים מיהו בהא איכא למימר דקמ"ל דל"ת לא קיבל עליו להתענות אלא בעודו עמהם בלבד עכ"ל. וק"ל טובא דאמאי קאמר בסיפא דברייתא שכח ואכל אל יתראה בפניהם הא ודאי מן הדין חייב להתענו' ולהשלים כיון דקיבל עליו התענית ולמה תלאו באיסור מצד שהוא לפניהם והא תענית גמור יש לו לפ"ד הטור ותו דא"כ גם ברישא דהולך ממקום חמור למקום קל ג"כ מיירי שקיבל עליו שם התענית דומיא דסיפא ולמה התנ' הטור ע"ז דדוקא בדעתו לחזור וכ"כ הרא"ש הא כיון דקיבל עליו בעירו להתענות אין סברא בעולם להיפטר ממנו אפי' אין דעתו לחזור ונלע"ד דהך וקיבל עליו התענית דנקט הטור אין פי' שבפירוש קבל עליו כן אלא שהיה עם הקהל בשעה שגזרו התענית וחל עליו ג"כ כיון שהיה שם באותו שעה והקהל גזרו על כל השייך להם וזה האיש שהלך משם ודעתו לחזור חלה עליו הגזירה אבל אם הלך משם ואין דעתו לחזור לא היה בכלל הגזירה כלל מ"ה ברישא צריך דעתו לחזור דוקא ובסיפא שהיה בעיר האחרת בשעה שגזרו על כל מי שהוא שם קמ"ל התנא דאפי' זה דעתו לחזור חייב לשמוע ולכלול עצמו עמהם וחלה עליו גזירתם כיון שהוא ביום התענית אצלם ויהיה מחלוקת כי יש להם כח לגזור שלא יהיה מחלוק' וע"כ כתב הטור שפיר דמ"ש ריב"א שמותר לאכול חוץ לתחום או תוך החדר היינו בבא שם ביום התעני' ולא היה בשעת גזירת התעני' אתמול ואין כאן אלא חשש מחלוקת לחוד אז חייב להתענות דוקא בפניהם תוך העיר אבל אם היה שם בשעת קבלת התענית אע"פ שלא חלה עליו הגזירה לגמרי כיון שדעתו לחזור מכל מקום לענין זה חלה ודאי עליו דמפני המחלוקת הוא נכנס בכלל הגזירה ויש עליו תענית גמור ואפי' שלא בפניהם אסור לאכול כיון דיש חשש מחלוקת ונכלל בגזירת הקהל שיש להם כח לגזור אפי' על איש אחר כדי שלא יהיה מחלוקת ביניהם וע"כ אמר בסיפא שפיר דאם שכח ואכל אל יראה כאלו אכל שעיקר הטעם משום שחייב מצד גזירתם שלא יהיה מחלוקת וזה המראה עצמו בפנים צהובות מחמת שאכל יגרום מחלוק' וחייב מצד גזיר' הקהל בזה וקושיא האחד של ב"י מהיכן למד הטור דהסוגיא מוכחת דמיירי בהולך קוד' לכן כו' נלע"ד דיליף לה מדתני' ממקום שמתענין למקום שאין מתענין והתם ודאי היה במקו' שמתענין בשעת קבלת התעני' דאל"כ ודאי לא חלה עלוו גזיר' קהל שלו כי אין גוזרין תענית על מי שאינו בקהל שלהם ביום התענית אלא בקהל אחר אלא ודאי שהי' שם באותו שעה וא"כ גם הסיפא דהולך למקום שמתענין נמי מיירי שהיה באותו קהל בשעת גזירתם וקבלת תענית והשתא ניחא הכל בס"ד לענין פי' הדברים ולענין הל' אבל במי שקיבל עליו בפי' להתענות פשיטא שחייב בכל החומרו' ואין כאן שום חילוק בין דעתו לחזור או לא כנלע"ד:
ב סָעִיף ד ואסור לשמש בו מטתו כו'. התו' פ"ק דתעני' הקשו והרי יוכבד נולדה בין החומו' ואותו העת עת רעב היה וע"כ שמשו מטותיהן בשני רעבון וי"ל דלכ"ע לא הוה אסור אלא מי שרוצה לנהג עצמו בחסידות ויוסף לא שימש אבל שאר אנשים שמשו עכ"ל וקשה ע"ז דא"כ מנ"ל למילף איסורא מיוסף דלמא יוסף מדת חסידות עשה ולא משום איסור וכי היכי דלוי לא חש לזה והוליד את יוכבד בעת רעבון ה"נ שרי לכ"ע והרא"מ פ' מקץ הקש' קושיא של התוס' מיוכבד מסברא דנפשיה ולא זכרה בשם התו' ותי' ע"ז כיון דלקיים פ"ו צריך שיהיה לו בת וחשוכי בנים מותר ולוי לא היה לו בת עדיין ע"כ הותר וכתב ב"י ע"ז וק"ל דא"כ גם יוסף הי' מותר לשמש שלא היה לו בת דא"כ היה מונה אותה הכתוב בע' נפש עכ"ל. ואומ' אני דלפי תי' הרא"ם יפה הקשה ב"י אבל בעיקרא דמילתא נ"ל דלאו בקיום פ"ו תליא מלתא דהא אמרו לישנא דחשוכי בנים דמשמע דאין לו בנים לגמרי דאל"כ הל"ל ומי שלא קיים פ"ו מותר אלא ודאי דלא התירו אלא למי שחשוך לגמרי שהולך ערירי וזה צער גדול ודברי התו' עיקר ונרא' לתרצם דודאי קודם מ"ת היה מותר הכל חוץ מז' מצו' ב"נ אלא דיוסף נהג מדת חסידות מסברא דנפשיה אלא שנו שרואין שהכתוב זכר מדה זו בתורה שלנו ש"מ דקבעו לדבר זה חובה שנלמוד מיוסף ממ"ת ואילך ממילא הוה דבר זה נתחדש ממ"ת ואילך כמו שאר מצו' ובזה מתורץ גם מ"ש המזרחי מיצחק ששימש מטתו בשני רעבון כדפירש"י על מצחק את רבקה אשתו ודחק לתרץ דשאני התם דבאותו מקו' שעמד בו לא היה רעב ומ"ה התי' אלימלך לבניו לישא נשים במקום שהיו שם כו' ולא דק הרב בזה דמ"ש במקום שהיה יצחק לא הי' רעב זה אינו דהא כתי' ויזרע יצחק בשנ' ההיא ופירש"י שהיה שנה קשה ש"מ שגם באותו גבול היה קשה ומ"ש מאלימלך הוא תמו' מאוד דודאי אפי' בארץ הרעב עצמו מות' ליש' אשה דהא אפי' כבר נשוי מותר לשמש לחשוכי בנים ק"ו לישא אשה מי שאין לו אשה ולפי מ"ש לק"מ מיצחק דהאיסו' הזה לא נתחדש אלא ממ"ת ואילך והב"י כתב ג"כ דקודם מ"ת היה מותר והא דמייתי מיוסף אסמכתא בעלמא היא והוכיח זה דמאי ראייה מיוסף והלא חשוך בנים היה אלא ודאי אסמכתא בעלמא היא ולדידי מתישב הכל בס"ד וצ"ל דהיתר דחשוכי בנים אין בו משום חסידו' לבטלו כיון שיש בקיומו מצוה גדולה:
א סָעִיף א שקבלו. אע"פ שהוא לא קיבל עליו התענית אלא בני עירו קבלו עליהם ואם קבל עליו התענית אע"פ שאין דעתו לחזור מתענה ומשלים משום דצריך לקיים נדרו ועיין ט"ז:
ב סָעִיף ב דעתו. אע"ג דבשאר מידי דאכילה שרי לאכול בצינעה אם דעתו לחזור אפי' בעיר הכא שאני שצריך להשתתף עם הצבור בצרתם מרדכי ב"י ואם כן אפשר כשמתענה על צרה שעברה כבר מותר לאכול בצינעה אם דעתו לחזור וצ"ע. מ"א:
ג סָעִיף ב ואין צריך. אע"ג דדעתו לחזור. עטרת זקנים:
ד סָעִיף ג עידונין. אפי' חוץ לתחום לא ינהג עידונין בעצמו דאם יבא לעיר יהיו פניו צהובין. מ"א עיין שם:
ה סָעִיף ד טבילה. ומ"א חולק ואוסר בליל טבילה עיין שם ועיין ט"ז וביד אהרן:
ו סָעִיף ה הפורש. היינו אם יש בידו להציל הצבור בין בגופו בין בממונו אבל אי לא אין להעמיד במקום סכנה. יש"ש מ"א:
א סָעִיף א ס"א ודעת לחזור. הרא"ש שם וכמ"ש בפ"ק דחולין י"ח ב' ע"ש:
ב סָעִיף ב ס"ב אפי' דעתו כו'. דומיא דסיפא ממקום שמתענין דמיירי בדעתו לחזור כנ"ל והטעם דצריך להשתתף עם הציבור בצרתם: ומיהו כו'. וז"ש מתענה עמהם ול"ק מתנה דומיא דסיפא וכמ"ש בחולין ק"י א':
ג סָעִיף ג ס"ג לומר כו'. רש"י: ואפי' כו'. כן פי' ראבי"ה מ"ש ואל ינהוג כו' ואפי' שלא בפניהם דאל"כ היינו רישא ולא יתראה בפניהם וע' במרדכי:
ד סָעִיף ד ס"ד חוץ כו'. ירושלמי ספ"א:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.